ג'וזף סמית […] היה גאון דתי אמיתי, והתעלה על כל האמריקאים, לפני זמנו או אחריו, בהחזקתו ובהבאתו לידי ביטוי של מה שניתן לכנות דמיון יוצר-דתות.

כך כותב הרולד בלום על הנביא המורמוני (The American Religion, עמ' 96-97), ומי מכם שעקב אחרי ארבעת הפרקים הקודמים שבסדרה הזו יודע שאכן כך. לא היה עוד אדם בהיסטוריה האמריקאית שהציג ספר קודש חדש, היסטוריה חדשה, בנה מקדשים וייסד מסדרי כהונה, הוריד את האל לדרגת אדם ואת האדם העלה לדרגת אל, שילב הרמטיקה, קבלה, אסטרולוגיה, אלכימיה ונצרות, ערבב הכל בתוך כובע שבו "אבן חזיון" ושאל תוכו הציץ כדי להתנבא כנביא – והצליח לייסד דת חדשה המונה, נכון להיום, מיליונים.

סמית חי את החיים בתנופה אדירה שהביאה אותו בתוך 14 שנה, מאז שייסד את דתו ועד שנרצח, להיות לא רק נביא של דת חדשה אלא גם ראש עיר גדולה, גנרל של מיליציה פרטית, ולבסוף מועמד לנשיאות ארצות-הברית בבחירות של 1844. "אני אבן גסה המתגלגלת במורד גבעה" אמר על עצמו ב-1843, וכוונתו היתה הן לחוסר בחינוך שקיבל על מנת להיות ג'נטלמן, והן באינרציה שנושאת אותו הלאה, ללא כל אפשרות לעצירה, גם לא כדי לחשוב ולשקול את מצבו בצורה אחראית.

ואכן, כפי שכל משיח סופו לאכזב, כך רבים הסיכויים שאם אתה נביא, סופך להיצלב. בעיקר אם אתה מצליח לעצבן את כל מוקדי הכוח בסביבתך, לערער על הנורמות המוסריות והדתיות הנהוגות בחברה, ולהסתכסך גם עם האנשים הקרובים לך ביותר. סמית הצליח.

בשעה טובה נגיע, אם כן, לסדרת האירועים שתביא בסופה, ב-27 ליוני 1844, להרצחו של סמית בלינץ' אכזרי. סדרת אירועים זו החלה בסוף 1843, כאשר סמית הציע נישואין לגברת ג'יין לוֹ (Jane Law), במסגרת מנהגו להתחתן עם עוד ועוד נשים שהיו סביבו, ביניהן כאלה שהיו כבר נשואות לאחרים. ג'ייו, למשל, היתה אשתו של ויליאם לוֹ. וויליאם, בתורו, היה אחד ממנהיגי הכנסייה, שאז כבר מנתה כעשרת אלפים איש (מספר אדיר באותם ימים לדת בת 13), והיה חבר במה שנקרא ה-First Presidency, כלומר אחד משני היועצים והסגנים של מנהיג הכנסייה, הוא כמובן סמית עצמו. את הצעת הנישואין לאשתו של לו ערך סמית כאשר בעלה לא היה בבית (זה יכול לפגוע ברומנטיקה של הרגע), וכנביא הכנסייה הוא ביקש ממנה שתיתן לו את "מחצית אהבתה; היא חופשייה לשמור את המחצית השנייה לבעלה".

אלא שג'יין לא הסכימה. היא גם גילתה את דבר ההצעה לאישהּ, וויליאם. וויליאם לקח את זה קשה. הייתכן שנביא ה' מעוניין לשכב עם אשתו? משבר אמונה לא פשוט פקד אותו. בסופו עדיין האמין שנבואתו של סמית אמת והתורה המורמונית אמת, אבל הסיק שסמית עצמו הוא נביא "נפול", ושמידותיו הושחתו. סמית מצדו החליט שוויליאם הוא כופר, ובינואר 1844 הוא זרק אותו מהכנסייה. בתגובה הקים וויליאם מיד כנסייה משלו (True Church of Jesus Christ of Latter Day Saints), שתוך כמה שבועות מנתה מאות מאמינים. במקביל, הוא החל לעמול על נקמה.

נביא, כהן ומלך

קצת רקע: כאמור, בפחות מ-15 שנות קיום הכנסייה שלו, סמית צבר לא רק אושר, אלא גם עושר לא מבוטל, והיה בעל מעמד ארצי, ולא רק שמימי, מרשים ביותר: הוא היה ראש העיר השנייה בגודלה במדינת אילינוי (אחרי שיקגו), נאוו (Nauvoo), אשר כמעט כל המורמונים גרו בה וכמעט כל אוכלוסייתה היתה מורמונית. הוא היה גם גנרל של מיליציה פרטית בת כמה אלפי חיילים, שהיו כמובן כולם מורמונים. הוא היה Master Mason בסניף המקומי של הבונים החופשיים, דרגה שבדרך כלל לוקח שנים רבות להגיע אליה. הוא היה כוח משמעותי מאוד בכל מערכת בחירות שהתרחשה במדינת אילינוי ובארה"ב, פשוט משום שהוא היה יכול לתת למועמד המועדף שלו רבבת קולות במילה אחת, והוא גם היה מועמד לנשיאות ארה"ב, לבחירות 1844.

ב-1843 בחש סמית בבחירות למחוז הקונגרסיונלי המקומי באילינוי. הוא הבטיח את קולו למפלגת ה-Whig, מאבותיה של המפלגה הרפובליקאית (ואשר אחד מאנשיה באילינוי היה מר אברהם לינקולן, ש-18 שנים מאוחר יותר ייבחר לנשיא ארה"ב), בתמורה להבטחתם להגן על המורמונים, שנרדפו על ידי שכניהם בצורה שגורה ומתמשכת. הוויגים מצידם הבינו ממנו שצאן מרעיתו יצביע כמוהו. אלא שהדמוקרטים גם הם הבטיחו למורמונים גדולות ונצורות, וברגע האחרון המאמינים קיבלו הוראה להצביע לסמולנים. סמית עצמו עמד בהבטחתו והצביע Whig, אבל המחוז כולו הלך לדמוקרטים. לוויגים עלה הדם לראש. גם זה יהווה גורם במותו של סמית.

ב-1844 החליט סמית לרוץ לנשיאות כמועמד עצמאי, וזאת אחרי שקצה נפשו בחוסר יכולתם של מנהיגי ארה"ב, כפי שראה זאת, להגן על המורמונים מפני התנכלויות. העניין הוא שלבד מהמורמונים, אף אחד לא אהב את המורמונים, וככל שמספרם גדל כך גדלה האיבה כלפיהם, עד כדי רציחות ואף פוגרומים (למעשה, הדת המורמונית היא הדת הנרדפת ביותר בתולדות ארה"ב). אבל היתה עוד סיבה לרצונו של סמית להיות נשיא ארה"ב. סמית ביקש לכונן באמריקה ממלכת כוהנים וגוי קדוש, או במילים אחרות, תיאוקרטיה. באופן מעניין את זה הוא בחר לא לפרסם במצע הבחירות שלו.

אעמיד ממשלה בארצות הברית הללו, אשר תמוטט את הממשלה הנוכחית, ואעמיד דת חדשה שתמוטט כל צורה אחרת של דת במדינה.

הוא לא היה חסיד נלהב של התיקון הראשון לחוקה. את המילים האלה שמע ממנו אחד מהקרובים אליו, וכמובן, רק המקורבים אליו שמעו על תוכניתו זו. סמית הקים גוף מיוחד של חמישים איש, שהיה בסוד העניינים, "עם סמכות מלאה לכונן את מלכות האלוהים על פני האדמה", כפי שנכתב במנשר שהגדיר את סמכויות הארגון, ושאכן התחיל בהכנות לעניין זה. באפריל 1844 סמית הוכתר כ"נביא, כהן ומלך" (איחוד של שלושת הרשויות בממלכת ישראל הקדומה) של מלכות האלוהים, או, בתוארו הנוסף, "מלך ישראל", והגביר את הציפייה בין קרוביו למה שהוא כינה ה"תיאודמוקרטיה" בראשותו. העתיד נראה מבטיח.

החושף הנאוואי

אבל אז צץ לו וויליאם לו – בדיוק ברגע הנכון לנקמה מתוקה. לו ייסד לעצמו עיתון (בתקופה ההיא הפרינט הלך יופי) וקרא לו "החושף הנאוואי" (Nauvoo Expositor), ובו הוא התכוון אכן לחשוף בפני בני העיר את הצד האפל של הדת המורמונית, שמבחינתו היה מנהג ריבוי הנשים של סמית ושאיפותיו הדיקטטוריות. במנשר הראשון שהוציאו (ב-10 למאי, 1844), שהכריז על קום העיתון נכתב שהוא מתכוון

להסיר את שבט הברזל שמרחף מעל ראשי האזרחים הנאמנים של נאוו וסביבתה, לתמוך בהתנגדות נחושה לחזיונות פוליטיים [כלומר התגלויות אלוהיות בעלות מסר פוליטי – ת.פ.] [… שניתנים על ידי] מלך שהכתיר את עצמו […] להתנגד באיבה חסרת פשרות לכל איחוד של דת ומדינה או כל צעד שמוביל לכך. (ההדגשות במקור)

הגיליון הראשון פורסם ב-7 ליוני, באלף עותקים. רובו הוקדש להתקפה אישית על סמית ולחשיפת מנהג הפוליגמיה לרבים. למרות שהכותבים אישרו כי התגלויותיו הנבואיות הראשונות של סמית מקובלות עליהם, הם הבהירו שמאז הוא "נפל", וקבעו שהוא הגיע לדרגת "אחד מהנבלים השחורים והעלובים ביותר שהופיעו מעל במת הקיום האנושי מאז ימי נירו וקליגולה". לא אדם בעל אגו כשל סמית יישב בשקט אחרי פרסום שכזה.

סמית כינס את מועצת העיר – הוא, כאמור, היה ראש העיר. הוא הבטיח שאין שום פוליגמיה בתורתו או בחייו (כלומר, שיקר), והביא להחלטה שהעיתון הוא "מטרד ציבורי". בפקודתו יצא המשמר המקומי – שהוא, כאמור, גם עמד בראשו – וניתץ לרסיסים את בית הדפוס הקטן של וויליאם לו. זו היתה טעות קשה. דבר פגיעתו החמורה בחופש הביטוי פורסם בהבלטה בעיתונים בעיירות שבסביבה, ונוצל על ידי שונאיו (וכאלה לא היו חסרים) כדי לדרוש את הבאתו לדין. לא אמריקאים ישתקו על פגיעה, ללא משפט, בזכות לפרסם את כל מה שעולה על רוחם. הוצא צו מעצר.

לינץ' בקרתגו

אחרי איומים שונים לגבי גורל העיר עצמה ותושביה, הסגיר עצמו סמית ונכלא בכלא העיר קרתגו הסמוכה. למרות שמושל אילינוי הבטיח לו ולתומכיו שהוא אישית אחראי לביטחונו של סמית, כמה ימים אחרי שנכלא הגיעו כמאתיים איש למקום כדי לרצוח את הנביא המורמוני. לא היה מדובר ב"המון משולהב", שכן העניין תוכנן על ידי בעלי אינטרסים רבים, מפוליטיקאים ועד אנשי צבא, שמכיוון שצבר יותר מדי כוח והשפיע על הפוליטיקה האמריקאית בצורה לא הוגנת לדעתם, ביקשו להסיר את נוכחותו המטרידה של סמית מעל פני האדמה. (אפשר לקרוא על הקנוניה לרצוח את סמית בספר Junius and Joseph*)

סמית, אחיו הקטן היירום (Hyrum), ושני בכירים נוספים בכנסייה שהו בקומה העליונה של המבנה שבתמונה משמאל. הם ניסו לחסום את הדלת בגופם, אבל הרוצחים הצליחו לדחוף אותה מספיק כדי להכניס קנה של רובה ולירות לכל הכיוונים. שני הבכירים המורמונים ניסו להדוף במקלות ההליכה שלהם את קני הרובים שהציצו מבעד לפתח הדלת, אולם בהצלחה חלקית בלבד. היירום שלף אקדח זעיר שהוברח לתוך הכלא ותוך כדי שירה בפולשים חטף כדור בפנים. "אני איש מת" הוא זעק, והמציאות אישרה את קביעתו עוד לפני שחבט באדמה.

סמית שלף אקדח משלו וירה שלוש פעמים לעבר הפתח, פוגע בשלושה מהפולשים. שלוש פעמים נוספות האקדח איכזב והוציא יריות סרק, ובזאת סיים סמית את התחמושת שהיתה לו. בעוד שני המורמונים הנוספים, אחד מהם פצוע מארבע יריות, נסוגים ומתחבאים מתחת לערימות חציר ששימשו בכלא כמזרונים, סמית נסוג אל עדן החלון, עתה גם הוא פצוע מירי בירכו. הדלת כבר היתה פתוחה לרווחה, והרוצחים התכוונו להשלים את המלאכה. סמית, הישוב על אדן החלון הרים את ידיו בצורה משונה (ראו תמונה), צעק "Oh Lord, my God", ונתן לעצמו ליפול כחמשה מטרים לאדמה שמתחת לחלון. שם הוא נתפס על ידי שאר חברי הקבוצה, וגופו המרוצץ הושען על הבאר שבחצר. חולייה של ארבעה חמושים, פניהם מרוחים בבוץ על מנת שלא יזוהו, כיוונה אליו את רוביה וירתה בו מטווח אפס.

באופן טבעי, נאים בעיני הכנסייה המורמונית מילותיו האחרונות של סמית. למעשה, בשילוב עם תנועת הידיים המיוחדת שהציג, סמית התחיל לומר את הסיסמה המסונית שמחייבת כל חבר בארגון 'הבונים החופשיים' ששומע אותה לעזור ל- Master Mason שמוציא אותה מפיו. הסיסמה המלאה היא "Oh Lord, my God, is there no help for the widow's son?". סמית ביקש להסתמך על המסונים שבמקום, שלפחות מתוך נאמנות לשבועתם יצילו אותו. אולם חברותו באגודת הסתרים המפורסמת לא עזרה לסמית. למרות שהיו בונים חופשיים בקהל המרצחים (באותה תקופה הם היו בכל מקום בארה"ב), הם לא קיימו את שבועתם ולא ניסו לעזור לסמית. מנהיג המורמונים, שהיה לא רק נביא אלא גם אזוטריקן בכל חלבו ודמו, נפח את נשמתו.

אחרי מות

כך הסתיים לו השלב הראשון בהתהוותה של הדת המורמונית, השלב הפורמטיבי בו הנביא מגבש סביבו תיאולוגיה ומאמינים. הקהילה המורמונית תתפצל מכאן לכמה קהילות מקבילות, אשר אחת המרכזיות בהן מונהגת על ידי בנו של סמית, ג'וזף סמית השלישי, ואשר אליה גם הצטרפה אלמנתו, אמה. מורמונים אלה התנגדו כבר אז לנישואים פוליגמיים (לרווחתה של אמה, שהתחתנה מחדש ולא היתה הפעם צריכה לחלוק את אישהּ), ובהמשך גם הסמיכה נשים לכהונה. עד היום היא קיימת, ונחשבת לגרסה היותר מתונה וליברלית של הדת המורמונית, אך גם היותר קטנה מספרית. הרוב הגדול של המורמונים שייכים כיום לכנסיית הקדושים של הימים המאוחרים, עליה כתבתי מעט כאן. כנסייה זו הונהגה אחרי מותו של סמית על ידי בריגהם יאנג, שהוביל את אנשיה ליוטה, שם הם בנו את ביתם במדבר.

וסמית? הוא נקבר כמובן, אבל הויכוח על מורשתו ממשיך. קל מאוד לסווג את סמית כנבל ושרלטן או, לחילופין, כנביא אמת. החלוקה הבינארית הזאת מאפשרת למי שאינו מורמוני מחד, או מי שמורמוני מאידך, תמונה פשוטה של הסיפור. ברשימותיי על סמית ניסיתי לצייר תמונה שונה, שמתאימה יותר לתופעה הדתית כפי שאני מבין אותה. זו תמונה מורכבת, שנוצרת ממפגש של השראה יצירתית ודתית אמיתית (עם או בלי אלוהות שמאפשרת אותה – לא חייבים להניח שום דבר מטאפיזי) עם בני אדם מסויימים מאוד, במקום ובזמן מסויימים מאוד. במקרה של סמית מדובר באדם מבריק ומוכשר ביותר שהאמין, בצדק או שלא בצדק, שהאל מפרה את נשמתו ומחולל דרכו תורה חדשה. על ידי כניסה לטראנסים הוא הצליח לילד מתוכו נראטיב פסאודו-היסטורי ותיאולוגיה מורכבת שעיצבו מסגרת דתית חדשה ומקורית ביותר. יחד עם זה, ברור שאת אותה תורה הוא בנה תוך שימוש בחומרי הבניין שהיו סביבו, ומתוך המבנה הפסיכולוגי הספציפי שלו. בצורה מדהימה, זה הצליח לו. בצורה לא פחות מדהימה, ייתכן שהנשיא האמריקאי הבא יהיה מצאצאי אמונתו.

—

* Robert S. Wicks and Fred R. Foister, Junius and Joseph: Presidential Politics and the Assassination of the First Mormon Prophet, Utah State University Press, 2005

למאמרים הקודמים בסדרה: חלקים 1, 2, 3, 4. בנוסף, כאן על הרקע הקבלי של סמית. אני מתכנן עוד מאמר על יחסה של הכנסייה המורמונית כיום לפוליטיקה בארה"ב ועל מיט רומני כמשיח מורמוני. כן כן.

למתעניינים, עמיתי מאונ' תל-אביב, ד"ר אייזיק לובלסקי, תרגם לעברית מאמר ראשון מתוך הקורפוס ההרמטי.

"אם יש כרגע גרסה כלשהי של 'הדת האמריקאית' היא חייבת להיות, כפי שגרס טולסטוי, הדת המורמונית. עתידה יכול להיות הרה גורל עבור האומה, ועבור יותר מהאומה הזאת לבדה." – הרולד בלום, The American Religion, 1992

מורמונים לשלטון

מיט רומני ספג מפלה הלילה, מה שמבטיח, כנראה, מירוץ רפובליקאי ארוך, מה שמבטיח, כנראה, עיסוק גובר והולך בדת המורמונית. הוסיפו לזה את הקמפיין הפרסומי "I'm a Mormon" שמפיצה הכנסייה ברחבי ארה"ב, ואחרי שהמחזמר העוסק במורמונים זכה בפרס אחרי פרס והפך ללהיט היסטרי, יש סיכוי לא רע שכנסיית ה- Latter Day Saints, כלומר דת המורמונים, הולכת להיות הטרנד הדתי החם ביותר מאז ניצור האימפריה הרומית. לפני שאתם רצים לקנות תחתונים וגופייה מקודשים, מוותרים על קפה וחושבים על פוליגמיה, הנה כמה דברים שאני חושב שמעניינים באמת בדת המודרנית כל כך הזאת.

אין לי כל כוונה לסכם כאן את אמונותיהם המשונות של המורמונים – ללא ספק מידע פיקנטי שכזה ניתן לקבל בקלות בויקיפדיה. מי שרוצה מאוד יכול לפנות למאמר שכתבתי לפני ארבע שנים, כאשר רומני התמודד בפעם הראשונה על המועמדות של הרפובליקאים, בו התייחסתי בקצרה לענייני התיאולוגיה המורמונית, כולל למצוקות אמונות המורמונים מול המחקר המדעי המודרני. כאן כאמור אתייחס לכמה היבטים כלליים, והם ההתמודדות של המורמונים עם העולם המודרני, וקצת על הקשר שלהם עם היהדות.

מורמונים מאמינים

ובכן, אחד הדברים המעניינים אצל המורמונים הוא יכולתם להיות אנשים דתיים מאוד, ועם זאת, לא להסתגר ולא להתנתק מהעולם. נכון, הם נוצרים, ולכן זה לכאורה בילט-אין בשבילם. אבל המורמונים אינם נוצרים רגילים (למעשה רק 51% מהציבור האמריקאי סבור שהם נוצרים), והאמונות שלהם כל כך לא קונצנזואליות שלכאורה מתבקשת התקפלות פנימה תוך ניתוק האינטרנט. וזה לא מה שקורה. ומה שעוד יותר מעניין הוא שזה לא קורה לדעתי דווקא משום אמונותיהם המשונות. כלומר למעשה האמונות המשונות שלהם הן הן תעודת הביטוח שלהם כנגד אוקולטוריזציה בתרבות האמריקאית – או זו לפחות התזה שאני רוצה להציע להלן.

כדי לנסות להצביע על כך אביא תחילה כמה נתונים מעניינים שפורסמו בסקר (pdf) מלפני שבועיים של מכון Pew:

• על פי הסקר 94% מהמורמונים מאמינים שאלוהים האב וישו, בנו, הם "ישויות פיזיות נפרדות" (על פי התיאולוגיה המורמונית אלוהים היה פעם אדם, וממילא גם ישו, ולשניהם "גופים מוחשיים מבשר ודם". אגב, לאלוהים יש גם בת זוג. בכל זאת.)
• מספר זהה של מורמונים, 94%, מאמינים שנשיא הכנסייה שלהם הוא נביא (ג'וזף סמית, מייסד הדת, חידש לכאורה את הנבואה, וכל ראשי הכנסייה אחריו נחשבים נביאים גם כן. התפתחותה של הדת המורמונית אינה תלויה אם כן, בפרשנות כתבי הקודש, אלא בהתגלויות אלוהיות שראשיה זוכים להם מדי פעם)
• 91% מאמינים ש'ספר מורמון' נכתב על ידי נביאים קדומים ותורגם על ידי ג'וזף סמית מתוך לוחות זהב שהוא מצא ביער (או אולי "תורגם" על ידי ג'וזף סמית מתוך "לוחות זהב" שהוא "מצא ביער")
• לבסוף, 77% מהמורמונים מעידים כי הם מאמינים "בכל הלב" במערך האמונות המורמוני כולו

המורמונים הם שמרנים:

• 66% מגדירים עצמם כך (לעומת 37% מהאמריקאים)
• 79% מהם סבורים שמין לפני הנישואין מגונה מבחינה מוסרית
• 54% מהם סבורים ששתיית אלכוהול מגונה מוסרית
• 66% סבורים שעל החברה לגנות הומוסקסואליות (לעומת 33% מהאמריקאים)
• עבור 73% חיי נישואים מוצלחים הם "אחד הדברים החשובים ביותר בחיים" (34% מהאמריקאים)
• ועבור 55% מהם "לחיות חיים דתיים מאוד" זה "אחד הדברים החשובים ביותר בחיים" (20% מהאמריקאים)
• ואכן, 64% מהמורמונים מתפללים כמה פעמים ביום, המספר הגבוה ביותר מבין כל הנוצרים בארה"ב, כאשר רק האוונגליסטית מתקרבים אליהם (60%) והקתולים, למשל, הרחק מאחור (31%)

בקיצור, מדובר בקבוצה שמרנית ודתית למדי של אמריקאים. ויחד עם זאת, הם מעורים בתרבות הכללית, ולא רק מפני שהם יוצאים למסעות מיסיונריות ברחבי ארה"ב והעולם (27% מהם שימשו כמיסיונרים לתקופה של כשנתיים!), אלא פשוט מפני שהם עובדים כבעלי מקצועות חופשיים, מהבורסה ועד לאקדמיה, בכל מקום בארה"ב. המורמונים נראים ופועלים כאמריקאים לכל דבר. ויחד עם זאת, הם נשארים קבוצה אחידה יחסית, ומאוחדת. ואכן, אם נתבונן בהשפעה חיצונית, נראה (שוב, על פי הסקר הנ"ל) שרק 11% מהמורמונים מאמינים בגלגול נשמות (דבר שעומד בסתירה לאמונה הנוצרית והמורמונית הרשמית) בניגוד ל-24% מכלל הציבור בארה"ב (ו-28% מהקתולים למשל). ונתון מדהים אף מזה: 85% מהמורמונים מתחתנים עם מורמונים, יותר מהפרוטסטנטים (81%, למרות שכמובן עבורם זה קל לאין שיעור) או הקתולים (78%, כנ"ל).

איך אפשר להסביר נתונים אלה? איך קבוצה של מאמינים משונים שכאלה מצד אחד מתערה בתרבות הכללית, ומצד שני מצליחה להימנע מלהתערבב בה, פיזית (נישואין) ומנטלית (ערכים)? אינני כמובן שום סוג של מומחה בדת הזו, אולם נדמה לי שהתשובה במקרה זה היא בגוף השאלה: האמונות המשונות הן לא הבעיה, אלא הפיתרון. בניגוד לחברה החרדית בארץ שסבורה שעל מנת לשמור על אורח חיים אדוק מבחינה דתית יש להסתגר ולהתנתק, המורמונים מוכיחים שאמונות שכאלה הן עצמן הדרך להיפתח לתרבות מבלי להיסחף בזרמיה.

אני חושב שניתן להבין זאת על ידי השוואה לקבוצה החרדית היחידה שאינה מסתגרת: נדמה לי שחב"ד הם הקרובים ביותר למורמונים מבחינת החיכוך שלהם עם החברה הכללית (וראו כאן על חב"ד כמסדר נוצרי). האם זה מקרה ששתי הקבוצות הדתיות הללו מחזיקות באמונות שהסביבה רואה כמופרכות? אני לא טוען שאין משתנים נוספים בסיפור, אבל לדעתי סביר להניח שעצם האחיזה באמונות שלא רק שאינן מקובלות על הציבור הכללי, אלא אף מזעזעות אותו, מגבשת את הקבוצה, ומחשלת אותה כלפי השפעות חיצוניות.

מגבשת, מכיוון שעצם קפיצת האמונה שערכת קושרת אותך אל אחרים שקפצו לאותו מקום. אתם הופכים לחברים בקהילה מצומצמת של דתיי-על, של שרירנים אמוניים; במילים אחרות, אתם הופכים לאליטה. ועצם האחיזה באמונות הללו גם מחשלת מפני השפעות חיצוניות, שכן אם תפיסתך את משמעות החיים היא עבור הכלל מוזרה עד ביזארית, הסיכוי שתמצא שפה משותפת עם הזולת, כזו שתאפשר קירבה של יותר מנחמדות בסיסית, מוגבלת. אתה חי בעולם שונה, וממילא האפשרות שלך להכניס אנשים לעולמך היא קטנה.

מורמונים נשאלים מדי פעם על ידי הבישופים שלהם האם הם מאמינים במה שצריך, וכמובן מצופים להעיד על אמונתם, כך שברור שהאמונה היא חלק נכבד בדתיותם. יחד עם זה, לא צריך גם להגזים בחשיבות הדוקטרינה בעיצוב חיי הדת שלנו, ואני רוצה לאזן את דברי עד כה על ידי כך שאומר שכתמיד, גם הקהילה, המסורת, המנהגים, הטקסים ופשוט העובדה שגדלת בתוך כל זה לא פחות משמעותית כדי ליצור נאמנות לדת מסויימת, על אחת כמה וכמה אם היא מיעוט זעיר בחברה הכללית.

אבל אם נחזור להוויית האמונה היוקדת, הרי שלבד מדחייה של חשיבה ביקורתית וחוסר יושר אינטלקטואלי, יש לכל זה יש כמובן צד שלילי בכל הנוגע ליחסים עם דתל"שים: מי שמאבד את אמונתו, או עובר על החוקים הנגזרים ממנה, מנודה ומנותק מקהילתו וממשפחתו. בספר חדש שיצא ממש עכשיו, Faith No More: Why People Reject Religion, שהוא מחקר על עזיבת הדת אצל אמריקאים, מעיד החוקר, הסוציולוג פיל צוקרמן, שמכל האנשים שאיבדו את אמונתם ושהוא ראיין, המורמונים היו אלה שהיה הכי חשוב להם שזהותם לא תיוודע, גם כדי לא לפגוע במשפחותיהם, וגם כדי לא להיפגע מחרמות. המאפיינים האלה יחד נותנים לדת הזו (כמו גם לחב"ד וכיוצא באלה) גוון של כת, שאחד ממאפייניה (המקובלים עלי, בכל אופן) הוא המנעד האמוני המצומצם – או שאתה בפנים, הכל כולל הכל, או שאתה בחוץ. אצל המורמונים זה לא חריף עד כדי כך (ויעיד המועמד המורמוני השני, שפרש לא מכבר, ג'ון הנטסמן, שהוא כנראה לא אדוק במיוחד), אבל זה הרבה יותר קרוב לזה מאשר אצל בני דתות אחרות (ותעיד על כך הסטטיסטיקה לעיל לגבי אמונותיהם השונות).

מורמונים ומודרנה

המורמונים, כפי שניתן להבין מהציטוט של הרולד בלום לעיל, מייצגים דת אמריקאית במהותה. דת שלא מתגעגעת ל"תור זהב" אי שם בעבר ועל כן נוברת במקורות עתיקים, אלא מביטה אל העתיד ומציעה שדרוג של כתבי הקודש. הספרים שגילה סמית והנבואות שלו ושל ממשיכיו הם התגלויות אלוהיות חדשות, ולכן אין צורך לבסס את חיי הדת על פרשנות של הישנות. אין גם צורך לחלום על חידוש קולקטיבי של ימינו כקדם כשנולדת בקרבנו התקווה לחיי העד המופלאים של כל אחד מאיתנו כאל השולט בכוכב משלו.

הרולד בלום כינה לא מזמן את האתוס המרכזי של המורמוניות "שחרור האנוכיות", אולם יחד עם זאת יש בה קהילתיות חזקה ודאגה לזולת. למעשה, בתחילת דרכן היה יסוד "קומוניסטי" בקהילות המורמוניות (אי-שוויון נתפס כמגונה מוסרית, והונהג שיתוף ברכוש). המורמונים מזמן זנחו את העקרונות האלו, והם משתלבים בצורה מופלאה בכלכלה האמריקאית, אולם הם עדיין רואים בעזרה לעניים ערך חשוב. פשוט, הצלחה כלכלית חשובה חשובה לא פחות. אם נשתמש באחת הסיסמאות של המחאה החברתית האחרונה כאן, צדקה החליפה את השאיפה לצדק.

הדת שיצר ג'וזף סמית מחייה מחדש יסודות יהודים קדומים, ובאופן מודע מאוד: סמית הרי, מבחינתו, בא לכונן את ישראל האמיתית, זו שלפני קלקולי התלמוד או הכנסייה. עבריות שכזו, ממש כמו במקורות התנ"כיים, מאמינה באלים רבים ונושאת נשים רבות. בניה הם כהנים, והמוכשרים שבהם נביאים. אלוהים קיים בדמות אדם, כפי שהתגלותו לאברהם יחד עם שני המלאכים מדגימה, וגם הפיכה אישית לאלוהיים אפשרית, כפי שהוכיח חנוך בן ירד. ברוכים הבאים לתקופת המקרא.

במאמר כאן ב-pdf ניתן ללמוד על התפתחותה של תמונת העולם המורמונית, שהתגבשה בזמן חייו של סמית וגם אחריהם, ועד כמה היה ניסיון להכניסה לתבנית "מדעית". ולכן אין בעצם ישויות רוחניות אצל המורמונים – הכל חומרי, כולל הנשמה. סמית, אגב, שאב לצורך יצירת הדת שלו גם מטקסים מסונים (הוא היה חבר בבונים החופשיים), וכן גמע לא מעט מהמרק האזוטרי-ספיריטואליסטי הכללי שהיה נפוץ בארה"ב בראשית המאה ה-19. המורמוניות היא דוגמא מובהקת למה שחוקר הנייו-אייג' וואטר הנחרף מכנה "אוקולטיזם". מרתק איך שהניסיון המודע לחדש את תקופת המקרא יצר דת כל כך מודרנית.

מורמונים ויהודים

בעוד אוונגליסטים מודאגים שעליית קרנה של הדת המורמונית תעודד נוצרים להפוך למורמונים, ולחילופין, שמורמוני בבית הלבן יקשה על קבלת טובות הנאה מהשלטון בוושינגטון, ליהודים כנראה אין סיבה לדאגה מנשיא מורמוני. לכל הפחות הוא יזדהה איתם כבן למיעוט דתי שנרדף בעברו.

ואכן, למרות התחרות על התואר "ישראל", מורמונים ויהודים אורתודוקסים כפי הנראה מסתדרים לא רע בארה"ב. לפני כמעט שנה הביא אלן בריל בבלוגו כמה רשימות שבהן הוא הציג כמה מהקשרים בין שתי הקבוצות האלה. הנה למשל כאן על דיאלוג יהודי אורתודוקסי ומורמוני, כאן הוא מראיין את מרק פרדס, מורמוני שאוהב יהודים על אהבתו (שגם טוען שעם כל הכבוד, התלמוד הוא חריגה די גדולה מהיהדות הבית-מקדשית, אז זה לא ממש נראה לו המשך ליהדות של אז) וכאן עוד ענייני דיאלוג.

לא רק השמרנות, אלא עצם האמונה (הפעם לא באותם דברים כמובן, אלא פשוט כניגוד לאתאיזם ולחילוניות בכלל) היא שמחברת כיום בין דתות שבעבר היו מקדישות את רוב מרצן לאיבה הדדית. אבל האמת היא שגם בלי אלה יש לא מעט דמיון בין היהדות האורתודוקסית למורמוניות. הנה טבלה שהכנתי בעניין:

	יהדות אורתודוקסית	כנסיית הקדושים המאוחרים
מי אנחנו	ישראל האמיתיים	ישראל האמיתיים
אחוז באוכלוסיית ארה"ב	1.7	1.7
כלכלית	מצליחים	מצליחים
חינוך	חשוב מאוד	חשוב מאוד
המשפחה	מעל לכל	מעל לכל
מעמד האישה	לא משהו	לא משהו
הומוסקסואליות	סליחה, זה אסור	סליחה, זה אסור
ישו הוא	בן אדם	בן אדם
נא לא לבלוע	חזיר, שרימפס, בשר+חלב	אלכוהול, סמים, טבק, תה, קפה
לבוש שמזכיר לנו להאמין	גופייה+שוונצים	גופייה+תחתונים
בעבר	סבלו מרדיפות	סבלו מרדיפות
בעתיד	שליטה עולמית	שליטה עולמית
תמיד	חושבים שהם הכי טובים	חושבים שהם הכי טובים

(1) המאבק החברתי בארה"ב מדבר על ייצוג "ה-99%", אבל מכיוון שארה"ב היא מדינה שהדת ממלאת בה תפקיד חשוב, תוהה ה- L.A. Times איך זה שהמחאה רובה ככולה חילונית? AP שואלים את אותה שאלה, ומוסיפים שמנהיגי דת חוששים כרגע להזדהות עם המפגינים. התהייה על העדרותם היא אכן במקום, מפני שאמריקה בהחלט ידעה מנהיגים דתיים שהם גם אקטיביסטים חברתיים – הדוגמא המובהקת היא מרטין לותר קינג כמובן. אבל אם לא נחפש דת ממוסדת אלא רוחניות מבוזרת, דווקא נמצא, כמו שאפשר להבין גם מהמאמר ההוא בל.א.טיימס, וגם, למשל, מהוידאו הזה של הרב עמיחי לאו-לביא עורך קריאה אלטרנטיבית בתורה. ופיטר ברגר דווקא רואה סימנים להתעניינות במחאה מקרב הכנסייה הקתולית.

(2) כאמור, ארה"ב היא מדינה שהדת ממלאת בה תפקיד חשוב. עד כמה? סקר חדש של מכון Pew משווה אותה עם כמה מדינות אירופאיות ומעלה את הממצאים הבאים – ראו משמאל.

(3) מצד שני, ייתכן שאופנת ה"מגה-כנסייות" מגיעה לסיומה. על פי הכתבה הזו, כנסיות אלה, שמונות החל מאלפיים מאמינים, מונהגות על ידי דור הבייבי-בום, שידוע בחיפושיו הרוחניים הרציניים, אבל שילדיו, כלומר דור ההמשך, לא ממש הולכים בדרכו, ולכן משאירים את מפעלי התפילות העצומים האלה מחוסרי הנהגה. מצד שני, ייתכן שהשמועות על מותן של הכנסיות הענקיות האלו מוגזמות, והן לא מתות, אלא מתחלפות: רק שמונה מ-25 הכנסיות הגדולות ביותר בארה"ב ב-2004 עדיין נמצאות ברשימת ה-25 הגדולות כיום, אבל הרי כנסיות גדולות עדיין יש. ריק ווארן, אחד ממנהיגי הכנסיות האלה (ומחבר רב המכר The Purpose Driven Life) אומר שהדברים משתנים כל הזמן, וחוזה את כניסת הפולחן לאינטרנט, כך שתכולת המבנה כלל לא תשנה, והמאמינים ישתתפו מהבית. (רעיון, אם יותר לי, מטומטם, שהרי כל העניין בפולחן משותף הוא שהוא משותף, שכן לקהילה המתכנסת יחד יש כוח משלה.)

(4) הרולד בלום במאמר פרובוקטיבי (וקצת שטחי) על התהוותו המסתברת של מועמד מורמוני לנשיאות ארה"ב. בלום כתב כבר לפני כעשרים שנה ספר תחת הכותרת The American Religion: The Emergence of The Post-Christian Nation שבו הוא מבכה את הפיכתה של הפרוטסטנטיות האמריקאית ההגונה למרקחת של גנוסטיציזם, אורפיזם, "התלהבות" ופונדמנטליזם. המורמונים הם עבורו התגלמות "הדת האמריקאית" הבזויה, והוא דואג להחצין את רגשותיו.

(5) אבל זה כנראה לא ישנה הרבה: בסקר מעודכן של מכון Pew מסתבר שהאוונגליסטים, אחד ממעוזי הכוח של הרפובליקאים, אולי לא מתים על מורמונים ויסתייגו מהם בבחירות המקדימות, אבל אם מורמוני יוצב כנגד אובמה, הם יתנו לו את קולם בלי לחשוב פעמיים.

(6) שלוש הרצאות של משה אידל מפברואר השנה הועלו עתה לרשת, כולן על הקשר בין השפה, לידע, ליקום – דהינו ניסיונות שונים לאורך ההיסטוריה להבין את העולם מתוך התבוננות בשפה, מספר יצירה ועד ז'ק דרידה. אלן בריל כותב כמה מילים ומעלה שאלות בבלוגו המעניין, וההרצאות הן על ספר יצירה ופרשניו; ידע מתוך שפה אצל דרידה, אקו וקוליאנו; וכניסת הרעיון הנ"ל מהקבלה לתרבות אירופה דרך רמון לול ופיקו דלה-מירנדולה.

(7) מהבלוג של בריל גם למדתי על מאמר מעניין מאוד שנוגע לכינוס של מורי הדהרמה (הבודהיסטית) הגדולים של ארה"ב. המבוגרים יותר שביניהם, כלומר הדור שפחות או יותר הביא את הבודהיזם להמונים בארה"ב (שוב: דור הבייבי-בום הרציני בחיפושיו), מתמודדים עם מה שהם רואים כדילול של מסר: כיום לא מחפשים הארה ושחרור סופי מהסבל, אלא חיים נוחים, הפחתת מתחים או מקסימום תרפיה עצמית ושטחית – במילה אחת: wellness. בכנס דיברו על זה, ובסוף הכתבה יש גם וידאו שבו מתראיינים שלושה מהמורים הגדולים, ג'ק קורנפילד, סילביה ווצל ונורמן פישר. כולם ממשפחות יהודיות כמובן.

(8) פרוייקט חדש, freq.uenci.es, מבקש ממאה חוקרים לכתוב מאה מאמרונים על מה שעולה להם בראש למשמע המילה "רוחניות". התוצאה מרנינה: יש מאמרים על המונח החשוב enthusiasm, על איינגר יוגה, על LSD, על ג'ון קייג', על מאגיה, מאמר של ג'פרי קרייפל (פחות חשוב על מה), על טארוט, על רוחניות וקפיטליזם (של ריצ'רד קינג), ועל בהאקטיודאנטה סוואמי פרבהופאדה, הגורו הגדול שהקים את תנועת ISKCON, הלא היא "הרה קרישנה" בארה"ב.האתר מעלה מאמר אחד ביום, ואנחנו כבר ביום ה-63 מתוך מאה.

(9) וזה מזכיר לי שלפני שנים כתבתי אני מאמר, שגם במרחק הזמן נראה לי מצויין, על פרבהופאדה ותנועתו, בערוץ הניו-אייג' של אתר מעריב, שהיה בית לרשימותי במשך תקופה ארוכה. מסתבר שיש כוונה לסגור את הערוץ, שמהווה אתר יחודי לקולות רבים ומגוונים. פרטים על כך ועל הנסיונות למנוע את הסגירה, כאן.

(10) אחרי מחקר שארך 13 שנה יצא לאור ספרו החדש של רוברט בלה, מגדולי הסוציולוגים של הדת בזמננו. הספר, Religion in Human Evolution, fro the Paleolithic to the Axial Age, הוא מחקר עצום בהיקפו על התפחותה של התופעה הדתית לאורך האבולוציה האנושית (יש המשווים את המחקר הזה למחקריו של מקס ובר בתחילת המאה העשרים, לא פחות), ובימים אלה מתנהל לגביו דיון מעניין באתר חשוב של חקר הדת, The Immanent Frame. בלה עצמו, אחרי שהוא קוטל את הספרים היותר פופולרים שיצאו לאחרונה בנושא, מדגיש במאמר משלו לאתר את העובדה שעם כל ההתפתחות בתפיסותינו הדתיות, הרי שאין לשכוח את השתמרותם של המנגנונים הקדומים יותר של האדם להתייחסות לעולם ולאחרים (ולאלוהים). כלומר, על אף שהיום התקדמנו מתקשורת על ידי חיקוי לתקשורת על ידי מילים, וכן מחשיבה מיתית אל חשיבה רציונלית-תיאורטית, למנגנונים הקודמים והקדומים עדיין יש השפעה עלינו. במילים אחרות, למצוות ולטקסים עדיין יש כוח. בעוד מילים אחרות: הרמב"ם טעה כשציפה לדת שמתנהלת "רק במחשבה בלי מעשה כלל".

וגם כאן יצאו כמה כותרים מעניינים:

הגיליון החדש של אקדמות (כ"ז, חשון תשע"ב, בית מורשה) פשוט מצויין, עם מאמרים מעניינים מאוד של רחל ווזנר ואביעד הכהן על סוגיית הדרת הנשים המתגברת בחברה האורתודוקסית; אלון גושן-גוטשטיין על הרוחניות של אומן; אריאל פינקלשטיין על הביסוס ההלכתי הרעוע של תורת המלך והכשלים בתפיסת עולמו; דיאנה וילה על התהליכים המעניינים בפסיקת ההלכה הקונסרבטיבית בימינו; יואב שורק במאמר נוסף על "ההלכה החילונית" שלדעתו חייבת להיוולד, ועוד. באמת מלא כל טוב.

הספר אגדתא (דביר) של שמואל פאוסט מביא שלל מדרשים על מדרשים, כלומר פרשנות למדרשי חז"ל. פאוסט, שהוא עורך מדור הספרות במוסף "שבת" של מקור ראשון, פשוט כותב מאוד מאוד יפה.

יונתן מאיר, שממש לא מזמן קיבל פרופסורה באוניברסיטת בן גוריון, סוקר בספרו רחובות הנהר: קבלה ואיזוטריקה בירושלים (תרנ"ו-תש"ח) (יד בן צבי) את השדה הקבלי שהתהווה במחצית הראשונה של המאה העשרים בירושלים. מאיר מראה שלמרות שהיום אנחנו שומעים בעיקר על הרב קוק והרב אשלג, היו מקובלים גדולים נוספים בזמנם, על פולמוסיהם, התככים ביניהם ויצירותיהם. אני מקווה לכתוב עוד על הספר אם תהיה לי הזדמנות.

הספר לב הקבלה: מבחר מקורות מתורת הסוד היהודית (עולם קטן) הוא תרגום של רב המכר העצום, The Essential Kabbalah שיצא ב-1995 בארה"ב, ובו הביא פרופ' דניאל מט מבחר מקורות קבליים מכל התקופות והזרמים. מט עצמו הוא פרופסור למחשבת ישראל מקליפורניה, שמפעלו העיקרי הוא תרגום ספר הזוהר כולו לאנגלית (ממנו יצאו לאור כבר חמישה כרכים מתוך תריסר). ספר מצויין כמבוא שלא מסביר את הקבלה, אלא מאפשר מפגש איתה.

לא מזמן כתבתי על ספר חדש של חביבה פדיה, והנה ספר חדש נוסף שלה: מרחב ומקום: מסה על הלא-מודע התיאולוגי-פוליטי (הקיבוץ המאוחד). טרם הספיקותי, כמו שאומרים, אבל, טוב, זה ספר של חביבה פדיה, וזה אמור להספיק. וגם יש לכבודו ערב בואן-ליר ביום שלישי בשש.

אציין גם עוד שני ספרים שיצאו לאחרונה ועדיין לא קראתי: אני (לא) מאמין: ישראל והיהדות – עבר, הווה עתיד (כתב) של חיים היימס-עזרא, פרופ' להיסטוריה באונ' בן גוריון, שעוסק בשינויים שחייבת לעבור היהדות עכשיו כש"תהליך הגאולה הסתיים עם הקמתה של מדינת ישראל".

הומניזם ישראלי: מציונות רוחנית לזהות ישראלית (מופ"ת) של ראובן גרבר שמנסה להעלות "השקפת עולם ישראלית הומניסטית המשלבת את האידיאלים האלה כמערכת הדרכה ל'אמנות החיים'" על פי תורותיהם של ברדיצ'בסקי, בובר, גורדון ואחד העם.