הרש"ר הירש

החובה היהודית לקלוט פליטים

קשה שלא היה לחוש צביטה בלב עם היוודע נכונותן של גרמניה ואוסטריה לקלוט רבבות פליטים סורים, מעבר לרבבות שכבר קלטו. בעוד שאצלנו מבהיר ראש הממשלה שאין "עומק דמוגרפי" שמאפשר אפילו צעד הומניטרי סמלי, נראה שאחרים למדו היטב את הלקח ממלחמת העולם השנייה – דווקא אלה שאז דאגו כל כך לדמוגרפיה. חזקה על נתניהו שיעדיף תמיד לא לעשות מאשר לעשות, וסירובו לקלוט פליטי חרב אינו מפתיע. מה שמוזר הוא שתיקתם של הרבנים ומנהיגי הציבור הדתי, הן סרוגי הכיפה והן החרדים (לבד מיוצא דופן בולט).

מוזר, מפני שהמסורת היהודית מדברת באופן ברור על הענקת מחסה וסעד לפליטים. הכוונה אינה רק להבהרות החוזרות ונשנות, כמו נקישות נחושות על דלת אטומה, ש"גרים הייתם בארץ מצריים" ועל כן מוטלת על עם ישראל חובה נצחית לדאוג לגרים. כאן מדובר גם במצוות מפורשות.

בתורה עצמה כתוב: "לֹא תַסְגִּיר עֶבֶד אֶל אֲדֹנָיו אֲשֶׁר יִנָּצֵל אֵלֶיךָ מֵעִם אֲדֹנָיו. עִמְּךָ יֵשֵׁב בְּקִרְבְּךָ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר בְּאַחַד שְׁעָרֶיךָ בַּטּוֹב לוֹ" (דברים, כג, טז-יז). כלומר עבד שברח מאדוניו ומצא מקלט בקהילתך, לא רק שאסור לך להסגירו לאדוניו, אלא עליך לתת לו לשבת "עמך", "בקרבך", "במקום אשר יבחר", "בטוב לו". קל לראות כיצד התורה מדגישה חזור והדגש את חירותו של העבד להתיישב היכן שהוא רוצה, ופרשני המקרא קושרים את הפסוקים לאלה שקדמו להם, העוסקים במלחמה, ומסיקים שמצווה לקבל גם פליטי חרב.

וכך כותב הרמב"ם:

יש במצוות אלה תועלת גדולה, והיא שנסגל לעצמנו מידה נעלה זאת, כלומר שנעניק חסות למי שמבקש לחסות בנו, נגן עליו ולא נמסור אותו למי שברח מלפניו […] דין זה נקבע באשר לַפָּחוּת שבבני-אדם, הנמוך ביותר בדרגה, והוא העבד. על אחת כמה וכמה אם אדם מכובד מבקש את חסותך, מה רב מה שמוטל עליך לעשׂות למענו!" (מו"נ, ג, לט)

הרמב"ם מבין את הציווי על העבדים כמינימום, ובוודאי שחובה עלינו לעזור לאנשים שאינם עבדים, אשר בורחים ממקום סכנה.

וזה לא הכל. הנביא ישעיהו מפציר במואבים לאמץ מידה טובה זו של קליטת פליטים: "יָגוּרוּ בָךְ נִדָּחַי מוֹאָב, הֱוִי סֵתֶר לָמוֹ מִפְּנֵי שׁוֹדֵד" (טז, ד). הרש"ר הירש מסביר:

כאשר הגיעה עת חורבנה של מואב, מתאר ישעיהו את סיבת השואה. כל העמים השוכנים בגבול מואב היו זועקים על מעשי המואבים […] יש רק דרך אחת להעביר את רוע הגזרה: על מואב לשוב אל מידת החסד, וכאשר עדיין הוא עומד בפסגת אושרו ואורו זורח כצהרים, ינהג במידת החסד כלפי פליטים אומללים.

מסתבר שעל פי הנביא ממלכתם של המואבים חרבה מפני שלא גילו מידת חסד וקלטו פליטים.

היכן אפוא כל החרדים לצביונה היהודי של המדינה? מדוע אינם נזעקים כאשר ישראל חותרת תחת המסורת היהודית בצורה כזאת? איפה מתחבאים שלומי אמוני המדברים גבוהה גבוהה על "מוסר יהודי" ומבקשים לחזק את "הזהות היהודית"? כיצד לא נשמע קולם ברמה, בוכים על בניה של רחל אמנו שמתכחשים למורשת אבות ואמהות?

אל דאגה, אני לא תמים. ברור לי שכמו כולנו, גם המחזיקים עצמם נאמנים למסורת בוחרים לאילו חלקים ממנה להיות מחוייבים, ולאילו לא. זה בסדר גמור, כך כולנו עושים. אולם חשוב לעמוד על שתי נקודות:

הראשונה היא שראוי שגם הם יבינו שלמחויבותם למסורת יש גבולות ברורים. במילים אחרות, הם בוחרים איך הם יבטאו את יהדותם. הכרה זו חשובה לא רק משום היושרה שהיא מוסיפה לעולם, אלא משום שהיא מבהירה שמי שתולה בהלכה את התנגדותו להענקת זכויות שוות לערבים, הומואים או נשים משתמש בהלכה, לא מציית לה. זה לא היא, זה הוא. הוא גזען או סקסיסט, ומאחר שהוא כזה הוא בוחר בהלכות שמתאימות לדעותיו. בנצי גופשטיין מייחס לרמב"ם את עמדתו שיש לשרוף כנסיות בישראל, אבל כמובן שלא נשמע ממנו את ציוויו של הרמב"ם לקלוט פליטים.

הנקודה השניה קשורה גם היא למחוייבות. מחוייבות לא להלכה, אלא באופן כללי להכרעות מוסריות. כי מה שמעניין עם אלה הוא שהן דורשות מאיתנו להתאמץ. ככה זה: מוסר קשור ליחסינו אל הזולת, והזולת בדרך כלל מאתגר אותנו, לא מעניק לנו עיסוי ארומטי חינם. כדאי לשים לב אילו בחירות הלכתיות מאתגרות אותנו, מוציאות אותנו מאזור הנוחות שלנו ודורשות מאיתנו מאמץ, ואילו בחירות הלכתיות מחמיאות לנו, מחניפות לתפיסת העולם שלנו ומעניקות לנו את אותו עיסוי מפנק.

קל מאוד לספר לעצמנו שאנחנו עם סגולה ולכן מותר לנו להפלות לרעה אחרים. חסרים לנו קולות שקוראים ליהודים לקחת אחריות, לתת מעצמם, לעשות את מה שקשה ולא את מה שנוח.

ילדים ספרדים שהפכו לפליטים בזמן מלחמת האזרחים בספרד - The photograph shows children preparing for evacuation from Spain, during the Spanish Civil War, some giving the Republican salute. It is donated to Wikipedia Commons by the estate of Olga Brocca Smith, and is dedicated to all innocent victims of war.

פורסם היום במדור הדעות של 'הארץ'