הר הבית

הליכוד החדש ובית המקדש

בעלון בית הכנסת עולם קטן כתב יוני שטבון ביום שישי האחרון ש

ראשי הליכוד לדורותיהם מביאים למגרש הפוליטי את ז'בוטינסקי כתפיסה ביטחונית, מדינית וכלכלית. אנחנו מביאים את התורה, התנ"ך ומורשת ישראל כדגל רחב ומחבר, בלי להתבייש.

שטבון התכוון לכך שהוא וחבריו ב'בית היהודי' מביאים "יהדות", ואילו הליכודניקים, רחמנא ליצלן, מנותקים מהמקורות. ייתכן שהרשימה של שטבון נכתבה לפני פרסום תוצאות הפריימריז במפלגת השלטון, משום שקשה לי להבין איך היה יכול שטבון להסיק ממה שהתחולל ברשימת הליכוד שדווקא על ז'בוטינסקי שומרים שם. הפוך גוטה, הליכוד הוא שהפך למפלגת התנ"ך, במובן הבייבל-בלטי אוונגליסטי של המילה, ומז'בוטינסקי לא נותר בו דבר מלבד הבל פיו של נתניהו, ואולי איזה רובי ריבלין אחד לרפואה (קראו, קראו את שלמה נקדימון המבכה זאת).

הנה כי כן, תמו ימיו של ז'בוטינסקי בפוליטיקה הישראלית, ואנו במעבר דווקא אל ימיו של תלמידיו, אב"א אחימאיר ה"פשיסטן" ואורי צבי גרינברג ה"נביא" – רק בלי כישרון הכתיבה או ההשכלה הרחבה. מבט מהיר ברשימת הליכוד יגלה לנו שבכנסת הבאה יגבר מאוד יצוגם של יהודים מגוון מאוד מסויים. אלו יהודים אורתודוקסים או חילונים-אורתודוקסים כמובן, אבל גם לאורתודוקסיה פנים רבות, ב"ה. כאן מדובר בלאומנים אתנוצנטרים, המבקשים דמוקרטיה "של העם" ורוצים להיפרד מהדמוקרטיה הליברלית (לרוב בלי להכיר את המושג). הם מזהים שמאלנות אצל אדם כפגם ביהדותו והם מזהים שנאת זרים כנאמנות לערכים יהודיים ולציביון יהודי. רבים מהם הומופובים, רבים מהם גזענים. אלי ישי, אריה אלדד ומיכאל בן-ארי הם כמובן המאורות הגדולים בגזרה הזאת, וקטנים יותר אבל גם יעילים בהרבה מהם הם ליכודניקים חדשים כדני דנון, מירי רגב, גילה גמליאל, אופיר אקוניס, יריב לוין וזאב אלקין.

כל זה לא מסמן טובות לדמוקרטיה הישראלית, ובטח לא כאשר אישים שבקדנציה האחרונה בלמו כל מני הרפתקאות חקיקתיות כבגין, מרידור ואיתן לא יהיו שם כדי לשמש כמבוגרים. אבל יש דבר נוסף משמעותי אצל בני החבורה הזאת, וגם הוא קושר אותם חזרה לאחימאיר וגרינברג. זוהי התשוקה לבנות במהרה בימינו את בית הבחירה, ביתו של אלוהים על פני האדמה, את בית המקדש. מזה יותר משנה מתפרסם בגיליון שישי של מקור ראשון מדור הנקרא 'דף הבית', בעריכתו של ארנון סגל. במדור זה, בין השאר, מדברות דמויות שונות על משמעותו של הר הבית עבורן. והנה, בין הדמויות ניתן למצוא כמה מחברי הכנסת הנוכחיים והעתידיים של הליכוד.

כלי הקיבול לשינוי ההוויה

הכרזה מאתר "שישים ואחת"כך למשל, יולי אדלשטיין קבע כי "תפקידי הוא לעסוק בתהליך היומיומי, המחבר והבונה את עם ישראל, שמוביל לבית המקדש" (23.2.12); ציפי חוטובלי פסקה כי "הקמת המקדש במקומו בהר הבית צריכה לסמל את הריבונות המתחדשת של עם ישראל בארצו […] עלינו להעמיק את אחיזתנו בהר הבית כחלק מהעמקת אחיזתנו בארץ ישראל כולה, כהכנת כלי הקיבול לשינוי ההוויה המתבקש הזה." (31.9.12); זאב אלקין, יו"ר הקואליציה, מחזיק כי "חשוב להוציא אותו [= את הר הבית] מהמשבצת של הדתיים ההזויים. צריך להסביר לשכבות רחבות בעם שבלי המקום הזה, חירותינו הלאומית איננה מלאה." (26.10.12); וגילה גמליאל גורסת כי "בית המקדש הוא תעודת הזהות של עם ישראל. בית המקדש זה אנחנו, זה הקשר הישיר של עם ישראל עם בוראו, זה זכותנו על הארץ הזאת." (16.11.12).

קשה לדעת עד כמה אישי ציבור אלה מתכוונים ברצינות למה שהם אומרים. בכל זאת, בחירתם לרשימת הליכוד תלויה גם בקבוצה לא קטנה של אנשים שאת זה בדיוק הם רוצים לשמוע. ברור, בכל מקרה, שהעניין בתודעתם וברור שהוא גלוי ועל השולחן. דני דנון, ציפי חוטובלי, וזאב אלקין נמצאים גם בקשר רציף עם המשטרה, ולוחצים עליה להתיר עליה של קבוצות שונות של יהודים אל מתחם ההר.

בשנה האחרונה אכן עלו להר הבית, מלבד קבוצות שונות ההולכות ומתרבות, גם חברי כנסת לא מעטים. אם אני זוכר נכון דני דנון, אריה אלדד, מיכאל בן-ארי, אורי אריאל, זאב אלקין, עתניאל שנלר, נחמן שי ויריב לוין כולם עלו אל ההר. לא שיש משהו רע בלעלות להר. להפך, אני ממליץ. אבל ברור שהנושא נמצא על סדר היום. ברור שהוא לפתע רלוונטי, אפילו חיוני לבניין הארץ והאומה. אה כן, וגם משה פייגלין עלה להר. זוכרים?

על רקע השדולה למען הר הבית בליכוד, מעניין לראות שדווקא ב'בית היהודי' מרגיעים. בתגובה לשאלה של ארנון סגל, במדורו הנ"ל בגיליון שישי האחרון הם פוסקים:

הדרך לבנות מקדש עוברת בהוויה שבונה מחדש את כל מה שנהרס עם בתי המקדש החרבים – בנייה של חברה מתוקנת ומוסרית, של חברה בעלת קודים שיש בהם צדק חברתי אמיתי שמקורו ביהדות. בנייה ולא הרס.

כלומר, יש עוד זמן, והעיקר, בכל מקרה, הוא המוסר והצדק החברתי. ושימו גם לב: "בנייה ולא הרס", וד"ל. ('עם שלם', אגב, מסרו לסגל נראטיב דומה). אולי בגלל זה אחרי פרסום תוצאות הבחירות הפנימיות בליכוד פרסם נפתלי בנט הודעה לעיתונות כהאי לישנא: "ההדר הליכודי וסמליו פינה את מקומו למשה פייגלין. מי שמחפש משהו חדש ואחראי ימצא אותו אצלנו." דהיינו, מול חטיבת המקדשיים בליכוד ובראשה פייגלין מציג בנט משהו "אחראי". אולי כדאי אם כן לבחון מעט מעמדותיו של פייגלין, ולנסות לגלות מה בהן חסר אחריות.

משה פייגלין והיעוד של ישראל

משה פייגלין נואם בועידת הליכוד. התמונה מויקיפדיהמשה פייגלין הוא האידיאולוג המעמיק ביותר בין חברי הליכוד היום. יש לו משנה ברורה, סדורה, מקיפה, המטפלת בדקדקנות בכל תחומי החיים, מהפרט ועד ללאום, מהאתיקה האישית ועד לכלכלה. המרחק בינו לבין פופוליסטים כרגב או דנון הוא עצום, וההערכה אליו צריכה להיות בהתאם. מדובר באדם משכיל, מלומד, מעמיק, מתוכנן ונחוש.

וכן, ללא ספק, פייגלין הוא השחקן המרכזי שיש לעקוב אחר פעולותיו בכנסת הבאה בכל הקשור להר הבית. בכנסת ה-19, בה צפוי פייגלין לכהן, הוא עתיד לפעול בצורה נרחבת למען קידום ענייני המקדש, וזאת ככל שיאפשר לו מעמדו והחסינות מהעמדה לדין שהוא יזכה לה. אני מעריך שביום השבעתו של פייגלין לכנסת, ומיד אחריה, הוא יגיע להר הבית. פייגלין לא יעמוד, כנהוג, מול הכותל, מפני שהוא לא מחשיבו כלל כאתר קדוש, אלא יעלה אל ההר. שם הוא יתפלל תפילת הודיה לאלוהיו. אם בקול רם או אם לא בקול רם, זאת איני יודע, וזה כנראה יהיה תלוי במידת רצונו של פייגלין לעורר פרובוקציה ולהרתיח את הווקף.

לפני שבוע, כשזכה במקום ריאלי בבחירות המוקדמות לרשימת הליכוד אמר פייגלין:

חברים יקרים, זה לא סוף, זו רק ההתחלה, עד שנגיע לבנות את בית המקדש במרומי הר הבית ונגשים את ייעודינו בארץ הזאת.

יש לשים לב לשימוש של פייגלין במילה "יעוד". בעבר כבר כתבתי על העומד מאחוריה. פייגילין פועל על סמך השקפת עולם סדורה ושיטתית, העולה מתוך כתביו של שבתי בן דב. על פי השקפה זו הגענו לסופו של השלב בו התנועה הציונית (החילונית) הקימה מדינה נורמלית, כזו המבקש בעיקר להתקיים, ועלינו להתקדם אל עבר מדינה המבקשת להגשים את ייעודה. ויעודה? טוב, במקרה הספציפי של עם ישראל, מדובר בממלכת כהנים וגוי קדוש שבראשה עומד מלך מבית דוד, אתם יודעים.

כפי שכתוב בסעיף מספר 1 ב"עקרונות היסוד" של תנועת 'מנהיגות יהודית':

מטרותיו של העם בארצו אינן רק זכות, אלא חובה וצווי אלוקי, אינן רק גורל אלא ייעוד. מטרות אלו, המלאות את התורה שבכתב – תורת חיי העם בארצו – ומוגדרות היטב בתורה שבעל-פה הן: הקמת משטר יהודי ממלכתי, שחרור ארץ ישראל והכנעת אויבי ישראל, יצירת תרבות יהודית ממלכתית חיה שממוקדת בשלמותה בבית הבחירה והשלמת תהליך קיבוץ הגלויות.

דברים שרואים משם ומכאן ומהר המוריה

לאחרונה נישאת בפיו של פייגלין המילה "חירות" בתדירות מוגברת, ויש הרואים בו ליברל, או ליברטן. פייגלין אינו זה ואינו זה. למעשה, כפי שהוא כתב בעבר, הוא מאמין שיש לכונן בארץ דמוקרטיה קהילתנית, וברשימה הבאה אני מקווה להתייחס לתפיסתו זו. בינתיים נתבונן בקצרה על הפנים המתונות שהוא מציג לאחרונה. אין לי כמובן כל דרך לדעת אם הוא אכן התמתן או אם מדובר בטקטיקת יחסי ציבור, אולם מעניין להשוות בין העמדות שהוא פרסם ב'המוסף לשבת' האחרון ('ידיעות אחרונות', 30.11.12) בקשר להתנהלות הראויה מבחינתו למדינת ישראל, לבין "תוכנית מאה הימים" אותה פרסם באוקטובר 2000.

אותה תוכנית, אגב, נעלמה באופן מסתורי מאתר 'מנהיגות יהודית' (תנועתו של פייגלין) יומיים לאחר שהוא נבחר למקום 20 בפריימריז של 2008. יאיר אטינגר כתב על זה אז. על פי אטינגר "אתר האינטרנט הפעלתני, המארח מאמרים רבים של פייגלין ואנשי מנהיגות יהודית, הוחשך באורח פלא שעות אחדות לאחר פרסום תוצאות הפריימריז בליכוד." כששב האתר לפעול, "תוכנית מאה הימים" שוב לא הופיעה בו. אל חשש: התוכנית כלולה בספרו של פייגלין, מלחמת החלומות, וכשירות לציבור העליתי חלקים עיקריים ממנה לכאן.

הבא נשווה אפוא את פייגלין מודל 2000 לפייגלין מודל 2012. כך לדוגמא, ב"מצע פייגלין" גרסת 2012 הוא מכריז כי

אני מתנגד לכל כפייה – דתית או חילונית. אי אפשר לכפות על אזרח לשבות בשבת, או על חייל להאזין לשירת נשים […] אי אפשר לאסור על הומואים לצעוד במקומות בהם רוב הציבור אינו נפגע מכך, כמו שאי אפשר לכפות את הפגיעה במקומות מובחנים על ציבור שרגיש במיוחד למצעדים כאלה."

לכאורה, מתינות ליברטנית. אולי אפילו מעין רב-תרבותיות סובלנית לכל. למעשה, ייתכן שיש כאן חוסר הבנה בסיסי במהותה של הפגנה (הרי הפגנה נועדה לעורר, לזעוק, "לפגוע ברגשות"). דבר נוסף שמעניין הוא שבאתר תנועתו של פייגלין יצאה לפני חמש שנים קריאה שמגנה את מצעד הגאווה בירושלים, ומשתמשת במילים פחות נעימות לאוזן:

כדי לשמור על זכותם של חבורת סוטים הפועלים כדי להרגיז ולהפגין את מה שהציבור היהודי חושב לתועבה ולהרס החברה, בחוצות העיר הקדושה ירושלים, תגייס מדינת ישראל את כל שוטריה ופרשיה ובראשם את הבריון ניסו שחם. […] ברור לכולם שהשאלה האמיתית אינה שאלה של דמוקרטיה וחופש דעות. השאלה היא מהי ה"תרבות", מה מתאים וטוב בעיני הבריונים בחליפות השחורות והכחולות, ומה לא מתאים להם. אם בשעה שמגיע אליכם העדכון, יש פעולות, שאתם יכולים להשתתף בהן לביטול המצעד, הצטרפו.

ייתכן כמובן שפייגלין לא כתב הודעה זו, לא אישר אותה, ושהיא הופיעה באתרו בלי ששם לב. בכל מקרה, שימו לב שהשאלה המרכזית לדעת פייגלין כאן היא מהי תרבות. נחזור אל זה ברשימה הבאה. הנה דוגמא נוספת לפער שבין עמדותיו הקודמות של פייגלין לאלו החדשות – ראשית דבריו מיום שישי האחרון:

עלינו להחיל את הריבונות הישראלית בכל חלקי הארץ שבידינו – כפי שקובעת היום חוקת הליכוד – ולבטל את הרשות הפלסטינית. […] לערבים החיים באזור יוצא מעמד של תושב קבע – מעמד שיקנה להם זכויות אדם ומירב השירותים שמדינת ישראל נותנת לתושביה. אסור יהיה לעשות להם את שעשינו לאחינו בגוש קטיף לקול מצהלותיו של יאיר לפיד.

הפלסטינים מקבלים מעמד של תושב, אבל לא אזרח. מצד שני, אסור לגרש אותם. ב"תוכנית מאה הימים" מתנגנות זמירות שונות:

הפסקה מוחלטת של הזרמת אמצעי קיום לרשות הטרור של אש"ף. תופסק הזרמת הכסף, החשמל, הקומוניקציה, הטלוויזיה והרדיו, חומרי הגלם וכדומה. כל התקפה על ישראל תגרור כיבוש האזור שתושביו יזמו את האלימות, גירוש תושביו וחיסול התשתיות שעליו.

כלומר, קודם מנתקים אותם מחשמל ומרעיבים אותם, וכשהם נעשים אלימים נכנסים בהם ומגרשים אותם. עוד לפני זה מבטיח המסמך שהשר לענייני ארץ ישראל (כן, בממשלה של פייגלין יהיה אחד כזה) יהיה אחראי על המשרד ש"יעסוק בסיוע להגירתם של מי שאינם יהודים". כלומר, באלימות גדולה יותר או פחות, הפלסטינים לא יישארו בארץ. ואם אתם חוששים מהתגובה הבינלאומית, הרי שפייגלין נמצא הרבה לפניכם: "תבוטל החברות באו"ם, וייסגרו השגרירויות בגרמניה ובמדינות אנטישמיות." problem solved.

הערת אגב: ייתכן שאחת המדינות האנטישמיות שפייגלין מתכוון להתנתק מהן היא בריטניה. פשוט, ב-2008 ממשלת הוד מלכותה אסרה על כניסתו לתחומי המדינה. הנימוק: "יש להניח שאתה חותר לעודד אנשים אחרים לבצע פשעים חמורים ולהפיץ שנאה העלולה לגרום להתלקחות אלימות בין הקהילות השונות בבריטניה."

נחזור לעניינינו: השאלה המעניינת היא האם עמדות אלה נחסכו מהציבור כיום מפני שפייגלין כבר לא מחזיק בהן, או שהוא מחזיק בהן, אבל מעוניין שהציבור לא יידע מזה. הוא אמר בכל מני ראיונות שהוא התמתן. מצד שני, רק בשישי האחרון הוא פרסם מאמר ב'מקור ראשון' בו הוא קורא להתנתק מהאו"ם, זאת בעקבות הכרזתו על פלסטין כמדינה משקיפה. ביקשתי ממטהו שייצור איתי קשר לקבלת תגובה, אולם הוא טרם עשה זאת. אם יאות, אביא את תגובתו בסוף רשימה זו.

נסיים חלק זה בנושא בו התחלנו – בית המקדש. ביום שישי האחרון כתב פייגלין בידיעות כי

לא ניתן לשכנע את העולם שאנו עצמנו מאמינים שזו ארצנו, אם איננו משיבים לעצמנו את הריבונות המלאה בירושלים ובהר הבית – שכבר מזמן אינו בידינו. כשנשוב אל עצמנו, אל הצדק שלנו, נוכל לנצח ולהדביר כל אויב.

ב"תוכנית מאה הימים" מכריז פייגלין כי הדבר הראשון שיעשה כראש ממשלה הוא

תפילת הודיה של ראש הממשלה וממשלתו העתידית על הר הבית. הר הבית מסמל את החיבור הנצחי בין העם הארץ והקב"ה. מסירת הר הבית, לב האומה, לאויב היא שורש הנפילה, וההיאחזות בו – יסוד התקומה. האקט הראשון חייב להיות שם, בטרם יקום האויב מבית ומחוץ וינסה למנוע זאת. קצונת המשטרה הבכירה תצטרך להחליט אם לפתוח את השערים ולאפשר את התפילה, או לסיים את תפקידה.

והנה, דווקא כאן אין הבדל גדול. הר הבית, בית המקדש, גם אז וגם היום על השולחן, בפשטות ועם אותו מסר: שליטה בהר היא שליטה בארץ. בניין בית המקדש הוא בניין הארץ. המקדש הוא ההתחלה והסוף של הציונות. וזו אפוא אחת ההתפתחויות המעניינות של הבחירות האלה: מדברים על הר הבית. אני לא יודע אם, כמו שאלקין כיוון, הנושא יצא "מהמשבצת של הדתיים ההזויים". מה שברור הוא שאותם דתיים (וחילוניים), הזויים או לא, מאכלסים בגאון את מפלגת השלטון.

דגם בית המקדש השני. התמונה מויקיפדיה

עוד על בית המקדש כתבתי כאן, כאן וכאן. עוד על פייגלין כתבתי כאן.

הכרזה הצהובה מכאן, אתר שישים ואחת.

באתר 'קומפרס' התפרסמה רשימה קצרה שלי על העמדה המופרכת של הסתדרות הפסיכולוגים בישראל בנוגע לטיפולי המרה להומוסקסואלים.

חופש דת בהר הבית

כשבית המקדש השני עמד על תילו היתה סביבו חומה נמוכה ועליה שלטים ביוונית ולטינית שהזהירו נוכרים מפני כניסה פנימה אל הקודש: "איש נוכרי לא ייכנס לפנים מן המחיצה המקיפה את המקדש ולחצר המוקפה, ומי שייתפס יתחייב בנפשו ודינו למיתה" – כך על פי אחד השלטים האלה שנמצא עוד במאה ה-19. הפרדות והבדלות, אם כן, אינן דבר חדש בהר המוריה. מצד שני, בעוד שבעבר נמנעה כניסתם של לא-יהודים אל ההר, כיום דווקא יהודים מוגבלים בפולחן שמותר להם לערוך בתחומיו. חוש ההומור של שר ההיסטוריה, כידוע.

שני מקרים הדגישו את המצב העגום הזה לאחרונה: הראשון, כאשר קבוצה של יהודים נעצרה על ההר בחשד שהם, בניגוד לנהלים, התפללו על ההר; השני, כאשר קבוצה של יהודיות נעצרה ליד הכותל בחשד שהן, בניגוד לנהלים, שרו והתעטפו בטליתות. ומאיפה הגיעו אותם נהלים שאוסרים על תפילה כרצונו הפרטי של האזרח? ובכן, שנים של מונופול חרדי על הכותל, ושליטה של הוואקף המוסלמי על הר הבית, הביאו לדחיקת רגליהם של כל מי שאינו מתאים לאלו או לאלו. זו הסיבה שמדינת ישראל הופכת למקום היחיד בעולם בו יהודים נעצרים בעוון תפילה.

זו מציאות מעוותת, אבל השאלה אינה רק פנים-יהודית, ולא נכון לצמצם כך את הסיפור. בפשטות: במדינה דמוקרטית אמור להינתן לאזרחים חופש פולחן. נכון, לא כל דבר יינתן לכל אחד לעשות, והמדינה לא תאפשר חריגה אל התחום הפלילי רק מפני שמישהו מרגיש שזה מה שיספק את אלוהיו. אבל דווקא בנושא הדתי על רשויות החוק לעשות את המקסימום האפשרי כדי לאפשר חירות גדולה ככל האפשר לאזרחים.

ולמה? זאת מפני שפולחן דתי אינו דומה לסגירת מרפסת, או לנסיעה בכביש, או למכירת מזון. את אלה המדינה מגבילה בכל מני צורות, וזאת למען שלומו ובריאותו של הציבור, ועל אף שהיינו רוצים אולי חופש מוחלט בתחומים כאלה ובדומים להם, אנחנו מבינים טוב מאוד שעדיף שתהיינה הגבלות שכאלה. מאידך דת, כמו אתיקה, כמו נטייה מינית, אולי קצת גם כמו השקפה פוליטית, היא חלק מרכזי ומהותי מהזהות שלנו. אנחנו מגדירים את עצמנו (בין השאר) על פי היחס שלנו אל האלוהות, והיחס הזה חשוב לנו מאוד (גם חוסר ביחס כזה חשוב לנו – ראו כמה רעש עושים אתאיסטים למיניהם). בדיוק משום התפקיד המשמעותי שממלאת הדת בחיינו, על המדינה לעשות ככל שביכולתה לאפשר לנו לממש את מאוויינו הדתיים.

האם אין לזה גבול? בוודאי שיש. אם מאוויינו סותרים ערכים חשובים אחרים (זכויות הפרט, שוויון, ביטחון הציבור) הם יכולים להידחק הצידה. הטענה כאן היא רק שככל שמאוויים דתיים אינם באים בסתירה חמורה עם ערכים חשובים אחרים, יש להתאמץ במיוחד כדי לעמוד על זכותו של האזרח לקיימם. לכן לא הגיוני שלא ניתן להגיע להסדר (או לכפות הסדר) עם אנשי הוואקף בו יוקצה תחום מוגדר (במקום ובזמן) שבו יוכלו יהודים שמעוניינים בכך לקיים תפילה על הר הבית, ולא הגיוני שלא ינסו להגיע להסדר שכזה רק מפני החשש שמישהו בצד השני (המוסלמי) יתעצבן. באותה מידה לא הגיוני שלא ניתן להגיע להסדר (או לכפות הסדר) עם רב הכותל בו יוקצה תחום מוגדר (במקום ובזמן) שבו יוכלו יהודיות שמעוניינות בכך לקיים תפילה ברחבת הכותל, ולא הגיוני שלא ינסו להגיע להסדר שכזה רק מפני החשש שמישהו בצד השני (החרדי) יתעצבן.

והנה, מה שמעציב במיוחד בסיפור הזה, הוא שחברי שתי הקבוצות האלה – מכאן של היהודים שוחרי המקדש שנעצרו ומכאן של היהודיות שוחרות הכותל שנעצרו – אינם מבינים שאם רצונם בחופש הפולחן שלהם, עליהם לדאוג גם לחופש הפולחן של הזולת. כאשר נעצרו אותם גברים שעלו על ההר לא שמענו את נשות הכותל מוחות על כך, ולא שמענו אותן קוראות לחופש פולחן על הר הבית. וכאשר נעצרו אותן נשים שהתפללו ברחבת הכותל לא שמענו את שוחרי המקדש מוחים על כך, ולא שמענו אותם קוראים לחופש פולחן ברחבת הכותל.

למעשה, יש לציין שדווקא מקרב שוחרי המקדש נשמעים כמה קולות המבקשים לאפשר לנשות הכותל את אותו החופש שהם דורשים לעצמם. מעל דף הפייסבוק שלי ציינו לפני ארנון סגל, פעיל מרכזי בתנועות למען המקדש (הכותב על כך טור שבועי ב'מקור ראשון') וישראל מידד, האחראי על תחום תכנים ומידע במרכז מורשת מנחם בגין ופעיל בתחום גם הוא, שהם תומכים במאבקן של אותן נשים לחופש פולחן. מן הצד שני, דווקא ענת הופמן, יו"ר תנועת 'נשות הכותל' שנעצרה בשבוע שעבר, אמרה בראיון לאהרון ויזנר ברשת ב' (18.10.12) שהיא מקבלת את הערכת המשטרה לגבי הנזק שעלולים לגרום הרוצים להתפלל על הר הבית, והצדיקה את האיסור על כך.

למרות שהסיכון להתלקחות בקרב מוסלמים למיניהם בוודאי גדול יותר מבחינת תוצאותיו מהסיכון להתלקחות בקרב חרדים למיניהם, ולמרות שברור שבעוד ש'נשות הכותל' רוצות רק להתפלל כרצונן, שוחרי התפילה בהר הבית רוצים בסופו של דבר לקבל את כולו לידיהם, עצוב מאוד שהופמן לא היתה יכולה לעמוד על זכותם, ולו זו העקרונית, של המעוניינים בכך להתפלל על הר הבית. מיותר לציין שגם שוחרי מקדש למיניהם שמבקשים לממש את זכותם זו תוך שלילת אותה הזכות מנשות הכותל לוקים במוסר כפול. עדיף לכולם אפוא, אם יאבקו בקול אחד למען חופש דת במדינה (ואם אפשר באותה הזדמנות לפרק את השליטה הרודנית של הרבנות הראשית בנישואין ובכשרות, מה טוב).

שלוש הערות אחרונות: האחת היא שיש יסוד נוסף שמשותף לרוב חברי שתי הקבוצות הללו, והוא שכל קבוצה חושבת שהקבוצה השניה אינה באמת רוצה להתפלל, אלא רק "לעורר פרובוקציות". אם זה כל רצונה, כל קבוצה אומרת על אחותה, ודאי שאין להתיר לה חופש פעולה. האשמת הזולת בהיותו חנטריש היא אמנם מסורת יהודית ארוכת שנים, אבל נדמה לי שכדאי לקבל את האפשרות, לפחות עד שיוכח אחרת, שאנשים הרוצים להתפלל כדרכם באמת רוצים להתפלל כדרכם. כלומר, שהם מעוניינים לערוך פולחן בדרך שהם מרגישים שתקרב אותם אל האל, ולא מעוניינים לערוך מופע שנועד לפרובוקציה פוליטית כלשהי. זה לא שאין מימד פוליטי בעלייה להר הבית (כמובן שיש), וזה לא שאין מימד פוליטי בתפילות 'נשות הכותל' בכותל (ודאי שיש), אבל מבחינת שורשם של המעשים הללו, ראוי להניח שהוא תמים, כלומר שאנשים ונשים אלה כנים בכוונותיהם/ן לעבוד את אלוהיהם/ן כפי שהם/ן מבינים/ות שצריך.

הערה שניה היא לגבי האפשרות להתחדשות והתעוררות דתית, דבר ששתי הקבוצות מעוניינות בו בדרכן. ובכן, לגבי זה יש להבין עניין פשוט: דת היא דבר מגוון, מתפתח ומשתנה. חופש דת מאפשר לצורותיה השונות לבוא לידי ביטוי, לצמוח, להתפתח, וכמובן גם לקמול ולפנות מקום לצורות דתיות חדשות. התחדשות דתית (או תרבותית) פירושה קודם כל יצירתיות, ויצירתיות פירושה מגוון. משום כך די ברור שללא חופש דת לא תיתכן התחדשות דתית. האשלייה שנוכל לגרום לכל האנשים להאמין או לנהוג באותה צורה היא לא רק מגוחכת, אלא, לצערנו, פעמים רבות מדי בעבר התגלתה כמסוכנת. הבה נתעורר ונפקח עיניים: לא יהיה מצב שבו יתפללו בהר הבית רק אנשים ליברלים או רק פונדמנטליסטים, רק "שפויים" או רק "קיצונים", רק רפורמים או רק אורתודוקסים. אם רצוננו שהר הבית יהיה מרכז רוחני, אין ברירה אלא לאפשר לכווווווולם גישה אליו. אם נגביל את הגישה לקליקה הקטנה של אנשי שלומנו נקבל חוג בית של שותפי סוד. מי שרוצה להפוך לכת מסתורית או לאגודת סתרים מגניבה מוזמן ללכת בדרך זו.

והערה שלישית ואחרונה: חופש פולחן בהר הבית כולל כמובן גם חופש גישה של מוסלמים להר, גישה שנמנעת מהם פעמים רבות על ידי המשטרה בנימוקים – היכונו להיות מופתעים – ביטחוניים. חופש פולחן רק ליהודים הוא שיקוץ לא פחות גדול מחופש פולחן רק לאורתודוקסים, או רק לגברים, או רק למוסלמים. ביתי בית תפלה יקרא לכל העמים, לא? נקווה שכן.

סתם

פורסם באתר אבי חי

היהדות המשיחית מתמודדת עם פשרות טריטוריאליות – ראיון עם פרופ' מוטי ענברי

מוטי ענברי הוא פרופסור למחקר הדתות באוניברסיטת צפון קרולינה, ופרסם בעבר, לבד ממאמרים לכתבי עת שונים, גם את הספר פונדמנטליזם יהודי והר הבית (עברית, אנגלית), שזכה לשבחים ועיטורים. הוא מומחה לתיאולוגיה של הציונות הדתית על גווניה ופיתוחיה, ולפני כמה שבועות יצא ספרו השני, Messianic Religious Zionism Confronts Israeli Territorial Compromises בהוצאת אוניברסיטת קיימברידג'. ביקשתי ממנו להתראיין לבלוג.

ספרו החדש של ענברי הוא ספר חשוב. הוא חשוב לא רק משום תוכנו הרלוונטי, אלא משום שלמרות המשמעויות הכבדות שהנושא מחזיק, מעטים כמוהו פורסמו. גדעון ארן כתב דוקטורט מרתק על גוש אמונים ב-1987, וב-2007 הגיש שלמה פישר דוקטורט מרתק אף הוא על משיחיות ואקספרסיביים בציונות הדתית, אבל שניהם לא פורסמו. גרשם גורנברג כתב ספר על תנועת ההתנחלויות, The Accidental Empire, שעוסק בשנים הראשונות של גוש אמונים, עד עלייתו של הליכוד לשלטון. ב-2009 יצא ספר חשוב של מיכאל פייגה, Settling in the Hearts, שנוגע בתיאולוגיה, אולם שגישתו היא יותר אנתרופולוגית. ייחודו של הספר שלפנינו הוא שהוא עוסק בהרחבה בתיאולוגיה המתפתחת, לאורך השנים ועד זמננו, של רבניי הפרוייקט המדיני-חברתי-משיחי הזה, מהמשמעותיים בתולדות העם היהודי.

ככזה, וכספר שיוצא בהוצאת קיימברידג' המכובדת, אני מוכן להמר שהוא ייקרא על ידי כל ממשל עכשווי שירצה להבין טוב יותר את הכוחות העומדים בדרכו של פתרון שתי המדינות. סביר מאוד שהוא יסוכם על ידי צוותיהם של מרקל, קמרון ואובמה (או רומני) ומסקנות ממנו יונחו על שולחנותיהם. אגב, ניכר שקיימברידג' יודעים מה שיש להם ביד, ולכן תמחרו את הספר בהתאם. $100 באתר ההוצאה, ולא שקל אחד פחות. ובשבילכם? הראיון הזה חינם אין כסף.

תוכל ראשית להציג את עצמך? מה הרקע החברתי והדתי שלך, איך הגעת לנושא המחקר הזה, ואיפה אתה היום, פיזית ומחשבתית?
אני חושב שהרקע החברתי שלי הוא די טיפוסי לצבר חילוני. גדלתי בירושלים והתחנכתי בבתי ספר ממלכתיים. הורי שכירים, עובדי מדינה, שגידלו אותי על אדני החשיבה היהודית החילונית. אורח החיים האורתודוקסי, שכיום ממלא את תחומי המחקר שלי, מעולם לא עניין אותי כילד או נער. יתרה, הבית בו גדלתי היה די עויין לדת ולמסורת, בו התנהגות "להכעיס" היתה די טיפוסית לדפוסי ההתנהגות של הורי.

לאחר השירות הצבאי נרשמתי לתואר ראשון במחלקה למדעי המדינה באוניברסיטה העברית. מהר מאד גיליתי שהדיסציפלינה הפוליטית לא כל כך מעניינת אותי. מבן כל ענפי מדעי המדינה גיליתי עניין בחשיבה הטוטליטרית, ובהיסטוריה יהודית. משום כך החלטתי לתואר שני לשנות כיוון ונרשמתי למכון ליהדות זמננו שבאוניברסיטה העברית. מלכתחילה חשבתי להתמחות בקומוניזם היהודי בארץ ובברית המועצות, אולם מאורע שהתרחש בשנת 1994 הסיט אותי מכיוון זה. אני מתכוון להתפרצות המפתיעה שהתרחשה ביהוד בביתו של הרב עוזי משולם, שהתבצר עם חסידיו במשך כחודש וחצי ודרש ועדת חקירה לחקר גורל ילדי תימן. באותה עת אני ואשתי עליזה היינו עיתונאים מתחילים בעיתון יומי, והעורכת שלחה אותנו להכין כתבה על הפרשיה. בזכות קשרים שהיו לאשתי עם אישה שהיתה מקורבת לרב, השגנו קלטות של דרשות שהרב נשא זמן קצר לפני ההתפרצות, והסתבר לנו כי מדובר בהשקפת עולם אפוקליפטית אימננטית.

באותה עת גם למדתי קורס באוניברסיטה על משיחיות יהודית מודרנית בהנחיית פרופ' יונתן פרנקל ז"ל, והחלטתי לכתוב עבודת סמינר על המאורעות הללו. הסמינר התפתח לעבודת מאסטר, ולאחר מכן כבר היה ברור לי שאני רוצה לחקור תופעות של משיחיות יהודית מודרנית, הפעם מן האספקט הדתי ולא החילוני. ביקשתי מפרופ' מנחם פרידמן שישמש כמנחה שני, יחד עם יונתן פרנקל, וכך יצאתי לדוקטורט החוקר את התנועות הפועלות למען כינון בית המקדש השלישי. עבודת הדוקטור התפרסמה כספר לפני מספר שנים. תהליך החקירה היה עבורי רב שלבי, שכן לא רק שיצאתי לחקור תחום שכמעט ולא נחקר לפני, אלא גם אני נאלצתי להשכיל ביסודות שבלעדייהם לא הייתי יכול להבין את התופעה שנגלתה אל מול עיני על הר הבית. אני מדבר על תחום שהיה זר עבורי – מחשבת ישראל, תורת הסוד, תולדות האורתודוקסיה, ואפילו פרקטיקות בסיסיות כמו תפילה.

לאחר שסיימתי את הדוקטורט פרסמתי את המחקר כספר. אחת הביקורות שנכתבה על הספר אמרה כי המחקר מצומצם ומציג רק צד אחד של המפה הציונית דתית, זו הרדיקלית. הביקורת דחפה אותי להמשיך בחקירה, ולנסות להציג תמונה רחבה יותר של עמדות הציונות הדתית בסוגיות לאומיות. ברקע עמדה גם תוכנית ההתנתקות שסיפקה לי שדה מחקר עכשווי. מכאן נולד הספר החדש. החלטתי לחקור את יחס תנועת גוש אמונים לשאלות של פשרות טריטוריאליות מיום היווסדה ועד לאחר תוכנית ההתנתקות.

לאחר סיום הדוקטורט יצאתי לחפש עבודה. המקום היחידי שגילה נכונות להעסיק אותי בתחומי התמחותי היתה האקדמיה האמריקנית. לצערי, שום אוניברסיטה הישראלית לא גילתה עניין בי כסגל. בהתחלה הועסקתי כפוסט דוקטורנט באוניברסיטת ברנדייס ובאוניברסיטה של פלורידה. עכשיו אני נמצא במשרה במסלול לתקן באוניברסיטה של קרוליינה הצפונית. נראה כי הדיסציפלינה של מדעי היהדות ולימודי ישראל עוברים לארצות הברית, בעוד שבישראל תחומים אלה גוועים.

כיוון שאני כבר כמעט עשרים שנה לומד את זרמי החשיבה המשיחיים של הציונות הדתית והאורתודוקסיה היהודית פיתחתי התמחות בנושא שאיננה נופלת מכל רב "מפדלניקי" טיפוסי. אולם עמדתי כדמות חיצונית, אחד שלא התחנך בישיבה ולא הפגין בכיכרות, וכבר שש שנים לא מתגורר בישראל, מאפשרת לי ראייה נוקבת אל החברה הזו, שהינה בסך כל סימפטית, אבל אנליטית ולא אפולוגטית. הבעיה בחקר המתנחלים מקרב חוקרים ישראלים רבים היא או שאתה תומך בהם או שאתה מתנגד להם, וקשה למצוא איזון. אני מקווה שמחקר שלי מתגבר על חסמי ההשקפות האישיות לנושא.

בספרך אתה חוקר את התמודדותן של זרמים ציונים-דתיים שונים עם משבר האמונה אליו הם נכנסו בעקבות החלטות מדינה שונות הכוללות נסיגה משטחי ארץ ישראל. אתה מקדיש פרקים לתגובות נבדלות למשבר הזה: החל מזו של הרב יהודה עמיטל משמאל, דרך העמדה הממלכתית הקלאסית, ועד למשיחיות הלאומית של משה פייגלין ו"מנהיגות יהודית" מימין. תוכל לפרט בקצרה את ממצאיך? באילו דרכים מנסים אותם זרמים להתמודד על המשבר?
אנסה לפרט בתחילה את מקורו של המשבר. האורתודוקסיה התקשתה להתמודד עם הציונות. אופיה המרדני, האנטי דתי, והזיהוי העצמי של הציונים עם מימוש משיחי, היתה "גלולה" שהוגים אורתודוקסים רבים התקשו לבלוע. הרב אברהם יצחק הכהן קוק, הוגה אורתודוקסי יחודי שלימים תורתו תזכה לעדנה רבה, ניסה להכיל את הציונות בתוך תפיסה הוליסטית שטוענת שהיוזמה הציונית מסמלת ראשיתו של תהליך משיחי. אין מדובר במשיחיות ניסית אלא במשיחיות הנעשית כפי כוח האדם. לשיטתו, אמנם המרד הציוני התחיל בחולין ובבעיטה בעולם הדתי, אולם בשלביו המתקדמים יותר הוא יפנה אל הקודש, או אז יחזרו החילונים בתשובה, ואוטופיה דתית תוכל להתממש בארץ ישראל, ששיאה יהיה בכינון בית המקדש מחדש, הקמת הסנהדרין וחידוש המלוכה.

בנו של הראי"ה קוק, צבי יהודה קוק, הפך את תורת אביו לפלטפורמה פוליטית. לפי שיטתו, שהועברה לתלמידיו בישיבת מרכז הרב ושלימים יהפכו למנהיגי תנועת גוש אמונים, המציאות הישראלית משקפת שתי קדושות מרכזיות: קדושת הארץ וקדושת המדינה. קדושת ארץ ישראל הוסברה על סמך הנרטיב התנ"כי המקדש את האדמה. הייחוד בשיטתו של צבי יהודה קוק היה בקדושת המדינה: אם הקב"ה בחר ביהודים החילונים ככלי שדרכו מקודמת האוטופיה המשיחית, באמצעות הקמת מדינת ישראל, או אז על המדינה להתקדש בעיני תלמידיו. שתי קדושות אלה אמורות להתחבר האחת עם השניה, ותוצאות מלחמת ששת הימים הביאו להתעצמות הדעה הטוענת שאכן ההתפשטות הטריטוריאלית היא ביטוי לרצון האל בגאולת עמו.

אולם המציאות הישראלית טפחה על פניהם של האוחזים בהשקפה זו. החל מהסכם השלום עם מצרים, דרך הסכמי אוסלו ועד לתוכנית ההתנתקות, היתה זוהי המדינה שהחליטה לפנות ישובים ולהחזיר אדמות לשלטון ערבי. במצב בו המדינה מחליטה לחלק את ארץ ישראל, מוצאים נאמני השקפתו של צבי יהודה קוק במבוי סתום. מה גובר על מה – קדושת המדינה שמחזירה שטחים או קדושת הארץ? כיצד במצב כזה ניתן עדיין לקדש את המדינה? האם מדובר היה בטעות לראות במדינה כלי למימוש משיחי? שאלות אלה עומדות במרכזו של הספר.

לשאלות אלה ראיתי שלוש תגובות מרכזיות. תגובה אחת, שאמנם משקפת עמדת מיעוט, טוענת כי ראיית המדינה ככלי למימוש הגאולה המשיחית היתה טעות. יש פה הודאה בכישלון והתווית דרך אלטרנטיבית. בין האוחזים בהשקפה זו מצאתי את הרב יהודה עמיטל. יהודה עמיטל היה מראשוני המתנחלים, והישיבה שהתבקש להנהיג, התמקמה בהתנחלות הראשונה מעבר לקו הירוק בגוש עציון. עמיטל נתבקש לבוא לישיבה על ידי חנן פורת ויואל בן נון שכן השקפותיו באותה עת (1968) לא היו רחוקות באופן משמעותי מאלה של המזמינים. אולם ברבות השנים הוא שינה את עמדותיו. בשנת 1993, לאחר חתימת הסכמי אוסלו, הודיע הרב באופן פומבי לתלמידיו בישיבה, כי הוא טעה כשזיהה את מדינת ישראל עם ראשיתו של תהליך משיחי, ואין מדובר בפעמי גאולה. מתוך התחשבות בשיקולים פרגמטים, ומתן הזדמנות לשלום, הוא תומך בהסכמי אוסלו.

תגובה אחרת, זו של הזרם הממלכתי, טוענת שכיוון שאין וודאות מוחלטת שהגאולה המשיחית אכן קרסה, בעקבות ההסכמים המדיניים והנסיגות החלקיות מתוך גבולות ארץ ישראל, אין לשנות דבר מההתנהלות הדתית והפוליטית, להמשיך להיצמד אל הקרקע ולהמשיך לראות המדינה קדושה. מכאן עולה שאין למרוד במדינה, או לסרב לשרת בצבא. הדוברים המרכזיים של הזרם הזה הם הרבנים שלמה אבינר, צבי טאו ויואל בן נון. הפעילות הנדרשת במצב משברי כזה, לשיטתם, היא ביציאה בקמפיין גדול של "התנחלות בלבבות", לצד חיזוק פנימי של לימוד הקבלה ותורות סוד.

הרב שלמה אבינר דרש רבות על כך שהנסיגות הישראליות מהוות מבחן של אמונה שהאל מציב לנאמניו לראות את חוזקם הפנימי, ולכן אסור להם להתייאש. צבי טאו הציע להתחמק מן המשבר בנסיגה לתוך לימוד התורה שמשמעה נסיגה מתוך ההתעסקות הבלתי פוסקת בעניינים פוליטיים. עמדה מעניינית בקרב החוגים הממלכתיים היתה של יואל בן-נון שקרא לציבור המתנחלים לתמוך בפשרה שתאפשר הקמת מדינה פלסטינית תוך שישראל תספח את גושי ההתנחלות המרכזיים. לשיטתו, כל שטח שנסוג ממנו לבסוף יוחזר לנו בסוף הדרך בסיומו של התהליך המשיחי, לכן הפשרות הן רק זמניות.

תגובה שלישית, הרדיקלית, נצפתה אצל תנועת מנהיגות יהודית והרב יצחק גינצבורג. לפי הדוברים של שיטה זו, אכן ישנה נסיגה משיחית בגלל התנהלותה של המדינה. אולם הדרך הנכונה לתקן את המצב היא באמצעות פעילות שתחליף את המדינה בדרך למימוש המשיחי. אופן התיקון מצוי במחלוקת בקרב חוגים אלה. תנועת 'מנהיגות יהודית' הוקמה על מנת לתקן את התווי המשיחי מתוך המערכת הפוליטית ובאמצעות הכלים הפוליטים שהמערכת מאפשרת – כלומר, בחירות חופשיות במרכזי המפלגות. כיוון שהם מאמנים בדטרמיניזם משיחי, הם סבורים שלבסוף דרכם תבחר באופן חופשי על ידי הרוב.

מולם עומד הרב יצחק גינצבורג, אשר מצידו כבר איבד כל אמון במערכת הקיימת. הדרך לתקן את המדינה, לפי שיטתו, היא באמצעות נסיגה למובלעת דתית, שבה יוקמו מוסדות אלטרנטיבים, ובסופו של יום כשהדרך תפתח לכך, יוכלו אלטרנטיבות אלה להחליף את השיטה הקיימת. לפיכך, זרמים אלה מנסים באופן אקטיבי להביא ליישם את מטרות העל שתווה הראי"ה קוק שיחליפו את מציאות הציונית.

המודל שפיתח לאון פסטינגר להתמודדות עם דיסוננס קוגניטיבי כבר הפך לקלאסי – פסטינגר מצא שכאשר מאמינים ניצבים מול עובדות הסותרות את אמונתם, הם יעדיפו להכחיש את העובדות ולהחזיק באמונתם. לצורך כך הם זקוקים לאישור חיצוני שהם צודקים, ועל כן משברי אמונה מולידים פעמים רבות פעילות מיסונרית מואצת – דהיינו לא התכנסות פנימה ויאוש, אלא פריצה החוצה ועזוז מוגבר (וע"ע מקרה חב"ד באותו עניין). האם מצאת במודל הזה ערך בניתוח ממצאיך? האם ניתן לראות התמודדות מהסוג הזה בציונות הדתית? אם לא, עד כמה ההתמודדות השונה של הציונות הדתית עם משברי האמונה שלה נגזרת לדעתך מהיותה תנועה יהודית, בשונה מהתנועות הנוצריות (והניו-אייג'יות) שחקר פסטינגר?
התזה של פסיטנגר היא בת כמעט 50 שנה וחוקרים רבים מצאו בה עקרונות שעמדו במבחן הזמן ועקרונות שלא עמדו במבחן הזמן. בנסיון לאחד את כל התובנות שנצברו בחקר הדיסוננס הקוגניטיבי פיתח Lorne Dawson מודל ולפיו כאשר נבואה מכזיבה, שלוש תגובות תתכנה: הגברת הפעילות המיסיונרית, רציונליזציה של כשלון באמצעות ספיריטואליזציה של הנבואה או הטענה שהכשלון הוא מבחן אמונה, ופעולות של אישרור מחדש של הנבואה. כל התגובות הללו מצויות בהתנהגות רבני הציונות הדתית המשיחית בפני כשלון נבואתם.

הגברת הפעילות המיסיונרית נצפתה בקמפיין "ההתנחלות בלבבות" של הזרם הממלכתי במהלך הסכמי אוסלו ולפני תוכנית ההתנתקות. גם הפעילות הפוליטית של מנהיגות יהודית ויצחק גינצבורג יכולה להתאים לקטגוריה זו, שנועדה לתקן את הפגם בתהליך המשיחי. רציונליזציה באמצעות הטענה שתוואי הגאולה ממשיך לצעוד קדימה בשמים, הגם שעל פני הארץ הדברים נראים קצת אחרת, היא טענה מרכזית של הרבנים כמו שלמה אבינר וצבי טאו. לצורך חיזוק השקפות אלה הם מביאים מובאות מתוך המיסטיקה היהודית, שביסודה עומדת על עקרון ההיפוך שבין שמים וארץ. גם הטענה שהכשלון הנבואי נועד להוות מבחן אמונה היא טענה חזקה בקרב הרבנים הממלכתיים. אישרור מחדש של הנבואה מתקיים במודל של הרב טאו של חיזוק לימודי המיסטיקה של המאמינים פנימה כדי להתחזק באופן אישי ולהתחשל בפני המציאות הטופחת פנים בפני המאמין.

השוני המרכזי שבין התזות הדיסוננס הקוגניטיבי, שנבדקו בעיקר על תנועות דתיות חדשות, למודל של גוש אמונים, מצוי בנחרצות של הכשלון. לגאולה של ממשיכי גוש אמונים אין תאריכי קץ ברורים וחד משמעיים, ולכן אי אפשר לטעון באופן חד משמעי שאכן נכשלה הגאולה. אפשר לטעון שהסימנים מעידים על כשלון, אולם אין ודאות מוחלטת. היכולת של רבני הציונות הדתית המשיחית להתמודד עם כשלון נבואותיהם נוח יותר כי אין בפניהם את אותה ודאות של כשלון, כמו במצב של חישובי קץ.

כאמור, בערך מאז שהתגבש, ולצד הצלחותיו הברורות, מתמודד גוש אמונים (וממשיכיו הרעיוניים) עם משברי אמונה קטנים וגדולים, כאשר שוב ושוב מדינת ישראל מחליטה לוותר על שטחי ארץ ישראל שבריבונותה. מהויתור על קוניטרה ב-1974 (שהרב צבי יהודה הבטיח שלא יתרחש!) ועד להתנתקות ב-2005, נראה שלמרות שמספרים לנו ש"גאולה שלישית אין לה הפסק" – דווקא יש. האם לאורך הציר הכרונולוגי אתה רואה שינוי בדרכי ההתמודדות עם משברי האמונה? האם אתה רואה התגברות ביאוש מתפיסת העולם הזאת ככל שהזמן עובר, והתגברות בנטישתה, או דווקא להפך, התחפרות בעמדות האמוניות והתכחשות מוגברת למציאות?
טענתי בספר שגוש אמונים נוסד לא מתוך הצלחה ושגשוג של הציונות, לאחר הנצחון של מלחמת ששת הימים, אלא דווקא מתוך היאוש והחשש מפני כשלון אמוני. גוש אמונים נוסד בשנת 1974 על רק מסע הדילוגים של הנרי קיסינג'ר, שר החוץ האמריקני, שדרש נסיגות ישראליות משטחים בתמורה להפסקת האש בחזית הסורית והמצרית. באותה תקופה רואים ברטוריקה של צבי יהודה קוק תפנית דרמטית. מממלכתיות מושלמת שרואה בכל אספקט של העשיה הציונית כקדושה מוחלטת, עד כדי כך שבעיניו גם העבריינים קדושים, הפכה המדינה לבוגדת וללא ראויה. הוא גם איים ביציאה למלחמת אחים אם יתממשו הנסיגות הטריטוריאליות. זה היה המניע שהוציא את בוגרי ישיבת מרכז הרב אל הקמת התנחלויות ביו"ש ועזה: לא ההצלחה והשגשוג, אלא היאוש והחשש מפני קריסת המציאות המשיחית. ההצמדות אל הקרקע נועדה לחסום כל אפשרות של נסיגה, בין אם היא טריטוריאלית או רוחנית. מתח זה מלווה את גוש אמונים מיום היווסדה, והוא זה נותן בה אנרגיות עשייה.

שני הצדדים האלה בדמותו של צבי יהודה קוק מצויים אצל תומכיו וממשיכיו מאז ועד היום. תמיד התקיימה עמדת מיעוט שטוענת שאם המדינה מפירה את מחוייבותה כלפי הגאולה המשיחית בפשרות טריטוריאליות, יש להחליף את המדינה ולמרוד בסמכותה. זרם זה התבסס כבר בעת הנסיגה מימית בשנת 1982 והוא קיים עד היום. ברבות השנים גדל כוחו ועוצמתו של הזרם הזה, והוא כבר משתקף בהתבטאויות של דמויות הרבה יותר מרכזיות מיהודה עציון, מייסד המחתרת היהודית, או ישראל אריאל מייסד מכון המקדש.

את הספר אני מסיים בנימה פסימית. אני רואה את התחזקות עמדות המיעוט, ותוהה לאן פונה תנועה זו. אני רואה שתי מגמות פוטנציאליות – האחת היא שהאכזבה והכשלון יביאו להתפרצות אלימה ותקיפה. עד כמה יכולה תנועה זו לספוג מכות מבלי להגיב בחזרה? לכן אני רואה פה פוטנציאל גדול להתחזקות האלימות, וישנן עוד מגמות שמנבאות כיוון זה. מן הצד השני, האכזבה יכולה לדחוף אנשים אל זרועות החרדים, ונסיגה לפאסיביות פוליטית. או אז, אותו מעמד מיוחד שפיתחה הציונות הדתית כגשר שבין עולמה של תורה וחלוציות ציונית יקרוס, וגם לכך עשויות להיות השלכות חריפות על החברה הישראלית.

לאחרונה נתרבו העליות להר הבית מקרב הציונות הדתית (הארץ, עוד הארץ, בלוגי הקט), ונראה שהעניין בהר הבית גובר בקרב ציבור זה. כותרת ספרך הקודם היתה פונדמנטליזם יהודי והר הבית. איך אתה מנתח את הקשר בין פונדמנטליזם יהודי להר הבית? עד כמה הכמיהה להר קשורה לדת, ועד כמה ללאומיות המודרנית? ובהקשר לספרך החדש, האם אתה רואה קשר בין הקשיים בדרכה של תפיסת הגאולה הקוקיסטית לבין התגברותה של הכמיהה להקמת בית המקדש השלישי?
אני בהחלט רואה קשר בין הקשיים בתפיסת הגאולה לבין הגברות הכמיהה להר הבית. מתוך הכרותי את הדמויות הפעילות למען בית המקדש השלישי, אני יוכל לטעון כי הם רואים בסוגיית הר הבית מעין "קיצור דרך" למימוש הגאולה המשיחית. בעוד שלפי הזרם המרכזי ממלכתי, כינון המקדש צריך לבוא כתוצאה של רצון האומה, כיוון שהמצב כרגע הוא שהאומה לא חפצה בבית מקדש, מנסים חוגים אלה לנקוט בפעילויות שנועדו לשרת את המטרה הסופית של החזון המשיחי, תוך דילוג מעל המצב הנוכחי הרווי אכזבות וכשלונות. התגברות התמיכה בחוגים אלה, עד כדי כך שעומד לרשותם כיום חבר כנסת שמייצג אותם באופן ישיר ועוד כמה שתומכים בהם באופן עקיף, מלמדת על התפשטות מגמות היאוש. יש פה תופעה שהגדרת נכון כהתחפרות.

האופן שבו התייחסה היהדות הרבנית לסוגיית הר הבית במאות השנים החולפות הוא באמצעות מושג ה"מורא". כלומר, מפאת הקדושה, לא ניתן להכיל אותה באופן פיזי ויש להתרחק מן ההר ומן העליה אליו. השתנות היחס למקום הקדוש עד כדי אפשרות נגיעה בקדושה היא דרמטית. לפי הבנתי, שינוי כה יסודי בחוויה הדתית היא תוצר של מציאות משברית מבחינה אמונית ופוליטית. אגב, שינוי החוק הדתי ביחס להר הבית מלמד משהו גם על האפשרות לשינויים בחוקים אחרים העומדים בציפור נפשה של החברה הישראלית.

מוטי ענבריבספרך אתה מקדיש פרק לאלימות פוליטית, דהיינו לפעולות מחתרתיות שונות שביצעו לאורך השנים אנשים מתוך הציונות הדתית, בעיקר נגד ערבים, ומדי פעם גם נגד יהודים. ראשית, תוכל לעמוד על הקפיצה שנעשית מתוך השקפה "ממלכתית" לפעולות פרטיזניות, שלמעשה חותרות נגד הריבונות הישראלית? שנית, אתה כותב על התעצמותן של תפיסות קבליות ומטאפיזיות באשר ליריבים פוליטיים יהודיים, למשל הגדרתם כ"ערב רב". עד כמה כיוון זה נפוץ? אילו תת-זרמים מחזיקים בתפיסות כאלה כיום?
בפרק המדובר בחנתי את יחס האוטוריטות הדתיות לטבח במערת המכפלה ב-1994 ולרצח רבין שנה לאחר מכן. המסקנה שהגעתי שהתגובה לרצח הערבים בחברון היתה של גינוי רפה תוך התחשבות בנסיבות המיוחדות שהביאו את ברוך גולשדטיין לבצע את הרצח הנ"ל. היו אנשים, כמו יצחק גינצבורג, שתמכו ברוצח והללו את המעשה האלים. הדמות הממלכתית של שלמה אבינר לא יכלה לגנות באופן נחרץ את האלימות, ומכאן כבר אין פלא שהאלימות תמשיך ותלווה את מפעל ההתנחלויות.

בנוסף לכך, ישנן עוד שתי מגמות שניתן לראות כמטרידות – התחזקות אתוס הקנאות, המהלל את הספונטניות של האלימות ורואה בה ביטוי של מימוש הרצון האלוהי, והתחזקות הדיון בחוקי ה'ערב רב'. אתוס הקנאות קשור בדמותו המקראית של פנחס, שרצח את זמרי באקט של זעם ספונטני על רקע חילול השם, וקיבל על כך גמול אלוהי. מתוך כך ניתן לראות היום יותר יותר מעשי אלימות פוליטית שמתבצעים על רקע ספונטני (מה שבשפה הבטחונית מכנים "זאב בודד"), וללא התייעצות עם אף גורם. ברוך גולדשטיין, יגאל עמיר, עדן נתן-זאדה ואחרים פעלו באופן דומה.

העיסוק בהגדרות ה'ערב רב' על ידי מיסטיקנים נועד כדי לקבוע גבולות של מי בשורש נשמתו הוא יהודי כשר, ומי בשורש נשמתו הוא מתחזה ונוכל. אני מדבר כמובן על גלגול נשמות, ועל ההתבססות על פסוק מפרק שמות שאומר שבעת יציאת מצרים יצאו לא רק היהודים אלא גם מצרים הצטרפו אליהם (ערב רב), ונשמתם מתגלגלת מדור לדור, וכל מטרת אותה נשמה רעה היא להזיק לעם ישראל. מתוך העיון המיסטי הזה, מתבססת השערה בעיני המיסטיקנים שכל מי שעוין להתנחלויות הוא משורש הערב רב, ולכן הוא לא יהודי כשר, ומכאן כבר יכולות להיגזר כל מני מסקנות, שחלקן יכולות להיות אלימות.

במצב שבו אין גינוי לאלימות מצד האוטוריטות המרכזיות, במצב שבו היריב הפוליטי מתואר באופן דמנולוגי (ערב רב, קליפה וכו') ובמצב שבו אידיאולוגיה המצדיקה אלימות ספונטנית תופסת תאוצה בקרב חוגים רדיקלים, אין להתפלא שהאלימות הופכת לחלק בלתי נפרד ממפעל ההתנחלויות.

הספר ודאי נכתב ונחתם כבר לפני שנה ומעלה, ואילו השנים האחרונות היו עשירות באירועים הקשורים לתחום מחקרו. כמשקיף מבחוץ בעל ידע פנימי, האם תוכל לנתח את שמתחולל בארץ בשנים האחרונות בתחומים שחקרת? אילו מגמות מתחזקות ואילו נחלשות? האם התגבשו פתרונות חדשים להתמודדות עם משברי הקוקיזם? האם תוכל לתת הערכה לגבי עתידן של מגמות אלה ואחרות?
תחושתי היא שלממלכתיות יש רוב מוצק בקרב חוגי הציונות הדתית המשיחית, וזה סימן מעודד. אולם אין כל ספק שכוחם של הרדיקלים בעליה. הזרם הממלכתי נתפס כמהוסס, פסימי, ולא מציע שום פתרון חדש למצוקה האמונית, בעוד שהפוסט ממלכתיים נראים תקיפים ולוחמניים. ולכן ניתן לזהות תהליך של התחזקות השוליים, והעמדת השקפות שאינן מייחסות קדושה מיוחדת למדינה לחזית הדיון הציבורי, ומשום כך פוטנציאל של התדרדרות הוא רב עד מאד. אני חושש שבמצב עתידי של פינוי התנחלויות באופן מאסיבי, כמו שהתקיים בגוש קטיף, אנו נהיה עדים לשתי תגובת פוטנציאליות חריפות: יתכן אובדן שליטה על האלימות מן הצד האחד, ותתכן גם נסיגה לפאסיביות חרדית א-ציונית מן הצד השני. שני התרחישים הם רעים לחברה הישראלית. נראה כי המשיחיות הובילה חוגים אלה לנקודת חוסר מוצא.

המשיחיות הציונית הרדיקלית, מברית הבריונים ועד המחתרת היהודית – ראיון עם ד"ר ברוך פלח

כמו אתמול ושלשום גם היום, גם עכשיו:
בלי רעידת אדמה שבלב:
בלי רהב רינה משיחית על כל כף
שאחריה – גבורות וניסים ומלכות:
פני אמת גלוים ולבבות עמוקים:
מצביא ונביא עם הזמן חבוקים:
אמונה ודעת הולכים תאומים
וכל הכופרים מי אפסיים גומעים – –

אורי צבי גרינברג, דממת מערה ואבל דורות

לפני כחודש וחצי, בערב ירושלמי קריר, עשיתי דרכי ברכבת הקלה לבית אצ"ג שברחוב יפו (זה בסדר, הם מכניסים גם שמאלנים). הגעתי כדי לשמוע את הרצאתו של ד"ר ברוך פלח, עליו מעולם לא שמעתי, תחת הכותרת ההיסטוריה הסודית של המשיחיות היהודית. הגעתי, שמעתי, ואורו עיני. פלח הרצה על נושא הדוקטורט שלו, והצליח להציג בפני הקהל תמונה קוהרנטית ומרתקת בדבר זרם ציוני-משיחי, פחות או יותר קונסיסטנטי מבחינה רעיונית, שנמשך מייסוד ברית הביריונים בסוף שנות העשרים ועד המחתרת היהודית בשנות השמונים, ואף מעבר לה. זוהי תנועה משיחית המבקשת לחדש את מלכות ישראל על פי תורת ישראל, ולא מסתפקת בהמתנה דרוכה למשיח, אלא יוזמת פעולות, מחתרתיות ואלימות כידוע, כדי להחיש את הגאולה.

פלח תיאר את ההתגלגלות הרעיונית של כדור האש המשיחי המסויים הזה מיסוד ברית הבריונים, דרך האצ"ל, דרך חלק מהלח"י, דרך כתב העת 'סולם' דרך כתבי שבתאי בן דב ועד המחתרת היהודית. בקיצור נמרץ, המהלך רץ במהלך הדורות בצורה כזאת: חברי ברית הביריונים (אורי צבי גרינברג בתפקיד הנביא, אב"א אחימאיר בתפקיד הפשיסט), אחרי מאורעות תרפ"ט, התחילו לארגן את חזון גאולת העם והארץ בעופרת ודם. תלמידיהם היו דוד רזיאל ויאיר, שהיו אז חברי ההגנה. אלה הקימו את 'חבורת הרעים' שהפכה ל'הגנה ב" שהפכה לאצ"ל, ושטרן (יחד עם אחרים) כתב אז אחרי הפילוג והקמת הלח"י את "עיקרי התחיה", שעל פי פלח היא הצהרת העצמאות והחוקה של התנועה המשיחית הזאת (עיקר י"ח עומד כידוע על הכרח ב"בניין הבית השלישי").

אורי צבי גרינברג שטרן, שכנראה חווה התגלות דתית, נפגש לפני שהוא מחוסל על ידי הבריטים עם ישראל אלדד (שייב) ומעביר לו את הלפיד. שייב כותב פירוש ל"עיקרי התחייה", ובאייר תש"ט הוא מפרסם את 'סולם', כתב עת "למחשבת חרות ישראל", שהופך אחר כך לכתב עת "למחשבת מלכות ישראל", וממשיך להתפרסם עד תשכ"ד. בחבורתו נמצאים גם שבתאי בן דב, גאולה כהן, ופנחס הלר. על פי פלח אלדד הקים את כתב העת מפני שהתאכזב שיצחק שמיר מעוניין במדינה דמוקרטית ולא במלוכה (עוד קודם לכן התאכזב אחימאיר מרצונו של ז'בוטינסקי בדמוקרטיה).

מאוחר יותר חוזר שבתאי בן דב בתשובה, לוקח את רוח הנבואה של אצ"ג, מחבר את הרב קוק ואת ניטשה ומקדם אידיאולוגיה מהפכנית שאמורה לשרטט את הדרך להפוך את מדינת ישראל לממלכה תחת משיח בן דוד. ממנו לוקח את רעיוניתיו יהודה עציון, ומתוך הלגיטימציה לפעולה יחידאית, של העל-אדם/הנביא, שבכוחה לשנות את ההיסטוריה ולהביא את הגאולה, ואחרי קבלת אישור ודחיפה מפי בן דב בעודו על ערש דווי, הוא מנסה בתחילת שנות השמונים לפוצץ את אל-אקצה.

אב"א אחימאיר כמובן שעוד לא שמענו את אקורד הסיום מפי זרם משיחי-לאומי תאופשיסטי זה, אבל ידעתי בו בערב שעוד לפני הפיצוץ הבא אני חייב להביא לידיעתכם, קוראים יקרים, את רעיונותיו המרתקים של פלח. יצרתי איתו קשר אחרי ההרצאה ושכנעתי אותו להעניק לי ראיון (ראשון, אגב). פלח עצמו הוא אקדמאי צעיר ולבבי, שמקרב את הגאולה בדרכו: הוא מנהל חנות לספרים יד-שנייה, הכוללת אוסף מפואר של ספרי מקור ומחקר ביהדות ומגוון של חומרים נדירים למדי (החנות נמצאת במושב חבצלת השרון, ניתן לבקר בתאום מראש: 054-4860413). בכל מקרה, הוא הסכים בטובו לראיון קצר, והנה הדברים לפניכם.

ציונות, משיחיות, פשיזם, קבלה, לאומיות, שירה, אמונה, טרור, בית המקדש, ספרות, קנאות

בדוקטורט שלך הראית שקיימת מסורת לאומית-משיחית שתחילתה בברית הבריונים של אב"א אחימאיר, וסופה במחתרת היהודית שיצאה מגוש אמונים. לפני שניגע בעניין עצמו, תוכל לומר כמה מילים על עצמך, ואיך הגעת לחקור דווקא את הנושא הזה?
אני בן 37 כיום, ומגיל צעיר מאוד אהבתי לקרוא ספרים, בעיקר ספרי הסטוריה צבאית. בגיל 14 נכנסתי לקניון השרון בנתניה וקניתי את ספרו של ישראל אלדד 'דגש חזק' בעקבות שידור התכנית 'חיים שכאלה' עליו. הספר, שהוא אוסף מסות בנושאי ציונות ויהדות, הקסים אותי בשלוב היחודי של כתיבה ספרותית- דרשנית סימבולית מיוחדת, עומק הסטורי ועומק חשיבתי. מאז קראתי דברים נוספים של אלדד ודרכו הגעתי לאורי- צבי גרינברג. את אלדד הזמנתי גם להרצות 'בפנימיה הצבאית' שבה למדתי. לאחר סיום הפנימיה למדתי לתואר ראשון במחשבת ישראל ולימודי ארץ ישראל, ובמשך שנתיים סיימתי B.A , לאחר התואר התגייסתי לצבא, ולאחר הצבא המשכתי ללימודי תואר שני בספרות עברית במסלול משולב עם דוקטורט. המנחה שלי, ד"ר תמר וולף-מונזון, זיהתה את משיכתי לנושאים בינתחומיים, וקבענו שאכתוב על כתב העת "סולם למחשבת מלכות ישראל', כלומר שאערוך מחקר שמשלב יהדות, ציונות, ספרות ופוליטיקה. היקף הנושאים הללו השביע חלק מסקרנותי שאין לה סוף. כותר הדוקטורט הוא: "כתב העת 'סלם למחשבת מלכות ישראל' בין פוליטיקה לפואטיקה".

יאיר (אברהם שטרן) מה אם כן העלית בחכתך? תוכל לסקור את ממצאיך?
במהלך המחקר נדהמתי לגלות 'שדה בור' שלא נחרש על ידי אף חוקר לפני. לדעתי זיהיתי את התנועה המשיחית החשובה והגדולה ביותר מאז 'מרד בר כוכבא', וזאת בכל הפרמטרים האפשריים: הן מבחינת היקף הפעולות ועוצמתן הבינלאומית, הן מבחינת היקף הספרות וההגות והן מבחינת השילוב בין מנהיגות רוחנית למנהיגות מבצעית. בנוסף לכך לתנועה זו קשרים עמוקים למיסטיקה היהודית ולקבלה, מה שאי אפשר להגיד על מרד בר-כוכבא, למרות דמותו המיסטית של רבי עקיבא.

תנועה זו מתחילה ב'ברית הבריונים' בהנהגת אבא אחימאיר, אורי צבי גרינברג ויהושע השיל ייבין, ממשיכה באצ"ל ומגיעה לשיאה בלח"י וב'עיקרי התחייה' של יאיר (אברהם שטרן), שהם 'מגילת העצמאות' של המשיחיות הציונית. לאחר הפילוג בלח"י מקים ישראל אלדד את 'חוג סולם' ומוציא כתב עת שמונה 12 כרכים, 147 חוברות, מאייר תש"ט ועד תשרי תשכ"ד, וזאת ללא תמיכה כלכלית או פוליטית ותוך נידוי והחרמה. זהו כתב העת 'הסולם'.

ישראל אלדד (שייב) מתוך 'סולם' יוצאת מחתרת של יוצאי לח"י, היא מחתרת 'מלכות ישראל' או 'מחתרת צריפין'. בסולם פעל גם הוגה- משיחי יחודי שקיבל עליו לחלוטין את דרך החיים האורתודוכסית ושמר תרי"ג מצוות, שמו היה שבתאי בן דב, שכתב מאמרים בסלם, פרסם בחייו ספר אחד ואשר ספר נוסף שלו פורסם סמוך לפטירתו. בן דב נחשב לנביא של הזרם הרדיקלי ב'גוש אמונים' בהנהגת מרדכי קרפל ויהודה עציון, והוא זה שנתן ליהודה עציון את החיזוק הסופי לנסות לפוצץ את כיפת הסלע, פעולה שהיא כמובן בעלת מימד אפוקליפטי-משיחי מוחלט – ניתן לומר שזוהי הפעולה האפוקליפטית בה"א הידיעה. אפשר לסקור פעולות משיחיות נוספות בעלות משקל רב שיצאו מהזרם הזה: חיסול הלורד מוין בקהיר ב-1944, חיסול ברנדוט בירושלים ב-1948, הכוונה של לח"י לפגוע בשר החוץ בווין שסוכלה על ידי אורי צבי גרינברג ועוד.

צריך לשים לב לעובדה חשובה: כל התנועות הללו מוכרות למחקר הציוני אבל לא זיהו את המימד המשיחי בהן, ואת העובדה שמדובר בתנועה משיחית יהודית אחת רציפה מ'ברית הבריונים' למחתרת היהודית. אני מגדיר תנועה משיחית יהודית כתנועה שמנהיגיה מאמינים בתורת ישראל ובאלוהי ישראל ורוצים לפעול בהיסטוריה כדי לקרב את גאולת ישראל. בכל המובנים הללו זוהי תנועה משיחית אחת. מבחינת הרצף ההיסטורי, הרי אורי צבי גרינברג, אחד משלושת מנהיגי 'ברית הבריונים', נחשב למורה הרוחני והנביא של אצ"ל, של לח"י ושל חוג סולם וגם של שבתאי בן דב ויהודה עציון. יהושע השיל ייבין פעל בכל המסגרות הללו עד יום מותו. ישראל אלדד היה תלמידם של אצ"ג ויאיר ומורהו של שבתאי בן דב שהיה חבר לח"י וחבר חוג סולם. יהודה עציון הוא תלמידם של אצ"ג-יאיר-אלדד וכמובן שבתאי בן דב הוא נביאו הגדול, והרי לך רצף ביוגרפי, רעיוני והיסטורי.

עיקרי התחיה

גם דוד בן גוריון דיבר על הצורך במשיחיות ועל "מלכות ישראל השלישית". מה ההבדל בינו ובין אחימאיר או אלדד?
ההבדל הגדול והמכריע הוא שדוד בן גוריון השתמש בתנ"ך ובהיסטוריה היהודית כדי לבטא את הממלכתיות הציונית, שאין בה אמונה באלוהי ישראל ובתורת ישראל. הציונות מעצם טבעה מנהלת דיאלוג חי עם המסורת: עצם השיבה לארץ, לשפה העברית וחידוש הריבונות היהודית יש בהם כשלעצמם הד משיחי משום שהם מנהלים מגע חי עם העבר היהודי, אולם קו השבר עובר בהשכלה, בחילוניות ובלאומיות המודרנית שהתנועה הציונית היא חלק מהן. ההבדל הגדול הוא שאין בהם מקום לאמונה באלוהי ישראל ובתורת ישראל כפי שידועים לנו מן המסורת היהודית במשך 3500 שנה. התנ"ך של בן גוריון הוא תנ"ך בלי התגלות ובלי אלוהים. כמו כן, בן גוריון התעלם מהספרות היהודית הגדולה הבתר-תנכ"ית. ואילו אורי צבי גרינברג, אבא אחימאיר, יהושע השיל ייבין, אלדד, שבתאי בן דב ויהודה עציון האמינו בתורת ישראל ובאלוהי ישראל, למרות שרק השניים האחרונים שמרו תורה ומצוות באופן מלא. ההבדל הנוסף הוא בכל מה שנוגע להר-הבית ובית המקדש. גאולת הר-הבית והקמת המקדש עומדים בלבה של ההגות והמעש המשיחיים של הזרם שחקרתי, כפי שהם עומדים בלבה של המשיחיות היהודית לדורותיה, ואילו את דוד בן גוריון, משה דיין ודומיהם הר-הבית ובית המקדש כלל לא מעניינים, משום שהיחס שלהם למסורת היהודית הוא יחס תרבותי-פולקלוריסטי ולא יחס אמוני-משיחי.

שבתאי בן דב ז'בוטנסקי ואחימאיר היוו מקור השראה איש לאחיו, אבל הראשון לא קיבל את הנחותיו הדתיות של האחרון. יש לך השערה מה גרם לאחימאיר (ואלדד אחריו וכו') לבטא את עצמו בצורה כזאת?
אצ"ג, אלדד, יאיר ושב"ד קיבלו על עצמם להמשיך את דרכם של הקנאים, לוחמי בר- כוכבא, רבי שמעון בר יוחאי, שלמה מולכו, יוסף דילה ריינה, שבתאי צבי (כל האישים המשמעותיים הללו מוזכרים בכתבי החוג הזה) מתוך אמונה דתית-משיחית ומתוך מבנה נפשי דומה. אצל חלקם זה נובע מחינוך של בית אבא, אבל לא אצל כולם, יאיר למשל לא קיבל חינוך דתי והוא זה שכתב את 'עיקרי התחייה'. ז'בוטינסקי היה ליברל ודמוקרט, משכיל חילוני, בעל ידע עצום בתרבות העמים וידע נמוך מאוד בתרבות היהודית, כמו כן באופיו הוא היה רחוק מקנאות ומטוטליות נפשית, הגותית ושלטונית כפי שמחייב הרעיון המשיחי.

האם ניתן לומר, אם כן, שעל המנעד בין הרוח המשכילית לרוח הרומנטית-לאומנית, אחימאיר ואלדד הם ממשיכיה, תוך גיור ושינויים שונים כמובן, של הרומנטיקה הגרמנית, כאשר בן גוריון וחבריו הם בצורה יותר מודגשת צאצאיה של הנאורות האירופאית?
לא, אני לא מקבל זאת, במבט ראשון קל להיתפס לכך, אבל אין לכך אסמכתאות בכתובים ואינני בוחן כליות ולב (בטח לא של מי שהלכו לעולמם). אולי אצל אחימאיר אתה יכול לראות השפעות כאלו, אבל לא אצל ייבין, אצ"ג, יאיר או אלדד. שמו של ניטשה מוזכר לא מעט בהקשר לכך, אולם ניטשה חשוב כאן בעיקר מבחינת השפעתו על הפסיכולוגיה של הרצון והאישיות הלוחמת על ערכיה. בכלל, שימוש בניטשה כדי לבסס את מלכות ישראל זה בבחינת תרתי דסתרי. אפשר לומר שאצ"ג, אלדד וגם שב"ד, האמינו במלכות ישראל למרות אהבתם את ניטשה ולא ההפך.

האם לדעתך האסכולה המשיחית הזאת הסתיימה עם עצירתם של חברי המחתרת היהודית? אם לא, מי לדעתך ממשיך את האסכולה הזו בימינו?
יהודה עציון, מרדכי קרפל וחבריהם מפיצים את תורתו של שבתאי בן דב ומנסים לבנות סביבה חוג רעיוני-חינוכי ולהפיץ את תורתם. עציון פרסם את כתבי שב"ד וקרא להם 'סולם למלכות ישראל היעודה' כהמשך אורגני של כתב העת סולם. מה יהיה על הגותם? מה השפעתם כיום? כהיסטוריון וכחוקר ספרות איני עוסק בשאלות אלו.

האם אתה רואה חשיבות למחקר שלך מבחינת חקר הקבלה והמיסטיקה היהודית?
למחקר יש חשיבות גדולה בנושא זה. לתנועה שזיהיתי יש קשרים מסועפים למיסטיקה היהודית, לקבלה, לספר הזוהר ולדמויות מופת בהיסטוריה הקבלית. חוקרי הקבלה הזניחו את התנועה המשיחית-קבלית החשובה ביותר במאה ה-20 אפילו מבחינתם הם. והרי לך מספר דוגמאות לקשרים כאלו: אורי צבי גרינברג הוא צאצא של שלושה אישים מרכזיים בהיסטוריה של החסידות: רבי אורי מסטרליסק "השרף", רבי ישראל מרוז'ין ורבי מאיר מפרמישלן. עד היום לא נחקרו השפעות ההגות והפולקלור החסידי על כתביו. ברשותו היו ארבע מהדורות שונות של ספר הזוהר שבהן רשם הערות רבות, אולם אף חוקר זוהר או קבלה לא עסק בזה, ורק פרופ' ליפסקר ופרופ' אלבק גידרון פרסמו על כך מאמר חלוצי וחשוב. השפעת הזוהר על אצ"ג ועל אלדד היא עצומה, אולם אין לנו אפילו מאמר אחד על "מקומו של הזוהר בשירת אצ"ג", למרות שמבחינה לשונית וסמבולית אני זיהיתי מאות הקבלות ביניהן וסימנתי אותן בכתבי אצ"ג שברשותי, ואילו גדול חוקרי הזוהר בימינו, פרופ' יהודה ליבס, בחר להקדיש מאמר גדול על הזוהר ושירת רטוש ששם ההשפעות הן דלילות מאוד, ובד"כ נלקחו מכלי שני.

חוקרי הקבלה הקדישו מאות מאמרים לחקר התנועה השבתאית ואילו הנציג הגדול שלה בספרות העברית החדשה, אורי צבי גרינברג, לא מוזכר במאמרים אלו אפילו פעם אחת (וגם לא פנחס שדה שאת שיריו הראשונים פרסם בסולם). אצ"ג אהב את שבתאי צבי אהבת נפש ממש, הוא ראה בו אח תאום ליסורי הגלות ואח תאום לשאיפת הגאולה, שבתאי צבי מופיע בכתביו עשרות פעמים. אצ"ג וישראל אלדד עברו חוויות מיסטיות חשובות מאוד שקשורות להר-הבית, מחוז החפץ של כל המיסטיקנים היהודים לדורותיהם, לזוהר ולרשב"י.

חוויתו של אצ"ג תועדה במסה לירית נפלאה: "מעמד הבורא בבריאת העולם בהר הבית בירושלים', כהקדמה להדפסה חוזרת של השירים 'מחוז חפץ' ו'לנוכח הפלא' בגליון ערה"ש של כתב העת 'מחניים' לשנת תשכ"ד, והודפסה שוב בכל כתביו, מהדורת מוסד ביאליק, כרך ב'. חוויתו של אלדד גנוזה עימי והיא בבחינת 'סוד' שאפרסמו לעתיד. חוויות מיסטיות בהגות היהודית בד"כ לא תועדו ולכן יש פה מקור חשוב להכרת החוויה המיסטית, אבל לא תמצא כלום מזה אצל חוקרי הקבלה.

דמותו הקבלית- משיחית של שלמה מולכו זכתה למחקרים של רבקה ש"ץ, משה אידל ואחרים, אולם הם לא הכירו את ההשפעה העצומה שהייתה לדמות זאת על אצ"ג, כולל חוויה מיסטית שקשורה למרד בבריטים! מורתי ד"ר מונזון הקדישה לכך מאמר חשוב, אבל אצל חוקרי קבלה לא תמצא התיחסות לכך. מולכו גם השפיע עמוקות על יהושע השיל ייבין. ספר הזוהר ומשנת הזוהר של תשבי היו אחד הספרים הכי מצוטטים בכתב העת 'סלם למחשבת מלכות ישראל', אבל אצל חוקרי התקבלותו של הזוהר בציבור ובחברה היהודית כמו בועז הוס ואחרים לא תמצא לכך זכר.

בספרו המקסים של יעקב אורלנד 'סמטת החבשים', שהוא לעניות דעתי הספר היפה ביותר שנכתב על ירושלים, מפגיש אותנו אורלנד עם שלל דמויות בהגות, במדיניות, בציבוריות ובפולקלור הירושלמי, הפרק האחרון נקרא 'נשמת העיר' והוא מוקדש לאצ"ג. יש בו מפגש חי ומסעיר בין כל המרכיבים שתארתי בדוקטורט: ספרות עברית, ציונות משיחית וקבלה. במונולוגים מרתקים (אצ"ג לא היה איש של דיאלוג, יכולת רק להקשיב לו) מסביר אצ"ג למשולם טוכנר, ישראל זרחי ויעקב אורלנד את מקומו של ספר הזוהר באמונת ישראל ואת חשיבותם של הסימבוליקה והמיתוס להכרת הבורא.

ברוך פלח וחשוב מכל אלו: אחד מחברי לח"י, שהיה גם חבר חוג סולם, מלומד רב-תחומי מרתק בשם עמרם קהתי, פרסם מספר מאמרים מרתקים ב'סולם' על הקבלה והשאיר אחריו כתב יד המכיל אלפי דפים על תורת האצילות והספירות אולם לא רק שכתב היד מעולם לא נחקר או אוזכר, אלא גם שמו של קהתי לא ידוע. במהלך המחקר זיהיתי תרגום לא ידוע של הזוהר לעברית שקשור לאחד מראשי לח"י יעקב אורנשטיין, לשווא תחפש לכך התיחסות במחקר הזוהר בימינו. שבתאי בן דב כתב ביקורת מקיפה ומעניינת על הנחות היסוד שעומדים בבסיס מחקרי המשיחיות של גרשום שלום: ביקורת דומה אך לא זהה לביקורתם של קורצוויל וליבוביץ, אינני מכיר מחקר אחד מחוץ לדוקטורט שלי שהקדיש אפילו משפט אחד לנושא זה. פשוט כואב הלב על ההזנחה המחקרית החמורה שיכלה להפרות הן את חקר הקבלה והמיסטיקה היהודית והן את חקר הספרות העברית.

הר הבית – שבתאות

באמת שרציתי לכתוב משהו על מושג "הקדושה" היום, אבל אירועי השעה לא מאפשרים: רבני הציונות הדתית, עליהם כתבתי רק לפני כמה ימים, מיהרו לממש בעצמם את קריאתם לעלות להר הבית, ועלו. בעקבות זאת מאמר המערכת של "הארץ" היום מכנה את פועלם "פרובוקציה באיצטלה דתית", ואילו העיתונות החרדית קוראת לזה בפשטות: עבודת אלילים.

אלה אלוהיך ישראל

במאמר של יאיר אטינגר היום ב"הארץ" נכתב ש"בביטאון החרדי-ליטאי 'יתד נאמן' מגנים את הרבנים הבכירים כ'עובדי אלילים', 'רפורמים', 'סוחרים במצוות התורה' וכמובן כ'ד"לים', התואר המלגלג השמור לדתיים לאומיים." במאמר נוסף ב"יתד נאמן" נכתב (שוב, על פי "הארץ") ש"הסוגדים לעגל הציוני מוכנים לכופף הכל למען עגל זה גם אם הם נותרו אחרונים שעוד סוגדים לו"; "את הר הבית, מקום בית מקדשנו, הם מבקשים לחלל ולטמא מתוך אותה אמונה של סגידת ההבל של הגאולה הציונית כאילו בעליית יהודים למקום המקדש תתקרב הגאולה"

כפי שכתבתי, קיים איסור הלכתי ליהודים לעלות על הר הבית שכן מקומו המדוייק של קודש הקודשים אינו ברור ויש חשש שהעולים יגיעו אליו ויטמאו אותו. האיסור הזה נשמר בקפידה על ידי החרדים ועד לא מזמן גם על ידי הרוב המכריע של רבני הציונות הדתית. לא עוד: הלהט הלאומי-משיחי גבר על הציווי ההלכתי והעלייה הותרה.

מה שקורא כאן ברור: מאז הפינוי של חבל עזה, שבשביל הימנים המשיחיים היתה בראש ובראשונה אירוע תיאולוגי בעל משמעויות מרחיקות לכת, הציונות הדתית כולה עוברת זעזועים, נשברת לכתות ופלגים קטנים יותר ויותר, ומתוך התוהו ובוהו עולה ומתממש דווקא החשש הגדול שליווה את התנועה הזאת מראשיתה: שהמשיחיות שלה תקח אותה באותו נטיב הרה אסון אליו נעה לפנים השבתאות, כלומר העדפת המבנה התיאולוגי-מיסטי על הציווי ההלכתי.

כידוע, בימי משיח השקר שבתאי צבי נטען שאין יותר איסורים הלכתיים ושמכיוון שימות המשיח הגיעו יש לחגוג ולהתהולל. והם אכן חגגו: ש"צ היה אומר בחדווה את שם השם בקול רם, מאמיניו שמחו בתשעה באב וכולם ביחד התבסמו באורגיות רבות משתתפים.

כפי שכתבתי כאן, התיאולוגיה בה מחזיקים כמעט כל תלמידי הרבנים קוק היא כזו שרואה בשליטה על ארץ ישראל הפיזית את קירוב הגאולה. עוד ועוד שטחים פירושו של דבר שהווה נצבע יותר ויותר בגוון המוזהב של ימות המשיח. ומכיוון שאנחנו כל כך רוצים שהפעם אכן יתגשם החלום כולו במהרה בימינו, הכנסנו (כלומר, הרב קוק הכניס) אל תוך המיתוס היפה הזה גם איסור חמור על הקדוש ברוך הוא לחזור בו: הגאולה הזאת, כך הם בטוחים, נעה במסלול חד סטרי ואין ממנה נסיגה.

אבל מה לעשות שבעינינו אנחנו רואים שדווקא יש ויש נסיגה? קודם מסיני, אח"כ מלבנון ולאחרונה מחבל עזה? מה לעשות שהעובדות תופחות על פנינו, כמו על פני כל תיאולוגיה משיחית (עד כה), בפעימות קצובות וחסרות רחמים של פטיש על ראשו הנכנע של מסמר? מה לעשות שהתיאולוגיה שלנו הולכת והופכת למחוררת יותר מרובע דחייה בבירות אחרי הפצצת שטיח של חיל האוויר?

החלום ושברו, הדיסוננס ואיחויו

מה לעשות? לעשות. לאון פסטינגר, הפסיכולוג שהגה את תיאוריית "הדיסוננס הקוגניטיבי" הבחין בדיוק בכך: כאשר העובדות בשטח אין עולות בקנה אחד עם האמונות שבלב, מתבצע על פי רוב שיכתוב מהיר של המציאות – כלומר אנחנו לא מוותרים על האמונות היקרות שלנו, אלא מסבירים איך המציאות בכל זאת מתאימה להן. דוגמא לכך נתתי במאמר על ההבדל הטרגי בין הרב קוק האב לבנו, בו סיפרתי איך אחרי כיבוש העיר קוניטרה בגולן במלחמת יום כיפור שמח ועלץ הרצי"ה קוק וראה בכך צעד נוסף לקראת הגאולה. אחרי כמה חודשים, כאשר הגבול הושב לקודמו (כלומר לזה של מלחמת ששת הימים) וקוניטרה נמסרה חזרה לסורים, קבע הרצי"ה באוזני חסידיו כי "למרות הכל אין נסיגה", ש"קוניטרה היתה ותהיה בידינו לעולם", ואין עיניים אנושיות מבחינות בכך משום ש"האידיאה שתכיר בה בגלוי ותציגה בפומבי עוד צריכה להתברר". בקיצור: הכחשת המציאות באופן ברור ומביך.

אבל זה לא מספיק. פסטינגר הבחין שהשקר הקטן ששיקרנו לעצמנו כאשר עיוותנו את תפיסת המציאות שלנו כדי לשמור על האמונות היקרות לנו עדיין מציק לנו מאוד, והוא הראה שקבוצות שעוברות משבר אמוני שכזה לא מסתפקות בכיזוב פשוט של המציאות והמשך החיים בסרט, אלא מתעקשות גם לצאת ולעשות: קבוצות כאלה על פי רוב תתחלנה בפעילות מיסיונרית הולכת וגוברת.

דבר כזה אפשר לראות גם אצל הדתיים לאומיים היום, אבל בקטן: יש אכן פעילות מיסיונרית דמויית דוכני הנחת התפילין של חב"ד. אבל רוב הפעילות לובשת צורות אחרות: דיונים תיאולוגיים על השבר ופשרו, ניסיונות רה-אירגון של הממסד, ומהלכים שונים המכוונים לערער על המצב החדש בשטח ("העלייה לחומש", בית המריבה בחברון), וגם הרבה פעילות שלובשת אופי סוציאלי של עזרה לזולת (העני, החלש), שהיא כמובן מבורכת מאוד.

צריך להבין שלכל פעילות כזאת יש גם משמעות תיאולוגית, ואין זה פשוט כלל לבצע מעבר מהשקפת עולם ממוקדת כיבוש והתיישבות, לכזו המבקשת לצאת מתוך החממה התוך-משיחית אל עבר החברה הכללית, אם בניסיון להחזירה בתשובה ואם בניסיון לעזור לנחשלים בתוכה.

אבל כמובן שיש כאלה, ורבים, שהמשבר האמוני רק תורם להקצנת המומנט המשיחי שבעולמם. לצערי הרב, רבים מהחשובים והמרכזיים שברבני הציונות הדתית בחרו במהלך הזה, וכופפו, בקריאה לעלות להר הבית, את ההלכה בפני האידיולוגיה המשיחית שלהם. מסתבר אם כן שהפינוי מעזה הוביל את ציונות הדתית המשיחית לתהליך מהיר של טירלול סיבובי, שבו עם תנופת שופרו של משיח עפים לכל עבר רסיסי הלכה. וכן: בדיוק לזה קוראים שבתאות.

ודבר מעצבן אחרון: אני דווקא כן חושב שהר הבית קדוש. אבל אני לא תופס קדושה באותה צורה שתופסים אותה חבורת הרבנים שעלו לשם. אכתוב על כך כשיהיה קצת זמן, ב"ה.

נספח:

והנה, הפלא ופלא, מן הצד השני מואשם הרב טל, שישיבתו פונתה מגוש קטיף, על ידי מזכ"ל בני עקיבא לשעבר ד"ר אמנון שפירא, בשבתאות, לא פחות. זאת לאחר שביום העצמאות הורה האחרון לתלמידיו לא לחגוג ולא להניף את דגל ישראל – כלומר הוא דווקא נסוג מזיהוי המדינה כקדושה וכאתחלתא דגאולה, זאת בעקבות פינויו מביתו בחבל עזה. ירעם נתניהו באנרג'י מדווח ששפירא טען ש""תלמידי הרב טל חובשים בכוונה כיפות סרוגות, כדי להתחפש וללכוד ברשת את הנוער הציוני-דתי", ולכן מדובר ב"שקר וחטא נגד התורה, שציוותה: 'מדבר שקר תרחק'. כך נהגו גם שבתי צבי וחסידיו, שעברו בזדון על מצוות התורה בכדי לשומרה, כביכול. מכאן, שהרב טל הוא שבתי צבי מודרני, רחמנא לצלן, והלוואי שיחזור בתשובה שלימה בהקדם." – עכשיו רק חסר שטל יאשים את החרדים בשבתאות ונשלים סיבוב שלם של כפירה בעיקר ועבודה זרה.

[גם העולם לא חדל מלהשתגע: אתמול שודרה ב- BBC כתבת תחקיר על הסיינטולוגיה – אפשר לצפות בה כאן; אם אתם רואים את הרשימה הזאת לא כהלכה זה בגלל שאתם משתמשים בפיירפוקס. משום מה תיבות פנימיות לא עוברות אליו טוב. לבד מזה אני סבור שיש לעצור את רצח העם בדרפור]