בתחילת חודש מארס השנה הופיעה באתר החרדי 'כיכר השבת' ידיעה שבישרה על הצטרפותן הנחושה של ראשי המפלגות החרדיות, יעקב ליצמן, משה גפני ואריה דרעי, למאבק נגד העברת 'האגף לתודעה יהודית' מהרבנות הצבאית אל אגף כוח אדם (אכ"א), וזאת "אחרי שבציונות הדתית נכשלו במאבק", כלשון הידיעה. הקורא החילוני הסביר יופתע אולי מדאגתם של החרדים למהלכי הבירוקרטיה הפנים-צה"לית, אולם עבור הקורא החרדי, העניין ככל הנראה מובן. הידיעה ב'כיכר השבת' לא הביעה שום תמיהה על העניין, ואף נראה שעודדה את היוזמה. אותם חברי כנסת שנלחמו כאריות על מנת למנוע גיוס חרדים לצבא, נאבקים כעת על צביונו היהודי של אותו צבא.

התמורות שעוברות על הציבור החרדי משקפות מגמה כללית בציבוריות הישראלית – התעצמותה של לאומיות אתנית והתגבשותה של זהות יהודית אתנוצנטרית. אבקש לטעון כי למגמה הזו יש השלכות משמעותיות על חילונה של החברה בישראל. כדי להבין את המצב לאשורו, עלינו לחזור אל מאפייניו הבסיסיים של תהליך החילון.

מעט על מהותו של חילון

בשונה מההנחה הפופולרית, החילון אינו בראש ובראשונה אבדן האמונה ונטישת הריטואל הדתי, למרות שגם תופעות אלו הן חלק משמעותי מן החילון. במרכז תהליך החילון עומדת החלוקה מחדש של המרחב הציבורי, והדיפרנציאציה בין ממדים שונים של הפעילות האנושית. בעוד שעד למודרנה הממסד הדתי חלש על ממדים נרחבים בחיי האדם (חינוך, בריאות, מדיניות, ידע, מוסר וכן הלאה), בעידן המודרני תחומים אלו מופקעים ממנו ומופקדים בידי מערכות מיוחדות המתמחות, כל אחת בדרכה, בתפעולם. איננו נסמכים עוד על הדת כדי שתנהל בתי חולים, או כדי שתאמר לנו מדוע לא ירדו גשמים. שדות הכוח האלה הוצאו מתחת ידיה של הדת ונמסרו לידיהם של מוסדות חברתיים אחרים.

לא זו בלבד, אלא שהדת עצמה הופכת לתחום מוגדר ומגודר בחיינו. אנחנו יכולים להיות ישראלים, יהודים, רופאי שיניים, חובבי ג'וגינג – ודתיים. או לא דתיים. מעיקרון בסיסי של זהות, מתפיסת העולם היסודית של האדם שבלעדיה הוא אבוד ושעליה הוא מוכן למסור את נפשו, הפכה הדת לקטגוריה אחת העומדת במקביל לקטגוריות רבות אחרות. בסיס הזהות שלנו, גם של רבים מאתנו שהם שומרי מצוות, אינו נבנה על הדת, אלא הדת יכולה להיות תוספת עליו – ולחילופין, אפשר גם לוותר עליה. זו המשמעות העמוקה של חילון.

אלא שכדי שיהיה ניתן בכלל לדבר על הפקעת כוח מידי הדת ומסירתו הלאה, על הפיכת הדת לאחת מכלל הקטגוריות בזהותנו, צריך בראש ובראשונה לאפשר בכלל את ההבחנה בין תחום שהוא "דתי" לבין תחום שאינו דתי. לא רק שהבחנה הזו איננה מובנת מאליה, אלא שהיא כלל לא קיימת בעולמן של רוב הדתות הפרה-מודרניות. כך, למשל, חוקי חמורבי, שכוללים את ההסדרים החברתיים הבסיסיים, ניתנו לחמורבי לכאורה (במאה השמונה-עשרה לפני הספירה) מאל המשפט, שַׁמַ‏שׁ, וממילא הם נתפסים כהוראות דתיות. באופן דומה, חוקי משה ניתנו לו מידי האל, ומטרתם לכונן ממלכה הפועלת בצדק, מתוקף ברית עם האל. בממלכה זו נבחר המלך על ידי האל, והנתינים מצייתים לחוקי האל. ממילא, אין בתמונת המציאות הזאת מימד שאינו דתי.

ההבחנה בין התחומים נמצאת בצורה מובהקת בנצרות. כבר בדברי ישו, שמלמד את חסידיו: "תנו לקיסר את אשר לקיסר ולאלוהים את אשר לאלוהים" (מתי כב, 21), מוצגת הפרדה ברורה בין התחום הדתי לתחום האזרחי או החילוני. הפרדה זו ליוותה את העולם המערבי בהתפתחותו, כאשר המתח בין הרשות הדתית (האפיפיור) והחילונית (המלכים והקיסרים השונים של אירופה) היווה לא פעם מוקד של מאבק. תהליך החילון נבנה על גבי ההבחנה הזו, כאשר החל מהמאה השבע-עשרה, בד בבד עם התבססות הפרוטסטנטיות, מתעצם מהלך שבמסגרתו התחום הדתי הולך ומצטמצם, מתוך מטרה להגביל אותו לתוככי נפשו של הפרט. המרחב הציבורי מוגדר כ"חילוני" כולו, דהיינו ריק מדת.

אין זה מקרה אפוא שתהליך החילון החל באירופה. הוא מעוגן בצורה מהותית בהיגיון הפנימי של התרבות האירופית. ההפרדה בין ה"דתי" ל"חילוני" היא הפרדה נוצרית בבסיסה, וכך גם תפיסת מוקד הדת – האתר החשוב ביותר שבו היא מתרחשת – בפנימיותו של הפרט. מכאן גם מובן שהתפיסה המודרנית של "דת", כעניין אנושי שמתבסס על אמונה, אינה אלא התרגום האוניברסלי של המודל הנוצרי. הגדרה "יהודית" לדת הייתה מן הסתם עומדת על ההקשר החוקי, הפרפורמטיבי והקהילתי של התופעה.

הדת סולקה מהמרחב הציבורי והפכה לעניינו הפנימי של הפרט מסיבה פרגמטית ומסיבה מהותית. פרגמטית, היה צורך לסיים את מלחמות הדת האיומות שהתחוללו באירופה במאות ה-16 וה-17, דהיינו אחרי הרפורמציה הפרוטסטנטית. מהותית, העמדה על פיה המימד החשוב ביותר של הדת הוא זה שמתחולל בנפשו של האדם הודגשה והועצמה על ידי הפרוטסטנטים, שקידמו תפיסה שראתה טקסיות וממסד דתי כנחותים. עמדה זו גם סייעה לחדול מכפייה דתית פוליטית, שכן דת שנכפתה על ידי השלטון ולא אומצה בצורה אוטונומית על ידי הפרט נתפסה כחסרת ערך.

ועוד: התגבשות הדת כעניינו הפרטי והפנימי של הפרט באה במקביל להגדרת המרחב החילוני כעניינו הפומבי של הציבור. המדינה הדמוקרטית המודרנית, על כן, צומחת כחלק מתהליך החילון, ומוגדרת מתוך הקבלה והשלמה להגדרה המודרנית של הדת. המרחב הציבורי הופך לנטול דת ולנתון להכרעתם של האזרחים, וזאת על בסיס שיקולים אידיאולוגיים ופרגמטיים ובהתאם להכרעת הרוב. מוקד חיי הדת הוא במרחב האישי, והדת נתונה בלעדית להכרעת הפרט, על פי שיקוליו האישיים. אל למדינה להתערב באמונתו של האינדיבידואל, ואל לאינדיבידואל לנסות לכפות את המסורת הדתית שלו על אחרים. היה יהודי בביתך, וגרמני, צרפתי, אמריקני או ישראלי בצאתך.

היה יהודי בביתך וישראלי בצאתך?

הצירוף "יהודי בביתך וישראלי בצאתך" מדגים שהניסיון לתרגם את מודל החילון וההפרדה הנוצרי אל העולם היהודי אינו פשוט כל כך. כאמור לעיל, ההיגיון הפנימי של המסורת היהודית הפרה-מודרנית כלל לא מכיר בחלוקה של המרחב החברתי לתחום "חילוני" ותחום "דתי". גם התפיסה שלפיה דת אותנטית היא דת וולנטרית איננה תפיסה יהודית מקובלת – אל היהדות נולדים, לא מצטרפים, וכל מי שנולד אליה מחויב במצוות, בין אם הוא או היא חפצים בכך ובין אם לאו. תהליך הדיפרנציאציה הזה, שעבור הציביליזציה הנוצרית, עם כל האתגרים שהוא מזמן, אינו אלא תולדה אחת אפשרית של תפיסותיה התיאולוגיות, קשה עבור היהדות כקריעת ים סוף. ואכן, עצם ההבחנה בין הממד הדתי לממד הלאומי או האתני שביהדות זר למסורת עצמה, והתקבעותו בתפיסתם העצמית של היהודים במאתיים השנים האחרונות מהווה מהלך דרמטי של חילון.[1]

ההתמודדות עם הבחנה זו הולידה תנועות ותפיסות הופכיות: היו שבעקבות החלוקה האירופאית הזו ראו ביהדות דת בלבד, והיו שביקשו להפוך את היהדות רק ללאום. בספרה המצויין How Judaism Became a Religion סוקרת ליאורה בטניצקי (אונ' פרינסטון) את הפתרונות השונים שהתגבשו. כך, בעוד האורתודוקסיה המודרנית והיהדות הרפורמית והקונסרבטיבית מבקשות להפוך את היהדות לדת בלבד, הציונות החילונית ביקשה להפוך אותה ללאום.

אבותיה של האורתודוקסיה המודרנית, משה מנדלסון ושמשון רפאל הירש, כמו גם הוגיה הראשונים של התנועה הרפורמית ושל התנועה הקונסרבטיבית, אברהם גייגר וזכריה פרנקל, תפסו את היהדות כמערכת טקסית ואמונית המוגבלת לתחום הפרט (וקהילת הדומים הקרובה). הם עשו מאמץ כדי להראות שאין שום סתירה פנימית בהיותו של אדם גרמני בן דת משה. פרשנויותיהם בנוגע לחיובי מנהגי המסורת וההלכה נבדלו כמובן, אולם המשותף ביניהם היה שהברית בין עם ישראל לאלוהיו נתפסה עבורם כעניין דתי, לא כעניין לאומי. בהתאם לכך, בדיוק כפי שיש גרמני קתולי וגרמני פרוטסטנטי, כך ייתכן מבחינתם גרמני יהודי.

לא זאת אף זאת: רבים מן המחזיקים בעמדה זו התנגדו נחרצות לציונות, שהרי זו קובעת, בטעות, לתפיסתם, שהיהודים הם בני לאום יהודי. מתוך דברי גילוי הדעת של חברי הוועד המנהל של איגוד הרבנים בגרמניה, שהיה מורכב מרבנים רפורמים ומרבנים אורתודוקסים, ופורסם לקראת הקונגרס הציוני הראשון ב-1897. ניתן ללמוד כי "הדת היהודית מחייבת את מאמיניה לשרת את המולדת, שאליה הם שייכים בכל נפשם, ולסייע לענייניה הלאומיים בכל ליבם ובכל מאודם." [2] – משמע, היהדות היא דת, והלאום אינו קשור אליה: הוא נקבע על פי מושבו של אדם.

התנועה הציונית קמה מתוך דחיית הדגם האירופי המבדיל בין דת ללאום. היא ביקשה לא להעתיק אותו אל מדינת היהודית שתקים בפלסטינה, אלא לדלג על הפער שהוא הציג: לא להיות ישראלים בני דת משה, אלא להיות עברים במדינה עברית, יהודים במדינה יהודית. אלא שגם הדרך לפתרון המודרני הזה נסללה על פי התפיסה המודרנית שיצאה מאירופה באותה עת, דהיינו, על פי החלוקה בין מרחב ציבורי חילוני לבין דתיות פרטית. עבור הציונות, היהדות הייתה בראש ובראשונה לאום, והמדינה שהיא ביקשה להקים הייתה קודם כול חילונית ודמוקרטית. דבריו של מקס נורדאו, שלפיהם "הציונות אין לה דבר עם הדת", ביטאו היטב את הלך הרוח הזה: הציונות היא תנועה לאומית. יהודים, אם ירצו, יהיו יכולים להיות "דתיים", אם כי את התוספת הזו (הארכאית והמיותרת, מבחינת מכונני התנועה הציונית) הם ינהיגו בביתם הפרטי ובין חברי קהילתם. הם יהיו "יהודים דתיים", ואילו שאר תושבי ישראל יהיו יהודים רגילים, נורמלים. חילונים.

הניסיון הקוקיסטי לאחות את הקרעים

צאצאי האורתודוקסיה המודרנית והיהדות הרפורמית והקונסרבטיבית חיים כיום בארצות הברית. כמובן שגם "אמריקאים בני דת משה" אלה חשים עצמם קשורים לכלל ישראל, ובוודאי שאי אפשר לומר ששום ממד אתני לא נותר מזהותם היהודית. עם זאת, היהדות היא ממד אחד מני כמה ממדים בזהותם, ולעתים קרובות היא אף לא הממד העליון והחשוב ביותר. הם אמריקאים, הם ליברלים או שמרנים, הן רופאות או עורכות דין – והם והן גם יהודים ויהודיות.

צאצאי הציונות החילונית הם רוב אזרחי ישראל היהודים. אך שתי קבוצות נוספות מקרב אזרחי ישראל היהודים – הציונות הדתית והיהדות החרדית – מקיימות גם הן יחסים מורכבים בין דת ולאומיות.

הציונות הדתית נוסדה עם היווסדה של תנועת 'המזרחי' של הרב ריינס, שלא אתגרה את החלוקה המודרנית בין דת ללאום. 'המזרחי' ביקשה לכונן בארץ ישראל מקלט בטוח ליהודים, מדינה שבה יהודים יוכלו להתקיים ולחיות על פי דרכם בשלום. בכך אין הבדל עקרוני בין המזרחי לבין האורתודוקסיה המודרנית בארצות הברית. תורתו של הראי"ה קוק כבר מציגה תפיסה שונה באופן מהותי, המבקשת להתגבר על הפער בין דת ללאום על ידי איחויו בקשר משיחי. הרב קוק ראה בעיני רוחו "מדינה שהיא ביסודה אידיאלית", המתקיימת כאורגניזם חי המבטא את רצון האל על פני האדמה. במדינה שכזו אין מקום ליהודים שאינם מחויבים לברית, שכן הברית נתפסת כבסיס קיומה של המדינה.

הרב קוק, כידוע, לא זכה לראות את מדינת ישראל בריבונותה, ואילו היה רואה קשה לדעת מה היה חושב עליה. בעשורים הראשונים לקיומה, המדינה ודאי לא חשה עצמה מחויבת לברית כלשהי עם אל כלשהו. מי שעדכן את פרשנותו של הראי"ה למציאות הישראלית היה בנו, הרצי"ה, שאחרי מלחמת ששת הימים הצליח לתרגם את תורתו של אביו לאחת התנועות החברתיות המשמעותיות בתולדות המדינה. כאשר הרב צבי יהודה מדבר על הקדושה שבמדי צה"ל ועל ראש ממשלת ישראל כ"מלאך אלוקים", מובן שהוא מקדם תפיסה שעל פיה אין במדינת ישראל תחום חילוני, אלא המדינה כולה היא הקדש לאל ומלוא כל הארץ – והכנסת – כבודו.

המתנחלים הראשונים פעלו מתוך תפיסה זו, והיו בטוחים שהם מבטאים הן את רצון האל והן את רצון העם. דיבורים על גאולה קרובה מאוד ("הקיץ הקץ!") היו אז עניין מובן מאליו, אותה גאולה שתהפוך את מה שמובלע וידוע רק לאנשי שלומנו – משמעותה הדתית של המדינה – למציאות גלויה הברורה לכול. אפשר לומר שהיה זה הניסיון המשמעותי ביותר בתולדות היהדות המודרנית לגבור על התפיסות הבסיסיות של תהליך החילון והמודרניזציה שעברה היהדות, ולאחות מחדש את מה שהופרד. הניסיון הזה נכשל.

הקוקיזם[3] החל לאבד מתנופתו כבר בשנות השמונים, והתרסק בתהליך אוסלו בשנות התשעים. מעטים בין בני הציונות הדתית עדיין מתייחסים אל ראש הממשלה כמלאך, ובוודאי שרובם לא מאמינים שיש קדושה אינהרנטית במוסדות המדינה. אפילו צה"ל כבר איבד את ההילה האוטומטית שזכה לה בעבר, שלא לדבר על הכנסת או מערכת המשפט. ללא ספק, יש שעוד מקווים לכונן "מדינה שהיא ביסודה אידיאלית", אבל גם להם אין אשליות שמדובר במדינת ישראל הקונקרטית.[4]

הציונות הדתית בישראל נסוגה אפוא לעמדת האורתודוקסיה המודרנית. היא חילקה מחדש את המציאות לתחום חילוני ותחום דתי, כאשר המדינה נחשבת עניין חילוני (שעליו כמובן יש להגן, ואם אפשר – לקרב עד כמה שאפשר לערכים הנכונים), ואילו כל המתרחש בקהילותיה – במערכת החינוך הדתית, בתנועות הנוער, בבתי הכנסת – נכנס תחת כנפי השכינה. אמנם שלא כמו בגרמניה או בארה"ב המדינה הזאת היא מדינת העם היהודי, אולם כמו אלה גם זו מדינת לאום מודרנית, וככזו מבוססת על ההיגיון החילוני המתחם את הדת במובלעת מסויימת, ומדיר אותה משליטה בשדות הכוח והידע.

התרחבות החילון בציונות הדתית

אולם בכך לא תם המסע של הציונות הדתית. המגמה שהחלה עם קריסתה של תפיסת העולם הקוקיסטית התעצמה, ובעשור האחרון ניכר שהציונות הדתית הגיעה לשלב חדש בהתרחקותה מהאידיאלים הקוקיסטים, שלב שמסמן הדגשה יתרה של ההבחנה בין דת ללאום, כלומר העצמת החילון. תהליכים אלו קשורים להתרחבות חלקו של הממד הלאומי בתמהיל הזהות של הציונות הדתית, דהיינו להפיכתם של היסוד האתני והעמדה הפוליטית הימנית למרכזיים הרבה יותר מאשר בעבר.

כידוע, החל משנות התשעים הפכה המפד"ל באופן מוצהר למפלגת ימין. הברית ההיסטורית עם מפא"י חלפה מן העולם כבר ב-1977, אולם עצם קיומה ארוך השנים מעיד על אופייה של המפלגה הדתית-לאומית בראשיתה. מנהיגים פרגמטיים ויונים מבחינה מדינית כיוסף בורג וזרח ורהפטיג הוחלפו בימנים מוצהרים כחנן פורת, יצחק לוי, ולבסוף נפתלי בנט. 'הבית היהודי' של ימינו מביאה את התהליך לשיא, כאשר מהרכב המפלגה ניתן לראות בפשטות שעמדה ימנית חשובה יותר מעמדה הלכתית: המפלגה תקלוט חילונים ימנים, אבל אין בה מקום לשומרי מצוות שמאלנים.

המפלגה הדתית-לאומית, באופן טבעי, אינה אלא תבנית נוף מצביעיה. במחקר מקיף שנערך ב-2014 במכון הישראלי לדמוקרטיה נמצא ש"אחד המאפיינים הקונסנסואליים ביותר של הדתיות הלאומית הוא הימניות המדינית־ביטחונית", וזאת אף מעבר להקפדה הלכתית.[5] גם מספרה של פוריה גל-גץ על היוצאים בשאלה מקרב הציונות הדתית מובן שהזהות הלאומית חשובה ויקרה יותר מזו הדתית. כפי שמעיד אחד המרואיינים בספר, "גם אחרי שהפסקתי להיות דתי, יש תחושה שההורים והקהילה ייפגעו הרבה יותר אם תהפוך לשמאלני, כי זה נתפס ממש כבגידה".[6] בגידה, באופן מובן, היא פנייה נגד קבוצת הייחוס, וקבוצת הייחוס מגלמת את מאפייני הזהות העיקריים שלנו. כאשר קבוצת הייחוס נקבעת על פי העמדה הפוליטית יותר משהיא נקבעת על פי ההקפדה ההלכתית, מתבררים גם חלקיהם היחסיים של אלה בזהות הפרטית.

מדובר, כאמור, בחילונה המתגבר של הציונות הדתית ובעליית הלאומיות כגורם הזדהות אלטרנטיבי. סרוג הכיפה רואה עצמו קודם כול כבן לעם היהודי וכמגנה של מדינת ישראל. נכון, לבד מכך הוא גם שומר מצוות, אך כפי שכתבו חברי הוועד המנהל של איגוד הרבנים בגרמניה, היהדות אינה אלא הדת שלו, רכיב נוסף על גבי הלאום שמבטא את יחסו האישי עם האל. זהותו הבסיסית היא יהודית-אתנית וישראלית-לאומית.

ניתן לשאול, מהו בעצם ההבדל בין החזון הקוקיסטי לבין הלאומנות האתנית המתגברת בעת הזאת? מדוע העצמתה של הזהות הלאומית אינה מלמדת על ניסיון חוזר לאיחוד בין דת ללאום, כלומר, על חזרה למצב הפרה-מודרני, הפרה-חילוני של היהדות? התשובה לכך היא שיש להבדיל בין תפיסתה של המדינה כעזר וכהשלמה לממדים הדתיים של היהדות, ובין תפיסתה כביטוי של האלוהות עצמה. במילים אחרות, יש לבחון האם המדינה היא חלק מהדת או שמא הדת היא חלק מהמדינה. החזון של הרב קוק ראה את המדינה כהתגלמות הרצון האלוהי וכמרכיב הכרחי בגאולה, שהיא בעיקרה ההוצאה לפועל של הרצון האלוהי. המדינה אצל הראי"ה היא ביטוי דתי בעיקרו, מקודש. הלאומנות האתנית המתגברת בזמן הזה תופסת את הגוף הפוליטי, כבכל מדינה מערבית מודרנית, כנבדל מהתחום הדתי, כביטוי נוסף, שונה ומשלים, של הזהות היהודית. כאמור לעיל, עצם ההפרדה בין שתי הקטגוריות הללו היא כבר ביטוי של חילון ומודרניזציה.

ואין זו רק ההפרדה העקרונית. הלאומיות המודרנית מציעה לחבריה לא רק מסגרת פוליטית אינסטרומנטלית, אלא מגוון מקורות אלטרנטיביים של סמכות ומשמעות. חוקי המדינה, מנהיגיה, חגיה הייחודיים (יום הזיכרון, יום העצמאות, יום הבחירות), צבאה, סמליה, קהילותיה וההיסטוריה הנלמדת שלה – כל אלה הם יסודות אלטרנטיביים של זהות הדורשים נאמנות ומספקים משמעות. מדובר במערכת מקבילה ומתחרה לזו הדתית, וקבלת האחת כבסיס הזהות האישית באה באופן בלתי נמנע על חשבון השנייה. בסופו של דבר מתרחשת תנועה מזהות דתית-לאומית לזהות ציונית-דתית, כאשר מרכז הכובד נמצא על החלק הראשון של צירופים אלה.[7]

לא חרדי, אלא ישראלי שהוא חרדי

תופעה דומה מתרחשת בחברה החרדית. באופן מובן, הפנייה לעבר הלאומיות מתונה בהרבה בחברה זו, שחלקים ממנה מחזיקים בעמדה אנטי-לאומית ואנטי-ציונית מובהקת, אולם בעשורים האחרונים ניכרת העצמה מתמשכת של חשיבותה של הלאומיות הישראלית בחברה החרדית. כדי לתפוס לאשורה את משמעות התהליך הזה יש ראשית להבין מה משמעותה של החרדיות ביחס לתהליך החילון, וביחס ליהודים חילונים.

אין אדם מלומד כיום אשר חושב שהחרדיות היא שימורה של החברה היהודית המסורתית, ותפיסתה כתופעה מודרנית שהתגבשה בהתאם למאפייני המודרנה ובקורלציה לתהליך החילון היא מקובלת ומבוססת במחקר. ביחס לעניינינו יש להבין שהחרדיות היא הניסיון הנחוש להתנגד הן לציונות והן לזרמים היהודיים הדתיים, מהאורתודוקסיה המודרנית ועד לרפורמה. במילים אחרות, החרדיות היא ההתנגדות להפיכתה של היהדות הן ללאום והן לדת, כלומר להגיון הבסיסי של הדיפרנציאציה המודרנית.

החרדי, כאידיאל טיפוס, אינו יהודי דתי, ואינו יהודי לאומי. הוא גם אינו שילוב של השניים. החרדי הוא קודם כל חרדי.[8] זהותו החרדית היא כל חייו. כל השאר נגזר מזה: המקצוע, הזוגיות, המשפחה, הקהילה, תפיסת העולם, העמדות, הערכים, הידע. במילים אחרות, החרדי אינו "יהודי שהוא גם חרדי". הוא חרדי, ובכך שהוא במובן העמוק ביותר חרדי הוא דוחה את התפיסה המודרנית המפצלת בין זהות לאומית לזהות דתית. למעשה, הוא דוחה אף את תפיסת הנאורות הרואה בכל אדם קודם כל אדם. כי הוא קודם כל חרדי.

בהתאם לכך, בעוד האורתודוקסיה המודרנית, ובוודאי התנועות הלא-אורתודוקסיות, רואות ביהודים חילונים יהודים הלוקים ביהדותם, החרדיות (באופן מובהק החרדיות הקיצונית יותר שהתפתחה בהונגריה, אבל גם מעגלים חרדיים אחרים) רואה בחילונים לא-יהודים. החילונים אינם גויים מהסיבה הפשוטה שהם יכולים בכל רגע לחזור בתשובה ולא זקוקים לגיור. מצד שני, חטאיהם גדולים הרבה יותר מאלה שאינם מצווים בברית. כך או כך, לעומת האורתודוקסיה המודרנית והתנועות הדומות לה, המתייחסות אל היהדות כמערכת היררכית, החרדיות מתייחסת אליה כמערכת בינארית. עבור האורתודוקסיה המודרנית והיהדות הרפורמית יש יהודים טובים ויש יהודים פחות טובים, ויש יהודים עוד פחות טובים. עבור החרדיות יש יהודים ויש שאינם. החת"ם סופר הכריז ב-1811 ש"המחדשים" ניתקו למעשה את קשריהם עם הקהילה היהודית.[9] זהותה של קהילת היהודים כאן ברורה.

המצב כיום שונה. בעשורים האחרונים ניתן להבחין במגמה של "ציונות ללא ציונות", כהגדרתו של חוקר החברה החרדית בנימין בראון. מעבר לתהליכים של "ישראליזציה" (כלשונו של קימי קפלן),[10] שבאים לידי ביטוי באימוצם של דפוסים שונים מתוך התרבות הכללית, מתפתח גם יחס מיוחד אל המדינה, "הזדהות בפועל עם המדינה ועם מאבקיה",[11] דהיינו רגש לאומי. לאומיות חרדית זו מאפיינת לא רק את חסידות חב"ד ואת החרדיות המזרחית: ניתן להבחין בה גם בקרב חסידויות קטנות כקרלין-סטולין, סלונים, בויאן ובחרדיות המתונה באופן כללי.[12] מבחינה פוליטית מדובר בתזוזה ימינה, ובתמיכה בעמדות של הימין הפוליטי בישראל, והתופעה ברורה עד כדי כך שבראון מעריך ש"אם בעוד כמה עשורים יהיו מרבית החרדים פטריוטים נלהבים המסורים למדינה ולענייניה, לא תהיה בכך פליאה עצומה."[13]

ואכן, מסקר שערך חיים דנינו עבור התכנית "שלוחי ציבור" באוניברסיטה העברית בירושלים עולה ש-43% מבין החרדים מזדהים כימנים, 27% מגדירים את עצמם כמרכז, 14% כשמאל ו-14% מגדירים עצמם כנטולי אוריינטציה פוליטית.

החברה החרדית נעה אפוא לקראת אימוצה של זהות לאומית. על פי הניתוח שערכנו לעיל, ברור שמדובר מניה וביה בהתמתנות של הזהות החרדית, דהיינו בחילון. כאשר חרדים הופכים ללאומיים, הם אינם פשוט מאמצים דעות קצת-לא-חרדיות. הם משנים את הזהות שלהם. הם הופכים לישראלים-חרדים, מין וריאציה של ציונים-דתיים. אם הרב שך היה יכול לומר בפה מלא שהציונות באה לקבוע ש"ככל הגויים בית ישראל",[15] הרי שאימוץ הלאומיות הציונית הוא צעד לקראת הפיצול המודרני בין דת למדינה, לקראת תפיסת העם היהודי כעוד אומה מערבית אשר חלק מבניה "דתיים", וחלק אינם. במקביל, החרדיות הופכת מזהות מובחנת העומדת בפני עצמה לזהות נוספת של היהודי הישראלי. החרדים הופכים לישראלים שהם חרדים.

ככל שהחרדים לאומיים יותר, כך הם מתמתנים יותר

כעת, דאגתם של חברי הכנסת יעקב ליצמן ומשה גפני למיקומו של 'האגף לתודעה יהודית' בצה"ל מובנת יותר. הם אינם מבטאים אלא את רגשותיהם הלאומיים של ציבור בוחריהם. בראון כותב שחלק ממגמת ההתמתנות של החרדיות כיום מתבטאת בגילויים הולכים וגוברים של סולידריות עם המדינה,[16] אולם לטעמי, כיוון ההשפעה הוא בדיוק הפוך: ככל שהחרדים לאומיים יותר, כך הם מתמתנים יותר. ברגע שהזהות חדלה להיות חרדית בלבד, אלא משתפת בתוכה גם לאומיות, לא רק שמעגלי ההשפעה מתרחבים ומתגוונים, אלא גם הלגיטימציה להיות מושפע מהם גדלה. האדם חדל להיות חרדי – מרכז זהותו מועתק למקום אחר.

עלייתה של זהות יהודית המעוגנת בלאומיות האתנית היהודית משפיעה אפוא על המרחב הישראלי לא רק בשחיקה של הערכים ההומניסטים והליברלים, אלא גם בשחיקתן של הזהויות הדתיות של מעגלי שומרי המצוות שבאוכלוסייה. השתלבותם של חילונים במפלגה הדתית-לאומית והשתלבותם של חרדים במרחב הציבורי הישראלי הם שני מופעים של אותה תופעה, שבבסיסה תהליך מתגבר של חילון. כור ההיתוך הבן-גוריוני חוזר, הפעם לא בכפייה, אלא בפיתוי המתוק של הסולידריות הלאומית והנאמנות השבטית. הרי דרכיה, כידוע, דרכי נועם. באשר לנתיבותיה – עוד מוקדם לומר.

:

 

---

1. Sharot, Stephen. 1991. "Judaism and the Secularization Debate". Sociological Analysis 52 (3): 255-275.
2. פרוייקט בן יהודה http://benyehuda.org/herzl/herzl_014.html
3. אני מתייחס כאן לתפיסת העולם שתיאר היטב גדעון ארן בספרו קוקיזם: שורשי גוש אמונים, תרבות המתנחלים, תיאולוגיה ציונית, משיחיות בזמננו, כרמל, ירושלים, 2013.
4. ראו ניתוחה של ליאורה בטניצקי בספרה Batnitzky, Leora. 2011. How Judaism Became a Religion: An Introduction to Modern Jewish Thought. Princeton: Princeton University Press
5. תמר הרמן, גלעד בארי, אלה הלר, חנן כהן, יובל לבל, חנן מוזס, קלמן נוימן, דתיים? לאומיים! המחנה הדתי-לאומי בישראל 2014, המכון הישראלי לדמוקרטיה, ירושלים, 2015, עמ' 227-229.
6. פוריה גל גץ, הדתל"שים, עם עובד, תל אביב, 2011, עמ' 124.
7. אם להיות עוקצניים ניתן לומר שישעיהו ליבוביץ במידה מסויימת צדק: עם כשלון הקוקיזם הציונות הדתית אמנם לא מתנצרת, אבל בניה מחליפים את הזהות הדתית בזהות אחרת.
8. בטניצקי עומדת על כך היטב בספרה ונעזרתי בה רבות לחדד תובנה זו.
9. יעקב כ"ץ, היציאה מן הגטו, תר. דוד זינגר, עם עובד, תל אביב, 1985, עמ' 157.
10. קימי קפלן, בסוד השיח החרדי, מרכז זלמן שזר, ירושלים, תשס"ז
11. בנימין בראון, "היהדות החרדית והמדינה", בתוך כשיהדות פוגשת מדינה, ידידיה צ' שטרן, בנימין בראון, קלמן נוימן, גדעון כ"ץ, ניר קידר, ידיעות ספרים, המכון הישראלי לדמוקרטיה, תל אביב, 2015, עמ' 113
12. שם, עמ' 124
13. שם, עמ' 263
14. מצוטט שם, עמ' 204
15. שם, עמ' 262-263 

המאמר התפרסם בגרסה מקוצרת מעט בגיליון האחרון של 'דעות'

כמו האור הפתאומי שמפיץ ברק בלילה סוער, פרשת אלי אוחנה חשפה את הציבור הישראלי בפתאומיות ובברור לרחשי הלב של הציונית-דתית. ההתנגדות העצומה לשיבוצו של אוחנה ברשימת הבית היהודי, שעלתה מ"השטח" כמו גם מרבנים בכירים, היתה מחזה מהמם של דינמיקה פנים מגזרית. היא הבהירה שמאמצי בנט להפוך את המפלגה לכל-ישראלית עדיין רחוקים מסיום, ולמעשה כנראה שלעולם לא יושלמו. המפד"ל מעוניינת להישאר מפד"ל.

ההתנגדות לאוחנה היתה נגועה בגזענות, אולם נדמה לי שלא נכון לראות אותה בעיקרה דרך הפריזמה הזאת. ודאי, השימוש של נפתלי בנט באוחנה היה גזעני להחריד וציני לעילא, שהרי לבד מהיותו סמל מזרחי אוחנה לא היה עבורו דבר. אבל ההמונים שהתנגדו לשיבוץ לא עשו זאת כי הם לא מוכנים למזרחי במפלגה. יש מזרחיים בבית היהודי. ההתנגדות לאוחנה נבעה פחות מגזענות ויותר מאליטיזם.

שכן מה שנחשף לפנינו בעיקרו הוא תפיסתה של הציונות הדתית את עצמה כאליטה, ואת חוסר המוכנות שלה לקבל אל תוכה יסודות שהיא תופסת כנחותים. אין זה מקרה שבצלאל סמוטריץ', מספר תשע במפלגה, כתב לפני כחצי שנה שהציונות הדתית "נושאת את משא העם על כתפיה" ושלכן עליה להפגין "התנשאות חיובית". גם אם בדרך כלל לא נאמרים דברים בוטים שכאלה, זו תפיסתם העצמית של רבים בציונות הדתית. האליטיזם הציוני-דתי הוא שמסביר את האופן המובן מאליו שבו מתקבל תיעדוף תקציבי להתנחלויות ולמערכת החינוך הממלכתית-דתית בקרב מנהיגיה; הוא שמסביר במהופך את תחושת הנרדפות והמרמור שניתן למצוא אצלה לא פעם; וכמובן, הוא שמסביר את הסירוב לקבל אדם שמפעל חייו ומקור תהילתו הוא לא יותר מאשר הצטיינות בכדורגל.

כל חברה זקוקה לאליטות. גם מפא"י ו"ההתיישבות העובדת" היו אליטה, וגם הן תיעדפו באופן לא הוגן את אנשי שלומם. אולם מה ששונה בינם לבין הציונות הדתית הוא שהאליטיזם שלהם לא נשען על מערך של תפיסות תרבותיות שמרניות וחוקי דת. ההלכה, שנועדה ממילא להבדיל ולייחד את שומריה, יחד עם התפיסות שנקשרות אליה (ביחס לפמיניזם, למיניות, להומוסקסואליות), הופכת את האליטיזם הציוני-דתי למוקצן במיוחד, ופוערת מרחק מהותי בין הצדדים. הציונות הדתית נמצאת במתח מתמיד בין הרצון להנהיג את העם לבין הרצון להיבדל ממנו.

במובן הזה נפתלי בנט הוא עוף מוזר בקרב המגזר: הוא אינו שותף למתח הזה. עבור בנט היהדות היא ראשית כל לאום ולאומיות, וההלכה אינה משחקת תפקיד ממשי בתפיסת עולמו. משפחתו של בנט היתה חברה בקהילות של היהדות הקונסרבטיבית, תחילה בארצות הברית ולאחר מכן בחיפה. הוא לא למד בישיבה גבוהה ואינו "בן תורה". הוא פשוט לא מדבר את השפה. חסרונו הוא גם יתרונו: היכולת שלו לעשות נפשות בקרב קהלים חדשים נובעת מכך שהוא מדבר "ישראלית" הרבה יותר מאשר "דוסית". הוא קרוב בצורה ניכרת יותר למנטליות החילונית מאשר כל מנהיג עבר של המפד"ל. ממילא הוא לא היה יכול להבין מה יפריע כל כך לציבור בוחריה של המפלגה בצירופו של שחקן כדורגל לשורותיה.

ללא ספק, רבים בקרב הציונות הדתית מבינים זאת היטב. רבים גם אינם מרוצים מרדידות תפיסתו הדתית של בנט. אולם רבים גם מבינים שדווקא בגלל זה רק הוא יכול. כל עוד הוא מוביל את המפלגה להישגים מרשימים, חסרי תקדים, הם ישתקו ויתנו לו להנהיג. עם זאת, סערת אוחנה האחרונה הבהירה שיש גבול גם למה שהציבור הציוני דתי יהיה מוכן שבנט יעולל למפלגתו. ועוד דבר: אם אי פעם ידעך כוכבו של המנהיג הצעיר, כל אלה ששותקים כעת יפתחו את פיהם. או אז הם יקרעו אותו לגזרים.

—

פורסם היום במדור הדעות של 'הארץ'

תחת עינינו מתרקמת והולכת מעין "דת חדשה", המחפשת השראה ב"מקרא", ב"מדרש" וב"פרשנות". תחליפי הלכה אלו יפים כשלעצמם אך לעיתים מודבקים לתורתנו בטלאים. האם אנשי "השמיטה הישראלית ללא מחויבות לשולחן ערוך יודעים/חווים קדושת פירות שביעית? – הרב ישראל רוזן, מקור ראשון, מוסף 'שבת', עמ' 16, 20.6.14

מדברים הרבה על ההתחדשות היהודית שמתחוללת בישראל בשני העשורים האחרונים. אפשר אפילו לומר שלא פחות מאשר משתתפים בה, מדברים עליה. חלק מהדוברים מהללים אותה, חלק חוששים ממנה. חלק מבטלים אותה כאפנה אליטיסטית חולפת. חלק תולים בה תקוות של גאולה.

את ד"ר חגית הכהן וולף ראיתי לאחרונה מדברת במפגש של ארגון הרבנים 'בית הלל'. היא הוזמנה לשם כדי לדבר על תחום מומחיותה: ניתוח פסיכולוגי-חברתי של ההתעוררות היהודית הנ"ל. האזנתי לה בקשב רב ומצאתי את עצמי מהנהן שוב ושוב למשמע דבריה. באופן טבעי ביקשתי ממנה להתראיין גם לבלוג, כדי לחלוק איתכם את תובנותיה, שכן הן לדעתי מרתקות. קבלו אם כן את הרשימה הרביעית בסדרת 'מותו של הסטטוס קוו' (הראיונות הקודמים בסדרה: הרב יובל שרלו, הרב חיים אמסלם, ד"ר בנימין בראון).

ד"ר חגית הכהן וולף היא פסיכולוגית חברתית-ארגונית. עבודתה האקדמית מתמקדת בהוראה, מחקר והנחיה של עבודות לתארים מתקדמים בתחומים: זהות חברתית/קולקטיבית, זהות יהודית, חינוך יהודי והתחדשות יהודית בישראל ובעולם, רוחניות ודתיות, וכן מתן ייעוץ אקדמי לתכנון ולהערכת תכניות ופרויקטים הפועלים במסגרות חינוך פורמלי ובלתי-פורמלי.

הכהן וולף עוסקת למעלה מ-20 שנה בתכנון, ניהול וביצוע מחקרי הערכה עבור ארגונים בולטים בתחום החינוך היהודי, קרנות פילנתרופיות, פדרציות יהודיות בצפון אמריקה ובאירופה, משרדי ממשלה, עמותות ומלכ"רים). כמו כן היא עוסקת בהדרכה, הנחיה וייעוץ לאנשי מקצוע בתחומי ההערכה היישומית. לאחרונה פרסמה עם עמיתיה ממצאי מחקר מקיף וראשון מסוגו על הוראת ישראל בבתי ספר יהודיים יומיים בצפון אמריקה.

כשמדברים על ההתחדשות היהודית בישראל פעמים רבות אפשר לשמוע קולות שמבטלים את התופעה כלא יותר מאשר עיסוק פנאי של מגזר מצומצם ביותר. מה המצב על פי הערכתך ומתוך מחקרייך? האם אכן יש כאן יותר הייפ מתוכן?

כרכת כאן כמה שאלות ביחד. שאלה אחת היא על היקף התופעה. שאלה אחרת היא על פרופיל האנשים הלוקחים חלק בתופעה, וגם כאן צריך להבחין בין מובילי התופעה לבין המשתתפים בה. שאלה נוספת היא על אופי העיסוק –העשרה לשעות הפנאי או עיסוק בסוגיות זהות, שורשים, התחברות למסורת וכו'. לחלק מהשאלות יש תשובות פשוטות ולחלק תשובות מורכבות. לאחרות – אין תשובה וגם קשה לומר האם ניתן לתת תשובה.

השאלה על אופי העיסוק היא פשוטה יותר. לפני 10-15 שנים קשה היה לדעת האם מדובר בטרנד חולף של עיסוק בתרבות יהודית כבילוי בשעות הפנאי או במשהו אחר. כיום ניתן, לומר, מתוך הפרספקטיבה של הזמן שחלף בחצי היובל האחרון של התפתחות התופעה, שמדובר בעיסוק במשהו מהותי יותר בחיים ובזהות. במרוצת השנים הועלו טענות שהצורך בעיסוק בתרבות יהודית (בעיקר בבתי המדרש הפלורליסטיים) אינו מעיד על צורך אמיתי ("אותנטי") של הלומדים והמשתתפים בפעילויות השונות אלא מדובר בתוצאה של מאמצי שיווק המונעים מכספי הפילנתרופיה מחו"ל. אולם טענות אלה אינן עולות בקנה אחד עם משך חייה של התופעה, התרחבותה והסתעפותה לענפים שונים. מתוך המחקרים שערכתי במשך השנים בארגונים השונים עולה שאמנם חלק מהאנשים מגיעים לבתי המדרש ולשאר הפעילויות לצרכים הפגתיים (העשרה אינטלקטואלית, בילוי עם הדומים להם וכו') אולם המתמידים והפעילים לאורך שנים עושים זאת ממוטיבציות אחרות, עמוקות ומהותיות יותר שאעמוד עליהן בהמשך (וכמובן לגיטימי ביותר לקחת חלק בפעילות ממניעים שאינם "זהותיים", אין בזה כל רע ולהפך).

השאלה על היקף התופעה בחברה הישראלית מורכבת הרבה יותר. במשך השנים נעשו כמה נסיונות לאמוד את היקף המשתתפים בפעילויות ובתכניות השונות בתחום ההתחדשות היהודית בארץ. אלה לא צלחו והויכוח על סוגיה זו נמשך. האומדנים נעים בין אלפים בודדים ועד מאות אלפים. הקושי באמידת התופעה נובע מכמה סיבות. ראשית, גבולות התחום אינן חד-משמעיות ולכן לגבי חלק מהאירועים, התכניות והארגונים נשאלת השאלה האם יש להכליל אותם בתוך התופעה או לא. אתן דוגמא – האם מה שקורה המערכת החינוך הפורמלית עם מאות אלפי תלמידים הלומדים את מקצוע "תרבות ישראל" (מה שמקבל תמיכה חזקה גם בהנחיה של ארגוני התחדשות יהודית שונים) נכלל בספירה שאנו עושים או לא?

סיבות נוספות לקושי הן: חלק מהארגונים אינם מבצעים תיעוד מסודר של משתתפיהם וגם אם כן, לא תמיד קיימת הבחנה בין פעילויות התחדשות יהודית לפעילויות אחרות; ההערכה לגבי אומדן המשתתפים הנמסרת באירועים המוניים וחד-פעמיים אינה תמיד מדויקת; כיוון שהתחום מאופיין במשתתפים רבים שהם "מכורים לעניין", יש למעשה חפיפה רבה בין המשתתפים בפעילויות ובארגונים שונים ואנשים אלה נספרים כמה פעמים; ארגונים גם סופרים השתתפות חוזרת של אותם משתתפים בכמה מופעים של אותה פעילות. מצד אחד, ברור שהתופעה הרחיבה מעגלים בשנים האחרונות וגם חלחלה לתקשורת הארצית באמצעות מוסיקאים ויוצרים, סופרים, פוליטיקאים ואינטלקטואלים.

מצד שני, די ברור למעורבים בתחום שהתופעה מאופיינת ב"בועתיות" – כלומר מעגלי אנשים מסוימים הנפגשים שוב ושוב זה עם זה באירועים ותכניות שונות בתחום. בערים הגדולות התופעה פורחת בחוגים חברתיים מאד מסוימים. גם תיקון ליל שבועות בתל אביב, שמשתתפים בו אלפי אנשים, אינו נוגע למרבית תושבי העיר. לעומת זאת, בהתיישבות העובדת ובישובים קהילתיים רבים בצפון הארץ ובדרומה יש אחיזה לא מעטה לתכניות התחדשות יהודית לסוגיהן. יש קונסנזוס בתחום על כך שלמרות מאמצים שנעשו לא היתה פריצת דרך של התחום בקרב אוכלוסיות מסוימות, כגון הציבור המסורתי וניתן למנות לכך מספר סיבות.

האם יש לך הסבר לעלייתה של התופעה מאז שנות התשעים? למה אז ולא קודם? מה קרה בחברה הישראלית שאיפשר – או דרש – את ההתעוררות הזאת?

ההקשר בו מתקיים ופועל תחום ההתחדשות היהודית בישראל הוא בעל אופי דינאמי ומורכב מגורמים רבים. בתוך הקשר זה ניתן למנות גורמים ותהליכים הסטוריים, אוניברסליים ופרטיקולריים, וכן תהליכים פוליטיים, חברתיים ותרבותיים, המשפיעים השפעה ניכרת על החברה הישראלית ובתוכה על סוכני שינוי שונים, ביניהם הפועלים למען התחדשות יהודית. אנסה לציין בקצרה מספר תהליכים המשפיעים על עלייתה של ההתחדשות היהודית בעשורים האחרונים.

תחילה יש להזכיר את התמורות הרבות שעברה החברה הישראלית מאז הקמתה של מדינת ישראל: מעבר מחברה בעלת אופי אידיאולוגי קולקטיביסטי לחברה חומרנית ואינדיבידואליסטית באופיה, השמה דגש על צרכי הפרט, פערים חברתיים גדלים והולכים בין עניים לעשירים בישראל; התגברות תחושת אי השיוויון בנטל הכלכלי, הבטחוני והחברתי, היחלשותו של העיקרון המארגן והמגייס האולטימטיבי של הקולקטיב היהודי-ישראלי – המלחמה, כמוטיב שהוביל את החברה הישראלית מייסודה של המדינה, ערכים שנחשבו בעבר כבלתי ניתנים לערעור הפכו לשאלות המועלות תדיר בשיח הציבורי בחברה הישראלית (כגון – שאלות וויכוחים גלויים בעניין הגיוס לצה"ל, על עצם החיים במדינת ישראל, ועוד), התרחקות מגזרים שונים בחברה היהודית-ישראלית (למשל, חרדים, עולים מברה"מ לשעבר, ועוד) מהאתוס הלאומי, לפיו המדינה היא מקור ההזדהות והיסוד המחבר של כולם.

למעשה, מיתוס "היהודי החדש" שביקשו ליצור מייסדי המדינה מעולם לא הצליח להכות שורשים בחברה הישראלית, שהיתה מראשיתה חברה מפורדת מרובת תרבויות ותת-תרבויות (ולא חברה רב-תרבותית), זהויות ותת-זהויות. בעשורים האחרונים חל מעבר ממיתוס "כור ההיתוך" למגמה רב-תרבותית, המבקשת לתת ביטוי רב ככל האפשר למגוון התרבויות מהן מורכבת החברה הישראלית ומגמה זאת מאפשרת חשיבה פלורליסטית יותר מבעבר. כל אלה תורמים לתחושה שהחוסן החברתי הכללי של החברה בישראל אינו חזק כשהיה, ואנשים מחפשים מרפא ותיקון למצב זה. חלקם מקבלים מענה באמצעות עשייה חברתית לסוגיה, חלק במעורבות בתכניות "העידן החדש" וחלק באמצעות הפעילות להתחדשות יהודית.

מנקודת מבט הסטורית תרבותית, העמדה החילונית הציונית הקלאסית שהיתה מבוססת, במידה רבה, על מרד במסורת ובאוריינטציה קוסמופוליטית, הביאה ברבות השנים לכך שציבור רחב ביותר לא ראה עצמו שותף ו"בעל בית" בכל הנוגע להמשך היצירה היהודית, ומצא את עצמו מתרחק מן המקורות הקלאסיים של מורשת ישראל ומאורח חיים יהודי פעיל. ניתן לומר שהנתק שנוצר בין הבנים והנכדים של דור מייסדי המדינה לבין המקורות היהודיים אינו נובע כיום מאידיאולוגיה "חיובית" שלפיה פועלים וגם לא מאידיאולוגיה "שלילית" שכלפיה מורדים, אלא עקב חינוך לקוי בתחום לימודי היהדות עליו הצביעה כבר לפני שנים וועדת שנהר, ואשר תוצאתו הבלתי נמנעת היא בורות.

במקביל, המגזר האורתודוכסי נטל על עצמו את עמדת ההובלה של הממד היהודי, תוך הסתמכות על הסדרים פוליטיים וחברתיים אשר העניקו לגיטימציה ותוקף למצב זה וכמובן גורמים למחלוקות וויכוחים רבים ונשנים בסוגיות דת ומדינה. כתוצאה מתהליכים אלה נוצרה דיכוטומיה "דתית-חילונית" בחברה הישראלית-יהודית הבאה לידי ביטוי למשל בשיח החברתי-תקשורתי ובמבנה של מערכת החינוך הישראלית, המפוצלת לזרמים. את תחושת המשבר הערכי והזהותי מחזק בנוסף לכך המצב הפוליטי והסכסוך המתמשך נתפסים לעיתים קרובות כהתנגשות בין ערכים יהודיים לבין ערכי דמוקרטיה ושוויון, בהתייחס לשליטה המתמשכת של הרוב היהודי על המיעוט הערבי בישראל והשלכותיו החברתיות והערכיות.

תהליכים חברתיים-תרבותיים-כלכליים-פוליטיים אלה (ועוד נוספים שלא הזכרתי כאן), אשר מחזקים את תחושת המשבר החברתי-ערכי-תרבותי-כלכלי במדינת ישראל, מתרחשים על רקע תהליכים רחבים וכלליים יותר בעולם המערבי בעשורים האחרונים. כל אלה מחלחלים ומשפיעים באופן סמוי וגלוי על תפיסותיהם ועמדותיהם של אנשים כלפי זהותם. גישות פוסט-מודרניות, שמקורן באקדמיה, מעמידות במבחן את הבסיס ה"טבעי" והמובן מאליו של ההשתייכויות – בסיס שנתפש בעבר כבלתי ניתן לערעור. במילים אחרות, השיח הקמאי (פרימורדיאלי) מוחלף בשיח הבנייתי (קונסטרוקטיביסטי) והזדהויות שבעבר הומשגו ככפויות, נתפשות כעת כניתנות לבחירה.

בשיח האקדמי ובתקשורת, חל מעבר מתפיסה מהותנית של מושג הזהות כפנימי, הוליסטי ויציב מעבר לזמן, הקיים מעבר להקשרים היסטוריים, חברתיים ותרבותיים שבתוכם חי האדם, לתפיסה הבנייתית, הגורסת שזהות אנושית מעוצבת ומיוצרת בתוך הקשרים אלה, ומדגישה שזהותם של בני אדם היא הסיפור שהם מספרים לעצמם בתוך ההקשרים ההסטוריים-תרבותיים שבתוכם הם חיים. מתהליך זה נובעת הלגיטימציה המתחזקת לתהליכי חקירת זהות (moratorium) לאורך החיים (ולא בגיל ההתבגרות בלבד, כפי שהיה מקובל בעבר); התעצמות החיפוש אחר משמעות החיים (המושפעת גם מ"קץ האידיאולוגיה" וכחלק מעליית "העידן החדש"); התנגדות למחויבות לזהות מסוימת, ברורה ועקבית ותפיסת הזהות באופן פרגמנטלי ומשתנה מעבר להקשרים שונים.

הצטברות התהליכים המקומיים בחברה הישראלית, הקשרים בין יהודים בישראל לבין יהודים בעולם (ובעיקר בצפון אמריקה) והתהליכים האוניברסאליים מהווה הסבר, ולו חלקי, לעלייתה של ההתחדשות היהודית בשני העשורים האחרונים. המחקר מראה כי בקרב חוגים הולכים ומתרחבים בחברה הישראלית יש עניין בהחזרת תחושת ה"בעלות" על התרבות והמסורת היהודית. עניין זה עשוי להיות מחד גיסא הכח המניע למאות היוזמות שקמו בשנים האחרונות ברחבי ישראל, שהמשותף להן הוא הרצון ליצירת התחדשות יהודית בישראל. מאידך גיסא, ניתן לראות סימנים אלה כביטויים של תפיסות של התחדשות יהודית, כלומר – כתוצרים של התפתחות התחום.

מהי לדעתך אפוא משמעותה החברתית של התופעה? על אילו תנועות עומק היא מצביעה, בבואנו לנתח את החברה הישראלית היום?

כדי לנסות להבין ולו חלקית את משמעותה החברתית של התופעה, ברצוני להיעזר בהמשגה פסיכולוגית-חברתית (הדיסציפלינה המחקרית שמהווה את הבסיס למחקריי ולזוית הראיה שלי), שבעיניי מהווה הסבר משלים ואולי מעמיק יותר להבנת התופעה ועיתוייה. בספרות הפסיכולוגית חברתית קיימת הבחנה מעניינת בין שני סוגים של משבר זהות.

משבר זהות מסוג אחד הוא משבר הנובע מהתנגשות בין שתי זהויות בהן מחזיק האדם, שיש קונפליקט ביניהן. דוגמאות לסוג משבר כזה ניתן למצוא למשל בקרב אנשים בעלי זהות יהודית ציונית מחד גיסא וזהות שמאלית –ליברלית מאידך גיסא. חלק מהמשבר שעובר על השמאל הישראלי בשנים האחרונות (והבא לידי ביטוי ברור במערכות הבחירות האחרונות) נובע מהתנגשות בין עקרונות וערכים של שתי זהויות אלה. דוגמא מובהקת נוספת ניתן למצוא בקרב נשים פמיניסטיות אורתודוקסיות, שקיימת אי הלימה בין הערכים המבטאים כל אחת מהזהויות שלהן – הזהות הפמיניסטית והזהות האורתודוכסית.

משבר זהות מסוג אחר הוא משבר זהות הנובע מהיעדר זהות – היותו של האדם בסוג של חלל זהותי, בו אינו מזדהה עם אף זהות. לאור התהליכים שהזכרתי קודם, נראה שזה סוג המשבר שעליו אנו מדברים היום בהתייחס ל"מרחב החילוני". העלאת שאלות כגון "מה אנחנו עושים פה?" או "למה לא להגר למקומות בהם היכולת של אנשים צעירים לבנות חיים טובים יותר מבחינה כלכלית"? מבטאת סוג זה של משבר. זאת, בעוד שהמשבר מהסוג הראשון (התנגשות בין עולמות ערכיים שונים) מאפיין את ה"מרחב הדתי". יתכן שהתחושה שאנו לא מדברים בשפה אחת נובעת לעיתים מכך שמגזרים שונים בחברה שלנו מתמודדים עם סוגים שונים של משבר זהות. זה גם אומר שלא נמצא "תרופה" אחת שתענה על הצרכים המגוונים.

כפי שרמזת בתשובתך האחרונה, התנועה ליהדות יצירתית, פלורליסטית ואישית אינה רק נחלתם של חילונים המגלים את מורשתם הנשכחת, אלא גם של שומרי מצוות הנעים לקראת דתיות רכה וגמישה יותר. עד כמה התופעה הזאת משמעותית, וממה היא נובעת, בנוסף לסיבה שמנית לעיל?

הערעור על התפיסה הדיכוטומית של דתיות וחילוניות ובעקבותיה התנועה לעבר דתיות רכה ובכלל לעבר זהות נזילה יותר היא הדדית ופועלת ב"שני צידי המתרס", בהיקפים מוגבלים אך בהחלט קיימים ומתפשטים. התפיסות הפוסט-מודרניות ורוחות "העידן החדש" מחלחלות לאיטן גם לתוככי הציבור המגדיר עצמו כ"דתי" וכ"שומר מצוות". גם הצורך להתמודד עם קונפליקטים המתגלעים בין זהויות בהן מחזיקים אנשים דתיים בעת ובעונה אחת מוסיף לתנועה לעבר זהות דתית "אחרת". סקר שנערך לאחרונה מטעם ארגון "רבני בית הלל" בקרב אלפי אנשים במגזר הציוני-דתי מצא כי חלק מהם מדווחים על פתיחות גבוהה לתרבות הכללית, רצון לחיים משולבים עם אנשים השונים מהם, תפיסת ההנהגה הרבנית כלא רלוונטית לחייהם, מחויבות נמוכה יחסית להלכה ועוד.

סקרים שערכה הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה מאז 1990 הראו ששיעור המזהים עצמם כמסורתיים ירד מ-42% ל-30% ב-2008, ומאידך שיעור החילונים והדתיים עלה. האם יש קשר לתמורות האלה ולרנסנס היהודי המדובר?

אם יש קשר כזה הרי שמדובר בקשר תמוה ביותר. אם אכן יש רנסנס יהודי משמעותי ומשפיע בחברה הישראלית, היינו מצפים למצוא יותר אנשים בתחום ה"אפור", ב"אמצע" הסקלה ולא "בריחה" של אנשים מהאמצע לקצוות הסולם – חילוניים מצד אחד ודתיים מצד אחר. במילים אחרות, אם נתייחס לממצאים אלה כמשקפים את התמונה באופן מהימן, הרי שניתן להסיק מכך שתופעת ההתחדשות היהודית היא נקודתית ומקומית מאד, בהיקף קטן מאד שאינו משפיע על החברה הישראלית יהודית כולה.

עם זאת, סקרים אחרים מציגים תמונה אחרת. למשל, סקר גוטמן שנערך ביוזמתה של קרן אבי חי הראה יציבות בשיעור המזדהים כ"מסורתיים" בהשוואה בין 1999 ל2009. כאשר מצליבים הגדרה עצמית ("חרדי"/"דתי"/"מסורתי"/"לא דתי"/"אנטי דתי") עם שמירת מסורת ("שומר על כל דקדוקיה"/"שומר במידה רבה"/"שומר במקצת"/"איני שומר כלל"), מקבלים שלש קטגוריות שמתאימות להגדרה של מסורתיות ("מסורתי שומר במידה רבה"/"מסורתי שומר במקצת"/"לא דתי שומר במקצת"), ששיעורן באוכלוסייה היהודית בישראל הוא כ-60%, כלומר – המגזר השכיח ביותר.

כבר לפני עשור ומחצה ערערו ממצאי דוח גוטמן במידה מסוימת על התפיסה הדיכוטומית של השיח על זהות יהודית ישראלית. המחקר העלה לסדר היום של השיח היהודי-ישראלי את העובדה כי

רוב היהודים בישראל מרגישים זיקה כזו או אחרת אל המסורת היהודית, מקיימים לפחות חלק ממנהגיה ומטקסי החיים שלה ומציינים לפחות אחדים מחגיה" (לוי, לוינסון וכ"ץ, 2002).

ממצאים אלה זכו להד תקשורתי רחב, וקיבלו תגובות והתייחסויות רבות מצד חוקרים, ואנשי רוח בישראל ובעולם היהודי שתקצר היריעה מלפרט אותן במסגרת זאת.

חשוב לציין שעבור חלק מהמשתתפים בתכניות ופעילויות התחדשות יהודית, הבקשה להגדרה עצמית באמצעות הקטגוריות הנ"ל היא בעייתית. במחקרים וסקרים שערכתי במסגרות שונות בשנים האחרונות ביקשתי מהמשיבים, דרך שגרה, למלא פרטים על מאפייניהם הסוציו-אקונומיים. אחת השאלות השכיחות הנכללות בחלק זה היא על רמת דתיות (למשל, "כיצד היית מגדיר את עצמך מבחינה יהודית?") מגמה הולכת ומתגברת היא סירובם של חלק בלתי מבוטל מהמשתתפים במחקרים לשייך עצמם לאחת מהקטגוריות הנ"ל. מסתבר ששאלה זו על שיוך סוציולוגי בחברה הישראלית, אינה נתפסת עוד כפשוטה כלל ועיקר, כבעבר.

רבים מהמשיבים בוחרים להשיב על סעיף זה "אחר" ולפרט תשובה ייחודית או להוסיף הגדרות על האפשרויות המוצעות. בין שלל ההגדרות שניתנו על ידי המשתתפים במחקרים שונים ניתן למצוא את ההגדרות הבאות: "יהודי חילוני/חופשי", "יהודי", "יהודיה ללא תוספות", "ישראלי", "דתיה בדת שלי", "דתל"ש", "מסורתית-מודעת", "מסורתי בדרכי", "חילוני מסורתי", "חילוני פלוס", "חילוני מאמין", "חילוני אתאיסט", "קריצות למסורת", "חופשי ומאמין", "חילוני- רוחני", "חופשי", "ייחודי", "זיקה למורשת ולא לדת", "מולטי דתית", "חילוני תוהה ושואל", "דתילוני", "חידתי", "מסורתי רוחני", "זה ממש מסובך…", "דורש אלוהים- מסור לעשיית הטוב", "ציוני- מאמין", "רוחני-דתי", "לא מגדירה".

בהתחשב בשינוי בתפיסת ה"מסורתיות", מה מקומם של יוצאי עדות המזרח בהתעוררות היהודית? האם מדובר בתופעה שהיא ברובה אשכנזית? או במילים אחרות, האם יש צורך קודם להתנתק מהמסורת כדי למצוא אותה מאוחר יותר בבית המדרש הפלורליסטי, ולמי שגדל בבית מסורתי אין עניין בדבר?

לעת עתה ברור כי מדובר בתופעה שהיא ברובה אשכנזית, ובכל מקרה יותר אשכנזית ממזרחית. הפרופיל של המשתתפים והפעילים בתחום ההתחדשות היהודית הוא אשכנזי ברובו עם מיעוט של ארגונים הפועלים באוכלוסייה מסורתית מזרחית (כגון "ממזרח שמש", "מורשה"). אבל אין משמעות הדבר שכדי להתחבר לתרבות היהודית הפלורליסטית יש צורך קודם להתנתק מהמסורת.

חוסר ההצלחה של תנועת ההתחדשות היהודית בקרב הציבור המסורתי מעורר פליאה. זאת משום שלכאורה, רוח ושפת ההתחדשות היהודית, נראית מתאימה כמו כפפה ליד המסורתית. בין המגדירים עצמם כ"מסורתיים" לבין אנשי ההתחדשות היהודית יש קווי דמיון רבים: דמיון בתחושת הקרבה והזיקה לתרבות יהודית – טקסטים, פיוטים; דמיון בשמירת מסורת ומנהגים מגוונים, דמיון באי מחויבות להלכה ועוד. לפיכך ניתן היה לצפות שרבים מהמסורתיים ימצאו את הרנסנס היהודי הולם לתפיסת היהדות שלהם. מדוע זה לא קרה עד כה? אני חוששת שאם לא נצליח להבין את הסיבה לכך זה גם לא יקרה.

לענ"ד, למרות קווי הדמיון שציינתי לעיל, שפת ההתחדשות היהודית זרה לאוזן המסורתית, בגלל מאפיין אחד, שלא ניתנת לו עד כה תשומת לב מספקת, לא בשיח היהודי-ישראלי ולא במחקר. ארי אלון, מה"גורואים" המרכזיים בעולם ההתחדשות היהודית בישראל הגדיר מאפיין זה בספרו "עלמא די" כ"סמכות רבנית" מול "סמכות ריבונית" ("אדם ריבוני הוא ריבונו של עצמו. אין לו ריבון-עולם בעולמו, ואין הוא ריבון-עולם בעולמם של אחרים. אדם רבני, איננו ריבון לעצמו. הוא עושה לו רב. הרב עושה לו אלוקים"). האדם המסורתי, למרות שאינו מחויב להלכה הוא בעל תפיסת סמכות רבנית. לכן, קשה לו לדבר בשפת ההתחדשות היהודית שנקודת המוצא שלה היא תפיסת סמכות ריבונית.

עוד בעניין סקרים, שני סקרים מהשנים האחרונות (של גוטמן-אבי חי ושל המכון הישראלי לדמוקרטיה) הראו שמעט מעל 7% מהאוכלוסייה היהודית מזדהים כרפורמים או כקונסרבטיבים. התוצאות האלה מפתיעות רבים (ואודה שהן הפתיעו אותי כשהסקר הראשון התפרסם). איך את רואה אותן? האם אכן כצעקתה?

אחזיר את השאלה אליך – מדוע תוצאות אלה הפתיעו אותך? אני מניחה שההפתעה נובעת מכך שלאור הידע האינטואיטיבי של רובנו (לפחות אלה שמכירים במידה זו או אחרת את תופעת ההתחדשות היהודית), שיעור המזדהים כרפורמים או קונסרווטיבים בחברה היהודית ישראלית הוא נמוך ואינו מגיע ל7% (שהם בתרגום מספרי פשוט למעלה מ400,000 אנשים).

לפי אתר התנועה הרפורמית בישראל, כ-35 מרכזים וגרעינים קהילתיים ברחבי הארץ מזוהים עם התנועה. לפי אתר התנועה המסורתית בישראל, קיימים ברחבי הארץ כ- 70 קהילות, חבורות ומנינים ברוח התנועה. מרבית הקהילות מונות לא יותר מכמה עשרות חברים כ"א. גם אם ננסה לשחק עוד במספרים אלה לא נגיע אפילו למחצית האומדן המתקבל משבעת האחוזים מסקר גוטמן של אבי חי והמכון הישראלי לדמוקרטיה. האם עלינו להסיק מכך שיש עשרות ואולי מאות אלפים של יהודים רפורמים או קונסרווטיבים "אנוסים" במדינת ישראל, שאינם מבטאים את השתייכותם היהודית בחיי היומיום אלא רק בסקרים?

יש שתי אפשרויות. אפשרות אחת (שתמיד קיימת, בכל מחקר וסקר כלשהו) היא שמסיבה כלשהי (ולמרות שזה אמור להיות סקר מייצג של האוכלוסייה היהודית ישראלית), היה ייצוג יתר בסקר למזדהים עם התנועות היהודיות הליברליות. האפשרות האחרת היא כמובן שאין כאן בעיה מתודולוגית, ושהסקר אכן מראה מספר אמיתי. אם אכן כך, כיצד ניתן לפתור את הפער בין האינטואיציה והעובדות המספריות המוכרות לנו מהשטח לבין המספרים המתקבלים מהסקר? יתכן שפער זה חושף לפנינו קבוצה גדולה למדי (מאות אלפים) של יהודים ישראלים המוחים באמצעות הזדהות עם הזרמים היהודים – ליברליים כנגד ההגמוניה האורתודוכסית במדינה בסוגיות דת ומדינה, למרות שאינם משתייכים באופן פעיל (או אף סביל) לתנועות אלה.

בספרו "מעברי ישן ליהודי חדש" מחלק יאיר שלג את תופעת "הרנסנס היהודי" לשני ערוצים נבדלים: עניין מחודש במסורת הבא לידי ביטוי בלימודה (בתי מדרש פלורליסטים וכו') ורצון לשלב חלקים מהמסורת בדרך רוחנית פרטית (רוחניות יהודית של "העידן החדש"). מה דעתך על החלוקה הזאת? מה היא משקפת מבחינה חברתית? האם את מוצאת ערוצים אופייניים נוספים לתופעה?

מעבר לשני הערוצים שמציין שלג – התרבותי (עניין אינטלקטואלי במסורת) והרוחני (רוחניות יהודית של "העידן החדש"), יש ערוץ נוסף, לא פחות חשוב ומשמעותי משני ערוצים אלה, ואף יותר.

כאשר מנסים לבחון במחקרים השונים את המוטיבציות של המשתתפים במגוון התכניות בתחום ההתחדשות היהודית מוצאים שאחד המניעים העיקריים להשתתפות בתכניות השונות הוא אקזיסטנציאליטי, חיפוש אחר משמעות החיים. לדברי מנחים באחת התכניות שחקרתי, המשתתפים בתכנית חוששים מתגובות הסביבה ולכן "עוטפים" מניע זה במניעים "אינטלקטואליים" יותר. למשל לדברי אחד המנחים: "הם עסוקים בשאלת המשמעות של החיים שלהם. מרגישים נטולי כלים להסביר את פשר החיים שלהם, המרוץ המטורף… באים לחפש משמעות דרך עבודה טקסטואלית ואינטראקציה קבוצתית. מתאים להם כנראה יותר מאשר לשבת מול פסיכולוג…".

מעניין גם לגלות שרבים מהמשתתפים בתכניות השונות מדווחים על שני סוגים של חוויות, שהניעו אותם להצטרף לתכנית. חוויה אחת היא מגורים בתקופת חיים מסוימת מחוץ לישראל, אשר הביאה לחשיפה לקהילה יהודית והיכרות עם אורח חיים יהודי שאינו אורתודוכסי. חוויה אחרת שחוזרת בדברי המשתתפים היא שאלות קיומיות וזהותיות שהם נשאלו על ידי ילדיהם והתקשו לענות עליהן. למשל: ""אנשים המוטרדים מעמידה מול שאלות אופייניות הן "איפה טעינו?", "כיצד נסביר / נשכנע את ילדינו שכאן הוא המקום לחיות?"; "הילדים שלי לא מדברים את העברית שלי". חיים בעולם שטוח", ועוד ועוד.

חיזוק נוסף לכך שהערוץ של חקירת וחיפוש הזהות הוא אולי המרכזי בין ערוצי התופעה ניתן למצוא בממצא לפיו חלק מהמשתתפים בתכניות ופעילויות התחדשות יהודית הצטרפו לתכנית כחלק מתהליך שכבר היה בעיצומו. אצל חלק מהם מדובר על חקירת זהות הנובעת מתוך קונפליקט בעל עוצמות רגשיות חזקות. למשל לדברי אחת המשתתפות: "אני ברוגז עם אלוהים ועם העולם הדתי כבר הרבה שנים. והתגעגעתי לפלפולים האלה". לדברי מנחה בתכנית: "אנשים שיש להם עסק בלתי פתור עם היהדות. חלקם סוחבים כעס וטינה, עד כדי שאלת השאלה "להיות או לחדול", באמירה ש"אם היהדות היא הרב עובדיה, אין לי עסק איתה"; "אתם ההזדמנות האחרונה להראות לי שיש יהדות אחרת".

תודה רבה.

קרב הרגע שבו מדינת ישראל תהיה חייבת להכיר בזכותם של הזרמים הלא-אורתודוקסים לפעול בחופשיות בישראל, כלומר בזכותם של אזרחי ישראל להשתמש בחופשיות בשירותיהם. הבשורה החשובה על תקצוב רשמי של 15 תקנים של רבנים קונסרבטיבים ורפורמים היא רק הצעד הראשון בתהליך ארוך, שבסופו תינתן זכות חוקית לתנועות אלה (ואחרות) לחתן יהודים במדינת ישראל. התהליך הזה יתרחש לא מפני טוב לבם של המחוקקים ולא מפני נאמנותם לעקרונות של צדק או משפט, אלא מפני שבחברה מודרנית ודמוקרטית הוא בלתי נמנע. אנסה להלן להבהיר מדוע.

לפני כחודש פסק בג"ץ שפסילת גיורי הרב דרוקמן על ידי בית הדין הרבני הגדול אינה תקפה. הוא קיבל את עמדתו של בית הדין הרבני האזורי בתל-אביב, ואף נזף בבית הדין הרבני הגדול וקבע שהוא "רמס את כללי הדיון הבסיסיים, את כללי הצדק הטבעי […] ומעל לכל פגע וגרם עוול מזעזע לעותרות ולילדיהן". כזכור, בית הדין הרבני הגדול קבע שהגיורים אינם תקפים מפני שהגרים לא התכוונו לשמור מצוות בהתאם להלכה האורתודוקסית. מסתבר שלבג"ץ זה פחות משנה.

וכאן אנחנו מגיעים ללב העניין, והוא המציאות המצחיקה שבמסגרתה במדינת ישראל יכולה רשות משפטית חילונית לפסול החלטה הלכתית של בית דין רבני. במילים אחרות, שופטים חילונים החליטו עבור רבנים מהי ההלכה היהודית. זה לא מקרה כמובן, אלא תוצאה ישירה של אי הפרדתה של הדת מהמדינה – כל עוד בתי דין רבניים יכולים להחליט מי יקבל אזרחות ישראלית ומי לא, בג"ץ יוכל לקבוע מי יהודי ומי לא. הרי המדינה לא יכולה לוותר על הריבונות שלה להכריע מי בפנים ומי בחוץ.

אבל פסיקת בג"ץ מעניינת לא רק משום שבג"ץ, אם לעשות פרפרזה על מילותיו שלו, "רמס את ההלכה". היא מעניינת אפילו עוד יותר משום שהיא חושפת את מה שהיהדות האורתודוקסית בארץ מנסה בצורה מתמדת להסתיר, והוא שאין יהדות אורתודוקסית בארץ. כלומר, שאין אורתודוקסיה אחת, אלא יש כמה וכמה אורתודוקסיות.

כי הנה למשל, הרב אברהם שרמן, מקורבו של הרב אליישיב שעמד מאחורי פסילת גיוריו של הרב דרוקמן, ודאי לא חושב שמפני שבג"ץ הכריע כפי שהכריע, אותם עולים חדשים שהוא מחשיב ללא-יהודים הפכו פתאום ליהודים. מבחינתו, כלומר על פי ההלכה שלו, הם עדיין לא-יהודים. מנגד, על פי ההלכה של הרב דרוקמן הם יהודים לכל דבר ועניין, הם חלק מעם הסגולה שכרת הברית עם הקב"ה ומחוייבים למצוות (שהם לא יקיימו). ודוק: יש כאן מחלוקת רצינית, שכן אין הצטרפות לעם היהודי שקולה לפולמוס על שנת שמיטה, ודאי לא למחלוקת על דגם כובע הלֶבֶד שיש לחבוש.

לא זאת אף זאת: מכיוון שאותם אלפי גרים הם יהודים אזרחי המדינה, הרבנות הראשית תחתן אותם בעתיד עם בחירי/ות לבם, שהרי אין אזרח יהודי יכול להתחתן במדינת ישראל בלתי אם ברבנות. מכאן שהרבנות הראשית תפעל על פי ההלכה לדעת הרב דרוקמן, ובניגוד מוחלט להלכה על פי הרב שרמן. האם הרב שרמן יחתן את ילדיו ברבנות הראשית? סביר להניח שהוא ממילא לא התכוון לעשות זאת – לקבוצות חרדיות שונות יש בתי דין משל עצמם. אבל כל מי שחושב שההלכה היא כבית שרמן עומד כעת מול מצב שבישראל מסתובבים כמה אלפי לא-יהודים שהרבנות תחתן עם יהודים. מבחינתו מדובר ב"התבוללות" נסתרת.

צהר להלכה שונה

מחלוקות הלכתיות תמיד היו כמובן, אבל מה שהסיטואציה הזאת מעלה על פני השטח הוא עד כמה הן עמוקות, עד כמה, למעשה, מדובר בשתי שיטות הלכתיות שונות, שנגזרות (וזה חשוב עוד יותר) משתי תפיסות עולם שונות. מדובר למעשה בשתי יהדויות. אין כאן שום "אורתודוקסיה".

דוגמא נוספת לאותו כיוון תימצא בקרוב באותו "חוק צהר" חבוט ומסמורטט שסוף כל סוף, בעזרת המגה-קואליציה של ביבי, כנראה יחוקק, או בהסכם החדש שרבני "צהר" הגיעו אליו עם הרבנות. שתי ההתפתחויות האלה פותחות, למעשה, את איזורי הרישום לחתונה, ובכך מאפשרות לזוג המאושר לבחור לעצמו את הרב שיחתן אותו.

התוצאה תהיה פשוטה: בתוך כמה שנים יתברר איזה רב מוכן לחתן את מי שרבנים אחרים קבעו שהם "פסולי חיתון". יתברר איזה רב יחשיב ליהודים מי שעבור אחרים אינם, יתברר איזה רב יעלים עין מכוהניותו של המבקש לשאת גרושה, יתברר איזה רב לא יפשפש בעברם של יהודים שעבור אחרים הם ממזרים. וזה כלום לעומת הרבנים שיהיו מוכנים – רחמנא ליצלן! – לאפשר לכלה לתת טבעת לחתנהּ תחת החופה; כאלה ודאי ימצאו בעשרות ויהיו פופולרים ביותר. כולם כמובן יציגו עצמם כאורתודוקסים, אבל איזו משמעות תהיה למילה הזאת? ואיזה משמעות תהיה להתנגדות של המדינה לא לאפשר לרבנים קונסרבטיבים, רפורמים או סתם אזרחים כריזמטים לחתן זוגות שיחפצו בכך?

דת או כת

את הסיפור הזה יש להבין בקונטקסט רחב, מפני שהוא לא הסיפור של היהדות האורתודוקסית בלבד, אלא של כל דת בעולם המודרני. כולן ניצבות היום מול שתי ברירות: או להגמיש את הגבולות, להרחיב את המנעד ולאפשר לעצמן להתגוון – או להפוך לכת. אין כל אפשרות, כפי שהיתה בימי הביניים ולפניהם, להשלות את עצמנו שאוכלוסיות גדולות מאמינות או מתנהגות בהתאם לדוֹגמה אחת ויחידה. אם בעבר התנהגות דתית החורגת מהדוגמה ("כפירה") הושתקה באמצעים אלימים, כיום לא רק שזה כמובן לא מקובל, אלא שעצם דיכוי הכפירה יחשוף את הזיוף שבסיפור הכיסוי האחדותי. חדלנו להאמין שכפייה דתית יכולה להביא לדתיות אותנטית.

זאת ועוד: אם עד ימי הביניים נראה לרובנו הגיוני להתאים את עצמנו לדת שנולדנו לתוכה, עלייתו של האינדבידואל האקספרסיבי בעידן המודרני שמה סוף לסיפור הזה – כולנו רוצים כיום לבטא את הייחודיות שלנו, וכולנו מרגישים שלא רק שזאת זכותנו הטבעית והמובנת מאליה ביותר, אלא שזאת אף חובתנו המוסרית והדתית. מוטל עלינו משמיים, לכאורה, למצוא את דרכנו האישית והאותנטית אל האלוהות. במובן אחרון זה, דווקא הניסיון לכפות עלינו דוגמה דתית אחידה מגביר את התנגדותנו.

אין כאן שום מיסתורין: אחידות מחשבה והתנהגות נמצאת, אם בכלל, רק במספרים קטנים, בקהילות סגורות, בכתות. קיים תסכול אינהרנטי בניסיון להכפיף אוכלוסייה גדולה לעקרונות דתיים אחידים, בטח ובטח בעידן המודרני. לחילופין, המשיכה לדקדוקי אמונה ומעשה מנתבת את בעליה ליצירת קהילות אחידות וקטנות. כפי שאיבחן אלכסיס דה-טוקוויל בעינו החדה כבר בשנות השלושים של המאה ה-19, "דת שתדקדק יותר בקטנות, שתהיה נוקשה ותעמיס על עצמה יותר מצוות של מה בכך בזמן שהבריות ייעשו שווים יותר, תישאר עד מהרה נחלתה של קבוצת קנאים אדוקים בתוך המון של קטני אמונה." (הדמוקרטיה באמריקה, עמ' 462)

הפרטת החיתון

חזרה לישראל. האפשרות הפשוטה ביותר לצאת בכבוד מהמצב הזה היא לאפשר לאזרחי המדינה חופש דת, למשל להתחתן כרצונם. זה בינתיים לא עולה על דעתם של מנהיגי המדינה. כעת הברירות הן שתיים: או להכריח אנשים להתחתן על פי ההלכה בכוח (כלומר לאכוף את החוק: לקנוס את מי שמחתן מחוץ לרבנות), דבר שיחשוף את האיוולת שבדבר, או לאפשר ליותר ויותר אנשים להתחתן כפי שהם רוצים, בתנאי שיעשו זאת תחת הכותרת הרשמית "אורתודוקסיה". זה אם כן מה שאנו רואים מול עינינו: הפרטת זכות החיתון של הרבנות הראשית לרבנים שונים בעלי דעות שונות, וכולם כאילו מטעם הרבנות. רבנים אלה יאפשרו לאנשים שונים להתחתן בצורות שונות, בדיוק כמו שבית הדין בתל-אביב איפשר – בהוראת בג"ץ – לאנשים שונים להתגייר בצורות שונות.

אפשר להתבונן במחזה המסקרן הזה ולשכנע את עצמנו שעדיין מדובר באותו זרם דתי. אפשר גם להבין שזהו התעצמותו של התהליך שבו "האורתודוקסיה" הופכת להיות כותרת כוללת לכמה זרמים הלכתיים. השאלה היא מתי נהיה בוגרים מספיק בשביל להודות בכך, וסובלניים מספיק בשביל לתת גם לזרמים שמראש מגדירים עצמם כלא-אורתודוקסים לחתן ולגייר אנשים במדינת ישראל.

סתם

—

פורסם באתר אבי חי. ביום ראשון הקרוב יערך באוניברסיטת תל-אביב כנס (מרתק ממש לדעתי) על מזרח ומערב בראי תורת הנסתר. הפרטים כאן.

1. מאמר מצויין וחשוב של איתי רום בגלובס על עסקים ורוחניות מתקשר למה שכתבתי לפי שבוע במעריב. הדיון נסוב סביב ערכם של ערכים רוחנייים סביב שולחן מועצת המנהלים, ועל הבעיתיות שבכפייתם מלמעלה למטה על המועסקים. הנה כמה קטעים טובים:

"כשאתה מגיע לראש הפירמידה", אומר אלי לזר, מנכ"ל חברת HRF לשירותי משאבי אנוש ופיננסים, ולשעבר מנהל משאבי אנוש בקודאק ובטאואר, "אתה יכול לדבר על התחברות לאני האמיתי שלך, על הגשמה אישית. אותו מנהל בכיר השיג המון בחיים, יש לו המון כסף, והוא חש איזה חסך והיום זה באופנה לדבר על תהליכים רוחניים. השאלה היא האם זה מועיל לארגון? אני לא בטוח. לעובד הפשוט, מנגד, אין הלוקסוס לדבר על זה, כי בסולם הצרכים הוא עוד נאבק על חיי היום-יום שלו, על זה שלא יפטרו אותו. במיוחד בענף ההייטק, לפני דיבורים על הגשמה אישית וערכים, העובד הולך היום הביתה כשהוא מודאג אם מחר תהיה לו עבודה".

אל מול התומכים הנלהבים של התופעה, שרואים בניהול בסגנון הישן נוקשות שחלף זמנה, מתייצבים מתנגדיה הטוענים לסתירה מובנית בין רוחניות לבין עולם העסקים, שמתמצה, אחרי הכול, ברדיפה אחר החומר. יו"ר טבע, אלי הורביץ, מתח לפני מספר חודשים ביקורת על הטרנד: "הערבוב בין רוחניות ועסקים הוא פשוט לא נכון לדעתי", אמר, "בעשייה שלנו יש המון אחריות כלפי משקיעים. זה לא פשוט לנהל חברה כמו טבע, עם שווי שוק של כמעט 40 מיליארד דולר, כשחלק מזה שייך לפנסיונרים ששמו את הכסף שהם חסכו כל החיים עלינו. אפשר לנהל חברה כמו טבע על פי הרגש ולא על פי ההיגיון? פשוט לא".

הורביץ מייצג את הגישה השלטת בקרב דור המנהלים הוותיק. הדמות ההפוכה לו הוא אלי רייפמן, הבעלים הצעיר של חברת ההייטק הכושלת אמבלייז שהפך בתקופה האחרונה למרצה מבוקש לקבלה. "אם מחר בבוקר אבקש ממר אלי הורביץ", הגיב לאחרונה לדבריו של יו"ר טבע, "…לשבת בשקט עשר דקות ולהפסיק לחשוב, הוא יגלה שלא רק שהוא לא מצליח…אלא שיש לו מנגנון מובנה בתוכו שחושב במקומו והוא לא שולט עליו…אם אתה לא שולט במחשבות שלך, כנראה שאתה לא שולט בהחלטות שלך. זה אלף-בית ברוחניות בעסקים".

[ד"ר אורה סתר, שמשמשת כמרכזת האקדמית של תכנית "עסקים, ניהול ורוחניות" במכון להב באוניברסיטת תל-אביב:] "יש הליכה על גבול דק מאוד. ראיתי מקומות שהעלו בי סימני שאלה, כולל ארגונים שכולם לכאורה נורא מאושרים בהם וכולם נורא מחוברים לייעוד ולחזון ולערכים של החברה. יש כמה חברות הייטק שבהן נעשה שימוש במושגים האלה כדי להשתיק חילוקי דעות ולחזק אינטרסים של קבוצות מסויימות לעומת אחרות. הסכנה הגדולה היא במקום שהוא לא באמת רוחני אלא משתמש ברטוריקה רוחנית. יש לא מעט חברות שעובדות מאד חזק על התרבות הפנימית שלהן, קצת כמו כת. אין בהן לגיטימציה להשמיע התנגדות, קולות אחרים. בעיניי זה מפחיד כשכולם מדברים באותו קול. זה אומר שאין לגיטימציה לאינטרסים שונים, אלא רק לאינטרס אחד ששולט".

נוחי דנקנר, למשל, אולי עבר חוויות רוחניות נפלאות אבל לקופאיות היוניברס קלאב, רשת המרכולים השייכת לשופרסל שבשליטתו, איפשרו לשבת במשמרת רק לאחר שפתחו במאבק תקשורתי סוער; שרי אריסון היתה בעיצומו של מסע רוחני כשהחליטה לפטר 900 עובדים מבנק הפועלים בעת שהבנק הציג רווחים נאים; יגאל שרמייסטר הוא אולי תלמיד זן אולם הפרת זכויותיהם הבסיסיות של המאבטחים בקבוצת "השמירה" שבבעלותו הפכה בשנים האחרונות לשם דבר, עד שמשרד המשפטים שקל לשלול את רשיונה.

[ד"ר סתר:] "חלק גדול מאנשי העסקים הבכירים שקוראים לעצמם רוחניים, מייצרים קושי אמיתי", אומרת סתר, "חלקם עוברים תהליך עם עצמם, ואין להם מושג איך ליישם אותו בחיים שלהם. הם לא קולטים שבפועל הם עושים משהו שמנוגד לגמרי לרוחניות שהם מדברים עליה. כשלבן-דב היתה הבעיה עם בעלי האג"חים והוא פתח את הישיבה בהצהרה שהוא אוהב אותם זו אמירה יפה, ואני בטוחה שהיא באה מתוך התמודדות פנימית אמיתית, אבל וואלה, לא בטוח שאתה יכול לשלם להם, יש לך בעיה רצינית. מנכ"ל של חברה גדולה נתן לי הרצאה ארוכה ומדהימה על חמלה, ומיד אחר-כך הוא תיאר לי תגובה שלו למצב מסוים שהיתה נטולת חמלה לחלוטין. הוא לא רואה מה שהוא עושה, אנשים לפעמים עיוורים למעשים של עצמם. עבודה רוחנית אמיתית היא תהליך קשה, ורוב האנשים לא בראש שלהם לעשות את העבודה הזו".

המאמר, שבאמת ראוי לשבח, גם כותב מעט על קידומה של הסיינטולוגיה בידי חנן זוגלובק, לשעבר בכיר בחברה של המשפחה.

2. ואפרופו סיינטולוגיה, חברתי הטובה מעין שטרנפלד ואנוכי הסתובבנו לנו במתחם פסטיבל הסרטים בחיפה, ובין שאר הדוכנים נתקלנו גם בדוכן של הסיינטולוגיה, שאנשיה ניסו לעשות לה נפשות, כלומר תטאנים. מכיוון שמעולם לא נבדקתי על ידי ה- E-meter המפורסם שהמציא ל. רון האברד (ושהוא למעשה לא יותר מאשר גירסה פרימיטיבית של מכונת אמת), קפצתי על ההזדמנות לבדוק כמה רוחות רעות של חייזרים עדיין דבוקות לי לתטאן, שהוא הלא נשמתי שלי על פי התיאולוגיה הסיינטולוגית. התברר שאף לא אחת. המחט במכשיר סירבה לעלות, כלומר סימנה שמבחינתה אני כובש אפס מרבצי לחץ. המודד הסיינטולוגי הנחמד הסביר שכנראה זה בגלל שאני עייף (באמת הייתי עייף – נראה לי שתפסתי איזה וירוס), ולכן המכשיר לא מוצא אצלי עצבנות. שאלתי אותו אם אולי בכל זאת יכול להיות שאני פשוט נקי מרוחות חייזרים, והוא אמר שהסיינטולוגיה בכלל לא עוסקת בזה, ושזו סתם פרופגנדה אמריקנסקי אימפריליסקי קפיטליסקי. משום מה החלטתי לכבד את רצונו להישאר בבורותו (אולי סתם לא היה לי כוח לעימות), ולא סיפרתי לו שבמו ידי תירגמתי לעברית את הטקסט שבו האברד, בכתב ידו, מתאר את כל עניין החייזרים.

3. מאמר בוואי-נט המציג ספר חדש של סטיוארט קאופמן, "להמציא מחדש את הקדושה", המנסה לשלב את אלוהים חזרה בתמונת העולם המדעית. מסתבר שהיצירתיות בטבע היא מספיק אלוהים בשביל קאופמן:

תהליך ההתהוות היצירתי הזה, טוען קאופמן, "מדהים כל כך, מהמם, מעורר יראת כבוד, הכרת תודה וכבוד, עד כי בשביל רבים מאתנו זה מספיק אלוהים, אלוהים טבעי לגמרי, הוא למעשה היצירתיות עצמה של היקום".

נו טוב, עדיף מאיזה מלך רגזן.

4. כתבה מאוד יפה של שרית פוקס על רינה שני.

5. עוד מאמר בסדרת המאמרים האינסופית על הקשר בין רוחניות לנוירולוגיה, הפעם במגזין Science & Spirit.

6. יאיר שלג כתב ב"הארץ" מאמר מעניין על הגבולות ההולכים ומיטשטשים בין חלקים באורתודוקסיה הסרוגה ("האגף הליברלי" כלשונו) לבין הזרם הקונסרבטיבי ביהדות. כלומר, שכל מני חברה מהקבוצה הראשונה חוצים את הקווים לעבר האחרונה, בעיקר בעקבות סוגיות של יחס לנשים ומני דוֹגמות שקשה לקבל רציונלית. המאמר מעניין מאוד, וביותר מעניינות שתי פסקאות שמובאות בסופו, המנסות לנחש לאן פני הדברים מובילים. הנה הן:

מה צופן העתיד לתהליך הזה? לאו [הרב ד"ר בני לאו – ת.פ.] מעריך ש"האורתודוקסיה עומדת להתפצל באופן רשמי. יהיה מחנה אורתודוקסי שמרני שבמרכזו החרדים, ומולו מחנה אורתודוקסי מודרני, שמן הסתם יבחר לעצמו שם חדש, והם לא יוכלו לחיות עוד תחת קורת גג אחת של זרם משותף. העימותים האחרונים סביב השמיטה  והגיור, והכוונה להקים בתי דין חלופיים לאלה של הרבנות הראשית שנשלטת בידי החרדים, מבשרים על הכיוון הזה. מצד שני, אני מעריך שעדיין יישמר בידול בין הזרם ה'אורתודוקסי מודרני' לקונסרווטיווים, מכיוון שאכן יש הבדלים משמעותיים ביניהם".

גולינקין [פרופ' דוד גולינקין, נשיא מכון שכטר ויו"ר ועד ההלכה של התנועה המסורתית בישראל – ת.פ.] מתאר תסריט שונה, שבו גם הקונסרווטיווים עצמם, במיוחד בארצות הברית, עומדים לפני פיצול, במיוחד על רקע ההחלטה שם להכיר בנישואים וברבנים הומוסקסואלים. להערכתו, יש סיכוי שהקונסרווטיווים השמרנים והאורתודוקסים הליברלים יתחילו לשתף פעולה ויקימו קהילות משותפות. להערכתו, ייתכן שבעיית הרגישות ל"תווית הקונסרווטיווית" תיפתר בכך שאותן קהילות לא ירגישו כלל צורך להגדיר את עצמן מעבר להיותן "שומרי מצוות": "המגמה של הסתייגות מהזדהות ברורה עם אחד הזרמים ממילא הולכת ומתפשטת עכשיו בארצות הברית, ובהחלט ייתכן שהתהליך יקרה גם כאן".

7. איתמר שאלתיאל כתב רשימה קצרה ויפיפיה על היחס בין הספרות לחיים, שקשורה לנושאי הבלוג הזה, תאמינו לי.

8. באותו בלוג גם אני כתבתי משהו קצר על הקמפיינים הנוכחיים, של מועצת יש"ע ושל מאיר פרוש, שמזלזלים מאוד באינטליגנציה של הציבור.

9. מחקר שמתפרסם בכתב העת הנחשב Science מוצא שאמונה מגבירה אלטרואיזם.

10. ה"רב" מיכאל לייטמן מודה בבלוג שלו שהוא כתב עבודת דוקטור שהוא לא האמין בה כדי לקבל את התואר, ושהוא מנצל את תואר הדוקטור שלו כדי שדברים שהוא כותב, שלא נחשבים מדעיים, יתקבלו על דעת הבריות. ציטוט נבחר:

גם אני כתבתי עבודת מחקר בנושא "קבלה כשיטת השגה לא ראציונאלית", למרות שבשבילי הקבלה היא המדע הכי רציונאלי שיש. לאחר מכן כבר יכולתי להופיע ברמה אחרת, כדוקטור לפילוסופיה יכולתי להרצות בפורומים, ולהציג רעיונות. כבעל תואר (PhD) אני משנה משהו בתודעה של אנשים.

11. שי טובלי ממשיך במסע הליצני שלו במחוזות הגיחוך הכרוני עם מאמר פרי עטו על כך שהוא עצמו לא רוחני ורוחניות בכלל זה שטויות.

12. על פי ממשל בוש אין צורך למנוע סיוע ממשלתי ממקומות עבודה שמפלים אנשים על פי דתם. הנה. זה אותו אחד שיצא "להפיץ חופש בעולם".

13. אובמה הוא כל כך קוּל שאני חושד שלמרות שהוא לא מודה בזה, הממזר תירגל מדיטציה במשך שנים. ראו אותו מחייך אל מול האשמותיו של מקיין על היותו קרוב לאחד הטרוריסטים האמריקאים שפעלו נגד "המערכת" בשנות השישים:

הבנאדם הוא גוש קרח. כותב על כך דייויד ברוקס, בעל טור בניו-יורק טיימס:

לא היה רגע בו, לפחות בפומבי, נראה שאוחזת אותו סערה פנימית. זה לא כוח הרצון של שליטה עצמית שהוא מציג, אלא לא-מודע מאורגן. על ידי תהליך עמוק, מלמטה למעלה, הוא פיתח אסטרטגיות של שוויון-נפש, ועתה הוא נהיה מכונת הומאוסטזיס. כאשר בוב שייפר שאל אותו שאלות קשות בעימות ביום רביעי [בשבוע שעבר – ת.פ.] הוא צעד אחורה ותיאר את המצב הרחב יותר. כאשר ג'ון מקיין הלם בו בדבר ביקורת – אפילו בנוגע לעובּרים שמשאירים אותם למות על שולחן – הוא חייך בשעשוע על המשחק הפוליטי שהם משחקים. בכל רגע מאתגר האינסטינקט שלו היה להוציא את עצמו מהמשווה ולאמץ נקודת מבט של צופה.

מרשים ביותר. מנהיג העולם החופשי כאדם משוחרר?

14. הסרט החדש של הקומיקאי ביל מאהר, Religulous, ששמו מורכב מצירוף המילים "דתי" ו"מגוחך", יצא, והוא עושה צחוק מהאמונה. הנה האתר ובו קטעים נבחרים לצפייה. האתר גם מפנה את גולשיו לאתר Disbeliefnet שהוא כמובן התוצר הפרודי של Beliefnet, אתר הדתות הפופולרי ביותר בעולם, ושמציג עוד מגוון ירידות, לא מאוד מתוחכמות, על דתות העולם. כמו הכרטיס שמשמאל.

15. למי שעוד לא ראה, וידאו מ- 2004 ובו טקס ובו שרה פיילין עוברת טיהור ובו מוגשת לה הגנה נגד כישוף, ואלוהים מתבקש לפלס לה דרך בפוליטיקה. הנה הדיווח של וואי-נט. במאמר באתר politico מבהירים שהטקס שנערך ל(או על )פיילין הוא עניין שגרתי בכל כנסייה פנטקוסטלית. כפי שכתבתי כאן, פיילין הצהירה שהפסיקה להיות פנטקוסטלית, ועברה לאוונגליזם מצוי, ב- 2002, כאשר רצתה להיבחר למושלת אלסקה. נראה, אם כן, שהיא לא לגמרי סגורה על הזרם הדתי בו היא נמצאת (נו טוב, בימינו מי כן?). לא זאת אף זאת: מרי גלייזר, מנהיגה רוחנית שמאמינה שעל הדתות להילחם אחת בשנייה מבחינה רוחנית אומרת שפיילין נמצאת ב"קבוצת התפילה" שלה. ממש יופי. איריס יער אדלבאום מוסיפה עוד פרטים מעניינים על דתה האקצנטרית משהו של פיילין. בקיצור, אישה מופלאה, הפיילין הזאת.

אז הנה מט דיימון, שאינו טיפש מסתבר, נכנס בפיילין ואומר מילים צלולות וברורות על הפחד הגדול שבאפשרות שפיילין תהיה נשיאה. הוא מסיים במשפט: "אני רוצה לדעת אם היא באמת חושבת שדינוזאורים היו כאן לפני 4000 שנה. זה חשוב. אני רוצה לדעת את זה. אני באמת רוצה. כי היא הולכת לקבל את הצפנים הגרעיניים." נכון. זה עד כדי כך פשוט. ומפחיד.

16. מאמר על ריבוי האוטוביוגרפיות הרוחניות ששוטף את ארה"ב, גם, ובעיקר, מכיוון אנשים שאין להם ממש מה לומר חוץ מזה שהם גילו שיש משמעות לחיים, או שהמשמעות מבוטאת טוב יותר לא בדת שהם נולדו אליה, אלא בדת אחרת. המאמר עוסק ספציפית בספר החביב שבתמונה.

17. האם שמעתם על קבוצת Zeitgeist? אני רק לאחרונה, כשצפיתי בסרט הזה, שהוא המשך של הסרט הקודם שהם הכינו, שמפורט בחלקיו להלן. הסרטים שלהם עשויים היטב, ומנסים, בקצרה, לשטוח תיאוריות קונספירטיביות על איך העולם מתנהל ומה מסתירים מאיתנו, הציבור הרחב. עכשיו, באופן אישי אני חושב שתיאוריות קונספירציה הן חלק ממגוון ההפרשות המוגלתיות של המוח האנושי, אבל מה שמייחד (נדמה לי) את החברה האלה, הוא שהפתרון שהם מציגים כולל שינוי תודעתי של הפרט, כלומר תהליך רוחני שהפרט אמור לעבור, ואשר בסופו הוא תופס את עצמו נכוחה.

הסרט האחרון (שיצא השנה, הלינק האחרון) שלהם מתחיל בהסבר על הכלכלה המודרנית ומסיים בנסיון לטעון שטכנולוגיה ולא פוליטיקה היא התשובה לבעיות העולם. יש לו כמה נקודות חשובות ומעניינות. כשהוא מדבר על הדרכים בהן ארה"ב מנצלת את עוצמתה הכלכלית והצבאית כדי לשלוט באומות אחרות הוא מרתק. הוא כמובן לא מעט דמגוגי, ואני חושב שיש עובדות שהוא לא מדייק בהן, אבל לרוב הוא אומר דברים שלפחות עושים רושם כנכונים. לבד מלשים יהבם מעט יותר מדי על טכנולוגיה, הם אכן מדגישים את הכרחיותו של תהליך רוחני עבור טרנספורמציה עולמית אמיתית.

הסרט הקודם שלהם, שיצא ב- 2007, מחולק בלינקים הבאים לשלושה חלקים, שאף מתורגמים לעברית (אם כי המילים בתרגום מופיעות משמאל לימין). החלק הראשון של הסרט הוא מסע התקפי כנגד הדתות המונותאיסטיות, בראשן הנצרות. הנצרות עבורו היא לא יותר מאשר מיתוס פגאני-גנוסטי המלמד על עידן הגדי, בו אנו נמצאים, ועל עידן הדלי שאמור להתחיל ב- 2150. המונותאיזם על פי יוצרי הסרט הוא "ההונאה של העידן הנוכחי", והכנסייה פשוט ניצלה מיתוס פגאני תמים לצורך תאוות השלטון וההרג שלה. התזה שלהם מעניינת, אך הבסיס העובדתי שלה הוא דל, והיא רצופה הגזמות ואי-דיוקים.

החלק השני של הסרט עוסק ב"מיתוס של 9/11", כלומר בשזירת תיאוריית קונספירציה על פיה ההתקפות נגד מגדלי התאומים והפנטגון היו תרגיל של הניאו-שמרנים כדי ליצור אוייב חדש לעם האמריקאי ("הטרור"), שכנגדו יתגבשו, שבגללו יסכימו לחיות תחת מעקב ושעבורו יוציאו הון. כאמור, אין לי הרבה סבלנות לשטויות הללו, אבל הטיעונים שהעדויות שמביאים החברה האלה מעניינים, ובניגוד לתחום הקודם של הדתות, כאן אין לי מספיק ידע כדי להכריע האם הם מדייקים (אגב, מסתבר שגם ערוץ הטלוויזיה הממשלתי הרוסי מקדם תזות כאלה).

החלק השלישי מדבר על כלכלה: הקמתו של הבנק המרכזי האמריקאי, כיצד כסף פירושו תמיד חוב, כיצד מס ההכנסה האמריקאי הוא לא חוקתי ואין למעשה חוק שמחייב אותו, וכיצד בעלי ההון דוחפים את אמריקה שוב ושוב למלחמה. אחר כך עוסקים בחינוך וכיצד ממשלת ארה"ב מנסה לטמטם את הציבור, ואיך בסופו של דבר ישתילו בכולנו ג'וקים שיאפשרו לנו לקנות דברים אבל גם, כמובן, יעקבו אחרינו ויתנו לעוקבים שליטה עלינו. עשר הדקות האחרונות של הסרט מדברות על האפשרות שלנו להיחלץ מכל זה, והיא עוברת בתפיסה העצמית שלנו (ולכן בעצם אני כותב על הסרט הזה). קולותיהם של ריצ'רד אלפרט וצ'ארלס סייגן נשמעים, וקוראים לתפיסת עצמנו והיקום כישות אורגנית אחת.

18. ולסיום, סטיבן קולבר (ואיזה מטיף מצחיק) עלמעמד האל אם מקיין יפסיד בבחירות:

נו טוב, הרי משה אומר דברים דומים (לאלו של המטיף הזה) לה' כדי שלא יכה את בני ישראל, ואני גם זוכר שלפני הפינוי מעזה מישהו טען שזה לא יקרה כי אלוהים לא יעז להשפיל ככה את הרב אליהו, שהתנבא שזה לא יקרה.