ולדימיר פוטין

למה אני לא בעד פירוק הרבנות הראשית

ולדימיר פוטין. מקור: www.kremlin.ruבאמצע יוני חוקק הדוּמה, הבית התחתון בפרלמנט הרוסי, שני חוקים שפגעו פגיעה קשה בזכויות האזרח והאדם במדינה: הראשון אסר על הפצת חומר הנוגע להומוסקסואליות, או במילותיו של החוק "פרופגנדה הנוגעת ליחסי מין לא מסורתיים" – החוק עבר פה אחד, 436 נציגים בעדו, ללא מתנגדים, והעובר עליו צפוי לקנס כספי. החוק השני אוסר על "פגיעה ברגשות דתיים", והעובר עליו צפוי לעונש של עד שלוש שנות מאסר. סגן יו"ר הדומה, סרגי זלזניק, הדגיש במיוחד את הצורך לקבוע עונש בחוק למעליבים את רגשות הדתיים בבלוגים וברשתות חברתיות.

שני החוקים, שהתקבלו סופית בחתימת הנשיא פוטין בתחילת החודש הזה, מחזקים מאוד את מעמדה של הכנסייה הרוסית אורתודוקסית, שבפועל משמשת כדת הנבחרת ברוסיה וכגוף הדתי הממלכתי במדינה. מאז שפוטין עלה לשלטון התהדקו היחסים בין המשטר לכנסייה, והחוקים שעברו כעת נותנים תוקף משפטי לסימביוזה הבלתי-קדושה הזאת. השלטון כיום מפלה לרעה, ולפעמים ממש מדכא ומכחיד, זרמים דתיים אחרים, נוצריים ושאינם נוצריים, והכנסייה מצידה מעניקה למשטר גושפנקה דתית רשמית, הילה שמרנית-פטריוטית ולגיטימיציה בעיני האל ומאמיניו.

האם זה גורלו ההכרחי של כל גוף דתי, דהיינו להיות עזר לכוחות הדיכוי וההשתקה? אני מאמין שלא. עד לפני עשרים שנה, כלומר עד לנפילת ברה"מ, הכנסייה האורתודוקסית הרוסית בעצמה היתה גורם שנאבק למען ליברליזם וזכויות אזרח, וכחלק מפעולותיה כנגד השלטונות כמה מאנשיה אף נאסרו והוגלו. אז מה קרה במעבר לסמי-דמוקרטיה הרוסית? כמובן, הכנסייה צברה כוח. וכוח, כידוע, משחית.

וזאת טענתי הראשונה: הבעיה בגופים דתיים אינה הדת שבהם, אלא הגוף שבהם, כלומר הכוח שהם מקבלים. הדת עצמה יכולה להיות גורם הפועל, עקרונית ומעשית, לטובת הליברליזם. תהליך ההתדרדרות לכדי מערכת דכאנית ומושחתת מתחיל בדיוק ברגע שהדת מקבל לידיה עוצמה פוליטית.

רבנות, לא בירוקרטיה

ואפרופו מערכות דכאניות ומושחתות, הבא נדבר על הרבנות הראשית לישראל. לרבנות הראשית כוח לא מבוטל על חיי אזרחיה היהודיים של המדינה, והיא כידוע לא משתמשת בו בצורה נאורה יותר מדי. דכאנותה של הרבנות הפכה זה מכבר לעניין כמעט מובן מאליו, וכאשר הרב הראשי במעצר בית, ברור לכולנו שמבחינת תדמיתית ומהותית מצבה בכי רע.

הקולות הדורשים לפרק את הרבנות הם רבים, ואין ספק שהם מבטאים לא רק תחושת מיאוס כללית מהממסד המסואב הזה, אלא גם אינטואיציה מוסרית בריאה. וכי למה למדינה לממן את כל הגועל הזה? עם זאת, לדעתי קיומו של גוף רבני מרכזי אינו עצמו רע, והוא אפילו יכול להיות טוב. הציר סביבו תפקוד הרבנות הראשית יכול להיגזר לשבט או לחסד הוא, כאמור לעיל, מידת הכוח שיש לה כלפי הציבור היהודי בישראל.

וזו, אם כן, טענתי השנייה: רבנות ראשית לישראל יכולה להיות גוף חיובי, ולו רק יילקח ממנה הכוח הבירוקרטי המונופוליסטי. את כפיפותם של אזרחי ישראל לרבנות, בנישואים, כשרות וקבורה יש לבטל. קודם כל מפני שחופש דת הוא עניין עקרוני ובסיסי בדמוקרטיה. שנית, מפני שזה מה שיכול להציל את הרבנות. רק רבנות ללא כפייה תהיה מסוגלת לשקם את הלגיטימציה הציבורית שלה, לנקות את אורוותיה, לשדד את מערכותיה ולהתחיל להיות גוף שרלוונטי למשהו לבד מהתנשאות דתית ורודנות כפיינית.

אני יודע מה אתם חושבים: נניח שהרבנות לא תהיה כפוייה עלינו, תשקם את הלגיטימציה שלה, ואפילו תנקה את עצמה משחיתות ונפוטיזם – איך היא בדיוק תהיה רלוונטית למשהו? הרי בסופו של דבר עדיין יהיה מדובר בגוף דתי-ארכאי שלא מעודכן בצורה אומללה בהלכות העולם המודרני, לא? ובכן, במובן מסויים כן, אבל אוולי דווקא בזה יהיה כוחו. לדעתי במקרה שהוא נטול כוח פוליטי הממסד הדתי יכול להיות רלוונטי בכמה וכמה מישורים: הוא יכול לאזן את הכוח של המערכת הפוליטית, הוא יכול למתן מדיניות פזיזה וחסרת אחריות, והוא יכול (וחייב) להשמיע ביקורת כלפי הממשל. כדי להבין כיצד אביא כמה אבחנות בנושא בשם אדמונד בֶּרק, ההוגה השמרני המפורסם מהמאה ה-18.

שמירת ארציותו של המשטר

אדמונד ברקברק עסק הרבה מאוד בגבולותיו של הכוח, הן הפוליטי והן הדתי. הוא תפס את החילון הכפוי של המהפכה הצרפתית כמסוכן לשלמותה של החברה, וגרס שיש חשיבות רבה לקיומו של ממסד הדתי במדינת הלאום. עבור ברק הכנסייה היא משקל נגד לשלטון, בהיותה מביאה קול שנמצא מעל לסמכותה של המדינה, הוא קולו של האל כמובן. בהביאה גם את קול העבר, את סמכותה של המסורת, היא מהווה לדעתו בלם בפני פזיזות וחוסר שיקול דעת. הממסד הדתי והמסורת שהוא מייצג, אם כן, יכולים לאזן את תשוקת השלטון להיות כל יכול, קול יחיד, ולנהוג באופן קפריזי ונמהר.

ללא ממסד דתי, כלומר כממסד אידיאולוגי יחיד, המערכת הפוליטית, או "המדינה", עלולים להפוך לקדושים בפני עצמם. הטרור שאחרי המהפכה הצרפתית היה עבור ברק עדות לחוסר איזון שבתפיסת המשטר (שהתיימר לפעול על פי "רצון העם") כרשות יחידה וכל-יכולה. הצבת ממסד דתי לצד הממסד הפוליטי מהווה איזון לתשוקה – המודעת או הבלתי-מודעת – לתפיסת האחרון כמורם מעם, כאלוהי. במילים אחרות, דווקא ביצור מעמדה של הדת כרשות עצמאית אמור להוביל לכיוון ההפוך מזה שאליו לוקח פוטין את רוסיה – לא לפטריוטיזם לאומני המקבל הילה של קדושה וגושפנקא אלוהית, אלא לשמירת חילונו וארציותו של המשטר.

עם זאת על פי ברק ביצור מעמדו של הממסד הכנסייתי חייב ללכת יד ביד עם פתיחתו לביקורת, הן אזרחית והן דתית, ועם חופש דת לאזרחים. "אל לנו להקריב את הטוב הזמני של קהילה אנושית כלשהי עבור האמת או הכזב שבדעה דתית כלשהי", קבע. הדת אמורה לאזן ממרחק, לתת השראה וכיוון, לא לשלוט באזרחים באופן ישיר. בעקבות ברק זו, אם כן, טענתי השלישית: ממסד דתי ללא כוח אזרחי יכול להביא איזון למערכת השלטון ולקדם חברה בריאה.

הצבתו של קנה מידה ערכי שונה

ומה עם השמעת ביקורת מצד הממסד הדתי כלפי הממשל? כאן הייתי רוצה להביא דוגמא נאה מימינו. בהיותה של הרבנות הראשית כיום לא יותר מכלי שרת של הממסד הבירוקרטי ושל הזרם היהודי-אורתודוקסי, אין כמובן מבחר שופע של דוגמאות, ובכל זאת נחזה לא מזמן קיומו של ניצוץ של קדושה ממש במעמקי הקליפות. לפני כחצי שנה פרסם הראשון לציון שלמה עמאר פסק הלכה הקובע כי "בעלי שליטה אשר גרמו בהתנהלותם לנזק ולאובדן כספי ציבור, שהובילו גם לתספורות – מחויבים לשאת בעצמם בנזק זה" – דהיינו, הקץ לתספורות על חשבון הפנסיות של הציבור.

לפסק אין כל סמכות משפטית והוא אינו יכול להיכפות על אותם בעלי שליטה – וטוב מאוד שאין לו כל סמכות שכזו. כאמור לעיל, הדבר האחרון שאנחנו רוצים הוא דת בעלת כוח פוליטי. יש הכרח מוחלט שפסקים כאלה יהיו ללא כל שיניים. כוחו של הפסק הוא בהצבת קנה מידה ערכי שונה, בהשמעת קול המסורת ובהבאת ביקורת ציבורית מפי דמות שאמורה להיות סמכות דתית ומוסרית.

כידוע, הרבנים הראשיים כיום אינם נתפסים בציבור כדמויות המהוות סמכות מוסרית ודתית. אולם מהסיבות שמניתי לעיל חשוב שהרבנות הראשית תישאר, אחרי שיילקח ממנה כוחה הפוליטי, כממסד ייצוגי יציב ופעיל, במימון המדינה אך בעל עצמאות אידיאולוגית וערכית (בדומה לאקדמיה). בעיני רוחי אני רואה רבנות ראשית שנציגיה נבחרים על ידי הציבור, או על ידי נציגי ציבור (ולא על ידי גוף אינטרסנטי ונפוטיסטי של רבנים), רבנות ראשית שנותנת את תרומתה למען איזון אידיאולוגי לכנסת ולממשלה, ושמשמיעה את קולה במרחב הציבורי הישראלי.

:

פורסם באתר אבי חי. הנושא הזה, שכולל הליכה על הגבול של הפרדת דת ומדינה, הוא מורכב, ואני מתכוון להקדיש לו רשימה נוספת.