זהות

מסורתיות מופרטת וליברליזם אתנוצנטרי – זהות יהודית בישראל בזמן הזה

שתי מערכות בחירות בתוך חצי שנה הן אוצר בלום עבור כל חוקר, משום שהן מבליטות את הסוגיות הבוערות ביותר עבור חלקים שונים של הציבור. בין בחירות אפריל לבחירות ספטמבר 2019 נתניהו נשאר אותו נתניהו, האיום הביטחוני מאיראן או מעזה לא צמח או קמל, אוכלוסיית ישראל נשארה כמעט זהה, אולם אג'נדה חדשה שהוצבה במרכז מערכת הבחירות הצליחה להביא לגריעה של חמישה מנדטים מגוש הליכוד-דתיים-חרדים. האג'נדה הזאת היתה יחסי דת ומדינה, ומי שהציב את הסוגיה במרכז הבמה גם טבע את הסיסמה שמתמצתת באופן המזוקק ביותר את מרכז המסה החברתית והפוליטית בישראל: "מדינה יהודית, לא מדינת הלכה".

אישית אני לא חושב שחילוניות שוללת יהדות, אבל כוונתו של דרעי ברורה, והוא הבין היטב על מה היו הבחירות

ניתן לומר כי זהו הקונצנזוס האמורפי של הזהות היהודית בישראל בזמן הזה, שהתהווה והתגבש בעשורים האחרונים. במונחים כלליים, החל משנות ה-90 החברה היהודית בישראל עברה שני תהליכי עומק הקשורים בזהותה. מחד, יהודים-ישראלים למדו לערער על סמכותה של היהדות האורתודוקסית כנציגתה הבלעדית והאותנטית של היהדות ההיסטורית. מספרים גדלים והולכים של יהודים מכוננים את זהותם היהודית באמצעות מגוון רחב של אפיקים אלטרנטיביים: מבתי מדרש פלורליסטים, דרך היהדות הרפורמית ועד מעגלים בעלי גוון ניו-אייג'י כמו ימימה או חצרות ברסלב למיניהן. זוהי יהדות מופרטת, אשר מעוצבת בידי האינדיבידואל למען הגשמת צרכיו התרבותיים, החברתיים או הרוחניים. מדובר גם ביהדות שחרדה לחירותה ולאפשרות לממש את עצמה בכל דרך שתבחר.

מאידך גיסה, בישראל עלתה גם זהות יהודית אתנו-לאומית, אשר מבססת עצמה על תחושת שייכות שבטית, ורואה בשמירה על ביטחונו ושגשוגו של העם היהודי משימה הנותנת ערך ומשמעות לקיומה. זהות יהודית זו היא לכאורה קולקטיביסטית ועיקרה קהילת הלאום האתני (ולא האזרחי), אולם הדרישות שהיא מציבה בפני הפרט הן מינימליות, ועל כן היא משתלבת היטב – באופן משלים, לא סותר – עם תהליך ההפרטה. זהות זו גם קשורה יותר ליהדות האורתודוקסית, אותה היא מחשיבה אותנטית ו"נאמנה" יותר, אולם היא בסופו של דבר גם חותרת תחתיה.

ניתן לומר ששני הכיוונים החברתיים הללו נובעים מאותו מקור: האינדיבידואליזציה הגוברת בעולם המערבי. תהליכי ליברליזציה וגלובליזציה שעוברים על המערב הופכים אותו להומוגני יותר. כללי השוק ותרבות הצריכה, שיח זכויות האדם והאזרח ואף התרבות הפופולרית על כל ערוציה, משמשים כמסגרת קבועה שיוצקת חברות מקומיות בתבניות דומות. מצד אחד, הפרטה וליברליזציה הופכות בני אדם לאינדיבידואלים המטפחים באדיקות את האוטונומיה שלהם. מן הצד השני, אותם אינדיבידואלים מפתחים גם חרדה לגבי זהותם. רובם אינם רוצים להיבלע במגרסה הליברלית ולהפוך לפרט מערבי גנרי. העצמת הזהות הלאומית או האתנית נותנת מענה מבחינה זו: הפרט מרגיש חלק מקולקטיב ייחודי תוך שינוי מינימלי באורח חייו.

אולם, מה קורה כאשר הפרט נדרש בכל זאת לשנות את התנהלותו בעולם? מה קורה כאשר הממשלה מאפשרת ואף מובילה הדתה בבתי הספר הממלכתיים, הפרדה בין נשים וגברים במרחב הציבורי או סגירת מרכולים בשבת? מה קורה כשהיא מאיימת לבטל את משחקי הכדורגל בשבת או את תחרות האירוויזיון? בנקודה זו רבים מהמאמצים את היהדות הלאומית-אתנית יבליגו על כך, וחלק אף יראו בכך ביטוי אותנטי של המורשת שאיתה הם מזדהים. אולם עבור חלק אחר, כלל לא קטן, האיום על האוטונומיה שלהם ועל אורח חייהם יתורגם להפניית עורף למפלגות המקדמות אותו.

מתוך סקר שפורסם ב'הארץ' - לחצו על התמונה כדי לעבור אליו

קו השבר בין חילונים לדתיים הוא מהיסודיים ביותר בישראל. הציונות הסוציאליסטית שהקימה את המדינה דחתה את ההלכה וראתה בדת שריד גלותי, שלא רק שאין בו צורך מרגע שהעם היהודי שב לארץ אבותיו, אלא שהוא מאיים תמידית על האפשרות להקים מדינה מתקדמת ומתוקנת. הסוציאליזם כחזון פרוגרסיבי-המוני אמנם התפרק – וכמוהו גם שלטון מפא"י והאתוס שנשא – אולם אנטגוניזם בסיסי כלפי "הדתיים" הוא חלק מהקוד הגנטי הישראלי. בתוספת האיום על חירויות הפרט, הוא הופך לכוח אלקטורלי.

שילוב בין אותו אנטגוניזם ותיק לבין עמידה על חירויות הפרט הביא 15 מנדטים למפלגת שינוי ב-2003 ו-19 מנדטים ליש עתיד ב-2013. בבחירות האחרונות הוא חיסל את הסיכוי של ראש הממשלה נתניהו להשיג 61 מנדטים ללא מפלגתו של אביגדור ליברמן. להערכתי, שילוב זה גם בלם החלשות של כחול לבן בקנה מידה גדול מזו שהתרחשה בפועל. השורה התחתונה ברורה: בכל מערכת בחירות שבה נושא יחסי דת ומדינה הפך למרכזי, עברו כמה מנדטים מגוש הימין לגוש השמאל, או באופן מדוייק יותר – מגוש הימין-מסורתי לגוש המרכז-אזרחי. אותם מנדטים לא מתווספים למרצ, אלא למפלגות שמציעות זהות יהודית ברורה ובמקביל מבטיחות מרחב אזרחי חילוני. לפיד האב והבן הציעו בדיוק את זה. כעת הציעו זאת ליברמן ורביעיית הגברים של כחול-לבן.

מתוך סקר שפורסם ב'הארץ' - לחצו על התמונה כדי לעבור אליו

הסיסמה של ליברמן, "מדינה יהודית, לא מדינת הלכה" מנסחת במדויק את השילוב הכל-ישראלי החדש הזה: מצד אחד זהות יהודית מודגשת, ומצד שני הבטחה לשמור על חירויות הפרט. את המתכון הסודי הזה גילה משה פייגלין עוד קודם, ובבחירות באפריל רכב עליו עם מפלגתו הליברטריאנית, זהות, בהצלחה רבה, לפני שהוכרע על ידי טעויות בקמפיין וכשרונו של נתניהו לקניבליזציה של הגוש. מפלגת הימין החדש, שמצעה היה בעל מסרים דומים להפליא, נפגעה כי ניסחה אותם באופן מתון מדי (לדוגמה, בנט גמגם בקשר לזכויות להט"ב) וסבלה מאותה קניבליזציה. במבט לעתיד, ניתן להניח כי שילוב מנצח זה יופיע אצל כל מפלגה המבקשת את קולות המיינסטרים הישראלי.

מנגד, המפלגות החרדיות שומרות על כוחן, שמבוסס על מצביעים יהודים אורתודוקסים ומסורתיים, שעבורם האוטונומיה האישית והמרחב האזרחי-חילוני חשובים פחות. בתווך נקרעת הציונות הדתית: המיעוט החרד"לי השלים את השתלטותו על המפד"ל הוותיקה (שליטה פחותה אך דומה הוא כבר רכש במוסדות החינוך של המגזר) ומנכר ממנה את רוב אזרחי ישראל ואף את רוב בני הציונות הדתית, שחרדים לאוטונומיה שלהם לא פחות מהחילונים. איילת שקד ונפתלי בנט, שרצו בספטמבר יחד עם בצלאל סמוטריץ' ורפי פרץ, לא הביאו לתוספת מנדטים ממשית, ונראה שהמצביעים הבינו כי השילוב עם החרד"ל יחנוק את קולם הליברלי-יחסית.

מתוך סקר שפורסם ב'הארץ' - לחצו על התמונה כדי לעבור אליו

שתי מערכות הבחירות הרצופות ניפצו את החלום הציוני-דתי על רצונם של החילונים בהנהגה סרוגת כיפה. מסתבר שבכל מקרה חילונים מעדיפים – היכונו להפתעה – להצביע לחילונים, בין אם בליכוד ובין אם בכחול-לבן. מעבר לכך, אנחנו חוזים בסופו של תהליך שהחל בשנות ה-90, עם ההזדהות הברורה של המפד"ל עם הימין הפוליטי ("המפד"ל לימינך"), ושהפך את הציונות הדתית – שהתגאתה תמיד בהיותה "המקף" המחבר בין חרדים לחילונים, תורה למדע, עבר לעתיד – לעוד מפלגת ימין.

עבור הציונות הדתית, התנועה אל עבר אינדיבידואליזם מחד ולאומיות-אתנית מאידך, חתרה תחת המימד ההלכתי. לצד הפיכת פרויקט ההתנחלויות לעיקר אמונה מרכזי, ההזדהות עם הימין המדיני תפסה את מקומה של ההלכתיות כיסוד המהותי של הזהות הציונית-דתית. מפלגת הבית היהודי של בנט ושקד קיבלה לתוכה חילונים-ימנים, אולם לעולם לא היתה מקבלת שומרי מצוות שמאלנים.

שני הפלגים שהרכיבו את מפלגת ימינה מייצגים שתי תגובות מנוגדות לתהליך זה. בנט ושקד הם בסך הכל ליכודניקים עם טוויסט, והמפלגה בהנהגתם לא הציגה אג'נדה שונה משל הליכוד באופן מהותי, מדינית או דתית. במודל זה הם גרפו כתריסר מנדטים ב-2013, וכפי הנראה זה שיא כוחם. מצד שני, פוליטיקאים כסמוטריץ', פרץ או מוטי יוגב מבקשים לחזור ולהדגיש את המימד ההלכתי. אולם, בעידן בו חירויות הפרט ואף אג'נדות ליברליות כפמיניזם או זכויות להט"ב הופכות לקונצנזוס, מהלך כזה ייקבע את מקומה של המפלגה כלוויין קטן של הליכוד.

מתוך סקר שפורסם ב'הארץ' - לחצו על התמונה כדי לעבור אליו

השילוב בין לאומיות-אתנית יהודית וליברליזם אינדיבידואלי הפך אפוא לחתך המרכזי עליו נפגשים מגוון המעגלים של החברה הישראלית. הליכוד, שנוסד על שילוב בין לאומיות וליברליזם, היה יכולה להיות המרוויח העיקרי מהמצב הנוכחי, אלמלא הפך נתניהו לתלוי באופן מוחלט בברית עם "השותפים הטבעיים", אשר מרחיקה ממנו מצביעים. כחול-לבן הרוויחה את מה שהליכוד הפסיד, אולם כעת נמצאת בדילמה, שכן בלית ממשלת אחדות גם היא תלויה במפלגות החרדיות.

אולם חשיבותו של המצב הנוכחי חורגת הרבה מעבר למערכת הפוליטית. הזהות היהודית המתהווה מציגה מעין מסורתיות מופרטת – אחיזה במורשת שמותנית ברצון הפרט ותפורה על פי מידותיו. זו יהדות דינמית ויצירתית אך גם אתנוצנטרית, והליברליזם שהיא מפגינה לכיוון היהודי (מחתונות מחוץ לרבנות ועד לזכויות להט"ב) אינו חודר לרוב למרחב הלא-יהודי. זו היהדות בישראל של תחילת המאה ה-21, וניתן ללמוד ממנה כי מרבית הישראלים-היהודים לא יוותרו על זהותם היהודית, ומאידך גם יתקוממו כנגד כפייה דתית ויעמדו, לפחות עבור עצמם, על חירויות הפרט.

עורך המגזין החרדי 'משפחה', ר' יוסי אליטוב, מנסח את העניין בגסות מסויימת, אבל מבין היטב על מה היו הבחירות

פורסם ב’הארץ’. הגרפים מתוך סקר שפורסם גם הוא ב’הארץ’, ללא קשר למאמרי.

חרדים במשבר זהות

פעם זה האינטרנט, פעם הסמארטפון, פעם זה נשים באותו צד של הרחוב, פעם הלימודים לתואר ופעם צץ שוב עניין הגיוס לצה"ל. חוברת חדשה שמופצת בציבור החרדי מדמה את נציגי צה"ל הנפגשים עם המועמדים החרדים לגיוס לסלקטורים נאצים שבשערי מחנה המוות אושוויץ. אחרי הזעזוע המובן מדברי בלע שכאלה, יש לדעתי לראות אותם בהקשרם. כפי שאפשר להבין מהרשימה שמניתי לעיל, החברה החרדית מוצאת בכל עת לפחות אויב אחד, מר ממוות, לשנוא, להתנגד לו, ולבנות מולו את זהותה המתבדלת.

ממעקב פשוט אחרי אותם significant others שזרמים חרדים שונים בוחרים להתקיף קל לראות שמדובר בלא יותר מאשר המאפיינים הבסיסיים של החברה המודרנית. טכנולוגיה, שוויון לנשים, אקדמיה, מאפייני מדינת הלאום. מאותו מעקב אפשר גם להבין שהשפה הקשה שבה הם משתמשים היא מוטיב קבוע, ומהווה יותר מכל דבר אחר קריאה לעזרה, הנובעת מפאניקה. כי יש לומר בברור: קרב הבלימה הזה, בו מנסים זרמים חרדיים שונים להתנתק מהעולם המודרני, נחל תבוסה מוחלטת. הזהות המתבדלת קרסה זה מכבר.

סיפור התגוונותה והתמתנותה של החברה החרדית כבר סופר, אבל אולי לא עמדנו עד כה על סיבות העומק לתופעה. רק השבוע פורסם דו"ח של עמותת חדו"ש שמצא כי שיעור הגברים החרדים הלומדים בישיבות ירד בחמש השנים האחרונות מ-61% ל-50%. אותם חרדים שלא מצטרפים לחברת הלומדים עובדים מן הסתם בשוק החופשי, ומסמנים את פתיחותה המתגברת והולכת של החברה החרדית לישראליות. החברה החרדית משתנה מול עינינו, וזעקות השבר המגייסות את השואה אינן אלא הקינות שמזמרים שומרי הסף הכושלים של החרדים.

מה גורם לתופעה? כמובן, עצם הגדילה של החברה החרדית מחייבת גיוון הולך וגובר. כמו כל תנועה דתית חדשה, כאשר מדובר במספרים קטנים אפשר עדיין לשמור על משמעת ברזל ועל קוד התנהגות אחיד. ברגע שעוברים מספר מסויים אין ברירה אלא לקבל שונות, הן משום שיותר אנשים פירושו מניה וביה יותר גיוון, והן משום שאת אותם מנגנונים ממשטרים אי אפשר להפעיל על אוכלוסייה גדולה.

אולם זה רק חצי מהסיפור. החצי השני קשור להפיכתה של החברה החרדית ליותר ויותר לאומית, ובד בבד יותר ויותר ימנית. ואכן, סקר שערך חיים דנינו עבור התכנית 'שלוחי ציבור' לסטודנטים חרדים באוניברסיטה העברית מצא שככל שחרדים מעורבים יותר בציבור הישראלי הכללי, כך הם גם יותר מזדהים עם "הישראליות". עוד מצא דנינו ש-43% מבין החרדים מזדהים כימנים, 27% מגדירים את עצמם כמרכז, 14% כשמאל ו-14% מגדירים עצמם כנטולי אוריינטציה פוליטית.

ניתן להניח שיש קשר של סיבתיות ברורה בין מעורבות חרדית בציבור הכללי לבין אימוץ זהות ישראלית ועמדות ימניות (רוב הציבור הישראלי מזדהה כימני), אולם זו תהיה הנחה שגויה לדעתי. נדמה לי שקורה בדיוק ההפך: החברה החרדית מזדהה יותר ויותר עם המדינה, עם הלאומיות הישראלית. כך נשברת הזהות המתבדלת, נוצרת זהות מגוונת יותר, ודבר זה הוא המאפשר ליותר ויותר חרדים לצאת את גבולות הציבור שלהם ולהתערבב בישראליות.

נקודת השבירה של החרדיות אינה עצם היציאה לעבודה בהיי-טק, אלא שינויה של הזהות החרדית. הרגע שהחרדי אינו מזדהה רק עם מעגלי החרדים הוא הרגע בו הוא הופך מחרדי לישראלי-שהוא-חרדי. הרגע הזה הוא הרגע שממנו הוא כבר יכול להרשות לעצמו לוותר על מאפיינים חרדיים, ולאמץ עוד ועוד מאפיינים ישראליים כלליים. החרדים הופכים לאומיים יותר, ולכן חרדים פחות. בעצם, הלאומיות הישראלית כאן משמשת כמנגנון של חילון. זה לא חדש – כך תפסה התנועה הציונית את הלאומיות מלכתחילה.

:

פורסם הבוקר במדובר הדעות של ידיעות אחרונות. המאמר מעלה נקודה שתפותח בהרחבה במאמר ארוך יותר שיפורסם בגיליון 'דעות' הבא.

פוסט-בחירות: המפתח להבנת נסיקתו של נתניהו בימים האחרונים של מערכת הבחירות

אגיע ישר לעניין: המפתח שדרכו אפשר להבין מה קרה כאן בימים האחרונים, ובעיקר אתמול, הוא זהות. זאת המילה, זאת המהות. בבחירות האלה שאלות של זהות קיבלו משנה תוקף, והן אלו שבסופו של דבר הכריעו את הכף, ובצורה דרמטית. אישית אני מתבייש שלא ראיתי את זה בא, וגם אני טעיתי כשחשבתי שסלידתו ומיאוסו של חלק עצום מהציבור (גם בימין) מנתניהו יתנו סיכוי ממשי להחליף את השלטון. טעיתי כי לא הבנתי עד כמה עמוק חודרת הפוליטיקה של הזהויות בזמן הזה בישראל.

ניקח לשם התחלה את הדוגמא המובנת מאליה: הוגים, יוצרים ופעילים מזרחים שמצביעים ש"ס עושים זאת כמובן רק מתוך תודעה של זהות. הסיסמה "מזרחי מצביע למזרחי" אומרת הכל. גם אם יש כאן רצון לקדם השקפת עולם סוציאליסטית, היא משנית לעיקר, והעיקר הוא העצמה שבטית. כך קיבלנו חילונים, אנשי בוהמה ופעילות פמיניסטיות שמצביעים/ות למפלגה דתית, עממית ופטריארכאלית במובהק. בהכללה, לא הערכים של המפלגה עמדו לנגד עיניהם, אלא הבטחתה לייצג/לשמר/לרומם זהות מסויימת.

גם הבית היהודי, שהתיימרה לייצג כל-ישראליות חדשה, העמידה את הקמפיין שלה על מימד הזהות. סיסמת ה"לא מתנצלים" המצויינת שבחרה לעצמה שיחקה על שני רבדים של זהות: מול הימין האתנוצנטרי בכלל, שנמאס לו מההגמוניה לכאורה של השמאל הקוסמופוליטי ("האליטות הישנות" וכו'), ומול הציבור הציוני-דתי, שנושא רגשות נחיתות בני עשרות שנים מול החילונים. בנט הבטיח לציבורים האלה עמידה גאה והעצמה של זהותם (היהודית/דתית), והצליח למשוך אליו רבים. הקמפיין שלו עלה על שרטון בפרשת אוחנה, והתחיל לשקוע כאשר לא השכילו שם לשנות את הגישה – אי אפשר להמשיך לצווח ש"לא מתנצלים" כאשר, בפשטות, כן מתנצלים. כל האוויר יצא מהבלון.

גל אתנוצנטרי

שתי הדוגמאות לעיל הן רק מקרים פרטיים של מגמה רחבה הרבה יותר, שלמרות שהיא בהחלט אינה נסתרת, את השפעתה, בעיקר בימים האחרונים של מערכת הבחירות, לא הצליחו הסוקרים והאנליסטים לזהות. זו המגמה שבמרכזה עומדת לא הזהות המזרחית ולא הזהות הציונית-דתית, אלא בפשטות הזהות היהודית. ככזו גם לא מדובר ביהדות כדת או כתרבות, אלא ביהדות כאתנוס, או כלאומיות אתנית.

נתניהו ניצח בבחירות האלה לא מפני שהוא עצמו אהוד על רוב העם, ולא מפני שהאידיאולוגיה שמפלגתו מקדמת (ללא מצע) עדיפה בעיני רוב העם, לפחות לא בכל מובן מפורט ומושכל. נתניהו ניצח משום שהוא הבטיח לבוחריו שהוא ישמור עליהם מפני כוחות המאיימים (לא רק על קיומם, אלא) על יהדותם.

הסיפור הזה ישן ואין טעם להרחיב עליו. נאמר רק שנתניהו, מתחילת דרכו, זיהה נקודת תורפה בשמאל הישראלי, והיא החיבור המורכב יותר במקרה הטוב, והחלש יותר במקרה הרע, לזהותו היהודית. לחישתו לרב כדורי ב-1999 על כך ש"השמאל שכח מה זה להיות יהודים" היא ביטוי מילולי לתפיסה על פיה השמאל הישראלי מחובר פחות לשורשיו הדתיים, הלאומיים, וממילא גם הגיאוגרפים. לכן השמאל מוכן לוותר על מימדים מאלו, בעוד הימין מחזיק בהם בנחישות.

ולתפיסה הזאת יש במה לאחוז. השמאל באופן מהותי והיסטורי הוא ביתם של הערכים האוניברסלים, ולמרות שיש ודאי שמאל לאומי, הזדהות עם הפרטיקולרי (הלאומי, הדתי, האתני) היא לבו הפועם של הימין. עם התחזקותה של הכמיהה לזהות פרטיקולרית מתגלה נקודת התורפה האלקטורלית הזו של השמאל.

כתבתי כבר ברשימות שונות שעל ישראל עובר מאז שנות התשעים גל אתנוצנטרי מתגבר. אין כאן גילוי מרעיש אלא הישענות על מחקרים ותובנות שגדולים ממני הניחו בעבר (הנה מאמר מקיף שלי על כך שיצא עכשיו – אקדיש לו פוסט נפרד בקרוב). הגל האתנוצנטרי הזה מספק את הדרישה לזהות שעולה עם התפשטותו של הקולוניאליזם התרבותי של הקפיטליזם האמריקאי (למרות שכמיהה לזהות מובחנת לא ממש צריכה סיבה כדי להתעורר).

על גל הזהות היהודית-אתנוצנטרית הזאת רכב עד לא מזמן בהצלחה רבה נפתלי בנט, והוא זה שאיפשר לו להגיע בסקרים של תחילת מערכת הבחירות ל-17 מנדטים ולחלום אפילו על ראשות הממשלה. על גל הזהות היהודית-אתנוצנטרית הזאת רכב גם נתניהו, אבל אצלו היא לא הספיקה כדי להתגבר על הסלידה והעייפות של חלקים גדולים מאוד מהעם ממנו.

נקודת המפנה של מערכת הבחירות

יאיר גרבוז מתעמת עם ד"ר הני זובידה בתוכנית 'חדשות לילה' של ערוץ 2כך היה עד לשבוע האחרון. כשהגיעו הסקרים האחרונים, החל מיום שלישי שעבר, והראו שלא רק שהליכוד מפגר אחרי המחנה הציוני, אלא שהרשימה (הערבית) המשותפת הופכת למפלגה השלישית בגודלה, החלה להתפשט בציבור ההכרה שיש סיכוי אמיתי למהפך, ושלשמאל יש סיכוי טוב לעלות לשלטון. דבריו של יאיר גרבוז, ובעיקר האפקט התודעתי של מפלגה ערבית גדולה, עוררו חרדה לשלום הזהות היהודית של "ישראל". רון גרליץ כתב בעבר שהאלימות שהיתה בקיץ כנגד ערבים-ישראלים נבעה דווקא מההצלחה הגוברת של האינטגרציה שלהם בציבוריות הישראלית. כך גם כאן: הנראות הפתאומית של הערבים הישראלים, ההכרה שהם דווקא משחקים את המשחק הדמוקרטי, והיטב, נתפסה כאיום על הזהות היהודית של המדינה (אורי וולטמן איבחן את העניין בסטטוס קצר).

נתניהו זיהה את החרדה הזאת היטב, והפך אותה למנוף עבור הקמפיין שלו. שוב ושוב הוא איים שבמצב הנוכחי הליכוד יאבד את השלטון לטובת "השמאל והערבים". דיבורים על ממשלת שמאל בתמיכת הרשימה המשותפת הופצו ממטה הליכוד. דמותו של אחמד טיבי החלה להופיע בין הרצוג ללבני במודעות הליכוד. נתניהו חזר על המסר באדיקות דתית, ועבור ציבור עצום סימני העשן בשמיים אותתו סכנה לזהות היהודית של המדינה. השיא הגיע בצהרי יום הבחירות, כאשר הוא הוציא את ההודעה (בוידאו, בכתב, וגם רצה שתשודר במסיבת עיתונאים) ש"המצביעים הערבים נעים בכמויות אל הקלפי. עמותות השמאל מביאות אותם באוטובוסים."

זה הספיק כדי לשנות את התמונה מקצה לקצה. תוך זמן קצר נוספו לליכוד עד עשרה מנדטים של יהודים ישראלים שחרדים לזהותה היהודית של ישראל, ששוכנעו שרק הוא ורק ליכוד גדול יהיו יכולים לשמור עליה.

בבחירות האלה נתניהו היה בבעיה קשה, ומהבחינה הזאת העיתונאים והסוקרים שהצביעו על כך לא טעו. הוא לא יצא לשוק מחנה יהודה ללא תקשורת מפני שהוא חשב שיתקבל בשאגות אהדה. הוא לא יצא לבליץ ראיונות איומים ותחנונים מפני שהוא היה בטוח בניצחונו. הוא לא אמר לאנשים בסביבתו שהוא בבעיה קשה סתם כי בא לו להלחיץ אותם. ובעיקר, הוא לא היה צריך לשבור ימינה, עד הסוף ימינה, עד הימין של כהנא, כי הניצחון היה אצלו בכיס. נתניהו השיג את הניצחון הזה רק במאה המטרים האחרונים של המרוץ, ומהבחינה הזאת הסקרים שיקפו את המציאות. הוא הצליח לשנות את המגמה במאה ושמונים מעלות כאשר השתמש באיום על הזהות היהודית של המדינה כדי למשוך מצביעים.

מסרונים ששלח הליכוד - אספה דפנה אידלסון

מסרונים ששלח הליכוד – אספה דפנה אידלסון

מה יכול השמאל לעשות

כאמור לעיל, לשמאל יש חולשה מובנית כאשר הוא ניגש לשאלות של זהות. עופר זלצברג פרסם אתמול פוסט מצויין על הסיבות לדעתו לכשלון המחנה הציוני, ובין השאר כתב כי

האסטרטגיה נכשלה גם כי המחנה הציוני לא הצליח – אפילו לא ניסה – להציג חזון להתמודדות עם סוגיית הזהות היהודית במדינת ישראל. הוא התמקד בישראליות ובציונות ולא הקדיש די תשומת לב ליהדות. ויש מצביעים רבים בישראל של 2015 שמבחינתם זה העיקר. גם אלו שתומכים באג'נדה הכלכלית חברתית שהציב הרצוג לא יכלו לעבור אל המחנה הציוני מבלי שתהיה להם תחושה ברורה שניתן לסמוך על המחנה הציוני בחינוך ילדיהם להיות יהודיים. שניתן להפקיד בידיו את האתגר ההיסטורי של הבטחת ההמשכיות היהודית בישראל.

שורשיו המשפחתיים של הרצוג דווקא היו יכולים להוות חומר גלם טוב מאוד כדי לייצר תחושה שכזאת, אולם לא נעשה כאמור אפילו לא ניסיון בכיוון. העובדה שאין במפלגה אף חובש כיפה גם אינה מסייעת, בלשון המעטה. עד שלא תוקדש תשומת לב אמיתית, מתוך רצון אמיתי, לסוגיית הזהות היהודית, תמיד יתחיל השמאל הציוני מעמדת חולשה. עד שהשמאל לא יהיה מסוגל לספק זהות – יהודית, ישראלית – בעלת מטען רגשי מובחן, הוא לא יצליח לסחוף אליו את רוב הישראלים שמעוניינים בכך, שדורשים זהות כזאת.

כשהיתה מפא"י ידעה תנועת העבודה ההיסטורית להציג זהות יהודית מוצקה. בן גוריון עם אהבתו לתנ"ך, נשיאת ההיסטוריה היהודית והלאומיות היהודית על נס, התפיסה הרפובליקאית-קולקטיביסטית של "העם" והמדינה – כל אלה, למרות המימדים השליליים מאוד שלהם, איפשרו לרבים כל כך להזדהות עם המפלגה. ייתכן שהתיקון המתמשך בכשלים שבעמדות האלה הביא לנסיגה חריפה מדי מהזדהות עם המימדים החיוביים שלהם.

אז מה עושים? לא מספיק להגיע אל הכותל רגע לפני הבחירות. צריך קודם כל לשנות את התפיסה. להבין שזהות יהודית זה חשוב (אגב, באמת חשוב, לא רק טקטית, וראו להלן). בנוסף, צריך לעמול על צירוף חובשי כיפה למפלגה (משהו, אגב, שיאיר לפיד הבין היטב (בצירופו של שי פירון כסגנו, בצירופה של רות קלדרון כנציגה של זהות יהודית נוספת) ומקבל את הדיבידנדים עליו עד היום). צריך לדבר על "יהדות" (וכמובן, "יהדות" יכולה להיות מאוד ליברלית ומאוד דמוקרטית, מאוד "ואהבת את הגר", "משפט אחד יהיה לכם כגר כאזרח", מאוד "אחרי רבים להטות". אבל צריך לדבר על זה). וצריך שיו"ר המפלגה יהיה דמות שהציבור רואה את הקשר שלו או שלה לנושא. כאמור, אצל הרצוג זה היה יכול להיות קל למדי, אבל לא נעשה. ולמנהיג ממוצא מזרחי יש כאן עדיפות ברורה מסיבות ברורות.

מהבחינה הזאת אנשי שמאל שסבורים שהפיתרון למצוקת המחנה הוא איחוד שורות עם אזרחי ישראל הערבים טועים. לא מבחינה ערכית, כי ודאי שדגש על אזרחותנו השווה, על שיתוף פעולה כלל-אזרחי ועל דחיית אפלייה מטעמי אתנוס הוא הגיוני וראוי מבחינה דמוקרטית וליברלית. אבל אלא אם יקרה שינוי תודעתי בעל מימדים מרקסיסטים בעם ישראל, רוב הציבור ימשיך לחשוב אתנית ולא מעמדית. צריך להבין: עבור רוב הציבור היהודי בישראל הזהות היהודית – שלו, של ילדיו ושל מדינת ישראל – היא מרכיב יסודי מרכזי וחסר-תחליף בכל תמונת עולם או שאיפה עתידית. המשך ההתכחשות לזה היא טעות.

הבעיה של מרצ

כתבתי על חברים חובשי כיפה ברשימה, אבל צריך להבין שזה לא באמת עניין של יצוג, אלא של תדמית. לכן גם הדיבורים על כך שמרצ, למשל, לא מתחברים אל שכבות רחבות מפני שאין במפלגה יצוג שלהן הוא שטות ממדרגה ראשונה. ראשית, כי מרצ היא כנראה המפלגה שיש בעשרת המקומות הראשונים שלה את הגיוון הגדול ביותר מבחינה עדתית ומגדרית. ושנית, כי הבוחרים לא מחפשים ייצוג. הם מחפשים זהות (לכן התלונות על מרצ לא יפסקו לעולם). וזה מה שמרצ לא נותנת להם, ואולי לא יכולה לתת להם.

מרצ במובן הזה בבעיה קשה. המפלגה הזאת, שלה נתתי את קולי בעצמי, חרטה על דגלה שמירה וקידום של זכויות אדם ואזרח. מדובר בהצהרה ברורה על קידום זכויות אוניברסליות. לא לאומיות, לא אתניות, לא עדתיות. דהיינו לא רק שמרצ לא מקדמת זהות מובחנת, היא מפרקת זהויות מובחנות, וזאת לטובת תפיסה של ערכים שנמצאים מעל לזהויות הללו. היא אוניברסליסטית, קוסמופוליטית, פוסט-זהות-פרטיקולריסטית. היא מציגה שיח של זכויות אזרח חוצה לאומים ותרבויות, לא שיח של לאום או מגזר המוצב אל מול זכויות של אחרים ותרבויות אחרות.

מהבחינה הזאת, דווקא ככל שמרצ יפכו יותר אוניברסליים, כלומר דווקא ככל שהם ייצגו מגוון רחב יותר(!) של זהויות ועדות בחברה הישראלית, כך הם יהפכו לפחות אטרקטיבים עבור ציבור שמחפש לא את האוניברסלי, אלא את הפרטיקולרי. כך, לו מרצ היו (חלילה) על טהרת האשכנזים, הם היו אולי בוגדים ביומרתם לשיתוף ושוויון, אבל מושכים מצביעים שהזהות האשכנזית חשובה להם. מזווית אחרת, כשמרצ היו אנטי-חרדים הם הצליחו יותר כי הם עוררו ומשכו את הזהות החילונית-אתאיסטית. כשהם נמנעים מהתקפות נמוכות על הציבור החרדי, כפי שנמנעו (בצדק) במערכת הבחירות הזאת, הם מאבדים מצביעים מהציבור שהזהות החילונית-אתאיסטית חשובה לו.

הבעיה של מרצ קשה יותר מזו של מפלגת העבודה, מפני שה-raison d'etre של המפלגה הוא זכויות אוניברסליות. זה לא שאין ציבור מספיק גדול שמעוניין בקידום זכויות כאלה. הבעיה היא שלקראת ההצבעה עצמה מתעוררים שיקולים נוספים, וחלקים גדולים מאותו ציבור בדרך כלל יעדיפו לתת את קולם למפלגה שמדגישה גם זהות פרטיקולריסטית. זה פשוט חשוב להם לא פחות, ואולי יותר. יש כאן גם מימד רגשי עמוק שפועל ברגע ההצבעה. גם כאן אותם חילונים ליברלים שהצביעו לש"ס מהווים דוגמא קיצונית למגמה רחבה הרבה יותר.

שמירה על תרבות פרטיקולארית איננו גנאי. היא ערך.

עבור רבים משמאל הדיבורים על זהות יהודית מעוררים חוסר נוחות. זהות פרטיקולרית מעלה דימויים של שובניזם לאומי, של אתנוצנטריזם גזעני, של נבדלות והתנשאות ויומרה מכוערת לעליונות. כמובן שכל אלה יכולים לבוא, ובאים פעמים רבות, בעקבות אימוצה של זהות פרטיקולרית. חשוב עם זאת להבין שלושה דברים: ראשית, אין שום סיבה הכרחית שאלו יבואו; שנית, הדרך למנוע את כל התופעות השליליות הללו אינו לבטל כל זהות פרטיקולרית; שלישית, לזהות פרטיקולרית יתרונות רבים.

לא אאריך בדברים. נראה לי מובן שלא כל תרבות ייחודית היא אלימה ומתנשאת, ושלא כל מאמץ לשמר על תרבות ייחודית הוא דכאני כלפי מישהו או משהו. כפי שאנחנו מזדעזעים מהחרבת התרבות הטיבטית והחלפתה בתשלובת הקומוניסטו-קפיטליסטית המיוחדת של המשטר הסיני הנוכחי, כפי שבביקורנו בהודו אנחנו מחפשים את המקומות שבהם נשמרה התרבות המקומית וטרם התעוותה לכדי סניף נוסף של המק-גלובל, כפי שנבכה את אבדן התרבות הפרימיטיבית של האבוריג'נים האוסטרלים, את התפוררות שבטי הילידים האמריקאים, את מחיקת התרבויות הציידים-לקטים באמזונס – כך גם ראוי להצטער כאשר התרבות היהודית נשחקת והופכת לסניף זיכיון נוסף של אמריקה.

תרבות פרטיקולרית היא אוצר אנושי שיש לשמר, אבל היא גם הרבה יותר מזה. היא צורך פסיכולוגי בסיסי עבור רוב האנושות. מדובר בצורך האנושי והפשוט כל כך בזהות ותרבות "ביתית", בהרגשה של המוכר והאהוב. מדובר גם כמובן בתחושת משמעות הנובעת מהיות הפרט חלק בשרשרת ארוכה, חלק ממשהו גדול ממנו. כל אלה צרכים אנושיים בסיסיים, וכל אידיאולוגיה שמצהירה על אהבת האדם אמורה להכיר בהם ולתת להם את המקום המגיע להם.

ותרבות פרטיקולרית אינה רק נפשי-פסיכולוגי, אלא גם צורך חברתי-קהילתי. תרבות פרטיקולרית מעודדת סולידריות ועזרה הדדית. היא משמשת כחומר לבניין של יצירה והגות. תרבות פרטיקולרית מספקת גם מערך ערכי ייחודי, השקפת עולם ייחודית, שבזמננו יכולים להוות נקודת מבט נוספת וחיונית מאין כמוה אל מול התועלתנות האינסטרומנטלית של השוק החופשי, אל מול רידודו של השיח המוסרי בזמננו. יש כאן משהו שראוי לשמר.

שוב, הסכנות בהעצמה של תרבות פרטיקולרית ברורות. הטענה כאן היא שמה שימנע אותן אינו התכחשות לכל תרבות פרטיקולרית, אלא שמירה עליה תוך ניתובה לאפיקים חיוביים. דווקא ניסיון להתעלם ממנה הוא הפקרתה לכוחות שישתמשו בה בצורה שלילית, שיהפכו אותה ללאומנות רדודה ויקבלו ממנו רשיון לגזילת זכויותיו של הזולת.

שוב, אלו רק ראשי פרקים. קריאת כיוון. אבל אם הניתוח שלי של מה שהתחולל כאן בימים האחרונים הוא נכון, זו קראית כיוון שהשמאל הישראלי חייב לאמץ אם הוא רוצה אי פעם לצאת מהאופוזיציה. אני משוכנע שזה אפשרי.

[תיקון 21.3.15: אני רואה שהפסקה האחרונה נחרצת יתר על המידה. לא התכוונתי לכתוב שאין כל סיכוי לצאת מהאופוזיציה בלי זה. תיתכנה קונסטלציות שונות שבהן זה יהיה אפשרי. בכל זאת, זה כבר קרה בעבר ואפילו כמעט קרה הפעם. ניסיתי להצביע על נקודת תורפה מרכזית אחת ועל הצורך לתת עליה את הדעת.]

ההתחדשות היהודית בישראל, גורמיה ותסכוליה – ראיון עם ד"ר חגית הכהן וולף

תחת עינינו מתרקמת והולכת מעין "דת חדשה", המחפשת השראה ב"מקרא", ב"מדרש" וב"פרשנות". תחליפי הלכה אלו יפים כשלעצמם אך לעיתים מודבקים לתורתנו בטלאים. האם אנשי "השמיטה הישראלית ללא מחויבות לשולחן ערוך יודעים/חווים קדושת פירות שביעית? – הרב ישראל רוזן, מקור ראשון, מוסף 'שבת', עמ' 16, 20.6.14

מדברים הרבה על ההתחדשות היהודית שמתחוללת בישראל בשני העשורים האחרונים. אפשר אפילו לומר שלא פחות מאשר משתתפים בה, מדברים עליה. חלק מהדוברים מהללים אותה, חלק חוששים ממנה. חלק מבטלים אותה כאפנה אליטיסטית חולפת. חלק תולים בה תקוות של גאולה.

חגית הכהן וולףאת ד"ר חגית הכהן וולף ראיתי לאחרונה מדברת במפגש של ארגון הרבנים 'בית הלל'. היא הוזמנה לשם כדי לדבר על תחום מומחיותה: ניתוח פסיכולוגי-חברתי של ההתעוררות היהודית הנ"ל. האזנתי לה בקשב רב ומצאתי את עצמי מהנהן שוב ושוב למשמע דבריה. באופן טבעי ביקשתי ממנה להתראיין גם לבלוג, כדי לחלוק איתכם את תובנותיה, שכן הן לדעתי מרתקות. קבלו אם כן את הרשימה הרביעית בסדרת 'מותו של הסטטוס קוו' (הראיונות הקודמים בסדרה: הרב יובל שרלו, הרב חיים אמסלם, ד"ר בנימין בראון).

ד"ר חגית הכהן וולף היא פסיכולוגית חברתית-ארגונית. עבודתה האקדמית מתמקדת בהוראה, מחקר והנחיה של עבודות לתארים מתקדמים בתחומים: זהות חברתית/קולקטיבית, זהות יהודית, חינוך יהודי והתחדשות יהודית בישראל ובעולם, רוחניות ודתיות, וכן מתן ייעוץ אקדמי לתכנון ולהערכת תכניות ופרויקטים הפועלים במסגרות חינוך פורמלי ובלתי-פורמלי.

הכהן וולף עוסקת למעלה מ-20 שנה בתכנון, ניהול וביצוע מחקרי הערכה עבור ארגונים בולטים בתחום החינוך היהודי, קרנות פילנתרופיות, פדרציות יהודיות בצפון אמריקה ובאירופה, משרדי ממשלה, עמותות ומלכ"רים). כמו כן היא עוסקת בהדרכה, הנחיה וייעוץ לאנשי מקצוע בתחומי ההערכה היישומית. לאחרונה פרסמה עם עמיתיה ממצאי מחקר מקיף וראשון מסוגו על הוראת ישראל בבתי ספר יהודיים יומיים בצפון אמריקה.

כשמדברים על ההתחדשות היהודית בישראל פעמים רבות אפשר לשמוע קולות שמבטלים את התופעה כלא יותר מאשר עיסוק פנאי של מגזר מצומצם ביותר. מה המצב על פי הערכתך ומתוך מחקרייך? האם אכן יש כאן יותר הייפ מתוכן?

כרכת כאן כמה שאלות ביחד. שאלה אחת היא על היקף התופעה. שאלה אחרת היא על פרופיל האנשים הלוקחים חלק בתופעה, וגם כאן צריך להבחין בין מובילי התופעה לבין המשתתפים בה. שאלה נוספת היא על אופי העיסוק –העשרה לשעות הפנאי או עיסוק בסוגיות זהות, שורשים, התחברות למסורת וכו'. לחלק מהשאלות יש תשובות פשוטות ולחלק תשובות מורכבות. לאחרות – אין תשובה וגם קשה לומר האם ניתן לתת תשובה.

השאלה על אופי העיסוק היא פשוטה יותר. לפני 10-15 שנים קשה היה לדעת האם מדובר בטרנד חולף של עיסוק בתרבות יהודית כבילוי בשעות הפנאי או במשהו אחר. כיום ניתן, לומר, מתוך הפרספקטיבה של הזמן שחלף בחצי היובל האחרון של התפתחות התופעה, שמדובר בעיסוק במשהו מהותי יותר בחיים ובזהות. במרוצת השנים הועלו טענות שהצורך בעיסוק בתרבות יהודית (בעיקר בבתי המדרש הפלורליסטיים) אינו מעיד על צורך אמיתי ("אותנטי") של הלומדים והמשתתפים בפעילויות השונות אלא מדובר בתוצאה של מאמצי שיווק המונעים מכספי הפילנתרופיה מחו"ל. אולם טענות אלה אינן עולות בקנה אחד עם משך חייה של התופעה, התרחבותה והסתעפותה לענפים שונים. מתוך המחקרים שערכתי במשך השנים בארגונים השונים עולה שאמנם חלק מהאנשים מגיעים לבתי המדרש ולשאר הפעילויות לצרכים הפגתיים (העשרה אינטלקטואלית, בילוי עם הדומים להם וכו') אולם המתמידים והפעילים לאורך שנים עושים זאת ממוטיבציות אחרות, עמוקות ומהותיות יותר שאעמוד עליהן בהמשך (וכמובן לגיטימי ביותר לקחת חלק בפעילות ממניעים שאינם "זהותיים", אין בזה כל רע ולהפך).

השאלה על היקף התופעה בחברה הישראלית מורכבת הרבה יותר. במשך השנים נעשו כמה נסיונות לאמוד את היקף המשתתפים בפעילויות ובתכניות השונות בתחום ההתחדשות היהודית בארץ. אלה לא צלחו והויכוח על סוגיה זו נמשך. האומדנים נעים בין אלפים בודדים ועד מאות אלפים. הקושי באמידת התופעה נובע מכמה סיבות. ראשית, גבולות התחום אינן חד-משמעיות ולכן לגבי חלק מהאירועים, התכניות והארגונים נשאלת השאלה האם יש להכליל אותם בתוך התופעה או לא. אתן דוגמא – האם מה שקורה המערכת החינוך הפורמלית עם מאות אלפי תלמידים הלומדים את מקצוע "תרבות ישראל" (מה שמקבל תמיכה חזקה גם בהנחיה של ארגוני התחדשות יהודית שונים) נכלל בספירה שאנו עושים או לא?

סיבות נוספות לקושי הן: חלק מהארגונים אינם מבצעים תיעוד מסודר של משתתפיהם וגם אם כן, לא תמיד קיימת הבחנה בין פעילויות התחדשות יהודית לפעילויות אחרות; ההערכה לגבי אומדן המשתתפים הנמסרת באירועים המוניים וחד-פעמיים אינה תמיד מדויקת; כיוון שהתחום מאופיין במשתתפים רבים שהם "מכורים לעניין", יש למעשה חפיפה רבה בין המשתתפים בפעילויות ובארגונים שונים ואנשים אלה נספרים כמה פעמים; ארגונים גם סופרים השתתפות חוזרת של אותם משתתפים בכמה מופעים של אותה פעילות. מצד אחד, ברור שהתופעה הרחיבה מעגלים בשנים האחרונות וגם חלחלה לתקשורת הארצית באמצעות מוסיקאים ויוצרים, סופרים, פוליטיקאים ואינטלקטואלים.

מצד שני, די ברור למעורבים בתחום שהתופעה מאופיינת ב"בועתיות" – כלומר מעגלי אנשים מסוימים הנפגשים שוב ושוב זה עם זה באירועים ותכניות שונות בתחום. בערים הגדולות התופעה פורחת בחוגים חברתיים מאד מסוימים. גם תיקון ליל שבועות בתל אביב, שמשתתפים בו אלפי אנשים, אינו נוגע למרבית תושבי העיר. לעומת זאת, בהתיישבות העובדת ובישובים קהילתיים רבים בצפון הארץ ובדרומה יש אחיזה לא מעטה לתכניות התחדשות יהודית לסוגיהן. יש קונסנזוס בתחום על כך שלמרות מאמצים שנעשו לא היתה פריצת דרך של התחום בקרב אוכלוסיות מסוימות, כגון הציבור המסורתי וניתן למנות לכך מספר סיבות.

האם יש לך הסבר לעלייתה של התופעה מאז שנות התשעים? למה אז ולא קודם? מה קרה בחברה הישראלית שאיפשר – או דרש – את ההתעוררות הזאת?

ההקשר בו מתקיים ופועל תחום ההתחדשות היהודית בישראל הוא בעל אופי דינאמי ומורכב מגורמים רבים. בתוך הקשר זה ניתן למנות גורמים ותהליכים הסטוריים, אוניברסליים ופרטיקולריים, וכן תהליכים פוליטיים, חברתיים ותרבותיים, המשפיעים השפעה ניכרת על החברה הישראלית ובתוכה על סוכני שינוי שונים, ביניהם הפועלים למען התחדשות יהודית. אנסה לציין בקצרה מספר תהליכים המשפיעים על עלייתה של ההתחדשות היהודית בעשורים האחרונים.

תחילה יש להזכיר את התמורות הרבות שעברה החברה הישראלית מאז הקמתה של מדינת ישראל: מעבר מחברה בעלת אופי אידיאולוגי קולקטיביסטי לחברה חומרנית ואינדיבידואליסטית באופיה, השמה דגש על צרכי הפרט, פערים חברתיים גדלים והולכים בין עניים לעשירים בישראל; התגברות תחושת אי השיוויון בנטל הכלכלי, הבטחוני והחברתי, היחלשותו של העיקרון המארגן והמגייס האולטימטיבי של הקולקטיב היהודי-ישראלי – המלחמה, כמוטיב שהוביל את החברה הישראלית מייסודה של המדינה, ערכים שנחשבו בעבר כבלתי ניתנים לערעור הפכו לשאלות המועלות תדיר בשיח הציבורי בחברה הישראלית (כגון – שאלות וויכוחים גלויים בעניין הגיוס לצה"ל, על עצם החיים במדינת ישראל, ועוד), התרחקות מגזרים שונים בחברה היהודית-ישראלית (למשל, חרדים, עולים מברה"מ לשעבר, ועוד) מהאתוס הלאומי, לפיו המדינה היא מקור ההזדהות והיסוד המחבר של כולם.

למעשה, מיתוס "היהודי החדש" שביקשו ליצור מייסדי המדינה מעולם לא הצליח להכות שורשים בחברה הישראלית, שהיתה מראשיתה חברה מפורדת מרובת תרבויות ותת-תרבויות (ולא חברה רב-תרבותית), זהויות ותת-זהויות. בעשורים האחרונים חל מעבר ממיתוס "כור ההיתוך" למגמה רב-תרבותית, המבקשת לתת ביטוי רב ככל האפשר למגוון התרבויות מהן מורכבת החברה הישראלית ומגמה זאת מאפשרת חשיבה פלורליסטית יותר מבעבר. כל אלה תורמים לתחושה שהחוסן החברתי הכללי של החברה בישראל אינו חזק כשהיה, ואנשים מחפשים מרפא ותיקון למצב זה. חלקם מקבלים מענה באמצעות עשייה חברתית לסוגיה, חלק במעורבות בתכניות "העידן החדש" וחלק באמצעות הפעילות להתחדשות יהודית.

מנקודת מבט הסטורית תרבותית, העמדה החילונית הציונית הקלאסית שהיתה מבוססת, במידה רבה, על מרד במסורת ובאוריינטציה קוסמופוליטית, הביאה ברבות השנים לכך שציבור רחב ביותר לא ראה עצמו שותף ו"בעל בית" בכל הנוגע להמשך היצירה היהודית, ומצא את עצמו מתרחק מן המקורות הקלאסיים של מורשת ישראל ומאורח חיים יהודי פעיל. ניתן לומר שהנתק שנוצר בין הבנים והנכדים של דור מייסדי המדינה לבין המקורות היהודיים אינו נובע כיום מאידיאולוגיה "חיובית" שלפיה פועלים וגם לא מאידיאולוגיה "שלילית" שכלפיה מורדים, אלא עקב חינוך לקוי בתחום לימודי היהדות עליו הצביעה כבר לפני שנים וועדת שנהר, ואשר תוצאתו הבלתי נמנעת היא בורות.

במקביל, המגזר האורתודוכסי נטל על עצמו את עמדת ההובלה של הממד היהודי, תוך הסתמכות על הסדרים פוליטיים וחברתיים אשר העניקו לגיטימציה ותוקף למצב זה וכמובן גורמים למחלוקות וויכוחים רבים ונשנים בסוגיות דת ומדינה. כתוצאה מתהליכים אלה נוצרה דיכוטומיה "דתית-חילונית" בחברה הישראלית-יהודית הבאה לידי ביטוי למשל בשיח החברתי-תקשורתי ובמבנה של מערכת החינוך הישראלית, המפוצלת לזרמים. את תחושת המשבר הערכי והזהותי מחזק בנוסף לכך המצב הפוליטי והסכסוך המתמשך נתפסים לעיתים קרובות כהתנגשות בין ערכים יהודיים לבין ערכי דמוקרטיה ושוויון, בהתייחס לשליטה המתמשכת של הרוב היהודי על המיעוט הערבי בישראל והשלכותיו החברתיות והערכיות.

תהליכים חברתיים-תרבותיים-כלכליים-פוליטיים אלה (ועוד נוספים שלא הזכרתי כאן), אשר מחזקים את תחושת המשבר החברתי-ערכי-תרבותי-כלכלי במדינת ישראל, מתרחשים על רקע תהליכים רחבים וכלליים יותר בעולם המערבי בעשורים האחרונים. כל אלה מחלחלים ומשפיעים באופן סמוי וגלוי על תפיסותיהם ועמדותיהם של אנשים כלפי זהותם. גישות פוסט-מודרניות, שמקורן באקדמיה, מעמידות במבחן את הבסיס ה"טבעי" והמובן מאליו של ההשתייכויות – בסיס שנתפש בעבר כבלתי ניתן לערעור. במילים אחרות, השיח הקמאי (פרימורדיאלי) מוחלף בשיח הבנייתי (קונסטרוקטיביסטי) והזדהויות שבעבר הומשגו ככפויות, נתפשות כעת כניתנות לבחירה.

בשיח האקדמי ובתקשורת, חל מעבר מתפיסה מהותנית של מושג הזהות כפנימי, הוליסטי ויציב מעבר לזמן, הקיים מעבר להקשרים היסטוריים, חברתיים ותרבותיים שבתוכם חי האדם, לתפיסה הבנייתית, הגורסת שזהות אנושית מעוצבת ומיוצרת בתוך הקשרים אלה, ומדגישה שזהותם של בני אדם היא הסיפור שהם מספרים לעצמם בתוך ההקשרים ההסטוריים-תרבותיים שבתוכם הם חיים. מתהליך זה נובעת הלגיטימציה המתחזקת לתהליכי חקירת זהות (moratorium) לאורך החיים (ולא בגיל ההתבגרות בלבד, כפי שהיה מקובל בעבר); התעצמות החיפוש אחר משמעות החיים (המושפעת גם מ"קץ האידיאולוגיה" וכחלק מעליית "העידן החדש"); התנגדות למחויבות לזהות מסוימת, ברורה ועקבית ותפיסת הזהות באופן פרגמנטלי ומשתנה מעבר להקשרים שונים.

הצטברות התהליכים המקומיים בחברה הישראלית, הקשרים בין יהודים בישראל לבין יהודים בעולם (ובעיקר בצפון אמריקה) והתהליכים האוניברסאליים מהווה הסבר, ולו חלקי, לעלייתה של ההתחדשות היהודית בשני העשורים האחרונים. המחקר מראה כי בקרב חוגים הולכים ומתרחבים בחברה הישראלית יש עניין בהחזרת תחושת ה"בעלות" על התרבות והמסורת היהודית. עניין זה עשוי להיות מחד גיסא הכח המניע למאות היוזמות שקמו בשנים האחרונות ברחבי ישראל, שהמשותף להן הוא הרצון ליצירת התחדשות יהודית בישראל. מאידך גיסא, ניתן לראות סימנים אלה כביטויים של תפיסות של התחדשות יהודית, כלומר – כתוצרים של התפתחות התחום.

מהי לדעתך אפוא משמעותה החברתית של התופעה? על אילו תנועות עומק היא מצביעה, בבואנו לנתח את החברה הישראלית היום?

כדי לנסות להבין ולו חלקית את משמעותה החברתית של התופעה, ברצוני להיעזר בהמשגה פסיכולוגית-חברתית (הדיסציפלינה המחקרית שמהווה את הבסיס למחקריי ולזוית הראיה שלי), שבעיניי מהווה הסבר משלים ואולי מעמיק יותר להבנת התופעה ועיתוייה. בספרות הפסיכולוגית חברתית קיימת הבחנה מעניינת בין שני סוגים של משבר זהות.

משבר זהות מסוג אחד הוא משבר הנובע מהתנגשות בין שתי זהויות בהן מחזיק האדם, שיש קונפליקט ביניהן. דוגמאות לסוג משבר כזה ניתן למצוא למשל בקרב אנשים בעלי זהות יהודית ציונית מחד גיסא וזהות שמאלית –ליברלית מאידך גיסא. חלק מהמשבר שעובר על השמאל הישראלי בשנים האחרונות (והבא לידי ביטוי ברור במערכות הבחירות האחרונות) נובע מהתנגשות בין עקרונות וערכים של שתי זהויות אלה. דוגמא מובהקת נוספת ניתן למצוא בקרב נשים פמיניסטיות אורתודוקסיות, שקיימת אי הלימה בין הערכים המבטאים כל אחת מהזהויות שלהן – הזהות הפמיניסטית והזהות האורתודוכסית.

משבר זהות מסוג אחר הוא משבר זהות הנובע מהיעדר זהות – היותו של האדם בסוג של חלל זהותי, בו אינו מזדהה עם אף זהות. לאור התהליכים שהזכרתי קודם, נראה שזה סוג המשבר שעליו אנו מדברים היום בהתייחס ל"מרחב החילוני". העלאת שאלות כגון "מה אנחנו עושים פה?" או "למה לא להגר למקומות בהם היכולת של אנשים צעירים לבנות חיים טובים יותר מבחינה כלכלית"? מבטאת סוג זה של משבר. זאת, בעוד שהמשבר מהסוג הראשון (התנגשות בין עולמות ערכיים שונים) מאפיין את ה"מרחב הדתי". יתכן שהתחושה שאנו לא מדברים בשפה אחת נובעת לעיתים מכך שמגזרים שונים בחברה שלנו מתמודדים עם סוגים שונים של משבר זהות. זה גם אומר שלא נמצא "תרופה" אחת שתענה על הצרכים המגוונים.

כפי שרמזת בתשובתך האחרונה, התנועה ליהדות יצירתית, פלורליסטית ואישית אינה רק נחלתם של חילונים המגלים את מורשתם הנשכחת, אלא גם של שומרי מצוות הנעים לקראת דתיות רכה וגמישה יותר. עד כמה התופעה הזאת משמעותית, וממה היא נובעת, בנוסף לסיבה שמנית לעיל?

הערעור על התפיסה הדיכוטומית של דתיות וחילוניות ובעקבותיה התנועה לעבר דתיות רכה ובכלל לעבר זהות נזילה יותר היא הדדית ופועלת ב"שני צידי המתרס", בהיקפים מוגבלים אך בהחלט קיימים ומתפשטים. התפיסות הפוסט-מודרניות ורוחות "העידן החדש" מחלחלות לאיטן גם לתוככי הציבור המגדיר עצמו כ"דתי" וכ"שומר מצוות". גם הצורך להתמודד עם קונפליקטים המתגלעים בין זהויות בהן מחזיקים אנשים דתיים בעת ובעונה אחת מוסיף לתנועה לעבר זהות דתית "אחרת". סקר שנערך לאחרונה מטעם ארגון "רבני בית הלל" בקרב אלפי אנשים במגזר הציוני-דתי מצא כי חלק מהם מדווחים על פתיחות גבוהה לתרבות הכללית, רצון לחיים משולבים עם אנשים השונים מהם, תפיסת ההנהגה הרבנית כלא רלוונטית לחייהם, מחויבות נמוכה יחסית להלכה ועוד.

סקרים שערכה הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה מאז 1990 הראו ששיעור המזהים עצמם כמסורתיים ירד מ-42% ל-30% ב-2008, ומאידך שיעור החילונים והדתיים עלה. האם יש קשר לתמורות האלה ולרנסנס היהודי המדובר?

אם יש קשר כזה הרי שמדובר בקשר תמוה ביותר. אם אכן יש רנסנס יהודי משמעותי ומשפיע בחברה הישראלית, היינו מצפים למצוא יותר אנשים בתחום ה"אפור", ב"אמצע" הסקלה ולא "בריחה" של אנשים מהאמצע לקצוות הסולם – חילוניים מצד אחד ודתיים מצד אחר. במילים אחרות, אם נתייחס לממצאים אלה כמשקפים את התמונה באופן מהימן, הרי שניתן להסיק מכך שתופעת ההתחדשות היהודית היא נקודתית ומקומית מאד, בהיקף קטן מאד שאינו משפיע על החברה הישראלית יהודית כולה.

עם זאת, סקרים אחרים מציגים תמונה אחרת. למשל, סקר גוטמן שנערך ביוזמתה של קרן אבי חי הראה יציבות בשיעור המזדהים כ"מסורתיים" בהשוואה בין 1999 ל2009. כאשר מצליבים הגדרה עצמית ("חרדי"/"דתי"/"מסורתי"/"לא דתי"/"אנטי דתי") עם שמירת מסורת ("שומר על כל דקדוקיה"/"שומר במידה רבה"/"שומר במקצת"/"איני שומר כלל"), מקבלים שלש קטגוריות שמתאימות להגדרה של מסורתיות ("מסורתי שומר במידה רבה"/"מסורתי שומר במקצת"/"לא דתי שומר במקצת"), ששיעורן באוכלוסייה היהודית בישראל הוא כ-60%, כלומר – המגזר השכיח ביותר.

כבר לפני עשור ומחצה ערערו ממצאי דוח גוטמן במידה מסוימת על התפיסה הדיכוטומית של השיח על זהות יהודית ישראלית. המחקר העלה לסדר היום של השיח היהודי-ישראלי את העובדה כי

רוב היהודים בישראל מרגישים זיקה כזו או אחרת אל המסורת היהודית, מקיימים לפחות חלק ממנהגיה ומטקסי החיים שלה ומציינים לפחות אחדים מחגיה" (לוי, לוינסון וכ"ץ, 2002).

ממצאים אלה זכו להד תקשורתי רחב, וקיבלו תגובות והתייחסויות רבות מצד חוקרים, ואנשי רוח בישראל ובעולם היהודי שתקצר היריעה מלפרט אותן במסגרת זאת.

חשוב לציין שעבור חלק מהמשתתפים בתכניות ופעילויות התחדשות יהודית, הבקשה להגדרה עצמית באמצעות הקטגוריות הנ"ל היא בעייתית. במחקרים וסקרים שערכתי במסגרות שונות בשנים האחרונות ביקשתי מהמשיבים, דרך שגרה, למלא פרטים על מאפייניהם הסוציו-אקונומיים. אחת השאלות השכיחות הנכללות בחלק זה היא על רמת דתיות (למשל, "כיצד היית מגדיר את עצמך מבחינה יהודית?") מגמה הולכת ומתגברת היא סירובם של חלק בלתי מבוטל מהמשתתפים במחקרים לשייך עצמם לאחת מהקטגוריות הנ"ל. מסתבר ששאלה זו על שיוך סוציולוגי בחברה הישראלית, אינה נתפסת עוד כפשוטה כלל ועיקר, כבעבר.

רבים מהמשיבים בוחרים להשיב על סעיף זה "אחר" ולפרט תשובה ייחודית או להוסיף הגדרות על האפשרויות המוצעות. בין שלל ההגדרות שניתנו על ידי המשתתפים במחקרים שונים ניתן למצוא את ההגדרות הבאות: "יהודי חילוני/חופשי", "יהודי", "יהודיה ללא תוספות", "ישראלי", "דתיה בדת שלי", "דתל"ש", "מסורתית-מודעת", "מסורתי בדרכי", "חילוני מסורתי", "חילוני פלוס", "חילוני מאמין", "חילוני אתאיסט", "קריצות למסורת", "חופשי ומאמין", "חילוני- רוחני", "חופשי", "ייחודי", "זיקה למורשת ולא לדת", "מולטי דתית", "חילוני תוהה ושואל", "דתילוני", "חידתי", "מסורתי רוחני", "זה ממש מסובך…", "דורש אלוהים- מסור לעשיית הטוב", "ציוני- מאמין", "רוחני-דתי", "לא מגדירה".

בהתחשב בשינוי בתפיסת ה"מסורתיות", מה מקומם של יוצאי עדות המזרח בהתעוררות היהודית? האם מדובר בתופעה שהיא ברובה אשכנזית? או במילים אחרות, האם יש צורך קודם להתנתק מהמסורת כדי למצוא אותה מאוחר יותר בבית המדרש הפלורליסטי, ולמי שגדל בבית מסורתי אין עניין בדבר?

לעת עתה ברור כי מדובר בתופעה שהיא ברובה אשכנזית, ובכל מקרה יותר אשכנזית ממזרחית. הפרופיל של המשתתפים והפעילים בתחום ההתחדשות היהודית הוא אשכנזי ברובו עם מיעוט של ארגונים הפועלים באוכלוסייה מסורתית מזרחית (כגון "ממזרח שמש", "מורשה"). אבל אין משמעות הדבר שכדי להתחבר לתרבות היהודית הפלורליסטית יש צורך קודם להתנתק מהמסורת.

חוסר ההצלחה של תנועת ההתחדשות היהודית בקרב הציבור המסורתי מעורר פליאה. זאת משום שלכאורה, רוח ושפת ההתחדשות היהודית, נראית מתאימה כמו כפפה ליד המסורתית. בין המגדירים עצמם כ"מסורתיים" לבין אנשי ההתחדשות היהודית יש קווי דמיון רבים: דמיון בתחושת הקרבה והזיקה לתרבות יהודית – טקסטים, פיוטים; דמיון בשמירת מסורת ומנהגים מגוונים, דמיון באי מחויבות להלכה ועוד. לפיכך ניתן היה לצפות שרבים מהמסורתיים ימצאו את הרנסנס היהודי הולם לתפיסת היהדות שלהם. מדוע זה לא קרה עד כה? אני חוששת שאם לא נצליח להבין את הסיבה לכך זה גם לא יקרה.

לענ"ד, למרות קווי הדמיון שציינתי לעיל, שפת ההתחדשות היהודית זרה לאוזן המסורתית, בגלל מאפיין אחד, שלא ניתנת לו עד כה תשומת לב מספקת, לא בשיח היהודי-ישראלי ולא במחקר. ארי אלון, מה"גורואים" המרכזיים בעולם ההתחדשות היהודית בישראל הגדיר מאפיין זה בספרו "עלמא די" כ"סמכות רבנית" מול "סמכות ריבונית" ("אדם ריבוני הוא ריבונו של עצמו. אין לו ריבון-עולם בעולמו, ואין הוא ריבון-עולם בעולמם של אחרים. אדם רבני, איננו ריבון לעצמו. הוא עושה לו רב. הרב עושה לו אלוקים"). האדם המסורתי, למרות שאינו מחויב להלכה הוא בעל תפיסת סמכות רבנית. לכן, קשה לו לדבר בשפת ההתחדשות היהודית שנקודת המוצא שלה היא תפיסת סמכות ריבונית.

עוד בעניין סקרים, שני סקרים מהשנים האחרונות (של גוטמן-אבי חי ושל המכון הישראלי לדמוקרטיה) הראו שמעט מעל 7% מהאוכלוסייה היהודית מזדהים כרפורמים או כקונסרבטיבים. התוצאות האלה מפתיעות רבים (ואודה שהן הפתיעו אותי כשהסקר הראשון התפרסם). איך את רואה אותן? האם אכן כצעקתה?

אחזיר את השאלה אליך – מדוע תוצאות אלה הפתיעו אותך? אני מניחה שההפתעה נובעת מכך שלאור הידע האינטואיטיבי של רובנו (לפחות אלה שמכירים במידה זו או אחרת את תופעת ההתחדשות היהודית), שיעור המזדהים כרפורמים או קונסרווטיבים בחברה היהודית ישראלית הוא נמוך ואינו מגיע ל7% (שהם בתרגום מספרי פשוט למעלה מ400,000 אנשים).

לפי אתר התנועה הרפורמית בישראל, כ-35 מרכזים וגרעינים קהילתיים ברחבי הארץ מזוהים עם התנועה. לפי אתר התנועה המסורתית בישראל, קיימים ברחבי הארץ כ- 70 קהילות, חבורות ומנינים ברוח התנועה. מרבית הקהילות מונות לא יותר מכמה עשרות חברים כ"א. גם אם ננסה לשחק עוד במספרים אלה לא נגיע אפילו למחצית האומדן המתקבל משבעת האחוזים מסקר גוטמן של אבי חי והמכון הישראלי לדמוקרטיה. האם עלינו להסיק מכך שיש עשרות ואולי מאות אלפים של יהודים רפורמים או קונסרווטיבים "אנוסים" במדינת ישראל, שאינם מבטאים את השתייכותם היהודית בחיי היומיום אלא רק בסקרים?

יש שתי אפשרויות. אפשרות אחת (שתמיד קיימת, בכל מחקר וסקר כלשהו) היא שמסיבה כלשהי (ולמרות שזה אמור להיות סקר מייצג של האוכלוסייה היהודית ישראלית), היה ייצוג יתר בסקר למזדהים עם התנועות היהודיות הליברליות. האפשרות האחרת היא כמובן שאין כאן בעיה מתודולוגית, ושהסקר אכן מראה מספר אמיתי. אם אכן כך, כיצד ניתן לפתור את הפער בין האינטואיציה והעובדות המספריות המוכרות לנו מהשטח לבין המספרים המתקבלים מהסקר? יתכן שפער זה חושף לפנינו קבוצה גדולה למדי (מאות אלפים) של יהודים ישראלים המוחים באמצעות הזדהות עם הזרמים היהודים – ליברליים כנגד ההגמוניה האורתודוכסית במדינה בסוגיות דת ומדינה, למרות שאינם משתייכים באופן פעיל (או אף סביל) לתנועות אלה.

בספרו "מעברי ישן ליהודי חדש" מחלק יאיר שלג את תופעת "הרנסנס היהודי" לשני ערוצים נבדלים: עניין מחודש במסורת הבא לידי ביטוי בלימודה (בתי מדרש פלורליסטים וכו') ורצון לשלב חלקים מהמסורת בדרך רוחנית פרטית (רוחניות יהודית של "העידן החדש"). מה דעתך על החלוקה הזאת? מה היא משקפת מבחינה חברתית? האם את מוצאת ערוצים אופייניים נוספים לתופעה?

מעבר לשני הערוצים שמציין שלג – התרבותי (עניין אינטלקטואלי במסורת) והרוחני (רוחניות יהודית של "העידן החדש"), יש ערוץ נוסף, לא פחות חשוב ומשמעותי משני ערוצים אלה, ואף יותר.

כאשר מנסים לבחון במחקרים השונים את המוטיבציות של המשתתפים במגוון התכניות בתחום ההתחדשות היהודית מוצאים שאחד המניעים העיקריים להשתתפות בתכניות השונות הוא אקזיסטנציאליטי, חיפוש אחר משמעות החיים. לדברי מנחים באחת התכניות שחקרתי, המשתתפים בתכנית חוששים מתגובות הסביבה ולכן "עוטפים" מניע זה במניעים "אינטלקטואליים" יותר. למשל לדברי אחד המנחים: "הם עסוקים בשאלת המשמעות של החיים שלהם. מרגישים נטולי כלים להסביר את פשר החיים שלהם, המרוץ המטורף… באים לחפש משמעות דרך עבודה טקסטואלית ואינטראקציה קבוצתית. מתאים להם כנראה יותר מאשר לשבת מול פסיכולוג…".

מעניין גם לגלות שרבים מהמשתתפים בתכניות השונות מדווחים על שני סוגים של חוויות, שהניעו אותם להצטרף לתכנית. חוויה אחת היא מגורים בתקופת חיים מסוימת מחוץ לישראל, אשר הביאה לחשיפה לקהילה יהודית והיכרות עם אורח חיים יהודי שאינו אורתודוכסי. חוויה אחרת שחוזרת בדברי המשתתפים היא שאלות קיומיות וזהותיות שהם נשאלו על ידי ילדיהם והתקשו לענות עליהן. למשל: ""אנשים המוטרדים מעמידה מול שאלות אופייניות הן "איפה טעינו?", "כיצד נסביר / נשכנע את ילדינו שכאן הוא המקום לחיות?"; "הילדים שלי לא מדברים את העברית שלי". חיים בעולם שטוח", ועוד ועוד.

חיזוק נוסף לכך שהערוץ של חקירת וחיפוש הזהות הוא אולי המרכזי בין ערוצי התופעה ניתן למצוא בממצא לפיו חלק מהמשתתפים בתכניות ופעילויות התחדשות יהודית הצטרפו לתכנית כחלק מתהליך שכבר היה בעיצומו. אצל חלק מהם מדובר על חקירת זהות הנובעת מתוך קונפליקט בעל עוצמות רגשיות חזקות. למשל לדברי אחת המשתתפות: "אני ברוגז עם אלוהים ועם העולם הדתי כבר הרבה שנים. והתגעגעתי לפלפולים האלה". לדברי מנחה בתכנית: "אנשים שיש להם עסק בלתי פתור עם היהדות. חלקם סוחבים כעס וטינה, עד כדי שאלת השאלה "להיות או לחדול", באמירה ש"אם היהדות היא הרב עובדיה, אין לי עסק איתה"; "אתם ההזדמנות האחרונה להראות לי שיש יהדות אחרת".

תודה רבה.

הפגנה, לא חשוב על מה

הפגנת החרדים היום, ההמונית והנזעקת והעטופה סופרלטיבים, היא על לא דבר. לא יתגייס אף חרדי שלא ירצה להתגייס, ובידיעה הודאית הזאת שותפים הרב שטיינמן ויאיר לפיד. נשאלת אפוא השאלה, למה בכל זאת יוצאים להפגנה. למה לנתק אברכים מתלמוד תורתם ונערים ממשתה נגינתם, למה לתזז את משטרת ישראל ופרשיה, למה לסגור את בירתנו המאוחדת לנצח נצחי נצחים. אלו שאלות רבות מימדים, והייתי רוצה בהזדמנות זו להציע להן שתי תשובות חלקיות אפשריות:

1. כידוע לכל מי שהפגין, בין אם בשיח ג'ראח ובין אם בגוש קטיף, הפגנה אינה רק אמצעי דמוקרטי להעברת מסר, אלא גם מקום מפגש חברתי, משאב לחידוש כוחות וכמובן הזדמנות למצוא דייט. אבל מעל לכל ההפגנה היא אתר לבניית זהות ו/או לתחזוקת זהות. ההפגנה אומרת הן כלפי חוץ והן כלפי פנים: אנחנו קבוצה כזאת וכזאת, ואני שייך לקבוצה הזאת.

החברה החרדית לא שונה כמובן בענין הזה, ולמעשה אף מהדרת בו. עבורה הפגנות הן בראש ובראשונה פעולה של הזדהות ושל חישול זהות. מה שנקרא בז'רגון האקדמי – פרפורמנס. לא מזמן כתבתי כאן על הכרך החדש של כתב העת 'תרבות דמוקרטית' שעוסק בפרשת עמנואל, והנה יש בו מאמר של שלמה גוזמן כרמלי (אונ' בר אילן) תחת הכותרת "שתזדעזע ארץ הקודש, ב"ה: הפגנות ברחוב החרדי כביצוע תרבותי".

כרמלי נעזר במחקריו של הסוציולוג ג'פרי אלכסנדר וכותב כי ההפגנה היא "אקט של ביצוע תרבותי". באקטים כאלה

מבקשים השחקנים להנחיל (באופן מודע או מובלע) משמעות תרבותית לסביבתם. הקהל מצדו אמור לפענח את התכנים המקודדים בביצוע. [… עבור המשתתפים] החוויה אמורה ליצור תהליך של הזדהות שיגרום לקהל לזהות את עצמו בתוך הביצוע. בעזרת הביצוע מדגימים המשתתפים את ערכי התרבות כלפי חוץ. נוסף על כך […] המשתתפים מאשרים מחדש לעצמם את משמעות פעולותיהם. (עמ' 37)

בקיצור, אני מפגין משמע אני חלק מציבור. אני מפגין משמע אני חרדי נאמן. אני מפגין משמע אני ניצב מולכם, כל מי שלא מפגין, ומברר לעצמי שאני לא שייך אליכם ואתם לא אלי. עבור היחד מדובר באישרור של תפקידו, מעמדו וזהותו. עבור הקהילה מדובר בדרך לומר לכל אחד מחבריה: הי, Be This Guy. אתה אחד מאיתנו. אתה שלנו.

2. חלק חשוב מחייו של אדם שדתו עומדת במרכז הוויתו הוא הקורבן. לא רק קרבן של בעלי חיים על מזבח – אותו אפשר לפרש כביטוי גשמי לעניין עצמו, והעניין עצמו הוא הצורך בקושי, אפילו בכאב, הרצון להרגיש שמילאנו את חובתנו כלפי האל, או בעצם שצעדנו את הצעד הנוסף, ש"השקענו" בריבונו של עולם. יוצא מכאן שחיים הנחיים בנוחות הם סכנה לדתיות הקיצונית, לדת בעצימות גבוהה.

סכנה כזאת התרגשה, למשל, על העולם הנוצרי במאה הרביעית. כאשר הנצרות היתה לפתע דת חוקית, ומאוחר יותר אף רשמית, של האימפריה הרומית, פסקו פתאום הרדיפות. אין רדיפות, אין מרטירים. אין מרטירים, יש חשש שהאל יחשוב שאנחנו לא משקיעים מספיק. אביעד קליינברג כותב בספרו המצויין 'רגל החזיר של האח ג'ינפרו' ש"במאה הרביעית נוצרה בחברה הנוצרית תחושה שמאזן הזכות והחובה שלה עם האל השתבש. הקלות החדשה שבהיות נוצרי איימה להסיר מהקהילה את חסד האל" (עמ' 118). הפתרון שנמצא אז היה עלייתה של הסגפנות הנוצרית.

בחברה החרדית קורה דבר דומה: מצב חברת הלומדים מעולם לא היה טוב יותר. בכל ההיסטוריה של העם היהודי לא היו כל כך הרבה יהודים שהקדישו את כל ימיהם ללימוד תורה. כמובן, יש עוני קשה ועוד מני מצוקות, אבל ודאי לא מדובר במשהו שקרוב לסכנות או למצוקות שהיו נחלת יהודים באלפיים השנים האחרונות. על קידוש השם ממש, כלומר עד מוות, אין מה לדבר (שלא יהיה ספק: טוב מאוד שכך כמובן). בקיצור, הסך הכל הכללי מגלה שגשוג חסר תקדים של אתוס תורתנו אומנתנו.

וזאת בעיה. זאת בעיה כי הקב"ה יכול לקבל רושם מוטעה, כאילו טוב לנו. כאילו אנחנו חיים חיי דת שלווים, ואף נרפים. כאילו חלילה אין בנו מתח דתי. כאילו חלילה אנחנו כבר לא ממש צריכים אותו. אין לך גורם בסיסי יותר לעלבון אלוהי מאשר ההבנה שאין בו צורך. אין לך סכנה גדולה יותר לאדיקות מסורתית-ריטואלית מאשר ההבנה שכבר עכשיו הכל ממש בסדר.

ולא רק ביחסי אדם-אלוהים יש כאן בעיה, אלא גם ביחסי מאמינים-כופרים, שכן כדי להישאר מגובשים אנחנו לא יכולים לומר לעצמנו שבני האדם הזרים סביבנו הם בסך הכל אחלה. אם הם אחלה, למה לא להיות קצת כמוהם? ובכלל, זה לא טוב לגיבוש הפנימי, שכדי לתחזק אותו אנחנו צריכים לפחד מאוייב משותף (ומי כממשלת ישראל בזמן הזה מבין זאת).

כאן נכנס גם עוד עניין של הבניית זהות: כפי שכתבתי בהזדמנות אחרת על הפגנות אחרות של החברה החרדית (מאמר שאני היום לא שלם איתו), כל גיבור-על זקוק לאויב-על, כפי שכל משיח זקוק לאנטי-משיח, כך כל קבוצה שרואה עצמה נבדלת ונעלה זקוקה לציבור אותו היא רואה נחות והמוני. יש צורך ברוע כדי להצדיק – כדי ממש ליצור – את הטוב שלנו. לכן מדי פעם, במחזוריות מסויימת, אנחנו חייבים לצאת ולהפגין, לזעוק נגד הזדים והעמלקים וגזירות הנוראות, תוך שאנחנו עצמנו מקיימים לא פחות מאשר "מעמד אדיר" של "קידוש שם שמיים".

והנה, (כפי שכתבתי שם) דווקא במובן הזה, הפגנות החרדים הם בסופו של דבר אכן סוג של "קידוש השם". כי קידוש השם היהודי הוא חלק ממסורת רבת שנים של התקרבנות מונותאיסטית. המרטיר הנוצרי, כמו השהיד המוסלמי שייכים גם הם לאותה מסורת. הם כולם "עדים" (זה הרי פירוש המילים הללו). עדים למה? לאמונה. הם מעידים כלפי כל העולם, כלפי האל הטוב, ולא פחות מזה כלפי עצמם, שיש בהם אמונה, שהם – מאמינים.