זהות

המשא ומתן לשלום והזהות היהודית של מדינת ישראל

בכל שנה סביב דצמבר עולות מרשת פוקס-ניוז זעקות שבר על "המתקפה על כריסמס". שדרניותיו הבלונדיניות ה"כל-אמריקאיות" ואוסף פרשניו השמרנים ממלאים את המסך בדוגמאות שלדעתם מראות איך "המדיה הליברלית" וקבוצות של אתאיסטים חובבי משפט חוקתי מנסים לכרסם בקונצנזוס הנוצרי הקדום שכולל עץ אשוח מואר במרכזי קניות וסנטה-קלאוס חייכני שמחלק מתנות. כך יוצא שבארץ שמסחרה את חג המולד אד-אבסורדום מפחדים מכמה לוחמי-חילון שפונים לבתי משפט בדרישה להוריד את עץ האשוח בבית העירייה, כי אין לערבב דת ומדינה.

נראה שהמקבילה הישראלית והמועצמת לתופעה הזאת היא הבהלה הנוכחית ל"צביון היהודי" ול"זהות היהודית" של מדינתנו. נכון, הדאגה לאלו ליוותה את המדינה עוד מלפני קוּמה, אולם נדמה לי שלא יהיה מוגזם לומר שבזמן הזה היא מגיעה לשיאה ההיסטרי, כאשר נתח לא קטן מההאשמות כנגד אנשי שמאל, ארגוני זכויות אדם וסתם אנשים נורמלים שלא מעוניינים למול את בנם עוסק בהתכחשותם של אלה לזהותם היהודית ובניסיונם הנבזי לכאורה לערער אותה אצל אחרים.

יש כמה רבדים שונים ומשולבים במשבר הזהות הזה. ראשית, הולך ונהיה ברור שהחלום הימני-סרוג על שליטה ביהודה ושומרון (אני כבר לא מדבר על שתי גדות לירדן) נגוז. שברו של עמוד השדרה האידיאולוגי של הימין מוליד צורך בתנועה מהירה קדימה על מנת שלא לעמוד במקום וליפול, וזו באה לידי ביטוי בחיפוש קדחתני והעצמה מופרזת של איומים חדשים מבית ומחוץ. חלקם בעלי תוקף (איראן), וחלקם אינם (הפליטים האפריקאים, ארגוני זכויות האדם).

מצד שני, שברון חלום ארץ ישראל אכן קשור לתמורה רחבה שתעבור על המדינה שלנו, וזו אכן נוגעת בזהותה היהודית (לפחות כפי שהמושג הזה נתפס על ידי רוב היהודים). מבחינה זו למרות שתעמולת השיסוי מצד כותבים מימין כנגד הגופים שמניתי לעיל היא מוגזמת ופעמים רבות חסרת ביסוס, יש בה גרעין של אמת, משום שאם מדינת ישראל תוותר על שטחי יהודה ושומרון לטובת המדינה הפלסטינית היא אכן תאבד מימד מסויים, יסוד מסויים, של "יהדותה". ודאי אם אנחנו מדברים גם על ויתור על חלקים מהאגן הקדוש בירושלים.

משמעותו של "שלום אמת"

אבל זה עוד לא הכל. כי יש גם נקודה שלישית, והיא למעשה קשורה בדיוק למה שאותם קולות מהימין מכוונים אליו. אגיע אליה דרך דו"ח מעניין וחשוב שיצא לאחרונה.

לפני כחודשיים יצא דו"ח של החלק הישראלי 'קבוצת המשבר הבינלאומית' (International Crisis Group), ארגון בינלאומי ללא מטרות רווח הפועל בעשרות מדינות וממומן על ידי נדבנים וממשלות מערביות שונות. הדו"ח, תחת הכותרת הציבור הדתי לאומי והסכסוך הישראלי-פלסטיני (pdf: עברית, ערבית, אנגלית) מביא כמה נקודות מעניינות, המובילות אותו למסקנות מעניינות לא פחות.

הדו"ח מנתח את יחסו של הציבור הציוני-דתי לסכסוך (או למעשה למה שנראה כמתווה לפתרון הסכסוך) ובאופן ראוי לציון נותן משקל משמעותי למימד הדתי של הסכסוך. מחבריו מבינים שכל פתרון ידרוש לא רק פשרות מדיניות, אלא פשרות דתיות משני הצדדים. בצד הישראלי, אלו המתפשרים מבחינה זו יהיו בעיקר ציבור הציונות הדתית. החרדים מחד, והחילונים מאידך, יוותרו על הרבה פחות מבחינה דתית. הכאב של הציונות הדתית יהיה אפוא גדול בהרבה, ויש לא רק להתחשב בו, אלא גם לעשות את המקסימום כדי לצמצם אותו.

בתקציר המנהלים שבתחילת הדו"ח אפשר לראות המלצות לממשלת ישראל כגון כניסה ל"דיאלוג פנימי על מקומה של הדת בעשיית שלום אשר כולל מנהיגים דתיים מכל הזרמים היהודיים, ובהם דתיים-לאומיים", וכן הבטחה מראש של הממשלה לקיים משאל עם על כל הסכם עתידי, דבר שבאופן ברור יפחית התנגדות מתוך הציונות הדתית, שרובה רואה ברצון העם ביטוי לרצון האלוהי.

דבר נוסף עולה בדו"ח (שאינו נמצא בתקציר המנהלים – לגביו ראו עמ' 34-36), והוא לא פחות משמעותי. על פי הדו"ח הסכם השלום אשר

מאשר ומחזק את אופייה היהודי של ישראל, ובה בעת מכיר בקשרים היהודיים לארץ ישראל עשוי להיות הדרך הטובה ביותר לגייס תמיכה דתית-לאומית. מרבית הציבור הדתי -לאומי הלא-תורני עשוי לקבל פשרה על ארץ ישראל, אם יקבל פיצוי בשני עמודי התווך האחרים של התפיסה הדתית הדתית-לאומית – "עם ישראל" ו"תורת ישראל". בלי קשר לשאלה כיצד יוגדר ההסכם ואיך ידונו בו במרחב הבינלאומי, ממשלה ישראלית שרוצה לגייס לפחות את תמיכתם של חלקים מהחוגים הקוקיסטים חייבת להראות מחויבות לארץ ישראל ולאופייה היהודי של המדינה. (עמ' 34)

איך עושים זאת? על פי הדו"ח מנהיגים דתיים-לאומיים מחפשים "הפגנת תודעה יהודית" בקרב מנהיגי המדינה. אלו מצופים לעמוד לא רק על האינטרסים הפוליטיים והביטחוניים, אלא גם אלו ה"יהודיים". כלפי חוץ, עקרון חשוב הוא ההכרה הפלסטינית במדינת ישראל כמדינה יהודית. כך למשל, הדו"ח מזכיר סקר חשאי שנערך על ידי משרד ראש הממשלה ב-2010. על פי הסקר

הסיכוי שמתנחלים המתגוררים ממזרח לגדר ההפרדה יתפנו בלא עימות יגבר אם הנסיגה תהיה בעבור "שלום אמת". הסקר גם מצא שהמרכיב המובהק ביותר המצביע על כך שההסכם מספק "שלום אמת" היה הנכונות הפלסטינית להכיר בישראל כמדינת הלאום של העם היהודי. (עמ' 36, הע' 226)

אני מאמין שהתעקשותו של נתניהו על הכרה פלסטינית בכך שישראל היא מדינה יהודית באה מתוך שהוא סבור שכך ראוי, אבל כפי הנראה הכרה כזאת תקל על הציבור הציוני-דתי לקבל הסכם הכולל את חלוקת הארץ. (ועקיבא אלדר כותב על זה בהקשר לדו"ח הנידון כאן.)

השלום איננו מטרה בפני עצמה

ועכשיו נחזור אל אותה נקודה שלישית, כלומר המשא ומתן על חלוקת הארץ ככלי המכוון לפגיעה באופייה היהודי (כפי שרבים מבינים אותו) של המדינה. שימו לב לציטוט המדהים הבא מפי רון פונדק, מאדריכלי הסכם אוסלו, מתוך ראיון שקבוצת המחקר עשתה איתו בנובמבר האחרון:

הם צודקים. אני רוצה שלום כדי שתהיה 'ישראליוּת'. השלום איננו מטרה בפני עצמה. זהו אמצעי להעביר את ישראל מעידן אחד לעידן אחר, לעידן של מה שאני מחשיב כמדינה נורמלית. 'ישראליזציה' של החברה במקום 'ייהוד' שלה יאפשרו לשלב את הלאומיות היהודית, שגשוג התרבות הישראלית, הפרדת הדת מהמדינה ושוויון מלא למיעוט הערבי בישראל. (עמ' 35, הע' 225)

לדעתי הציטוט הזה קשה מאוד. על פי הדברים האלה השלום (שמבחינתו של פונדק פירושו הקמת מדינה פלסטינית על שטחי יו"ש) אינו סופו של תהליך שבמסגרתו מדינת ישראל זוכה לגבולות קבע וחדלה מלפשוע כנגד הפלסטינים על ידי שלילה מתמשכת של זכויותיהם, אלא כלי שמטרתו לשנות את אופי המדינה בהתאם לחזון מאוד מסויים. מי שאמר שלישראל אין מדיניות חוץ אלא רק מדיניות פנים לא ידע עד כמה רחוק העקרון הזה יכול להגיע.

שאלתי בדוא"ל את ד"ר פונדק על הדברים והוא כתב שהם נאמרו במפגש עם קבוצת חרדים, שטענו שהם מקווים שהסכסוך לא יסתיים "מאחר וכל עוד יש קונפליקט, היהדות תמשיך להיות דומיננטית ולא יהיה איום על הסטטוס קוו". הוא עמד על כך שהוא לא מכוון למדינת כל אזרחיה, אלא להפרדת דת ממדינה, שתאפשר גם למיעוט הערבי להשתלב באופן מלא (ראו תגובתו המלאה בתחתית הרשימה).

השאיפה להפרדת דת ממדינה היא כמובן עמדה לגיטימית, אבל אני סבור שאין לה מקום כחלק מהשיקולים במשא ומתן המדיני. יש כל מני מודלים של דמוקרטיה, אפילו ליברלית, כמו גם מודלים שונים של יחסי דת ומדינה בדמוקרטיה. הברירה ביניהם אמורה להיות מוכרעת על ידי דיון ציבורי, לא באופן עקיף על ידי מו"מ לשלום. בעיה נוספת בדבריו של פונדק היא כמובן שעד כה הם לא נשמעו, דהיינו הוצהר על מטרה אחת, כאשר הכוונה היתה בכלל לאחרת. והעניין אף חמור עוד יותר, שכן ברגע שתהליך השלום מחביא בתוכו פולמוס דתי, העובדה שבמסגרתו יפגע (אם לא פשוט יתרסק) עולמו הדתי של ציבור גדול, ציבור הציונות הדתית, הופכת את המהלך הזה למכוער ופגום מבחינה מוסרית גם מהכיוון הזה.

בעוד פעמים רבות הזעקות מימין על כוונות הזדון כנגד זהותה היהודית של מדינת ישראל הן לא יותר מהכפשה זולה של עמדות לגיטימיות והסחת דעת דמגוגית מאימפוטנציה של ממשלת הימין (ראו למשל הפולמוס האחרון שלי עם דרור אידר על עניין המילה), פעמים אחרות יש בהן ממש. אפשר להיזכר כאן גם בהאשמה על האליטה האחוס"לית שמנסה לשמר את מעמדה על ידי פגיעה בקבוצות אחרות. ראוי שהמשא ומתן לשלום עם הפלסטינים יהיה נקי מאינטרסים זרים או מאבקי כוחות בין קבוצות שונות בחברה הישראלית.

דת ומדינה במו"מ לשלום

אישית, אני תומך בדרישתו של נתניהו כלפי הפלסטינים להכיר במדינת ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי,* ובהזדמנות אחרת אכתוב מדוע. כאן רק אעלה את השאלה, האם ייתכן שהיציאה כנגד רעיון "המדינה היהודית" מגיע לפעמים לא רק מרצון (צודק מאוד) להגן על זכויותיהם של מיעוטים שונים, אלא גם מרצון לחלן את המרחב הציבורי, להסיר ממנו כל סממן דתי, ואולי אף להפוך את מדינת ישראל לדמוקרטיה אירופאית חסרת ייחוד אתני-דתי-תרבותי. זו עמדה לגיטימית ואפשר לדון ביתרונותיה וחסרונותיה, אבל כדי לדון באלו יש להציג אותה בשמה. לא הוגן להסוות עמדה שכזאת תחת הדאגה, הראויה מאוד כשלעצמה, להגנה על זכויות מיעוט.

כמובן, גם הצד הימני של המפה הפוליטית תומך בפתרון מדיני כזה או אחר מתוך מניעים דתיים ועל מנת לקבע או להשפיע על יחסי דת ומדינה. פונדק מספר שכך בדיוק אמרו לו חרדים שדיבר איתם, ואצל סרוגי-כיפה קוקיסטים הדבר מובן מאליו. ברור שהם מעוניינים לשמור על השטחים לא רק מסיבות בטחוניות, ואף לא רק מתוך קשר דתי לארץ, אלא גם משום שזה תואם לחזונם על אופייה דתי הרצוי של מדינת ישראל ויחסי דת ומדינה בתוכה. ברור שגם מתוך מניעים כאלה הם מתנגדים להסכם שלום הכולל את חלוקת הארץ.

בתוך כמות המלל האינסופית שנשפכה על תהליך השלום, ההתייחסות לסוגיות של דת ומדינה מעטה מאוד. הדו"ח של קבוצת המשבר הבינלאומית הוא על כן חשוב. הדת והלאום היהודיים ממילא משולבים, ויש לבטח תמימות מסויימת בהנחה שתהליך רחב היקף שעובר על הלאום היהודי (בין אם הקמת מדינה ריבונית ובין אם פרידה משטחיה) לא ישפיע על דתו. חשוב שהדברים האלה יוצבו מול אור השמש וידוברו בגלוי ביושר.

:

* נתניהו מדבר על "מדינה יהודית", אולם עפר זלצברג, אנליסט בכיר בקבוצת המשבר הבינלאומית, גילה לי שיועציו של נתניהו אמרו לקבוצה ששני הנוסחים (כלומר גם "מדינת לאום של העם היהודי") מקובלים עליו בהסכם סופי. על פי זלצברג לא מן הנמנע שנתניהו משתמש במינוח "מדינה יהודית" כדי לנגן על אותם רגשות דתיים שאנחנו מדברים עליהם כאן, כלומר כדי להרגיע את הציבור הדתי לאומי על ידי העצמת "יהודיות" המדינה שתוכר על ידי הפלסטינים.

** תגובתו של ד"ר רון פונדק:

מבחינתי השלום אינו מטרה. כישראלי ציוני הדבר החשוב לי הוא להבטיח את עתידה של המדינה לעתיד הרחוק. לכן המטרה הגדולה איננה שלום, אלא השלום משרת את המטרה הגדולה. בטווח הנראה לעין תפיסתי את המטרה הגדולה היא מדינה נורמאלית שאינה חיה על חרבה, שיחסיה עם שכניה נורמאליים ושהיא מתעסקת בראש ובראשונה ומשקיעה את מיטב משאביה בפיתוח המקום הזה לטובת אזרחיו.

מבחינת האופי של הדבר הזה שנקרא ישראל, אני סבור שאנחנו חייבים לעדכן חלק מההגדרות ולהתייחס לשינויים שחלו מאז 1881-2 ועד היום. מחד, נוצרה כאן חברה עם מאפיינים ישראלים/עבריים ולא רק מאפיינים (תרבותיים ודתיים) יהודיים, ומאידך נקלטו כאן כעשרים אחוז ישראלים שאינם יהודיים והם ישארו ישראלים על אפו וחמתו של ליברמן. ובמדינה נורמאלית גם המיעוט חייב להיות חלק מהחברה ולחוש את זה הן מהבחינה המהותית והן מהבחינה הסמלית.

ולכן השורה התחתונה של התפיסה שלי היא שהשלום יאפשר לנו להתמקד בפיתוח המדינה והעצמת החברה. במסגרת זאת צריך יהיה גם להתמקד במעבר מהמצב שהיה בראשית הציונות – כשהיהדות הייתה המוטיב הדומיננטי והישראליות מוטיב משני, למצב בו הישראליות תהיה הדבר הדומיננטי והיהדות הדבר המשני. מבחינתי ישראליות היא שילוב של יהדות, עבריות, והכלה חיובית של האחר במציאות שתאפשר לו/לה לחוש חלק מהישראליות.

כל זה לא קשור ישירות לשלום, ואם היה ניתן לעסוק בזה גם בעידן של מלחמות, מה טוב. אבל נפש החברה והאדם היא כזאת שאינה יכולה להביט פנימה בצורה חיובית וכנה כל עוד קיים איום חיצוני. ולכן לא הפתיע אותי שחלק מהחרדים אמרו לי מפורשות שהם לא רוצים סוף לקונפליקט הערבי-ישראלי מאחר וכל עוד יש קונפליקט, היהדות תמשיך להיות דומיננטית ולא יהיה איום על הסטטוס קוו. תחושת האיום משאירה את החברה הישראלית/יהודית בגטו ואת זה הם מעדיפים. אני מעוניין שנשתחרר מהפראנויה ומהגטו.

אני מבין את החשש של החרדים מתהליך ישראליזציה שבפועל כבר מתרחש בישראל, אבל לדעתי הציונות הדתית הלא חרד"לית יכולה וצריכה להיות שותף מלא למהלך כזה. אבל גם הם יהיו מסוגלים לעשות את זה רק אחרי שיקבע גבול חדש והם יצטרכו למצוא כוון אחר וחיובי לאנרגיות שהם משקיעים במפעל האנטי-ציוני של ההתנחלויות.

משמעותם של ממצאי דו"ח אבי חי

הגרף לעיל מספר לדעתי את עיקר הסיפור בדו"ח האחרון של קרן אבי חי (כאן ב-pdf): יותר ממחצית מהציבור היהודי במדינה רואים עצמם קודם כל כיהודים ורק אחר כך כישראלים (או כל דבר אחר). כאן טמון המפתח להבנת "הההתקרבות אל היהדות" שעולה מתוך הדו"ח, ועוד יותר מתוך הדיווחים על הדו"ח. שכן בעיקר בנוגע ליהדות, השאלה היא תמיד: איזו יהדות? והתשובה היא שהממצאים בדו"ח מראים התחזקות של זהות העמיות היהודית, ולאו דווקא של הדת היהודית, לפחות לא בפניה המוכרות במדינת ישראל.

אפשר לראות ביטויים למגמה הזאת לאורך כל הדו"ח. הנה למשל גרף האמונות של הישראלים היהודים:

שימו לב שככל שהאמונות אומרות פחות, כך הן פופולריות יותר. 80% חושבים שיש אלוהים, אולם 77% בלבד חושבים שיש כוח שמנהיג את העולם. 72% מאמינים שתפילה יכולה לעזור לאדם בצרה, אולם רק 51% מאמינים בביאת המשיח. רוצה לומר, ההשקפה שיש אלוהים אמורפי שאולי מדי פעם שומע תפילה היא פחות אמונה ויותר מעין אינטואיציה פופולרית. לכן היא פופולרית. ככל שהאמונה היא יותר קונקרטית, יותר ספציפית, ככל שהאמונה דורשת באמת… אה, אמונה – כך היא פחות נפוצה.

אבל רגע: 67% חושבים שהעם היהודי הוא הנבחר! מה עם זה? ובכן, אני מוכן להמר שאחוזים גבוהים יותר מהאוונגליסטים האמריקאים מחזיקים באותה אמונה, כך שתמיד צריך לשאול מהו המטען שהאמונה הזאת נושאת. והמטען שהאמונה הזאת נושאת כאן הוא לדעתי יותר אתני מאשר דתי. כלומר, מדובר באתנוצנטריזם, לא בדבקות באידאה תיאולוגית. כנ"ל לגבי 65% שחושבים שהתורה והמצוות הן ציווי אלוהי, שהרי האמונה הזאת היא הבסיס לקודמת. יש כאן יותר ייחוד אתני מאשר ייחוד ה'.

איך אני מגיע למסקנה הזאת? אני מגיע אליה כאשר אני רואה את הגרף הבא:

זהות יהודית-ישראלית פירושה שייכות לעם ישראל, ולא עמידה בקטגוריות הלכתיות שנקבעות על ידי הרבנות הראשית. לא רק הגרף האחרון מעיד על כך. את הפער בין אלו ניתן לראות בכל פעם שיש התרעמות על כך שקוברים חייל שאינו יהודי על פי ההלכה האורתודוקסית מחוץ לגדר בית הקברות, או כאשר לא נותנים לזוג להתחתן מאותה סיבה. עבור מרבית הישראלים היהדות היא שיתוף קולקטיבי באתנוס, ולא התאמה הלכתית לדת.

בהמשך לכך, על פי הדו"ח 65% צופים בטלוויזיה בשבת, 68% בעד פתיחת בתי קולנוע ובתי קפה בשבת, 51% בעד קיום נישואים אזרחיים במדינה, 61% "מסכימים" עד "מסכימים בהחלט" שלקונסרבטיבים ולרפורמים צריך להיות בישראל מעמד שווה לזה של האורתודוקסים (וזאת למרות ש-69% לא נכחו מעולם בתפילה או בטקס דתי בבית כנסת רפורמי או קונסרבטיבי). וזכרו שעל פי הדו"ח יש במדינה 46% חילונים, 32% מסורתיים, 15% דתיים ו-7% חרדים. כלומר, הזהות היהודית כ"עם" מתעצמת יותר מאשר הזהות ההלכתית או האורתודוקסית. הנה עוד נתון שמצביע על כך: 25% מהחילונים האנטי-דתיים "שומרים במקצת" על המסורת – מן הסתם שומרים כמרכיב תרבותי, לא דתי. ואפשר להוסיף לכאן את גם את הנתון בדבר אביזר הפטיש העממי הקולקטיבי שלנו: 98%(!) חושבים ש"די חשוב" עד "חשוב מאוד" לזכור את השואה.

אם כי שלא יהיה ספק: בהחלט יש גם תנועה לאימוץ ההלכה כדרך חיים, כלומר תנועת תשובה במשמעותה היהודית-מודרנית הסטנדרטית. ישראלים רבים חוזרים בתשובה, ויותר מכך: קיימת כידוע גם תופעה של התחרד"לות, כלומר (בין היתר) אימוץ קפדנות הלכתית יתרה משהיתה בקרב סרוגי כיפה למיניהם. יחד עם זאת, שימו לב שגם כאן כמעט תמיד ככל שהשמירה על המצוות מתחזקת, כך גם ההשקפות הלאומניות-גזעניות. כלומר גם כאן מרכיב הזהות של "העם" הוא מרכזי מאוד. (בסדר, ברור גם שבמקרה של היהדות אי אפשר גם ממש להפריד בין זה לזה. אני מדבר כאן על דגשים ונטיות.)

עניין של זהות

מה אם כן קורה כאן? הסבר פשוט יחסית הוא שמשום שמסגרת העל של הציונות מגלה חולשה, אולי אף נשברת, ומשום שהמדינה מתפרקת לשבטים ומגזרים ופחות ופחות מקיימת מסגרת משותפת (רעיונית, כלכלית, אזרחית), ישנה תנועה "ימינה" לאורך כל שדרות האוכלוסייה. כך חילונים מתקרבים לאמונה ולמסורת, וכך דתיים-לאומיים הופכים לחרד"לים. משום שהזהות האזרחית מספקת פחות ופחות תוכן, ומשום שהאדם לעולם לא ישאר נטול זהות, הריק הנרטיבי מתמלא במה שזמין וקל, כלומר חוזר לזהות שממילא תמיד היתה ברקע, והיא הזהות היהודית.

כלומר קו המעבר של הציבור מזהותו כישראלים לזהותו כיהודים הוא קו השבר של הציונות. ממילא הוא גם קו השבר של הדמוקרטיה, שכן את החברה האזרחית מחליף האתנוס. יש כאן מעבר של מוקד הזהות מהמדינה אל 'העם', שהוא, כידוע, עמישראל, ולכן מובן למה רק 44% חושבים שבכל מקרה יש לשמור על הדמוקרטיה, גם על חשבון ההלכה.

אפשר לצפות בתהליכים ה"אנטי-ציונים" האלה גם מהכיוון הממסדי: כאשר המדינה, באופן מתגבר והולך בשנים האחרונות, מתעקשת על יהדותה של המדינה, מה הפלא שהאזרחים מבינים שהם חלק מעם ולא מחברה אזרחית? אם הדבר שהכי חשוב לביבי הוא שהפלסטינים יכירו בישראל כמדינה יהודית, אם הנימוק הדמוגרפי מועלה שוב ושוב כמקדם להסדר עם הפלסטינים, אם מתקיימים דיונים בכנסת על סכנת ה"התבוללות" ואם בג"ץ מאשרר את "חוק האזרחות", השולל את זכותם של ערביי ישראל להתחתן עם ערביי השטחים ולהמשיך לגור בארץ (ובל נשכח שהחתונה בין יהודים לערבים אינה אפשרית ממילא על פי חוק במדינה), האם מפליא שהיהודים מבינים את הרמז ומגדירים עצמם כיהודים קודם וישראלים אחר כך?

אבל אומר שוב: מדובר יותר בזהות אתנית, ופחות בזהות דתית. הציבור הלא דתי שחש יותר יהודי מישראלי רוצה בעיקר לשמור על מקומו, על עבודתו, על ביטחונו – לא על דתו. למה הדבר דומה? בראשית המאה העשרים הן הבוּנד והן החרדים באירופה רצו מאוד מצד אחד לא לעלות לארץ ישראל ומצד שני לשמור על זהותם היהודית, אולם בעוד עבור הבונד הזהות הזאת היתה אתנית ותרבותית, עבור החרדים היא היתה בראש ובראשונה דתית. במידה דומה היהודים בארץ כיום, הן אלה שאינם שומרי מצוות והן אלו שכן, רוצים מאוד לחיות כאן, אולם עבור הראשונים השמירה על יהדותה של הארץ מבטיחה ביטחון אישי וכלכלי, ועבור האחרונים היא מבטיחה את שגשוגה של הדת היהודית (בגרסה שלהם).

מסקנות, יהדויות

שתי מסקנות עולות מתוך הניתוח הזה של הנתונים. ראשית, שכמו שהזהות היהודית מתחזקת, היא יכולה גם לסגת. באופן כללי ההיסטוריה המודרנית של הדת מלמדת שגלי התקרבות והתרחקות מהדתות המונותאיסטיות הן עניין סדרתי (ומעניין לציין שמחקרים שונים הראו שארה"ב בעת הזו עוברת תהליכים של התרחקות מהדת). באופן ספציפי לעניינינו, אם התנאים החברתיים-לאומיים ישתנו, ייתכן שנראה ירידה ב"יהודיות" של האוכלוסייה בארץ.

אבל לא כדאי לקוות שזה יקרה. לא היהודיות היא הבעיה, אלא המשמעות שלה. השאלה החשובה לכן לדעתי היא מה הוא כעת ומה יהיה האופי של "היהדות" הזאת שעולה ומתגברת. מי שלא קרא את מאמרו של אסף ענברי שהופיע ביום שישי ב"הארץ", שיקרא. ענברי עומד שם על חשיבות הניכוס המחודש של היהדות על ידי הישראלים שאינם שומרי מצוות. המצב הזוועתי של היהדות היום, הוא כותב, הוא

מה שקורה כש"הרוב החילוני" מעניק לעצמו פטור מיהדות, ומשאיר אותה לדתיים ולחרדים, כאילו היהדות היא איזו מהות נתונה, קפואה, שהדתיים והחרדים יודעים מהי. אבל היהדות מעולם לא היתה מהות קפואה. […] תולדות היהדות הן תולדות השתנותה, שלא לדבר על ריבוי הזרמים שהתקיים בה בכל תקופה ותקופה (ישראל ויהודה, צדוקים ופרושים, מקובלים ופילוסופים, חסידים ומתנגדים, דתיים ציונים וחרדים אנטי-ציונים).

מול אותם רבנים חרדים שיהדות, מבחינתם, פירושה הדרת נשים והשתמטות מחובות אזרח, היה הזרם החילוני צריך להתייצב כזרם יהודי החרד עוד יותר מהחרדים לדמותה של היהדות ולהגשמתה הנאורה, השוויונית והדמוקרטית. כזרם יהודי הנאבק על דמותה של היהדות, היה עליו להתייצב מול אותם רבנים דתיים-לאומיים שיהדות, מבחינתם, פירושה התעלמות מקיומם של הפלסטינים, הנצחת הקיפוח של ערביי ישראל וראיית עצמם כמפקדיו האמיתיים של צה"ל. זה לא יקרה כל עוד ימשיך הזרם החילוני לחשוב שהוא הרוב, וכל עוד יחשוב שבתור "הרוב" הוא יכול להרשות לעצמו להוציא את היהדות ממערכת השיקולים שלו.

מהלך של התקרבות ליהדות, אם כן, ישאר עקר ומכוער אם יעצור בחמימות הדביקה של "העם" וההתבצרות הקורבנית אל מול כל מי שאינו יהודי. את היהדות כזהות צריך להטעין במשמעויות נוספת – אבוי אם משמעותה תהיה אך ורק עליונות גזעית או קיום אוטומטי של מצוות. אסור שהמסמן "יהדות" יצביע רק לעבר אתנוצנטריזם וטכנאות הלכתית. היהדות צריכה ויכולה להוות מעיין נובע לא רק לזהות, אלא למשמעות וערכים. למעשה, רק ללא התפתחות כזאת היא תדרדר – וכבר מתדרדרת – בלית ברירה ללאומנות אתנוצנטרית או לחרדיות ילדותית. זו סיבה אחת שאי אפשר להפקיר את התרבות היהודית דווקא לאלה שלהוטים כל כך לנכס אותה כולה לעצמם. סיבה שנייה היא פשוט מפני שעם שפוי לא מוותר על מורשתו ותרבותו, ועמים שכן מוותרים הופכים למה שאנחנו רואים כיום ברוסיה או בסין.

נקודה אחרונה: יש לזכור שהמחקר שבבסיס הדו"ח התקיים בין מאי 2008 ליולי 2009. בשנתיים-שלוש שעברו מאז עשה הקב"ה ככל שביכולתו להשניא ולהגחיך את המסורת היהודית בכלל ואת היהדות האורתודוקסית בפרט על הציבור בישראל, ועם כל מוגבלויותיו המוכרות, יש להניח שהוא הצליח לפחות במידה מסויימת. סקר שהיה נערך כיום, אחרי הפגנות החרדים (האם המרעיבה, גזענות עמנואל), מלחמות הדרת הנשים וביריוני תג-מחיר, ובשיתוף רוח המאבק החברתי החדשה מהקיץ שעדיין חיה ופועמת – סקר כזה היה נותן תוצאות שונות. כמה שונות? נו טוב, אין לי מושג.

סתם

לפני שלושה חודשים פורסם סקר של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, עם נתונים מעט שונים ומעניינים. כתבתי עליו כאן.

לאחרונה היתה תקלה קטנה במכונת הרסס של בלוג הלוויין לבלוג זה, מינים. למי שפיספס, העלתי שם שתי רשימות בשבועיים האחרונים, אחת על מבדקים שנעשו לי כדי לגלות מה קרה למוח שלי אחרי שנים של מדיטציה, והשנייה על ספר חדש ומעניין על הסיינטולוגיה.

יורם קניוק והתפוררותה של הזהות היהודית בישראל

אתמול עתר יורם קניוק לבית הדין המחוזי בדרישה להורות למשרד הפנים לאפשר לו "להשתחרר מהדת היהודית" באמצעות שינוי סעיף הדת במרשם מנהל האוכלוסין מ"יהודי" ל"חסר דת", לאחר שפנייתו למשרד הפנים סורבה. קניוק עשה זאת לאחר שנולד נכדו הראשון, אז

התברר לו שנכדו מוגדר במרשם האוכלוסין "נוצרי אמריקאי" כפי שמוגדרת אמו, בתו של קניוק שנולדה בישראל ושירתה בצה"ל. זאת בשל העובדה שאמה, רעייתו של קניוק מירנדה, היא נוצרייה אמריקאית. לאחר דין ודברים עם פקידי מרשם האוכלוסין אושר לשנות את סעיף הדת של הנכד ל"חסר דת". בעקבות כך ביקש קניוק להשוות את מעמדו למעמד נכדו ולהירשם כ"חסר דת", אך פקידי משרד הפנים הסבירו לו שהדבר בלתי אפשרי והפנו אותו לבית המשפט.

קניוק נוגע כאן בעצב רגיש שיכול להביא כאב רב לאנשים רבים. הוא חושף את האפלייה המאוד-לא-דמוקרטית בין יהודים לשאינם במדינה. נכדו של מי שלחם במלחמת העצמאות והיה לאחד מגדולי הסופרים בארץ לא יוכל להתחתן עם יהודיה על פי החוק הישראלי משום שהוא מוגדר כנוצרי.

עכשיו, כמובן שהוא לא נוצרי, וכמובן שהוא יהודי לכל דבר ועניין – חוץ מעל פי ההלכה האורתודוקסית, לה חשובה דתו של אמו. לקניוק כל זה נראה מטורף. הוא מעדיף להיות "חסר דת" מאשר להשתתף במשחקים של הרבנות הראשית. סביר למדי שאם אכן יפסוק בית המשפט לטובתו, יתברר שקניוק מניף כאן את נס המרד, ויהיה הראשון מבין רבים שיהפכו מ"יהודים" ל"חסרי דת".

הבעיה, חשוב לציין, היא לא ההלכה, אלא ההתעקשות על התאמה בין חוקי המדינה להלכה. זכותם של שומרי מצוות למיניהם לא לחתן את בנותיהם עם נכדו של קניוק (או בעצם, לנסות לחנך אותן לכך), אבל חובתה של המדינה לדאוג לכך שנכדו יהיה בה אזרח שווה זכויות. במדינה ישראל, בגלל המונופול של האורתודוקסיה על שירותי הדת ועל הטקסונומיה המשפטית של המדינה, ישנם מאות אלפי בני אדם שלא יכולים לקבל שירותים בסיסיים כנישואין וקבורה (לפחות לא על פי רצונם).

והעניין בעצם עקרוני יותר מזה, שכן הוא נוגע לבעייתיות שבהתעקשות של המדינה להגדיר עבור אזרחיה בני איזו דת הם. גם כאן קיימת ברית לא כשרה בין ההלכה הדתית לבירוקרטיה הממלכתית.

קשה לנו להבין את זה היום, אבל עד לפני כמה מאות שנים דתו של אדם לא היתה נתונה לבחירתו. אני לא מתכוון לרוטינה הבנאלית בה אחרים היו קובעים עבורך אם אתה מאמין בלידת הבתולין או בהתגלותו של המלאך גבריאל למוחמד – כפייה כזאת כמובן היתה – אלא למציאות המעניינת בה מבחינת רוב האנשים זה היה הגיוני שאחרים יקבעו בשבילך יסודות שכאלה.

עד המאה ה-18 דת על פי רוב לא היתה עניין של בחירה אמונית, אלא עניין של לידה, מקום מגורים (Cuius regio, eius religio), מצב משפחתי (הגבר קבע את דתה של אשתו) או מעמד. רדיפת האינקוויזיציה אחרי היהודים המומרים בספרד ופורטוגל נמצאת מבחינה היסטורית על התפר שבין התפיסה המובנת מאליה שאפשר (ואף רצוי) לכפות על מישהו המרת דת, לבין הצורך המתסכל לבדוק ולוודא שהוא אכן "מתכוון לזה", מרגיש ככה "מבפנים", כלומר אינו מתמיד במנהגיו הישנים בסתר.

עם הנאורות כל זה נגמר. הפילוסופים החדשים ניסחו עבור ההמונים את מה שהיה כבר המובן מאליו האינטואיטיבי: דת היא עניין פנימי, אוטונומי ואינטנציונלי. רק אם אני באמת מאמין, או לפחות באמת רוצה להאמין, אני באמת נוצרי (או יהודי, או מוסלמי וכו'). כאשר נתנאל פוזנר ביקש בשנות השמונים של המאה ה-18 להתנתק מסמכות הקהילה היהודית באלטונה מפני שכבר לא האמין בעיקרי הדת דאז, היו אלה השכנים הנוצרים-חילונים, ה-freidenkern החדשים, שעודדו את הממשל לאפשר לו להיות אזרח חופשי, ללא קהילה. לפני האמנסיפציה זה לא היה אפשרי. אחריה ניצלו יהודים רבים את האפשרות החדשה להיפרד סופית מהרבנות והמסורת, לצאת סופית מהגטו, להיות יהודים בדרכם – או פשוט להתבולל.

אבל מה שבאירופה ובארה"ב אפשרי מאז תחילת המאה ה-19, במדינת ישראל עדיין אסור חוקית. כי מדינת ישראל מתעקשת לאכוף את ההלכה האורתודוקסית בכל הנוגע למספר נקודות מכריעות בחייו של הפרט: לידה, נישואין, הורות, קבורה. בנקודות האלה המדינה תחליט בשבילך מהי הדת שלך, ובהתאם לכך איך עליך לנהוג, כל זאת גם אם אתה לא מאמין או מקיים דבר ממנה כרגיל. קשה לנו להבין את זה היום, אבל זהו המצב במדינת ישראל.

לכן העניין עם היוזמה של קניוק הוא רחב הרבה יותר מעוד ויכוח על זכויות אזרח ודמוקרטיה. אלו עניינים חשובים מאוד כמובן, אבל חשוב לא פחות הוא האתגר לזהות היהודית שמציב כאן קניוק. על פי הכתבה לעיל

קניוק מסביר בעתירתו כי אין בו רצון להיות חלק מ"איראן יהודית" ולא חלק "ממה שנקרא היום 'דת ישראל'" […] בעתירה מסביר קניוק כי היסטורית, נקראו בני העם היהודי בתנ"ך "ישראלים", "בני ישראל" או "בני יעקב". התובע מבקש להיות ישראלי בלאומיותו ובן בלי דת, ולא חלק ממה שנקרא היום דת ישראל ש"נפשו נקעה ממנה". קניוק טוען כי זכותו לשנות את רישום הדת מ"יהודי" ל"חסר דת" נגזרת, בין היתר, מחוק יסוד כבוד האדם וחירותו, כמו גם מהלכות בית המשפט העליון, ואלה שהכירו בהכרזת העצמאות שמהווה נורמה משפטית המבטאת את ערכיה של החברה בישראל.

וכמוהו יש עוד רבים. הניכוס האורתודוקסי של היהדות, יחד עם הרודנות המשפטית שמוענקת לו על ידי המדינה, מרחיקים ישראלים רבים מדתם – את חלקם גם מישראליותם. האנטגוניזם כלפי המסורת היהודית הוא גדול בחלקים לא קטנים של האוכלוסייה, כאלה שמרגישים שנכנסים להם לתוך הבית/צלחת/ורידים. אלה אותם רבים שנתנו בזמנו ל"שינוי" את כוחה, וחלקם גם הצביעו ליברמן בתקוות שווא שהוא יעשה משהו נגד שליטת הרבנות. רק לפני כמה חודשים התפרסם סקר שהראה שחילונים באופן כללי מזדהים יותר עם ערכי התנועה הרפורמית, מאשר עם אלו של הציונות הדתית או כל זרם אורתודוקסי אחר.

ולא רק בארץ. על פי מחקר שפורסם בספר (המוערך מאוד) The Jew Within: Self, Family and Community in America משנת 2000, בעוד ש

בניגוד לישראלים, שרבים מהם נושאים טינה כלפי האורתודוקסיה זה זמן רב בשל ההשפעה והכוח הפוליטיים שלה, מעטים היהודים האמריקאים שהחזיקו באיבה עמוקה כלפי האורתודוקסיה. […] לפחות עד סוף שנות השישים, נחשבו היהודים האורתודוקסים, על ידי רוב היהודים האחרים, כבעלי הסטנדרטים הגבוהים ביותר של דבקות דתית ומחויבות. […] מצב זה השתנה בשנים האחרונות. 79% מהמשתתפים המחקר שלנו [שהתמקד בקבוצת המרכזית של יהודים אמריקאים, כלומר לא האדוקים ביותר ולא המנותקים ביותר מהמסורת – ת.פ.] שללו את הגדרת האורתודוקסיה כיהדות האותנטית ביותר. רבים (47%) אמרו שהם לא מוקירים תודה לאורתודוקסים על שהם עושים רבות למען שימור החיים היהודיים. הרוב (51%) הסכימו שהאורתודוקסים הם צרי-מוחין ושהם עצמם מוטרדים מתחושות העליונות של האורתודוקסים (52%). […] 80% מהמשיבים אמרו שהם מסכימים עם המשפט "מרגיז אותי שיהודים אורתודוקסים בישראל מגבילים את יכולתם של יהודים קונסרבטיבים ורפורמים לנהוג על פי מסורתם" (עמ' 148-149).

קניוק במקרה קולע לדעתם של האמריקאים. על פי הכתבה לעיל

קניוק גורס שלחם על הקמת מדינה יהודית-עברית שבבסיסה עמדה מגילת העצמאות, ועתה חש הוא כי הדת היהודית של העת האחרונה מייתרת ומורדת בה, ומתירה את הקשר בין הישראלים לבין היהודים בתפוצות שאינם שייכים לדת היהודית הקיצונית של היום.

במילים אחרות, השליטה האורתודוקסית במנגנון הבירוקרטי של מדינת ישראל, זאת בתוקף ראייתה את עצמה כנושאת האמת היהודית הבלעדית, נמצאת בעוכריה ומרחיקה ממנה יהודים רבים.

האורתודוקסיה נמצאת כאן במלכוד, מתוחה בין היומרה לאמת הבלעדית, לבין ההבנה שהתנשאות לא ממש מחבבת אותך על בני אדם כיום; מתוחה בין החובה להוכיח את הזולת ולהכריח אותו לשמור הלכה, לבין ההבנה הברורה כשמש שזה לא ילך ושזה לא מוסרי; מתוחה בין היומרה לכלול תחת כנפיה את כל עם ישראל, לבין המציאות בה רק מיעוטו נאמן להלכה על פיה; מתוחה בין אהבתה לשררה שמעניק לה החוק בישראל, לבין ההבנה המחלחלת שהכוח הזה רק מרחיק ממנה יהודים.

מתוחה, בקיצור, בין המסגרת ההלכתית שהתפתחה בגלות, בשטעטל, לבין המציאות שהתפתחה במדינת ישראל הדמוקרטית והחילונית. מתח הוא לא דבר בריא, בעיקר לנוכח האמת הפשוטה שרוב עם ישראל לא שומר ולא ישמור תרי"ג מצוות לעולם, ומאידך הניסיון לכפות זאת עליו רק ירחיק אותו ממה שהוא עדיין מעריך במורשתו.

בסופו של דבר, הבעיות האלה מתחילות מהשילוב המוזר בין דת ללאום שמציעה היהדות. נכון, היא גם וגם. אבל אם כך, למה זה על הלאום כולו לנהוג על פי מנהגיהם הדתיים של המיעוט האורתודוקסי? קניוק מבטא זאת היטב כאשר הוא מבקש להיות "ישראלי בלאומיותו ובן בלי דת" – הלאום מבחינתו גדול יותר מהיהדות הדתית של האורתודוקסיה. ואכן, למה לא, כפי שהציע בזמנו השופט חיים כהן, יהודי במדינת ישראל יהיה מי שמרגיש קשר עמוק לעם היושב בציון, עם או בלי קיום מצוות, עם או בלי אמא יהודיה? למה לא ניתן להצטרף לעם, ולא לדת? האנומליה כאן היא תוצאה של קבלה מעט נמהרת של התכתיב ההלכתי האורתודוקסי, שעבור מרבית הציבור הוא חסר משמעות בכל אתר אחר בחייהם.

למה אם כן זה המצב? למה מסכים הרוב החילוני לתת למיעוט האורתודוקסי את כל הכוח הזה? התשובה בגוף השאלה: לרבים מהחילונים המצב הזה נוח מאוד בדיוק בגלל שבכל אתר אחר של חייהם הם מנותקים מההלכה האורתודוקסית. שכן אם יהדותם מוגדרת על פי לידתם, יוצא שממנה והלאה הם פטורים מכל עניין בה, ודאי מכל מעשה. אין לטעות: חילונים רבים שמחים על כך מאוד, משום שכך הם נחשבים יהודים למרות שהם לא יודעים שום כלום על ההיסטוריה היהודית, על התרבות היהודית, ולא מטפחים אף מנהג או מצווה. והם רוצים מאוד להיחשב כיהודים. חשוב להם להיות חלק מהאתנוס היהודי, מ"עם ישראל", להתכרבל בחמימות שמספקת הלאומיות. הולכים בלי ומרגישים עם.

גם זה לא סוף העולם, אבל אם כך, למה להתעקש לא לאפשר לאחרים להתכרבל גם כן? שלא כמו שמיכת פיקה, הלאומיות רק גדלה ככל שיש יותר אנשים שמתכרבלים בה. מה ההגיון לא לאפשר לפרטים הרוצים להסתפח בנחלת ישראל לעשות כן רק מפני שהם יצאו מרחם לא יהודייה – לבד מהגיון גזעני, שמוצא טעם לחייו בתחושת עליונות על כל מי שלא שייך למועדון הסגור? וכמובן, כאן נכנס גם הסכסוך עם שכנינו ותורם את תרומתו למאבק הזהות הזה: אנחנו יהודים מול מישהו, ולכן מעוניינים מאוד להיות מלוכדים בקשר הדם שבינינו, ואכמ"ל.

הדבק שמעניק הסכסוך לזהות היהודית הוא רב, אבל נראה שהוא מתיישן ומתחיל להתפורר. הצעד של קניוק קובע שלב חדש בפולמוס על הזהות היהודית-ישראלית. לפחות דבר אחד מסתמן כבר עכשיו: הניסיון להגדיר מיהו יהודי על פי האורתודוקסיה, כמו גם הניסיון להכריח אנשים להתחתן או להקבר על פי ההלכה האורתודוקסית, לא רק שאינו דמוקרטי ומפר זכויות אזרח פשוטות, אלא מפורר את הזהות היהודית-ישראלית – אותה זהות שהוא מנסה להציל.

ההה                                                          

[ב-19 למאי יתקיים באונ' חיפה כנס תחת הכותרת ישראל בין אנטי-יהודיות, אנטי-שמיות ופרוגרסיביות חדשה. בין השאר ירצו שם נמרוד אלוני, עוז אלמוג, יצחק בנימיני, גדי טאוב, במבי שלג, אסף שגיב, אילן גור זאב, פיליפ וקסלר, בן דרור ימיני, אניטה שפירא וגם אני. פרטים כאן.]

ההזדקנות

ההזדקנות אינה יותר מאשר הצטברות עוד ועוד פגעים כרוניים בגופינו. ככל שאדם מתבגר ומוסיף שנים, כך הוא גם אוגר ומוסיף מני מחלות, חוסך ואוסף פגמים ונזקים בגופו שילכו איתו וילווהו כל חייו. אדם נולד חף מכל פגע, תמים וטהור, כולו שלמות מדויקת ונקייה. משך תשעה חודשים גדל והתפתח ללא מגע יד, אף ללא כל יכולת שלו עצמו להשפיע בדרך כלשהי על היווצרותו. והנה בתום תהליך הבריאה יוצא לאויר העולם יצור מושלם. יצור מאופס, יצור תמים, ללא רבב. אך כשם ששלם ועגול הוא, כך הוא גם זהה בתכלית לכל תינוק אחר. וזו הרי עובדה הידועה לא מכבר: כל התינוקות אותו הדבר. הכל יודעים שאין ממש להבחין בין תינוק לתינוק, ואפילו בין תינוק לתינוקת, משום שכולם פשוט דומים כל-כך – ניתן לומר אף זהים. ככה זה: שלמות היא שלמות היא שלמות, וכל שלמות אחת זהה לזו שבמורד הרחוב. אם אין שום סימן, אם אין שום סריטה, הרי כל המכוניות סוּבָּרוּ לבנה, ותינוקות שאך זה נולדו דומים לחתולים בלילה, שכידוע, אז הם כולם אפורים. רק הזמן, רק טחינתם של גלגלי המציאות תאפשר הבחנה והבדלות בין אדם לאדם, שכן עם חלוף הימים הולכים ונשזרים בו, באדם החי, אותות מבחינים: פצעים וחטטים, סריטות וגירודים, צלקות ופגמים, נכויות וקמטים. עוד ועוד "חברים ומכרים" מתווספים לאדם, ואם תחילה נאלץ להסתפק בצלקת בברך שקיבל כשנפל בהיותו בן חמש, לאורך זמן מגיעה גם הציפורן החודרנית, פצעי האקנה המחוטטים, השן עם הרקבובית, אחריה הטחורים, בעתיד גם תבוא צלקת-ניתוח-המעקפים, וכמובן החברבורות וכתמי-הכבד החינניים…

כך זה נמשך ונאספים המאפיינים, איש איש ותבנית נוף גופו המיוחדת, כל אדם והמרקם הייחודי של פגעיו ונכויותיו. וכל אלו נהיים, מילולית, לבשר אחד עם האדם עד שאין כלל להפריד בינו לבינם, מפני שהוא עצמו, זהותו והוויתו, מוגדרת בעזרת אותה צליעה או אותו גמגום, אותם פגעים שנשארים איתו לכל החיים, אותם פגמים שמלווים אותו עד יום מותו (כולל, אם התמזל מזלו, עד שעת מותו האחרונה, אם הוא מקבל אז במתנה משום-מקום, למשל, גיהוק עיקש לאפיון ייחודי של אותה שעה ייחודית ומובחנת).

אלו אכן "סימני הזמן" שמסמנים לנבדל כל אחד ואחת, שמגדירים את האינדבידואל. לחיות פירושו להשתנות, ולהשתנות פירושו להיבדל ולקבל ייחוד – להתרחק הלוך ורחוק מאותו כליל של שלמות שהיינו כתינוקות ולהתפצל שוב ושוב לאלפי האפשרויות היחידניות שהם אנו, באוספנו את אותם פגמים נפלאים. הזדקנות היא היבחנות, התבגרות היא התבדלות, גדילה פירושה לתת לזמן לעשות את שלו, שבכל המקרים הוא גם שלך, מפני שהוא המגדיר אותך. החיים הם מנוס מאותה שלמות משמימה והתפלשות חייתית בבוץ השינויים. כי להיות מושלם פירושו להיות לא-אדם, להיות בלי זהות ואף ללא מציאות. החיים הם אכן החריגה מהשלמות, ועל כן המאבק לזהות. ולכן תינוקות המתים בדמי ימיהם לעיתים נקברים אף ללא שם: הם עדיין לא כלום, וּודאי לא אדם. על כן גם, נראה, פגם ברית המילה – בשביל ההבדלה.

היצירה מתקיימת כאשר נוצר האיחוד בין הצורה לחומר, ההתנגשות בין השלמות לממשות. התינוק הוא שיגור של צורה טהורה דרך חומר דחוס: תחילה קו-ההתקדמות מהיר וברור, בהיר ומדוייק, אך לא עוברת שנייה, אף לא חלקיקה, והחומר סביב מתחיל לחכוך ולשחוק, להאט ולפגום. הטיל-תינוק עוד מהיר ומעופו ישר, וצורתו מפלחת את דוחס החומר, אך אין פילוח בלא השפעה גם על המפלח, והקליע שלנו הולך ומאט, משנה צורתו על פי סביבתו, הנה הוא כבר ילד, הנה הוא בחור – מה כבד המחיר שמשלמת הצורה על כניסתה לחומר! הנה מבוגר, הנה הוא זקן – אך מה רב הוא הרווח, שכן כך ורק כך היא נחלצת מסתמיותה, מאלמוניותה, קורמת – ממש – עור וגידים וזהות והוויה. סופו של דבר: החומר גובר, והצורה-טיל-תינוק-ילד-בחור-מבוגר-זקן מאיטה ועוצרת, אפסה תנופתה וקץ מעופה. ובעצם, מומשה מטרתה.

בל נחביא את הפגמים שלנו – נציגם לראווה! הלא הן הם אנו, הם-הם זהותנו. אך גם בל נתגאה בהם – לא עשינו דבר כדי לקבלם, לא פעלנו בשמץ בשביל לאספם. הם באו לנו לא קרואים וללא כוונה, נדבקו אלינו או נוצרו עלינו. אלה חיינו: התרסקות בחומר של הצורה. זה מה שאנו: אוסף פגעים, ציבור חטטים, תאונה אחת גדולה. אך כמה נהדר – כאשר ניתן לתאונה הזו החופש להיות ולהמשיך להתרסק (והחופש הזה ניתן לה/לנו על ידינו עצמנו), אז נוצרת יצירה מופלאה: קטסטרופה שכולה חיים והנאה, אסון-טבע שהוא הטעות הכי נכונה.

 

(פורסם בעיתון הסטודנטים של אוניברסיטת חיפה, אי שם בשלהי שנות התשעים)