זן

דוגן בגילמן

בין שני הסמינריונים שעלי לקחת במסגרת לימודי לתואר שלישי מצאתי שיעור נהדר של פרופ' יעקב רז הנהדר תחת הכותרת '"לשכוח את עצמך"- זמן, הוויה ועצמיות במשנתו של מורה הזן דוגן' בדיוק בבוקר היום שבו אני עצמי מרצה. יבול שירים מהשיעור האחרון

 

לא הארה
התעוררות
שהיא אינה שונה
מהמצב הזה
כפי שהוא
לא הארה
 

אם יש התהוות עצמית
אין
התהוות עצמית
כלומר מותנית
אז אין
עצמי
או שיש
הקפה טעים
 

הקפה
אני מרשה לעצמי לשתות
נכון שלא הכי בריא
אבל הרי צריך
להתעורר
 

אם אתעורר
במהלך הקורס
אוכל לוותר
על רפראט
 

זן באקדמיה
לומר שזה אבסורד
זה לא להבין
זן
באקדמיה
 

הבודהי הוא מראה
שיש בהתמדה להבריקה
אני חושב בדרך לשירותים
אוף אני נראה נפלא
 

מדברים זן
והזמן עובר
הווה תמידי
עאלק
 

כדאי לדעת
על נגארג'ונה
שאמר שלא
כדאי לדעת
 

אין הרבה מה לעשות
כשחם
לבד מלהדליק מזגן
ואין
אין הרבה מה לעשות
בכלל
לבד מכאן ועכשיו
הבעיה שחם עכשיו
 

אין עין אין אוזן אין אף
אין כלום
ואף על פי כן
בהחלט אין כלום
 

יש משהו שרלטני
בלדבר על זן
אפשר לומר הכל
אפשר פשוט לשתוק
הכל יהיה נכון
ולסיכום לומר שכל
מה שאמרת
לא נכון
 

אי-שניות
כן
זה לא אחדות
אלא אי-שניות
הבנת
לא הבנת יופי
 

המילה "נירוונה"
טעונה מאוד
כמו גן עדן
אלוהים
מריה הקדושה
פיפי
 

אמרת שיר זן
בעברית
כמעט אמרת
רועי צ'יקי ארד
ממזר
 

האם לכלב יש
טבע בודהה
לא
יודע
הכלבה שלי
מחכה
קשורה
בחצר
 

בזוית מסויימת
רצועת השעון
שלי מבריקה
כלומר בזוית מסויימת
אלָי
לא שזה אומר
שיש אני
אבל לאין-אני הזה
יש עיניים משלו
 

הירח
שמשתקף באגל הטל
שנושר
ממקור האנפה
הוא העולם
אמר איהיי דוגן
אפשר לעשות מזה
עבודה סמינריונית
 

מחלון החדר
בגילמן
נשקף בית הכנסת
המפואר של
האוניברסיטה
בפנים יש יופי
של שירותים
 

נגארג'ונה לא
דיבר אונטולוגיה
חיים קלים
עבורו
ועבור אחרים
 

בניין גדול שבו
כולם לומדים
האם לא ברור
שאלו
ימות המשיח
 

אחרי השיעור
אוכל סלט
אקרא ספר
אם יהיה זמן
אחשוב מעט
על זן
 

לכתוב שיר זן
קל מאוד
קשה יותר
להתפרנס

זן-בודהיזם מדעי

לדת, כידוע, יש יחסי אהבה-שנאה עם המדע. מחד תוקף אותה הפחד שמא גילויים חדשים יביאו להפרכת אמיתות שנחשבו אלוהיות (למשל שכדור הארץ נמצא במרכז היקום); אליו מתלווה גם הדאגה (המוצדקת) שצורת החשיבה האנליטית-אינסטרומנטלית תשתלט על ההכרה האנושית ולא תאפשר לה צורות אחרות של תודעה ותפיסה.

מאידך ישנו ניסיון בלתי פוסק על ידי הדתות השונות לינוק תוקף לאמונותיהן מתוך ההון התרבותי של המדע – כלומר משום שהמדע נחשב בימינו לסמן המובהק של האמת האובייקטיבית מנסים אנשי האמונה להוכיח דרכו את דרכם. כך התאפשרות חיים על פני האדמה "מוכיחה" תכנון מדוקדק של בורא, מכאניקת הקוונטים "מוכיחה" שהמחשבות בוראות מציאות, ועוד כהנה וכהנה המצאות למניהן.

בארץ גיבור טרנד האמונה-על-פי-המדע הוא הרב זמיר כהן, שטוען, למשל, שתיאוריית המפץ הגדול מהווה "הוכחה מדעית חותכת כי העולם לא היה תמיד, אלא נברא יש מאין!!", או שקיומו של האל מוכח מעצם העובדה שנפחם של המים, שלא כמו חומרים אחרים, עולה ולא יורד כאשר הם קופאים. ניתן לו קרדיט ונניח שהוא סתם מתבדח. 

אך בעוד שלוש הדתות המונותאיסטיות מבקשות להביא הוכחות מדעיות לאמונותיהן המטאפיזיות (משימה מתסכלת וכפוית טובה בהיותה למעשה בלתי אפשרית), הרי שלאחרונה, עם ההתקדמות הדוהרת של מדעי המוח, מנסים בודהיסטים למיניהם להשלים על ידי הממצאים המדעיים העדכניים את תובנותיהם הפסיכולוגיות.

תיאוריה של הארה

במרץ השנה יצאו לאור שני ספרים המבקשים לשפוך אור על דרכו של הבודהה מתוך הגילויים החדשים של מדעי המוח וההכרה. הראשון, Selfless Insight נכתב על ידי ג'יימס אוסטין, מתרגל זן-בודהיזם ותיק ופרופ' אמריקאי לנוירולוגיה. 

אוסטין קנה את תהילתו בספר עב-הכרס Zen and the Brain ("זן והמוח", 1998), בו הוא התחיל לתאר את הקשרים השונים בין מחקר המוח לתובנות שהזן מצביע עליהן, ובין השאר גם תיאר חווית קנשו (Kensho, חוויית 'התעוררות' זמנית במסורת הזן-בודהיזם) שזכה בה ב- 1982:

זה מכה בפתאומיות בתשע בבוקר, ברציף של הרכבת התחתית בלונדון. […] בבת אחת כל מה שנגד עיני רוכש שלוש תכונות: מציאות מוחלטת, נכונות אינהרנטית ושלמות עליונה. […] לא רק זה, אלא שהתמונה הזאת מעבירה בי תחושה נוספת: היא נצפית בצורה ישירה כראי קר ומרוחק שמעיד על נוף השטוף באור ירח. […] אין צופה. התמונה ריקה לחלוטין, מופשטת לגמרי מכל עקבה של אני-עצמי-שלי. [ברור לי גם ש]כך תמיד היו פני הדברים; שאין עוד מה לעשות – שתחנת הרכבת הזאת בעצמה וכשלעצמה וכל העולם לבד ממנה הם לחלוטין שלמים ותקפים באופן מהותי; ושאין ממה לפחד.

בספרו החדש של אוסטין הוא ממשיך לחקור את שני צדדיו של הקנשו: הצד החוויתי-סובייקטיבי, והצד המחקרי-אובייקטיבי. לא מזמן כתבתי על ספר חדש של אחד מחוקרי התודעה החשובים העולם, תומס מטצינגר. בספר מטצינגר מציע תיאוריה על פיה האגו שלנו הוא לא יותר מאשר מודל שמייצר המוח, ושנתפס על ידי האורגניזם האנושי לא כממשות. על פי מטצינגר שחרור רוחני הוא ראיית מודל העצמיות שלנו כמודל (ולא כ"דבר" ממשי), ועל כן למעשה ההבנה של האורגניזם שאין לו בעצם מוקד אוטונומי של  עצמיות וזהות.

אוסטין מציע תיאוריה אחרת להבנת תהליך השחרור הרוחני (שוב, על פי ממצאי מחקר המוח האחרונים). על פי אוסטין המוח שלנו יכול לתפוס את המציאות, בגדול, בשתי צורות משלימות: הצורה האגוצנטרית, והצורה האָלוֹצנטרית. הצורה האגוצנטרית היא זו המוכרת לנו רוב חיינו: אנחנו תופסים את העולם כנמצא סביב הגוף שלנו, ומתייחסים לכל מה שקורה על פי הקשר שלו "אלינו": מה טוב לנו, מה רע לנו, ואיך אנחנו מפיקים את המירב מכל סיטואציה.

חשוב לציין שנקודת המבט הזאת משפיעה ממש על אופן תפיסתנו את העולם, כלומר על הדרך בה המוח מעבד את קלטי החושים, על התמונה שהוא מציג בפני האורגניזם. מנקודת מבט אגוצנטרית העולם נתפס כשונה מאיתנו, כנמצא מולנו, וכמלא בישויות אחרות הנבדלות מאיתנו (ועל כן יכולות לאיים עלינו, או להיות מנוצלות על ידינו).

יחד עם צורת התפיסה הזאת, קיימת כאמור גם צורה אחרת של התייחסות אל העולם, הצורה האלוצנטרית. בתפיסה האלוצנטרית העולם נתפס כעומד בפני עצמו (ולא מולנו), זאת משום שקלטי החושים לא נתפסים כמרוכזים בקולט אחד ("אני"), אלא, גם הם, כעומדים בפני עצמם. הצופה, שהוא האני, לא נמצא בתמונת העולם הזאת, ולכן המציאות לא נתפסת כמחולקת בין "כאן" ל"שם", "אני" ל"עולם" ואינה נשפטת מיד על פי מה טוב או רע למתבונן.

אתם כבר ודאי מבינים לאן כל זה הולך: בעוד שכרגיל המוח שלנו משלב בין שתי צורות התפיסה הללו בצורה שאנחנו לא שמים אליה לב, הרי שעל פי אוסטין "בקנשו נופלים שורשי העצמי, ומתגלה לפתע צורת התפיסה האלוצנטרית המובהקת".

חוויה כזאת יכולה להיות תוצר של תרגול מדיטטיבי, והיא יכולה גם להתרחש באופן ספונטני לחלוטין. החשיבות שלה היא בהצגה עבור האורגניזם של צורת תפיסה שונה לגמרי, צורת תפיסה שבה כל מערך העצמיות שלנו, כל הדרך בה אנחנו תופסים את האני, אינו קיים, והעולם לבדו מולך נורא. על פי אוסטין "באופן אידיאלי אדם שעבר מצבי התעוררות [כלומר חוויות קנשו – ת.פ.] חוזרים ונשנים יכול להתפתח לכדי 'חכם' שחופשי מדפוסי ההתנהגות [שנובעים מראייה אגוצנטרית], חופשי מיומרות אגואיסטיות, חופשי מתשוקות ושנאות מכבידות."

שאלות זן

הספר השני, העוסק גם הוא בתובנות הזן בראי מחקר המוח המודרני, כתוב בצורה שונה לגמרי. סוזן בלקמור, אשת אשכולות אמיתית שכתבתי עליה לפני כשנתיים, בילתה פרקי זמן שונים של חייה בחקירת נושאים שונים. בעקבות חוויה חוץ גופית שהיתה לה היא עמלה יותר מעשור בניסיון להוכיח בצורה ניסויית שתיתכן תודעה מחוץ לגוף (במילים אחרות: שיש לנו נשמה). המחקר הזה הוכתר ככישלון, אבל מאז היא כתבה את אחד מספרי היסוד של תורת המימטיקה ובשנים האחרונות מקדישה את מירב מרצה לחקר התודעה.

ספרה החדש, Ten Zen Questions הוא מעין יומן רוחני בו היא כותבת על התמודדותה עם עשר שאלות הנוגעות לזהותנו ולצורה בה אנחנו תופסים את עצמנו. בלקמור לוקחת אותנו איתה להתבודדויות ארוכות בהן היא מתרגלת מדיטציה אינטנסיבית, שמושטת הן על עקרונות הזן-בודהיזם והן על התובנות האמפיריות של מחקר המוח.

כך למשל היא מתארת את מאבקה עם רעיון האני:

באופן אינטלקטואלי אני לא מאמינה שקיים עצמי פנימי שחווה את כל החוויות. ובכל זאת זה מרגיש כאילו יש. אני לא מוכנה לחיות עם הסתירה הזאת שבין איך שזה מרגיש ואיך שאני חושבת שחייב להיות, וחשבתי על זה באופן אינטלקטואלי די והותר, אז עכשיו אני פשוט אתבונן ןאתבונן ואתבונן ואגיע לפשר העניין.

[…] כאשר התבוננתי הישר אל תוך החוויות העולות ונשנות ראיתי שכל הרעיון בדבר היותי 'אני', בדבר היות מצב של 'להיות אני עכשיו', בדבר זרם של 'חוויות שיש לי' פשוט מתפורר. […] בכל פעם שאני מחפשת 'אני' נראה כאילו הוא ישנו, אבל הוא זמני וחולף. ה'אני' פשוט עולה יחד עם התחושות, התפיסות והמחשבות שהוא לכאורה מקיים, אבל הוא גם חולף עימן. בכל רגע נתון שאני מתבוננת בעצמי אני יכולה לומר שאני חווה את זה או את ההוא, אבל עם כל 'זה' חדש יש גם 'אני' חדש שמתבונן בו. רגע לאחר מכן זה נעלם וצץ עצמי אחר עם נקודת מבט אחרת. וכשאני לא מתבוננת בלתי אפשרי לומר אם יש 'מישהו' שחווה משהו או לא.

הקורא בספר עובר, אם כן, את חקירותיה של בלקמור יחד איתה, ובעוד שמדי פעם העניין מעט מתיש, מדי פעם הוא מרתק, ובלקמור מצליחה לנסח בשפה בודהיסטית-מדעית נקודות מורכבות ועמוקות מאוד. כאחרית דבר לספר מובאים דבריו של מורה הזן של בלקמור, ג'ון קרוק, שמחמיא לה על כמה אבחנות אבל חושב שדבריה הרבה יותר מדי אינטלקטואלים בכדי לתפוס את העניין עצמו. כחבר למסע האובר-אינטלקטואלי של בלקמור, לא נותר לי אלא לקוד קידה בהכנעה, ולחזור לכרית המדיטציה.

 

[פורסם באתר מעריב. נחתתי בשלום ב"ה]

על הספר "דרך הזן" של אלן ווטס

ווטס

נתחיל בעיקר: "דרך הזן" של אלן ווטס הוא לדעתי ספר המבוא הטוב ביותר שנכתב לזן-בודהיזם. הוא ראה אור לפני חמישים ושתיים שנה, ב- 1957, שימש כאחד הזרעים למהפכת ילדי הפרחים של שנות השישים, ונותר גם הרבה אחרי שזו קמלה כאחד הטקסטים החשובים שנכתבו במאמץ לתרגם את המזרח למערבית. ווטס עצמו היה לא רק חוקר של דתות המזרח, אלא גם תלמיד שלהם במובן העמוק ביותר – מעטים במערב תפסו את רוח הזן כמוהו, וידיעתו העמוקה של מהותם של הדברים משתקפת כמעט מכל עמוד שבספר. תרגומו לעברית הוא מאורע מאוד משמח.

כבר הפסקה הראשונה בספר מבהירה הרבה יותר ממאמרים שלמים על הנושא:

הזן בודהיזם הוא דרך חיים והשקפת עולם שאינן משתייכות לאף אחת מהקטגוריות הפורמליות של הפילוסופיה המערבית המודרנית. הוא אינו דת או פילוסופיה; הוא לא פסיכולוגיה או ענף מדעי. הוא דוגמא של מה שנקרא בהודו ובסין 'דרך של שחרור', ובמובן זה הוא דומה לדאואיזם, לודאנטה, וליוגה. כפי שיובהר לאלתר, לא ניתן להגדיר דרך של שחרור באופן פוזיטיבי. עלינו לרמוז לְמה היא כן על ידי אמירת מה היא לא, בערך כמו שמפסלים באמצעות סילוק המיותר מגוש שיש.

גישתו של ווטס, אם כן, היא פורצת גבולות והגדרות, ובכך הוא כמובן מתואם עם גישתו של הזן עצמו. בספר ווטס ממשיך ולוקח אותנו ממקורותיו הרעיוניים והמעשיים של הזן ועד להבשלתו כתנועה רוחנית פורה ביותר: מהדאואיזם ודרך הבודהיזם, מהמהאיאנה ועד לזן באמנות (שירי הייקו, טקס התה). אבל ערכו הגדול של הספר הוא בכך שווטס מצליח להעביר אלינו את העיקר, והעיקר הוא שלא נבין דבר עד שלא נרפה מהיומרה להבין דבר:

[…] טוב בלי רע הוא כמו למעלה בלי למטה, [… והניסיון] להפוך את רדיפת הטוב לאידיאל הוא כמו המאמץ להיפתר מהשמאל על ידי פנייה קבועה לימין. מסתובבים במעגל. ההיגיון כאן כל כך פשוט, שמפתה לחשוב שהוא פשטני מדי. הפיתוי עוד גובר כי ההיגיון הזה מנפץ את האשליה החביבה ביותר על התודעה האנושית, והיא שעם הזמן אפשר בהדרגה לשפר כל דבר. שכן ההשקפה המקובלת היא שאלמלא כך, חיי האדם היו חסרי משמעות. […] משמעות הזן היא שיחרור מדפוס זה, ונקודת המוצא המייאשת-לכאורה היא להבין שמגוחך לבחור, מגוחך לחשוב שאפשר לשפר את החיים במידה הניכרת על ידי בחירה קבועה ב'טוב'. צריך 'לקלוט את הקטע' של היחסיות, ולדעת שהחיים אינם מצב שאפשר לחטוף או להרוויח משהו ממנו – כאילו הם משהו שניגשים אליו מבחוץ, כמו לעוגה או לפחית בירה. להצליח זה תמיד להיכשל, במובן זה שככל שמצליחים, מתחזק הצורך להמשיך ולהצליח. לאכול זה לשרוד על מנת להיות רעב. (עמ' 138)

ציור של Sengai, בו הרך גובר על הקשה

פנינים שכאלה ניתן למצוא כמעט בכל עמוד, והספר, אם כן, הוא אוצר לא רק של מידע, אלא גם של ידע. הנה ציטוט נוסף:

הבעיה שלנו היא שכוח המחשבה מאפשר לנו לבנות סמלים של דברים בנפרד מהדברים עצמם. זה כולל את היכולת ליצור סמל, אידיאה, של עצמנו, בנפרד מעצמנו. מכיוון שהאידיאה מובנת הרבה יותר מהמציאות, והסמל יציב בהרבה מהעובדה, אנו לומדים לזהות את עצמנו עם האידיאה של עצמנו ולהזדהות איתה. ומכאן התחושה הסובייקטיבית של 'עצמי' ש'יש לו' תודעה, של סובייקט מבודד מבפנים שהדברים קורים לו בלי רצונו. הזן, בהדגשה האופיינית של הקונקרטי, מצביע על כך ש'עצמי' זה, היקר לנו מכל, הוא אידיאה בלבד, שימושית ולגיטימית כל עוד רואים בה מה שהיא, אולם הרת אסון אם מזהים אותה כטבענו האמיתי. (עמ' 142)

כשיצא בזמנו הפך "דרך הזן" לרב מכר מיידי, אם כי ניתן לומר שזאת לא רק מפני איכויותיו, אלא משום שאמריקה באותם שנים רק ציפתה, פעורת פה ועם הלשון בחוץ, שמישהו יניח את אותה כמוסה פלאית על לשונה, אותה כמוסה פסיכודלית ששמה "זן". ספר זה, בין השאר, הוא שמיצב את ווטס כאחד מבוני הגשרים המרכזיים בין מזרח למערב במאה העשרים. באוטוביוגרפיה שכתב ווטס ב- 1972 (שנה לפני מותו) הוא מספר:

אני קרוב מדי לכל מה שקרה כדי לראות את הכל בפרספקטיבה הנכונה. אני יודע רק שבין, נאמר, 1958 ל- 1970 גל גדול של אנרגיה רוחנית בדמותם של שירה, מוסיקה, פילוסופיה, ציור, דת, טכניקות של תקשורת ברדיו, בטלוויזיה ובקולנוע, ריקוד, תיאטרון וסגנון חיים כללי פרץ מתוך העיר הזאת [סן-פרנסיסקו – ת.פ.] וסביבותיה והשפיע על אמריקה ועל העולם כולו. תהיה זו צניעות מזוייפת לטעון שלא היה לי חלק בזה, ואני בו זמנית אסיר תודה ומזועזע כשאני רואה איך הדור הצעיר יותר הלך בעקבותיה של הפילוסופיה שלי, כמו גם הפך אותה לקריקטורה.

ווטס היה בדיוק במרכז של אותו גל אנרגטי, והוא גלש עליו בהצלחה שכמעט ואין דומה לה. ממשרה קטנה של כומר אפיסקופלי בקולג' אמריקאי הוא המשיך לקריירה מפוארת, תחילה כאחד מהמקימים של מכללה ללימודי תורות המזרח בסן-פרנסיסקו, ואחר כהוגה דעות ומרצה חופשי, הכותב ומפרסם ספר אחרי ספר. יחד עם זאת ווטס לא היה זן-מאסטר, ולא מומחה מדופלם לתורתו של הבודהה. הוא מצהיר על כך בהקדמה לספר ומיד מסביר ש"למרבה המזל או לרוע המזל – הזן הוא בראש ובראשונה התנסות, לא מילולית באופיה, אטומה לחלוטין בפני גישה מחקרית או ספרותית טהורה."

מבחינת הממסד הזני ווטס עשה דבר שערורייתי, אך מבחינת רוח הזן הוא תפס את השור בקרניו. רבים ציינו את העובדה שעד זמן כתיבת הספר הוא מעולם לא למד בצורה מסודרת תחת מורה זן, ולמעשה אפילו אף פעם לא היה במזרח, אך היכולת שלו לרכב על השור באה לא רק בזכות רוחו החופשייה תמיד, אלא בהחלט גם בזכות ידע אדיר שהיה לו בהיסטוריה ובפילוסופיה של הזן. והכשרון שלו לארגן מידע ורוח אל תוך חבלי מילים שמאפשרים טיפוס על הקירות החלקלקים של הזן גם לחסרי-הידע, ושמנגד מסוגלים גם להצליף מדי פעם בצורה מעוררת, הוא מה שהופך את הספר הזה לקלאסיקה מודרנית. 

כאמור, הביקורת לא איחרה לבוא: אנשי זן מממסדיים לא אהבו את הספר. אחדים ציינו את חוסר עבודתו הפורמלית של וואטס בשדה הזן. Sohaku Ogata, כהן זן מסורתי, טען שמדובר בדיוקן של חתול שנעשה על ידי מישהו שרצה לצייר נמר (וואטס בתגובה הזכיר ציור של Sengai בו נראה נמר החושש מפני חתול). אבל הביקורת הרצינית ביותר באה מכיוונו של פיליפ קפלאו, זן מאסטר (מערבי) בפני עצמו שהקים מרכז ברוצ'סטר, ניו-יורק. ספרו הידוע של קפלאו, The Three Pillars of Zen, יצא ב- 1965 והוא תוקף בו את ווטס בצורה ישירה.

מה שהפריע לקפלאו היה הביטול שבו ווטס התייחס לכל תירגול מדיטטיבי פורמלי. על פי ווטס הדגש הרב שניתן בזמננו לישיבה ברגלים משוכלות מעולם לא היה מוכר לזן המקורי, וש"ההפרזה בזא-זן [מדיטציית זן – ת.פ.] בתקופות מאוחרות היא חלק בלתי נפרד מהמעבר ממנזר הזן לפנמיית נערים מתבגרים: ישיבה הנמשכת שעות תחת עיניהם הפקוחות של משגיחים חמושים במקלות היא שיטה מצויינת להרחיקם מדרך הרע." (עמ' 134)

עטיפת הספר

קפלאו מציין בספרו שהניסיון של "פרשנים אחדים, שבברור אין להם ניסיון בתרגול זן, להראות שהישיבה איננה חלק בלתי נפרד מתרגולת הזן" מקורו פשוט בחוסר הנוחות שלהם עצמם עם המדיטציה, כלומר בכאבי הברכיים שמטרידים אותם כאשר הם משתדלים ליישמה. "לבו של הזן הוא הזא-זן" טוען קפלאו, ופלספנים כווטס פשוט מוליכים את הציבור שולל וממלאים את ראשו ברעיונות, במקום לרוקן אותו אל המציאות העירומה.

הפולמוס בין ווטס לקפלאו נשכח מזמן, והזן במערב התבסס כתרגולת שעסוקה בעיקר במדיטציה פורמלית. אין להתפלא על כך: זה טבעו של כל זרם דתי, ולא ניתן לאורך זמן להישאר בתנועה של רעננות פורצת גבולות. כפי שכתב ווטס, המנזרים הופכים לפנימיות, הקריאות הספונטאניות של המאסטרים הופכים לסוטרות אותן צריך לשנן. אבל היתה אמת גם בקריאתו של קפלאו: יש צורך בתרגול, ולוּ רק כדי שנבין שבסופו של דבר לא היה בו צורך. כי מעטים מאוד הם אלה שמבינים זאת מלכתחילה, ומבינים זאת באמת. ווטס, כפי הנראה, היה אחד מהם.

העברית של אהוד תגרי, המתרגם, ברורה ורהוטה, אם כי דומני שהוא, אולי בהשפעת רוח הזן פורצת המסגרות, אינו תמיד דבק מספיק במקור. אולם אלו זוטות, וכוחו של הספר מורגש בהחלט. באוטוביוגרפיה שלו כותב ווטס ש"כל עבודתי בדת ובפילוסופיה היתה להעביר את התחושה הזאת לאחרים […] אני פשוט חושב שאנשים יהיו מאושרים הרבה יותר וירגישו הרבה יותר 'בבית' אם הם ירגישו כמוני, שאין לי עצמי אחר מלבד היקום הזה כולו".

"דרך הזן" הוא אחד הפירות המפוארים של עבודתו של ווטס, וככזה הוא לא רק ראוי להירכש, אלא ראוי להיקרא שוב ושוב: לבד מהמידע הרב הנרכש בקריאתו, בסיומו מרגיש הקורא שהוא ממש על סף הבנת העניין החי עצמו, שהוא טועם את טעמו המתוק – אך שהוא עדיין לא תפס אותו לאשורו. ולמה עוד אפשר לצפות מספר על זן?

 

[עלה באתר מעריב]

הגברת נעלמת

לפני יותר משלוש שנים פרסמתי באתר מעריב את הקטעים המתורגמים הבאים, יחד עם ההקדמה (המעט מליצית מדי, אני מרגיש היום) שלהלן. אני מביא את הדברים לכאן מכיוון שהטקסט הזה הוא באמת מיוחד במינו, וכמו כן, המאמר שהתפרסם היה מקוצץ מעט, וכאן אני מביא גרסה מלאה יותר.

במשך שישה ימים רצופים, שוכבת על מיטת חוליה, ידעה יאקו איווסאקי (Yaeko Iwasaki) יותר חוויות ותובנות רוחניות מאשר יהיו לרובנו כל חיינו. ביום השביעי הלכה לעולמה. סיפורה הוא אחד הידועים והמפוארים ביותר במסורת הזן בודהיזם היפני המודרני, ושמה נישא כמופת לא רק לנחישות בתרגול אלא בעיקר כדוגמא לאפשרויות הרבות, הבלתי צפויות תמיד, לגילוי אמיתות רוחניות הנצורות לאדם שמוכן לפתוח את עצמו לקראתן.

סיפור נפתולי הארתה מזכיר ומחדד לנו גם עד כמה רבת רבדים היא ההתעוררות הרוחנית, כמה עומקים היא נושאת בקרבה, ועד כמה קשה לקבוע סוף מוחלט, חותם, על התעוררותו של אדם. ממכתביה למורה שלה, דאיון סוגקו הארדה (Daiun Sogaku Harada), ומהערותיו שנמצאו בשוליהם, ניתן ללמוד עד כמה חמקמקה היא הבנה אמיתית לטבעה של המציאות, וכמה שלבים של הבנה יכול לעבור אדם בדרכו, גם אחרי ש"הגיע להארה".

יאקו איווסאקי נולדה בתחילת המאה העשרים כאחת היורשות של תאגיד מיצובישי, ובתור שכזאת לא חסרה כל דבר חומרי. אלא שמגיל צעיר היתה איווסאקי חולנית מאוד: ליבה היה פגום, והיא כמעט שלא יצאה מביתה. בגיל עשרים חלתה בשחפת, ובכך רותקה לחלוטין למיטתה.

אחרי כשלוש שנים של מנוחה, התחילה יאקו לתרגל זן בהנחיית מי שהיה מורו של אביה, הארדה רושי. עד מהרה תפס הזן (ובעיקר הקואן "מו") את כל עולמה, והיא חקרה את עצמה באינטנסיביות. חמש שנים עברו עליה כך, עד שזכתה להארה הראשונה שלה. מיד אחריה התחילה לכתוב למורהּ. הנה עיקר מכתביה, והערות המורה בסוגריים ובאותיות נוטות. אני הוספתי הערות בסוגריים מרובעות.

23/12/1935
הארדה רושי יקר,
אני כל כך שמחה שבאת לראות אותי לפני יומיים, ככל שהייתה עסוק. אנא טפל בהצטננות שלך.
אתמול בבוקר אמרת לי: "מה שהבנת עדיין לא ברור דיו", אז הרגשתי שאני חייבת לחפש עמוק יותר. כשהתעוררתי פתאום בחצות הלילה, זה נהיה ברור הרבה יותר. (הפר התקרב עוד מאה מילין! [בעולם המושגים של הזן, הקירבה אל "הפר" מסמלת השגה רוחנית – ת.פ.]) וכל שיכלתי לעשות היה להצמיד את כפות ידי מתוך אושר, אושר טהור. באמת אני רואה שיש דרגות של עומק בהארה. (אכן, אך מעטים יודעים עובדה חשובה זו.) אפילו אתה, מורה שלי, לא חשוב יותר בעיני כלל. הכרת התודה והעונג שלי אינם ניתנים להגדרה. אני יכולה כעת לומר כי כל עוד אנו ערים להארה זו לא הארת אמת. … כעת שעין-המיינד שלי פתוחה, השבועה להציל כל יצור חי עולה בתוכי באופן ספונטאני [שבועת הבודהיסאטווה, לשחרר את כל היצורים החיים מסבל – ת.פ.]. אני כה אסירת תודה לך ולכל הבודהות. אני מתביישת בחסרונותי ואעשה כל מאמץ לחנך את האופי שלי. (ראית את הפר בברור, אבל הנקודה בה תתפסי אותו מרוחקת רבבת מילין. החוויה שלך עדיין מוכתמת בחשיבה קונספטואלית.) … אני מצפה לראותך באושר ב- 21 לחודש הבא. יאקו
( …היא אכן ראתה את הפר, ויעידו על כך הבטחון שלה, הרצון להציל את כל היצורים החיים והנחישות להמשיך ולעמול בדרך הרוחנית. … אבל עדיין נשאר בה הסובייקט הצופה. … עליה לחפש יותר באינטנסיביות!)

25/12/35
הראדה רושי יקר,
היום לראשונה הגעתי להארה גדולה. אני כל כך מאושרת שכל כולי רוקדת בעל-כורחי. רק אתה תוכל להבין אקסטאזה כזו. הגעתי לנקודה בה אני ממש תופסת את הפר, ואין כלל אשליה. (עתה לראשונה מצאת את הדרך – הערת לחלוטין את המיינד שלך. חילצת עצמך מהאשליה, שנותרה ללא שורש קבוע. נפלא! נפלא!) אין לא פר ולא אדם. היה עלי לבוא עכשיו ולהודות לך באופן אישי, אבל משום שאני חייבת לשמור על בריאותי אני לא יכולה, אז אני מביעה במכתב את תודתי העמוקה. … ראיתי את פני כפי שהיו לפני שהורי נולדו ברורים יותר מיהלום בכף ידי. האמת האבסולוטית של כל מילה של הבודהות והסוטרות התגלתה מול עיני בבהירות מזוככת. … למרות שאני רוצה להצילם, אין כל יצורים חיים להציל. אלא שזוכים רק לקנשו [ראייה רגעית לתוך טבע המציאות – ת.פ.] לא מכירים את המצב הזה של חופש בלתי מוגבל ושלווה עמוקה. אכן, אי אשפר להכיר אותו עד שמגיעים להארה מלאה. … כאשר אני זוכרת שהגשמתי למעשה את השבועה שנשבעתי לאורך אינספור חיים קודמים ושכעת אני יכולה ללמד בעצמי, אני אסירת תודה באופן אינסופי. (עדיין מוקדם מדי. אולם כמה מאלו שמכנים עצמם מוארים בימינו ביססו ודאות פנימית כה גדולה?) עין-המיינד שלי זהה לחלוטין לשלך – לא בודהות ולא שטנים יכולים לזעזע אותי. המצב הזה עולה על כל תיאור. אני שכחתי הכל ואני חוזרת לביתי בידיים ריקות. העולם שלי התהפך. כמה יהירים וחסרי-תועלת כל מאמצי בעבר! … כל זה הוא תוצאה של מדיטציה נחושה והחלטה לא להסתפק לעולם בהצלחה קטנה ולהמשיך הלאה לא משנה כמה גלגולים זה יארך. … הכל הוא זוהר, זוהר טהור. אני יכולה עכשיו להמשיך לנצח לקראת שלמות בהרמוניה מלאה עם חיי היומיום. (את אכן מבינה. כך זה בדיוק. כמה "אנשי-זן", לכאורה, הגיעו להבנה עמוקה שכזו?) … אני במרכז של הדרך הגדולה, בו כל דבר הוא טבעי, ללא מאמץ, לא ממהר ולא מתעכב. היכן שאין בודהות, אין אותך, אין כלום, והיכן שאני רואה ללא עיניים ושומעת ללא אוזניים. … אני משתחווה תשע פעמים לפניך. יאקו
(דרגה זו מכונה "לתפוס את הפר", או ההשגה האמיתית של הדרך. זו החזרה של האדם אל ביתו האמיתי, או הקניה של החכמה המהותית. להתקדם עוד צעד יהיה להבין חכמה גדולה עוד יותר.)

26/12/35
הראדה רושי יקר,
אני מלאה בבושה ובחרטה. מכתבי מה- 25 ודאי גרם לך לחשוב שהשתגעתי. (אל תגערי בעצמך. סחרור האושר הוא התגובה הראשונית של כל אלו שזכו להתעוררות עמוקה) הגבתי בשיא של אקסטאזה כזה עד שלא ידעתי מה אני עושה ולא יכולתי להכיל את עצמי. … אך אני חזרתי לעצמי, ואין מה לדאוג לשלומי. … לא רק שלא אזניח כעת את תרגול המדיטציה, אלא שבכוונתי לחדד עוד יותר את יכולת תשומת-הלב שלי (כן, כן, את אכן מבינה!) אני נחנקת מדמעות של תודה, כי כעת אני יכולה להבין לעומקם טוב ורע, ויכולה להתקדם ללא אשליות ולתרגל את הדרך הרוחנית ביומיום. מעומק לבי אני מודה לך. אנא שמור על בריאותך. אני מצפה לראותך בביקור הבא שלך. יאקו
(… עומק ההשגה שלה במכתב הקודם זהה לדרגה השלישית, שוּצ'וּרָאי, בה הכרת האחד עולה על הכרת הפרטים, וזו של המכתב הזה של הדרגה הרביעית, הֶנְצ'וּשִי, כאשר האדם חי בין כל הדברים ללא יומרה של הארה. למרות שלוקח בדרך כלל חמש עד עשר שנים להגיע לדרגה הזו, היא עשתה זאת בפחות משבוע.[יש כאן מעין חזרה אל העולם היחסי, אבל מתוך תובנה של המוחלט, ובעיקר תובנה שהם אינם נבדלים – ת.פ.])

26/12/35
הראדה רושי יקר,
סלך לי שאני כותבת לך כל כך הרבה. הגעתי לדרגה הגבוהה ביותר בה עדיין ניתן לכנות אדם "תלמיד". (אכן הגעת.) חשבתי לפנים: "כמה אדיר נהיה אדם כאשר הוא מגיע להארה!" … אבל טעיתי! מעכשיו אפתח סגולות מוסריות ולא אפסיק לתרגל. לפני ההארה חשקתי בה כל כך וחשבתי לעיתים קרובות: "כמה אצילי האדם ש'חוזר לביתו' עם שלווה ומלאות, אך כעת כשהגעתי להארה מושלמת אני אומרת לעצמי: "למה התלהבת כל כך?? שכן יש לי סלידה ברורה מהכינוי "מוארת". (אני מתמוגג כשאני שומע אותך אומרת כך. רק עם הארה שלמה ניתן להכניס את תרגול הזן לחיי היומיום…) איני יכולה לומר לך כמה אני מודה לך על היותי לנצח אחת עם הדהרמה האמיתית, באופן מוחלט וטבעי. … אני פשוט לא מבינה איך תמיד עשיתי עניין כל כך גדול מלכבד את הבודהיזם או כל אחד שהגיע להארה. האם חלמתי חלום? יאקו
(חלום? ודאי. אבל ככל שישנם חלומות בעולם הזה, זה לא חלום מזדמן אלא חלום בעל משמעות אדירה ומתמשכת, של שקיעה אינטנסיבית בדהרמה. השלב הזה הוא השלב החמישי, הגבוה ביותר, שנקרא קֶנְצ'וּטוֹ, מצב של טבעיות אבסולוטית, בה התלות ההדדית של עולם ההבחנה ועולם השוויון כל כך עמוקה עד כי האדם אינו מבחין באף אחד מהם. אני מופתע שהיא הגיעה לשלב זה כל כך מהר. זה רק משום האמון העמוק שלה בתורת הבודהה ורוח הבודהיסטווה החזקה שלה. מי שהגיע לשלב זה מיצה את תרגול הזן תחת מורה ויצא לדרך של תרגול עצמי. האם יש אפילו קומץ כיום המבינים זאת? קאטסו!)

27/12/35
הראדה רושי יקר,
… לך ולי היתה אשלייה עמוקה: שזה מרומם להישבע להציל את כל היצורים ההוזים ולא משנה כמה עידנים זה יארך. (אך מי שמחזיק באשליה כזו נקרא בודהיסטווה. להבין שאין כלל מי להציל היא ההצלה האמיתית.) הו, כמה מצחיק! בכל זאת, הערכתי אותך כמורה לא יודעת גבולות. אכן, רק אתה יכול להבין את החשיבות של ההארה שלי. … כמה מרומם ועליון הוא החוק האמיתי, וכמה הגיוני וקונסיסטנטי מתחילתו ועד סופו – אני מרגישה זאת בברור! … אני גם מרגישה כמה חד-צדדי קנשו חלש יכול להיות. (את צודקת. ההארה של רוב מורי הזן בימים אלו היא כזו. … מה שאנשים אלו לא מבינים היא שההארה שלהם ניתנת להעמקה ללא-גבול.) … סוף סוף מצאתי את הנינוחות שלי שוב. עם התובנה כי הבודהה הוא עצמי (אני הבודהה. אני אני. אני אני-ללא-אני.) כעת זרקתי מעלי את הריח הנורא של ההארה [הכינוי לגאווה הזדונית שמתעוררת במואר על הארתו, שנרמזת באמירה "אני מואר!" – ת.פ.] (לא ממש. את עדיין מדיפה את הריח הנורא שלה.) והכרת התודה שלי אליך ולדהרמה היא עמוקה עוד יותר. אני מכירה תודה גם למיינד שלי על כי התובנה שהיאחזות למצב ההוזה או למצב המואר מביאה, בעל-כורחנו, לרצון נחוש יותר ויותר לממש את הדהרמה בלהט גדול, כדי להגיע לשלווה. (אדם שאינו חדל לעשות מעשים טובים נקרא בודהה. ברם היאחזות לדהרמה אינה מעשה טוב, וגם לא קל להפטר מהיאחזות כזו.) ההזיה וההארה דוחים באותה מידה. אתה מתאר לעצמך כמה מספק זה לגלות לבסוף, בהארה שלמה, שבדיוק כפי שאני אני לא חסרה דבר. (אני יודע איך את מרגישה. אפילו שקימוני בודהה המכובד נאחז בטעמה המתוק של ההארה שלושה שבועות. אבל אם לא תיפטרי גם משביעות הרצון הזו, לא תדעי בודהיזם אמיתי.) … בכל היקום כולו אני עליונה, וזה טבעי לחלוטין. (מתוך אינספור התופעות ביקום רק אחת מגלה את עצמה בצורה מושלמת. מה היא אם לא את?) אני נדהמת (נדהמת מתוך נקודת המבט של הרגשות ההזיתיות) שאני האחד. כמה נפלא, כמה מופלא! … אני מצפה לראותך שוב בעונג רב. יאקו
(… אימרת זן עתיקה אומרת כי היאחזות בהארה שלך היא חולי בדיוק כמו הצגת אגו פעיל ומטורף. אכן, ככל שעמוקה יותר ההארה, חמורה יותר המחלה. במקרה שלה הייתי מצפה כי יחלפו חודשיים שלושה עד שהסימפטומים הברורים ביותר יחלפו, שנתיים שלוש עד שהברורים פחות, ושבע-שמונה שנים עד לשטניים ביותר. סימפטומים כאלה נגלים פחות באחת עדינה כמוה, אך באחרים הם ממש מבחילים. מי שמתרגל זן חייב להשמר מפניהם. החולי שלי עצמי נמשך כמעט עשר שנים. הא!)

28/12/35
הראדה רושי יקר,
אני פשוט חייבת לראות אותך לפני תום השנה, מה שלא יקרה. אספר לך דבר מטריד. אני מרגישה בעוצמה כי זמן הפרידה שלי ממך קרוב, ואני מתחננת שתבוא לראות אותי בכל מחיר – למען הדהרמה. אני מבקשת זאת אחרי חשיבה רבה. אני מבטיחה לך, אני לא הוזה. יאקו
(הגעתי למיתתה של יאקו למחרת. אחרי שראיתי אותה ודברתי איתה אישרתי את פתיחת עין-המיינד שלה. היא בכתה. גם אני. אני בכיתי מאושר ומצער. היא לא פחדה למות, אלא … שחבריה ומכריה יחשבו בטעות כי תרגול זן או חווית ההארה גרמו לה למות. היא פחדה שאמונה שגויה כזו תוביל את אלו שאין להם עדיין אמון אמיתי בבודהיזם להתכחש לדהרמה. … הרגעתי אותה כי אני אטפל בכל חוסר-הבנה. … החיים שלה הם הוכחה מזהירה כי ניתן לחלוטין לתרגל זן כראוי, ואף לחוות הארה מושלמת ממש בביתו של אדם ואף ממיתת חוליו. אם יש נחישות חזקה, ניתן לתרגל מדיטציה אף עם בריאות שברירית וללא יכולת להפגש עם מורה. … יאקו מתה כעת – אבדה גדולה מאוד. אך חייה האמיצים מעוררים השראה כל כך גדולה והשפעה כל כך רחוקה עד כי ודאי שהם יקדמו את הבודהיזם ויטיבו עם המין האנושי.)

 

כל המכתבים מתורגמים מתוך הספר "The Three Pillars of Zen", של Philip Kapleau

ההיסטוריה של הבודהיזם ב-1286 מילה

 
 

לא ברור מתי הבודהה חי. המסורת הבודהיסטית, מתוך אינטרס ברור, מעוניינת להקדים את חייו ככל היותר: היפנים מתארכים את מותו ל- 949 לפנה"ס, הטיבטים ל- 881. הניסיון לעשות ממנו חכם קדמון הביאו אפילו לקביעה שהוא חי בכלל באלף השלישי לפנה"ס. אחרי דיונים רבים גם בתוך עולם המחקר ההיסטורי, הקונצנזוס בקרב מרבית ההיסטוריונים העוסקים בנושא כיום הוא שהבודהה הלך לעולמו כנראה סביב שנת 400 לפנה"ס, פלוס-מינוס עשרים-שלושים שנה.

הבודהה ("הער", "זה שהתעורר") מת כשהיה בערך בן שמונים (כנראה כתוצאה מאכילת בשר חזיר מקולקל), אחרי שלימד קרוב לחמישים שנה, מאז זכה לנירוונה בגיל 35. הוא ייסד תורה מהפכנית: הבודהה טען שכל התופעות הן חסרות מהות עצמית, ומכאן שאין דבר במציאות שאנחנו יכולים לתפוס אותו כעצמי שלנו, כך שכל רעיון שיש לנו לגבי מי ומה אנחנו הוא טעות. בכך יצא חוצץ כנגד האמונה ההינדית הרווחת, כאילו בקרבנו, וזו גם זהותנו האמיתית, נשמה נצחית (אטמן), שעל פי חלק מהזרמים ההינדים גם זהה לכוליות עצמה (ברהמן). הבודהה חולל עוד שתי מהפכות עיקריות: ראשית, כמו אפיקורוס, הוא קבע שלאלים השונים או לפולחניהם אין כל תפקיד משמעותי בחייו של האדם. שנית, הוא ביצע מהפכה בטכניקה המדיטטיבית שהיתה נהוגה בהודו, והביא לעולם את הויפאסנה – המדיטציה בה המרגל מנסה לא לסגת ולהתנתק מהעולם, אלא להגביר את המודעות והחיבור שלו אליו.

גם מבחינת צורת הלימוד הציג הבודהה מהפכה: הוא סירב לדבר על ענייני מטאפיזיקה, וכבן לעם ההודי הפלספן, זה בטח לא היה לו קל. אבל הבודהה קבע מלכתחילה שהוא מלמד דרך של שחרור, ולא תיאוריה על מבנה הקוסמוס. הוא לא הסכים לענות על שאלות תיאורטיות, ואף את הנירוונה הגדיר (כמעט תמיד) באופן שלילי: ככיבוי התשוקות וכסוף הסבל, ולא התייחס למימדים החיוביים של אותו מצב קיומי.

אבל היו גם דברים בהם הבודהה היה שמרן ככל בני זמנו: הוא חשב שנשים רק מפריעות לתרגול הרוחני, ושהחיים הרגילים באופן כללי לא מהווים רקע תומך למסע אל הנירוונה, ולכן הקים מסדר נזירים, שפרשו מהעולם וקיבצו נדבות לפרנסתם. רק מאוחר יותר, אחרי הפצרות רבות, הסכים שגם נשים יצטרפו למסדר הבודהיסטי, וניבא שמשום כך בתוך חמש מאות שנה הדהרמה, התורה שלו, תכחד. 

אבל הדהרמה לא נכחדה: תוך כמאתיים שנה התפצל הבודהיזם לכעשרים זרמים שונים (ואולי דווקא לזה התכוון הבודהה?). המחלוקות בין הזרמים סבבו סביב עניינים מעשיים כמו גם עקרוניים, ואחת הראשונות שבהן, כמאה שנה אחרי מותו של הבודהה, נגעה כנראה לשאלה רבת המשקל והחשיבות: האם יתכן שהמואר (ה"ארהט") יחלום חלום כחול ויפלוט זרע בשנתו (בעצם הרי מדובר כאן בשאלה עמוקה שמתעסקים בה עד היום: האם המואר הוא מושלם, או האם כלל ייתכן אדם מושלם). הדיון על כך הוביל לפיצול בסנגהה (הקהילה הבודהיסטית) בין בעלי העמדה הסובלנית יותר שחשבו שהדבר ייתכן, לבין השמרנים שחשבו שלא. מחלוקות נוספות, ובעיקר הבדלים בהשקפת העולם הכללית, הובילו לכך שכיום ניתן לסווג את הבוזהיזם לשתי אסכולות עיקריות: התרוואדה, והמהאיאנה.

התרוואדה

תחת אשוקה, המלך הבודהיסט הגדול מהמאה השלישית לפנה"ס, התפשט הבודהיזם על כל הודו, אולם הוא עתיד היה להיכחד תוך כמה מאות שנים אל מול האיסלאם הכובש וההינדואיזם שעלה בכוחות מחודשים (בראשם תנועות הטנטרה והבהקטי). מזל שאשוקה הצליח, עוד בימי חייו, לשלוח שליחים שהביאו את בשורת הבודהיזם לכל אסיה, וכך הפכו אותו לדת עולמית. שליח אחד אף הגיע עד לאנטיוכוס השני שמלך בסוריה, אבל, לצערנו הרב כמובן, לא הצליח לשכנעו להפוך לבודהיסט.

הבודהיזם התרוואדי התפשט מהודו אל סרי-לאנקה, בורמה, תאילנד, לאוס, קמבודיה ובמידה רבה גם לויאטנם (וגם לאינדונזיה, שם האיסלאם הכחיד אותו). משמעות השם תרוואדה הוא "תורת הזקנים", ומכאן ברור שהתרוואדים מתיימרים להיות מי ששימר את מילותיו המקוריות של הבודהה, ללא תוספות או דילולים. הם רואים עצמם ממשיכיהם של של אותם שמרנים שפרשו כמאה שנה אחרי מותו של הבודהה מאלו שקידמו מושג גמיש יותר של הארה.

אכן, התרוואדה לרוב מציגה בודהיזם שמרן וקשוח: בארצות הבודהיזם התרוואדי הנזירוּת מייצגת את האידיאל הבודהיסטי והאמצעי העיקרי לגאולה. בעלי-הבית יכולים לצבור קארמה טובה על ידי תרומות לנזירים, אבל עד למאה העשרים לא היה להם מגע ממשי עם דרך השחרור הבודהיסטית, שכוללת לבד מהוראות מוסריות רבות, גם קריאה בטקסטים וכמובן מדיטציה. קורסי הויפאסנה שמוצעים היום הם חידוש של המאה השערים, ובזכותם יכולים לא רק מערביים רבים, אלא גם מקומיים בארצות הללו, לתרגל מדיטציה שכנראה קרובה למדי לטכניקה המדיטטיבית שלימד הבודהה עצמו.

המהאיאנה

המהאיאנה היא צורת הבודהיזם שהתפשטה לסין, קוראה, יפן, טיבט וויאטנם. זרמי המהאיאנה רבים ומגוונים, אבל משותפת לכולם היא השאיפה להארתם המלאה של כל היצורים החיים באשר הם (גם אם זו מדוללת בצורתה, נדחית בזמנה או אף כמעט ואינה מודגשת). למרות שלא ברור אם זו היתה כוונתה מתחילתה, ברור שהצורה הסופית שקיבלה המהאיאנה היתה של דת עממית, הפתוחה הרבה יותר מהתרבאדה לצרכיהם של ההמונים. לכך כמובן יתרונות וחסרונות, שכן צרכיהם של ההמונים אינם תמיד נעלים במיוחד (וראו בודהיזם Pure Land להלן).

המהאיאנה הציגה במרכזה אידיאל שהיה מוכר לפניה אבל שלא זכה למעמד רציני: הבודהיסאטווה. הרעיון היה שאל לו לבודהיסט לדאוג לישועתו הפרטית ותו לא, אלא לסיע בידי כל היצורים כולם להעפיל אל חופי הנירוונה. למעשה מדובר במהפכה של ממש: בתוך חברה שראתה בגלגול נשמות עונש שיש לעשות הכל כדי לחמוק ממנו, הציגה המהאיאנה רעיון על פיו דווקא יש להימנע משחרור סופי ומוחלט, ולהמשיך ולהתגלגל כדי לעזור בכך לכל היצורים החיים להגיע לשחרורם. פירושו של דבר הוא שאידיאל הבודהיסאטווה העלה את החמלה למעמד שווה לזה של החכמה בהיררכיה הבודהיסטית, ונטע זרעים של חיוב וממשות בהתיחסות הבודהיסטית אל העולם.

זן

מהו זן? עץ הברוש שבחצר כמובן. וחוץ מזה הוא זרם של בודהיזם שהתפתח בסין. כבר במאה השניה לספירה היו בסין בודהיסטים, ועד המאה השישית הדהרמה כבר קנתה אחיזה בכל חלקי סין, ואף עברה מיבוא (של טקסטים ומנהגים) ליצוא (ליפן וקוריאה). ההתנגדות הקונפוצינית לבודהיזם דעכה, ורבים מהדאואיסטים גילו בו רעיונות מוכרים. אכן, בקיצור אפשר לומר שזן-בודהיזם הוא פרי הזיווג המוצלח בין המהאיאנה שהגיעה מהודו, לדאואיזם שחיכה לה בסין.

אבל מהו זן? זן הוא דרך של שחרור, ובכך מבדיל עצמו מקטגוריות מערביות מוכרות כמו אידיאולוגיה, דת או פילוסופיה. הוא דומה אם כן ליוגה ההודית (במקורה), אבל הסינים, בעלי האופי הפרגמטי מאוד, דאגו לגזור בצורה יפה מסביב למהות השאיפה לחירות ולתת לכל הנספחים התיאולוגים לנשור ממנה והלאה. מייסד הזן, על פי המסורת, הוא בודהידהרמה, שהגיע לסין סביב 500 לספירה, והסיפור על המפגש שלו עם קיסר ליאנג (מחוז בסין) דאז יכול להעביר את המסר המרכזי של דרכו:

כאשר הקיסר ווּ תיאר באוזניו את כל המקדשים שבנה לכבוד הבודהה, את כל כתבי הקודש שדאג שיועתקו ואת כל התרומות שנתן לעניים, ושאל כמה קארמה טובה הוא הרוויח מכך, ענה לו בודהידהרמה: "שום קארמה טובה כלל". הקיסר הנדהם שאל: "מהו, אם כן, העקרון המרכזי של התורה הקדושה"? ובודהידהרמה ענה: "זה ריק, ואין דבר שהוא קדוש". "מי אתה, אם כך, שתעמוד מולנו?" שאל הקיסר, ובודהידהרמה ענה: "אני לא יודע".

בודהיזם טיבטי

אי שם מאחורי פסגות ההימלאיה, ברמה הטיבטית המבודדת, התפתח הסוג המוזר היותר של בודהיזם. רק במאה השמינית הכה הבודהיזם שורשים בטיבט, אבל מאז נשמר שם בקנאות, וכלל שילוב של למדנות ומדיטציה, כמו גם מיזוג חריף של הדת והפוליטיקה. ההתפתחות המאוחרת של הבודהיזם בטיבט חשובה, שכן הבודהיזם שהגיע אליה היה רווי השפעות של פילוסופיית הטנטרה שהתעוררה בהודו במאה השישית. כמו כן, בשלב זה פגש הבודהיזם בטיבט מערך די מסועף של מנהגים פגאנים.

הבודהיזם הטיבטי, אם כן, הוא תערובת ססגונית של מהאיאנה, וָג'ריאנה (טנטרה) ואלילות טיבטית שורשית. הוא מלא בטקסים צבעוניים ואמונות תפלות, ומסודר בהיררכיה קשוחה ושמרנית של מסדרי נזירים ששולטים הן על הרוח והן על החומר. עם כיבושה האלים של טיבט על ידי סין בשנות החמישים, יצא סוף סוף הבודהיזם הטיבטי מעבר להימלאיה, ומצא אהדה רבה בקרב מחפשים רוחניים מערביים.

Pure Land

למרות שנוהגים להתעלם ממנו, אי אפשר שלא להזכיר בודהיזם מסוג Pure Land, שהוא ונגזרותיו הם בסופו של דבר אחת הצורות הכי פופולריות, אם לא הפופלרית ביותר, של המהאיאנה בודהיזם. בקצרה, הרעיון הוא שאמיטאבה (Amitābha), בודהה רב עוצמה, חסד וחמלה, יושב לו אי שם ב"ארץ טהורה" אותה ברא בכוחותיו העל-טבעיים, ומזמין את כל מי שרוצה להיוולד אצלו בגלגולו הבא פשוט מאוד לומר "נָאמוֹ אמיטאבה" ("הלל לאמיטבה") שלוש פעמים רצוף. זה הכל.

כשניוולד באותו מימד טהור, ותחת הדרכה צמודה מאמיטאבה, כבר נגיע בקלות להארה, מכיוון שאמיטאבה כל כך טוב אלינו, אנחנו אוהבים אותו, ומשום כך קוראים את הסוטרות המספרות עליו, מדליקים לפני פסלו נרות וקטורת, ובאופן כללי עובדים את דמותו. וכך נראה הרבה מהבודהיזם במזרח כיום. בהצלחה.

 

[גרסה קצת שונה עלתה באנרג'י. אני מתכוון לכתוב איזה פוסטון ולהתמקד באותו הפיצול ראשוני של הבודהיזם]