זן

ההיסטוריה של הבודהיזם ב-1286 מילה

 
 

לא ברור מתי הבודהה חי. המסורת הבודהיסטית, מתוך אינטרס ברור, מעוניינת להקדים את חייו ככל היותר: היפנים מתארכים את מותו ל- 949 לפנה"ס, הטיבטים ל- 881. הניסיון לעשות ממנו חכם קדמון הביאו אפילו לקביעה שהוא חי בכלל באלף השלישי לפנה"ס. אחרי דיונים רבים גם בתוך עולם המחקר ההיסטורי, הקונצנזוס בקרב מרבית ההיסטוריונים העוסקים בנושא כיום הוא שהבודהה הלך לעולמו כנראה סביב שנת 400 לפנה"ס, פלוס-מינוס עשרים-שלושים שנה.

הבודהה ("הער", "זה שהתעורר") מת כשהיה בערך בן שמונים (כנראה כתוצאה מאכילת בשר חזיר מקולקל), אחרי שלימד קרוב לחמישים שנה, מאז זכה לנירוונה בגיל 35. הוא ייסד תורה מהפכנית: הבודהה טען שכל התופעות הן חסרות מהות עצמית, ומכאן שאין דבר במציאות שאנחנו יכולים לתפוס אותו כעצמי שלנו, כך שכל רעיון שיש לנו לגבי מי ומה אנחנו הוא טעות. בכך יצא חוצץ כנגד האמונה ההינדית הרווחת, כאילו בקרבנו, וזו גם זהותנו האמיתית, נשמה נצחית (אטמן), שעל פי חלק מהזרמים ההינדים גם זהה לכוליות עצמה (ברהמן). הבודהה חולל עוד שתי מהפכות עיקריות: ראשית, כמו אפיקורוס, הוא קבע שלאלים השונים או לפולחניהם אין כל תפקיד משמעותי בחייו של האדם. שנית, הוא ביצע מהפכה בטכניקה המדיטטיבית שהיתה נהוגה בהודו, והביא לעולם את הויפאסנה – המדיטציה בה המרגל מנסה לא לסגת ולהתנתק מהעולם, אלא להגביר את המודעות והחיבור שלו אליו.

גם מבחינת צורת הלימוד הציג הבודהה מהפכה: הוא סירב לדבר על ענייני מטאפיזיקה, וכבן לעם ההודי הפלספן, זה בטח לא היה לו קל. אבל הבודהה קבע מלכתחילה שהוא מלמד דרך של שחרור, ולא תיאוריה על מבנה הקוסמוס. הוא לא הסכים לענות על שאלות תיאורטיות, ואף את הנירוונה הגדיר (כמעט תמיד) באופן שלילי: ככיבוי התשוקות וכסוף הסבל, ולא התייחס למימדים החיוביים של אותו מצב קיומי.

אבל היו גם דברים בהם הבודהה היה שמרן ככל בני זמנו: הוא חשב שנשים רק מפריעות לתרגול הרוחני, ושהחיים הרגילים באופן כללי לא מהווים רקע תומך למסע אל הנירוונה, ולכן הקים מסדר נזירים, שפרשו מהעולם וקיבצו נדבות לפרנסתם. רק מאוחר יותר, אחרי הפצרות רבות, הסכים שגם נשים יצטרפו למסדר הבודהיסטי, וניבא שמשום כך בתוך חמש מאות שנה הדהרמה, התורה שלו, תכחד. 

אבל הדהרמה לא נכחדה: תוך כמאתיים שנה התפצל הבודהיזם לכעשרים זרמים שונים (ואולי דווקא לזה התכוון הבודהה?). המחלוקות בין הזרמים סבבו סביב עניינים מעשיים כמו גם עקרוניים, ואחת הראשונות שבהן, כמאה שנה אחרי מותו של הבודהה, נגעה כנראה לשאלה רבת המשקל והחשיבות: האם יתכן שהמואר (ה"ארהט") יחלום חלום כחול ויפלוט זרע בשנתו (בעצם הרי מדובר כאן בשאלה עמוקה שמתעסקים בה עד היום: האם המואר הוא מושלם, או האם כלל ייתכן אדם מושלם). הדיון על כך הוביל לפיצול בסנגהה (הקהילה הבודהיסטית) בין בעלי העמדה הסובלנית יותר שחשבו שהדבר ייתכן, לבין השמרנים שחשבו שלא. מחלוקות נוספות, ובעיקר הבדלים בהשקפת העולם הכללית, הובילו לכך שכיום ניתן לסווג את הבוזהיזם לשתי אסכולות עיקריות: התרוואדה, והמהאיאנה.

התרוואדה

תחת אשוקה, המלך הבודהיסט הגדול מהמאה השלישית לפנה"ס, התפשט הבודהיזם על כל הודו, אולם הוא עתיד היה להיכחד תוך כמה מאות שנים אל מול האיסלאם הכובש וההינדואיזם שעלה בכוחות מחודשים (בראשם תנועות הטנטרה והבהקטי). מזל שאשוקה הצליח, עוד בימי חייו, לשלוח שליחים שהביאו את בשורת הבודהיזם לכל אסיה, וכך הפכו אותו לדת עולמית. שליח אחד אף הגיע עד לאנטיוכוס השני שמלך בסוריה, אבל, לצערנו הרב כמובן, לא הצליח לשכנעו להפוך לבודהיסט.

הבודהיזם התרוואדי התפשט מהודו אל סרי-לאנקה, בורמה, תאילנד, לאוס, קמבודיה ובמידה רבה גם לויאטנם (וגם לאינדונזיה, שם האיסלאם הכחיד אותו). משמעות השם תרוואדה הוא "תורת הזקנים", ומכאן ברור שהתרוואדים מתיימרים להיות מי ששימר את מילותיו המקוריות של הבודהה, ללא תוספות או דילולים. הם רואים עצמם ממשיכיהם של של אותם שמרנים שפרשו כמאה שנה אחרי מותו של הבודהה מאלו שקידמו מושג גמיש יותר של הארה.

אכן, התרוואדה לרוב מציגה בודהיזם שמרן וקשוח: בארצות הבודהיזם התרוואדי הנזירוּת מייצגת את האידיאל הבודהיסטי והאמצעי העיקרי לגאולה. בעלי-הבית יכולים לצבור קארמה טובה על ידי תרומות לנזירים, אבל עד למאה העשרים לא היה להם מגע ממשי עם דרך השחרור הבודהיסטית, שכוללת לבד מהוראות מוסריות רבות, גם קריאה בטקסטים וכמובן מדיטציה. קורסי הויפאסנה שמוצעים היום הם חידוש של המאה השערים, ובזכותם יכולים לא רק מערביים רבים, אלא גם מקומיים בארצות הללו, לתרגל מדיטציה שכנראה קרובה למדי לטכניקה המדיטטיבית שלימד הבודהה עצמו.

המהאיאנה

המהאיאנה היא צורת הבודהיזם שהתפשטה לסין, קוראה, יפן, טיבט וויאטנם. זרמי המהאיאנה רבים ומגוונים, אבל משותפת לכולם היא השאיפה להארתם המלאה של כל היצורים החיים באשר הם (גם אם זו מדוללת בצורתה, נדחית בזמנה או אף כמעט ואינה מודגשת). למרות שלא ברור אם זו היתה כוונתה מתחילתה, ברור שהצורה הסופית שקיבלה המהאיאנה היתה של דת עממית, הפתוחה הרבה יותר מהתרבאדה לצרכיהם של ההמונים. לכך כמובן יתרונות וחסרונות, שכן צרכיהם של ההמונים אינם תמיד נעלים במיוחד (וראו בודהיזם Pure Land להלן).

המהאיאנה הציגה במרכזה אידיאל שהיה מוכר לפניה אבל שלא זכה למעמד רציני: הבודהיסאטווה. הרעיון היה שאל לו לבודהיסט לדאוג לישועתו הפרטית ותו לא, אלא לסיע בידי כל היצורים כולם להעפיל אל חופי הנירוונה. למעשה מדובר במהפכה של ממש: בתוך חברה שראתה בגלגול נשמות עונש שיש לעשות הכל כדי לחמוק ממנו, הציגה המהאיאנה רעיון על פיו דווקא יש להימנע משחרור סופי ומוחלט, ולהמשיך ולהתגלגל כדי לעזור בכך לכל היצורים החיים להגיע לשחרורם. פירושו של דבר הוא שאידיאל הבודהיסאטווה העלה את החמלה למעמד שווה לזה של החכמה בהיררכיה הבודהיסטית, ונטע זרעים של חיוב וממשות בהתיחסות הבודהיסטית אל העולם.

זן

מהו זן? עץ הברוש שבחצר כמובן. וחוץ מזה הוא זרם של בודהיזם שהתפתח בסין. כבר במאה השניה לספירה היו בסין בודהיסטים, ועד המאה השישית הדהרמה כבר קנתה אחיזה בכל חלקי סין, ואף עברה מיבוא (של טקסטים ומנהגים) ליצוא (ליפן וקוריאה). ההתנגדות הקונפוצינית לבודהיזם דעכה, ורבים מהדאואיסטים גילו בו רעיונות מוכרים. אכן, בקיצור אפשר לומר שזן-בודהיזם הוא פרי הזיווג המוצלח בין המהאיאנה שהגיעה מהודו, לדאואיזם שחיכה לה בסין.

אבל מהו זן? זן הוא דרך של שחרור, ובכך מבדיל עצמו מקטגוריות מערביות מוכרות כמו אידיאולוגיה, דת או פילוסופיה. הוא דומה אם כן ליוגה ההודית (במקורה), אבל הסינים, בעלי האופי הפרגמטי מאוד, דאגו לגזור בצורה יפה מסביב למהות השאיפה לחירות ולתת לכל הנספחים התיאולוגים לנשור ממנה והלאה. מייסד הזן, על פי המסורת, הוא בודהידהרמה, שהגיע לסין סביב 500 לספירה, והסיפור על המפגש שלו עם קיסר ליאנג (מחוז בסין) דאז יכול להעביר את המסר המרכזי של דרכו:

כאשר הקיסר ווּ תיאר באוזניו את כל המקדשים שבנה לכבוד הבודהה, את כל כתבי הקודש שדאג שיועתקו ואת כל התרומות שנתן לעניים, ושאל כמה קארמה טובה הוא הרוויח מכך, ענה לו בודהידהרמה: "שום קארמה טובה כלל". הקיסר הנדהם שאל: "מהו, אם כן, העקרון המרכזי של התורה הקדושה"? ובודהידהרמה ענה: "זה ריק, ואין דבר שהוא קדוש". "מי אתה, אם כך, שתעמוד מולנו?" שאל הקיסר, ובודהידהרמה ענה: "אני לא יודע".

בודהיזם טיבטי

אי שם מאחורי פסגות ההימלאיה, ברמה הטיבטית המבודדת, התפתח הסוג המוזר היותר של בודהיזם. רק במאה השמינית הכה הבודהיזם שורשים בטיבט, אבל מאז נשמר שם בקנאות, וכלל שילוב של למדנות ומדיטציה, כמו גם מיזוג חריף של הדת והפוליטיקה. ההתפתחות המאוחרת של הבודהיזם בטיבט חשובה, שכן הבודהיזם שהגיע אליה היה רווי השפעות של פילוסופיית הטנטרה שהתעוררה בהודו במאה השישית. כמו כן, בשלב זה פגש הבודהיזם בטיבט מערך די מסועף של מנהגים פגאנים.

הבודהיזם הטיבטי, אם כן, הוא תערובת ססגונית של מהאיאנה, וָג'ריאנה (טנטרה) ואלילות טיבטית שורשית. הוא מלא בטקסים צבעוניים ואמונות תפלות, ומסודר בהיררכיה קשוחה ושמרנית של מסדרי נזירים ששולטים הן על הרוח והן על החומר. עם כיבושה האלים של טיבט על ידי סין בשנות החמישים, יצא סוף סוף הבודהיזם הטיבטי מעבר להימלאיה, ומצא אהדה רבה בקרב מחפשים רוחניים מערביים.

Pure Land

למרות שנוהגים להתעלם ממנו, אי אפשר שלא להזכיר בודהיזם מסוג Pure Land, שהוא ונגזרותיו הם בסופו של דבר אחת הצורות הכי פופולריות, אם לא הפופלרית ביותר, של המהאיאנה בודהיזם. בקצרה, הרעיון הוא שאמיטאבה (Amitābha), בודהה רב עוצמה, חסד וחמלה, יושב לו אי שם ב"ארץ טהורה" אותה ברא בכוחותיו העל-טבעיים, ומזמין את כל מי שרוצה להיוולד אצלו בגלגולו הבא פשוט מאוד לומר "נָאמוֹ אמיטאבה" ("הלל לאמיטבה") שלוש פעמים רצוף. זה הכל.

כשניוולד באותו מימד טהור, ותחת הדרכה צמודה מאמיטאבה, כבר נגיע בקלות להארה, מכיוון שאמיטאבה כל כך טוב אלינו, אנחנו אוהבים אותו, ומשום כך קוראים את הסוטרות המספרות עליו, מדליקים לפני פסלו נרות וקטורת, ובאופן כללי עובדים את דמותו. וכך נראה הרבה מהבודהיזם במזרח כיום. בהצלחה.

 

[גרסה קצת שונה עלתה באנרג'י. אני מתכוון לכתוב איזה פוסטון ולהתמקד באותו הפיצול ראשוני של הבודהיזם]

שירי זן עבריים – זלדה

אני מאוד אוהב את השיר הזה:

אני ציפור מתה – זלדה

אֲנִי צִפּוֹר מֵתָה
צִפּוֹר אַחַת שֱמֵּתָה.
צִפּוֹר עוֹטָה מְעִיל אָפֹר
בְּלֶכְתִי, לֵץ מַפְטִיר לְעֻמָּתִי.
 
פֶּתַע אֲפָפַתְנִי שְתִיקָתְךָ –
חַי עוֹלָמִים
בְּשוּק שוֹקֵק עוֹף מֵת יָשִיר –
רַק אַתָּה קַיָם.
בְּשוּק שוֹקֵק מְדַדָּה צִפוֹר עִם שִיר
נִסְתָּר.

  

זלדה מתחילה את השיר הזה בתור ציפור מתה. ולא סתם ציפור מתה אלא סתם ציפור מתה: "ציפור אחת שמתה". איזו ציפור אחת. שככה מתה לה. עוטה מעיל אפור. מעיל אפור שהוא ודאי מעיל היומיום (היא הולכת לשוק), מעיל השגרה, מעיל החול. בלכתה, מבטו של לץ מטריד אותה. הוא מפטיר לעומתה. הפטרה היא ביטול, דברי סיום, סיכום או נעילה, שאחריהם נותנים מקום לשכחה. כי השגרה הרגה אותה והיא כבר מתה, ולכן זהו מעין epitaph בלע"ז: מילים אחרונות על קברו של נפטר. מצד שני הפטרה היא גם קריאת פסוקים מספרי הנבואה. וההפטרה כאן אכן מובילה לנבואה.

פתע אפפתני שתיקתך. פתע. זה תמיד פתאום. "אחד מהם יותר מכבליו ויוכרח לפתע לקום" כותב אפלטון (ומתרגם י.ג. ליבס) במשל המערה שלו (פוליטאה ז', 515). פתאום האמת מציפה אותנו. פתאום הכל מובן. את זלדה אופפת שתיקתו של האל, אותו שקט סמיך שנמצא תמיד מקיף את כל הרעש, אותו אין שמקיף את כל היש. "חי עולמים" – אותם חיים שמקיפים את כל העולמות. ואת המוות גם, שכן אותה ציפור מתה מתחילה לשיר. זלדה קמה לתחייה, לחיים של אמת, לקיום היחיד שאכן ייקרא חיים.

אני מאוד מאוד אוהב את שתי השורות הבאות:
בְּשוּק שוֹקֵק עוֹף מֵת יָשִיר –
רַק אַתָּה קַיָם.

השורה הראשונה נעזרת בפונטיקה של המילים כדי לדהור הלאה, ומהר: בשוק שוקק – אונומטופיאה ממש! – עוף מת ישיר – לשון עתיד, עם רמז של ציווי: ישיר!; מעין הכרזה חגיגית בסוף השורה: ישיר! זה לא פחות מאשר הודיה על נס שנעשה: ישיר!
ועכשיו חזרה להווה, לזה שתמיד הווה:

רַ ק

אַ תָּ ה

קַ יָ ם.

המילים כאילו נופלות אחת אחת, מתעגנות בהכרה כעובדות בעלות מוצקות אקסיומטית. בניגוד לשורה הקודמת, השוקקת, כאן אפשר ממש להרגיש את הפאוזה הקלה בין המילים: רק. אתה. קיים. עם דגש על קיים. זה. כל. מה. שיש. הוא כל מה שיש. ובשביל זלדה הוא עכשיו אתה. הוא לידה, אצלה, שלה.

והיא מדדה הלאה. מבחוץ לא השתנה דבר. היא עדיין ציפור, עדיין בשוק. אבל בתוכה יש לה שיר. יש פיתוי לומר: שיר השירים. הוא נסתר, אבל לא לזמן רב: הנה היא כתבה את בן דמותו המילולי, והנה גם אנחנו שותפים זוטרים באותה ידיעה ששטפה את הכרתה של זלדה באותו יום, אותו יום של חול שהפך יום חג.

פרסומי ניסא

ביהדות לא נהוג כמעט לשורר, ודאי לא לדבר, אודות חוויות רוחניות, וזה חבל מאוד. חוגגים בחנוכה איזה נס של פך שמן, אבל ניסים אמיתיים, ניסים חשובים באמת, כמעט לא מציינים. אולי כי הם יותר אישיים, והקהילתיות היהודית לא מחשיבה יותר מדי את התחום הפרטי. אולי כי הם מאיימים על הממסד הרבני. וכנגד זה הנה שיר שלדעתי קושר באחת מסורות ארס פואטיות עם אלו של וידוייהם האקסטטים של המיסטיקנים (ובכך גם מזכיר לי את ביאליק). 

זלדה באה ממשפחה חרדית. ועוד עם יופי של "ייחוס" (במלעל): היא מצאצאיו של הצמח-צדק, בת-דודתו של הרבי מליובאוויטש (אוי חב"ד חב"ד, עשרה קבין של רוח-הקודש ירדו על חצרות החסידות, ותשעה מהם נטלת. וכנגד אלה גם תשעה קבין של משיחיות מטורללת). היא חיה כחרדית על ימיה. על כן עוד יותר מפתיעה הפתיחות שלה: חוויות רוחניות זה לא עניין לפרסום, על אחת כמה וכמה כשמדובר בנשים, שכל כבודן אמור הרי להיות פנימה – וכאן כבודה הוא כבודו יתברך, במלוא מובן המילה. אם פעם התברכה היהדות בנביאות כמרים ודבורה, נשים חזקות וקרובות לאל שמתוארות בתנ"ך כדבר מקובל ומובן מאליו (ושאגב כך גם לא מתביישות מדי פעם לשורר שירות), הרי שמאז הושתק הקול הנשי, ודאי בכל הנוגע לענייני קודש. אולי הדם החסידי שבעבע בעורקיה של זלדה לא נתן לה לכסות במעיל אפור את שיריה.

שירי זן עבריים – צדוק בנפתולי התשוקה

אומרים עליך שאתה מסוג האנשים שההצלחה לא שינתה אותם.
שטויות. ולא רק ההצלחה – כי לא משנה מה זה, זה שינה את צדוק. צדוק הוא השינוי שעובר על צדוק.
לא נשארת בדיוק אותו בנאדם שהיית לפני ההצלחה?
צדוק נשאר אותו דבר, כי צדוק הוא השינוי והשינוי תמיד נשאר אותו דבר.

לא רבים הם ספרי הזן. מעטים עוד יותר הם ספרי הזן העבריים. ייתכן מאוד שלבד מספריו האחרונים של יואל הופמן אין ממש ספרי מקור שמדברים זן (שכחתי מישהו? אוקיי, נכניס גם את "הכושי" של רועי צ'יקי ארד. אומרים שגם "רישומים של התגלות" של אריאל הירשפלד). לכן מרענן כל כך הוא "צדוק בנפתולי התשוקה". מרענן במובן מעורר. ומעורר, כמובן, במובן הזֶני של המילה. את הספר לכאורה כתב דרור פויר. לכאורה, כי אין ספק שרוח נעלה נכנסה ותפעלה את גופו והכרתו בזמן שכתב – בני אדם יודעים רק לשקר, ו"צדוק" מלא מדי באמת כדי שיכתב על ידי אחד מהם. כי צדוק מדבר זן.

ומה שיפה הוא שזהו לא זן פרוע, נונסנסי, ילדותי. זן כזה קל מאוד "לייצר". כאן יש מולנו זן שורשי. זן עמוק. זן עם בסיס וקירות שנותנים צורה ומובן לחלל, לריקות האדירה שבמהותו. כי צדוק הוא תיאולוג. תיאולוג של זן.

ומה שיפה הוא שתיאולוגית הזן של צדוק אינה עתיקה ואינה מועתקת. תיאולוגית זן כזו קל מאוד לספר. אבל תיאולוגית הזן של צדוק היא תיאולוגית זן חדשה, מודרנית, מתאימה לזמננו, עדכנית – והתאימות לזמן הזה נותנת דגש ותוקף לרגע הזה, להווה הנצחי שבמהותה/מהותנו. כי צדוק הוא עכשיו במלוא המובנים של המילה.

קריוקי

צדוק הוא אמן: אמן קריוקי. הקריוקי הוא הדרך של צדוק להיות, ולהיות באמת. כן, קראתם נכון: נטילת הזהות הפיקטיבית, חמיקה מהזהות הקבועה, הידמות והעתקה וחיקוי וזיוף – היא הדרך של צדוק להיות באמת.

כך מתחיל הספר:

חי רק זה שעשה קריוקי. יבין את הזמן והעולם והאלוהים והאדם רק זה שעצר את הזמן, הפך את העולם, מצא את אלוהים, אהב את האדם. חי רק זה שנשא קולו בשיר. בקריוקי מוצא צדוק את הפליאה הראשונית, ומתמכר לה. הפליאה הראשונית היא הקריוקי. הקריוקי: חטף של זמן המכיל את הקלות בה נושרת המבוכה, את הטבעיות שבתחושת החירות, ואת הפשטות שבלהיות הרבה. הקריוקי: חטף של זמן בו אני חדש נובט ואני חדש נושא פרי. הפרי הוא האני החדש. טעים האני החדש. (עמ' 5)

הקריוקי הוא תורת הגאולה של צדוק, והוא הגאולה של צדוק. כפי שאנחנו רואים, ועוד נראה, הגאולה קשורה קשר אמיץ עם האני, ועם ריבוי האני. והדרך לריבוי האני הוא הקריוקי. ברור גם למה.

ומפני שהקריוקי הוא הריבוי, הוא מנוגד למונותאיזם:

המונותאיזם רע לקריוקי כי הוא יוצא מתוך נקודת מוצא האומרת שיש מקור. הקריוקי אומר שכל אחד מההעתקים יכול באותה מידה להיות המקור. עבור צדוק, האמונה שיש מקור אחד ושלל העתקים היא חילול קודש הקודשים של הקריוקי. […] המונותאיזם והקריוקי יצאו שניהם מתוך תחושת האני, אך פנו לדרכים שונות. המונותאיזם טוען: אני זה אחד ולכן אלוהים הוא אחד. הקריוקי טוען: אני זה כמויות משתנות של הרבה אני ולכן אלוהים הוא כמות משתנה של הרבה אלוהים […] המונותאיזם טוען: אני זה שניים, ולכן אחד מאיתנו זה האני והשני הוא אלוהים. הקריוקי טוען: אני זה כמויות משתנות של הרבה אני ולכן אלוהים הוא כל אחד מאיתנו. […] המונותאיזם הוא המיקרוסופט של האמונה (עמ' 126- 133)

וצדוק גם שואף להראות שהמונותאיזם עצמו, אף אם יתכחש לכך נמרצות, מקורו בריבוי! הנה:

על מנת להוכיח סופית וחד משמעית את הקשר בין הקריוקי, האלוהים, הנבואה והמונותאיזם, יחדור צדוק אל עיקר העיקרים של המוסר המערבי – עשרת הדברות ביייבי!
עשרת הדברות מופיעות פעמיים בתנ"ך […] הפעמיים האלה שונות, בייבי! עשרת הדברות הן לא אותן עשרת הדברות. כל ילד יכול לפתוח תנ"ך ולראות את זה. וגם בריאת העולם, אם כבר מדברים, גם היא מתוארת פעמיים, והפעמיים האלה שונות אחת מהשנייה. בריאת העולם, בייבי!
וזה הקריוקי. ההבדלים הקטנים בין הביצועים, הרגעים הבלתי אפשריים, החלומות שלא נועדו להתגשם, המבטים שנפגשים בפעם האחרונה. הקריוקי הוא השיר של אלוהים, כי אפילו/גם אלוהים – וצדוק אוהב את אלוהים! – לא יכול לחזור פעמיים על אותו הטקסט בדיוק. השיר של אלוהים הוא השיר של הרגע של אלוהים. (עמ' 139-140)

זן-קריוקי

נסכם: הקריוקי הוא ריבוי, והקריוקי הוא חיקוי, אבל חיקוי במודע. הוא מודע לעצמו ומודע לכך שלא ייתכן משהו שאינו חיקוי, אבל זה בסדר, כי לא ייתכן גם משהו שאינו חדש: כל חיקוי שונה מקודמו במקצת (ועיינו בבודריאר אם יש לכם כוח). אפילו אלוהים לא יכול לברוא משהו זהה למה שהיה, אבל בדיוק בגלל זה כל מעשה הוא בריאה: כל רגע העולם מתחדש כולו. גם אנחנו מתחדשים כל רגע ורגע, אבל אנחנו מודעים לכך (על פי צדוק) רק כאשר אנחנו שרים קריוקי ("שירו לה' שיר חדש" וגו'). המודעות שמוליד בנו הקריוקי מאפשרת לנו לראות את ריבוי האני שבנו, כלומר משחררת אותנו מהאשלייה המונותאיסטית של אני אחד מול אלוהים אחד. של אני אחיד וקבוע. כלומר, בעצם, של מוות.

כל רגע ורגע, אם כן, אנחנו אני אחר. בקריוקי אנחנו גם רואים את זה:

השיר נגמר. צדוק, כמו תייר, משקיף על חילופי המשמרות של האני. איזו טקסיות, איזה הדר (עמ' 166)

אם כך, האם רק כשאנחנו שרים קריוקי אנחנו מוארים? ודאי שלא. כמו מדיטציה, אותה יש להתחיל על הכרית ולהמשיך אל תוך החיים כולם, כך גם הקריוקי: "הקריוקי, ילד, נמצא בכל, לא רק בשירים – וזה השיעור הראשון, והכי חשוב, שאני יכול ללמד אותך. מחר אנחנו מתחילים את האימונים." (עמ' 103). הקריוקי הוא החיים, כי החיים הם ריבוי וחיקוי ויצירה ובריאה. אנחנו למדים שהחיים הם ריבוי וחיקוי ויצירה ובריאה כאשר אנחנו שרים קריוקי, כלומר מבצעים במודע את מה שכרגיל אנחנו עושים מתוך הרגל.

האני

בית הכלא הגדול מכולם הוא לשון היחיד במילה "אני". יקום האדם המגדיר את עצמו כאני אחד ויתגלה נא בפנינו. אדם כזה, אם יקום, הוא שקרן. לא שקרן, למה שקרן, משוגע. השיגעון של המונותאיזם, של מעצבי האופנה, השיגעון של המראות ושל סכיני הגילוח. השיגעון של לשון היחיד במילה "אני", שסותר את כל מה שהאני יודע על עצמו. (עמ' 211)

האני אינו אחד. כאחד, אין אני. והייתי אף מוסיף: האחד אינו אני. צדוק הוא נביא מנביאי הבשורה החשובה הזאת, ונבואותיו – שיריו: "הקריוקי הוא רעיון הנבואה עצמו" (עמ' 136).

זה הקריוקי, כי המציאות לא מציעה שום פיתרון אמיתי לבעיית האני. המציאות נכשלה בניסיון שלה להציג את הדברים שנמצאים מחוץ לשפה. המציאות לא עזרה להבין את המציאות. ולכן המציאות צריכה ללכת (עמ' 275)

ולמה הבלבול? למה המציאות מרמה אותנו? בגלל התודעה.

התודעה

התודעה היא אירוע וולקני הפולט מילים ומעשים אל פני השטח. אנחנו התושבים הטובים של פומפיי, ואנחנו נקברים כל יום מחדש" (עמ' 157) "צדוק יגדיר מהי תודעה ויסגור את הסיפור הזה. אדם וחוה אוכלים מעץ התודעה, ותפאום הם יודעים משהו. מה הם יודעים? "ותפקחנה עיני שניהם וידעו כי עירומים הם ויתפרו עלי תאנה ויעשו להם חגורות" (בראשית, ג', ז'). התודעה, אם כן, היא התחושה שכולם רואים לך. (עמ' 63)

ולמה רואים לך? כי אתה מגדיר את עצמך כיחיד. כאחד. אתה מחפצן את עצמך והופך לדבר. ודבר אפשר לראות. אבל את מי שאתה באמת, את הריבוי, אי אפשר לתפוס בעין: העין יכולה להתבונן בנקודה אחת, לא יותר. החטא הקדמון הוא לראות עצמנו כנקודות בודדות בתוך העולם. צדוק משתמש בקריוקי כדי להנכיח את הריבוי הנסתר, שהוא האמת.

קלישאה וקיטש

"צדוק בנפתולי התשוקה" מזמין גם דיון נוסף בסוגייה אהובה עלי: ההבדל שבין קיטש לקלישאה (וכתבתי על זה כאן, וכאן). כידוע, הקלישאה היא אבי אבות הטומאה, ואילו הקיטש מהווה מניפסטציה של ניצוצות דקודשין. והנה דווקא ספר מצויין זה מלא עד אימה בקלישאות (שירים פופולריים מתורגמים, רפליקות מפורסמות מסרטים משוכפלות, וכו'), וריק כמעט לחלוטין מקיטש. ועדיין, טוב מאוד הוא. הכיצד? התשובה נמצאת בתמה המרכזית של הספר: הקריוקי.

קיטש-קריוקי

הקריוקי ניזון מקלישאה. הקריוקי מתענג מקלישאה. הקריוקי הוא שיר הלל לקלישאה. ומכיוון שדרכו של צדוק היא דרך הקריוקי, הרי שכל הספר הזה הומאז' לקלישאה. אבל, וזהו האבל הגדול, הקלישאות כאן מובאות תוך ידיעתן כקלישאות. הקלישאה (כמו כל רוע) אינה מזיקה לכשעצמה, אלא רק אם עושים בה שימוש קלוקל, ושימוש קלוקל הוא תמיד שימוש לא מודע. במילים אחרות: קלישאה כנה אינה קלישאה. וזהו בדיוק הקריוקי: הקריוקי הוא קלישאה שמודה בקלישאיותה. הקריוקי הוא ההכרזה המזומרת: אני שר שיר ידוע, מפורסם מאוד, לא שלי: אני קלישאה. וההודאה מעבירה את הקלישאה תהליך אלכימי מהיר שהופך אותה מטמאה לקדושה. כן, זה מה שעושה כנות לדברים. וזה מה שמציל את הקריוקי: שכולם יודעים שהוא חיקוי.

כדי להבין שהעניין אכן כך נפתיע את הסוגיה ונתקוף אותה מאחור: נסו לחשוב על המקרה ההפוך: זמר ידוע ומוכשר (למשל רוג'ר ווטרס בביקורו האחרון בארץ) שעולה על הבמה ורק עושה עם השפתיים. הוא מבצע שירים שהוא יצר, שירים שלו, אבל הוא לא שר אותם באמת. והוא מציג את הדברים כאילו הוא כן שר. הוא משקר, ועוד עושה את זה בשביל הכסף. ברור שזה מגעיל. זה חטא, וזמר כזה הוא בדיוק ההפך הגמור מחובבן חמוד שמקרייק להנאתו. זמר כזה הוא האנטי-כריסט של צדוק. הוא האנטי-צדוק. וחבל, כי הצדק עם צדוק.

[לרשימות הקודמות בסדרת "שירי זן עבריים" ליחצו על שם הסדרה כאן ממש מתחת למילים אלו]

הדרך זן

זן בודהיזם היא דרך חיים והשקפה שאינה שייכת לאף אחת מהקטגוריות הפורמליות של המחשבה המערבית המודרנית. זו אינה דת או פילוסופיה; זו אינה פסיכולוגיה או סוג של מדע. זו דוגמה של מה שנודע בהודו ובסין כ'דרך חירות', ובכך דומה לטאואיזם, לוודאנטה, וליוגה. כפי שיהיה מיד ברור, לדרך של חירות לא יכולה להיות הגדרה על דרך החיוב. היא חייבת להתגלות לפנינו על ידי שלילת מה שהיא אינה, מעט כמו שפסל מגלה דמות על ידי פעולת ההחסרה של גזרות מגוש האבן.

היסטורית, אפשר להתייחס אל הזן כאל מיצוין של מסורות ארוכות בתרבות הודו וסין, למרות שלמעשה הוא הרבה יותר סיני מהודי, ומאז המאה השתים עשרה, שירש עצמו בצורה עמוקה ויצירתית ביותר בתרבות של יפן. כפריין של תרבויות אלו, וכדרך חירות ייחודית אשר צורת תלמודה יוצאת דופן, הזן מהווה את אחת המתנות היקרות ביותר שנתנה אסיה לעולם.

וואטס האהוב

מקורותיו של הזן הם טאואיסטים לא פחות מאשר בודהיסטים, ומכיוון שמזגו הינו סיני בצורה מובחנת כל כך, יהיה זה הטוב ביותר לחקור ראשית את תחילת שושלתו הסינית, וכך גם יוסבר, בד בבד, על ידי הדוגמה של הטאואיזם, מה משמעותו של דרך חרות.

הרבה מהקושי ומהמיסטיפיקציה שאופפים את הזן מצדו של התלמיד המערבי נובעים מחוסר ההבנה של דרכי המחשבה הסיניות, דרכים ששונות בצורה מפתיעה מאלו שלנו, ושעל כן, מהסיבה הזו בדיוק, החשיבות הרבה שלהן בשבילינו, כאשר אנחנו מנסים לרכוש נקודת מבט ביקורתית על רעיונותינו שלנו. הבעיה כאן אינה פשוט עניין של רכישת שליטה ברעיונות שונים; שונים משלנו, נאמר, כפי ששונות התיאוריות של קאנט מאלו של דקארט, או אלו של הקלוויניסטים מאלו של הקתולים. הבעיה היא ההערכה של הבדלים בהנחות היסוד הבסיסיות ביותר של המחשבה ובשיטות המחשבה עצמן, ומאלו מתעלמים בשכיחות גדולה כל כך עד שפירושינו את הפילוסופיה הסינית נידונים להיות השלכות של רעיונות מערביים אופייניים לתוך טרמינולוגיה סינית. זהו החיסרון הבלתי נמנע מלימוד פילוסופיה אסיאתית על פי השיטות תלויות הספר של הלמדנות המערבית, משום שערכן התקשורתי של מילים תלוי בחוויות המשותפות של המשוחחים.

מאידך, לא נרחיק לכת ונאמר כי שפה עשירה ועדינה כדוגמת אנגלית אינה מסוגלת לבטא רעיונות סיניים. להפך, היא יכולה לומר הרבה יותר מאשר האמינו כמה תלמידי זן וטאו סינים ויפנים, אשר היכרותם עם האנגלית ודאי לא היתה שלמה. הקושי אינו נמצא בשפה, כמו שהוא בדרכי ודפוסי החשיבה שעד כה נחשבו לבלתי נפרדות מהגישה האקדמית והמדעית לכל עניין ודבר. חוסר הכשירות של דפוסי החשיבה הללו לנושאים כגון טאואיזם וזן אחראי, במידה רבה, לרושם כי 'המוח המזרחי' הוא מסתורי, אי רציונלי, ובלתי ניתן להבנה. בנוסף לכך, אין להניח כי עניינים אלה הם סיניים או יפניים בצורה יחודית כל כך, עד שאין להם שום נקודת מגע עם דבר מתרבותינו שלנו. על אף שאכן אין בין אזורי החלוקה הרשמיים של המדע והמחשבה המערביים אף אחד שמקביל לדרך שחרור, המחקר המזהיר של ר. ה. בליית',"Zen in English Literature", הראה בצורה ברורה ביותר שהתובנות החיוניות של הזן הן אוניברסליות.

הסיבה שבגללה מהווים, במבט ראשון, הטאואיזם והזן חידה כה גדולה לתבונה המערבית היא משום שקבענו נקודת מבט כל כך מוגבלת של הידע האנושי. בשבילינו, כמעט כל הידע הוא מה שטאואיסט יכנה ידע קונבנציונלי, משום שאנחנו איננו מרגישים כי אנו יודעים דבר מה, אלא אם אנו מסוגלים להציגו מלפנינו במילים, או באיזו מערכת אחרת של סימנים מוסכמים, כמו התווים במתמטיקה או מוסיקה. הידע הזה נחשב "קונבנציונלי" משום שהוא תוצר של הסכם חברתי באשר לצפני התקשורת. בדיוק כפי שלאנשים הדוברים אותה שפה יש הסכמה שבשתיקה לגבי אילו מילים תציינה אילו דברים, כך הפרטים של כל חברה וכל תרבות מאוחדים בכבלי התקשורת, הנחים על פני סוגים שונים של הסכמה באשר למובחנותם ולערכם של פעולות ודברים.

על כן משימתו של החינוך הוא להפוך ילדים לכשירים לחיות בחברה, על ידי שכנועם ללמוד ולקבל את צפניה – את החוקים והמוסכמות של התקשורת שבעזרתם החברה מחזיקה עצמה יחד. ראשית יש את השפה המדוברת. הילד לומד לראות 'עץ' ולא 'בוּג'וּם' כסימן המוסכם לזה (הצבעה אל החפץ). אין לנו כל בעיה להבין שהמילה 'עץ' היא עניין של קונבנציה. מה שמובן הרבה פחות הוא שהקונבנציה מושלת גם על תחימה הגבולות של הדבר אליו המילה משוייכת. משום שעל הילד ללמוד לא רק אילו מילים מציינות אילו חפצים, אלא גם על הדרך לפיה תרבותו הסכימה לחלק את הדברים האחד ממשנהו, לציין את הגבולות בתוך חוייתינו היומיומית. כפי שהקונבנציה המדעית מחליטה אם הצלופח יהיה דג או נחש, הקונבנציה הדקדוקית קובעת אילו חוויות יכונו חפצים ואילו יכונו אירועים או מעשים. את האקראיות הרבה שבמוסכמות אלו ניתן להסיק מהשאלה, 'מה קורה לאגרוף שלי [שם עצם – חפץ] כשאני פותח את כף היד?' החפץ נעלם באורך נס מפני שמאחורי צורת דיבור המשוייכת בדרך כלל לעצם מסתתרת פעולה! באנגלית [ובעברית] ההבדלים בין דברים לפעולות מצויינים בצורה ברורה, גם אם לא תמיד לוגית, אך מספר גדול של מילים סיניות משמשות הן לשמות עצם והן לפעלים כך שלאדם החושב בסינית אין קושי לראות שחפצים הם גם אירועים, שהעולם שלנו הוא אוסף של תהליכים ולאו דווקא ישויות.

לבד מהשפה, על הילד לקבל הרבה צורות אחרות של צופן. ההשלכות של חיים יחד מחייבות הסכמה לקודים של חוק ומוסר, של נימוס ואמנות, של שקילות, מידות ומספרים, ומעל הכל, של תפקידים. קשה לנו לתקשר האחד עם השני אלא אם אנחנו מזהים עצמנו במושגים של תפקוד: אב, מורה, פועל, אמן, 'סתם בחור', ג'נטלמן, ספורטאי, וכולי. במידה בה אנו מזדהים עם הסטראוטיפים הללו וכללי ההתנהגות השייכים להם, אנחנו עצמנו מרגישים שאנחנו באמת מישהו משום שלעמיתינו יש פחות קושי לקבל אותנו – כלומר לזהות אותנו ולהרגיש שאנחנו "תחת שליטה". פגישה בין שני אנשים במסיבה היא תמיד מעט מביכה כאשר המארח לא הסביר את תפקידיהם על ידי הצגתם, שכן איש מהם אינו יודע אילו חוקים של שיחה ופעולה יש לקיים.

שוב, קל לראות את אופיים הקונבנציונלי של תפקידים ודמויות, משום שאדם שהוא אבא יכול להיות גם רופא ואמן, וגם שכיר ואח. וברור כי גם סך כל תויות התפקיד הללו לא יתקרבו לכדי הצגת תאור מוצלח של האיש עצמו, אף אם ייתכן וזה ימקם אותו בתוך הגדרות כלליות מסוימות. אך המוסכמות המושלות בזהות האנושית הן דקות הרבה יותר וגלויות הרבה פחות מאלו. אנו לומדים, ביסודיות רבה אך בשקיפות קטנה בהרבה, לזהות עצמנו עם רעיון, שאינו פחות מוסכם, של 'עצמי'. שכן ה'עצמי' הקונבנציונלי, ה'אישיות', מורכבת בעיקרה מהיסטוריה המכילה בתוכה זיכרונות נבחרים, ושמתחילה מרגע הלידה. לפי המוסכמה, אני לא פשוט מה שאני עושה ברגע זה. אני גם מה שעשיתי, והגרסה, הערוכה על ידי המוסכמה, של עברי נעשית כך שהיא נראית לי כמעט יותר ה'אני' האמיתי מאשר מה שאני ברגע זה. מכיוון שההווה שלי נראה כל כך ארעי ולא מוחשי, אך מה שהייתי הוא קבוע וסופי. זהו הבסיס היציב לכל תחזית על מי שאהיה בעתיד, וכך נוצר מצב שבו אני מזדהה יותר עם מה שאינו קיים יותר מאשר עם מה שבאמת הווה!

חשוב להכיר בכך שהזיכרונות ואירועי העבר שמרכיבים את הזהות ההיסטורית של אדם מסויים אינם יותר מאשר אוסף מסויים. מתוך אינסוף ממשי של אירועים וחוויות נבחרו כמה – למעשה הפכו להפשטות – נהיו משמעותיים, והמשמעות הזו נקבעה, כמובן, על ידי אמות מידה קונבנציונליות. משום שטבעו של הידע הקונבנציונלי הוא שהוא מערכת של הפשטות. הוא מורכב מסימנים וסמלים בהם דברים ואירועים מזדקקים לתוויהם החיצוניים, הכלליים, כמו שהסימן הסיני יֶן, מייצג 'איש', על ידי ההפשטה וההכללה הגדולה ביותר של צורת האדם.

דבר דומה נכון גם לגבי מילים שאינן אידיוגרפים. המילים העבריות 'אדם', 'דג', 'כוכב', 'פרח', 'רץ', 'גדל', כולן מצביעות על קבוצות של חפצים או אירועים שניתן לזהותם כבני קבוצתם על ידי איפיונים פשוטים ביותר, שהופשטו מתוך המורכבות הכללית של הדברים עצמם.

ההפשטה, אם כן, היא כמעט הכרח לצורך תקשורת, מכיוון שהיא מאפשרת לנו להציג את חוויותינו בעזרת 'תפיסות' מהירות ופשוטות של ההכרה. כשאנחנו אומרים שאנחנו יכולים לחשוב רק על דבר אחד בכל רגע, זה דומה להצהרה כי את האוקיינוס השקט אנחנו לא יכולים לשאוב לתוכנו בגמיעה אחת; אנו חייבים להכילו בכוס, ולבלוע אותו מנה אחר מנה. הפשטות וסימנים קונבנציונלים הם כמו הכוס; הם מדללים את החוויה ליחידות פשוטות מספיק כדי שיוכלו להיות מובנות ברגע אחד. בדרך דומה, עיקולים נמדדים על ידי צמצומם לרצף של ישרים זעירים, או על ידי ראייתם במונחים של הריבועים אותם הם חוצים כאשר הם נרשמים על נייר גרפים.

דוגמאות אחרות לאותו תהליך הם התצלום בעיתון ושידור הטלוויזיה. בראשון, סצנה טבעית משועתקת במונחים של אור ונקודות כבדות הערוכים במסך או דפוס דמוי רשת כך שהם נותנים רושם כללי של תצלום שחור לבן כשהם נראים ללא זכוכית מגדלת. עד כמה שזה עשוי להראות כמו המעמד המקורי, זוהי רק תבנית מועתקת של אותה הסצנה  במושגי נקודות, מעט כמו שהמילים והמחשבות הקונבנציונליות שלנו הן הבניות של חוויות במושגים של סימנים אבסטרקטים. אף יותר כמו תהליך החשיבה, מצלמת הטלוויזיה משדרת סצנה טבעית כסדרה ליניארית של פעימות שיכולות לעבור לאורך כבלי חשמל.

כך התקשורת בדרך של הסימנים המוסכמים מהסוג הזה נותנת לנו תרגום מופשט, מנה אחת כל רגע של יקום בו הדברים מתרחשים כולם בבת אחת, יקום בו, על פי אותן הפשטות, המציאות המוחשית לעולם חומקת מתיאור מושלם. התיאור השלם של גרגר אבק זעיר על פי האמצעים האלו יעלה לנו נצח של זמן, מכיוון שיהיה צורך להכיר כל נקודה ונקודה בגופו.

הבודהיסט החילוני – ביקורות וראיון

בצ'לור מתדיין במרכז "הודיה" בשבוע שעבר

כתבתי קצת על המפגש הנעים שלי עם סטיבן בצ'לור, הבודהיסט החילוני המפורסם בעולם. היום מתפרסם הראיון שלי איתו באנרג'י, ובתחתית הרשימה הזאת תמצאו לינק לשם ולינק לגרסה המלאה, ואפשר לקפוץ ישר לשם כמובן.

לפני זה אומר עוד כמה מילים על גישתו החילונית, או אפילו האנטי-דתית, של בצ'לור.

רבים מתוך העולם הבודהיסטי, כאמור, מבקרים את בצ'לור (אני מודה לעדי מרחב שהפנתה אותי למקורות הללו):
בהיקו פונדהמו טוען שבצ'לור מעדיף העדפה מוטעית את ההיגיון על פני תופעות על טבעיות שהינן חלק מעקרונות הבודהיזם. האם כל פעם שיש קונפליקט בין עקרונות הבודהיזם למודרנה יש לזנוח את הקודמים (הוא שואל)?
בהיקו בודהי לא מסכים עם ראיתו של בצ'לור את הדרך כמובילה אל ספק תמידי ושרייה בהתפעמות תמידית מהחיים. לדעתו זו רק התוצאה אם מראש אתה מטיל ספק בכל האמונות הבודהיסטיות, בעוד אם תקבלן כראוי, בסופו של המסע תדע אותן בברור כמציאות חיה, כוודאות, כפי שהבודהה ידען.
אורגיין סאנגארשטה מבכה את המטריאליזם הרדוקציוניסטי של בצ'לור (כאילו הכל עניין של נוירונים במוח) וטוען שאמונות, גם כמתודה זמנית, נחוצות כדי להתחיל את הדרך ולא לסטות ממנה. אי אפשר בלעדיהן לדעתו.

אני חושב שבודהיסטים מכובדים אלו אומרים דברים של טעם, והייתי רוצה לבדוק מקרוב מה עומד לדעתי בתחתית התפיסה החילונית של בצ'לור, ולמה לדעתי היא מתכון לבודהיזם יבש למדי, אולי יבש מדי. כולנו יודעים שהמהפכה הפרוטסטנטית (כן, שוב היא) יצאה נגד תיווכה של הכנסייה ובעד קשר ישיר עם ה'. היו הרבה סיבות לכעס על הכנסייה, שכמובן היתה מושחתת ורקובה מיסודה (כמו כל גוף אנושי שמופקד בידיו כוח אלוהי). הכנסייה לא רק חילקה אינדולגנציות (מחילות מחטאים) תמורת כסף (והרבה) אלא גם שלטה על קרקעות רבות, היתה בעלת כוח פוליטי רציני, מינתה בישופים תמורת כסף (כלומר בנים של עשירים), לא הקפידה שכמריה לא ישגלו כל דבר שזז (יש דברים שלא משתנים) וכו' וכו' וכו', וטוב שלא לעולם חוסן, או כפי שאולי היו אומרים הרומאים על זה, Sic Transit Gloria Dei , או לפחות נציגיו על פני האדמה.

מה שאנחנו פחות זוכרים אולי הוא שעם צמצומה של תהילת הכנסייה וקרקוע הפולחן הדתי הנוצרי ברפורמציה, זרקו לעזאזל (מילולית) הפרוטסטנטים הנלהבים גם הרבה מהטקסים והאמונות של הכנסייה הקתולית. נכון, הכנסייה אז (ועד אמצע המאה העשרים) ערכה את כל טקסיה בלטינית ואף אחד לא הבין. נכון, קשה היה לאנשים במאה ה- 16, עם רוח הרנסאנס וכל זה, להאמין שחתיכת הלחם שנותן לי הכומר הופכת ממש לבשרו של המשיח כשהיא (ורק כשהיא) בתוך הגרון שלי. נכון, גם קצת נמאס היה מהפומפוזיות והפאר הדקדנטי של התלבושות והאביזרים והקתדרלות שהקתולים כל כך אהבו. נכון נכון נכון. ולכן החליטו באותה הזדמנות שבה מכריזים שהכנסייה הקתולית היא זונת בבל ומכוננים כנסייה חדשה, גם להיפתר מהלטינית ומהטקסים ומהכמרים וממוסד הנזירות ומהאמונה בטראנסובסטנצאציה ומכל מני דברים שנראו מיושנים מאוד אם לא פשוט דביליים.
וכך קיבלנו לנו דת רציונלית ונקייה משטויות. הללויה בתחתונים.

למה אני לא נלהב? כי כדרכן של מהפכות גם זו מיהרה להשליך חלקים מהתינוק עם מי האמבטייה (ופה מדובר בבייבי ג'יזוס!). היה זה במהפכה הפרוטסטנטית שהאידיאל של דת הגיונית וברורה, חדה וקרה עלה אל הבמה, ומאז הוא לא ממש ירד ממנה (האמת היא שבעשרים שנה האחרונות זה משתנה, עם הניאו-פגאניזם והסקס-טנטרה וכל זה). אז התחיל להיות פתאום ברור שטקסים למיניהם הם עניין "חיצוני" או "עודף" לדת האמיתית, שהיא כמובן בלב. אז התחילו לומר בכל רם את מה שאולי מעטים חשבו קודם: שכל ההוקוס פוקוס (Hoc est corpus meum…) הליטורגי הזה הוא קשקוש בלבוש ורוחניות אמיתית היא תמיד עניין פרטי, בין אדם לאלוהיו, והיא תמיד עניין פנימי, בין נפשו של אדם לקונה, ולא בכל מני ביטויים חיצוניים של לגימת יין או מלמול לטינית או נישוק צלבים (לנוחותכם: לגימת יין, מלמול ארמית, נישוק מזוזות).

נשמע מוכר? ודאי, כך גם רובנו חושבים. ולמעשה הרעיון הזה ימיו כימי הנצרות עצמה, ומה אם לא גיזום טקסים ומצוות עשה פאולוס ליהדות כדי להצמיח את הנצרות בכלל אין דה פירסט פלייס? עזבו אתכם ממצוות אמר האיש מטרסוס – רק האמינו בלב שלם בישו המשיח ואתם מסודרים.

אז כן, הגוף נחשב מאז פאולוס (טוב, היוונים עוד חשבו כך לפניו) למשהו סתמי במקרה הטוב ושטני במקרה הרע, ומכאן ברור שהאמונה היא מה שחשוב ולא העשייה. "משחק הרוח" היה מלכתחילה המשחק של הנצרות, בשונה מ"משחק הגוף" של היהדות, וכתבתי על זה כאן.

אז מה יש לי נגד "משחק רוח"? רק שהוא לפעמים מתעלם מצד מאוד משמעותי בחיי האדם. איזה צד? נכון, הגוף (וכמובן שגם שחקני גוף שמתעלמים מהרוח שוגים לדעתי). התפיסה כאילו כל מה שחשוב הוא מה שקורה בין שתי האוזניים, כלומר בנבכי המוח או הנפש או הנשמה, וכל השאר הוא קליפה נבובה שרק מכסה את הדבר האמיתי – התפיסה הזאת שגויה לדעתי. דווקא בודהיסט כבצ'לור היה אמור לדעת שאין בסופו של דבר הבדל מהותי בין הרוח לחומר, בין הנפש לגוף: מדובר באותו דבר עצמו. החלוקה שאנחנו עושים בתוך עצמנו היא עצמה האשלייה שאנחנו צריכים להתעורר ממנה, ולהבין שלמרות שודאי שאפשר להבדיל פנומנולוגית בין מה שקורה בראש למה שקורה בגוף, שני השדות האלה מהווים צדדים שונים של תהליך אחד ויחיד, והוא אנחנו והעולם כולו. למעשה מדובר בדואליזם שהוא שריד של הדואליזם היווני בין הנשמה לגוף.

עכשיו, אני לא מערער על התחושה העמוקה וההגיונית לדעתי שלנו, שמה שקורה בראש משמעותי יותר ממה שקורה בגוף (אם הגוף שלי יצ'טקמק, חו"ח, ומוחי ישאר שלם עדיין אהיה אדם. אם להפך אהיה צמח). אבל זאת לא השאלה כאן. השאלה היא מה היחס הרצוי בין שני התחומים הללו, שהם כאמור שני קצוות של רצף אחד. הבעיה היא, כרגיל, כאשר האיזון מופר יותר מדי לצד אחד, ולמעשה מתקבלת גישה שמבטלת את השני, כלומר שמחשיבה כאמור את הגוף למיותר במקרה הטוב, או, במקרה הרע, רע. הקתולים, למשל, בפירוש רואים בגאולת הנשמה את העיקר וממש לא מתלהבים מהגוף, אבל, במודע או שלא במודע, הם נותנים לגוף את הכבוד המגיע לו: הם משתמשים בו לטקסים מורכבים ומרהיבים, הם מנצלים את כל החושים לעבודת האלוהים (טעם כבר אמרנו, ואפשר להוסיף את האוגב לשמיעה, הקטורת לריח והנוצצים לראייה) וגם כשהם מכים אותו או מסגפים אותו הם עושים זאת מתוך ההבנה העמוקה שדרך הגוף אפשר להשפיע על הנפש. אי אפשר פשוט להתעלם ממנו, ואני חושש שהזלזול של בצ'לור בטקסים ורגשות, שמקורו כאמור פרוטסטטנטי (בקלוויניזם ביטלו גם את הרגשות כעניין מפוקפק שעדיף לדת בלעדיו) לא מאפשר מידה מספקת של קבלה וסובלנות לביטויים דתיים שאולי לא לו, אבל לרוב האנשים הם השער להרגשה, ואף לודאות, של קרבה אל המוחלט.

מה שאני טוען הוא שאסור לזלזל הן בטקסים המבוצעים בגוף, והן באמונות שתופסות מקום רגשי. שני שדות פעולה אלו משפיעים מאוד על ההכרה, ובסופו של דבר גם על כל תובנה עמוקה שתתעורר בנו. הפיתוי לכונן רוחניות "נקייה", טהורה מטקסים ואמונות ושאר "קשקושים" הוא גדול, וגם אני מרגיש את מתיקותו, אבל נראה לי שבסופו של דבר הוא נפסד (כמו כל דבר חד צדדי). יש ערך לקשקושים, השבח לאל.

בצ'לור הוא אדם נחמד מאוד מאוד. אנגלי אמיתי: קר כמלפפון ובעל חוש הומור נהדר. יש הרבה מאוד חכמה ואמת במה שהוא אומר. את הכמיהה להרגשת הנומינוזי, ליראה אל מול ההוד האלוהי, ואת העובדה הברורה, שמוכחת מאלפי שנים של היסטוריה אנושית, שליטורגיה היא אחת הדרכים לשם – הוא לא מבין (או, אפשרות: עושה עצמו כי הוא חושב שזה יועיל לתלמידיו, היינו כסוג של תכסיס דידקטי,Upaya, ואם כן אני מודה לו מעומק לבי על ההקרבה).

בצ'לור מרצה במרכזה "הודיה" בשבוע שעבר

ועוד דבר: גם אם טקסים ומצוות מסבכים את הדת והרבה פעמים גורמים לנו לשכוח את המטרה, כלומר את האלוהים, כלומר למעשה הופכים לעבודת אלילים, הרי שעדיין, יש בהם יופי. עולם ללא הססגוניות מופרכת והמגוחכת של צורות הביטוי של הרגש הדתי היה עולם חיוור ותפל.

אחרי כל זה, כדי שלא יהיה ספק, רק אומר שעל אף הבדלי הגישה והדעות, אני מאוד מאוד מכבד את סטיבן בצ'לור ורואה בו מורה דהרמה גדול. בכל אופן תמיד טוב לשמוע זוית נוספת על המוחלט – זה הרי כל מה שיש לנו מבחינה מילולית. ואפרופו מילים:

הנה הראיון שהוא הואיל להעניק לי כפי שפורסם באנרג'י. אני אישית ממליץ מאוד על הגרסה הבלתי-ערוכה, בלתי-מצונזרת, קומפליט אנד אנאבריג'ד.