חגיגות השיוורטרי

חגיגות השיוורטרי – פרויקט אינטר-בלוגי

היה היה שיווה. רק שיווה. שיווה כאן ושיווה שם, שיווה באמצע ושיווה לכל כיוון: בודד, קפוא, גאה, מוחלט. קילומטרים של שיווה. שנים של שיווה. אינסוף ונצח של שיווה ושיווה ועוד שיווה. מעלה מטה, קדימה אחורה, ימין ושמאל רק קודש וקודש. בראשית היה שיווה ושיווה היה האלוהים ושיווה שתק ולא אמר מילה. שיווה לבדו מלך נורא.

אבל כמה אפשר להתענג על הווית עצמך? הרבה. אבל לא לעד. האלים אמרו לא טוב היות המוחלט לבדו. נעשה לו איזה עזר שיהיה לו כנגדו. מישהי אמיתית, חמה, רבת-פנים, זורמת. במילים אחרות: אלה.

זעקו האלים ושרו, ונשאו יחד את קולם: "אלה אלה, אם העולם, לשד הבריאה, לוז התופעות, ים הייסורים, כלל התענוג – לך אנו כורעים, לך אנו קוראים: היי בת זוג לשיווה! הפיחי בו חיים, ביראי בו מציאות."

האלה – מי שהייתה כבר אשתו ותהיה אשתו גם בכל גלגולי חייו הבאים – נולדה בגלגול חיים זה כביתו של מלך ההרים, הימלאיה. נולדה והתחילה לבכות: היא ביקשה את אהוב ליבה, את שיווה. הוריה קראו לה פַּרְוָטִי, שכן היא תחילתה של כל פרייה ורבייה.

שנים אחרי כן הגיע שיווה, בחיפושו אחר מקום טוב לשקיעה במדיטציה, אל מקורות הגנגס למרגלות ההימלאיה. הוא התיישב בשיכול רגליים, עצם עיניים, ושיקע את עצמו בסָמַדְהִי, כלומר בריכוז חד-נקודתי בטבעו העצמי, הלא הוא הבְּרָהְמָן הנשגב שמעבר לכל.

הימלאיה, שהרגיש בנוכחותו של האל האדיר, הגיע כדי לברך אותו לשלום. "אל האלים, מציאות המוחלט, קרקע הקיים – לך שלום!", קרא. "הבלתי משתנה, הנצח והכל, האחד והאחיד, ההבל והריק – לך שלום!", קרא.
ואז הוסיף בשקט: "יש לי בשבילך אישה."

"קח מכאן את הנערה", אמר שיווה בשקט, עיניו עצומות.
"לפחות הבט בה", לחש הימלאיה, "או שמא אתה מפחד שהיא תשנה אותך, אתה הבלתי-ניתן-לשינוי?"

שיווה לא יכול היה להבליג על ההקנטה הזאת. הוא פקח את שתי עיניו (את העין השלישית השאיר מרוכזת בעצמה) והביט בה, באלה.

"היא יפה," אמר, "יפה מאוד. פניה כירח המלא. צווארה כדקל מתוח. אוזניה צנועות. מותניה דקיקות. שערה שחור וארוך. שדייה קטנים וגאים. עורה זהוב ורך. ישבנה עגול ודשן. כפות רגליה עדינות. עיניה ישרות. קח אותה מכאן מהר, ואל תביאה עוד לפני! קח, קח אותה מהר! האישה היא סכנה גדולה לכל יוגי אמיתי. כל מתבודד, כל פרוש מהבלי העולם חייב לשכוח את קיומה. הכל יודעים כי התרועעות עם נשים מולידה את ההיקשרות אל מושאי החושים. הכל יודעים שההיקשרות אל מושאי החושים מחבלת בטָפָּס, בלהט הפנימי. הרחק אותה ממני מיד!"

למשמע דברים אלו פרווטי, שלא היתה יכולה עוד להתאפק, פרצה ואמרה

חגיגות השיוורטרי – פרויקט אינטר-בלוגי

"לא ילדתי, את טועה. דיגדוגי האהבה בילבלו אותך. אין ולא יהיה לי כל קשר לבריאה. אין ולא יהיה לי בית בשום עולם.

אדרבא: החום הפנימי שלי ממיס כל קיום ושורף כל ממשות זמנית. הלהט שלי מכלה עולמות, מאדה ימים.

לנצח אהיה נפרד מהקיום הזמני, מהחומר. לנצח אהיה קדוש ובודד, פרוש מכל מגע. רק בבדידותי ממשותי אכן מזהירה – חוסר החומר הוא הקיום האמיתי ביותר."

דברים אלו שיעשעו את פרווטי והיא התאפקה לא לצחוק בקול. היא עשתה עצמה רצינית ואמרה

חגיגות השיוורטרי – פרויקט אינטר-בלוגי

"בת ההר חדת הלשון והעין, את סומכת את דבריך על הסאנקהיה, ואם אמת העולמות היא קיום של שניות, הרי שאני נכנע לך מיד: נקים ביחד מציאות ומשפחה.

אולם היטב את יודעת כי לאמיתו של דבר רק האחד קיים, רק הבּרָהְמָן הנשגב, שהוא אני. על כן את, אביך, טיעונייך ועולמך – כולם רק אשליות פורחות, חלומות של שוטים.

חכמי האדוויטה יודעים: רק אני קיים, ואין בלתי. רק אני קיים, וכל השאר הבל הבלים.

את אשלייה, אלה יקרה. אשלייה ותו לא. את אלוזיה, ואולי דלוזיה, שמטעה כל מוח לא מפותח. אולם אני רואה ברור, יקירתי. רואה דרכך, ודרך מילותייך. זו הצגה, זה שיר, זהו בלון ברוח. זוהי טיפה של טל בבוקר המתחמם. זוהי  א י נ ה  אמת."

פרווטי נראתה מופתעת, אך היא הכינה את עצמה היטב למילותיו. היא מכירה אותו מלד הזמן, והיא ידעה שכך הוא יענה. נשמה האלה עמוק, והתכוננה להכריע את הדיון. מיד אמרה