חופש דת ומצפון

רשות הגברים: גבולות הפלורליזם והסובלנות

דבר מוזר הוא: החברה הדתית נוהגת ללעוג לחילונית על רדידות ערכיה ודלות השקפת עולמה, אבל בכל פעם שזו האחרונה עומדת על עקרונותיה, כמו סביב המופע מדיר הנשים 'מרימים לכיפור', היא זוכה לזעם קדוש וזעקות שבר. אלו מלווים בדרך כלל בתמיהה מיתממת: האם אכן אתם, הפלורליסטים, מונעים מאדם דתי לנהוג כרצונו? איפה כל הסובלנות המפורסמת שלכם?

קובלנות שכאלה מנגנות על הרצון האמיתי של הדמוקרט לאפשר ריבוי קולות, אלא שהן משתמשות באיש קש ליברלי. לכולנו ברור שלסובלנות ולפלורליזם יש גבולות. הרי לא "נכיל" תפיסת עולם דאעשית ולא נהיה סובלניים לאנטישמיות. המנסים לשכנע אותנו שבשם הדמוקרטיה עלינו לתת מקום לכל עוול תחת השמיים שוכחים שפלורליזם ואף סובלנות אינן מטרות בפני עצמן, אלא מבוססות על תפיסת עולם הומניסטית וליברלית. אלו מבקשות לתת את זכות הביטוי לתפיסות שונות של "הטוב" ואכן מעוניינות בריבוי קולות. אלא שברגע שחותרים תחת ההומניזם עצמו, כמו בניסיון לתת לגיטימציה לאפלייה כנגד נשים, אי אפשר לצפות ממנו לסובלנות.

בסופו של דבר זו שאלה של הקשר. הבעיה עם המופע המדובר לא היתה שהוא מבטא קול שנוי במחלוקת של קבוצה קטנה באוכלוסייה היהודית. הבעיה היתה שהוא מנסה להפוך את הקול הזה לסטנדרטי, ואף לנורמטיבי. הציבור הליברלי לא היה מוכן לסבול אירוע שפונה לקהל הרחב אבל מפלה נשים באופן מכוון ועקרוני. זאת מפני שעצם הפנייה לציבור הכללי, וקיום המופע בכיכר העיר המרכזית, הופכים את המופע לפעולה שמבקשת להגדיר מחדש את המרחב הציבורי שלנו.

מופע בעל אופי שכזה, כמותו ראינו גם במקרה כיסוי הרקדניות של להקת 'מחולה' במופע לחנוכת גשר המיתרים בירושלים ב-2008, בעצם מבקש לקבוע שהמרחב הציבורי במדינת ישראל הוא קודם כל גברי. שזאת ברירת המחדל. שקולן של נשים הוא מראש מוגבל. שמי שיקבע אם הן תשרנה או לא הם גברים (רבנים), ומה שיאפשר להן לשיר או לא הוא הסכמתם של גברים (קהל ממגזר מסויים). באופן כזה רשות הרבים הופכת לרשות הגברים. לזה כאמור אי אפשר להסכים.

מצד שני, האם אין מקום בכלל למופע שמדיר נשים משירה בכיכר העיר? הקולות שסבורים שאכן אין לאפשר זאת מובנים, אבל נדמה לי שאת זה דווקא אפשר להכיל. מה שחשוב, כאמור, הוא ההקשר. מופע שמיועד מראש לקהילה שדורשת מטעמי דת אפלייה בין נשים לגברים יכול להתקיים, ולא רק בבני ברק אלא גם בכיכר רבין. מופע שכזה מצד אחד נותן קול לקהילה דתית-שמרנית ומאפשר לה להצטרף כשווה בין שווים אל המרחב הציבורי, לבטא את תפיסת עולמה. מצד שני, אירוע כזה ממקם את האפלייה במקום הראוי לה: כהיבט מסויים (מכוער ומצער לדעת רבים) של המסורת. בתור שכזה, הוא חלק ממערך המשמעות והזהות של אנשים מסויימים, וראוי להתחשב בו. אבל אין כאן נתינת לגיטימציה לכתחילה לעניין. גם מופע של מקהלת נזירות קתוליות שלא מאפשרות גברים על הבמה יהיה מקובל ככזה.

הבעיה עם 'מרימים לכיפור' היתה אפוא היומרה למופע של "אחדות לבבות" עבור חילונים, שלא היה יותר מלכודת דבש שמטרתה "לעשות שבת" מוזיקלית אצל שומרי המצוות היותר קיצונים – ורק על פי תנאיהם. היה כאן ניסיון להשתמש בכיכר העיר המרכזית, במופע לקהל הרחב, כדי לתת לגיטימציה לאפלייה, כדי לומר ש"לא נורא" אם במופע ציבורי כללי תיאסר שירת נשים. באופן ראוי לשבח הציבור הליברלי עמד על עקרונותיו ודחה את הניסיון הזה. בכך הוא שמר, כראוי, על רשות הרבים שוויונית, ליברלית ודמוקרטית.

Capture

פורסם היום במדור הדעות של ‘הארץ’

על הפסיקה בפרשת גואל רצון וסכנת ה"מיינד קונטרול"

גואל רצון הורשע היום בשורה ארוכה של עבירות מין, במקרי אונס ובגילוי עריות, מעשי סדום ומעשים מגונים. הדברים חמורים ומזעזעים ללא ספק, ולא אכנס אליהם כאן. כאן ארצה לומר כמה מילים על הסעיף בו הוא לא הורשע, וזה בסעיף ה"עבדות".

ב-2006 תוקן חוק איסור סחר בבני אדם, והוכנסו בו סעיפים שמרחיבים את ההגדרות של עבדות ושל עבודת כפייה, וזאת כחלק מהמאבק בסחר בבני אדם. הפרקליטות ביקשה להרשיע את רצון בעבדות, ולצורך כך להשתמש בחוק החדש. דא עקא, רצון לא החזיק את הנשים שחיו איתו בביתו בכוח. הוא לא חטף אותן בניגוד לרצונן, ולא כלא אותן בבית. הן היו יכולות לצאת, ואכן יצאו לקניות וכו' – וחזרו. הוא גם לא סימם אותן כדי להשיג את הסכמתן לחיות איתו, עוד מהלך שהיה בברור מפליל אותו בשיעבוד.

על פי הדיווח ב'הארץ' מאת רויטל חובל

הפרקליטות טענה כי רצון השתלט על מוחן של הנשים, וההסכמה לקיום יחסי המין איתו לא ניתנה מתוך רצונן החופשי. לשם כך הציגו חוות דעת של ד"ר דוד גרין, שחוקר נפגעי כתות, שהעיד על משמעות תופעת ה"מיינד קונטרול".

אם אכן כך (ואני להלן מתבסס על מה שכתבה חובל), משום שרצון לא החזיק את הנשים איתו בכוח או באמצעות סמים, לא היתה ברירה אלא לטעון שהוא השתלט להן על הנפש.

נראה שזה אכן היה קו ההתקפה. מעיין, אחת מנשותיו לשעבר של רצון, אמרה היום שהוא "שלל [ממנה] רצון חופשי", ואילו רב פקד אדוארד פלינר, ראש הצוות בימ"ר תל אביב שחקר את הפרשה, אמר שיש להבין ש"אפשר לשלוט באדם ולהפחיד אותו מבלי שזה נראה לעין, עד שהוא מוחק את אישיותו." כלומר היה כאן ניסיון לשכנע את בית המשפט שגואל רצון שיעבד נפשית את הנשים שחיו איתו.

אני שמח מאוד שטענה זאת נדחתה על ידי בית המשפט. אני ודאי מבין פחות בפסיכולוגיה מאשר ד"ר גרין, אבל מעוניין להציג בכל זאת את דעתי על העניין. נתחיל מזה שלמדע המודרני לא מוכרת שום טכניקה של "מיינד קונטרול". פשוט אין שום ראיות שקיים כזה דבר. והאמינו לי, לו היה דבר כזה, צה"ל, השב"כ, ה-CIA, החמאס, וכל נוכל מתחיל שיודע לקרוא היו כבר משתמשים בו. הדיבורים של "שטיפת מוח" התחילו בזמן המלחמה הקרה, כאשר סוכנויות הביון ניסו אכן לפתח משהו כזה. הם המשיכו כאשר חיילים אמריקאים שבו מהשבי בוייטנאם לכאורה שטופי מוח. היתה אז התעסקות רבה עם העניין, שגם אז גלשה לנושא ה"כתות" למיניהן, אבל לא הצליחו לבסס (להבדיל מלהעלות) שום תיאוריה של העניין הזה.

לא שאין אמצעים שמקשים על אדם לבחור בחירה מושכלת. יש ויש. לחץ חברתי, רצון לרָצות, חרדה, אובססיית טוהר, אימת חטא, ובאופן כללי כמיהה עצומה בקרב רבים מאיתנו לוותר על החשיבה הביקורתית והאחריות האישית. ולא שאין גם שלל אמצעים פסיכולוגיים לעורר את כל הדברים הללו בזולתנו. כל אלה בהחלט פועלים לטובת מנהיגים רוחניים ציניים ואכזריים. אבל כל אלה בהחלט אינם "מיינד קונטרול". אנשים מצטרפים לתנועות דתיות חדשות ולקבוצות רוחניות למיניהן – ועוזבים אותן. זה קורה כל הזמן. פשוט קמים והולכים. אין שום סיבה, אפוא, לחשוב שמישהו משתלט להם על המוח.

שנית, וחשוב יותר, צריך לשים לב שאנחנו נוגעים כאן בלבה של שאלת האדם. הרי הבחירה החופשית שלנו היא אחד המימדים החשובים ביותר בזהות שלנו, באפשרות שלנו לתת משמעות לחיינו, באחריות שלנו על עצמנו, בכבוד העצמי שלנו. האוטונומיה שלנו נמצאת בבסיס ההגיון המוסרי שמקובל עלינו, וכיום גם בבסיס ההגיון החינוכי, הפוליטי והכלכלי שלנו. אפשר כמעט לומר שזה כל האדם. בית המשפט התבקש אפוא לפסוק שאותן נשים לא היו ממש בנות-אדם כאשר גרו אצל רצון. שהן היו סוג של זומבים. טוב מאוד שלא פסק כך. טוב מאוד שהשאיר להן את האחריות על חייהן.

***

אבל לו הסיפור הזה היה נגמר במשפט רצון, ניחא. הבעיה היא שמדי פעם מתהווה ניסיון לעגן בחקיקה את סמכות המדינה להתערב ולהגביל תנועות דתיות חדשות. במאי 2011 הוגש למשרד הרווחה דו"ח שבחן את "תופעת הכתות בישראל". הדו"ח הביא ממצאים שונים ומעניינים, והסתיים בשלל המלצות. ביניהן, למשל, "הקמת יחידה לטיפול בנפגעי כתות ובמשפחותיהם" שתכלול "צוות התערבות" ארצי ש"יפעל בכל מקום בו יידרש טיפול בנפגעי כתות ויעשה זאת באמצעות עובדי השדה במחלקות לשירותים חברתיים". אולם ההצעה המסוכנת ביותר באותו דו"ח היתה זו:

הצוות ממליץ לשקול עריכת תיקון בחוק זה, כך שיצוין במפורש כי מצב בו אדם נתון לשליטה ממשית של אדם אחר בחייו או להשפעה בלתי הוגנת עליו, ייחשב כמצב בו אדם אינו מסוגל לדאוג לענייניו ולכן רשאי ביהמ"ש למנות לו אפוטרופוס.

פירושו של דבר: שלילה מוחלטת של חירותו של אדם על סמך הערכה שהוא נתון ב"מיינד קונטרול". פירושו של דבר: קץ החופש הרוחני, הדתי והמצפוני עבור קבוצות שמעצבנות את מערכת הרווחה. פירושו של דבר: שר הפנים, שר הרווחה או פקיד מפקידיהם יהיו יכולים לפרק קבוצות דתיות ולשים אנשים מבוגרים וכשירים נפשית תחת אפוטרופסות רק משום אמונותיהם המוזרות (ובמדינה כמו שלנו, היו בטוחים שלא קבוצות חרדיות אקצנטריות תהיינה מטרת אותם צוותי התערבות, אלא דווקא מיני יוגים, מודטים, פגאנים ויהודים משיחיים חובבי ישו).

לאור הסכנה העצומה שבהמלצות האלה כתבה קבוצה של חוקרי תנועות דתיות חדשות, ביניהם אני, מכתב רשמי למשרד הרווחה, ואני גם הקדשתי לעניין רשימה בבלוג. לא אחזור על כל הטיעונים שעלו באלו, ואני ממליץ (באמת ממליץ) למעונינים בכך לפנות לשם.

אומר לסיום רק דבר אחד. מעבר לדאגה הכנה (באמת) של הנוגעים בדבר לקורבנות התנועות הנצלניות, ומעבר לרצונה הראוי לשבח של המדינה למנוע ניצול ופגיעה, נדמה לי שפועל כאן גם פחד עצום של הממסד הפוליטי-חברתי מאותן קבוצות רוחניות שלא מתנהלות על פי קודים קונצנזואלים. כי קבוצות דתיות חדשות עושות כל מני דברים מוזרים. כן, some weird shit.

אממה? מותר להן. כלומר, כל עוד לא מדובר במשהו פלילי. מותר לחיות בקומונה, מותר לצום ולהסתגף, מותר לעשות יוגה כל היום, מותר לקיים יחסי מין טנטריים, מותר לשתות שתן, מותר לעבוד את הבעל והאשרה, מותר לתקשר עם חוצנים. מותר, גם אם זה מוזר. אלא שכל הדברים האלה "מפריעים בעין" למערכת ההומוגניזציה הנאו-ליברלית, וזו תמיד תנסה להשטיח כל בליטה שמערערת על ההגיון התועלתני-אינסטרומנטלי שמניע אותה. נדמה לי שגם מכאן מגיעה המוטיבציה לפעול כנגד כל מני קבוצות כאלה.

ודווקא משום כך כל כך חשוב שקבוצות שונות ומוזרות תוכלנה להמשיך ולפעול. האלטרנטיבה שהן מציגות בפנינו, הערעור על המובן מאליו, יקרים מפז.

***

מי שיקרא ב'ספר החזיונות' של ר' חיים ויטאל, תלמידו הבכיר של האר"י, יגלה אדם שעל פי כל קנה מידה מודני הוא נוירוטי, על גבול הפסיכוטי. ויטאל סובל מסיוטים, פראנויה, חרדות, הזיות ושגעון גדלות במימדים תנ"כיים. ייתכן שכיום משפחתו היתה דואגת שהאר"י השתלט על מוחו ונטע בו פחדים חסרי פשר. אולי הם אפילו היו פונים למשרד הרווחה או למרכז לנפגעי כתות.

במקרה כזה טוב היתה עושה המדינה אם היא היתה בודקת אם האר"י עשה משהו פלילי, ומתעלמת מכל מני דיבורים על "מיינד קונטרול". אגב, בסדר גמור אם במקרה כזה המרכז לנפגעי כתות היה מפרסם שלדעתו האר"י מסוכן לציבור. אין לי שום בעיה עם אזהרות מקבוצות נצלניות ומסוכנות. אני עצמי כתבתי בגנות מורים רוחניים שונים בבלוג זה ממש. אבל חס ושלום אם נגיע למצב שבו המדינה מחליטה איזו קבוצה רוחנית/דתית ראויה בעיניה ואיזו לא, ומפעילה את המשטרה כדי לפרק קבוצות שלא נראות לה. אנחנו זקוקים לחיים-ויטאלים בעולמנו.

אני שוב חוזר ואומר: הדברים שעשה גואל רצון, כמו הדברים שהתגלו רק עכשיו על דוד הכי-טוב (לכאורה, כמובן) הם חמורים ומזעזעים. לשמחתנו, אנחנו חיים במדינת חוק, ויש לשפוט ולהעניש את מבצעיהם על פי החוק הפלילי. כפי שכתבה היום עמיתתי מריאנה רוח מדבר, רצון נשפט והורשע כעבריין מין. טוב מאוד שהוא לא נשפט והורשע כמנהיג תנועה דתית מוזרה. הוא אנס, לא אמן "מיינד קונטרול". הוא עבריין, לא מכשף. הוא יישב בכלא כפושע על פי הדין הפלילי, לא כמנהיג רוחני שהצליח לגרום לנשים להאמין שהוא המשיח (או משהו). כי הדבר האחרון מותר, וחייב להמשיך להיות מותר על פי חוק.

שנתיים מאסר למתחתנים מחוץ לרבנות

דיני המשפחה בישראל דומים למפלצת פרנקנשטיין: טלאי על טלאי, עוד תוספת ועוד איבר, כאן עוד חוק ושם פסיקה בבג"צ, וזאת בלי לשים לב שהישות המשפטית המרשימה שניצבת מולנו היא בסופו של דבר גופה. העובדות מדברות בעד עצמן: יותר ויותר אזרחי ישראל יהודים בוחרים שלא להתחתן ברבנות. במהלך מרוצו למשרת הרב הראשי לישראל התריע הרב דוד סתיו שכשליש מהזוגות החילונים מוצאים דרכים אחרות להתחתן, ויש לשער שבחירתם של שני רבנים ראשיים שמרנים רק תגביר מגמה מתרחבת זו.

והנה, בשבוע שעבר הבהיק אור בחשכה: החוק לפתיחת איזורי הרישום לנישואים עבר, ועתה עומדת בפני כל אזרח האפשרות לבחור באיזו מועצה דתית הוא נרשם לנישואים. הבחירה תתן בידי האזרח הקטן אפשרות תיאורטית להגיע לפקיד סובלני, אולי כזה שלא ידרוש מהכלה להביא פתק שמעיד שהיא טבלה במקווה. זאת התפתחות חיובית ללא ספק, אם כי היא לא פותרת את הבעיה, אלא רק מקלה אותה במידת מה. הרי להתחתן אורתודוקסית נהיה חייבים על פי חוק. נתנחם בכך שאולי נמצא לנו רב נחמד.

אלא שלא זה כל מה שחוקק בשבוע שעבר. יחד עם פתיחת אזורי הרישום שונה גם הסעיף בחוק הקובע עונש על המתחתנים שלא דרך הרבנות (החוק כאן ב-pdf). בעוד שלשון החוק המקורי קבעה ש"כל שאינו דואג לרישום הנישואין או הגירושין שלו [ברבנות], יאשם בעבירה ויהא צפוי לעונשין שנקבעו בתוספת לסעיף 99 של החוק הפלילי העותומני", התיקון החדש קובע שלא רק המתחתנים עצמם עוברים על החוק, אלא גם עורך החופה, ובמקום ההפניה החיננית לחוק העותומני נחקק כי הן כל אחד מהמתחתנים והן המחתן "דינו – מאסר שנתיים".

אין מה לשפשף את העיניים, קראתם נכון: העונש על מי שמעז להתחתן מחוץ לרבנות הוא שנתיים מאסר. יש לומר שהחוק במתכונתו הקודמת מעולם לא נאכף, וזוגות הנישאים שלא דרך הרבנות לא הועמדו לדין. עם זאת, קשה לחשוב על סיבה טובה להפיכתם של מאות אלפי אזרחים ישראלים לפושעים. עלינו להבין גם שבין האזרחים שלא מתחתנים דרך הרבנות ישנם רבים שלא עושים זאת מתוך בחירה. בישראל חיים כיום מעל לשלוש מאות אלף איש, רובם עולים ישנים מברהמ"ל, שאינם נחשבים יהודים על פי ההלכה האורתודוקסית ולכן אינם יכולים להתחתן. החוק הזה מוסיף מבחינתם חטא על פשע. מצב בו הם אינם יכולים להתחתן במדינתם הוא שערורייתי ממילא, והנה כעת אם יערכו חופה שלא דרך הרבנות ושלא תחשב כלל על ידי המדינה הם הופכים לעבריינים שעלולים לשלם על כך בשנתיים מחייהם. כנראה שעליהם להישאר רווקים לנצח.

ולא רק הם, אלא גם פסולי חיתון אחרים, כממזרים או גרושות וכהנים, נידונים להיות פושעים נמלטים אם רק ינסו לערוך חופה לעצמם, אחרי שהמדינה כבר דחתה אותם. מדינת ישראל היא המדינה הדמוקרטית היחידה בעולם בה דיני המשפחה כפופים לדת, והנה היא הולכת עוד צעד פונדמנטליסטי קדימה ומצטרפת למדינות המעטות בהם העובר על חוקי הדת צפוי על פי חוק למאסר. אין ספק, אור לגויים.

התהליך כאן ברור כשם שהוא מעורר רחמים: בניסיונותיה לשמור על המונופול האורתודוקסי במרחב הציבורי מדינת ישראל צריכה לרוץ יותר ויותר מהר רק כדי להישאר במקום. הפוביה הישנה מ"התבוללות" ו"ממזרות" יוצרת הכלאות מכוערות בין הלכה לבירוקרטיה, מפלצות של כפייה דתית התפורות בגסות ומציגות מבט מטומטם בעיניים. אין לך איום במאסר כדי להמחיש את פשיטת הרגל התדמיתית והערכית שמוסד הרבנות הראשית שרוי בה, ואין לך סימן טוב יותר להתרסקותו הקרובה.

אחרי שהתחתנתי, לפני כשלוש שנים, הצטרפתי לצוות עורכי החופה של ארגון הויה. רציתי להשתתף במאמץ להעמיד אלטרנטיבה לנישואים ברבנות עבור שני קהלים ישראלים גדולים: אותם מאות האלפים שאינם יכולים להתחתן במדינתם, ומאות האלפים שיכולים להתחתן, אלא שהדבר האחרון שהם מעוניינים בו הוא שרב אורתודוקסי שאינו שותף לעולם הערכי שלהם (ולעיתים גם בז לו) יעמוד תחת חופתם. ערכתי מאז כמה חופות, וכמובן שלא דאגתי לרשום אותן ברבנות. אני וחברי נמשיך במלאכת הקודש הזאת, והפעם מתוך קריאת תיגר מפורשת כנגד החוק הזה, המשתמש בכוח המדינה עבור כפייה דתית, והמנוגד לעקרונות הדמוקרטיה.

עדכון: ראו התייחסויות שונות לחוק, של שחר אילן ויאיר אטינגר ותגובתי בתגובות.

החוק החדש

פורסם במדור הדעות של 'הארץ'

פעיל הר הבית יהודה גליק פותח בשביתת רעב

יהודה גליקלפני כשלושה שבועות נעצר יהודה גליק בעודו עורך את אחד מביקוריו התכופים על הר הבית / אל-חרם א-שריף. גליק הוא אחת מהדמויות הבולטות בקרב שוחרי הר הבית ובית המקדש בזמננו, והוא פועל רבות על מנת להעלות את המודעות לחשיבות הנושא ולעודד עליית יהודים למקום. אחרי מעצרו הוא שוחרר, אולם לא לפני שקיבל צו הרחקה מההר לזמן בלתי מוגבל. על פי המשטרה גליק עבר על "כללי הביקור" בהר "מתוך כוונה ובידיעה ברורה", והורחק משום שמעשים כאלה יכולים לעורר מהומות על ההר.

"כללי הביקור" עבור יהודים פירושם איסור להתפלל בצורה מופגנת, ופעילים שונים מקרב שוחרי הר הבית אכן עוברים מדי פעם על הכללים האלה. כפי שתראו מהראיון איתו להלן, גליק מכחיש שהוא עבר על הכללים. המשטרה, בגיבוי השב"כ, אוסרת על תפילת יהודים בהר בטעמי ביטחון, כלומר מתוך ההערכה שתפילת יהודים מופגנת תצית מהומות אלימות. אין לי כל דרך לדעת האם אכן המצב נפיץ עד כדי כך. אם כן, כפי שגם קבעו עמוס הראל וניר חסון במאמר ארוך בגיליון שישי האחרון של 'הארץ', ודאי שראוי להרחיק כל אדם שמפר את התקנות ומסכן את הציבור. אולם מה אם גליק לא עשה דבר?ומה אם המשטרה והשב"כ מגזימים ומחמירים בהערכותיהם על המצב בשטח כדי לעשות לעצמם את החיים קלים? כידוע, כבר היו דברים מעולם.

השאלות האלה נטענות בחשיבות כאשר אנחנו מבינים שמדובר כאן בהרחקה של אדם ממושא תשוקתו הדתית הגדול ביותר. עבור גליק הר הבית הוא לב חייו וזהותו. עבורו זהו מרכז העולם, מטאפורית וכפשוטו. מדובר אפוא בצעד חריף ביותר, שאסור שייושם בשרירותיות. גם האיסור להתפלל מלכתחילה נוגע ללב זהותו הדתית של גליק, וכמוהו של כמה עשרות יהודים אחרים.

בעניין זה ראוי להימנע גם מהגלישה הקלה לעבר ה"הזוי", "פסיכי", "מטורלל" וכו'. לגיטימי לחשוב שמי שחולם על בית מקדש הוא פסיכי, אבל לא לגיטימי להשתמש בזה בתור תירוץ להפלות את גליק לרעה. צרכיו הדתיים אמורים לקבל מאיתנו כבוד מינימלי, כמו צרכיהם הדתיים (או האתאיסטים) של כל אחד ואחת. מיותר לציין, אני מקווה, שמבחן הסובלנות שלנו הוא דווקא כלפי תופעות שאנחנו לא מזדהים איתן. להיות סובלני לדוסים שחביבים בעינינו זה די פשוט. גם המסגרת הדמוקרטית נמדדת בשמירה על זכיותיו של המיעוט דווקא – לרוב אין שום בעיה לקבל את מה שהוא רוצה.

אבל מה אם גליק אכן מסוכן? גליק משתתף בהכנת כלי המקדש ובתכנון המקדש עצמו, אם וכאשר ייבנה. ניסו שחם, לשעבר מפקד מחוז ירושלים, אמר פעם שיהודה גליק הוא "האדם המסוכן ביותר במזרח התיכון". כאשר הורחק גליק בעבר מההר הוא עתר לבג"צ (ב-2009), ובית המשפט קבע כי

העותר הודה בשיחה שערך עם קצין המשטרה במרחב דוד כי מטרתו ארוכת הטווח היא להביא לשינוי בסטאטוס-קוו על הר-הבית, ולצורך זה מפרסם הוא פרסומים בתקשורת המזמינים את הציבור להשתתף בתפילות רבות משתתפים על הר-הבית. להערכת המשטרה, עלייתו של העותר להר-הבית בנסיבות אלה עלולה, ברמה של קרבה לוודאות, להביא לפגיעה חמורה בשלום הציבור ובסדר הציבורי.

בקיצור, הסוגייה הזאת סבוכה. אם לא די בזאת, האווירה סביב ההר הולכת ומתלהטת בשנים האחרונות, כאשר שוחרי הר הבית מגבירים פעילות ומגייסים לטובתם גם חברי כנסת שונים, והמצב על ההר הופך לשאלה מורכבת לא רק של יחסים בינלאומיים עם שכנותינו, אלא גם של דת-מדינה וחופש-דת מול ביטחון הציבור. בעבר כתבתי לא מעט על הנושא, ולאחרונה ערכתי דו"ח מיוחד של עמותות 'קשב' ו'עיר עמים' שיצא תחת הכותרת "קשר מסוכן: דינאמיקת ההתעצמות של תנועות המקדש בישראל ומשמעויותיה".

באופן אישי אני סבור שהאיסור על התפילה ליהודים על הר הבית הוא שערורייתי, ויכול להיות מוצדק רק אם באמת קיימת סכנה מיידית להתפרצות אלימה אם יתפללו. מצד שני, מכיוון שגם מדינת ישראל מכירה (למשל בחוזה השלום עם ירדן) בסמכות הווקף וממלכת ירדן על המתרחש בהר, שינוי הסטטוס קוו צריך להתבצע על ידי דיאלוג בין כל הצדדים המעורבים.

אחרי שמאמציו לשנות את רוע הגזרה עלו בתוהו, פתח היום יהודה גליק בשביתת רעב. כדי להבהיר את עמדתו ביקשתי ממנו לענות על כמה שאלות. להלן תשובותיו.

מפת האיומים על קדשי האיסלאם בהר לדעת אתר 'שער דמשק' - לחצו כדי לעבור אליו

תוכל תחילה לתת לנו קצת רקע? מה בעצם אתה עושה על הר הבית בזמן האחרון?
מזה 25 שנה שאני עולה להר הבית. אני בעל תואר שני בתולדות עם ישראל ולפני כחמש שנים סיימתי קורס וקיבלתי רישיון "מורה דרך" מטעם משרד התיירות. הדרכתי עד היום בהר הבית מאות קבוצות להערכתי יותר מאלף (אגב, לא כולן של יהודים; הדרכתי לא מעט קבוצות נוצריות בהר הבית).

הר הבית הינו המקום הקדוש לעם היהודי ומוגדר בתורה "המקום אשר יבחר ה' לשכן שמו שם". הוא המקום היחיד בעולם שיש ליהודי מצוה להגיע אליו "לשכנו תדרשו ובאת שמה". הר הבית הוא המקום שעל פי חזון הנביאים ממנו תצא הנבואה "לא ישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה" הוא המקום שעליו נאמר "והיה ה' למלך על כל הארץ ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד".

כאשר אני לוקח קבוצה להר הבית אני מתייחס לפן הזה, דהיינו הפן הא-להי רוחני, הפן הזה של חיבור למקום שמסמל יותר מכל בעולם את האמונה בא-ל אחד. וכמה שזה נפלא ("יד ההשגחה" כלשוני) שאכן כל הדתות המונותיאסטיות רואות בו מקום קדוש. אני מעודד יהודים לעלות להר הבית כי האמת ההיסטורית היא שזהו המקום אליו חלמו אבותינו ואבות אבותינו להגיע אליו במשך כל הדורות. לצערנו בשנים האחרונות מישהו שתל בראשם של האנשים את הטעות ההיסטורית כאילו המקום הקדוש ליהודים הוא הכותל המערבי.

אתה טוען שהמשטרה סימנה אותך. למה? מה האינטרס שלה להרחיק אותך מההר?
לא זכור לי שהשתמשתי בביטוי "סימנה אותי" אלא "החליטה להרחיק אותי מההר מסיבות שאינן ענייניות". אינני יודע מה האינטרס של המשטרה אני יכול להעלות כמה השערות שכל אחת מהן יכולה להיות די סבירה:

  1. המשטרה כדרכה של משטרה מעדיפה "שקט" ולא נוח לה שיש אדם שמעודד אנשים לעלות להר הבית
  2. משטרה היא גוף ששונא ביקורת! במסגרת פעילותי הציבורית (מחוץ להר!!) אני מבקר את המשטרה ואף נאבק נגדה בבמות ציבוריות/משפטיות/פוליטיות. בין השאר אני נאבק נגד האפליה הקיימת בהר הבית כלפי יהודים בעלי חזות דתית, נגד האיסור המוזר על הכנסת ספרי קודש או על קיום תפילה בציבור בהר הבית (למעט זו של מוסלמים). אני נאבק נגד כניעת המשטרה לגורמים האלימים. במקום שהמקום יהיה מרכז עולמי לשיתוף פעולה בין מאמיני א-ל אחד הוא מסור בידי גורמים המטיפים לשנאה ומסיתים לאלימות.
  3. יש הנחיה מהדרג המדיני לדאוג שבהר הבית לא תהיה נוכחות גדולה מידי של יהודים לטובת אוירה נינוחה סביב המו"מ המדיני.
  4. במכלול השיקולים של המשטרה היא מעוניינת לחזק את קשריה עם הוואקף או גורמים איסלמיים ולרכוש את אמונם. הרחקת יהודה גליק המהווה סוג של סמל של הנוכחות היהודית יכולה להיתפס כמחווה לא רע.

האם אתה יכול להבטיח שלא עברת על התקנות של המתחם? כלומר שלא הרחיקו אותך בגלל שהתפללת למרות האיסור על כך?
יהודים בעלי חזות דתית העולים להר הבית "זוכים" בליווי צמוד של איש משטרה ואיש וואקף העוקבים אחרי כל צעד ושעל שלהם, ובמידה ומזהים חריגה מן הכללים מיד עוצרים או מעכבים או לכל הפחות מוציאים מההר. כאמור עליתי להר הבית מאות פעמים. ככל יהודי בעל חזות דתית גם אני "זוכה" לליוויים הנ"ל. והנה זה פלא למרות שמחפשים אותי מעולם לא נעצרתי, לא עוכבתי לא הוצאתי מההר וזאת למרות המעכב הצמוד. נדמה לי שזה אומר הכל.

בנוסף, אני מבקש לתקן את טענתך "התפללת למרות האיסור על כך". בג"ץ קבע כבר למעלה מעשר פעמים שאין איסור להתפלל בהר הבית! המשטרה יכולה למנוע תפילה במידה ויש לה "מידע קונקרטי שלא מבוסס על הערכות מן העבר כי התפילה תגרום להפרת הסדר הציבורי ותגרום לסכנת נפשות". המשטרה כמובן מותחת את הקו הזה עד תום. אבל גם המשטרה יודעת שיש גבולות לכך. על כן הגדירה המשטרה את מה שהיא אוסרת ל"תפילה מופגנת". ביטוי שקיבל גיבוי גם בבג"ץ כלשונו – "תפילה כן, הפגנה לא"

הצהרתי לא פעם גם בתקשורת, גם בבית משפט השלום וגם בבג"ץ שבכל פעם שאני עולה להר הבית אני משלב דברי תפילה בתוך דברי ההדרכה שלי. הדברים ידועים ומפורסמים הן למשטרה הן לבית המשפט והן לציבור ומעולם לא הסתרתי זאת, ואף נאמר לי מפורשות לא פעם על ידי קציני המשטרה בכירים "אין לנו בעיה עם זה".

ניתן למצוא סיורים מלאים או חלקים של סיורים שלי ביוטיוב ובאתרים אחרים. בכל הסיורים שלי אני חוזר פעמים רבות על ההנחיה הברורה – גם אם לא מוצא חן בעיני מישהו משהו – בסיורים שלי כולנו כולל כולם ממלאים אחרי הוראות המשטרה במלואן. כך נהגתי מעולם וכך בכוונתי לנהוג בעתיד. אני מאמין באמונה שלמה שאם כל אחד יקבע לעצמו כללים נגיע לאנרכיה ואני מכבד מאוד את מדינת ישראל חוקיה והוראות המשטרה שלה. מעולם לא חרגתי מכל הנ"ל.

עוד יצויין כי ביום בו עוכבתי והובאתי לתחנת המשטרה בתואנה ש"התנהגתי התנהגות שעלולה היתה להביא להפרת הסדר הציבורי", היה זה כחצי שעה אחרי שסיימתי סיור בהר וכבר הלכתי לדרכי והייתי באיזור רחבת הכותל. כשהגעתי לתחנת המשטרה פגשתי את קצין המשטרה אשר ליוה אותי בסיור בהר והוא שאל אותי מה אני עושה שם. עניתי לו שעוכבתי בתואנה הנ"ל, ואז הוא שאל כמשיח לפי תומו "מתי? הרי היית איתי בכל הסיור?"

למי פנית בעניינך? האם ניסית להיכנס לדיאלוג עם המשטרה או עם השר לבטחון פנים?
פניתי למפקד המרחב (איתו הייתי עד להרחקה בקשר אישי חם) – באימייל, בסמס, ובניסיון התקשרות טלפונית ללא הצלחה. עורך הדין שלי פנה למפקד מחוז ירושלים וביקש שיזמין אותי לשימוע. כידוע על פי חוק הם מחוייבים לענות תוך 14 יום. ואכן ביום ה-14 בשעה 6 בערב קיבל עורך דיני מכתב שהם לא רשאים לענות לו כי הוא לא הציג "יפוי כח". מיד שלח להם יפוי כח חתום על ידי ושוחח איתם טלפונית וביקש תגובתם. ותשובתם – "כעת יש לנו עוד 14 יום!"

חברי הקבוצה שהדרכתי הוציאו מכתב לשר לביטחון הפנים החתום על ידי כל 20 המשתתפים ובו הם מצהירים כי לאורך כל הסיור חזרתי על ההוראה שיש לציית להוראות המשטרה ושכך נהגתי גם אני ושלדעתם מדובר בעלילת שוא.

פגשתי את השר לבטחון פנים באופן אישי במזנון הח"כים בכנסת. ביקשתי לשוחח איתו והוא אמר שישמח לקבוע איתי פגישה ושאתאם עם העוזר שלו עמוס דהרי. כמובן שפניתי למר דהרי טלפונית למעלה מעשרים פעם וללא הועיל.

בנוסף, חברות הכנסת שולי מועלם ואיילת שקד וחברי הכנסת צחי הנגבי ויריב לוין העבירו מכתב עם כותרת "דחוף" לשר לביטחון הפנים ועד לרגע זה לא קיבלו תשובה. חברת הכנסת מירי רגב נפגשה עם היועץ המשפטי למחוז ירושלים ועם היועץ המשפטי של המשרד לביטחון פנים והם טענו בפניה שיש להם מספיק ראיות לכך ש"התנהגתי התנהגות שעלולה היתה להבאי להפרת הסדר הציבורי".

אם תתפוס לרגע את העמדה של המשטרה, האם אתה יכול להבין את החשש שלהם מפריצה של מהומות על ההר בגלל משהו שייתפס בעיניים מוסלמיות כפרובוקציה? האם לדעתך סכנה כזאת לא נותנת לגיטימציה מסויימת להרחיק אנשים שיכולים לעורר אותה מההר לדעתך?
עמדתי העקרונית והמעשית היא שהמשטרה צריכה להרחיק מהר הבית כל אדם (יהודי, מוסלמי, נוצרי או בן כל דת אחרת או חסר דת) אשר יש חשש שינהג בהר הבית התנהגות אלימה. המשטרה צריכה לפעול בכל כוחה לאפשר סובלנות דתית בהר הבית לכל הדתות הרואות במקום הזה קדוש עבורם.

המשטרה הודתה מעל במות שונות כי האלימות בהר הבית לאורך השנים (למעט מקרים בודדים בלבד) היא אך ורק מכיוון אחד – מהכייוון המוסלמי. למרות זאת המשטרה פועלת "לקולא" וללא כל מוטיבציה כאשר מדובר באלימות ובהסתה לאלימות מצד גורמים מוסלמיים (שלצערי אף מנצלים את בתי התפילה הנהנים מחסינות מפני פעילות משטרתית כדי לאגור תחמושת וחומרי חבלה), ואילו נוהגת "לחומרא" קיצונית כאשר יש כל בדל של חשש רחוק קל שבקלים מהתנהגות יהודית העלולה להרגיז מאן דהוא בצד המוסלמי!

המשטרה נוהגת בחוסר סבירות קיצונית כאשר מאפשרת לגורמים מוסלמים לערוך פיקניקים, לשחק כדורגל בכל רחבי הר הבית (בניגוד להוראה מפורשת של בג"ץ) ואילו מונעת תפילה יהודית ציבורית מופגנת או השתחוויה, אחיזת סידור או ספר תהלים גם כאשר מדובר במקומות נידחים ומוסתרים בהר ולא אמורים ליצור כל סוג של חיכוך.

פגישה עם הרב רונצקי, שיחה על "המנהלת לזהות היהודית"

שלשום נפגשתי עם הרב אביחי רונצקי לשיחה בקשר ל'מנהלת לזהות יהודית' שהוא עומד בראשה. המנהלת עדיין לא קיבלה אישור ממלכתי, אולם היא כבר פועלת, כפי שהופתעתי לגלות, וממומנת בינתיים מתקציב מפלגת 'הבית היהודי'. הבעיה שמטרידה אותי (ועוד רבים כמובן) היא שהרב רונצקי יתמקד במסגרת המנהלת בזהות יהודית מסוג מאוד מסויים, דהיינו אורתודוקסית ציונית-דתית. אני מקווה שמיותר לומר שזאת זהות לגיטימית ואף בעלת לא מעט חן, אלא שהיא לבדה אינה הזהות היהודית כולה, ואין שום הצדקה שאותה מנהלת, לו תהיה ממלכתית, תקדם רק אותה.

בפולמוס שהיה ביני ובין ח"כ איילת שקד בתוכנית 'לונדון את קירשנבאום' בסוף מאי בקשר לאותה מנהלת היא הביעה צער על שלא ישבתי עם הרב רונצקי ושמעתי ממנו על התוכניות, וסברה שלו הייתי עושה זאת הייתי מגלה שהוא פתוח להצעות. היא גם אמרה שהמנהלת בראשותו "בפירוש" תהיה מוכנה לשתף פעולה עם התנועות הרפורמית והקונסרבטיבית (שם, דקה 6). כפי שתראו מיד, מאז השתנו התוכניות.

הרב רונצקי הוא אדם נעים. הוא בהחלט "יהודי חם" על כל הטוב והרע של המונח. הוא אדם חיובי, נחמד, מאיר פנים, לבבי, נחוש, נטול ספקות, מאמין, דוגמטי. בראיון ליאיר אטינגר הוא דיבר על כך שהוא רוצה "אמת, לא משהו אקדמי כזה לא ברור. רוצים את הדבר החי, התוסס, המחבר". לרונצקי יש בהחלט הרבה מהדבר החי והתוסס הזה בעיניים. בקשר למחבר, ימים יגידו.

לפניכם השיחה, שקיבלתי אישור לפרסמה כמובן. הציטוטים מדוייקים ככל שהצלחתי לקלוט מההקלטה, אולם מדי פעם דילגתי על מילים שחזרו על עצמן או חצאי משפטים. כפי שתשימו לב, הרב רונצקי נוטה לדיבור אסוציאטיבי, ולפעמים מדבר על נושא שאינו ממשיך את התמה המרכזית שהתחיל בה, ולכן לא הכנסתי את כל מה שנאמר. גם כך הדברים מעט תזזיתיים, ואני מקווה שיהיה מספיק ברור.

אני מודה מקרב לב לרב רונצקי על שהסכים להיפגש איתי, ואני מקווה להיפגש איתו שוב. אני מאוד מבקש בתגובות לרשימה להישאר ענייניים ולא לרדת לפסים אישיים.

ת.פ.: [אני פותח באוטוביוגרפיה קצרה, ואז] אולי נתחיל, פשוט אני יודע שאין לנו הרבה זמן…

א.ר.: כן, פשוט אני עכשיו ראש המנהלת לזהות יהודית, ואני עושה רונדלים –

ת.פ.: אה, התחלתם כבר לעבוד בעצם?

א.ר.: ודאי. ולא רק אני. אנחנו לא מחכים. אתה יודע, המתנחלים, אנחנו אנשי אידיאולוגיה ואנשי מעשה. אנחנו לא מחכים ל[פרשן המשפטי משה] הנגבי עם התוכניות שלו.

ת.פ.: הנגבי?

א.ר.: ברדיו, אני אוהב מאוד לשמוע את התוכנית שלו.

ת.פ.: אה. אבל צריך תקציב, בכל אופן.

א.ר.: לא. כל הבירוקרטיה הולכת אחרינו. כמו בצבא: אתה רץ [קדימה], ו[חילות הסיוע] מגיעים מאחוריך.

ת.פ.: הרב רונצקי, למה אני בא לפה? אני רוצה להביע את החשש שלי, לפחות, שמה שהמנהלת לזהות יהודית תקדם היא זהות יהודית מאוד ספציפית. מאוד מסויימת. שהיא הזהות היהודית האורתודוקסית, כיפה סרוגה, על ציר מרכז הרב – הר המור. כאשר בעצם הזהות היהודית, לעניות דעתי, מורכבת מעושר הרבה יותר גדול, ומהרבה יותר רבגוניות, ולא הייתי רוצה לצמצם אותה לפס הצר הזה, שהוא חיובי מבחינתו, אבל הוא לא מכיל את כל הזהות היהודית. אתה מבין? ואני מתאר לעצמי שאתה חושב אחרת ממני.

א.ר.: תראה, השבת הזאת הייתי באחד הבתים היהודיים שמפוזרים בארץ. אתה יודע שמפוזרים בארץ בתים יהודיים… בחודשיים האחרונים עשינו מיפוי של השטח. עברנו ברובם הגדול. הייתי גם ב'עלמה', שמעתי את מעוז כהנא…

ת.פ.: הוא נהדר.

א.ר.: מיוחד במינו. […] הייתי גם בבאר שבע. […] בקרב הציבור יש בורות איומה. לא יודעים מה זה גמרא ומה זה משנה. ולנו יש תוכניות, הדברים הכי בסיסיים. למשל ארגון שעובד בבתי ספר תיכוניים. כמובן שהמנהלים הם סוברניים לגמרי. הם בוחרים. הם עובדים עם 80 בתי ספר, באזור המרכז רובם.

ת.פ.: מה הם מציעים להם?

א.ר.: הרבה תוכניות. למשל בבית הספר [השם שמור במערכת], ישבנו איתם וסיכמנו איתם.

ת.פ.: מה סוכם?

א.ר.: 12 מפגשים שנתיים, כיתות י"א, סגרנו את כל השנה כבר. או למשל עמותת 'איילים'. חילונים לגמרי. עובדים איתם.

ת.פ.: אז מה מלמדים אותם? גמרא?

א.ר.: לא לא, בכלל לא. הכל דברים בסיסיים…

ת.פ.: מה? שבת?

א.ר.: לא לא לא. לא מלמדים הלכות.

ת.פ.: אז מה?

א.ר.: הכי בסיסי. התוכניות של העמותות. אנחנו רק המטה. אנחנו מפעילים עמותות. כל מה שיש כאן זה אני ועוד ארבעה אנשים. אין מעלי אף אחד. הקב"ה מעלי, אבל זהו. נפתלי בנט, אבל הוא לא ממש יגיד לי מה לעשות. הוא שר הדתות. מה שאנחנו רוצים זה קשר. מגע. לא משהו אקדמי. שפינוזה וחבריהם. זה חשוב והכל, אבל לא, גם לא הרב קוק וחבריו. לא עוסקים באקדמיה. למשל בר מצווה. כל עיר, 13 מפגשים. 80 בתי ספר. אבל אם היה לנו עוד… הכפלת התוכניות, לא 80, אלא 160. המנהלים משתתפים איתנו בעלויות.

ת.פ.: אתם גם שמים כסף.

א.ר.: ודאי. כדי שמה שקיים היום לא יוכפל, אלא יהיה פי מאה. שעם ישראל שלנו.. בעיני זה קיומי. שיהיה מחובר למה שהוא. על זה מדובר.

ת.פ.: אז השאלה שלי היא האם בין העמותות שאתם שולחים לבתי ספר, יהיו גם עמותות לא אורתודוקסיות?

א.ר.: תראה, משפט קצר של הקדמה. 'הבית היהודי'. כל מפלגה נותנת מהכסף שלה למשהו. הבימה, הקאמרי. בגלל שהם תל-אביבים. אמרתי לשר החינוך, סגרתי עם שר החינוך, בסוף זה לא הלך. לא רצו אותי. משרד הדתות הוא של הדתיים. הדתיים יחליטו מה שהם רוצים.

ת.פ.: אבל הם הולכים לבתי ספר של החילונים!

א.ר.: רק כאלה שרוצים אותם! מנהל בית הספר סוברני לגמרי להחליט מה שהוא רוצה. ומה שהוא יקבל היום זה לא 'בינה' ואחרים, אלא החברה האלה, החברה עם הברק בעיניים.

ת.פ.: אני מכיר אנשים מ'בינה' עם ברק בעיניים.

א.ר.: אני לא מכיר. לא שאין, אולי יש ואני לא מכיר. שר האוצר נותן כך וכך מיליונים למשרד החינוך, הולכים להקים שם משהו בשבילם. הוא ייתן להם. חבל.

ת.פ.: למה חבל?

א.ר.: אתה לא מבין למה? כמו שבצבא יש רבנות וחינוך. ניסיתי המון לעבוד יחד.

ת.פ.: כן, אבל [הרבנות הצבאית וחיל החינוך] זה לא אותו דבר!

א.ר.: אז יהיה מישהו שיממן את 'עלמה' ושות', ובתי הספר יחליטו איך שהם רוצים. יש שוק חופשי. אני לא רציתי את זה. אני רציתי משרד החינוך, להכיל את הכל. אבל לא רצו אותי במשרד החינוך. אז תודה רבה.

ת.פ.: תראה, כשאתה אומר "שוק חופשי" זה עקרונית נכון, אבל מצד שני, כשאתה בא למנהל, הוא יכול להגיד לך לא, אבל אם אתה מגיע למקום, מה שנקרא, "מוחלש", אז…

א.ר.: תל אביב!

ת.פ.: אז גם תל אביב, ואתה מציע למנהל שתביא את התקציבים, את הכסף, ותתן לו העשרה יהודית…

א.ר.: אבל גם לאחרים יהיה כסף! תקשיב. מה התקציב של הרבנות הראשית? 7 מיליון שקלים לשנה. ומה התקציב של חיל החינוך? 100 מיליון שקלים.

ת.פ.: אז איך [הצלחתם לחדור ליחידות]?

א.ר.: אני הצעתי להם לשתף פעולה, אבל הכל אקדמי, הוא מפחד מכל רוח שזזה…

ת.פ.: הוא לא יכול [מבחינה עקרונית]…

א.ר.: בבה"ד אחד כל שבת יש רב. אף אחד לא משלם לו. למה? כי אכפת להם. חיל חינוך לא רוצה להגיע לשם בכלל. מי מהחברה התל-אביבים ירצה לעשות שם שבת? הרב יושב איתם, לומדים, קמצא ובר קמצא, מבסוטים. תראה, אתה שולח מג"ד שהוא גם רב, במקום משק"ית [חינוך] צעירה כזאת… המפקדים רוצים אותם. הייתי עכשיו בכנס על "הדתה" בצה"ל. זו המילה החדשה. חוששים. יש חשש מהחברה המזוקנים האלה, עם האור בעיניים. מח"ט גבעתי, מח"ט גולני.

ת.פ.: החשש הוא לא מהברק בעיניים. החשש הוא שתהיה הדרת נשים.

א.ר.: איזה הדרת נשים?

ת.פ.: כי פתאום לא יכולות להיות מש"קיות ספורט…

א.ר.: לא נכון. […] התחושה שלי, והיא חזקה ביותר, ואני מדבר על זה לא מהיום, היא שגונבים להם את המדינה.

ת.פ.: מי?

א.ר.: אנחנו, הדתיים.

ת.פ.: אה, זאת התחושה של החילונים.

א.ר.: כן. לא, לא החילונים. זה מיעוט קטן. מה שקוראים לו "האליטות". אותם חברה, המג"דים, המח"טים, אלה עם השבעה ילדים, לנשים שלהם יש כיסוי ראש, זה זר [להם] לגמרי, זאת שפה אחרת. הוא לא מקלל, מה לעשות? הוא מדבר שפה אחרת. הוא מדבר שפה עדינה, הוא ערכי, הוא לאומי.

ת.פ.: היחס שלו לערבים לא כל כך עדין, לא?

א.ר.: הוא לא עדין לערבים? אני לא עדין לערבים? אולי התל אביב הזה, שהוא לא רוצה להריח את הריח שלו…

ת.פ.: גם הרב שמואל אליהו…

א.ר.: אני לא בעד הרב שמואל אליהו.

ת.פ.: אבל יש גם כאלה, נכון?

א.ר.: הוא לא מאפיין.

ת.פ.: הוא לא מאפיין את כולם, אבל…

א.ר.: אני חייתי עם ערבים שלושים שנה. הם חברים. לקחתי טרמפיסטים… עד שהתחילו להרוג אותנו. אז אמרתי טוב חברה, עד פה.

[הדיון מתדרדר לויכוח פוליטי די טיפשי, אחסוך מכם. אחריו חוזרים למצב בצה"ל:]

א.ר.: תוך עשרים שנה המטה הכללי – אני קצת מכיר את האנשים [בדרגות הבינוניות בצה"ל], איפה כל אחד נמצא – המטה הכללי, ברובו הגדול, כולל הרמטכ"ל, [יהיה] חברה עם כיפות סרוגות. שוק חופשי. למה אתם לא הולכים לצבא? למה היום 41% מבוגרי בה"ד אחד הם חובשי כיפה סרוגה? תראה, תומר, אני מאוד בעד דמוקרטיה, אבל דמוקרטיה לכל הכיוונים. היום 'הבית היהודי' בממשלה, בבחירות הבאות יהיו לו הרבה יותר מנדטים, אוהבים אותם, ואני יודע את זה.

ת.פ.: הרב רונצקי, אנחנו בעד דמוקרטיה. עכשיו, מה שמאפיין דמוקרטיה הוא שגם כאשר מפלגה מסויימת נמצאת בשלטון היא שומרת על כללים מסויימים, וביניהם האיסור להפלות לרעה קבוצות מסויימות…

א.ר.: אני רציתי להיות במשרד החינוך. רציתי להיות ראש מטה לאומי. אבל לא נתנו לי. זרקו אותי ממשרד החינוך. למה? פוליטיקה. אמרו לי: לך למשרד הדתות. אז אני לא אהיה פראייר. אני הולך את הכסף שלי לתת לאנשים שאצלם היהדות חיה. לא יהדות אקדמית.

ת.פ.: אנחנו מדברים על דמוקרטיה. בבחירות הבאות, נגיד, תיאורטית, אגודת ישראל משתלטים על משרד הדתות. יכול להיות, נכון? ומה אם הם יקימו מנהלת לזהות יהודית אנטי-ציונית? זהות יהודית שהיא רק אנטי-ציונית.

א.ר.: יכול להיות. מה אני יכול לעשות?

ת.פ.: אבל זה לא בסדר אם הם יעשו את זה. מה שאני מנסה לומר הוא שזה לא בסדר אם הם יעשו דבר כזה.

א.ר.: תראה, אנחנו עוד צריכים להחליט. עוד לא החלטנו. צריך לדון עם נפתלי בנט על זה. הרי נלך לבג"ץ על זה. זאת התמודדות מול בג"ץ. אם אנחנו נחליט שאנחנו לא מממנים פעילויות של גופים לא אורתודוקסיים… עוד לא החלטנו. עוד לא החלטנו. אז חבל, שזה לא יהיה גוף לאומי. למה אין מנהלת אחת [ממשרד החינוך]? אבל זה מה שיהיה. זה המצב.

השיחה הזאת, כאמור, תזזיתית למדי, אבל אני חושב שאפשר לקבל ממנה את תמונה הבאה: כבר כיום פועלת מנהלת לזהות יהודית בראשות הרב רונצקי. היא ממומנת מכספה של מפלגת 'הבית היהודי', ואת הכסף הזה היא מעבירה לעמותות שונות, כדי שהן יתנו שיעורי העשרה יהודית בבתי ספר, תנועות נוער, קהילות, ועוד. כרגע המנהלת הזאת עדיין לא ממלכתית, וגם עוד אין החלטה רשמית שאם היא תהיה, היא תממן רק ארגונים אורתודוקסים (ציונים-דתיים), אבל זה מה שהיא עושה בימים אלה.

בתזמון נאה, אור קשתי מדווח היום ב'הארץ' על תוכנית העבודה של הצוות האחראי במנהלת על גיבוש הפעילות במוסדות החינוך העל־יסודי. היעד הראשון בפעילות בתיכונים הוא "יצירת גל תודעתי, שעיקרו הגברת אהבת המולדת, העם והמורשת ההיסטורית היהודית". על פי התוכנית יעד זה יושג על ידי "יצירת מפגש חי ומשמעותי של הנוער עם אוצרות הדעת של היהדות ועם מורשתו ההיסטורית של עם ישראל" ו"יצירת מגע ישיר של בני הנוער עם סוגיות ערכיות במחשבת ישראל לדורותיה […] תוך המחשת ההשתלבות האורגנית של חוכמת התורה בחיי היומיום […] של החברה כולה". כל זאת באמצעות תמיכה בארגונים הפועלים בתחום, כפי שאכן אפשר גם להבין מהכתוב מעלה. יש לי הרבה מה לומר על מונחים כמו "גל תודעתי" ו"השתלבות אורגנית", אבל נשאיר את זה לפעם אחרת.

מכל האמור לעיל, ומהפגישה האישית שלי עם הרב רונצקי, הרושם שהתקבל אצלי הוא שאם הוא ינהיג את המנהלת לזהות יהודית האופי שלה יהיה חד-מימדי. בכך לדעתי היא תהיה בעצם גוף אנטי-דמוקרטי, שכן לבד מהבעייתיות המהותית והעקרונית באינדוקטרינציה דתית כלשהי מטעם המדינה (דבר שבגבולות מסויימים אני אישית מוכן לקבל, ואני מקווה להקדיש לעניין רשימה נפרדת בבלוג בקרוב), היא תציע אינדוקטרינציה דתית ספציפית ואקסקלוסיבית, שתקדם השקפה דתית מסויימת וזרם דתי מסויים. וזה לטעמי דבר מגונה. יש לקוות שכך גם בעיני שר האוצר ושרת המשפטים.

:

הבחירות לרבנות הראשית יתקיימו בדיוק בעוד 16 יום בדיוק, ב-24 ליולי. לקראת מאבק הטיטנים על לא פחות מאשר ההנהגה (הבירוקרטית) של הדת במדינה מעלה אתר 'אבי חי' סדרה של מאמרים על הנושא, ביניהם כמה פרי עטי. אתמול פורסם הראשון שבהם, על שורשיה ההיסטוריים ומקורותיה העקרוניים של האיבה הבוערת שבין הרב טאו לרב סתיו. קראו, קראו. תוכלו להשכיל גם קצת ברזי המוזיקה הקלאסית. (ואני יודע מה אתם חושבים: עכשיו? בתשעת הימים? עוד מעט ט' באב ואתה מספר לנו על סכסוכים בין יהודים? אבל זה בסדר, אפשר להירגע: ב"ה לא מדובר בשנאת חינם.)