בואו נדבר רגע על אחד הצעדים המשמעותיים ביותר של המחאה הנוכחית, והוא סירובם של אנשי צבא במילואים להמשיך ולהתייצב (רובם, בהתנדבות) למילואים ולאימונים בניסיון ללחוץ על הממשלה לעצור את חקיקת המהפכה המשפטית.
אין לי ספק שמעשה הזה תרם לא מעט להצלחת המחאה, ומנגד אין גם ספק שהוא מעשה קשה, סוג של 'נשק יום הדין' שכמעט מאלץ את הממשלה לשקול את צעדיה, אם לא לשנותם ממש.
המעשה הזה נכנס בגדר מה שמכונה "התנגדות אזרחית בלתי-אלימה". התנגדות כזאת, שהיא מעשה פוליטי ואזרחי, כוללת שיבוש מסויים של החיים הרגילים, עבירה פומבית על החוק, תוך מוכנות לשאת בעונש הקבוע בחוק, ותוך סירוב עיקש להשתמש בכל אלימות. מטרת הפעולה הזאת היא למחות, לפנות למצפונו של הציבור והשלטון, ולשנות את החוק הלא מוצדק, או מדיניות לא מוצדקת אחרת של הממשל.
חסימת כבישים היא דוגמא פשוטה לכך, שכולנו מכירים היטב. גם כאשר רוזה פרקס ישבה ב-1955 על ספסל האוטובוס שהיה אסור לה לשבת עליו על פי חוק, היא הנהיגה התנגדות אזרחית בלתי-אלימה (או אי-ציות אזרחי בלתי אלים), ואכן נעצרה על ידי המשטרה. גם כאשר מהאטמה גנדהי יצר ב-1930 מלח על ידי הרתחת מים, ללא תשלום מס, הוא עבר על החוק בהודו הנשלטת על ידי הבריטים, וגם הוא נעצר.
התנגדות אזרחית בלתי-אלימה נשענת על התפיסה שיש ערכים, מוסר, השונים מהחוק, וגבוהים ממנו. החוק, במילים אחרות, לא ממצה את הטוב האנושי (או, למאמינים, האלוהי), ויש עקרונות החשובים יותר מציות לחוק, כאשר זה נחשב כמנוגד להם. עקרונות ככבוד האדם, שוויון, חירות וצדק. במצב כזה מסרבים לציית לחוק.
ההפך גם נכון: האמירה "רק מילאתי הוראות" או "פעלתי במסגרת החוק" לא יכולה להצדיק עוולות. כך מאז משפטי נירנברג ועד ההלכה הישראלית בנוגע לפקודה בלתי חוקית בעליל. לפעמים החוק, או המפקד, חורג מהמוסרי והראוי, ואז חובה לסרב לציית לו.
כמו שכותב מרטין לותר קינג ב'מכתב מבית הכלא העירוני של ברמינגהם' ש"לעולם לא נוכל לשכוח שכל מה שעשה היטלר בגרמניה היה חוקי וכל מה שעשו הפרטיזנים היה לא חוקי." וכפי שכותב ההוגה השמרני יורם חזוני,
אם אזרחיה של חברה חופשית לא יהיו מוכנים להגן על חירותם כנגד העוולות שלעולם יהיו אפשריות גם תחת ממשלה דמוקרטית… אז, במוקדם או במאוחר, יהרס המפעל כולו.
לא כל אי-צדק מצדיק התנגדות אזרחית. כולנו נתקלים בפגמים שונים בחוקי המדינה שלנו, ואנחנו מוכנים, בדין, לסבול אותם למען הסדר הטוב. לא נצא למאבק רק מפני שאנחנו סבורים שגובים מאיתנו קצת יותר מדי מיסים. התנגדות אזרחית נוגעת, אפוא, לא לכל עוולה, אלא לעקרונות הבסיסיים של החיים המשותפים של כולנו. לפגיעה ממשית בחירות, בכבוד האדם, או בצדק.
הנה ההגדרה לאי-ציות אזרחי (שהוא מעט פחות אקטיבי מהתנגדות אזרחית) בלתי אלים מאת מי נחשב בידי רבים להוגה החשוב ביותר בתחום מדעי המדינה והפילוסופיה של המוסר במאה העשרים, ג'ון רולס:
מעשה פומבי, לא אלים ומצפוני, מנוגד לחוק, שבדרך כלל נעשה על מתוך כוונה לחולל שינוי במדיניות הממשלה או בחוקיה.
רולס מוסיף שמדובר במעשה שלא בא רק על מנת למלא אינטרס אישי, אלא מתוך דאגה לכלל, ושעליו לבוא רק כמוצא אחרון, אחרי שדרכים אחרים נוסו, ולפני התנגדות בכוח.
התנגדות אזרחית בלתי-אלימה היא אפוא מעשה פוליטי מוכר ולגיטימי בכל מקום שבו קיימת ההכרה שישנם עקרונות הגבוהים מהחוק.
אבל רגע, במקרה של רוב המסרבים להמשיך ולשרת לא היתה אפילו עבירה על החוק. הם, כאמור, מתנדבים. למעשה גם המילואימניקים הם בפועל מתנדבים, שהרי אין כל בעיה להתחמק משירות מילואים, ושיעור הישראלים שמגיעים לשירות מילואים הוא באחוזים הבודדים.
במובן הזה, הסירוב להתנדב הוא גם צורה קלה של התנגדות אזרחית, וגם תמונת ראי מדוייקת להסתמכות על, שלא לומר ניצול, הרצון הטוב והכישורים של אזרחים נאמנים, לקיחת השירות שלהם כמובן מאליו, ובו בזמן נתינת פטור גורף לאוכלוסיות שלמות (והרי זאת אחת הסיבות המרכזיות למחאה הרחבה יותר).
ההתנגדות האזרחית של אנשי הצבא התקיימה מול ממשלה שרובה לא שירת שירות צבאי מלא, שלא לדבר על מילואים, שמתכוונים לחוקק פטור מלא לציבור החרדי. יש כאן משהו משונה: היינו מצפים ממי שתומך בסרבנות שירות על רקע דתי, לנשים, לחרדים, לחלקים של בני הציונות הדתית, שיקבלו בהבנה גם חילונים שסבורים שיש ערכים שמחייבים אותם לסרב לשרת. האם רק לחרדים מותר לתעדף את ערכיהם על פני שירות בצה"ל?
שר האוצר סמוטריץ' בעצמו תמך בסירוב להתגייס על רקע שילוב נשים(!) בצה"ל. רבנים בציבור הציוני דתית קראו לא להתגייס, או לדחות גיוס, ליחידות מסויימות, על רקע שילוב נשים, או שירת נשים, או שיעורי ספורט עם מדריכות במקום מדריכים, או בעיות הלכתיות אחרות לטעמם. האם סירוב להתגייס לצה"ל מפני שהוא משלב נשים ביחידות הוא לגיטימי, וסירוב לשרת במילואים על רקע מהפכה משפטית שמרבית המומחים בעולם סבורים שמחרבת את הפרדת הרשויות במדינה – לא?
ועוד לא דיברנו על הקריאות הנרחבות לסרבנות במסגרת הנסיגה הישראלית מעזה והריסת גוש קטיף. הרי אז לא פחות מאשר הרב אברהם שפירא, הרב הראשי לישראל לשעבר וראש ישיבת מרכז הרב, קרא לסרב פקודה, ועוד שלל רבנים אחרים, במטרה ברורה לא לאפשר לקיים את החלטת הממשלה. גם היום יש רבנים שקוראים לסרב לפנות מאחזים, ומן הסתם עוד יוצדקו קריאות לסרבנות אם אי פעם ירצו לפנות התנחלויות. איך אפשר לתמוך באלה ולא באלה?
—
אני לא מקל ראש במהלך הזה. אני חושב שהוא קשה, שהוא חמור, ושאסור לנקוט בצעד הזה בקלות ראש. צריך גם לומר בכנות, המעשה הזה לא רק "מדבר" אל הממשלה, אלא גם לוחץ עליה בפועל, בצמצום סדר הכוחות הצבאי. כלומר יש כאן לחץ שהוא מעבר לזעקה. מנגד יש לומר שגם מעשי הממשלה היו עלולים לפגוע אישית בכל חייל וחייל, בהסרת ההגנה עליהם מפני בתי דין בינלאומיים. ושוב, יש להדגיש שרוב הסרבנים כלל לא עברו על החוק, אלא הפסיקו פעולה התנדבותית.
לסיכום, אני חושב שבנסיבות הנוכחיות הצעד הזה מוצדק. הוא מוצדק לא מכיוון שלאנשים מסויימים היה כאב בטן על חוק מסויים, ולא בגלל שמשהו פגע בהם אישית. הוא מוצדק מפני שעמדנו בפני מהלך ש-90% מהמומחים העולמיים למשפט חוקתי ומדעי המדינה סברו שירסק את הפרדת הרשויות בישראל ויפגע אנושות בדמוקרטיה הישראלית, ושגם ידידותינו הטובות בעולם, ארה"ב ומדינות אירופה (למעט הונגריה ופולין כמובן) התריעו שהוא יהפוך את ישראל למדינה שלא חולקת איתם את הערכים המשותפים שעליהם מתבססת מערכת היחסים בינינו.
כפי שאני מנסה להראות בסרטונים שלי על הליברליזם (ראשון, שני, בקרוב השלישי ואז אעלה את כולם לכאן), שלטון במדינה ליברלית שואב את הלגיטימציה שלו מההגנה שהוא מעניק לזכויות האזרח והאדם. שלטון שמבקש להחליש את ההגנה שלו על זכויות אלה, מחליש את הלגיטימציה שלו עצמו.
הניסיון לרסק את הפרדת הרשויות בישראל ולפגוע בהגנה על זכויותיהם של אזרחיה היא סיבה ראויה מאין כמוה להתנגדות אזרחית בלתי-אלימה, ואם ניסיון כזה יחזור על עצמו, התנגדות כזאת תהיה מן ההכרח. ואנחנו נתנגד.