חוק ומשפט

רשות הגברים: גבולות הפלורליזם והסובלנות

דבר מוזר הוא: החברה הדתית נוהגת ללעוג לחילונית על רדידות ערכיה ודלות השקפת עולמה, אבל בכל פעם שזו האחרונה עומדת על עקרונותיה, כמו סביב המופע מדיר הנשים 'מרימים לכיפור', היא זוכה לזעם קדוש וזעקות שבר. אלו מלווים בדרך כלל בתמיהה מיתממת: האם אכן אתם, הפלורליסטים, מונעים מאדם דתי לנהוג כרצונו? איפה כל הסובלנות המפורסמת שלכם?

קובלנות שכאלה מנגנות על הרצון האמיתי של הדמוקרט לאפשר ריבוי קולות, אלא שהן משתמשות באיש קש ליברלי. לכולנו ברור שלסובלנות ולפלורליזם יש גבולות. הרי לא "נכיל" תפיסת עולם דאעשית ולא נהיה סובלניים לאנטישמיות. המנסים לשכנע אותנו שבשם הדמוקרטיה עלינו לתת מקום לכל עוול תחת השמיים שוכחים שפלורליזם ואף סובלנות אינן מטרות בפני עצמן, אלא מבוססות על תפיסת עולם הומניסטית וליברלית. אלו מבקשות לתת את זכות הביטוי לתפיסות שונות של "הטוב" ואכן מעוניינות בריבוי קולות. אלא שברגע שחותרים תחת ההומניזם עצמו, כמו בניסיון לתת לגיטימציה לאפלייה כנגד נשים, אי אפשר לצפות ממנו לסובלנות.

בסופו של דבר זו שאלה של הקשר. הבעיה עם המופע המדובר לא היתה שהוא מבטא קול שנוי במחלוקת של קבוצה קטנה באוכלוסייה היהודית. הבעיה היתה שהוא מנסה להפוך את הקול הזה לסטנדרטי, ואף לנורמטיבי. הציבור הליברלי לא היה מוכן לסבול אירוע שפונה לקהל הרחב אבל מפלה נשים באופן מכוון ועקרוני. זאת מפני שעצם הפנייה לציבור הכללי, וקיום המופע בכיכר העיר המרכזית, הופכים את המופע לפעולה שמבקשת להגדיר מחדש את המרחב הציבורי שלנו.

מופע בעל אופי שכזה, כמותו ראינו גם במקרה כיסוי הרקדניות של להקת 'מחולה' במופע לחנוכת גשר המיתרים בירושלים ב-2008, בעצם מבקש לקבוע שהמרחב הציבורי במדינת ישראל הוא קודם כל גברי. שזאת ברירת המחדל. שקולן של נשים הוא מראש מוגבל. שמי שיקבע אם הן תשרנה או לא הם גברים (רבנים), ומה שיאפשר להן לשיר או לא הוא הסכמתם של גברים (קהל ממגזר מסויים). באופן כזה רשות הרבים הופכת לרשות הגברים. לזה כאמור אי אפשר להסכים.

מצד שני, האם אין מקום בכלל למופע שמדיר נשים משירה בכיכר העיר? הקולות שסבורים שאכן אין לאפשר זאת מובנים, אבל נדמה לי שאת זה דווקא אפשר להכיל. מה שחשוב, כאמור, הוא ההקשר. מופע שמיועד מראש לקהילה שדורשת מטעמי דת אפלייה בין נשים לגברים יכול להתקיים, ולא רק בבני ברק אלא גם בכיכר רבין. מופע שכזה מצד אחד נותן קול לקהילה דתית-שמרנית ומאפשר לה להצטרף כשווה בין שווים אל המרחב הציבורי, לבטא את תפיסת עולמה. מצד שני, אירוע כזה ממקם את האפלייה במקום הראוי לה: כהיבט מסויים (מכוער ומצער לדעת רבים) של המסורת. בתור שכזה, הוא חלק ממערך המשמעות והזהות של אנשים מסויימים, וראוי להתחשב בו. אבל אין כאן נתינת לגיטימציה לכתחילה לעניין. גם מופע של מקהלת נזירות קתוליות שלא מאפשרות גברים על הבמה יהיה מקובל ככזה.

הבעיה עם 'מרימים לכיפור' היתה אפוא היומרה למופע של "אחדות לבבות" עבור חילונים, שלא היה יותר מלכודת דבש שמטרתה "לעשות שבת" מוזיקלית אצל שומרי המצוות היותר קיצונים – ורק על פי תנאיהם. היה כאן ניסיון להשתמש בכיכר העיר המרכזית, במופע לקהל הרחב, כדי לתת לגיטימציה לאפלייה, כדי לומר ש"לא נורא" אם במופע ציבורי כללי תיאסר שירת נשים. באופן ראוי לשבח הציבור הליברלי עמד על עקרונותיו ודחה את הניסיון הזה. בכך הוא שמר, כראוי, על רשות הרבים שוויונית, ליברלית ודמוקרטית.

Capture

פורסם היום במדור הדעות של ‘הארץ’

מהם נישואים? על מהות הפולמוס בעניין חתונות חד מיניות

הניצחון המובהק של תומכי אישור נישואים חד-מיניים במשאל העם באירלנד ביום שישי האחרון – 62% אחוז בעד, 38% נגד, במדינה בה מעל שמונים אחוז מהאוכלוסייה מזדהה כקתולית – אינו אלא גושפנקא נוספת לאחת המהפכות התרבותיות והערכיות האדירות והמהירות ביותר שעבר העולם המערבי אי פעם. אירלנד מצטרפת ל-19 מדינות עצמאיות ועוד 36 מדינות בתוך ארצות הברית שכבר אישררו את זכותם של להט"בים להתחתן, ונראה שכבר אין דרך לעצור את השינוי המהותי בתפיסת המערב את מוסד הנישואין.

ואכן, יש להבין שעל כך מדובר. המערב משנה, או מכיר בשינויו של מוסד הנישואין. מזווית אחרת ניתן לומר שהמערב מעדכן את שיח הזכויות שלו, כך שהזכות לנישואין תחול גם על מי שמעונין/ת להתחתן עם בן מינו/ה. בנוגע השאלה השנייה עומד להכריע בית המשפט העליון של ארצות הברית, שהודיע בינואר שהוא מוכן לדון בכמה עתירות שהוגשו לו ושנוגעות לאיסור של מדינות שונות באיחוד על נישואים חד-מיניים.

השופטים יכריעו בשתי שאלות: א) האם על פי החוקה חובה על כל מדינה בארה"ב לאפשר ללהט"בים להתחתן; ב) האם מותר למדינות לא לאפשר זאת, אבל הן מחוייבות להכיר בנישואים כאלה שנערכו במדינה אחרת בארה"ב התשובות תתקבלנה ביוני.השאלה הראשונה שהשופטים אמורים להכריע לגביה היא משמעותית, משום שהיא מנסה לברר את הבסיס הערכי של העניין, ובעצם לקבוע,כאמור, האם נישואים חד-מיניים הם זכות ששמורה לכל אזרח, זכות שאין למדינה בודדת באיחוד אפשרות להתכחש לה. כך למשל, משווים תומכים רבים של נישואים חד-מיניים בין האפשרות להתחתן כך לאפשרות לחתונה בין-גזעית, דבר שהיה בעבר אסור על פי חוק במדינות רבות בארה"ב, ומאז 1967 לא רק מותר, אלא שאיסור עליו נחשב כפגיעה בזכויות הפרט ומנוגד לחוקה.

באופן אישי אני תומך בנישואים חד-מיניים, אולם אני לא חושב שהם שקולים לנישואים בין-גזעיים. לדעתי מדובר בסוג שונה של מחלוקת, ואנסה להסביר אותה להלן. . בעיקר הייתי מעוניין לנסות להשיב על שאלה בסיסית: על מה בעצם אנחנו מתווכחים?

אז על מה בעצם אנחנו מתווכחים?

אפשר להתנגד לנישואים חד-מיניים מסיבות רבות: איסורים דתיים, דאגה לשלום החברה, שמרנות פשוטה כעקרון מנחה וכמובן – הומופוביה. אפשר גם לתמוך בנישואים חד-מיניים מתוך חוסר אכפתיות, ראיית הפרוגרס כערך, אימוץ העיקרון שכל אדם זכאי להתחתן עם מי שהוא רוצה כזכות בסיסית, ליברטניאניות שרואה בכל התערבות של המדינה בחיי הפרט עניין מגונה או כמובן מתוך אהדה אפריורית לקהילה הגאה. לא אתייחס להלן לכל הצירופים האפשריים של עמדות המנוגדות הללו, אלא רק למה שאני חושב שהיא שאלה מרכזית ברוב הויכוחים על הנושא, ושלמרות שהיא שאלה מרכזית משום מה היא לא מנוסחת בבהירות. כדי לעשות זאת אעזר במאמר* שפורסם לפני כמה שנים ב- Harvard Journal of Law and Public Policy (כאן ב-pdf) והורחב אחרי זה גם לכדי ספר, תחת הכותרת What Is Marriage?

וזו אכן השאלה: מהם נישואים? המחברים פותחים את המאמר בהציגם שתי תפיסות שונות של מוסד הנישואין:

  • נישואים על פי העמדה המסורתית: "נישואים הם איחוד בין גבר ואישה שנכנסים למחוייבות הדדית קבועה ואקסקלוסיבית מהסוג שבא למיצויו באופן טבעי (אינהרנטי) על ידי הבאה משותפת של ילדים. בני הזוג חותמים (מממשים) את האיחוד ביניהם על ידי פעולות זוגיות, פעולות שמקיימות את החלק המעשי בתהליך ההתרבות, ובכך מאחדות אותם כיחידה בעלת כושר פריון. הנישואים הם בעלי ערך בפני עצמם, אבל הכוונה המהותית שלהם לפריון ולגידול ילדים מהווה חלק מהמבנה המיוחד שלהם, ובכלל זה נורמות של נאמנות ומונוגמיה. הקשר להגנה וטיפוח הילדים גם עוזר להסביר מדוע הנישואים חשובים עבור החברה הכללית ולמה למדינה יש אינטרס לאשרר אותם ולפקח עליהם."
  • נישואים על פי העמדה החדשה: "נישואים הם איחוד בין שני בני אדם שמתחייבים לאהוב ולדאוג האחד/ת לשני/ה באופן רומנטי ולחלוק בנשיאת העול והטובין של חיים משותפים. במהותם הנישואים הם אחדות של תודעות ולבבות, המועצמים על ידי כל צורה של אינטימיות מינית שבני הזוג בוחרים. למדינה יש אינטרס לאשרר ולפקח על נישואים מפני שהיא מעוניינת ביחסים רומנטיים יציבים ובצרכים הקונקרטים של בני הזוג וילדיהם."

מוסד הנישואים עבר גלגולים רבים בהיסטוריה האנושית, אולם נדמה לי שברור שמה שמכונה כאן "העמדה המסורתית" היא העמדה שהתעצבה כבר באימפריה הרומית (וברמה מסויימת אצל חז"ל) ועברה אל הנצרות ואל העולם המערבי כולו. מדובר במונוגמיה הטרוסקסואלית המבוססת על הרצון והצורך ליצור צאצאים. בני הזוג נכנסים למסגרת הזאת בהתאם לקריטריונים של דת, מעמד, גזע ולאום, ולרגשותיהם הסובייקטיבים זה כלפי זו ולהפך אין משקל ממשי בזיווג.

לא קשה למצוא עדויות לכך שהולדת ילדים (כידיים עובדות, אבל בעיקר כיורשים) היוותה את הבסיס למוסד הנישואים המסורתי. כך למשל בהלכה שמאפשרת לבעל לגרש את אשתו אם לא ילדה לו בתום עשר שנים, או בחוקים באימפריה הרומית שתגמלו זוגות נשואים עם ילדים, ועוד יותר כאלה עם שלושה ילדים ומעלה. הנישואים עוצבו, אפוא, סביב הזוג כיחידת פריון וגידול ילדים. למעשה, כותבי המאמר מציעים שלו לא היה צורך במשגל הטרוסקסואלי עבור הולדת ילדים (למשל, לו בני אדם היו מתרבים על ידי התפצלות, כמו תאים, או על ידי הפריית האדמה) לא היה מתגבש מוסד הנישואים כלל.

"העמדה החדשה" רואה באיחוד בין בני הזוג דרך לאשרר, לטפח ולשמר את רגשותיהם הרומנטיים. תנאי הכרחי עבורה הוא שבני הזוג יאהבו זה את זה, וללא אהבה ביניהם הנישואים נחשבים נטולי ערך. בני הזוג אמורים לבחור אחד בשני על בסיס רגשותיהם ומשיכתם המינית ההדדיים, ולפעמים אף על פי האינטואיציה שיש להם ש"זה זה".

נישואים כאלה אינם מבוססים על הרצון או הצורך ללדת ילדים (אם כי אלו פעמים רבות נחשבים חלק מהם), וממילא אינם מתחשבים בקריטריונים של דת, מעמד, גזע ולאום, הקשורים להמשכיות של קבוצת ההתייחסות הרלוונטית. מכיוון שהם מבוססים על קשר רגשי, כאשר זה מתפורר, בדרך כלל גם הנישואים מתפוררים, בין אם יש או אין לזוג ילדים. גם סלחנות כלפי (ולעיתים אף עידוד) חוסר מונוגמיה מובנים, שכן אם הרגש הוא הבסיס לזוגיות, הוא יכול גם להיות הבסיס לחריגה ממנה.

מתוך ויקיפדיה, לחצו על התמונה כדי לעבור אל המקור

אני מקווה שהתמונה מתחילה להתבהר. למי שמחזיק ב"עמדה החדשה" ביחס לנישואים לא ברור למה לזולת יהיה אכפת שבני אותו מין יתחתנו ביניהם. הרי הם אוהבים אחד את השני, ומה פחוּת באהבתם לעומת אהבתם של בני זוג ממינים שונים? אותו אדם גם לא יבין איך אישור נישואי להט"בים יאיים במשהו על מוסד הנישואים – להפך, שהרי כעת עוד אנשים יאשררו את המודל המציע זוגיות המבוססת על אהבה!

אולם עבור מי שמחזיק ב"עמדה המסורתית" מדובר לא בהרחבת מוסד הנישואים, אלא בשינויו מהיסוד. במקום זוגיות המבוססת על הרצון ללדת ולחנך את הדור הבא, הזוגיות הופכת להיות מנותקת מהצורך או הרצון להביא ילדים, ומבוססת על רגש. במקום הקמת תא משפחתי מקימים תיבת תהודה רגשית, ובמקום הניגוד ההטרוסקסואלי הבסיסי יש כעת פתיחות לזיווגים שאינם מקיימים את תנאי הפריון.

כלומר הויכוח בעיקרו אינו ויכוח בין הומופובים לאנשים הידידותיים ללהט"בים (למרות שודאי יש בינינו הומופובים רבים), אלא ויכוח בין אנשים המחזיקים בשני מודלים שונים ונבדלים של נישואים. משום כך גם אין כאן דמיון לאיסור על נישואים בין-גזעיים. האיסור על נישואים בין-גזעיים לא איפשר לקבוצות שונות להיכנס להגדרה המסורתית של הנישואים, וזאת על בסיס חלוקה גזעית (וערכים גזעניים). גם חוסר האפשרות במדינת ישראל לנישואים בין-דתיים פוגע ביכולתם של זוגות להיכנס להגדרה המסורתית של הנישואים, הפעם על בסיס חלוקה דתית (וערכים שהם לפעמים גזעניים, לפעמים תרבותיים). כלומר מדובר באיסור שהבסיס שלו הוא רצון להבדיל בין אוכלוסיות שונות. מנגד, האיסור על נישואים חד-מיניים מבטא התנגדות לשינוי של מוסד הנישואים מזה המסורתי לזה המחודש. כאן מדובר אפוא באיסור שהבסיס שלו הוא רצון לשמר מוסד תרבותי מסויים.

ומה עם הסדרים כמו "ברית הזוגיות"?

רצונם של חברי כנסת שונים לקדם חוק "ברית זוגיות", שיעניק זכויות שוות לזוגות חד-מיניים כדו-מיניים, אולם שלא יקרא לאיחוד ביניהם "נישואים", מבוסס על ההבדלה לעיל. את המוסד התרבותי נשמר, אבל את הזכויות נעניק. מדובר בהתקדמות משמעותית, ולדעתי בעמדה לגיטימית (עמדה, אגב, שמחזיק בה גם האפיפיור הנוכחי). למעשה, אם נקבל את הטיעונים שהוצגו לעיל נוכל לטעון שאפילו לתת את אותן זכויות אין צורך, שהרי המדינה יכולה בהחלט להחליט לאיזה סוגי קשר – בניגוד לקבוצות אוכלוסין – היא מעניקה הטבות.

כך למשל, המדינה יכולה להחליט האם היא מעניקה הטבות מס לזוג המורכב מאם קשישה ובתה המטפלת בה. הקשר ביניהם הוא כמובן עמוק ומורכב מרגש וממחוייבות הדדית. האם לא מגיעות להן זכויות כמו זוג נשוי? אולי כן ואולי לא, אבל זו החלטה של המערכת הפוליטית. אנחנו יודעים, למשל, שהמדינה מעניקה הטבות לזוג המורכב מאם צעירה ובודדה ובתה התינוקת. זוגיות כזו נקראת "אמהות חד הורית", והמדינה בוחרת להתחשב בה.

מכאן שאם לא מדובר בנישואים (אלא "ברית זוגיות"), המדינה יכולה להתחשב בזוגיות של שני גברים האוהבים זה את זה, אבל לכאורה גם יכולה לבחור שלא להתחשב בה. לעומת זאת אם מדובר בנישואים על המדינה לתת לזוגות הללו את כל ההטבות שמגיעות להם כזוג נשוי. לכן חוק ברית הזוגיות הכולל זכויות שוות הוא חוק מתקדם יחסית. כמובן, קבלת זוגיות חד-מינית כנישואים לכל דבר תהווה הכרה בנישואים כמבוססים על ה"עמדה החדשה", וממילא שינוי גדול עוד יותר. החלטת בית המשפט העליון של ארה"ב תקבע בדיוק את זה: האם איחוד בין שני להט"בים הוא נישואים (ואז למדינה אין זכות לא לתת לזוג ההומאים את כל ההטבות, ואף אין לה זכות למנוע את רישום הטקס ביניהם) או לא.

האם נישואים הם חלק מזכויות האדם הבסיסיות של כולנו?

בדצמבר 1948 כללה המליאה הכללית של האומות המאוחדות את הזכות להתחתן ב- Universal Declaration of Human Rights שאושררה במליאה. המסמך, שמאז מהווה מודל אוניברסאלי ואידיאלי של זכויות האדם, מציין בסעיף 16 שלו כי "לגברים ונשים מגיל מלא, ללא הגבלה בשל גזע, לאום או דת, יש זכות להתחתן ולייסד משפחה." (נראה שחוסר האפשרות של אזרחים בני דתות שונות להתחתן בישראל מפר זכות זו.)

לכאורה, אין כאן התייחסות לאופי הזוגיות – הטרו או הומוסקסואלית – אם כי קשה להאמין שמנסחי ההצהרה העלו בדעתם נישואים חד מיניים. תת-סעיף באותו מקום מדבר על ההגנה הראויה למשפחה כיחידה הבסיסית של החברה. נראה שגישה כזאת מחזקת את ההגדרה המסורתית של הנישואים, שמתייחסת לאיחוד זוגי על מנת להוליד ילדים. כמובן, אפשר גם לשנות את הגדרת המשפחה, ורבים כיום אכן סבורים שזוג חד-מיני עם ילדים הוא משפחה לכל דבר ועניין.

בספרה** על גיבוש ההצהרה כותבת Mary Ann Glendon שסעיף זה עורר מחלוקות לא קטנות. בתחילה המשלחת האמריקאית כלל לא הבינה למה יש בו צורך. המשלחת הסעודית ומשלחות ממדינות מוסלמיות אחרות ראו בדגש על שוויון זכויות בין בני הזוג (ראו ההצהרה) הגנבה של "ערכים מערביים" לתוך העניין. הסעיף בסופו של דבר אושרר כאמור, וב-1967 קיבל חיזוק גם מבית המשפט העליון האמריקאי כאשר זה קבע, בפסיקה שאסרה על איסור נישואים בין גזעיים (Loving v. Virginia), ש"החופש להתחתן מוכר מזה זמן כאחת הזכויות הפרטיות המהותיות לבקשה המסודרת של האושר על ידי בני אדם חופשיים."

אם נסכים עם בית המשפט העליון בארה"ב שמדובר ביסוד החיוני עבור בקשת האושר (pursuit of happiness), נהיה בדרך לראיית הנישואים כזכות בסיסית, ולא משנה אם מדובר בזוגיות הטרו או הומוסקסואלית.

למה אני בעד אישור נישואים חד-מיניים

כתבתי כאן על שינויים גדולים במודל הנישואים במידה ותתקבל העמדה שזוגיות חד-מינית יכולה להיחשב נישואים. אבל אם נחשוב על זה נראה שלמעשה השינויים האלה כבר קרו, בלי כל קשר לקהילה הגאה. במאה השנים האחרונות, ובוודאי החל מאמצע המאה העשרים, איחוד בין בני זוג הטרוסקסואלים במערב מתבצע על בסיס הדדיות רגשית. אנחנו כבר לא מתחתנים על פי קריטריונים כמעמד ודת (כמובן, אלה משפיעים, אבל לא מכריעים), ואנחנו מזדעזעים מהרעיון שהורינו ישדכו אותנו בהתאם לאינטרסים כלכליים ועדתיים. ביסוס קשר הנישואים שלנו על רגש מסביר כאמור גם את עלייתם הדרמטית של שיעורי הגירושין. מה שחשוב הוא איך שאנחנו מרגישים, לא האפשרות להוליד ולגדל ילדים.

יוצא מכאן שהעמדה המסורתית של הנישואים כבר למעשה נדחתה על ידי רוב רובם של בני המערב. דבר זה גם מסביר את השינוי המהיר בדעת הקהל באשר לנישואי להט"בים: מהרגע שההומופוביה החברתית הכללית דעכה (אחרי תהליכים חברתיים שונים ואחרי שנים של מאבק כמובן), באופן טבעי אנשים שעבורם נישואים מבוססים על "העמדה החדשה" לא ראו סיבה למנוע מלהט"בים להצטרף (אפשר להניח שזה מה שקרה באירלנד). יהיה זה על כן לא נכון לומר שאישור נישואים חד-מיניים יהווה מהפכה במובן הנישואים. בנוסף, יהיה זה לא הוגן לתת רק להטרוסקסואלים להנות/לסבול מהעמדה החדשה של הנישואים ולהדיר ממנה את הלהט"בים. זה הנימוק הראשון שאני נותן לטובת אישור נישואים חד-מיניים.

במבט רחב יותר השינוי במהות מוסד הנישואים מקביל לשינויים חברתיים אחרים רבים (כגון פיתוח שדה הפסיכולוגיה, או עלייתה של הרוחניות העכשווית), ובסופו של דבר גם מקביל לעלייתו של שיח זכויות האדם. שינויים אלה נובעים מהעתקת מוקדי הסמכות, המשמעות והזהות בחברה המערבית מהחוץ פנימה, כלומר ממוסדות דתיים וחברתיים אל חיי הנפש שלנו. אנחנו מגדירים את עצמנו ומוצאים משמעות בחיינו יותר ויותר על פי מה שמתחולל בתוכנו, ופחות ופחות על פי מקומנו במערך החברתי, או שיוכנו האתני/דתי/מעמדי. עצם העובדה שנטייה מינית כיום היא חלק מרכזי מזהותו של אדם מראה עד כמה הפנימיות שלנו הופכת למה שמגדיר אותנו.

בהכירנו את החשיבות שבעולמנו הפנימי ובזהות הנובעת ממנו, אנחנו מתחשבים בכל מני צורות בבני אדם אחרים בנוגע לאלו. כך למשל, הזכות לחופש דת ומצפון נשענת (גם) על ההכרה שהאמונה וההכרעה המצפונית הן חלק מהותי מזהותו של הפרט, ושיש לאפשר לו לבטא אותם בחופשיות מקסימלית. באותה מידה, חשוב לאפשר למי שזהותו היא להט"בית לבטא אותה בחופשיות מקסימלית. הנימוק כאן, השני בעד אישור נישואים חד-מיניים, נשען אפוא על ההכרה שמדובר בשדה שמקביל לשדות אחרים (דת, מצפון, ביטוי) שאותם אנחנו מחשיבים כזכאים להגנה מיוחדת. ללהט"בים מגיע להיות יכולים להתחתן משום שמדובר בביטוי עמוק של הזהות שלהם, ולכן, בסופו של דבר, בזכות בסיסית.

לבסוף, כאדם דתי הנישואים הם בשבילי צורה של התקדשות זוגית אל מול האל. הנימוק השלישי שלי בעד אישור נישואים חד-מיניים הוא שאני מעוניין שלאנשים דתיים שהם במקרה להט"בים תהיה אפשרות להתקדש כך. אמנם אפשר לטעון שזה לא אמור להיות קשור לרישום במשרד הפנים – שכל אחד יעשה איזה טקס דתי שהוא רוצה. אפשר מנגד לטעון שיש חשיבות להכרה רשמית של המדינה גם עבור דתות שונות – הרי כך בדיוק טוענים חלק שומרי המצוות המתנגדים לאישור נישואים חד-מיניים, ולכן הם מתנגדים למהלך.

בסופו של דבר, כדי להכריע עבור עצמנו בשאלת הנישואים החד-מיניים עלינו לענות על שתי שאלות מרכזיות. ראשית עלינו לשאול את עצמנו מהו על פי תפיסתנו מוסד הנישואים? למה מתחתנים? מה מכונן זוגיות של שני בני אדם נשואים? שנית עלינו לשאול את עצמנו האם לדעתנו נישואים קשורים בצורה עמוקה לזהותו של אדם ולמשמעות מהותית בחייו. אם אנחנו חושבים שנישואים הם קודם כל איחוד של לבבות, ברית רגשית של אהבה, ו/או אם אנחנו חושבים שנישואים קשורים בצורה עמוקה לזהות שלנו ולמשמעות בחיינו, הרי שמתבקש שנתמוך בנישואים בין בני זוג להט"בים.

:

פורסם באתר 'ישראל חופשית'

* “What Is Marriage?”, Sherif Girgis, Robert George & Ryan T. Anderson, Harvard Journal of Law and Public Policy, Vol. 34, No. 1, pp. 245-287, Winter 2010

** A World Made New: Eleanor Roosevelt and the Universal Declaration of Human Rights

החוק החדש באינדיאנה וההיתר לבעל עסק לסרב לסייע לחתונת להט"בים

חוק חדש שיכנס לתוקפו ביולי באינדיאנה, חוק "חופש הדת", נועד לכאורה להגן על חירות אמונותיהם הדתיות של תושבי המדינה, אולם נתקל בביקורת חריפה משום שהוא נתפס כרשיון להפלות כנגד להט"בים. החוק לא נועד להפלות להט"בים רק בגין היותם להט"בים, אולם כנראה יאפשר לבעלי עסקים לסרב לתת שירות לזוגות חד-מיניים שיבקשו להתחתן – למשל לבעלי אולם שלא ירצו שחתונה כזאת תתקיים באולמם.

על פי הפרשנות בנ"י טיימס, החוק מאפשר לפרטים ולחברות מסחריות לסרב לתת שירות שיגרום ל"עול משמעותי" (“substantial burden”) על אמונותיהם הדתיות. אם סירובם יגיע לבית המשפט, על השופט יהיה לאזן בין העול על העמדות הדתיות שלהם לבין רצונה של המדינה למנוע אפליה. היועץ המשפטי של CNN סבור שהחוק לא יאפשר לסרב לשרת פרטים להט"בים, אבל יאפשר לסרב לסייע בכל צורה מסחרית לחתונה להט"בית. העניין כבר עורר הפגנות נזעמות של הקהילה הגאה, וגינויים מצד פעילי זכויות שונים ופוליטיקאים (למשל הילרי קלינטון). מושל קונטיקט הבטיח לחתום על צו שמבטל נסיעות מסובסדות על ידי המדינה שלו לאינדיאנה, וכך גם ראש העיר של סיאטל. טים קוק כתב מאמר שמגנה את החוק. אשטון קוצ'ר ומיילי סיירוס מצייצים בטוויטר עם הסימון #boycottindiana.

אולי זכור לכם שמקרה כזה כבר הובא לפני בית המשפט הישראלי. ב-2012 "הטילה השופטת דורית פיינשטיין קנס של 60 אלף שקלים על בית ההארחה במושב יד השמונה, שסירב לערוך את חתונתן של טל יעקובוביץ' ויעל בירן בשל נטייתן המינית. […] השופטת ציינה כי מטרת הקנס לא רק לפצות את בנות הזוג, אלא גם לחנך את הציבור הרחב לערך השוויון וכבוד האדם." (מתוך כתבתו של אילן ליאור ב'הארץ'). כאן היה מדובר באולם השייך ליהודים משיחיים, שהעניין מנוגד לאמונתם.

האם נקבל בעל אולם חתונות שלא מוכן להשכיר את האולם שלו לחתונות של שחורים/מזרחים/יהודים? ודאי שלא, ובישראל, כמו במדינות אחרות בעולם הדמוקרטי, יש חוקים רבים השוללים אפלייה על רקע גזעי. ומה עם בעל אולם חתונות שלא מוכן להשכיר את האולם שלו לחתונה בין-גזעית? כמובן, אותם חוקים לא יאפשרו לו גם את זה. מה עם בעל אולם שלא מוכן להשכיר את האולם שלו לאנשים דתיים? או לחילוניים? נדמה לי שלא נקבל מצב כזה.

לכאורה, אם כן, אנחנו לא מוכנים לאפלייה כלפי מבקשי שירות. אבל העניין לא כל כך פשוט. נדמה לי שאיש מאיתנו לא חושב שלבעל עסק פרטי (לא איש ציבור או שירות ממלכתי) אין רשות לעולם, בשום סיטואציה, לסרב לשרת לקוח. כך למשל, בארה"ב היו כבר כמה מקרים  בהם אנשי דת (לא בעלי עסקים) נתבעים לדין על סירובם לחתן להט"בים – אבסורד מוחלט לדעתי. האם עורך דין חייב לקבל כל לקוח, גם מי שלדעתו הוא עבריין חסר מוסר? האם מנתח פלסטי חייב לערוך ניתוח להגדלת חזה לכל אישה שמגיעה אליו? איך אפשר להכריח אדם פרטי לא רק לקבל לקוח שהוא לא רוצה, אלא לקוח שהוא סבור שאסור לו לקבל?

מעמד חתימת החוק באינדיאנה. במרכז מושל המדינה, מסביבו התומכים בחוק

אבל בואו נתרכז רק בענייני אולמות וחתונות. חשבו למשל על הדוגמא הבאה:

אתם בעלי אולם חתונות. אתם חרדים. יש לכם בעיה דתית להשכיר את האולם ליהודים בשישי-שבת, מפני שאתם מאמינים שיהודים מצווים לשמור שבת, ואתם לא מוכנים לסייע למה שהוא מבחינתכם דבר עבירה. באופן דומה לא תשכירו את האולם ליהודים שמעוניינים בקייטרינג לא כשר. אין לכם בעיה להשכיר את האולם ללא-יהודים בסופי שבוע או שלא-יהודים יערכו קייטרינג לא כשר.

האם מותר לכם לפעול בצורה כזאת?

הנה עוד דוגמא:

אתם בעלי אולם חתונות. אתם אתאיסטים ופמיניסטים. יש לכם בעיה אידיאולוגית להשכיר את האולם לדתיים שמנהיגים הפרדה מגדרית. אתם לא מעוניינים שבאולם שלכם גברים ישבו לחוד מנשים, שהמלצרים ישרתו רק את הגברים והמלצריות רק את הנשים. אין לכם בעיה להשכיר את האולם לדתיים, אבל לא אם הם מנהיגים הפרדה כזאת. אותו דבר לגבי חתונות של צעירים, בני ובנות 17 ובוודאי בני ובנות 14. זה, באולם שלכם, לא יהיה.

האם מותר לכם לפעול בצורה כזאת?

הנה עוד דוגמא:

אתם בעלי אולם חתונות. אתם צמחונים, או אולי טבעונים. אין לכם שירות קייטרינג באולם, ואתם מאפשרים ללקוחות לשכור שירותי קייטרינג חיצוניים. למרות שאתם מתנגדים בכל תוקף לאכילת בשר, אתם מבינים שרוב האנשים אוכלים בשר, ומוכנים לקבל זוגות שמתחתנים אצלכם ומזמינים קייטרינג בשרי. יום אחד מגיע זוג ומבקש לשכור את האולם. תוך כדי שיחה אתם מבינים שהם מתכוונים להזמין קייטרינג שיגיש לובסטרים. כדי שבשר הלובסטרים יהיה טרי (וכמובן, כעניין של רהבתנות) הם גם מתכוונים להציב אקווריום עצום באולם, שבו ישחו הלובסטרים החיים, עד שישלפו ממנו ויוטלו לתוך סירי מים רותחים. לזה אתם לא מוכנים ואתם מבהירים לזוג שהם לא יהיו יכולים לשכור את האולם שלכם.

האם מותר לכם לפעול בצורה כזאת?

הנה עוד דוגמא:

אתם בעלי אולם חתונות. מסיבות פוליטיות ומוסריות אתם מתנגדים בכל תוקף לשליטת ישראל ביהודה ושומרון. אתם מחרימים מוצרים מההתנחלויות, ולא מוכנים להשכיר את האולם לזוגות שבאים מההתנחלויות.

האם מותר לכם לפעול בצורה כזאת?

הנה עוד דוגמא:

אתם בעלי אולם חתונות. אתם מתנגדים בכל תוקף לחתונות בין יהודים ללא-יהודים. עבורכם זה באמת לא עניין גזעני, אלא דתי/מסורתי. חשוב לכם למנוע מה שבעיניכם הוא תהליך הרסני של דילול ואף התפוגגות היהדות. אתם לא מוכנים להשכיר את האולם לזוגות של יהודים ולא-יהודים.

האם מותר לכם לפעול בצורה כזאת?

לא כל הדוגמאות האלה זהות, וצריך להבחין ביניהן. יש הבדל בין אפליית לקוחות על בסיס הגזע/עדה/דת שלהם לבין אפליית לקוחות על בסיס מעשיהם. ההבדל נובע מכך שהמוצא או הדת של אדם הם חלק עמוק ומהותי מזהותו, ואילו מעשיו אינם על פי רוב חלק מזהותו. חלק נכבד משיח זכויות האדם מבוסס על מה שאנחנו תופסים כמקורות של זהות ומשמעות עמוקה בחיינו. חופש הביטוי, למשל, חשוב לא רק עבור חברה בריאה בה מתקיימים ריבוי דעות ויכולת לביקורת עצמית, אלא גם מפני שיכולתו של אדם לבטא את דעותיו היא נדבך מרכזי בתפיסתו העצמית, בכבודו הסגולי. כך גם חופש הדת והמצפון, או באופן הכי פשוט השלמות הפיזית של גופנו.

לכן חוסר נכונות להשכיר אולם למי שמבשל לובסטרים אינו שקול לחוסר נכונות להשכיר אולם ליהודים. גם רצונו של אדם לשמור שהאולם שלו לא יחלל שבת, או לא יגיש מזון לא כשר, אינו אפליה לא הוגנת של לקוחות, אלא הגנה על האמונה הדתית שלו.

ומה עם חרם על מתנחלים? נדמה לי שכאן העניין מורכב יותר. יש אנשים שישיבתם ביהודה ושומרון היא חלק עמוק מזהותם. הם לא רק חיים בשטחים הכבושים – הם מתנחלים. כך הם תופסים את עצמם, זה חלק מרכזי בזהותם, הם רואים זאת כערך עליון ועל כך גאוותם. מצד שני, נראה לי שהזהות המתנחלית חלשה יותר מזהות יהודית או מזהות להט"בית. יש כאן מקרה ביניים. האם מותר להפלות מתנחלים לרעה ולא לעשות איתם עסקים? כשחוקק בישראל חוק החרם, האוסר על קריאה לחרם על בסיס מקום מגורים, רבים (כולל אני) ראו בו ניסיון מגונה ואנטי-דמוקרטי לאסור על התנגדות לגיטימית לכיבוש. נראה שאנשים רבים סבורים שמותר לבעל עסק פרטי (או לצרכן) להחרים מתנחלים רק מפני שהם מתנחלים.

ללא ספק, הומוסקסואליות היא עניין של זהות, ולא של פעילות מינית. נטייה מינית נחשבת כיום יסוד עמוק באישיותו של אדם, וממילא מימד מרכזי בתפיסתו העצמית ובכבודו הסגולי. לכן אנחנו כל כך מתרעמים כאשר מפלים לרעה להט"בים – משום שההגיון בבסיס שיח הזכויות מוביל אותנו למסקנה שיש להם בתור מי שהם זכויות שוות.

האם על כן אסור לאדם פרטי לסרב לתת שירות להומוסקסואלים שמעוניינים להתחתן? נאמר שאותו אדם מוכן להשכיר את האולם שלו למסיבת יומולדת של הומו או לסבית. אין לו בעיה עם הומוסקסואליות בפני עצמה – הוא לא הומופוב. השאלה היא האם עלינו לחייב אדם להשכיר את האולם שלו ספציפית לחתונה חד-מינית, כלומר לביצוע של מעשה שהוא מחזיק שאינו מוסרי ו/או בניגוד לציוויי האל.

הבה נשווה את זה לאדם שאינו מוכן להשכיר אולם לחתונה שיש בה הפרדה מגדרית. בכך הוא בעצם מדיר מהעסק שלו חרדים ואת רוב הציונים-הדתיים. האם זה מותר? יכול להיות שאנחנו חושבים שזה אסור, ושעלינו לחייבו. אולי אנחנו חושבים גם שאסור לסרב להשכיר אותם לחתונה חד-מינית, ועלינו לחייב פרטים שהדבר עומק בניגוד לתפיסת העולם שלהם להשכיר את האולם שלהם.

מצד שני, יכול להיות שאנחנו חושבים שאסור לסרב לחתונת להט"בים אבל מותר לסרב לחתונת חרדים. אני חושב שזו עמדה לגיטימית, אבל צריך להבין שהיא יוצאת מתוך תפיסה ליברלית מסויימת ונושאת אג'נדה ליברלית מסויימת. מדובר בקידום של אג'נדה שבבסיסה שיח הזכויות המתפתח, כאשר העמדה היא שאל המקום אליו הגיע שיח הזכויות בזמננו – זה המקום אליו החוק צריך לנוע. מותר לסרב לארח חתונת חרדים משום שהם פוגעים בזכויות נשים, ואסור לסרב לארח חתונת להט"בים משום שאין לפגוע בזכויותיהם להתחתן. מנקודת מבט אחרת יהיה אפשר לומר שיש כאן אג'נדה של חילון המרחב הציבורי, בדומה לחוק האוסר כיסוי הפנים בבורקה בצרפת או חוק האוסר בניית צריחי המסגדים בשוויץ, דהיינו חוק הדורס באופן מודע מצווה דתית מסויימת (במקרה זה איסור נישואים חד-מיניים), וזאת על מנת לקדם מרחב ציבורי חילוני יותר.

זו לא העמדה שלי, אבל אני כאמור חושב שזו עמדה לגיטימית. מה שהייתי רוצה להדגיש הוא שזאת עמדה. כלומר שיש כאן מטען אידיאולוגי (נאמר, המקדם דמוקרטיה ליברלית ו/או חילוניות). לכן באותה מידה צריך להכיר בכך שאין כאן משהו שהוא מובן מאליו, ושייתכן – ואף רצוי – פולמוס ציבורי בין העמדה הזאת לעמדות נגדיות.

דחיית לקוחות דתיים או להט"בים משום שאופי החתונות שהם מנהיגים הוא לא מוסרי לדעת בעל האולם תיתפס ככל הנראה על ידי הנדחים כדחיית זהותם, ולכן היא מעשה קשה מאוד. עם זאת, בהחלט אפשר לטעון שהדחייה היא לא של דתיים או להט"בים, אלא רק של המעשה הספציפי שהם עושים בנישואים. כמובן שגם המעשה הזה מגיע הרבה יותר עמוק אל תוך זהותם מאשר אכילת לובסטרים מורתחים מגיעה אל תוך זהותו של האוכל. יש כאן ביטוי הרבה יותר מהותי של "מי שהם". ועם זאת, אפשר לטעון שזה עדיין לא הופך את דחיית החתונה שלהם לדחייה שלהם. יכול בעל האולם לטעון שאין לו שום בעיה עם שומרי מצוות או הומואים, אלא רק עם אופן נישואיהם.

גם להקשר יש חשיבות כאן. אם הציבור המופלה המדובר הוא ציבור קטן וחלש ומוחרם על ידי רוב החברה, יש טעם שהחוק יגן עליו. לדוגמא, אילו להט"בים היו נדחים על ידי 90% מאולמות האירועים, ולא היתה להם אופציה סבירה לערוך את חתונתם, היה מקום לחוק שיגן עליהם ויכריח בעלי אולמות להשכיר להם את אולמם. נדמה לי שהמצב הוא הפוך: בעלי אולמות שלא מוכנים להשכיר אולמות ללהט"בים הם מיעוט, והעמדה הדתית-מוסרית שהם אוחזים בה הופכת לדחוייה יותר ויותר בחברה המערבית של זמננו. ראו לעיל את רשימת המוחים כנגד החוק החדש באינדיאנה.

אני חושב שזכותם של להט"בים להתחתן, כלומר שמדובר בזכות בסיסית, ולכן אני חושב שיש לדרוש מהמדינה לאפשר חתונות חד מיניות על פי חוק (אני מקווה לכתוב על זה מבחינה עקרונית מתישהו). מצד שני, אני חושב שבמצב הנוכחי, בו לא חסרים אולמות ועורכי חופות שישמחו לארח או לערוך חופה חד מינית, יש לאפשר לבעלי עסקים פרטיים לשמור על אמונותיהם ולסרב לערוך חתונות חד-מיניות בבתי העסק שלהם. זאת משום שיש לחברה אינטרס וגם חובה לאפשר לפרטים לשמר ולבטא את הכרתם הדתית ו/או המוסרית בחופשיות.

הסוגייה הזאת אינה פשוטה. היא מערבת דת ופוליטיקה, מוסר פרטי ודין משפטי. היא מערבת תפיסה חברתית מסויימת עם תרבות פוליטית מסויימת, וגם עם ניתוח הקשרי של המצב העובדתי בשטח. החוק באינדיאנה שמתיר לאנשים פרטיים לסרב להשתתף, כבעלי עסק, בחתונה להט"בית, מגן על מושג הטוב הפרטי שלהם, וזה חשוב. הוא לא מונע מהם את הצורך להצדיק אותו, אם יידרשו, בבית משפט. הוא גם לא מונע מחאות, ואף חרמות, על ידי הקהל הרחב כנגדם. אני חושב שיש כאן איזון נכון.

:

(תודה ליעל פלד על הערותיה המחכימות לגבי טיוטה של רשימה זו. כמובן שכל הדעות והטעויות כאן הן שלי.)

התוכנית לרבנות ישראלית-דמוקרטית – ראיון עם ד"ר שוקי פרידמן

rbbbbbbbbbbbbבראש השנה פורסם סקר בוואי-נט שכבר הפך למסורת: סקר בענייני דת ומדינה. הסקר, שמבוצע בשיתוף עם עמותת חדו"ש ועל ידי מכון סמית, מצע, כמו בכל שנה, שרוב רובו של הציבור היהודי בישראל מעוניין בחופש דת: 61% מהאזרחים היהודים בישראל תומכים בהפרדת הדת מהמדינה, 84% מסכימים כי במדינת ישראל צריך להתקיים חופש בחירה והתנהגות לחילונים ולדתיים לפי השקפת עולמם, 64% בעד הכרה בגיורי הזרמים הלא אורתודוקסיים, 72% מעוניינים בפתיחת מרכזי קניות בשבת ו-66% סבורים כי יש להכיר בכל סוגי הנישואים, ובכללם קונסרבטיביים, רפורמיים ואזרחיים. בפשטות: רוב מובהק ומוצק להגדלת חופש הדת בישראל.

והנה, לכבוד ראש השנה וממש באותו יום התפרסם גם ראיון שקיים קובי נחשוני, כתב וואי-נט, עם הרב הראשי האשכנזי, הרב דוד לאו. וכמו תמונת ראי, דעתו של הרב התבררה בכל עניין כהפוכה מדעת רוב עם ישראל: הרב לאו מתנגד לנישואים אזרחיים, מתנגד להפרטת הגיור (אפילו רק לרבנים אורתודוקסים), ואת החקיקה המנסה לאפשר יותר חופש דת בישראל הוא מכנה "חסרת אחריות". כמתנה לחג קיבלנו עוד עדות לחוסר הקשר בין הרבנות הראשית בישראל ליהודי הארץ.

עובדת קיומו של הניתוק הזה אינה כמובן חדשה, והיא מוכרת לכולנו. למעשה, הרבנות כיום איבדה את מרבית הלגיטימציה הציבורית שלה, וכוחה בא לה ברובו מהחוק ומהיכולת שלה לכפות את רצונה על הציבור. מקרי שחיתות, אטימות, סיאוב ונפוטיזם גרמו לרוב הציבור להסתייג מהמוסד הזה, עד כדי כך שבסקר בינלאומי שבחן את עמדות הציבור על שחיתות וגופים מושחתים במדינותיהם נמצא שמתוך 107 מדינות ישראל נמצאת במקום השלישי בעולם במדד השחיתות שהאזרחים מייחסים למוסדות הדת שלה, מיד אחרי יפן וסודן. הישג מרשים לכל הדעות.

ללא ספק, הגיע הזמן לשינוי, ובין הגופים שמנסים להוביל שינוי כזה נמצאת תנועת 'נאמני תורה ועבודה', תנועה ציונית דתית שלא מפחדת ליזום וליצור. מזה תקופה מנסה התנועה לקדם תוכנית נועזת ומהפכנית תחת הכותרת רבנות ישראלית-דמוקרטית, לשינוי שירותי הדת בישראל, תוכנית שבמרכזה ההצעה לקיים בחירות דמוקרטיות בקהילות ובשכונות למינוי הרב המקומי. רבני הערים והשכונות של הרבנות הראשית עולים למשלם המיסים כחצי מיליארד ש"ח בשנה, והם כמעט חסרי ערך. רבנים חרדיים ממונים לשכונות חילוניות, ולפעמים הם אף אינם גרים בשכונות או אפילו בערים שבהם הם מכהנים. בחירת הרב המקומי תהפוך אותו ממילא לרלוונטי (למי שרוצה בכך כמובן).

פירושו של דבר הוא רבנים שלא מונחתים לתפקידם "מלמעלה" ושלא ממונים לכל החיים. פירושו של דבר רבנים שמדברים בשפת הקהילה שלהם, שיש להם יכולות חברתיות וחיבור פשוט ובלתי אמצעי לקהל שזקוק לשירותיהם. ופירושו של דבר גיוון ופלורליזם ביהדות בישראל, כאשר רבני שכונות יכולים גם להיות מתנועות לא-אורתודוקסיות – ועל כן גם ממין שאינו זכר. ופירושו של דבר גם רבנות ראשית רלוונטית יותר, משום שרבני הערים יבחרו את מועצת הרבנות הראשית, וזו תבחר את הרבנים הראשיים. כן כן, רבותי, דמוקרטיזציה של כל המערכת. (ויש אפילו קמפיין עם סרטונים, שמשובצים גם להלן.)

אז מה בדיוק כוללת התוכנית? ולמה פשוט לא לבטל את הרבנות? ואיזה סיכוי בכלל יש לתוכנית השאפתנית הזאת? על שאלות אלה ביקשתי מד"ר שוקי פרידמן, הוגה המודל החדש, ראש פרויקט דת ומדינה בתנועת 'נאמני תורה ועבודה', מרצה למשפטים במרכז האקדמי פרס, עורך (יחד עם פרופ' ידידיה שטרן) את הספר רבנות: האתגר, לענות. קבלו אם כן את הרשימה החמישית בסדרת 'מותו של הסטטוס קוו' (הראיונות הקודמים בסדרה: הרב יובל שרלו, הרב חיים אמסלם, ד"ר בנימין בראון, ד"ר חגית הכהן וולף).

לבד מחוסר ה"כימיה", נאמר, בין הרבנות הראשית לרוב הציבור הישראלי, מה בעצם לתפיסתכם לא עובד כמו שצריך ברבנות? איפה אתם מוצאים את הבעיות העיקריות?
הבעיה היא לא חוסר כימיה. הבעיה עמוקה הרבה יותר. גם אם אתה דתי, כדי שתפנה לרב, אתה צריך לחוש שיש בסיס משותף שהוא מעבר להסכמה על שולחן ערוך אחד. הוא צריך לכלול גם ערכים ותפיסות עולם משותפות או לפחות הנחה שהרב יבין אותך ואת העולם שלך. כשמדובר באדם שאינו דתי, שהפניה לרב לא טבעית לו, זה מקבל משנה תוקף. לא תפנה לרב אם לא תרגיש נוח עם מי שהוא ועם מה שהוא מייצג. והרבנים היום פשוט לא שם.

איך הבעיות של הרבנות קשורות לדעתך למה שאפשר לכנות אותו התערערותה של הסמכות הרבנית ביהדות זמננו (גם בקשר שומרי מצוות כמובן)?
כשמדברים על רבנות, צריך להבחין בין הרבנות הראשות-המדינתית והממוסדת לבין מוסד הרב וסמכותו בכללו. הרבנות הראשית לישראל-למעשה לא קיימת כמקור סמכות אפילו לא בעיני עצמה. הרבנים הראשיים לישראל, הנוכחיים ואלו שקדמו להם, הכפיפו עצמם לסמכות הלכתית אחרת. במצב כזה, ברור שהם לא מהווים מקור סמכות. מעבר לכך, רבני הרבנות הראשית כבר לא באמת משרתים אף אחד. החרדים, מתפרנסים מהרבנות אבל לא סופרים את הרבנים שלה. החילונים ממילא לא במשחק הזה היום. במקרה הטוב הם לא שונאים את הרבנות. הציונות הדתית, ערש הרבנות הראשית לכאורה, מתרחקת ומתנתקת כי החרדים הפכו את הרבנות הראשית לאסקופה הנדרסת, בכוונת מכוון, בכך שמינו את הרב מצגר לרב ראשי. אגב אני בטוח שהמטרה של הרב אלישיב בזמנו במינוי מצגר הייתה צינית למהדרין. אבל אני לא בטוח שהוא צפה כמה זה יצליח…

אבל סמכות רבנים היום מעורערת גם בהקשר הרחב של סמכות הרב. הנכונות האישית של פרטים, גם כאלו ששומרים תרי"ג מצוות, להכפיף את עצמם לרב ירדה מאוד, ואצל רבים היא לא קיימת.

התפקיד הקלאסי הבסיסי של פסיקת הלכה הולך ונעלם מן העולם. לא צריך רב, יש גוגל בסמארטפון, ושם יש כמעט לכל שאלה יש תשובה. ובדברים המורכבים יותר, בשאלות הלכתיות מורכבות למשל, פונים לפוסקים מתמחים, כל אחד בתחומו. לפעמים יש תחושה כאילו דתיים רוצים רב כדי להנחות אותך במעקשי החיים. אבל גם זה כבר לא לגמרי נכון. דתיים רבים, וגם חרדים, הפנימו את התפיסה השקועה עמוק כל כך בתרבות בה אני חיים, של אוטונומיה אישית, והם מחילים את זה גם על עצמם. לפעמים אפילו באופן לא מודע. לכן הסמכות הרבנית כורסמה משמעותית, והרב, כמנהיג של קהילה דתית או קהילה בכלל, הולך ומאבד את מסמכותו וממעמדו. אני חושב אגב שבהיבט הזה מפריזים לפעמים בכוחם של הרבנים וביכולת שלהם להשפיע על צאן מרעיתם לעשות כך או אחרת. ואפשר לתת לכך לא מעט דוגמאות.

אתם מציעים רפורמה ברבנות הראשית. זה יפה אבל אני רוצה לשאול אותך, למה בכלל צריך רבנות ראשית? לה הגיע הזמן לסגור את המוסד הארכאי הזה ולתת לאזרחי ישראל חופש לפעול לפי אמונתם?
זו באמת שאלה טובה. כי כמו שהרבנות הראשית נראית היום יש לה מעט צידוק להתקיים. אבל השאלה הזו נוגעת לא רק לאיך נראית רבנות ראשית אלא לאיך נראית מדינה יהודית ודמוקרטית. מייסדי מדינת ישראל החליטו, וטוב שכך, שהמדינה תשא אופי יהודי. המשמעות של אופי יהודי היא לא רק סימבולית ולא רק בחוק השבות. יש לה עוד הרבה השלכות. על חלקן אני מניח שאתה מבכה, ועל חלקן הקטן גם אני. אבל אחד הביטויים של מדינה יהודית זה גם שירותי דת יהודיים ממוסדים ומדינתיים. חלק מהם מנדטוריים, כמו נישואין וגירושין. רובם לא. אבל הם צריכים להינתן, ובאופן מיטבי, למי שרוצה לצרוך אותם. פירוק הרבנות הראשית הוא הפרטה של הזהות היהודית של המדינה ולכן אני חושב שרבנות מתפקדת היא עדיין דבר שאנחנו צריכים אותו. אני חושב שהרפורמה הזו, הדמוקרטיזציה של הרבנות הראשית, תתן פתרון ביניים שמאפשר ליהדות מכל הסוגים להיות חלק מהזהות היהודית של המדינה, אבל לא מפרק לגמרי את המדינה מיהדותה ומאחריות לכך.

מה אם כן המודל שאתם מציעים לרפורמה ברבנות?
הרפורמה של 'רבנות ישראלית-דמוקרטית' היא, במילים פשוטות, דמוקרטיזציה של הרבנות הממוסדת. הרפורמה הזו תביא, כך אני מאמין ומקווה, לשינוי פני הרבנות במדינת ישראל. ראשית, בהיבט של מי שימלאו את תפקידי הרב: לרוב אלו לא יהיו תלמידי חכמים גאונים שעולמם בארבע אמות של בית המדרש אלא רבנים שיש להם יכולת מנהיגות ואשר מדברים בשפה שתהיה מובנת על ידי קהל שומעיהם.

שנית, ובעיני זה גם העיקר, קיום הליך של בחירות לרבנות של שכונות או ישובים, יחבר את כלל התושבים או לפחות את אלו שמעוניינים בכך באופן כלשהו, לרב שייבחר וממילא גם לתכנים ולמסרים שלו, שכן הם בחרו בו ברוב קולות ולכן יש סיכוי גדול יותר שיטו אוזן ללקחו. זה אגב מתחיל לקרות. נפגשנו עם סגן השר לשירותי דת, הרב אליהו בן דהן כדי לגייס את תמיכתו ברפורמה. אני לא בטוח שהוא יתמוך בכל אבל בדבר אחד הוא תומך: בחירה דמוקרטית של רבנים בישובים. לכן כבר בבחירות לרבנים שמתקיימות בימים אלו, בחירה דמוקרטית של רב על ידי כל הקהילה היא לגיטימית.

שלישית, הרבנים לא ייבחרו לכל החיים כמו היום, אלא לקדנציה קצובה של כ-7 או לכל היותר 10 שנים, כמו הרבנים הראשיים. במצב כזה, יהיה רענון מתמיד של השורות ולא יהיו רבנים שמזמן אבד עליהם הקלח, או שהפכו ללא רלבנטיים לקהילה בה הם פועלים. זה שינוי אדיר.

אם הדבר יצליח יהיה בכך תיקון גדול בשני מימדים נוספים: מערכת שלמה – רבני הרבנות הראשית – שכיום עולה למשלם המסים מעל לחצי מליארד ש"ח, אבל תפוקתה ותועלתה נמוכות מאוד, משום שהיא כמעט ולא רלבנטית לאף אחד, תהפוך להיות רלבנטית הרבה יותר. תהיה הרבה יותר תמורה לאגרה. יתרה מזו, מימוש המודל במלואו אומר גם בחירות של רב ראשי ומועצת הרבנות הראשית על ידי הרבנים שייבחרו באופן דמוקרטי. זה יביא בהכרח לשינוי פני מועצת הרבנות הראשית ולכן גם לשינוי מערכתי ברבנות הראשית כולה משום שרבנים מתונים יותר יבחרו נציגים מתונים יותר למועצת הרבנות הראשית.

אם כל קהילה תבחר את הרב שלה, ייתכן שהיא תבחר רב קונסרבטיבי, או רבה רפורמית. למעשה, ייתכן שהיא תבחר את רואה החשבון מהקומה החמישית שיהיה המנהיג הרוחני-קהילתי. איך נקבע מי יכול להיבחר ומי לא, או שמא הכל פתוח?
לא הכל פתוח אבל זה יהיה הרבה יותר פתוח מהיום. רב צריך להתאים לאופי השכונה או הישוב בהם הוא פועל ולתושבים להם הוא נותן שירות או שאותם הוא רוצה להנהיג. רב ציוני בשכונה חרדית בבני-ברק לא יצליח לעולם בתפקיד, ולא משנה כמה תורה הוא יודע. וכך גם להפך. בשכונה שבה רוב התושבים שייכים לזרם מסוים, נכון שהרב שיכהן שם יהיה קרוב אליהם. אחרת חבל על הכסף שמשלם המסים מוציא עליו. מצד שני, לא כל בעל מכולת שלמד כמה משניות בבית כנסת יוכל להפוך לרב. הרף יהיה סביר וידרוש גם הכשרה רבנית מוכרת ממוסד בארץ או בחו"ל וניסיון מסוים בעבודה רבנית.

clip_image002דמוקרטיזציה של הרבנות תביא באופן בלתי נמנע לריבוי קהילות, זרמים תפיסות הלכתיות ותיאולוגיות. המודל הזה רחוק מאוד, אפוא, מזה של מקים הרבנות הראשית, הרב קוק, שביקש לייסד סמכות אחת וראשית לארץ ישראל. למעשה מדובר כאן בויתור על חלום האחידות מתוך אחדות, ואפשר לומר שזה מפנה תיאולוגי משמעותי עבור היהדות האורתודוקסית. מה דעתך?
הרב קוק גם חלם שהרבנות הראשית תקרב בין עם ישראל לבין אביו שבשמים… היום זה נראה חלום רחוק. מעבר לזה, תכלס, כמו שאמרנו קודם, הרבנות הראשית, הממוסדת, כבר מזמן לא מהווה מקור סמכות מוסכם. להפך, אין אף אחד שבאמת מקבל את פסיקת ההלכה של הרבנים הראשיים והם מכפיפים את עצמם לסמכות אחרת, כל אחד למי שנראה לו.

ובכלל, גם היום, כבר יש כל כך הרבה זרמים. אם אתה מתקרב ומתחיל לבחון מקרוב כל 'זרם', אתה פתאום מגלה שלא מדובר בנהר אחד, אלא בעשרות פלגים קטנים שזורמים כל אחד בנתיב שלו. תראה את הציונות הדתית היום. זה זרם אחד? כבר מזמן לא. יש חסידים, ולייטים, וליברלים וחרד"לים ועוד ועוד. וככה זה גם אצל החרדים. לכן השינוי הזה רק ייתן לכל זרם, או לכל אחד, לבחור מנהיג דתי לטעמו ולא שזרם אחד, חרדי לרוב, יכפה עליו את מי שמתאים לו או שצריך לסדר לו ג'וב. לכן, ריבוי הקהילות והזרמים יהפוך לברכה. כל אחד יוכל למצוא את הרב שלו ולחיות את החיים היהודיים באופן שבו הוא תופס את יהדותו ולא בהכתבה 'מלמעלה'.

הרבנות היא גוף ותיק, גדול, מסועף, ומאוד שמרני. בנוסף על כך הגוף הזה מגלגל הרבה כסף והרבה אינטרסים. אולי השאלה החשובה ביותר היא מה גורם לכם לחשוב שיש איזשהו סיכוי שהתוכנית שלכם תתקבל?
זו באמת שאלת מיליון הדולר. להעביר את השינוי הזה לא הולך להיות פשוט. אבל אני חושב שזה לא בלתי אפשרי. הרב בן דהן כאמור כבר תומך ברעיון של בחירות דמוקרטיות למשרד רב במקומות שרוצים בכך. וזו נקודת התחלה לא רעה. לא כל תאוותנו, אבל התחלה. בנושא קציבת כהונה של רבנים אנחנו הולכים להגיש בג"ץ כי המצב היום לא הגיוני. ואנחנו מקווים שהשינוי יתחיל משם. מעבר לכך, יש לנו הצעת חוק שנותנת מסגרת חוקית לכל הרפורמה ויש לה כבר תמיכה בכמה סיעות וגם בתוך הבית היהודי. כך שברור שזה יהיה קשה, אבל אני חושב שזה לא בלתי אפשרי.

אבל למען האמת גם אם לא נשלים את כל המלאכה בכנסת הקרובה, יש כאן תהליך. תפיסה חדשה של האפשרות שגלומה בזיקה בין רב לקהילה שלו ובמהות תפקידו של הרב. זו תפיסה שאומרת שרבנים, גם אם הם מקבלים את שכרם מהמדינה, יכולים להיות מחוברים לקהילה. שונה ממה שקיים היום ונכון הרבה יותר. זה יהיה עוד אחד מהשינויים בסטאטוס קוו. ואגב זה לסדרת הכתבות שלך בנושא קוראים מותו של הסטאטוס-קוו, ואין ספק שהוא באמת מת מזמן. בכל אחד מאבני היסוד שלו – הדין האישי; שבת; כשרות; הרבנות הראשית; גיור, הדברים השתנו באופן משמעותי. כך שכשמדברים היום על הסטאטוס קוו, זה משהו שנמצא במקום אחר לגמרי.

אנחנו נוגעים כאן ביחסי דת ומדינה כמובן. כמי שמומחה במשפט מוסלמי, איך אתה רואה את יחסי הגומלין האידיאלים בין דת ומדינה ביהדות, וזאת בהשוואה לאסלאם ולנצרות?
נצרות זה קל יותר. יש לפחות לכאורה, שתי חרבות: לכס הקדוש ולקיסר-המדינה, ולכנסיה אין אמביציה (לכאורה..) לשלוט. התפיסות של היהדות והאסלאם בענין הזה מאוד דומות. אם תשאל את שיח' אל-אזהר שהוא המופתי-הפוסק של מצרים ואת הרב הראשי לישראל מה האידיאל שלהם, שניהם יאמרו לך שהמצב האידיאלי הוא מדינת הלכה שבה אנשי דת הם אלו שאומרים את המילה האחרונה.

אבל, תודה לאל, אנחנו חיים במדינה מערבית מודרנית שיכולה להרשות לעצמה להנות משתי הזהויות הללו. לבטא באופן מדינתי גם זיקה למקורות היהודיים וגם להיות מחויבת לערכים מערביים ליברליים ודמוקרטיים. אני חושב שבפרספקטיבה של שישים ומשהו שנים, מושג מודוס ויונדי שמשתנה כל הזמן, אבל שמבטא איזון סביר. הרבה כוחות, פוליטיים, משפטיים וחוץ ממסדיים שמופעלים לכל הכיוונים, מביאים אותנו לאיזון שהוא אף פעם לא מושלם. ובטח לא מבטא את חלומותיו של מישהו, אבל זה גם מה שטוב בו. הוא פשרה סבירה.

לבסוף, מה החזון שלך לגבי הרבנות הראשית? מה אידיאלי מבחינתך?
אני חושב שלרבנות הראשית יש עתיד רק אם היא תעבור שינוי דרמטי. אתה צודק. זה באמת גוף גדול ושמרן. אבל הרבנות הראשית היום, שהוקמה במתכונת הנוכחית לפני כמעט מאה שנים, היא כמו ספינה שהולכת להתנגש בקרחון. אם היא לא תשנה כיוון, היא תתנגש בו ותטבע. אם היא תמשיך להתנהל כמו שהיא היום, במקרה הגרוע היא תשרוד, ובמקרה הטוב היא תעלם. אבל, אם היא תשתנה, יכול להיות לה ערך מוסף משמעותי כגורם שמאפשר לאזרחי המדינה היהודים, מתוך בחירה, להתחבר למקור שדולה את החכמה שלו מתוך חכמה מצטברת של אלפי שנים ויודע לתווך אותה ליהודים, דתיים כחילונים, שחיים בישראל במאה ה-21. וגם סתם, להיות לעם ישראל רבנים.

תודה רבה.

שנתיים מאסר למתחתנים מחוץ לרבנות

דיני המשפחה בישראל דומים למפלצת פרנקנשטיין: טלאי על טלאי, עוד תוספת ועוד איבר, כאן עוד חוק ושם פסיקה בבג"צ, וזאת בלי לשים לב שהישות המשפטית המרשימה שניצבת מולנו היא בסופו של דבר גופה. העובדות מדברות בעד עצמן: יותר ויותר אזרחי ישראל יהודים בוחרים שלא להתחתן ברבנות. במהלך מרוצו למשרת הרב הראשי לישראל התריע הרב דוד סתיו שכשליש מהזוגות החילונים מוצאים דרכים אחרות להתחתן, ויש לשער שבחירתם של שני רבנים ראשיים שמרנים רק תגביר מגמה מתרחבת זו.

והנה, בשבוע שעבר הבהיק אור בחשכה: החוק לפתיחת איזורי הרישום לנישואים עבר, ועתה עומדת בפני כל אזרח האפשרות לבחור באיזו מועצה דתית הוא נרשם לנישואים. הבחירה תתן בידי האזרח הקטן אפשרות תיאורטית להגיע לפקיד סובלני, אולי כזה שלא ידרוש מהכלה להביא פתק שמעיד שהיא טבלה במקווה. זאת התפתחות חיובית ללא ספק, אם כי היא לא פותרת את הבעיה, אלא רק מקלה אותה במידת מה. הרי להתחתן אורתודוקסית נהיה חייבים על פי חוק. נתנחם בכך שאולי נמצא לנו רב נחמד.

אלא שלא זה כל מה שחוקק בשבוע שעבר. יחד עם פתיחת אזורי הרישום שונה גם הסעיף בחוק הקובע עונש על המתחתנים שלא דרך הרבנות (החוק כאן ב-pdf). בעוד שלשון החוק המקורי קבעה ש"כל שאינו דואג לרישום הנישואין או הגירושין שלו [ברבנות], יאשם בעבירה ויהא צפוי לעונשין שנקבעו בתוספת לסעיף 99 של החוק הפלילי העותומני", התיקון החדש קובע שלא רק המתחתנים עצמם עוברים על החוק, אלא גם עורך החופה, ובמקום ההפניה החיננית לחוק העותומני נחקק כי הן כל אחד מהמתחתנים והן המחתן "דינו – מאסר שנתיים".

אין מה לשפשף את העיניים, קראתם נכון: העונש על מי שמעז להתחתן מחוץ לרבנות הוא שנתיים מאסר. יש לומר שהחוק במתכונתו הקודמת מעולם לא נאכף, וזוגות הנישאים שלא דרך הרבנות לא הועמדו לדין. עם זאת, קשה לחשוב על סיבה טובה להפיכתם של מאות אלפי אזרחים ישראלים לפושעים. עלינו להבין גם שבין האזרחים שלא מתחתנים דרך הרבנות ישנם רבים שלא עושים זאת מתוך בחירה. בישראל חיים כיום מעל לשלוש מאות אלף איש, רובם עולים ישנים מברהמ"ל, שאינם נחשבים יהודים על פי ההלכה האורתודוקסית ולכן אינם יכולים להתחתן. החוק הזה מוסיף מבחינתם חטא על פשע. מצב בו הם אינם יכולים להתחתן במדינתם הוא שערורייתי ממילא, והנה כעת אם יערכו חופה שלא דרך הרבנות ושלא תחשב כלל על ידי המדינה הם הופכים לעבריינים שעלולים לשלם על כך בשנתיים מחייהם. כנראה שעליהם להישאר רווקים לנצח.

ולא רק הם, אלא גם פסולי חיתון אחרים, כממזרים או גרושות וכהנים, נידונים להיות פושעים נמלטים אם רק ינסו לערוך חופה לעצמם, אחרי שהמדינה כבר דחתה אותם. מדינת ישראל היא המדינה הדמוקרטית היחידה בעולם בה דיני המשפחה כפופים לדת, והנה היא הולכת עוד צעד פונדמנטליסטי קדימה ומצטרפת למדינות המעטות בהם העובר על חוקי הדת צפוי על פי חוק למאסר. אין ספק, אור לגויים.

התהליך כאן ברור כשם שהוא מעורר רחמים: בניסיונותיה לשמור על המונופול האורתודוקסי במרחב הציבורי מדינת ישראל צריכה לרוץ יותר ויותר מהר רק כדי להישאר במקום. הפוביה הישנה מ"התבוללות" ו"ממזרות" יוצרת הכלאות מכוערות בין הלכה לבירוקרטיה, מפלצות של כפייה דתית התפורות בגסות ומציגות מבט מטומטם בעיניים. אין לך איום במאסר כדי להמחיש את פשיטת הרגל התדמיתית והערכית שמוסד הרבנות הראשית שרוי בה, ואין לך סימן טוב יותר להתרסקותו הקרובה.

אחרי שהתחתנתי, לפני כשלוש שנים, הצטרפתי לצוות עורכי החופה של ארגון הויה. רציתי להשתתף במאמץ להעמיד אלטרנטיבה לנישואים ברבנות עבור שני קהלים ישראלים גדולים: אותם מאות האלפים שאינם יכולים להתחתן במדינתם, ומאות האלפים שיכולים להתחתן, אלא שהדבר האחרון שהם מעוניינים בו הוא שרב אורתודוקסי שאינו שותף לעולם הערכי שלהם (ולעיתים גם בז לו) יעמוד תחת חופתם. ערכתי מאז כמה חופות, וכמובן שלא דאגתי לרשום אותן ברבנות. אני וחברי נמשיך במלאכת הקודש הזאת, והפעם מתוך קריאת תיגר מפורשת כנגד החוק הזה, המשתמש בכוח המדינה עבור כפייה דתית, והמנוגד לעקרונות הדמוקרטיה.

עדכון: ראו התייחסויות שונות לחוק, של שחר אילן ויאיר אטינגר ותגובתי בתגובות.

החוק החדש

פורסם במדור הדעות של 'הארץ'