חילון

עלייתו ונפילתו של גוש אמונים, או כשלון הניסיון היהודי האחרון להתנגד לתהליך החילון

"יש דבר עיקרי, כללי: המדינה. היא כולה קודש ואין בה שום פגם. היא גילוי שמימי עילאי של 'המחזיר שכינתו לציון'." – הרב צבי יהודה קוק

הקודש לדת כדם לגוף האדם. הוא המניע את האורגניזם הדתי. הוא משאת הנפש והוא יראת הלב. לא בכדי, כאשר הפכה הדת באופן רשמי לתחום מחקר אקדמי, בסוף המאה התשע-עשרה, ביקשו אבות השדה, חוקרים דגולים כאמיל דוקרהיים ורודולף אוטו, להגדיר מהו ה"קדוש". האם הוא המוגבל, האסור, או שמא המרגש והמעורר? האם הוא הבלתי נגיש, המרוחק, או דווקא הפנימי והאינטימי ביותר? ואולי אלו ואלו דברי קודש קודשים? בא הרב צבי יהודה קוק והעמידן על אחת: הקדוש הוא הפוליטי. המדינה – היא היא קדושה. ומכיוון שקדושה, מושלמת. ומכיוון שקדושה ומושלמת, הרי היא המרכבה האלוהית אליה רתומים פרשיי הגאולה.

הרב צבי יהודהלהתייחס לרעיונות אלה בביטול או בפחד פירושו להחמיץ את עומקם. המהלך שביצע הרב צבי יהודה קוק, אשר בעצמו תיפקד כפרשן הגותו של אביו, הרב אברהם יצחק הכהן קוק, היה לא רק נועז, אלא מבריק באופיו המהפכני. תפיסתה של מדינת ישראל, דהיינו הגוף הפוליטי, הבירוקרטי, המשפטי, החילוני, כישות שהיא "כולה קודש" היוותה קריאת תיגר אדירה לא רק על כוונותיהם ורצונותיהם של מקימי המדינה, אף לא רק על תפיסתם העצמית של אזרחיה. מדובר היה בהתקפה ישירה על עצם חילונו של העם היהודי. בהתאם לכך תיפקד גוש אמונים, הזרוע הביצועית של הרעיונות הללו, כחנית שאיתה הסתער הרב צבי יהודה על החילוניות גופא. כישלונו והתפרקותו של גוש אמונים משמיעים אפוא את תו התבוסה של הניסיון היהודי האחרון להתגבר על תהליך החילון.

תבוסה עקרונית זו לא הגיעה ללא הישגים אדירים בצידה. גוש אמונים, מהתנועות המשיחיות הגדולות והחשובות בהיסטוריה היהודית, הצליח בשנות קיומו לשנות לחלוטין, אולי לעוד שנים רבות, את חייהם של כל בני האדם החיים בין נהר הירדן לים התיכון. התנועה הפיחה חיים חדשים במגזר הציוני-דתי, שעד שקמה היה לא יותר מספיח שומר מצוות של הציונות המפא"יניקית. היא העמידה חזון מרתק ששילב הבטחה אלוהית וריבונות אדם, ואשר הניסיון להוציאו אל הפועל הביא לתמורות פוליטיות, גיאוגרפיות ודמוגרפיות מפליגות. עדות לחשיבותה ניתן למצוא גם ברִיק הרעיוני-חברתי המצמית שהביאה קריסתה.

אין ככהונתו של נפתלי בנט כיו"ר המפלגה הדתית-לאומית כדי לסמן את מותו של החזון הקוקיסטי, הכוח האידיאולוגי המניע מאחורי גוש אמונים. הקוקיזם (אם להשתמש בכינוי שטבע חוקר התנועה גדעון ארן) התיימר לספק מסגרת נראטיבית כוללת המפרשת מחדש את המציאות ומסבירה כיצד בדיוק אותם יסודות הנמצאים לכאורה בניגוד גמור ללשון ההלכה, הם דווקא אלה הנושאים את בשורת גאולתה ומגשימים את חזונה הנשגב ביותר. עבור הראי"ה קוק (1865-1935), בניגוד גמור לרבנים חרדים אחרים, הציונות החילונית נשאה בתרמילה הלאומי את שופרו של המשיח. הציונים אמנם מחללי שבת ובועלי נידות, אולם על פי הדיאלקטיקה ההיסטורית שראה הרב קוק בעיני רוחו, אחרי ההיחלצות מן הגולה והקמת המדינה היהודית ישובו "בני החוצפנים" אל המסורת וידבקו מחדש בברית המקראית בין האלוהים לעם ישראל. או אז תושלם החריגה החתרנית תחת עיקרי המסורת בסינתזה שתגשים במלואה את חזון הגאולה, וזאת על ידי כינון מדינה שאינה אלא ביטוי שלם לאידיאל המשיחי היהודי. במילים פשוטות, בעוד אלה סבורים שהם מקימים מדינת לאום חילונית, עורמת התבונה האלוהית מכוונת אותם להגשים את נבואות אחרית הימים.

תהליך החילון והולדת הדת והמדינה

חשוב להבין: הרב קוק פירש מחדש לא רק את החילונים, אלא גם את החילוניות. כדי רדת לעומקה המהפכני של תפיסתו התיאולוגית עלינו לקחת בחשבון את התפתחותו של תהליך החילון ואת ההיגיון הפנימי שהוא מכונן. בשונה מההנחה הפופולרית, עיקר תהליך החילון אינו אבדן האמונה ונטישת הריטואל הדתי, למרות שאלה כמובן סממנים משמעותיים. בבסיסו החילון אינו אלא חלוקתו מחדש של המרחב הציבורי, והדיפרנציאציה בין ממדים שונים של הפעילות האנושית. בעוד שעד לעידן המודרני המערך הדתי חבק תחתיו ממדים נרחבים בחיי האדם (חינוך, אמנות, מדיניות, ידע, מוסר וכו'), הרי שבמאות השנים האחרונות, ותחילה באירופה, תחומים אלו הופקעו ממנו והופקדו בידי מערכות מיוחדות המתמחות, כל אחת בדרכה, בתפעולם (המדינה, המחקר המדעי, המצפון האנושי וכו'). לא זו בלבד, אלא שהדת עצמה הצטמצמה והפכה לתחום מוגדר ומגודר בחיינו. אנחנו יכולים להיות בני לאום מסוים, חלק ממעמד או קבוצה חברתית ספציפיים, לעסוק במקצוע כזה או אחר, להיות חובבי ג'וגינג או שחמט – ודתיים. או לא דתיים. מאבן הפינה של זהותנו, מבסיס תפיסת העולם והעצמי שלנו, שבלעדיו אנחנו אבודים ושעליו נהיה מוכנים למסור את נפשנו, הפכה הדת לקטגוריה אחת, ל"עניין" אחד מני רבים שיש בחיינו, שניתן לצרפו כנדבך נוסף במרקם זהותנו – ואפשר שלא. זו משמעותו העמוקה של החילון.

ההבחנה בין תחום שהוא "דתי" לבין תחום שהוא חסר משמעות דתית אינה מובנת מאליה. למעשה, היא כלל לא קיימת בעולמן של חלק ניכר מהמסורות הדתיות. היהדות והאסלאם, לדוגמא, אינן מבחינות בין מרחב שהוא במובהק תחת שליטת הדת, על מוסדותיה ועקרונותיה, ובינו לבין אחרים שאינם קשורים לדת. שתי מסורות אלה היו היסטורית מסגרות חברתיות כוללות-כל שביקשו לכנס תחתיהן את כל מימדי החיים, מצורת המשטר, דרך המעמדות החברתיים, עבור בחקלאות, ועד לארוחת הבוקר. ההבחנה בין התחומים נמצאת בצורה מובהקת בנצרות. כבר בדברי ישו, שמלמד את חסידיו "תנו לקיסר את אשר לקיסר ולאלוהים את אשר לאלוהים", מוצגת הפרדה ברורה בין התחום הדתי לתחום הפוליטי, שנחשב לחילוני. הפרדה זו ליוותה את העולם המערבי בהתפתחותו, כאשר המתח בין הרשות הדתית (האפיפיור) והחילונית (הקיסרים השונים של אירופה) היווה לא פעם מוקד פורה של מאבק.

תהליך החילון נבנה על גבי ההבחנה הזו. החל מהמאה השבע-עשרה, בד בבד עם התבססות הנצרות הפרוטסטנטית, מתעצם מהלך שבמסגרתו התחום הדתי הולך ומצטמצם, מתוך מטרה להגביל אותו לתוככי נפשו של הפרט. המרחב הציבורי מוגדר כ"חילוני" כולו, דהיינו ריק מדת. ועוד: תפיסתה של הדת כעניינו האישי של הפרט מתפתחת במקביל לתפיסתה של הפרהסיה כעניינו הפומבי של הציבור. ככל שהדת ממודרת לפנימיות נפשו של האינדיבידואל הופך האינדיבידואל לחלק מקולקטיב שאינו דתי, אלא לאומי. כך נולד האזרח: הפרט האוטונומי שהוא קודם כל אדם, שמכריע את אמונותיו הדתיות לעצמו ואת צורת השלטון יחד עם האזרחים האחרים. מדינת הלאום, ובהמשך המדינה הדמוקרטית, צומחות כחלק מתהליך החילון, ומוגדרות מתוך הקבלה והשלמה להגדרה המודרנית של הדת. מתהווה המציאות המוכרת לנו על פיה אל לה למדינה להתערב באמונתו של הפרט, ואל לו לפרט לנסות לכפות את המסורת הדתית שלו על אחרים.

חנן פורת נישא על כפיים אחרי הפשרה עם הממשלה בסבסטיה, 1975

עבור היהדות היווה החילון אתגר אפוא לא רק מפני שהוא הביא לנטישה המונית של יהודים את קיום המצוות, אלא משום שהוא ערער מהיסוד את תבניתה של הזהות היהודית. אם עד למאה ה-18 תפסו היהודים את עצמם, ונתפסו על ידי אחרים, כקהילה אתנית-דתית נבדלת (למשל, כמו הדרוזים כיום), הרי שהאמנציפציה, כלומר הפיכתם של יהודים לאזרחים, חייבה אותם להגדיר מחדש את יהדותם. כפי שמתארת ליאורה בטניצקי בספרה How Judaism Became a Religion, היהודים, שרובם המוחלט חי לפני מלחמת העולם השנייה באירופה, הגיבו להתפתחויות הללו בצורות שונות והופכיות. בעוד האורתודוקסיה המודרנית, היהדות הרפורמית והיהדות הקונסרבטיבית הגדירו את היהדות כדת, הציונות תפסה אותה כלאום. הראשונים החזיקו שהיהדות היא מערכת טקסית ואמונית המוגבלת לתחום הפרט, ועשו מאמץ להראות שאין שום סתירה בהיותו של אדם, למשל, "גרמני בן דת משה", דהיינו גרמני בלאומיותו ויהודי בדתו. האחרונים דחו את המימד הדתי-אמוני שביהדות כסרח אנכרוניסטי שיש לזנחו, וראו ביהדות קודם כל לאום. כלאום על היהודים להקים מדינה משלהם, ובאופן מובן המדינה שהתנועה הציונית ביקשה להקים היתה חילונית ודמוקרטית. במדינה כזו יהודים, אם יתעקשו, יהיו יכולים להיות "דתיים", אם כי את העיסוק בעניין הארכאי הזה הם יגבילו לביתם ולקהילתם. המרחב הציבורי יתבסס על הצביון הלאומי, דהיינו: יהיה חילוני.

חתירה תחת יסודות החילוניות

חזרה לציונות הדתית. תחילתה של זו, כידוע, עם תנועת 'המזרחי' של הרב יצחק ריינס (1839-1915), אולם השקפתה של תנועה זו אינה מאתגרת את החלוקה המודרנית של היהדות לדת ולאום. ריינס הצטרף לציונות ההרצלינית במטרה לספק ליהודים מקלט בטוח בארץ ישראל. מבחינת יחסו לחילון אין הבדל עקרוני בין 'המזרחי' לבין האורתודוקסיה המודרנית בגרמניה, צרפת או ארה"ב. ניתן לומר שריינס פשוט חלם על ישראלים בני דת משה.

תורתו של הראי"ה קוק כבר מציגה תפיסה שונה באופן מהותי, שכן הראי"ה כיוון במפורש להתגבר על הפער בין דת ללאום על ידי איחויים יחד בקידושין משיחיים. הרב קוק ראה בעיני רוחו "מדינה שהיא ביסודה אידיאלית" המתקיימת כהאצלה אלוהית המוציאה לפועל את הרצון השמימי על פני האדמה. במדינה שכזו אין מקום לחילונים, שכן הקשר בין עליונים לתחתונים הוא בסיס קיומה, הוא מקור חיותה ופריחתה, ולא פחות מכך, הוא המצע הפוליטי שלה. תוך ניסיונות (כושלים) להקים את 'דגל ירושלים', תנועה פוליטית דתית, כתב הרב קוק כי "בהופעה עליונה של קדושה חופשית מזהרת נוכל להאיר את כל הנתיבות המשטריות". הפוליטיקה תיזון מהקדושה, הקדושה תהפוך פוליטית.

חנן פורת והרב משה לוינגר נישאים על כפיים אחרי הפשרה עם הממשלה בסבסטיה, 1975

כוונתו של הראי"ה היתה ביטול כל זכר לתחום של חולין. הוא זיהה היטב את מהלך הדיפרנציאציה של תהליך החילון, וביקר קשות את היהדות האורתודוקסית בזמנו, שעסקה בלשונו ב"אידאה דתית", כלומר שראתה את היהדות כדת. עבור הרב קוק היתה היהדות "אידאה אלוהית" המכילה את כל היקום באופן טוטלי ורואה בעם היהודי אורגניזם אחיד הפועל כביטוי לרצון העליון. חלוקת היהדות לדת מחד וללאום מאידך היתה בדיוק הדבר ששלל מכל וכל: "טעות גדולה היא ביד אותם שאינם מרגישים את האחדות הסגולית שבישראל […] ומזה בא הרצון לפלג את הענין הלאומי ואת הענין הדתי לשתי פלוגות". היהדות היא "חטיבה אחת בלתי מחולקה", והמדינה שתקום לה היא כולה הקדש לאלוהים. מלוא כל הארץ כבודו.

הרב קוק לא זכה לראות את מדינת ישראל בריבונותה, ואילו היה רואה קשה לדעת מה היה חושב עליה. בעשורים הראשונים לקיומה היתה ישראל לאומית במפגיע וחילונית למשעי. מנהיגיה לא ראו עצמם ככלי הקיבול של ההאצלה האלוהית ולא השתיתו את משטרה על "קדושה מזהרת". עדכון תורתו של הראי"ה והתאמתה למציאות הישראלית נערכו על ידי בנו, הרב צבי יהודה, ותלמידיו. אלה ינהיגו אחרי כיבוש יהודה ושומרון את גוש אמונים ויישמו בזרוע נטויה את שלמדו תחת ידו של הרצי"ה.

תורת הרצי"ה והופעתו של גוש אמונים

לבו הפועם של הקוקיזם הוא בקשת איחודן של שתי ישויות קדושות: ארץ ישראל ומדינת ישראל. קדושת הארץ נגזרת מהמקרא ומהמסורת. קדושת המדינה נלמדת מקביעתו של הרב קוק שהתארגנותם הנוכחית של יהודים בישראל מבשרת את בוא הגאולה. המשיחיות, כרגיל, משמשת כמתמיר אלכימי שהופך כל ברזל יומיומי לזהב גאולי. מדינת ישראל שולטת בפועל בארץ ישראל, ומטביעה עליה את רצון היהודים. רצון העם – עיקרון קוקיסטי חשוב – הוא ביטוי לרצון האל. לריבונות, כביטויו הפוליטי של רצון העם על הארץ, יש אפוא עבור הקוקיזם חשיבות מיוחדת. "אין הגאולה אלא ריבונות: ממשלה של העם במלוא רוחב ארצו", קבע הרצי"ה. ארץ ישראל, תחת עם ישראל, על פי רצון ישראל, שמקדם (גם בלא מודעותו) את תורת ישראל.

והנה, ריבונות ישראלית על "מלוא רוחב" הארץ התגשמה אחרי מלחמת ששת הימים. רק אז קדושת המדינה וקדושת הארץ התחברו באופן מושלם. כפי שקבע נתן אלטרמן, "ניצחון זה […] מחק למעשה את ההבדל בין מדינת ישראל ובין ארץ ישראל". עבור תלמידי הרצי"ה ההתפשטות הטריטוריאלית נחשבה לא רק לביטוי רצון האל, אלא להגשמת התיאולוגיה הפוליטית של רבם.

וההתפשטות הטריטוריאלית עצמה היתה להם פולחן. כדברי גדעון ארן, מדובר ב"קבליזציה של הלאומיות הישראלית, ובעקבותיה ריטואליזציה של האקטיביזם הפוליטי, שמאפשרות להביא את הציונות לקצה מסקניותה, ובו בזמן גם לפרקה ממעשיותה ולשחררה מאחריותה, שהן יסוד מהפכנותה ההיסטורית." מעשה ההתנחלות הופך לריטואל, והאמונה המשיחית מאפשרת לראות בעצם ההתיישבות על הקרקע והריבונות הישראלית עליה את הנעת גלגלי השיניים השמימיים של המכונה האלוהית. כביטויו הקולע של ארן, מדובר בהפיכת הציונות הדתית לדת ציונית. לא עוד החלק הדתי שבתוך הציונות, אלא המסגרת הדתית הכוללת, שמתאפיינת גם בציונות.

חנן פורת והרב משה לוינגר נישאים על כפיים אחרי הפשרה עם הממשלה בסבסטיה, 1975

שורשיו של גוש אמונים נתונים בפולמוס. גדעון ארן, שכחוקר התרוצץ עם חברי הגוש על טרשי השומרון, ממקם את עיבורו בין חברי 'גחלת', קבוצה של צעירים (לימים הרבנים חיים דרוקמן, צפניה דרורי, זלמן מלמד ואחרים) אשר בחפשם אחר מענה לחולין הישראלי קבעו את מושבם בישיבתו החצי-ריקה של הרב קוק, שהיתה אז מונהגת על ידי בנו. על פי ארן אם הרב צבי נריה, ראש ישיבות בני עקיבא דאז, היה יכול לתהות ב-1952 "כיצד לגשר על פני אותה הסתירה הנפשית של הנאמנות הכפולה, נאמנות לתורת ישראל ונאמנות למדינת ישראל", באו בני גחלת בתוך שנים ספורות וקבעו: הנאמנות היא כפולה רק באופן זמני, משום שתורה ומדינה חד הם. כשניתנה להם ההזדמנות, אחרי כיבוש יהודה ושומרון, ניתבו את ציבורם להגשמת חזונם.

דב שוורץ, מבכירי חוקרי הציונות הדתית, סבור שאנשי גחלת הגיעו רק כדי לנכס ולרכב על גבי תנועה שורשית שהתחילה בהעדרם. הוא מוצא את לידתו של הגוש בין מעגלי צעירים מבוססים בני המעמד הבינוני שיצאו ליישב את יהודה ושומרון לא מתוך תיאולוגיה גאולית אלא כפיצוי על רגשי נחיתות שסבלו מול הציונות החילונית, וכביטוי לאידיאולוגיה ציונית-חלוצית סטנדרטית למדי. הם פשוט ניצלו את ההזדמנות שלהם להיות חלוצים ו"מגשימים". רק מאוחר יותר נתלו בחזיונותיו של הרב קוק כדי להסביר לעצמם ולאחרים כיצד מתיישבים מעשיהם בפרוגרמה המשיחית הכלל-ישראלית. מעשה זה, ברם, איפשר ועודד את השתלטותם של רבני גחלת וקוקיסטים אחרים על התנועה, ולהפוך אותה בהדרגה לכוח תיאולוגי משיחי.

גוש אמונים הוקם בתחילת 1974, חודשים ספורים אחרי מלחמת יום כיפור. בקיבוץ כפר עציון התכנסו בוגרי ישיבת 'מרכז הרב', ביניהם משה לוינגר, חיים דרוקמן, יואל בן נון וחנן פורת, וניסחו יחד חזון לתנועת התעוררות דתית ולאומית. היקף החזון היה מרשים וכולל-כל. מטרתו היתה לא פחות מאשר גאולה שלמה לעם ישראל ולעולם כולו. הוא הכיל את קרבתם ההולכת וגדלה של היהודים החילונים אל עולם המצוות, שהרי זוהי הסינתזה שחזה כבר הראי"ה. ובאשר לריבונות הישראלית על יהודה ושומרון, הרי היא, כפי שפסק נחרצות הרצי"ה, בלתי-הפיכה. "מדינת ישראל היא עניין אלקי […] לא רק שאין נסיגות מקילומטרים של ארץ ישראל, חלילה, אלא להיפך, נוסיף כיבושים ושחרורים […] בבניין האלקי שלנו, המקיף וחובק זרועות עולם ועולמים, אין מציאות ואחיזה לנסיגה", קבע. גוש אמונים יהיה הביטוי הארצי לתנופת הגאולה. או במילותיו של חנן פורת: "גוש אמונים הוא הכמיהה להתגלות אלוהים ביש".

הרב צבי יהודה ואריאל שרון מניחים את אבן הפינה לאלון מורהגוש אמונים מקים את עפרה, קדומים, ומנסה שוב ושוב להקים את אלון מורה. מנחם בגין עולה לשלטון, מבטיח "עוד הרבה אלוני מורה", ומקיים. מוקמות בית אל, אלקנה, כפר אדומים. ההצלחה גוררת באופן הכרחי מיסוד. ב-1979 הוקמה תנועת 'אמנה' על מנת לארגן מבחינה בירוקרטית וכלכלית את מפעל ההתנחלויות. ב-1980 הוקמה מועצת יש"ע, כגוף מנהלתי המאגד את ראשי הרשויות ביהודה, שומרון ועזה. כך בעצם הלך גוש אמונים והתגבש פורמלית ובירוקרטית, הלך והתמסד, ולמעשה חדל להיות תנועה רעיונית חיה בסוף שנות השמונים.

חילון המשיח: התפרקותו של גוש אמונים

גוש אמונים הלך ונמוג, אולם תהיה זו טעות לראות את שקיעתו כעניין פשוט של "התברגנות". כמובן, כמו כל תנועה של התעוררות רוחנית גם גוש אמונים עבר את שלב הנעורים התוסס ונכנס למסילות הממוסדות יותר של החיים. אולם התפוררותו היא בראש ובראשונה היפרמותה ההולכת וגוברת של הפרדיגמה הקוקיסטית. זו התרחשה אמנם במקביל להתברגנותו של הגוש, אולם לא מפני שהתברגנות פירושה התמסדות, אלא מפני שמשמעותה העמוקה היא חילון.

הקוקיזם ראה את ציונות כמכלול לאומי-דתי המגשים את התוכנית המשיחית האלוהית. מעשה ההתיישבות על הקרקע היה לריטואל, להחלת הריבונות הישראלית על עוד ועוד שטחים הוקנתה משמעות גאולית. אולם מה קורה כאשר מעשה ההתיישבות נערך לא על ידי קבוצת אקטיביסטים משיחיים, אלא על ידי חברה מסחרית? ומה עולה מתוך חיפושם של המתנחלים עצמם לא את מעשה העלייה על הקרקע, אלא את איכות החיים בבית מידות אדום-רעפים? במהלך שנות השמונים, וביתר תוקף בשנות התשעים (ודווקא בתקופתו של ראש הממשלה רבין, ששיפר מאוד את התשתיות ביהודה ושומרון) הפך מפעל ההתנחלות לאבן שואבת למחפשי פתרונות ושדרוגי דיור. המתנחל, גם זה האידיאולוגי בעברו, חדל להיות חלוץ, והפך, מעשית ומהותית, להיות צרכן.

כאשר מתנחלים פונים אל המדינה על מנת לדרוש תקציבים ותשתיות, הם רואים בה ספקית שירותים, לא התגלות של שכינה. שתי התפיסות האלה אינן בהכרח סותרות, אולם הן מייצרות תודעה דתית שונה. החזון הקוקיסטי של אחדות הדת והלאום הוא מטיבו אידיאלי, ומתקשה לכנס אל תוכו גישה אינסטרומנטלית שמבקשת להשתמש במדינה, ולא לעבוד אותה. האקטיביזם מוחלף בשגרה, והשגרה ממסדת מערכת יחסים שבבסיסה השאיפה לשימור, לא לפריצה. המתנחל מתרגל לקבל, לא ליצור, והריטואל ההתנחלותי מנורמל. האיחוד בין ההתיישבות הלאומית לאתוס הדתי נשחק, והללו הופכים שוב לשני צדדים נבדלים של המציאות היומיומית.

הנה חוזרת לתמונה הדיפרנציאציה הבסיסית של תהליך החילון. הדת הציונית הופכת חזרה לציונות-דתית, כלומר לגישה המזהה את המדינה עם היהדות הלאומית ואת הדת עם היהדות ההלכתית. השגרה מחסלת את הקוקיזם, שללא הווקטור המשיחי הדורש תנועה מתוך מתח מתמיד הופך לעוד תיאולוגיה פרשנית המספקת תשובות מרגיעות לתהיות אמוניות. ההתברגנות מחלנת את הקוקיזם ומפרקת אותו לציונות דתית סטנדרטית.

אלון מורה, צילום של אבישי טייכר

לתהליך בסיסי זה של חילון חוזר יש להוסיף שני גורמים מאיצים. ראשית, חוסר נכונותם של היהודים החילונים לחזור בתשובה. תנועת 'ארץ ישראל השלמה', שקמה אחרי מלחמת ששת הימים, הציגה אוסף מרשים למדי של ישראלים חילונים (חיים גורי, נתן אלתרמן, אהרון אמיר, משה שמיר ועוד). אנשי גוש אמונים ראו בכך ראייה להתקדמות חזונו של הרב קוק: לכאורה עם המגע הישיר בחבלי המולדת ניעורה בחילונים "הנקודה היהודית", והם בדרכם חזרה אל התורה. התרסקותה של תקווה זו חתרה תחת האופטימיות הקוקיסטית. היא גם מלמדת על חוסר היתכנותו העקרונית של הקוקיזם (או של כל אידיאולוגיה דתית טוטליטרית): העולם המודרני מגוון ומורכב מדי, בניו מנויים על תפיסה אינדיבידואליסטית ואוטונומית מדי, מכדי להיכנס תחת מסגרת דוגמטית יחידה. החילון כאן כדי להישאר.

אם לא די בכך שעם ישראל לא חזר בתשובה, הרי שמאז שנות השמונים מדינת ישראל צמצמה שוב ושוב את ריבונותה של שטחי ארץ ישראל. הנסיגה מסיני, אחרי הסכם השלום בין ישראל למצריים, היתה המכה הקשה הראשונה לתיאולוגיה הקוקיסטית, ואחריה באו הנסיגות מערי הגדה בהסכם אוסלו, ומחבל עזה ב-2005. המשיחיות הקוקיסטית, שדחתה קטגורית כל אפשרות של נסיגה, היתה צריכה להתמודד עם סתירות חוזרות ונשנות לפרדיגמה שבה החזיקה. אלו גרמו לערעורה, וסייעו לפירורה.

שלושת גורמים אלה משתלבים והופכים את הנסיגה מהקוקיזם לתפיסה דתית-לאומית פשוטה, דוגמת זו של 'המזרחי', לכמעט בלתי נמנעת. ההתברגנות העבירה את ההתייחסות אל המדינה מהריטואלי אל הריאלי ומאידיאלי אל הפרגמטי. בהיותה של המדינה חילונית, ההסתייגות ממנה מתעצמת, ואף מגיעה לכדי ניכור. בית המשפט הופך לאויב, הממשלה היא "ממשלת זדון", ואפילו צה"ל כבר אינו קדוש כפי שהיה. וכאשר המדינה גם יוזמת פעולות הנמצאות באופן מובהק בסתירה עם התפיסה הקוקיסטית, הרי שהניכור ממנה הופך חד משמעי.

הציונות הדתית בישראל נסוגה אפוא לעמדת האורתודוקסיה המודרנית. היא חילקה מחדש את המציאות לתחום חילוני ותחום דתי, כאשר המדינה נחשבת עניין חילוני (שמולו יש להתנהל, ואם אפשר לקרב עד כמה שאפשר לערכים הנכונים), ואילו כל המתרחש בקהילותיה שלה (במערכת החינוך הדתית, בתנועות הנוער, כבתי הכנסת) נכנס תחת כנפי השכינה. אמנם שלא כמו באירופה או בארה"ב המדינה הזאת היא מדינת העם היהודי, אולם כמו אלה גם זו מדינת לאום מודרנית, וככזו מבוססת על ההיגיון החילוני המתחם את הדת במובלעת מסויימת, ומדיר אותה משליטה בשדות הכוח והידע.

דגל בית המקדש, כומתת גולני, חולצת כהנא, טייפ שמשמיע את  'התקווה' של 'הצל' - שימוש בסמלים דתיים כדי להעצים לאומיות

לאומנות מחלנת

אולם בכך לא תמו גלי ההדף מהתפוררותו של גוש אמונים. המגמה שהחלה עם קריסתה של תפיסת העולם הקוקיסטית התעצמה, ובעשור האחרון ניכר שהציונות הדתית הגיעה לשלב חדש בהתרחקותה מהאידיאלים הקוקיסטים, שלב שמסמן הדגשה יתרה על ההבחנה בין דת ללאום, כלומר העצמת החילון. תהליכים אלה קשורים להתרחבות חלקו של המימד הלאומי בתמהיל הזהות של הציונות הדתית, דהיינו להפיכתם של היסוד האתני והעמדה הפוליטית הימנית למרכזיים הרבה יותר מאשר בעבר.

החל משנות התשעים הפכה המפד"ל באופן מוצהר למפלגת ימין. "הברית ההיסטורית" עם מפא"י עברה מהעולם כבר ב-1977, אולם קיומה לפני כן מעיד על אופיה של המפלגה הדתית לאומית אז. מנהיגים פרגמטיים ויוניים מבחינה מדינית כיוסף בורג וזרח ורהפטיג הוחלפו בימנים מוצהרים כחנן פורת, יצחק לוי, ולבסוף נפתלי בנט. 'הבית היהודי' של ימינו מביא את התהליך לשיא, כאשר מהרכבו ניתן לראות בפשטות שעמדה ימנית חשובה יותר מעמדה הלכתית: המפלגה תקלוט חילונים ימנים, אבל אין בה מקום לשומרי מצוות שמאלנים.

והמפלגה הדתית לאומית אינה אלא תבנית נוף מצביעיה. במחקר מקיף שנערך ב-2014 במכון הישראלי לדמוקרטיה ('דתיים? לאומיים!') מצאה תמר הרמן ושותפיה כי "הימניות המדינית־ביטחונית" היא במעגליו הרחבים של ציבור זה מאפיין משותף יציב וקבוע יותר מאשר אורח חיים דתי אחיד ומחייב. במחקרה של פוריה גל גץ על היוצאים בשאלה ('הדתל"שים') מקרב הציונות הדתית היא מצטטת דתי לשעבר שמספר ש"גם אחרי שהפסקתי להיות דתי, יש תחושה שההורים והקהילה ייפגעו הרבה יותר אם תהפוך לשמאלני, כי זה נתפס ממש כבגידה." בגידה, באופן מובן, היא פנייה נגד קבוצת הייחוס, וקבוצת הייחוס מגלמת את מאפייני הזהות העיקריים שלנו. כאשר קבוצת הייחוס נקבעת על פי העמדה הפוליטית יותר מאשר על פי ההקפדה ההלכתית, מתבררים גם חלקיהם היחסיים של אלה בזהות הפרטית.

בנט לפני כמה ימים. לחצו למעבר לכתבה

כך נראה חילונה המתגבר של הציונות הדתית. סרוג הכיפה רואה עצמו קודם כל כבן לעם היהודי וכמגינה של מדינת ישראל. נכון, לבד מזה הוא גם שומר מצוות, אבל זאת פשוט "הדת" שלו, משהו שהוא מוסיף על גבי הלאום ושמבטא את יחסו האישי עם האל. זהותו הבסיסית היא יהודי-אתני וישראלי-לאומי. נראה שמתוך המכלול הקוקיסטי נשמרה ההערצה ללאומיות – אולם ללא תרגומה של הלאומיות לשפה תיאולוגית.

יש כמובן עדיין ציונים-דתיים המאמינים בבוא הגאולה ובהתנחלויות כפרוייקט המרכזי שמחיש אותה, אולם אלו נדחקו לשוליים וכיום הם במצב דומה לזה שהיו בו לפני מלחמת ששת הימים. יש גם ציונים-דתיים שהזהות ההלכתית שלהם עדיין חזקה ביותר, ועולה על זו הלאומית. אלו החרד"לים (חרדים-לאומיים), קבוצה שהלכה והתגבשה במקביל להתפוררותו הכללית של הקוקיזם. קבוצות אלה ממשיכות להחזיק בגרסאות שונות של הקוקיזם, אולם הן מייצגות מיעוט בקרב הציונות הדתית. עבור רוב בני הציונות הדתית הלאומיות המודרנית ושמירת המצוות מהווים שני מוקדים נבדלים של זהות, והראשון הוא שהולך ותופס את הבכירות.

מתוך חורבותיו של גוש אמונים עולה אפוא ציונות דתית הלכתית פחות ולאומית יותר. זו ציונות דתית ללא להט משיחי, ובעלת זהות יהודית מדוללת, הנשענת בעיקרה על המימד הלאומי, ומציגה תפיסה יהודית פשוטה ואתנוצנטרית. ישעיהו ליבוביץ טעה כשניבא שבאכזב החזון המשיחי של גוש אמונים יתנצרו בניו, אולם הוא ידע היטב כי העלאת הלאומיות לכדי עקרון דתי פירושה האלהתה, דהיינו מיקומה האלילי כמרכז הדת. ה"טיעונים 'הדתיים' לסיפוח השטחים", כתב באפריל 1968, אינם אלא "ביטוי להפיכת דת ישראל לכיסוי ללאומנות ישראלית". הלאומיות היא העיקר, הדת היא הכיסוי. כיום אנו רואים היטב את תוצריו הגרוטסקים של תהליך זה.

ואולם, אין לטעות ולחשוב שהשלב הנוכחי בנפתולי היחסים המתוחים בין דת יהודית ללאום יהודי הוא השלב האחרון. מרגע שהופרדו בלידתה של המודרנה, נמשכים יסודות אלה האחד אל תאומו. התשוקה להכנסתו של המרחב הציבורי תחתיה מוטבעת באופן מהותי במערכת דתית שעברה חילון, על אחת כמה וכמה כשמדובר במערכות מונותאיסטיות כוללות-כל כיהדות וכאסלאם. הקודש לדת כדם לגוף האדם. ניסיון נוסף לאחד שוב, כיחוד קודשא בריך הוא ושכינתה, בין דת ללאום, הוא רק עניין של זמן. וזמן כידוע הוא כל מה שצריך לדלג עליו כדי להגיע אל אחרית הימים.

:


פורסם היום ב'מוסף הארץ'

בני נאורות ובני אנטי-נאורות: על ספרו של זאב שטרנהל

ספרו של פרופ' זאב שטרנהל, אנטי-נאורות: מהמאה ה-18 עד המלחמה הקרה (עם עובד), יצא לא מזמן בעברית, לאחר שתורגם מהמקור הצרפתי מ-2006. כסוג של קונטרה למגוון עשיר של ספרים שסוקרים את לידתה והתפתחותה של הנאורות, המשימה ששטרנהל שם לעצמו בספר היא לעקוב אחר ההיסטוריה האינטלקטואלית של הצד שכנגד – או לפחות אחד מהם. שטרנהל לא כותב על הכנסייה, לא על האצילים תומכי החברה המעמדית והמלוכה, אף לא על השמרנים החברתיים הבוטים שביקשו באופן פשוט ומוצהר למדי לשמר את הפריווילגיות שבמעמד ובעושר. תחת זאת הוא מתמקד באותם הוגים שראו בכניסתה של האנושות אל העידן המודרני מעשה מוגמר, אבל ביקשו לכוון את החברות האירופאיות אל כיוונים שאינם נושאים את דגלי התבונה והשוויון.

עבור שטרנהל אלה אנשי ה"אנטי-נאורות". הם שזינבו ברעיונות "הפילוסופים החדשים", הוגי הנאורות שהביאו לאירופה ולעולם כולו את הבשורה הטובה של השוויון בין כל בני האדם, החירות מסמכותה של הדת והמסורת, האוניברסליות המפכחת של התבונה, והחירות המוחלטת לחשוב, לומר ולפעול כאינדיבידואלים אוטונומיים. מהאנטי-נאורים הגיעו אלינו השמרנות, הלאומיות והלאומנות, הפלורליזם והרלטיביזם, ולבסוף הדרוויניזם החברתי, הגזענות המודרנית, הפאשיזם והנאציזם.

מי הם אותם ארכי-נבלים? שטרנהל מסמן שתי דמויות שכבר במאה ה-18 הניחו את היסודות ל"מודרניות האנטי-רציונלית [שהפכה] כעבור מאה שנים לכוח פוליטי בעל עוצמת הרס אדירה [אשר] הצליחה לערער את יסודות הדמוקרטיה" (עמ' 19): יוהאן גוטפריד הרדר ואדמונד ברק. הרדר ידוע כאחד מאבות הלאומיות, וברק כאחד מאבות השמרנות המודרנית. שלא כהוגים אחרים – נניח, למשל, מקיאבלי או קרל שמיט – שהקונצנזוס האינטלקטואלי מקבל את השמצתם המתמדת, הרדר וברק (והאחרון יותר מהראשון) זוכים למחמאות גם מיריביהם האידיאולוגיים. הרדר, בין השאר, נחשב למנסחו החשוב של רעיון האותנטיות האישית, כמו גם למי שהניח את היסודות לקומיוניטריאניזם. ברק כמובן נערץ על ידי שמרנים ליברלים, שרואים בו את הגיבור שהצליח בזמן אמת לזהות את הסכנות שבמהפכה הצרפתית.

הצבתם על ידי שטרנהל כחוליה ראשונה במסורת הרעיונית שהובילה לנאציזם היא אפוא קביעה מרחיקת לכת (ושטרנהל לא מסתפק בזאת, אלא גם דואג לבקר קשות את מהלליהם העכשוויים). ממשיכיהם של הרדר וברק, משנות השלושים של המאה ה-18, היו תומס קרלייל, איפוליט טן וארנסט רנאן. הדור השלישי לשמרנות לאומנית – סוף המאה ה-19, תחילת המאה העשרים – שייך לשרל מוראס, אוסוולד שפנגלר, מוריס בארס, בנדטו קרוצ'ה, פרידריך מיינקה, ז'ורז' סורל וישעיהו ברלין. כן כן, ישעיהו ברלין.

כמובן שאני מפשט כאן את הדברים מאוד. הספר, בן מעל שש-מאות עמודים (כולל הערות ואינדקס), מצייר תמונה מורכבת וצבעונית בהרבה. ועם זאת, לדעתי, לא מורכבת מספיק. נאמר מיד: הספר כתוב מצויין. הוא קולח ומהנה לקריאה, בהיר ועסיסי. שטרנהל ממתיק הארות על הא ודא, מסלסל אנקדוטות וחותך בלהב דק רעיונות ואישית. הוא באופן ברור בקיא בצורה מאלפת בחומר (וכידוע, מומחה עולמי להיסטוריה של הפאשיזם), והספר עשיר מאוד, בהתאם, בהתייחסויות למקורות ראשוניים, בהערות על מחקרים שונים, ובציטוטים נהדרים מפי הוגים מוכרים יותר ופחות. אלא שאלה לא מצליחים לחפות על כמה חולשות עקרוניות שבו. אנסה לעמוד עליהן.

הרדר וברק

יוצר אור ובורא חושך

החלוקה לבני נאורות ובני אנטי-נאורות מעלה קודם כל שאלות של קטיגוריזציה. איך קובעים מי שייך למחנה מסויים? להגדיר "אנטי-נאורות" זה עניין אחד, לתת רשימה של אנטי-נאורים – זה כבר דבר אחר לגמרי. גם שטרנהל עצמו מודה שבמחנה האנטי-נאורים יש מגוון גדול של דעות, שלא כולם חושבים אותו דבר, ושחלק מהאנטי-נאורים מסכימים עם הנאורים בכמה עניינים מהותיים. אבל איכשהו הוא לא מהסס למרות זאת לעמוד שוב ושוב על החלוקה החדה לשני מחנות.

כך למשל מקדיש שטרנהל עמודים לא מעטים לעמדות האנטי-דמוקרטיות של אדמונד ברק. אכן, ברק לא היה דמוקרט גדול, וכתב, בין השאר, שהרעיון שהעם יכול להדיח את המלך אינו יכול אלא לגרום ל"הרס מוחלט", שהובלת החכמים, המנוסים והעשירים(!) יותר מגנה על ההמונים הנבערים, ושר שיר הלל למארי אנטואנט. שטרנהל מסיק משום כך ש"הוא היה אנטי-ליברל, אנטי-דמוקרט במידה קיצונית, אליטיסטי בכל רמ"ח אבריו" (256).

קרלייל, טן, רנאןאלא שלפקפק בדמוקרטיה בסוף המאה ה-18 זה לא דבר נדיר, גם בקרב אינטלקטואלים, וזה עדיין לא עושה אותך אנטי-ליברל. ודאי שצריך לשבח את מי שכבר אז נאבק לשוויון זכויות והצבעה, אבל לא נכון לראות בכל מי שהסתייג מכך את אבי אבות הפאשיזם. יש לזכור שגם בארה"ב וצרפת, הדמוקרטיות הראשונות, הגיעה זכות ההצבעה לנשים רק במאה העשרים. יש גם לזכור שלא רק ברק, אלא גם וולטר, למשל, היה אנטי-דמוקרט ואליטיסט בכל רמ"ח אבריו. הוא הילל את יקטרינה השנייה, קיסרית רוסיה, כ"רודנית נאורה", התנגד לאורך כל חייו למטרות אגליטריות, קבע שרוב האנשים ממילא לא מעוניינים להשכיל ומעדיפים לציית להוראות מאחרים, ופסק שתשע עשיריות מהאנושות לא ראויות להפוך לנאורים. שטרנהל כותב ש"שנאת העם [היא] אחד המאפיינים המרכזיים בהגות האנטי-נאורה" (287), אולם וולטר נמצא אצלו ברשימת הנאורים.

אצל הרדר מוצא שטרנהל, בצדק, את הנטייה לרלטיביזם תרבותי ומוסרי. עבור הרדר כל עם הוא ייחודי מבחינה היסטורית ותרבותית ועל כן גם ערכיו ייחודיים ובלתי ניתנים לצמצום לערכים של עם אחר. על כן "ייסד הרדר את ההיסטוריציזם […] וגיבש את רעיון היחסיות של הערכים והאמיתות [… ולכן הגותו] היתה החוליה הראשונה בשרשרת שהובילה לערעור אותם יסודות של העולם האירופי שהיו נטועים בנאורות הצרפתית-קאנטיאנית." (33-34)

אלא שגם מונטסקייה, ששטרנהל ממקם היטב במחנה הליברלים כאחד מ"ההוגים הגדולים של הנאורות" (42) גרס שבני אדם מושפעים מסביבתם ודרכם אל האושר שונה ממקום למקום. הוא חשב שהניסיון לכפות על כולם תפיסה אחת תהפוך אותם לאומללים, ובאופן שזעזע את בני זמנו טען ש"כאשר מונטזומה עמד על שלו והתעקש שדתם של הספרדים אינה מתאימה לארצו, מקסיקו, הוא לא קבע דְבר אבסורד."

גם רוסו חשב שעמים הם שונים ושעליהם להישאר שונים. רוסו, כידוע, היה טיפוס רב-מימדי, ואין זה כלל מובן מדוע שטרנהל מתעקש למקם אותו בצד הנאורים. אני כמובן לא בא לשלול את תרומתו האדירה של רוסו לתנועת הנאורות, אבל לא הייתי גם שולל את תרומתו לאנטי-נאורות. שטרנהל מתעקש לעשות כן, ולזכות את רוסו מההאשמה המוכרת שרעיונותיו הם משורשי הרודנות השמאלית (המהפכנית צרפתית והבולשביקית) בדיוק כפי שרעיונותיו של הרדר הם משורשי הרודנות הימנית (פאשיזם לסוגיו).

על ההגנה של שטרנהל על רוסו קשה, לעניות דעתי, להגן. שטרנהל ממעיט במסקנות שהגיע אליהן יעקב טלמון בספרו ראשיתה של הדמוקרטיה הטוטליטרית. הוא גולש לתיאור היסטורי של ההתקפות על רוסו, ואף מגייס את קאנט כמליץ יושר של הוגה הצרפתי (86). אולם כיצד אפשר לטעון שרעיון "הרצון הכללי" של רוסו, שמבטל כל רצון אינדיבידואלי "לא אמיתי" ושבשמו "חייבים להכריח" את המתנגדים "להיות חופשיים" אינו מתנגש עם עצם הרעיון של זכויות הפרט?

רוסו גרס שבמדינה מתוקנת יש להנהיג צנזורה חריפה, שכן שלמותה של קהילה תלויה בקונצנזוס על ענייני מוסר, ואין להרשות ביקורת פנימית שמאתגרת את המסגרת המוסרית. שטרנהל כותב ש"כל אויבי הנאורות […] פנו לדת" (214), אבל רוסו היה דאיסט מושבע, חשב שאמונה דתית היא הכרחית לצורך קיום חברתי, וקבע שמשום כך יש לגרש אתאיסטים מן המדינה. הוא גם גרס שספרטה הציגה חברת מופת של משמעת וחינוך לחיילות. אפשר לדמיין בקלות ספר שבו רוסו מגלם את הארכי-נבל שעומד בראש האנטי-נאורות.

כמה שאלות יסוד

לא באתי לנטפק. ודאי שאין מונטסקייה זהה להרדר, גם לא רוסו. כל פרשנות בוחרת נקודה אותה היא מדגישה יותר, וזה לגיטימי כמובן. שטרנהל, אומר שוב, הוא ממומחה בעל שם עולמי, ואם כל העניין היה סידור האנשים בקבוצות הנאורים והאנטי-נאורים לא הייתי טורח לבקר את הספר. אלא שהסיפור גדול מזה, ונוגע לעצם העמדתם של שני מחנות, שלכאורה נאבקים זה בזה (או, על פי הספר, אחד מהם מנסה לתקן את העולם והשני מפריע). שכן החלוקה לשני מחנות מנוגדים לא רק משטיחה את הדיון, אלא מעוורת אותנו לתובנה החשובה בדבר הסתירות הפנימיות של הנאורות.

גם אם הוגי הנאורות, רובם ככולם, ביקשו לערער את סמכותה הטוטלית של המסורת, להעמיד את התבונה ככלי ראשון במעלה ליצירת חברה צודקת, להעצים את האדם ואת כוחו, להגן על הפרט וזכויותיו ולהביא לליברליזציה של השלטון, הרי שהם ניסו לעשות זאת בדרכים שונות. חלקם דרשו דמוקרטיה מלאה מיד, חלקם זכות הצבעה רק לגברים לא-שחורים בעלי רכוש, חלקם מונרכיה פרלמנטרית. חלקם ראו בדת את הרוע המוחלט, חלקם ראו רע רק בדת מסורתית ואילו בדאיזם תמכו, וחלקם חשבו שאין לוותר על המסורת הדתית. חלקם היו אופטימים מאוד, חלקם גילו אופטימיות זהירה, חלקם לא היו אופטימים כלל.

חילוקי הדעות לא נבעו מסיבות פרוזאיות של מיקום ומעמד, אלא מתוך שהוגים אלה נתנו תשובות שונות לשאלות עקרוניות. ושאלות אלה, מעצם טבען, אינן שאלות שניתן להכריע אך ורק באמצעות התבונה או בעזרת מחקר אמפירי. הנה כמה שאלות שכאלה:

  • מה קודם למה, הפרט או החברה?
  • מהי חירות אמיתית, חופש מכפייה או מיצוי הפוטנציאל האנושי?
  • האם יש ערך כלשהו למסורת?
  • האם התבונה היא אוניברסלית?
  • האם המוסר הוא אוניברסלי?
  • האם להיסטוריה יש מטרה?
  • האם בני אדם הם טובים ביסודם, או רעים?
  • מהי תכלית החיים?
  • האם האנושות מתקדמת או מתדרדרת?
  • האם יש אלוהים (במובן בו קיומו דורש התנהגות אנושית מסויימת ולא אחרת)?

כל השאלות האלה, נדמה לי, הן לגיטימיות במסגרת שיח ליברלי (שלא כמו השאלה "האם נשים הן בני אדם?", למשל), וברור כיצד תשובות שונות על כל שאלה כאן תקבענה את הדרך שבה הוגה מסויים יבקש לשפר את המצב האנושי. אין ספק גם שברק והרדר ענו על כמה מהן בצורה מנוגדת לאופן שבו ענו עליהן לוק, יום, וולטר או קאנט. אולם אם נסכים שלגיטימי לשאול את השאלות האלה במסגרת נהיה חייבים להודות שלגיטימי להסיק מסקנות שונות מהתשובות אליהן.

קרוצ'ה, מיינקה, סורללשטרנהל ודאי יש את התשובות שלו לשאלות האלה, אבל חולשתו של הספר היא שעל פי התשובה הפרטית שלו הוא מסדר את תולדות האנטי-נאורות, ומצד שני מתיימר לתאר תיאור היסטורי. שטרנהל, לדוגמא, מחזיק שהתבונה היא אוניברסלית. זאת כמובן עמדה לגיטימית ואף מכובדת, אבל זו עמדה נורמטיבית יותר מאשר אמפירית. אפשר להתאונן על כך שאנשים אחרים שחושבים אחרת, אבל להציג את דרכם כנובעת מרצון לחבל במצעד הנאורות אל החברה המושלמת יהיה פגום.

למעשה הקורא בספר לא יכול שלא להבין שהנחת המוצא של שטרנהל היא שסביב 1760 בני האדם באירופה גילו את התשובה הדפיניטיבית לכל שאלה חברתית חשובה. שהם הבינו איך לכונן חברה אנושית צודקת, מהי צורך המשטר האולטימטיבית ומהו סט ההגנות המלא שהפרט זכאי להם מהמדינה. משום מה קמו "אנטי-נאורים" והחליטו לעכב את הגאולה.

אלא שאין שום סיבה לחשוב שהנאורות אכן סיפקה תשובות סופיות לכל השאלות לעיל, והרחקת כל תשובה "בעייתית" לשאלות האלה והעמדתה במחנה ה"אנטי-נאורות" הופכת את הנאורות לפלקט שמסתיר את ערפיליה הפנימיים של התבונה ואת כבליה העצמיים של החירות. זוהי בדיוק הגישה שתעודד אותנו, למשל, לראות בעלייתו של טראמפ "תקלה" זמנית ברצף חסר מורא והפסק של קידמה ליברלית בלתי נמנעת, או כריאקציה נואשת ואחרונה של האנטי-ליברלים. ראייה כזאת היא טיפוסית לחלק מהנאורות (ולמודרניות), שמאוהבת בפתרונות טוטליים, חזיונות אוטופיים, ופנטזיות על חופש מוחלט.

אלא שהליברליות לא תתקדם ליניארית לנצח מפני שאין לה נוסחה מושלמת, אין לה תשובות לכל השאלות והיא בטח לא נעה על מסילות של גורל אלוהי קבוע מראש. זאת לא מפני שהיא עדיין לא מצאה את הנוסחה או את התשובות או את המסילות האלה, אלא מפני שכל אלה אינן קיימות. המאבק בין הנאורות ל"אנטי-נאורות", כלומר בין תשובות שונות לשאלות לעיל, הוא מאבק תמידי ועתיד להימשך, מפני ששני הצדדים מחזיקים באמת.

אני כמובן גם לא טוען שהשיגי הליברליזם פשוט יימחקו. בלית אפוקליפסה אקולוגית או גרעינית האינדיבידואליזם, הפמיניזם והחילון כאן כדי להישאר. אלא שהתנועה הלאה היא תמיד דיאלקטית (וכן, תמיד בסוף חוזרים להגל).

זהו את השמרן המקביל היום

שפנגלר, בארס, מוראסכל זה לא אומר שלא כדאי לקרוא את הספר. כאמור, הוא כתוב מצויין. הוא גם נותן הצצה נאה לתודעה האנטי-דמוקרטית והאנטי-ליברלית. נחמד גם לקרוא את כל נבואות החורבן של הוגים פרוטו-פאשיסטים (או סתם בוקים שונים) על הליברליזם המערבי, או על העולם כתוצאה מהליברליזם המערבי, או כל מני שמרנים שההומניזם עבורם הוא גאווה אתאיסטית ריקה, שהתבונה לדעתם מסרסת את האינסטינקטים, שזכות הצבעה לנשים או לעניים היא עבורם הרס הציביליזציה – בקיצור כל מני נשמות טובות שניתן בקלות רבה למצוא כיום את בני דמותם. חלקו האחרון של הספר, הקוטל את ישעיהו ברלין, להפתעתי משכנע, ומביא כמה דוגמאות מעציבות למדי על פגמים בכתיבתו.

נספח

זה לא זמן טוב לכתוב את הביקורת הזאת. ה"אנטי-נאורים" עלו לגדולה בשנים האחרונות, ונהר עכור של אנטי-ליברליזם ואנטי-הומניזם שוטף את הפוליטיקה העולמית. הכוחות האלה, בהרגישם שמבחינתם זוהי עת רצון, מפגינים ביטחון ולהט עצומים. לאחר שרוב שנות המאות האחרונות, אולי לבד משנות העשרים עד הארבעים של המאה העשרים, הם שחו "נגד הזרם" (כשם ספרו המפורסם של ברלין על הרעיונות האלה ממש), הם על הגל, ואולי מתוך התפיסה, בין אם מודעת ובין אם לא מודעת (אבל ללא ספק נכונה), שההצלחה חייבת להיות זמנית ושמעמדם בסופו של דבר רעוע (שכן שמרנות דוגמטית מגוחכת אף יותר מפרוגרסיביות דוגמטית), משתלחים בצורה מפוחדת בכל קול "נאור" שקורא עליהם תיגר.

מאידך, אותם "נאורים" מרגישים מובסים ותשושים. ספר כמו של שטרנהל יכול (ואני מתאר לעצמי שזו גם מטרתו), להפיח רוח חדשה ואמיצה בנושאי דגל הנאורות, דבר שאני כמובן מעוניין בו. אולם יחד עם הרצון הכן לעודד את המחנה הליברלי, חשוב לדעתי להבין את המניעים של הצד השני, שחלקם, מה לעשות, טובים. השמרנות המודרנית, אני מקווה שמיותר לומר, לא מורכבת מרשעים, אלא מאנשים שמודאגים באמת ממגמות שמערערות עולם שיקר להם. צריך להודות יום יום על מזלנו להיוולד בתקופה שבה המובן מאליו (לפחות במערב) הוא דמוקרטי והומניסטי, ועם זאת אסור להתעלם מכך שהמודרנה לא באה ללא מחיר. בדרך אל חברה של פרטים אוטונומים ושווים איבדנו כמה דברים. המאבק על שימור שרידיהם, ואולי אף החזרתם, ילווה אותנו הלאה.

ראיון מעמיק איתי: על חילון, דת ומדינה, מסורת מול אינדיבידואליזם, יהדות ודתיות

הדס לנציאנו ונועם אורן ערכו איתי רעיון מעמיק עבור האתר זווית אחרת. זה הראיון הראשון איתי שאני מעלה בפוסט לבלוג, וזאת מכיוון שהוא לדעתי רציני במיוחד ונוגע בדיוק בנושאים שהקדשתי להם רשימות רבות בבלוג.

בחלק א’ אנחנו מדברים בעיקר על תהליך החילון, על מסורת מול אינדיבידואליזם, ועל יהדות חילונית ולא-חילונית, ובסוף מדברים גם קצת על הדתיות שלי.

בחלק ב’ אנחנו מדברים על הפרדת דת ממדינה: איזה מודל כדאי להנהיג בישראל, אופיה המסויים של הדת היהודית בהקשר לזה, הרבנות הראשית, שילוב חרדים בצה"ל ובאקדמיה, נישואים, תחבורה ציבורית ועוד.

אני מקווה שזה יעניין.

חרדים במשבר זהות

פעם זה האינטרנט, פעם הסמארטפון, פעם זה נשים באותו צד של הרחוב, פעם הלימודים לתואר ופעם צץ שוב עניין הגיוס לצה"ל. חוברת חדשה שמופצת בציבור החרדי מדמה את נציגי צה"ל הנפגשים עם המועמדים החרדים לגיוס לסלקטורים נאצים שבשערי מחנה המוות אושוויץ. אחרי הזעזוע המובן מדברי בלע שכאלה, יש לדעתי לראות אותם בהקשרם. כפי שאפשר להבין מהרשימה שמניתי לעיל, החברה החרדית מוצאת בכל עת לפחות אויב אחד, מר ממוות, לשנוא, להתנגד לו, ולבנות מולו את זהותה המתבדלת.

ממעקב פשוט אחרי אותם significant others שזרמים חרדים שונים בוחרים להתקיף קל לראות שמדובר בלא יותר מאשר המאפיינים הבסיסיים של החברה המודרנית. טכנולוגיה, שוויון לנשים, אקדמיה, מאפייני מדינת הלאום. מאותו מעקב אפשר גם להבין שהשפה הקשה שבה הם משתמשים היא מוטיב קבוע, ומהווה יותר מכל דבר אחר קריאה לעזרה, הנובעת מפאניקה. כי יש לומר בברור: קרב הבלימה הזה, בו מנסים זרמים חרדיים שונים להתנתק מהעולם המודרני, נחל תבוסה מוחלטת. הזהות המתבדלת קרסה זה מכבר.

סיפור התגוונותה והתמתנותה של החברה החרדית כבר סופר, אבל אולי לא עמדנו עד כה על סיבות העומק לתופעה. רק השבוע פורסם דו"ח של עמותת חדו"ש שמצא כי שיעור הגברים החרדים הלומדים בישיבות ירד בחמש השנים האחרונות מ-61% ל-50%. אותם חרדים שלא מצטרפים לחברת הלומדים עובדים מן הסתם בשוק החופשי, ומסמנים את פתיחותה המתגברת והולכת של החברה החרדית לישראליות. החברה החרדית משתנה מול עינינו, וזעקות השבר המגייסות את השואה אינן אלא הקינות שמזמרים שומרי הסף הכושלים של החרדים.

מה גורם לתופעה? כמובן, עצם הגדילה של החברה החרדית מחייבת גיוון הולך וגובר. כמו כל תנועה דתית חדשה, כאשר מדובר במספרים קטנים אפשר עדיין לשמור על משמעת ברזל ועל קוד התנהגות אחיד. ברגע שעוברים מספר מסויים אין ברירה אלא לקבל שונות, הן משום שיותר אנשים פירושו מניה וביה יותר גיוון, והן משום שאת אותם מנגנונים ממשטרים אי אפשר להפעיל על אוכלוסייה גדולה.

אולם זה רק חצי מהסיפור. החצי השני קשור להפיכתה של החברה החרדית ליותר ויותר לאומית, ובד בבד יותר ויותר ימנית. ואכן, סקר שערך חיים דנינו עבור התכנית 'שלוחי ציבור' לסטודנטים חרדים באוניברסיטה העברית מצא שככל שחרדים מעורבים יותר בציבור הישראלי הכללי, כך הם גם יותר מזדהים עם "הישראליות". עוד מצא דנינו ש-43% מבין החרדים מזדהים כימנים, 27% מגדירים את עצמם כמרכז, 14% כשמאל ו-14% מגדירים עצמם כנטולי אוריינטציה פוליטית.

ניתן להניח שיש קשר של סיבתיות ברורה בין מעורבות חרדית בציבור הכללי לבין אימוץ זהות ישראלית ועמדות ימניות (רוב הציבור הישראלי מזדהה כימני), אולם זו תהיה הנחה שגויה לדעתי. נדמה לי שקורה בדיוק ההפך: החברה החרדית מזדהה יותר ויותר עם המדינה, עם הלאומיות הישראלית. כך נשברת הזהות המתבדלת, נוצרת זהות מגוונת יותר, ודבר זה הוא המאפשר ליותר ויותר חרדים לצאת את גבולות הציבור שלהם ולהתערבב בישראליות.

נקודת השבירה של החרדיות אינה עצם היציאה לעבודה בהיי-טק, אלא שינויה של הזהות החרדית. הרגע שהחרדי אינו מזדהה רק עם מעגלי החרדים הוא הרגע בו הוא הופך מחרדי לישראלי-שהוא-חרדי. הרגע הזה הוא הרגע שממנו הוא כבר יכול להרשות לעצמו לוותר על מאפיינים חרדיים, ולאמץ עוד ועוד מאפיינים ישראליים כלליים. החרדים הופכים לאומיים יותר, ולכן חרדים פחות. בעצם, הלאומיות הישראלית כאן משמשת כמנגנון של חילון. זה לא חדש – כך תפסה התנועה הציונית את הלאומיות מלכתחילה.

:

פורסם הבוקר במדובר הדעות של ידיעות אחרונות. המאמר מעלה נקודה שתפותח בהרחבה במאמר ארוך יותר שיפורסם בגיליון 'דעות' הבא.

ראיון שלי מאת איילת שני

כאדם שאינו חילוני – איך אתה מגדיר חילוניות?
אני לא חילוני, אבל יש מובנים שאני חילוני בהם. אני חושב שאנשים מגדירים חילון באופן מוטעה.

קיים בלבול בין חילוניות לאתיאיזם.
כן. התפיסה הזו שהעולם החילוני הוא עולם שפשוט הורידו ממנו את הדת היא שגויה. תהליך החילון הוא הרבה יותר מזה. הוא הוצאתם של עוד ועוד שדות כוח וידע מידי הדת והעברתם לסמכויות אחרות. כמו המדינה, כמו המדע, כמו המצפון. אנחנו פחות ופחות זקוקים לממסד הדתי שיספר לנו מה טוב ומה רע, מה נכון ומה לא נכון, איך הגענו עד הלום ואיך לחנך את הילדים שלנו. אם אנחנו מסתכלים על העולם שאנחנו חיים בו היום, אין שום ספק שהוא עולם חילוני במובנים האלה. כדי שהדת תודר מהמרחב הציבורי, היה צריך לעלות אתוס שיחליף אותה.

מבנה ערכי אחר. ערכים הומניסטיים, אני מניחה.
יניקת הערכים שמניעים את חיינו לא מהדת או מאלוהים, אלא מתוך עצמנו. מהתבונה שלנו, מהמצפון שלנו. כל מרחב ציבורי חילוני מלא בערכים האלה בכל מקרה. נכון שהשוק הקפיטליסטי מאתגר את הערכים האלה, אבל אין דבר כזה מרחב נטול ערכים.

תגיד את זה לחובבי משל העגלה הריקה.
הרבה פעמים, לצערי, החברה החילונית בישראל באמת שוכחת להגן על הערכים שחשובים לה.

נראה לי שאפשר להקביל בין החברה החילונית למחנה השמאל. אחרי שנים של מעין דה לגיטימציה, כבר לא ממש ברור מה הם הערכים, אין קול ברור.
כל עוד לחברה החילונית היתה תשובה פשוטה לשאלה "מה עושה אותי יהודי", היא היתה יכולה לעמוד עם גב זקוף מול החברה הדתית. בציונות החילונית התשובה היתה, "אני סוציאליסט, אני בונה פה חברת מופת, חזרתי לארץ שהיסטורית היינו בה. אני מיליטנטי, אני פטריוט, אני לאומי — וככה אני יהודי".

הנרטיב הזה מת.
והותיר אחריו הרבה מאוד אנשים שבעצם אין להם תשובה לשאלה מה עושה אותם יהודים. חלק מהם מחפשים את התשובה הזאת בכל מיני סדנאות, קורסים, הפרשות חלה, ולחלק אין שום בעיה עם התשובה הקוסמופוליטית — אני אזרח העולם וטוב לי ככה. אבל שתי התשובות האלה, מכיוון שהן לא מנוסחות עד הסוף ובוודאי לא מגובשות לאיזשהו עמוד שדרה זהותי יהודי, מעמידות אותם במבוכה כשהם נתקלים בדרישות היהודיות של שומרי המצוות.

היית מציע לציבור החילוני לבסס לעצמו איזשהו קוד?
הציבור החילוני, ואני מכיל את עצמי בציבור הזה בנוגע לכך, חייב לגבש לעצמו זהות יהודית אוטונומית, שאינה תלויה ביהדות האורתודוקסית כדי לייצג את עצמה. המסורת היהודית מלאה בערכים שאין שום בעיה לתרגם אותם לשפה הומניסטית ואף פמיניסטית. זה אותנטי לנו. מובן שהמסורת מלאה בדברים אחרים, שאין שום בעיה לתרגם לגזענות ולאתנוצנטריזם.

את זה אנחנו רואים כל הזמן. אולי פשוט השתכנענו שהעגלה שלנו ריקה?
רבים בוודאי השתכנעו בכך. אבל אם אנחנו מסתכלים על התשובה, על הזהות היהודית שיש לקהילה שומרת המצוות בישראל, הן לחרדים והן לציונות הדתית, נראה שהיא הרבה יותר ענייה ממה שנדמה מבחוץ. היא נדמית מאוד בטוחה בעצמה ומלאת פתוס והבטחה, אבל בעצם אין כמעט יצירה תורנית משמעותית. פעמים רבות זאת זהות דלה, שמתבססת על אתנוצנטריזם, על שנאת הזר, על הרגשת עליונות מזויפת, על שכפול של קטעים מהרבנים קוק, סולובייצ'יק או שך, שבאמת לא יכולים לענות על האתגרים שהחברה היהודית בישראל ניצבת בפניהם היום. זה רץ על ריק. האתגר להעמיד זהות אלטרנטיבית, אוטונומית, שתוכל לתת תשובה החלטית, הוא לא כזה גדול. הזהות הזאת חיונית על מנת לבנות כאן חברה משגשגת וראויה. אנחנו חייבים להמשיך את המסורת לכיוון שימנע מהיהדות להפוך לכת מתבדלת, בלתי רלוונטית, או לספרטה מודרנית שחמושה באטום, אלא יאפשר לה לתרום את חלקה למסע האנושי.

שאר הראיון, שפורסם ב'מוסף הארץ', כאן.

הספר מאחר מעט להגיע לחנויות. כשיגיע אודיע.

jewmed