חילון

בני נאורות ובני אנטי-נאורות: על ספרו של זאב שטרנהל

ספרו של פרופ' זאב שטרנהל, אנטי-נאורות: מהמאה ה-18 עד המלחמה הקרה (עם עובד), יצא לא מזמן בעברית, לאחר שתורגם מהמקור הצרפתי מ-2006. כסוג של קונטרה למגוון עשיר של ספרים שסוקרים את לידתה והתפתחותה של הנאורות, המשימה ששטרנהל שם לעצמו בספר היא לעקוב אחר ההיסטוריה האינטלקטואלית של הצד שכנגד – או לפחות אחד מהם. שטרנהל לא כותב על הכנסייה, לא על האצילים תומכי החברה המעמדית והמלוכה, אף לא על השמרנים החברתיים הבוטים שביקשו באופן פשוט ומוצהר למדי לשמר את הפריווילגיות שבמעמד ובעושר. תחת זאת הוא מתמקד באותם הוגים שראו בכניסתה של האנושות אל העידן המודרני מעשה מוגמר, אבל ביקשו לכוון את החברות האירופאיות אל כיוונים שאינם נושאים את דגלי התבונה והשוויון.

עבור שטרנהל אלה אנשי ה"אנטי-נאורות". הם שזינבו ברעיונות "הפילוסופים החדשים", הוגי הנאורות שהביאו לאירופה ולעולם כולו את הבשורה הטובה של השוויון בין כל בני האדם, החירות מסמכותה של הדת והמסורת, האוניברסליות המפכחת של התבונה, והחירות המוחלטת לחשוב, לומר ולפעול כאינדיבידואלים אוטונומיים. מהאנטי-נאורים הגיעו אלינו השמרנות, הלאומיות והלאומנות, הפלורליזם והרלטיביזם, ולבסוף הדרוויניזם החברתי, הגזענות המודרנית, הפאשיזם והנאציזם.

מי הם אותם ארכי-נבלים? שטרנהל מסמן שתי דמויות שכבר במאה ה-18 הניחו את היסודות ל"מודרניות האנטי-רציונלית [שהפכה] כעבור מאה שנים לכוח פוליטי בעל עוצמת הרס אדירה [אשר] הצליחה לערער את יסודות הדמוקרטיה" (עמ' 19): יוהאן גוטפריד הרדר ואדמונד ברק. הרדר ידוע כאחד מאבות הלאומיות, וברק כאחד מאבות השמרנות המודרנית. שלא כהוגים אחרים – נניח, למשל, מקיאבלי או קרל שמיט – שהקונצנזוס האינטלקטואלי מקבל את השמצתם המתמדת, הרדר וברק (והאחרון יותר מהראשון) זוכים למחמאות גם מיריביהם האידיאולוגיים. הרדר, בין השאר, נחשב למנסחו החשוב של רעיון האותנטיות האישית, כמו גם למי שהניח את היסודות לקומיוניטריאניזם. ברק כמובן נערץ על ידי שמרנים ליברלים, שרואים בו את הגיבור שהצליח בזמן אמת לזהות את הסכנות שבמהפכה הצרפתית.

הצבתם על ידי שטרנהל כחוליה ראשונה במסורת הרעיונית שהובילה לנאציזם היא אפוא קביעה מרחיקת לכת (ושטרנהל לא מסתפק בזאת, אלא גם דואג לבקר קשות את מהלליהם העכשוויים). ממשיכיהם של הרדר וברק, משנות השלושים של המאה ה-18, היו תומס קרלייל, איפוליט טן וארנסט רנאן. הדור השלישי לשמרנות לאומנית – סוף המאה ה-19, תחילת המאה העשרים – שייך לשרל מוראס, אוסוולד שפנגלר, מוריס בארס, בנדטו קרוצ'ה, פרידריך מיינקה, ז'ורז' סורל וישעיהו ברלין. כן כן, ישעיהו ברלין.

כמובן שאני מפשט כאן את הדברים מאוד. הספר, בן מעל שש-מאות עמודים (כולל הערות ואינדקס), מצייר תמונה מורכבת וצבעונית בהרבה. ועם זאת, לדעתי, לא מורכבת מספיק. נאמר מיד: הספר כתוב מצויין. הוא קולח ומהנה לקריאה, בהיר ועסיסי. שטרנהל ממתיק הארות על הא ודא, מסלסל אנקדוטות וחותך בלהב דק רעיונות ואישית. הוא באופן ברור בקיא בצורה מאלפת בחומר (וכידוע, מומחה עולמי להיסטוריה של הפאשיזם), והספר עשיר מאוד, בהתאם, בהתייחסויות למקורות ראשוניים, בהערות על מחקרים שונים, ובציטוטים נהדרים מפי הוגים מוכרים יותר ופחות. אלא שאלה לא מצליחים לחפות על כמה חולשות עקרוניות שבו. אנסה לעמוד עליהן.

הרדר וברק

יוצר אור ובורא חושך

החלוקה לבני נאורות ובני אנטי-נאורות מעלה קודם כל שאלות של קטיגוריזציה. איך קובעים מי שייך למחנה מסויים? להגדיר "אנטי-נאורות" זה עניין אחד, לתת רשימה של אנטי-נאורים – זה כבר דבר אחר לגמרי. גם שטרנהל עצמו מודה שבמחנה האנטי-נאורים יש מגוון גדול של דעות, שלא כולם חושבים אותו דבר, ושחלק מהאנטי-נאורים מסכימים עם הנאורים בכמה עניינים מהותיים. אבל איכשהו הוא לא מהסס למרות זאת לעמוד שוב ושוב על החלוקה החדה לשני מחנות.

כך למשל מקדיש שטרנהל עמודים לא מעטים לעמדות האנטי-דמוקרטיות של אדמונד ברק. אכן, ברק לא היה דמוקרט גדול, וכתב, בין השאר, שהרעיון שהעם יכול להדיח את המלך אינו יכול אלא לגרום ל"הרס מוחלט", שהובלת החכמים, המנוסים והעשירים(!) יותר מגנה על ההמונים הנבערים, ושר שיר הלל למארי אנטואנט. שטרנהל מסיק משום כך ש"הוא היה אנטי-ליברל, אנטי-דמוקרט במידה קיצונית, אליטיסטי בכל רמ"ח אבריו" (256).

קרלייל, טן, רנאןאלא שלפקפק בדמוקרטיה בסוף המאה ה-18 זה לא דבר נדיר, גם בקרב אינטלקטואלים, וזה עדיין לא עושה אותך אנטי-ליברל. ודאי שצריך לשבח את מי שכבר אז נאבק לשוויון זכויות והצבעה, אבל לא נכון לראות בכל מי שהסתייג מכך את אבי אבות הפאשיזם. יש לזכור שגם בארה"ב וצרפת, הדמוקרטיות הראשונות, הגיעה זכות ההצבעה לנשים רק במאה העשרים. יש גם לזכור שלא רק ברק, אלא גם וולטר, למשל, היה אנטי-דמוקרט ואליטיסט בכל רמ"ח אבריו. הוא הילל את יקטרינה השנייה, קיסרית רוסיה, כ"רודנית נאורה", התנגד לאורך כל חייו למטרות אגליטריות, קבע שרוב האנשים ממילא לא מעוניינים להשכיל ומעדיפים לציית להוראות מאחרים, ופסק שתשע עשיריות מהאנושות לא ראויות להפוך לנאורים. שטרנהל כותב ש"שנאת העם [היא] אחד המאפיינים המרכזיים בהגות האנטי-נאורה" (287), אולם וולטר נמצא אצלו ברשימת הנאורים.

אצל הרדר מוצא שטרנהל, בצדק, את הנטייה לרלטיביזם תרבותי ומוסרי. עבור הרדר כל עם הוא ייחודי מבחינה היסטורית ותרבותית ועל כן גם ערכיו ייחודיים ובלתי ניתנים לצמצום לערכים של עם אחר. על כן "ייסד הרדר את ההיסטוריציזם […] וגיבש את רעיון היחסיות של הערכים והאמיתות [… ולכן הגותו] היתה החוליה הראשונה בשרשרת שהובילה לערעור אותם יסודות של העולם האירופי שהיו נטועים בנאורות הצרפתית-קאנטיאנית." (33-34)

אלא שגם מונטסקייה, ששטרנהל ממקם היטב במחנה הליברלים כאחד מ"ההוגים הגדולים של הנאורות" (42) גרס שבני אדם מושפעים מסביבתם ודרכם אל האושר שונה ממקום למקום. הוא חשב שהניסיון לכפות על כולם תפיסה אחת תהפוך אותם לאומללים, ובאופן שזעזע את בני זמנו טען ש"כאשר מונטזומה עמד על שלו והתעקש שדתם של הספרדים אינה מתאימה לארצו, מקסיקו, הוא לא קבע דְבר אבסורד."

גם רוסו חשב שעמים הם שונים ושעליהם להישאר שונים. רוסו, כידוע, היה טיפוס רב-מימדי, ואין זה כלל מובן מדוע שטרנהל מתעקש למקם אותו בצד הנאורים. אני כמובן לא בא לשלול את תרומתו האדירה של רוסו לתנועת הנאורות, אבל לא הייתי גם שולל את תרומתו לאנטי-נאורות. שטרנהל מתעקש לעשות כן, ולזכות את רוסו מההאשמה המוכרת שרעיונותיו הם משורשי הרודנות השמאלית (המהפכנית צרפתית והבולשביקית) בדיוק כפי שרעיונותיו של הרדר הם משורשי הרודנות הימנית (פאשיזם לסוגיו).

על ההגנה של שטרנהל על רוסו קשה, לעניות דעתי, להגן. שטרנהל ממעיט במסקנות שהגיע אליהן יעקב טלמון בספרו ראשיתה של הדמוקרטיה הטוטליטרית. הוא גולש לתיאור היסטורי של ההתקפות על רוסו, ואף מגייס את קאנט כמליץ יושר של הוגה הצרפתי (86). אולם כיצד אפשר לטעון שרעיון "הרצון הכללי" של רוסו, שמבטל כל רצון אינדיבידואלי "לא אמיתי" ושבשמו "חייבים להכריח" את המתנגדים "להיות חופשיים" אינו מתנגש עם עצם הרעיון של זכויות הפרט?

רוסו גרס שבמדינה מתוקנת יש להנהיג צנזורה חריפה, שכן שלמותה של קהילה תלויה בקונצנזוס על ענייני מוסר, ואין להרשות ביקורת פנימית שמאתגרת את המסגרת המוסרית. שטרנהל כותב ש"כל אויבי הנאורות […] פנו לדת" (214), אבל רוסו היה דאיסט מושבע, חשב שאמונה דתית היא הכרחית לצורך קיום חברתי, וקבע שמשום כך יש לגרש אתאיסטים מן המדינה. הוא גם גרס שספרטה הציגה חברת מופת של משמעת וחינוך לחיילות. אפשר לדמיין בקלות ספר שבו רוסו מגלם את הארכי-נבל שעומד בראש האנטי-נאורות.

כמה שאלות יסוד

לא באתי לנטפק. ודאי שאין מונטסקייה זהה להרדר, גם לא רוסו. כל פרשנות בוחרת נקודה אותה היא מדגישה יותר, וזה לגיטימי כמובן. שטרנהל, אומר שוב, הוא ממומחה בעל שם עולמי, ואם כל העניין היה סידור האנשים בקבוצות הנאורים והאנטי-נאורים לא הייתי טורח לבקר את הספר. אלא שהסיפור גדול מזה, ונוגע לעצם העמדתם של שני מחנות, שלכאורה נאבקים זה בזה (או, על פי הספר, אחד מהם מנסה לתקן את העולם והשני מפריע). שכן החלוקה לשני מחנות מנוגדים לא רק משטיחה את הדיון, אלא מעוורת אותנו לתובנה החשובה בדבר הסתירות הפנימיות של הנאורות.

גם אם הוגי הנאורות, רובם ככולם, ביקשו לערער את סמכותה הטוטלית של המסורת, להעמיד את התבונה ככלי ראשון במעלה ליצירת חברה צודקת, להעצים את האדם ואת כוחו, להגן על הפרט וזכויותיו ולהביא לליברליזציה של השלטון, הרי שהם ניסו לעשות זאת בדרכים שונות. חלקם דרשו דמוקרטיה מלאה מיד, חלקם זכות הצבעה רק לגברים לא-שחורים בעלי רכוש, חלקם מונרכיה פרלמנטרית. חלקם ראו בדת את הרוע המוחלט, חלקם ראו רע רק בדת מסורתית ואילו בדאיזם תמכו, וחלקם חשבו שאין לוותר על המסורת הדתית. חלקם היו אופטימים מאוד, חלקם גילו אופטימיות זהירה, חלקם לא היו אופטימים כלל.

חילוקי הדעות לא נבעו מסיבות פרוזאיות של מיקום ומעמד, אלא מתוך שהוגים אלה נתנו תשובות שונות לשאלות עקרוניות. ושאלות אלה, מעצם טבען, אינן שאלות שניתן להכריע אך ורק באמצעות התבונה או בעזרת מחקר אמפירי. הנה כמה שאלות שכאלה:

  • מה קודם למה, הפרט או החברה?
  • מהי חירות אמיתית, חופש מכפייה או מיצוי הפוטנציאל האנושי?
  • האם יש ערך כלשהו למסורת?
  • האם התבונה היא אוניברסלית?
  • האם המוסר הוא אוניברסלי?
  • האם להיסטוריה יש מטרה?
  • האם בני אדם הם טובים ביסודם, או רעים?
  • מהי תכלית החיים?
  • האם האנושות מתקדמת או מתדרדרת?
  • האם יש אלוהים (במובן בו קיומו דורש התנהגות אנושית מסויימת ולא אחרת)?

כל השאלות האלה, נדמה לי, הן לגיטימיות במסגרת שיח ליברלי (שלא כמו השאלה "האם נשים הן בני אדם?", למשל), וברור כיצד תשובות שונות על כל שאלה כאן תקבענה את הדרך שבה הוגה מסויים יבקש לשפר את המצב האנושי. אין ספק גם שברק והרדר ענו על כמה מהן בצורה מנוגדת לאופן שבו ענו עליהן לוק, יום, וולטר או קאנט. אולם אם נסכים שלגיטימי לשאול את השאלות האלה במסגרת נהיה חייבים להודות שלגיטימי להסיק מסקנות שונות מהתשובות אליהן.

קרוצ'ה, מיינקה, סורללשטרנהל ודאי יש את התשובות שלו לשאלות האלה, אבל חולשתו של הספר היא שעל פי התשובה הפרטית שלו הוא מסדר את תולדות האנטי-נאורות, ומצד שני מתיימר לתאר תיאור היסטורי. שטרנהל, לדוגמא, מחזיק שהתבונה היא אוניברסלית. זאת כמובן עמדה לגיטימית ואף מכובדת, אבל זו עמדה נורמטיבית יותר מאשר אמפירית. אפשר להתאונן על כך שאנשים אחרים שחושבים אחרת, אבל להציג את דרכם כנובעת מרצון לחבל במצעד הנאורות אל החברה המושלמת יהיה פגום.

למעשה הקורא בספר לא יכול שלא להבין שהנחת המוצא של שטרנהל היא שסביב 1760 בני האדם באירופה גילו את התשובה הדפיניטיבית לכל שאלה חברתית חשובה. שהם הבינו איך לכונן חברה אנושית צודקת, מהי צורך המשטר האולטימטיבית ומהו סט ההגנות המלא שהפרט זכאי להם מהמדינה. משום מה קמו "אנטי-נאורים" והחליטו לעכב את הגאולה.

אלא שאין שום סיבה לחשוב שהנאורות אכן סיפקה תשובות סופיות לכל השאלות לעיל, והרחקת כל תשובה "בעייתית" לשאלות האלה והעמדתה במחנה ה"אנטי-נאורות" הופכת את הנאורות לפלקט שמסתיר את ערפיליה הפנימיים של התבונה ואת כבליה העצמיים של החירות. זוהי בדיוק הגישה שתעודד אותנו, למשל, לראות בעלייתו של טראמפ "תקלה" זמנית ברצף חסר מורא והפסק של קידמה ליברלית בלתי נמנעת, או כריאקציה נואשת ואחרונה של האנטי-ליברלים. ראייה כזאת היא טיפוסית לחלק מהנאורות (ולמודרניות), שמאוהבת בפתרונות טוטליים, חזיונות אוטופיים, ופנטזיות על חופש מוחלט.

אלא שהליברליות לא תתקדם ליניארית לנצח מפני שאין לה נוסחה מושלמת, אין לה תשובות לכל השאלות והיא בטח לא נעה על מסילות של גורל אלוהי קבוע מראש. זאת לא מפני שהיא עדיין לא מצאה את הנוסחה או את התשובות או את המסילות האלה, אלא מפני שכל אלה אינן קיימות. המאבק בין הנאורות ל"אנטי-נאורות", כלומר בין תשובות שונות לשאלות לעיל, הוא מאבק תמידי ועתיד להימשך, מפני ששני הצדדים מחזיקים באמת.

אני כמובן גם לא טוען שהשיגי הליברליזם פשוט יימחקו. בלית אפוקליפסה אקולוגית או גרעינית האינדיבידואליזם, הפמיניזם והחילון כאן כדי להישאר. אלא שהתנועה הלאה היא תמיד דיאלקטית (וכן, תמיד בסוף חוזרים להגל).

זהו את השמרן המקביל היום

שפנגלר, בארס, מוראסכל זה לא אומר שלא כדאי לקרוא את הספר. כאמור, הוא כתוב מצויין. הוא גם נותן הצצה נאה לתודעה האנטי-דמוקרטית והאנטי-ליברלית. נחמד גם לקרוא את כל נבואות החורבן של הוגים פרוטו-פאשיסטים (או סתם בוקים שונים) על הליברליזם המערבי, או על העולם כתוצאה מהליברליזם המערבי, או כל מני שמרנים שההומניזם עבורם הוא גאווה אתאיסטית ריקה, שהתבונה לדעתם מסרסת את האינסטינקטים, שזכות הצבעה לנשים או לעניים היא עבורם הרס הציביליזציה – בקיצור כל מני נשמות טובות שניתן בקלות רבה למצוא כיום את בני דמותם. חלקו האחרון של הספר, הקוטל את ישעיהו ברלין, להפתעתי משכנע, ומביא כמה דוגמאות מעציבות למדי על פגמים בכתיבתו.

נספח

זה לא זמן טוב לכתוב את הביקורת הזאת. ה"אנטי-נאורים" עלו לגדולה בשנים האחרונות, ונהר עכור של אנטי-ליברליזם ואנטי-הומניזם שוטף את הפוליטיקה העולמית. הכוחות האלה, בהרגישם שמבחינתם זוהי עת רצון, מפגינים ביטחון ולהט עצומים. לאחר שרוב שנות המאות האחרונות, אולי לבד משנות העשרים עד הארבעים של המאה העשרים, הם שחו "נגד הזרם" (כשם ספרו המפורסם של ברלין על הרעיונות האלה ממש), הם על הגל, ואולי מתוך התפיסה, בין אם מודעת ובין אם לא מודעת (אבל ללא ספק נכונה), שההצלחה חייבת להיות זמנית ושמעמדם בסופו של דבר רעוע (שכן שמרנות דוגמטית מגוחכת אף יותר מפרוגרסיביות דוגמטית), משתלחים בצורה מפוחדת בכל קול "נאור" שקורא עליהם תיגר.

מאידך, אותם "נאורים" מרגישים מובסים ותשושים. ספר כמו של שטרנהל יכול (ואני מתאר לעצמי שזו גם מטרתו), להפיח רוח חדשה ואמיצה בנושאי דגל הנאורות, דבר שאני כמובן מעוניין בו. אולם יחד עם הרצון הכן לעודד את המחנה הליברלי, חשוב לדעתי להבין את המניעים של הצד השני, שחלקם, מה לעשות, טובים. השמרנות המודרנית, אני מקווה שמיותר לומר, לא מורכבת מרשעים, אלא מאנשים שמודאגים באמת ממגמות שמערערות עולם שיקר להם. צריך להודות יום יום על מזלנו להיוולד בתקופה שבה המובן מאליו (לפחות במערב) הוא דמוקרטי והומניסטי, ועם זאת אסור להתעלם מכך שהמודרנה לא באה ללא מחיר. בדרך אל חברה של פרטים אוטונומים ושווים איבדנו כמה דברים. המאבק על שימור שרידיהם, ואולי אף החזרתם, ילווה אותנו הלאה.

ראיון מעמיק איתי: על חילון, דת ומדינה, מסורת מול אינדיבידואליזם, יהדות ודתיות

הדס לנציאנו ונועם אורן ערכו איתי רעיון מעמיק עבור האתר זווית אחרת. זה הראיון הראשון איתי שאני מעלה בפוסט לבלוג, וזאת מכיוון שהוא לדעתי רציני במיוחד ונוגע בדיוק בנושאים שהקדשתי להם רשימות רבות בבלוג.

בחלק א’ אנחנו מדברים בעיקר על תהליך החילון, על מסורת מול אינדיבידואליזם, ועל יהדות חילונית ולא-חילונית, ובסוף מדברים גם קצת על הדתיות שלי.

בחלק ב’ אנחנו מדברים על הפרדת דת ממדינה: איזה מודל כדאי להנהיג בישראל, אופיה המסויים של הדת היהודית בהקשר לזה, הרבנות הראשית, שילוב חרדים בצה"ל ובאקדמיה, נישואים, תחבורה ציבורית ועוד.

אני מקווה שזה יעניין.

חרדים במשבר זהות

פעם זה האינטרנט, פעם הסמארטפון, פעם זה נשים באותו צד של הרחוב, פעם הלימודים לתואר ופעם צץ שוב עניין הגיוס לצה"ל. חוברת חדשה שמופצת בציבור החרדי מדמה את נציגי צה"ל הנפגשים עם המועמדים החרדים לגיוס לסלקטורים נאצים שבשערי מחנה המוות אושוויץ. אחרי הזעזוע המובן מדברי בלע שכאלה, יש לדעתי לראות אותם בהקשרם. כפי שאפשר להבין מהרשימה שמניתי לעיל, החברה החרדית מוצאת בכל עת לפחות אויב אחד, מר ממוות, לשנוא, להתנגד לו, ולבנות מולו את זהותה המתבדלת.

ממעקב פשוט אחרי אותם significant others שזרמים חרדים שונים בוחרים להתקיף קל לראות שמדובר בלא יותר מאשר המאפיינים הבסיסיים של החברה המודרנית. טכנולוגיה, שוויון לנשים, אקדמיה, מאפייני מדינת הלאום. מאותו מעקב אפשר גם להבין שהשפה הקשה שבה הם משתמשים היא מוטיב קבוע, ומהווה יותר מכל דבר אחר קריאה לעזרה, הנובעת מפאניקה. כי יש לומר בברור: קרב הבלימה הזה, בו מנסים זרמים חרדיים שונים להתנתק מהעולם המודרני, נחל תבוסה מוחלטת. הזהות המתבדלת קרסה זה מכבר.

סיפור התגוונותה והתמתנותה של החברה החרדית כבר סופר, אבל אולי לא עמדנו עד כה על סיבות העומק לתופעה. רק השבוע פורסם דו"ח של עמותת חדו"ש שמצא כי שיעור הגברים החרדים הלומדים בישיבות ירד בחמש השנים האחרונות מ-61% ל-50%. אותם חרדים שלא מצטרפים לחברת הלומדים עובדים מן הסתם בשוק החופשי, ומסמנים את פתיחותה המתגברת והולכת של החברה החרדית לישראליות. החברה החרדית משתנה מול עינינו, וזעקות השבר המגייסות את השואה אינן אלא הקינות שמזמרים שומרי הסף הכושלים של החרדים.

מה גורם לתופעה? כמובן, עצם הגדילה של החברה החרדית מחייבת גיוון הולך וגובר. כמו כל תנועה דתית חדשה, כאשר מדובר במספרים קטנים אפשר עדיין לשמור על משמעת ברזל ועל קוד התנהגות אחיד. ברגע שעוברים מספר מסויים אין ברירה אלא לקבל שונות, הן משום שיותר אנשים פירושו מניה וביה יותר גיוון, והן משום שאת אותם מנגנונים ממשטרים אי אפשר להפעיל על אוכלוסייה גדולה.

אולם זה רק חצי מהסיפור. החצי השני קשור להפיכתה של החברה החרדית ליותר ויותר לאומית, ובד בבד יותר ויותר ימנית. ואכן, סקר שערך חיים דנינו עבור התכנית 'שלוחי ציבור' לסטודנטים חרדים באוניברסיטה העברית מצא שככל שחרדים מעורבים יותר בציבור הישראלי הכללי, כך הם גם יותר מזדהים עם "הישראליות". עוד מצא דנינו ש-43% מבין החרדים מזדהים כימנים, 27% מגדירים את עצמם כמרכז, 14% כשמאל ו-14% מגדירים עצמם כנטולי אוריינטציה פוליטית.

ניתן להניח שיש קשר של סיבתיות ברורה בין מעורבות חרדית בציבור הכללי לבין אימוץ זהות ישראלית ועמדות ימניות (רוב הציבור הישראלי מזדהה כימני), אולם זו תהיה הנחה שגויה לדעתי. נדמה לי שקורה בדיוק ההפך: החברה החרדית מזדהה יותר ויותר עם המדינה, עם הלאומיות הישראלית. כך נשברת הזהות המתבדלת, נוצרת זהות מגוונת יותר, ודבר זה הוא המאפשר ליותר ויותר חרדים לצאת את גבולות הציבור שלהם ולהתערבב בישראליות.

נקודת השבירה של החרדיות אינה עצם היציאה לעבודה בהיי-טק, אלא שינויה של הזהות החרדית. הרגע שהחרדי אינו מזדהה רק עם מעגלי החרדים הוא הרגע בו הוא הופך מחרדי לישראלי-שהוא-חרדי. הרגע הזה הוא הרגע שממנו הוא כבר יכול להרשות לעצמו לוותר על מאפיינים חרדיים, ולאמץ עוד ועוד מאפיינים ישראליים כלליים. החרדים הופכים לאומיים יותר, ולכן חרדים פחות. בעצם, הלאומיות הישראלית כאן משמשת כמנגנון של חילון. זה לא חדש – כך תפסה התנועה הציונית את הלאומיות מלכתחילה.

:

פורסם הבוקר במדובר הדעות של ידיעות אחרונות. המאמר מעלה נקודה שתפותח בהרחבה במאמר ארוך יותר שיפורסם בגיליון 'דעות' הבא.

ראיון שלי מאת איילת שני

כאדם שאינו חילוני – איך אתה מגדיר חילוניות?
אני לא חילוני, אבל יש מובנים שאני חילוני בהם. אני חושב שאנשים מגדירים חילון באופן מוטעה.

קיים בלבול בין חילוניות לאתיאיזם.
כן. התפיסה הזו שהעולם החילוני הוא עולם שפשוט הורידו ממנו את הדת היא שגויה. תהליך החילון הוא הרבה יותר מזה. הוא הוצאתם של עוד ועוד שדות כוח וידע מידי הדת והעברתם לסמכויות אחרות. כמו המדינה, כמו המדע, כמו המצפון. אנחנו פחות ופחות זקוקים לממסד הדתי שיספר לנו מה טוב ומה רע, מה נכון ומה לא נכון, איך הגענו עד הלום ואיך לחנך את הילדים שלנו. אם אנחנו מסתכלים על העולם שאנחנו חיים בו היום, אין שום ספק שהוא עולם חילוני במובנים האלה. כדי שהדת תודר מהמרחב הציבורי, היה צריך לעלות אתוס שיחליף אותה.

מבנה ערכי אחר. ערכים הומניסטיים, אני מניחה.
יניקת הערכים שמניעים את חיינו לא מהדת או מאלוהים, אלא מתוך עצמנו. מהתבונה שלנו, מהמצפון שלנו. כל מרחב ציבורי חילוני מלא בערכים האלה בכל מקרה. נכון שהשוק הקפיטליסטי מאתגר את הערכים האלה, אבל אין דבר כזה מרחב נטול ערכים.

תגיד את זה לחובבי משל העגלה הריקה.
הרבה פעמים, לצערי, החברה החילונית בישראל באמת שוכחת להגן על הערכים שחשובים לה.

נראה לי שאפשר להקביל בין החברה החילונית למחנה השמאל. אחרי שנים של מעין דה לגיטימציה, כבר לא ממש ברור מה הם הערכים, אין קול ברור.
כל עוד לחברה החילונית היתה תשובה פשוטה לשאלה "מה עושה אותי יהודי", היא היתה יכולה לעמוד עם גב זקוף מול החברה הדתית. בציונות החילונית התשובה היתה, "אני סוציאליסט, אני בונה פה חברת מופת, חזרתי לארץ שהיסטורית היינו בה. אני מיליטנטי, אני פטריוט, אני לאומי — וככה אני יהודי".

הנרטיב הזה מת.
והותיר אחריו הרבה מאוד אנשים שבעצם אין להם תשובה לשאלה מה עושה אותם יהודים. חלק מהם מחפשים את התשובה הזאת בכל מיני סדנאות, קורסים, הפרשות חלה, ולחלק אין שום בעיה עם התשובה הקוסמופוליטית — אני אזרח העולם וטוב לי ככה. אבל שתי התשובות האלה, מכיוון שהן לא מנוסחות עד הסוף ובוודאי לא מגובשות לאיזשהו עמוד שדרה זהותי יהודי, מעמידות אותם במבוכה כשהם נתקלים בדרישות היהודיות של שומרי המצוות.

היית מציע לציבור החילוני לבסס לעצמו איזשהו קוד?
הציבור החילוני, ואני מכיל את עצמי בציבור הזה בנוגע לכך, חייב לגבש לעצמו זהות יהודית אוטונומית, שאינה תלויה ביהדות האורתודוקסית כדי לייצג את עצמה. המסורת היהודית מלאה בערכים שאין שום בעיה לתרגם אותם לשפה הומניסטית ואף פמיניסטית. זה אותנטי לנו. מובן שהמסורת מלאה בדברים אחרים, שאין שום בעיה לתרגם לגזענות ולאתנוצנטריזם.

את זה אנחנו רואים כל הזמן. אולי פשוט השתכנענו שהעגלה שלנו ריקה?
רבים בוודאי השתכנעו בכך. אבל אם אנחנו מסתכלים על התשובה, על הזהות היהודית שיש לקהילה שומרת המצוות בישראל, הן לחרדים והן לציונות הדתית, נראה שהיא הרבה יותר ענייה ממה שנדמה מבחוץ. היא נדמית מאוד בטוחה בעצמה ומלאת פתוס והבטחה, אבל בעצם אין כמעט יצירה תורנית משמעותית. פעמים רבות זאת זהות דלה, שמתבססת על אתנוצנטריזם, על שנאת הזר, על הרגשת עליונות מזויפת, על שכפול של קטעים מהרבנים קוק, סולובייצ'יק או שך, שבאמת לא יכולים לענות על האתגרים שהחברה היהודית בישראל ניצבת בפניהם היום. זה רץ על ריק. האתגר להעמיד זהות אלטרנטיבית, אוטונומית, שתוכל לתת תשובה החלטית, הוא לא כזה גדול. הזהות הזאת חיונית על מנת לבנות כאן חברה משגשגת וראויה. אנחנו חייבים להמשיך את המסורת לכיוון שימנע מהיהדות להפוך לכת מתבדלת, בלתי רלוונטית, או לספרטה מודרנית שחמושה באטום, אלא יאפשר לה לתרום את חלקה למסע האנושי.

שאר הראיון, שפורסם ב'מוסף הארץ', כאן.

הספר מאחר מעט להגיע לחנויות. כשיגיע אודיע.

jewmed

פונדמנטליזם יהודי

המשבר שהיהדות הדתית בישראל נמצאת בו כיום מגולם בהנחה של כולנו שאם אי פעם ימצאו את המחבלים ששרפו למוות את התינוק עלי סעד דוובאשה הם יהיו שומרי מצוות. רצף של מעשי טרור שהתרחשו בשנים האחרונות, שרק מיעוטם הסתיים בתפיסת המחבלים היהודים, כמעט שלא מותיר ספק בעניין. צריך להכיר בעובדה: קיימת כיום תת-תרבות יהודית פונדמנטליסטית רצחנית. יוצאים ממנה מחבלים, הם לרוב לא נתפסים, וכשכן הם מקבלים גיבוי מהקהילות שסביבם.

אלא שהאשמת "היהדות" בטרור היהודי אינה חכמה יותר מהאשמת "האסלאם" בטרור המוסלמי. בשני המקרים מדובר לא בדת עצמה (שהיא ממילא ציביליזציה הגותית ותרבותית עצומה) אלא בתפיסה מסוימת שלה, שמצמצמת את המונותאיזם לכדי ציות. מדובר בפונדמנטליזם, שאחד ממאפייניו הוא ההתעקשות על ההבנה המילולית של הטקסט המקודש. המאמינים מבקשים לכאורה לחזור אל המקור, אל היסודות הטהורים, וכך להחזיר את הדת לתור זהב מדומיין.

ממילא מובן שהפונדמנטליזם הוא תגובה למשבר, רצון לתיקון פנימי של מי שעולמם הדתי מתפרק סביבם. ואכן, הפונדמנטליזם הדתי הוא עצמו תופעה מודרנית, ומהווה תגובה והתפתחות מקבילה לחילון המאסיבי של מאות השנים האחרונות. משום כך מנסים המאמינים הפונדמנטליסטים להרחיק עצמם מכל מה ששייך בעיניהם לתפיסת העולם המערבית-חילונית. במקרים רבים התוצאה היא שלילת המוסר ההומניסטי.

אולם בכך שהפונדמנטליזם מזהה את המוסר ההומניסטי עם הבעיה מולה הוא ניצב, הוא מייתם עצמו מדרך הארץ הפשוטה ומהמצפון. כל מה שנשאר לו לסמוך עליו הוא המוסר האלוהי לכאורה שמפורט בכתבי הקודש. אותו הוא נושא כדגל, וכאמור מקדש את פרשנותו המילולית ביותר. עכשיו כל סטיה מהחוקים הכתובים, אטומים ומפלצתיים ככל שיהיו, נחשב כפירה, ודווקא הכפפת השכל והמצפון האנושי לאותם ציווויים קדומים נחשבת למעשה הדתי האותנטי.

זאת אחד הבעיות המרכזיות של העולם הדתי היהודי כיום. בקרב חרדים וציונים-דתיים כאחד אנחנו רואים התנתקות מרצון מהמצפון והמוסר האנושי הכללי, וקידוש מילוליות המקרא. שורפי כנסיית הלחם והדגים ריססו על קירותיה "והאלילים כרות יכרתון" מפני שהאמינו בציות למילוליות הכתוב. לכן גם הזכיר מאמר המערכת של האתר החרדי 'כיכר השבת', כשניסה לתרץ את השימוש שלו במונח "מצעד התועבה", את הפסוק "ואת זכר לא תשכב משכבי אשה תועבה היא". במקרים אלו ואחרים מקודשת הפרשנות המילולית של המקרא ומועלית על נס כמוסר עליון, אלוהי, "מוסר יהודי" לכאורה. אלה מוצבים אל מול המוסר ההומניסטי, שנחשב "מערבי", אשר אותו יש לדחות.

יש להדגיש: המהלך הזה הוא עצמו מודרני. הוא זר לדת המסורתית, שתמיד שילבה בין דרך ארץ פשוטה לבין ציוויי האל. מה שהיה מובן מאליו לפני מאתיים שנה – שהמצפון שלנו תקף ככלי דתי, שהאל הנחיל בנו רגישות מוסרית של דרך ארץ פשוטה ושההלכה חייבת להיכנס איתה לדיאלוג – מוכחש היום ככפירה או "לייטיות", כדתיות לא רצינית. כמעשה דתי אותנטי נחשב דווקא ההתגברות על המצפון ועשיית הציווי המילולי שבתורה.

במקום ראיית המוסר האנושי כביטוי אלוהי נוצר אידיאל של "עקדה", על פיו על המאמין לעקוד את מצפונו ולבצע את רצון האל, אפילו אם ציוויו זוועתי על פי כל קריטריון מקובל. בספרו "מסיני לציון" עומד הרב פרופ' דוד הרטמן על כך שתפיסה כזאת למעשה מתכחשת למושג הברית שבין האל לאדם: "אם מתייחסים בכובד ראש להדדיות של הברית, לא ייתכן כלל שסגולותיו המוסריות והתבוניות של האדם יוחנקו". הרטמן מציב מול מודל העקדה את התייצבותו של אברהם כנגד האל המבקש להחריב את סדום ואת התרסתו כלפי האלוהים בשם המוסר האנושי: "השופט כל הארץ לא יעשה משפט?!?"

גם אם ייתפסו הטרוריסטים היהודים, וגם אם יגונו – ואף יישפטו – רבנים מסיתים ומחרחרי שנאה, עדיין לא נטפל בשורש הבעיה. היהדות האורתודוקסית בישראל גולשת בחלקה לפרשנות פשטנית וקיצונית של כתבי הקודש, ורק נטרול הגישה הפונדמנטליסטית ליהדות תביא לסוף הטרור היהודי. האתגר שעומד בפני סמכויות דתיות היום הוא האמירה הברורה שציות עיוור לכתבי הקודש הוא כפירה. על רבנים לצאת ולקבוע שדבקות במשמעות המילולית של פסוקים שונים היא דתיות נמוכה, פשטנית, בורה. שהתעלמות מהמצפון ומדרך ארץ ישרה הוא עשיית הרע בעיני ה'. עליהם להדגיש שערכי המוסר הכלליים, דרך ארץ, מחייבים לא פחות מציוויי התורה. על היהדות כיום לנכס מחדש את המוסר ההומניסטי ולקדש את המצפון.

2014-02-20_0653042_thumb

פורסם במדור הדעות של 'הארץ'