חילוניות

עלייתו ונפילתו של גוש אמונים, או כשלון הניסיון היהודי האחרון להתנגד לתהליך החילון

"יש דבר עיקרי, כללי: המדינה. היא כולה קודש ואין בה שום פגם. היא גילוי שמימי עילאי של 'המחזיר שכינתו לציון'." – הרב צבי יהודה קוק

הקודש לדת כדם לגוף האדם. הוא המניע את האורגניזם הדתי. הוא משאת הנפש והוא יראת הלב. לא בכדי, כאשר הפכה הדת באופן רשמי לתחום מחקר אקדמי, בסוף המאה התשע-עשרה, ביקשו אבות השדה, חוקרים דגולים כאמיל דוקרהיים ורודולף אוטו, להגדיר מהו ה"קדוש". האם הוא המוגבל, האסור, או שמא המרגש והמעורר? האם הוא הבלתי נגיש, המרוחק, או דווקא הפנימי והאינטימי ביותר? ואולי אלו ואלו דברי קודש קודשים? בא הרב צבי יהודה קוק והעמידן על אחת: הקדוש הוא הפוליטי. המדינה – היא היא קדושה. ומכיוון שקדושה, מושלמת. ומכיוון שקדושה ומושלמת, הרי היא המרכבה האלוהית אליה רתומים פרשיי הגאולה.

הרב צבי יהודהלהתייחס לרעיונות אלה בביטול או בפחד פירושו להחמיץ את עומקם. המהלך שביצע הרב צבי יהודה קוק, אשר בעצמו תיפקד כפרשן הגותו של אביו, הרב אברהם יצחק הכהן קוק, היה לא רק נועז, אלא מבריק באופיו המהפכני. תפיסתה של מדינת ישראל, דהיינו הגוף הפוליטי, הבירוקרטי, המשפטי, החילוני, כישות שהיא "כולה קודש" היוותה קריאת תיגר אדירה לא רק על כוונותיהם ורצונותיהם של מקימי המדינה, אף לא רק על תפיסתם העצמית של אזרחיה. מדובר היה בהתקפה ישירה על עצם חילונו של העם היהודי. בהתאם לכך תיפקד גוש אמונים, הזרוע הביצועית של הרעיונות הללו, כחנית שאיתה הסתער הרב צבי יהודה על החילוניות גופא. כישלונו והתפרקותו של גוש אמונים משמיעים אפוא את תו התבוסה של הניסיון היהודי האחרון להתגבר על תהליך החילון.

תבוסה עקרונית זו לא הגיעה ללא הישגים אדירים בצידה. גוש אמונים, מהתנועות המשיחיות הגדולות והחשובות בהיסטוריה היהודית, הצליח בשנות קיומו לשנות לחלוטין, אולי לעוד שנים רבות, את חייהם של כל בני האדם החיים בין נהר הירדן לים התיכון. התנועה הפיחה חיים חדשים במגזר הציוני-דתי, שעד שקמה היה לא יותר מספיח שומר מצוות של הציונות המפא"יניקית. היא העמידה חזון מרתק ששילב הבטחה אלוהית וריבונות אדם, ואשר הניסיון להוציאו אל הפועל הביא לתמורות פוליטיות, גיאוגרפיות ודמוגרפיות מפליגות. עדות לחשיבותה ניתן למצוא גם ברִיק הרעיוני-חברתי המצמית שהביאה קריסתה.

אין ככהונתו של נפתלי בנט כיו"ר המפלגה הדתית-לאומית כדי לסמן את מותו של החזון הקוקיסטי, הכוח האידיאולוגי המניע מאחורי גוש אמונים. הקוקיזם (אם להשתמש בכינוי שטבע חוקר התנועה גדעון ארן) התיימר לספק מסגרת נראטיבית כוללת המפרשת מחדש את המציאות ומסבירה כיצד בדיוק אותם יסודות הנמצאים לכאורה בניגוד גמור ללשון ההלכה, הם דווקא אלה הנושאים את בשורת גאולתה ומגשימים את חזונה הנשגב ביותר. עבור הראי"ה קוק (1865-1935), בניגוד גמור לרבנים חרדים אחרים, הציונות החילונית נשאה בתרמילה הלאומי את שופרו של המשיח. הציונים אמנם מחללי שבת ובועלי נידות, אולם על פי הדיאלקטיקה ההיסטורית שראה הרב קוק בעיני רוחו, אחרי ההיחלצות מן הגולה והקמת המדינה היהודית ישובו "בני החוצפנים" אל המסורת וידבקו מחדש בברית המקראית בין האלוהים לעם ישראל. או אז תושלם החריגה החתרנית תחת עיקרי המסורת בסינתזה שתגשים במלואה את חזון הגאולה, וזאת על ידי כינון מדינה שאינה אלא ביטוי שלם לאידיאל המשיחי היהודי. במילים פשוטות, בעוד אלה סבורים שהם מקימים מדינת לאום חילונית, עורמת התבונה האלוהית מכוונת אותם להגשים את נבואות אחרית הימים.

תהליך החילון והולדת הדת והמדינה

חשוב להבין: הרב קוק פירש מחדש לא רק את החילונים, אלא גם את החילוניות. כדי רדת לעומקה המהפכני של תפיסתו התיאולוגית עלינו לקחת בחשבון את התפתחותו של תהליך החילון ואת ההיגיון הפנימי שהוא מכונן. בשונה מההנחה הפופולרית, עיקר תהליך החילון אינו אבדן האמונה ונטישת הריטואל הדתי, למרות שאלה כמובן סממנים משמעותיים. בבסיסו החילון אינו אלא חלוקתו מחדש של המרחב הציבורי, והדיפרנציאציה בין ממדים שונים של הפעילות האנושית. בעוד שעד לעידן המודרני המערך הדתי חבק תחתיו ממדים נרחבים בחיי האדם (חינוך, אמנות, מדיניות, ידע, מוסר וכו'), הרי שבמאות השנים האחרונות, ותחילה באירופה, תחומים אלו הופקעו ממנו והופקדו בידי מערכות מיוחדות המתמחות, כל אחת בדרכה, בתפעולם (המדינה, המחקר המדעי, המצפון האנושי וכו'). לא זו בלבד, אלא שהדת עצמה הצטמצמה והפכה לתחום מוגדר ומגודר בחיינו. אנחנו יכולים להיות בני לאום מסוים, חלק ממעמד או קבוצה חברתית ספציפיים, לעסוק במקצוע כזה או אחר, להיות חובבי ג'וגינג או שחמט – ודתיים. או לא דתיים. מאבן הפינה של זהותנו, מבסיס תפיסת העולם והעצמי שלנו, שבלעדיו אנחנו אבודים ושעליו נהיה מוכנים למסור את נפשנו, הפכה הדת לקטגוריה אחת, ל"עניין" אחד מני רבים שיש בחיינו, שניתן לצרפו כנדבך נוסף במרקם זהותנו – ואפשר שלא. זו משמעותו העמוקה של החילון.

ההבחנה בין תחום שהוא "דתי" לבין תחום שהוא חסר משמעות דתית אינה מובנת מאליה. למעשה, היא כלל לא קיימת בעולמן של חלק ניכר מהמסורות הדתיות. היהדות והאסלאם, לדוגמא, אינן מבחינות בין מרחב שהוא במובהק תחת שליטת הדת, על מוסדותיה ועקרונותיה, ובינו לבין אחרים שאינם קשורים לדת. שתי מסורות אלה היו היסטורית מסגרות חברתיות כוללות-כל שביקשו לכנס תחתיהן את כל מימדי החיים, מצורת המשטר, דרך המעמדות החברתיים, עבור בחקלאות, ועד לארוחת הבוקר. ההבחנה בין התחומים נמצאת בצורה מובהקת בנצרות. כבר בדברי ישו, שמלמד את חסידיו "תנו לקיסר את אשר לקיסר ולאלוהים את אשר לאלוהים", מוצגת הפרדה ברורה בין התחום הדתי לתחום הפוליטי, שנחשב לחילוני. הפרדה זו ליוותה את העולם המערבי בהתפתחותו, כאשר המתח בין הרשות הדתית (האפיפיור) והחילונית (הקיסרים השונים של אירופה) היווה לא פעם מוקד פורה של מאבק.

תהליך החילון נבנה על גבי ההבחנה הזו. החל מהמאה השבע-עשרה, בד בבד עם התבססות הנצרות הפרוטסטנטית, מתעצם מהלך שבמסגרתו התחום הדתי הולך ומצטמצם, מתוך מטרה להגביל אותו לתוככי נפשו של הפרט. המרחב הציבורי מוגדר כ"חילוני" כולו, דהיינו ריק מדת. ועוד: תפיסתה של הדת כעניינו האישי של הפרט מתפתחת במקביל לתפיסתה של הפרהסיה כעניינו הפומבי של הציבור. ככל שהדת ממודרת לפנימיות נפשו של האינדיבידואל הופך האינדיבידואל לחלק מקולקטיב שאינו דתי, אלא לאומי. כך נולד האזרח: הפרט האוטונומי שהוא קודם כל אדם, שמכריע את אמונותיו הדתיות לעצמו ואת צורת השלטון יחד עם האזרחים האחרים. מדינת הלאום, ובהמשך המדינה הדמוקרטית, צומחות כחלק מתהליך החילון, ומוגדרות מתוך הקבלה והשלמה להגדרה המודרנית של הדת. מתהווה המציאות המוכרת לנו על פיה אל לה למדינה להתערב באמונתו של הפרט, ואל לו לפרט לנסות לכפות את המסורת הדתית שלו על אחרים.

חנן פורת נישא על כפיים אחרי הפשרה עם הממשלה בסבסטיה, 1975

עבור היהדות היווה החילון אתגר אפוא לא רק מפני שהוא הביא לנטישה המונית של יהודים את קיום המצוות, אלא משום שהוא ערער מהיסוד את תבניתה של הזהות היהודית. אם עד למאה ה-18 תפסו היהודים את עצמם, ונתפסו על ידי אחרים, כקהילה אתנית-דתית נבדלת (למשל, כמו הדרוזים כיום), הרי שהאמנציפציה, כלומר הפיכתם של יהודים לאזרחים, חייבה אותם להגדיר מחדש את יהדותם. כפי שמתארת ליאורה בטניצקי בספרה How Judaism Became a Religion, היהודים, שרובם המוחלט חי לפני מלחמת העולם השנייה באירופה, הגיבו להתפתחויות הללו בצורות שונות והופכיות. בעוד האורתודוקסיה המודרנית, היהדות הרפורמית והיהדות הקונסרבטיבית הגדירו את היהדות כדת, הציונות תפסה אותה כלאום. הראשונים החזיקו שהיהדות היא מערכת טקסית ואמונית המוגבלת לתחום הפרט, ועשו מאמץ להראות שאין שום סתירה בהיותו של אדם, למשל, "גרמני בן דת משה", דהיינו גרמני בלאומיותו ויהודי בדתו. האחרונים דחו את המימד הדתי-אמוני שביהדות כסרח אנכרוניסטי שיש לזנחו, וראו ביהדות קודם כל לאום. כלאום על היהודים להקים מדינה משלהם, ובאופן מובן המדינה שהתנועה הציונית ביקשה להקים היתה חילונית ודמוקרטית. במדינה כזו יהודים, אם יתעקשו, יהיו יכולים להיות "דתיים", אם כי את העיסוק בעניין הארכאי הזה הם יגבילו לביתם ולקהילתם. המרחב הציבורי יתבסס על הצביון הלאומי, דהיינו: יהיה חילוני.

חתירה תחת יסודות החילוניות

חזרה לציונות הדתית. תחילתה של זו, כידוע, עם תנועת 'המזרחי' של הרב יצחק ריינס (1839-1915), אולם השקפתה של תנועה זו אינה מאתגרת את החלוקה המודרנית של היהדות לדת ולאום. ריינס הצטרף לציונות ההרצלינית במטרה לספק ליהודים מקלט בטוח בארץ ישראל. מבחינת יחסו לחילון אין הבדל עקרוני בין 'המזרחי' לבין האורתודוקסיה המודרנית בגרמניה, צרפת או ארה"ב. ניתן לומר שריינס פשוט חלם על ישראלים בני דת משה.

תורתו של הראי"ה קוק כבר מציגה תפיסה שונה באופן מהותי, שכן הראי"ה כיוון במפורש להתגבר על הפער בין דת ללאום על ידי איחויים יחד בקידושין משיחיים. הרב קוק ראה בעיני רוחו "מדינה שהיא ביסודה אידיאלית" המתקיימת כהאצלה אלוהית המוציאה לפועל את הרצון השמימי על פני האדמה. במדינה שכזו אין מקום לחילונים, שכן הקשר בין עליונים לתחתונים הוא בסיס קיומה, הוא מקור חיותה ופריחתה, ולא פחות מכך, הוא המצע הפוליטי שלה. תוך ניסיונות (כושלים) להקים את 'דגל ירושלים', תנועה פוליטית דתית, כתב הרב קוק כי "בהופעה עליונה של קדושה חופשית מזהרת נוכל להאיר את כל הנתיבות המשטריות". הפוליטיקה תיזון מהקדושה, הקדושה תהפוך פוליטית.

חנן פורת והרב משה לוינגר נישאים על כפיים אחרי הפשרה עם הממשלה בסבסטיה, 1975

כוונתו של הראי"ה היתה ביטול כל זכר לתחום של חולין. הוא זיהה היטב את מהלך הדיפרנציאציה של תהליך החילון, וביקר קשות את היהדות האורתודוקסית בזמנו, שעסקה בלשונו ב"אידאה דתית", כלומר שראתה את היהדות כדת. עבור הרב קוק היתה היהדות "אידאה אלוהית" המכילה את כל היקום באופן טוטלי ורואה בעם היהודי אורגניזם אחיד הפועל כביטוי לרצון העליון. חלוקת היהדות לדת מחד וללאום מאידך היתה בדיוק הדבר ששלל מכל וכל: "טעות גדולה היא ביד אותם שאינם מרגישים את האחדות הסגולית שבישראל […] ומזה בא הרצון לפלג את הענין הלאומי ואת הענין הדתי לשתי פלוגות". היהדות היא "חטיבה אחת בלתי מחולקה", והמדינה שתקום לה היא כולה הקדש לאלוהים. מלוא כל הארץ כבודו.

הרב קוק לא זכה לראות את מדינת ישראל בריבונותה, ואילו היה רואה קשה לדעת מה היה חושב עליה. בעשורים הראשונים לקיומה היתה ישראל לאומית במפגיע וחילונית למשעי. מנהיגיה לא ראו עצמם ככלי הקיבול של ההאצלה האלוהית ולא השתיתו את משטרה על "קדושה מזהרת". עדכון תורתו של הראי"ה והתאמתה למציאות הישראלית נערכו על ידי בנו, הרב צבי יהודה, ותלמידיו. אלה ינהיגו אחרי כיבוש יהודה ושומרון את גוש אמונים ויישמו בזרוע נטויה את שלמדו תחת ידו של הרצי"ה.

תורת הרצי"ה והופעתו של גוש אמונים

לבו הפועם של הקוקיזם הוא בקשת איחודן של שתי ישויות קדושות: ארץ ישראל ומדינת ישראל. קדושת הארץ נגזרת מהמקרא ומהמסורת. קדושת המדינה נלמדת מקביעתו של הרב קוק שהתארגנותם הנוכחית של יהודים בישראל מבשרת את בוא הגאולה. המשיחיות, כרגיל, משמשת כמתמיר אלכימי שהופך כל ברזל יומיומי לזהב גאולי. מדינת ישראל שולטת בפועל בארץ ישראל, ומטביעה עליה את רצון היהודים. רצון העם – עיקרון קוקיסטי חשוב – הוא ביטוי לרצון האל. לריבונות, כביטויו הפוליטי של רצון העם על הארץ, יש אפוא עבור הקוקיזם חשיבות מיוחדת. "אין הגאולה אלא ריבונות: ממשלה של העם במלוא רוחב ארצו", קבע הרצי"ה. ארץ ישראל, תחת עם ישראל, על פי רצון ישראל, שמקדם (גם בלא מודעותו) את תורת ישראל.

והנה, ריבונות ישראלית על "מלוא רוחב" הארץ התגשמה אחרי מלחמת ששת הימים. רק אז קדושת המדינה וקדושת הארץ התחברו באופן מושלם. כפי שקבע נתן אלטרמן, "ניצחון זה […] מחק למעשה את ההבדל בין מדינת ישראל ובין ארץ ישראל". עבור תלמידי הרצי"ה ההתפשטות הטריטוריאלית נחשבה לא רק לביטוי רצון האל, אלא להגשמת התיאולוגיה הפוליטית של רבם.

וההתפשטות הטריטוריאלית עצמה היתה להם פולחן. כדברי גדעון ארן, מדובר ב"קבליזציה של הלאומיות הישראלית, ובעקבותיה ריטואליזציה של האקטיביזם הפוליטי, שמאפשרות להביא את הציונות לקצה מסקניותה, ובו בזמן גם לפרקה ממעשיותה ולשחררה מאחריותה, שהן יסוד מהפכנותה ההיסטורית." מעשה ההתנחלות הופך לריטואל, והאמונה המשיחית מאפשרת לראות בעצם ההתיישבות על הקרקע והריבונות הישראלית עליה את הנעת גלגלי השיניים השמימיים של המכונה האלוהית. כביטויו הקולע של ארן, מדובר בהפיכת הציונות הדתית לדת ציונית. לא עוד החלק הדתי שבתוך הציונות, אלא המסגרת הדתית הכוללת, שמתאפיינת גם בציונות.

חנן פורת והרב משה לוינגר נישאים על כפיים אחרי הפשרה עם הממשלה בסבסטיה, 1975

שורשיו של גוש אמונים נתונים בפולמוס. גדעון ארן, שכחוקר התרוצץ עם חברי הגוש על טרשי השומרון, ממקם את עיבורו בין חברי 'גחלת', קבוצה של צעירים (לימים הרבנים חיים דרוקמן, צפניה דרורי, זלמן מלמד ואחרים) אשר בחפשם אחר מענה לחולין הישראלי קבעו את מושבם בישיבתו החצי-ריקה של הרב קוק, שהיתה אז מונהגת על ידי בנו. על פי ארן אם הרב צבי נריה, ראש ישיבות בני עקיבא דאז, היה יכול לתהות ב-1952 "כיצד לגשר על פני אותה הסתירה הנפשית של הנאמנות הכפולה, נאמנות לתורת ישראל ונאמנות למדינת ישראל", באו בני גחלת בתוך שנים ספורות וקבעו: הנאמנות היא כפולה רק באופן זמני, משום שתורה ומדינה חד הם. כשניתנה להם ההזדמנות, אחרי כיבוש יהודה ושומרון, ניתבו את ציבורם להגשמת חזונם.

דב שוורץ, מבכירי חוקרי הציונות הדתית, סבור שאנשי גחלת הגיעו רק כדי לנכס ולרכב על גבי תנועה שורשית שהתחילה בהעדרם. הוא מוצא את לידתו של הגוש בין מעגלי צעירים מבוססים בני המעמד הבינוני שיצאו ליישב את יהודה ושומרון לא מתוך תיאולוגיה גאולית אלא כפיצוי על רגשי נחיתות שסבלו מול הציונות החילונית, וכביטוי לאידיאולוגיה ציונית-חלוצית סטנדרטית למדי. הם פשוט ניצלו את ההזדמנות שלהם להיות חלוצים ו"מגשימים". רק מאוחר יותר נתלו בחזיונותיו של הרב קוק כדי להסביר לעצמם ולאחרים כיצד מתיישבים מעשיהם בפרוגרמה המשיחית הכלל-ישראלית. מעשה זה, ברם, איפשר ועודד את השתלטותם של רבני גחלת וקוקיסטים אחרים על התנועה, ולהפוך אותה בהדרגה לכוח תיאולוגי משיחי.

גוש אמונים הוקם בתחילת 1974, חודשים ספורים אחרי מלחמת יום כיפור. בקיבוץ כפר עציון התכנסו בוגרי ישיבת 'מרכז הרב', ביניהם משה לוינגר, חיים דרוקמן, יואל בן נון וחנן פורת, וניסחו יחד חזון לתנועת התעוררות דתית ולאומית. היקף החזון היה מרשים וכולל-כל. מטרתו היתה לא פחות מאשר גאולה שלמה לעם ישראל ולעולם כולו. הוא הכיל את קרבתם ההולכת וגדלה של היהודים החילונים אל עולם המצוות, שהרי זוהי הסינתזה שחזה כבר הראי"ה. ובאשר לריבונות הישראלית על יהודה ושומרון, הרי היא, כפי שפסק נחרצות הרצי"ה, בלתי-הפיכה. "מדינת ישראל היא עניין אלקי […] לא רק שאין נסיגות מקילומטרים של ארץ ישראל, חלילה, אלא להיפך, נוסיף כיבושים ושחרורים […] בבניין האלקי שלנו, המקיף וחובק זרועות עולם ועולמים, אין מציאות ואחיזה לנסיגה", קבע. גוש אמונים יהיה הביטוי הארצי לתנופת הגאולה. או במילותיו של חנן פורת: "גוש אמונים הוא הכמיהה להתגלות אלוהים ביש".

הרב צבי יהודה ואריאל שרון מניחים את אבן הפינה לאלון מורהגוש אמונים מקים את עפרה, קדומים, ומנסה שוב ושוב להקים את אלון מורה. מנחם בגין עולה לשלטון, מבטיח "עוד הרבה אלוני מורה", ומקיים. מוקמות בית אל, אלקנה, כפר אדומים. ההצלחה גוררת באופן הכרחי מיסוד. ב-1979 הוקמה תנועת 'אמנה' על מנת לארגן מבחינה בירוקרטית וכלכלית את מפעל ההתנחלויות. ב-1980 הוקמה מועצת יש"ע, כגוף מנהלתי המאגד את ראשי הרשויות ביהודה, שומרון ועזה. כך בעצם הלך גוש אמונים והתגבש פורמלית ובירוקרטית, הלך והתמסד, ולמעשה חדל להיות תנועה רעיונית חיה בסוף שנות השמונים.

חילון המשיח: התפרקותו של גוש אמונים

גוש אמונים הלך ונמוג, אולם תהיה זו טעות לראות את שקיעתו כעניין פשוט של "התברגנות". כמובן, כמו כל תנועה של התעוררות רוחנית גם גוש אמונים עבר את שלב הנעורים התוסס ונכנס למסילות הממוסדות יותר של החיים. אולם התפוררותו היא בראש ובראשונה היפרמותה ההולכת וגוברת של הפרדיגמה הקוקיסטית. זו התרחשה אמנם במקביל להתברגנותו של הגוש, אולם לא מפני שהתברגנות פירושה התמסדות, אלא מפני שמשמעותה העמוקה היא חילון.

הקוקיזם ראה את ציונות כמכלול לאומי-דתי המגשים את התוכנית המשיחית האלוהית. מעשה ההתיישבות על הקרקע היה לריטואל, להחלת הריבונות הישראלית על עוד ועוד שטחים הוקנתה משמעות גאולית. אולם מה קורה כאשר מעשה ההתיישבות נערך לא על ידי קבוצת אקטיביסטים משיחיים, אלא על ידי חברה מסחרית? ומה עולה מתוך חיפושם של המתנחלים עצמם לא את מעשה העלייה על הקרקע, אלא את איכות החיים בבית מידות אדום-רעפים? במהלך שנות השמונים, וביתר תוקף בשנות התשעים (ודווקא בתקופתו של ראש הממשלה רבין, ששיפר מאוד את התשתיות ביהודה ושומרון) הפך מפעל ההתנחלות לאבן שואבת למחפשי פתרונות ושדרוגי דיור. המתנחל, גם זה האידיאולוגי בעברו, חדל להיות חלוץ, והפך, מעשית ומהותית, להיות צרכן.

כאשר מתנחלים פונים אל המדינה על מנת לדרוש תקציבים ותשתיות, הם רואים בה ספקית שירותים, לא התגלות של שכינה. שתי התפיסות האלה אינן בהכרח סותרות, אולם הן מייצרות תודעה דתית שונה. החזון הקוקיסטי של אחדות הדת והלאום הוא מטיבו אידיאלי, ומתקשה לכנס אל תוכו גישה אינסטרומנטלית שמבקשת להשתמש במדינה, ולא לעבוד אותה. האקטיביזם מוחלף בשגרה, והשגרה ממסדת מערכת יחסים שבבסיסה השאיפה לשימור, לא לפריצה. המתנחל מתרגל לקבל, לא ליצור, והריטואל ההתנחלותי מנורמל. האיחוד בין ההתיישבות הלאומית לאתוס הדתי נשחק, והללו הופכים שוב לשני צדדים נבדלים של המציאות היומיומית.

הנה חוזרת לתמונה הדיפרנציאציה הבסיסית של תהליך החילון. הדת הציונית הופכת חזרה לציונות-דתית, כלומר לגישה המזהה את המדינה עם היהדות הלאומית ואת הדת עם היהדות ההלכתית. השגרה מחסלת את הקוקיזם, שללא הווקטור המשיחי הדורש תנועה מתוך מתח מתמיד הופך לעוד תיאולוגיה פרשנית המספקת תשובות מרגיעות לתהיות אמוניות. ההתברגנות מחלנת את הקוקיזם ומפרקת אותו לציונות דתית סטנדרטית.

אלון מורה, צילום של אבישי טייכר

לתהליך בסיסי זה של חילון חוזר יש להוסיף שני גורמים מאיצים. ראשית, חוסר נכונותם של היהודים החילונים לחזור בתשובה. תנועת 'ארץ ישראל השלמה', שקמה אחרי מלחמת ששת הימים, הציגה אוסף מרשים למדי של ישראלים חילונים (חיים גורי, נתן אלתרמן, אהרון אמיר, משה שמיר ועוד). אנשי גוש אמונים ראו בכך ראייה להתקדמות חזונו של הרב קוק: לכאורה עם המגע הישיר בחבלי המולדת ניעורה בחילונים "הנקודה היהודית", והם בדרכם חזרה אל התורה. התרסקותה של תקווה זו חתרה תחת האופטימיות הקוקיסטית. היא גם מלמדת על חוסר היתכנותו העקרונית של הקוקיזם (או של כל אידיאולוגיה דתית טוטליטרית): העולם המודרני מגוון ומורכב מדי, בניו מנויים על תפיסה אינדיבידואליסטית ואוטונומית מדי, מכדי להיכנס תחת מסגרת דוגמטית יחידה. החילון כאן כדי להישאר.

אם לא די בכך שעם ישראל לא חזר בתשובה, הרי שמאז שנות השמונים מדינת ישראל צמצמה שוב ושוב את ריבונותה של שטחי ארץ ישראל. הנסיגה מסיני, אחרי הסכם השלום בין ישראל למצריים, היתה המכה הקשה הראשונה לתיאולוגיה הקוקיסטית, ואחריה באו הנסיגות מערי הגדה בהסכם אוסלו, ומחבל עזה ב-2005. המשיחיות הקוקיסטית, שדחתה קטגורית כל אפשרות של נסיגה, היתה צריכה להתמודד עם סתירות חוזרות ונשנות לפרדיגמה שבה החזיקה. אלו גרמו לערעורה, וסייעו לפירורה.

שלושת גורמים אלה משתלבים והופכים את הנסיגה מהקוקיזם לתפיסה דתית-לאומית פשוטה, דוגמת זו של 'המזרחי', לכמעט בלתי נמנעת. ההתברגנות העבירה את ההתייחסות אל המדינה מהריטואלי אל הריאלי ומאידיאלי אל הפרגמטי. בהיותה של המדינה חילונית, ההסתייגות ממנה מתעצמת, ואף מגיעה לכדי ניכור. בית המשפט הופך לאויב, הממשלה היא "ממשלת זדון", ואפילו צה"ל כבר אינו קדוש כפי שהיה. וכאשר המדינה גם יוזמת פעולות הנמצאות באופן מובהק בסתירה עם התפיסה הקוקיסטית, הרי שהניכור ממנה הופך חד משמעי.

הציונות הדתית בישראל נסוגה אפוא לעמדת האורתודוקסיה המודרנית. היא חילקה מחדש את המציאות לתחום חילוני ותחום דתי, כאשר המדינה נחשבת עניין חילוני (שמולו יש להתנהל, ואם אפשר לקרב עד כמה שאפשר לערכים הנכונים), ואילו כל המתרחש בקהילותיה שלה (במערכת החינוך הדתית, בתנועות הנוער, כבתי הכנסת) נכנס תחת כנפי השכינה. אמנם שלא כמו באירופה או בארה"ב המדינה הזאת היא מדינת העם היהודי, אולם כמו אלה גם זו מדינת לאום מודרנית, וככזו מבוססת על ההיגיון החילוני המתחם את הדת במובלעת מסויימת, ומדיר אותה משליטה בשדות הכוח והידע.

דגל בית המקדש, כומתת גולני, חולצת כהנא, טייפ שמשמיע את  'התקווה' של 'הצל' - שימוש בסמלים דתיים כדי להעצים לאומיות

לאומנות מחלנת

אולם בכך לא תמו גלי ההדף מהתפוררותו של גוש אמונים. המגמה שהחלה עם קריסתה של תפיסת העולם הקוקיסטית התעצמה, ובעשור האחרון ניכר שהציונות הדתית הגיעה לשלב חדש בהתרחקותה מהאידיאלים הקוקיסטים, שלב שמסמן הדגשה יתרה על ההבחנה בין דת ללאום, כלומר העצמת החילון. תהליכים אלה קשורים להתרחבות חלקו של המימד הלאומי בתמהיל הזהות של הציונות הדתית, דהיינו להפיכתם של היסוד האתני והעמדה הפוליטית הימנית למרכזיים הרבה יותר מאשר בעבר.

החל משנות התשעים הפכה המפד"ל באופן מוצהר למפלגת ימין. "הברית ההיסטורית" עם מפא"י עברה מהעולם כבר ב-1977, אולם קיומה לפני כן מעיד על אופיה של המפלגה הדתית לאומית אז. מנהיגים פרגמטיים ויוניים מבחינה מדינית כיוסף בורג וזרח ורהפטיג הוחלפו בימנים מוצהרים כחנן פורת, יצחק לוי, ולבסוף נפתלי בנט. 'הבית היהודי' של ימינו מביא את התהליך לשיא, כאשר מהרכבו ניתן לראות בפשטות שעמדה ימנית חשובה יותר מעמדה הלכתית: המפלגה תקלוט חילונים ימנים, אבל אין בה מקום לשומרי מצוות שמאלנים.

והמפלגה הדתית לאומית אינה אלא תבנית נוף מצביעיה. במחקר מקיף שנערך ב-2014 במכון הישראלי לדמוקרטיה ('דתיים? לאומיים!') מצאה תמר הרמן ושותפיה כי "הימניות המדינית־ביטחונית" היא במעגליו הרחבים של ציבור זה מאפיין משותף יציב וקבוע יותר מאשר אורח חיים דתי אחיד ומחייב. במחקרה של פוריה גל גץ על היוצאים בשאלה ('הדתל"שים') מקרב הציונות הדתית היא מצטטת דתי לשעבר שמספר ש"גם אחרי שהפסקתי להיות דתי, יש תחושה שההורים והקהילה ייפגעו הרבה יותר אם תהפוך לשמאלני, כי זה נתפס ממש כבגידה." בגידה, באופן מובן, היא פנייה נגד קבוצת הייחוס, וקבוצת הייחוס מגלמת את מאפייני הזהות העיקריים שלנו. כאשר קבוצת הייחוס נקבעת על פי העמדה הפוליטית יותר מאשר על פי ההקפדה ההלכתית, מתבררים גם חלקיהם היחסיים של אלה בזהות הפרטית.

בנט לפני כמה ימים. לחצו למעבר לכתבה

כך נראה חילונה המתגבר של הציונות הדתית. סרוג הכיפה רואה עצמו קודם כל כבן לעם היהודי וכמגינה של מדינת ישראל. נכון, לבד מזה הוא גם שומר מצוות, אבל זאת פשוט "הדת" שלו, משהו שהוא מוסיף על גבי הלאום ושמבטא את יחסו האישי עם האל. זהותו הבסיסית היא יהודי-אתני וישראלי-לאומי. נראה שמתוך המכלול הקוקיסטי נשמרה ההערצה ללאומיות – אולם ללא תרגומה של הלאומיות לשפה תיאולוגית.

יש כמובן עדיין ציונים-דתיים המאמינים בבוא הגאולה ובהתנחלויות כפרוייקט המרכזי שמחיש אותה, אולם אלו נדחקו לשוליים וכיום הם במצב דומה לזה שהיו בו לפני מלחמת ששת הימים. יש גם ציונים-דתיים שהזהות ההלכתית שלהם עדיין חזקה ביותר, ועולה על זו הלאומית. אלו החרד"לים (חרדים-לאומיים), קבוצה שהלכה והתגבשה במקביל להתפוררותו הכללית של הקוקיזם. קבוצות אלה ממשיכות להחזיק בגרסאות שונות של הקוקיזם, אולם הן מייצגות מיעוט בקרב הציונות הדתית. עבור רוב בני הציונות הדתית הלאומיות המודרנית ושמירת המצוות מהווים שני מוקדים נבדלים של זהות, והראשון הוא שהולך ותופס את הבכירות.

מתוך חורבותיו של גוש אמונים עולה אפוא ציונות דתית הלכתית פחות ולאומית יותר. זו ציונות דתית ללא להט משיחי, ובעלת זהות יהודית מדוללת, הנשענת בעיקרה על המימד הלאומי, ומציגה תפיסה יהודית פשוטה ואתנוצנטרית. ישעיהו ליבוביץ טעה כשניבא שבאכזב החזון המשיחי של גוש אמונים יתנצרו בניו, אולם הוא ידע היטב כי העלאת הלאומיות לכדי עקרון דתי פירושה האלהתה, דהיינו מיקומה האלילי כמרכז הדת. ה"טיעונים 'הדתיים' לסיפוח השטחים", כתב באפריל 1968, אינם אלא "ביטוי להפיכת דת ישראל לכיסוי ללאומנות ישראלית". הלאומיות היא העיקר, הדת היא הכיסוי. כיום אנו רואים היטב את תוצריו הגרוטסקים של תהליך זה.

ואולם, אין לטעות ולחשוב שהשלב הנוכחי בנפתולי היחסים המתוחים בין דת יהודית ללאום יהודי הוא השלב האחרון. מרגע שהופרדו בלידתה של המודרנה, נמשכים יסודות אלה האחד אל תאומו. התשוקה להכנסתו של המרחב הציבורי תחתיה מוטבעת באופן מהותי במערכת דתית שעברה חילון, על אחת כמה וכמה כשמדובר במערכות מונותאיסטיות כוללות-כל כיהדות וכאסלאם. הקודש לדת כדם לגוף האדם. ניסיון נוסף לאחד שוב, כיחוד קודשא בריך הוא ושכינתה, בין דת ללאום, הוא רק עניין של זמן. וזמן כידוע הוא כל מה שצריך לדלג עליו כדי להגיע אל אחרית הימים.

:


פורסם היום ב'מוסף הארץ'

ראיון שלי מאת איילת שני

כאדם שאינו חילוני – איך אתה מגדיר חילוניות?
אני לא חילוני, אבל יש מובנים שאני חילוני בהם. אני חושב שאנשים מגדירים חילון באופן מוטעה.

קיים בלבול בין חילוניות לאתיאיזם.
כן. התפיסה הזו שהעולם החילוני הוא עולם שפשוט הורידו ממנו את הדת היא שגויה. תהליך החילון הוא הרבה יותר מזה. הוא הוצאתם של עוד ועוד שדות כוח וידע מידי הדת והעברתם לסמכויות אחרות. כמו המדינה, כמו המדע, כמו המצפון. אנחנו פחות ופחות זקוקים לממסד הדתי שיספר לנו מה טוב ומה רע, מה נכון ומה לא נכון, איך הגענו עד הלום ואיך לחנך את הילדים שלנו. אם אנחנו מסתכלים על העולם שאנחנו חיים בו היום, אין שום ספק שהוא עולם חילוני במובנים האלה. כדי שהדת תודר מהמרחב הציבורי, היה צריך לעלות אתוס שיחליף אותה.

מבנה ערכי אחר. ערכים הומניסטיים, אני מניחה.
יניקת הערכים שמניעים את חיינו לא מהדת או מאלוהים, אלא מתוך עצמנו. מהתבונה שלנו, מהמצפון שלנו. כל מרחב ציבורי חילוני מלא בערכים האלה בכל מקרה. נכון שהשוק הקפיטליסטי מאתגר את הערכים האלה, אבל אין דבר כזה מרחב נטול ערכים.

תגיד את זה לחובבי משל העגלה הריקה.
הרבה פעמים, לצערי, החברה החילונית בישראל באמת שוכחת להגן על הערכים שחשובים לה.

נראה לי שאפשר להקביל בין החברה החילונית למחנה השמאל. אחרי שנים של מעין דה לגיטימציה, כבר לא ממש ברור מה הם הערכים, אין קול ברור.
כל עוד לחברה החילונית היתה תשובה פשוטה לשאלה "מה עושה אותי יהודי", היא היתה יכולה לעמוד עם גב זקוף מול החברה הדתית. בציונות החילונית התשובה היתה, "אני סוציאליסט, אני בונה פה חברת מופת, חזרתי לארץ שהיסטורית היינו בה. אני מיליטנטי, אני פטריוט, אני לאומי — וככה אני יהודי".

הנרטיב הזה מת.
והותיר אחריו הרבה מאוד אנשים שבעצם אין להם תשובה לשאלה מה עושה אותם יהודים. חלק מהם מחפשים את התשובה הזאת בכל מיני סדנאות, קורסים, הפרשות חלה, ולחלק אין שום בעיה עם התשובה הקוסמופוליטית — אני אזרח העולם וטוב לי ככה. אבל שתי התשובות האלה, מכיוון שהן לא מנוסחות עד הסוף ובוודאי לא מגובשות לאיזשהו עמוד שדרה זהותי יהודי, מעמידות אותם במבוכה כשהם נתקלים בדרישות היהודיות של שומרי המצוות.

היית מציע לציבור החילוני לבסס לעצמו איזשהו קוד?
הציבור החילוני, ואני מכיל את עצמי בציבור הזה בנוגע לכך, חייב לגבש לעצמו זהות יהודית אוטונומית, שאינה תלויה ביהדות האורתודוקסית כדי לייצג את עצמה. המסורת היהודית מלאה בערכים שאין שום בעיה לתרגם אותם לשפה הומניסטית ואף פמיניסטית. זה אותנטי לנו. מובן שהמסורת מלאה בדברים אחרים, שאין שום בעיה לתרגם לגזענות ולאתנוצנטריזם.

את זה אנחנו רואים כל הזמן. אולי פשוט השתכנענו שהעגלה שלנו ריקה?
רבים בוודאי השתכנעו בכך. אבל אם אנחנו מסתכלים על התשובה, על הזהות היהודית שיש לקהילה שומרת המצוות בישראל, הן לחרדים והן לציונות הדתית, נראה שהיא הרבה יותר ענייה ממה שנדמה מבחוץ. היא נדמית מאוד בטוחה בעצמה ומלאת פתוס והבטחה, אבל בעצם אין כמעט יצירה תורנית משמעותית. פעמים רבות זאת זהות דלה, שמתבססת על אתנוצנטריזם, על שנאת הזר, על הרגשת עליונות מזויפת, על שכפול של קטעים מהרבנים קוק, סולובייצ'יק או שך, שבאמת לא יכולים לענות על האתגרים שהחברה היהודית בישראל ניצבת בפניהם היום. זה רץ על ריק. האתגר להעמיד זהות אלטרנטיבית, אוטונומית, שתוכל לתת תשובה החלטית, הוא לא כזה גדול. הזהות הזאת חיונית על מנת לבנות כאן חברה משגשגת וראויה. אנחנו חייבים להמשיך את המסורת לכיוון שימנע מהיהדות להפוך לכת מתבדלת, בלתי רלוונטית, או לספרטה מודרנית שחמושה באטום, אלא יאפשר לה לתרום את חלקה למסע האנושי.

שאר הראיון, שפורסם ב'מוסף הארץ', כאן.

הספר מאחר מעט להגיע לחנויות. כשיגיע אודיע.

jewmed

על פרדיגמת "הקידמה" ועל סוגים שונים של מודרניות

גרבוז מתעמת עם ד"ר הני זובידה בתוכנית חדשות לילה, ערוץ 2. לחצו על התמונה כדי לעבור לשם.במאמרה אתמול ציינה רונה ברנס את שמי כאחד מה"אינטלקטואלים, או כאלה המתקראים כך", שהצהיר על עצמו שהוא משתטח על קברים ומחזיק בקמעות, וזאת כחלק מהמקהלה שתקפה את דבריו של יאיר גרבוז. היא טוענת שגרבוז בסך הכל צודק עקרונית, שהוא מפחד מדעיכתה של המחשבה הרציונלית בישראל, מבוז לערכי הנאורות, ושאכן יש קשר בין אמונות טפלות לבורות. אבהיר את עמדתי.

ראשית, גם אני מפחד מדעיכת המחשבה הרציונלית ומבוז לערכי הנאורות. עם זאת, לא זה מה שגרבוז אמר בנאומו או בדברים שהוסיף בתקשורת אחריו. גרבוז קשר בין ענייני קברים וקמעות לבין חוסר השכלה ונחשלות חברתית, וקבל על ש"אנחנו" נידונים להישלט על ידי אנשים שעוסקים באלו, ושכנראה לדעתו אינם ראויים לכך.

העמדה של גרבוז יוצאת מתוך מה שאפשר לכנות פרדיגמת "הקידמה". היא מניחה שככל שהעולם יהפוך ליותר משכיל, "מדעי", ורציונלי כך העולם יהפוך פחות שמרני, פחות מסורתי ופחות דתי. על פי תפיסה זו דמוקרטיה מודרנית היא ממילא חילונית, ושליטים דמוקרטים אינם מנשקים מזוזות.

הבעיה שלי עם דבריו של גרבוז, לבד מהמימד הגזעני שבהם, הוא שהקישור בין השכלה לחילון, בין "קידמה" לזניחת אמונה, רחוק מלהיות חד ערכי. הוא מורכב, ודרכי הביטוי שלו שונות ומגוונות. אם נתבונן מקרוב בדבריו של גרבוז נראה שהוא בעצם מתאר את תהליך החילון כפי שהתרחש באירופה, והוא בעצם מבקש מכל מי שרוצה להשתתף במשחק הדמוקרטי להפוך לאירופאי. אבל לתהליך המודרניזציה צורות רבות, ולא כולן נגמרות באבדן האמונה הדתית ובגמילה מנישוק מזוזות. ממילא יכול אדם להיות משכיל ומתקדם ועדיין לדבוק במסורת דתית, ואף בפרקטיקות שונות שנחשבות על ידי אחרים "אמונות טפלות".

אני לא מזלזל כלל וכלל בהשיגי הקידמה. כן, קידמה ללא מירכאות. יש קידמה, והאנושות היום נמצאת במקום אחר לחלוטין ממה שהיתה לפני המהפכה המדעית ולפני תהליך החילון. שני אלה עשו טוב מאוד לחברה האנושית. הטענה שלי היא כלל לא כנגדם, אלא כנגד תפיסה פשטנית שלהם, תפיסה שרואה בהם מעין חץ אוניברסלי וחד כיווני שבסופו כולנו זונחים את האמונות והמסורות הדתיות שלנו והופכים לאירופאים.

כי זה לא יקרה. מי שמצפה לזה יתאכזב, ומי שמבקש לכונן חברה על טהרת אנשים שכאלה נמצא במקום הלא נכון. כי כאן לא אירופה. באמת, במובן מאוד עמוק, כאן לא אירופה. ומה שיש להבין הוא שזה בסדר גמור. לא צריך להיות אירופה כדי לכונן חברה בריאה, ולא צריך להיות אירופה כדי לבנות מדינה מתוקנת. כן, גם דמוקרטית, גם ליברלית. אבל גם מסורתית, וגם רב-עדתית.

הסיבה לכך היא שיש יותר מדרך ביטוי אחת למודרנה, ויותר מפרשנות אחת לדמוקרטיה ולחילון. אני לא טוען שכל פרשנות היא לגיטימית ושאין הבדל בין פרשנותה של דורית ביניש לזו של אביגדור ליברמן. טענתי היא שראיית המסורת הדתית, על מנהגיה ומנהיגיה, כמכשול ודאי לקידמה ולדמוקרטיה היא מוטעית. הדת יכולה להכשיל דמוקרטיה אבל יכולה גם לשמש לה בסיס איתן. מסורת יכולה להפוך חברה לנחשלת אבל יכולה להפוך חברה למשגשגת. ואגב, גם לשגשוג צורות רבות.

הדמוקרטיה שלנו לא תהיה טובה יותר אם היא תהיה נקייה מדת וממסורת. היא תהיה דמוקרטיה מסוג אחר. ולדעתי האישית היא תהיה ענייה יותר, רדודה יותר ובסופו של דבר חלשה יותר.

נכון, כפי שכותבת ברנס, יש קשר בין אמונות טפלות לבורות. גם אני לא מעוניין שהכרעות פוליטיות יתבססו על חזונות משיחיים או שהכלכלה שלנו תונהג בידי רנטגנים ופינטואים. אבל גם האמונה שיש רק דרך אחת – חילונית – להיות אדם משכיל או דמוקרטי היא אמונה טפלה, וגם היא קשורה לבורות. לפעמים היא קשורה גם לגזענות. כדאי מאוד להתפכח ממנה.

וזה עוד לפני ששאלנו את עצמנו האם יש איזה סיכוי קטן שחלק מאמונותינו הדתיות כלל אינן טפלות.

:

התפרסם במדור הדעות של 'הארץ'

מיסטיקה – מקודשת וחילונית

המונח "מיסטיקה" צבר לאורך השנים מטען כל כך גדול ומגוון, עד שקשה היום להתייחס אליו בצורה עניינית. עבור רבים מיסטיקה היא פשוט כל מה שלא הגיוני, ועבור אחרים מדובר בלא יותר מאשר פלח השוק השופע שבו מני אצטגנינים מציעים לנבא לנו עתידות באמצעות קריאת קפה, קלפים או הילות. "אין מילה בשפה האנושית, אפילו לא 'סוציאליזם', שעושים בה שימוש מופקר כל כך", אמר הכומר האנגליקני וחוקר המיסטיקה וויליאם אינג', וזאת כבר ב-1899.

ממש באותה עת דיבר אינג' החל המונח ליצור סביבו עניין אקדמי, ותחום חקר המיסטיקה התגבש. תחילת המאה העשרים ראתה את יציאתם לאור של כמה ממחקרי המיסטיקה הקלאסיים, שממשיכים להוות בסיס איתן לתחום עד היום. בראשם ניצבו ספרה של אוולין אנדרהיל (Underhill) "מיסטיקה: על טבעה והתפתחותה של ההכרה הרוחנית האנושית" וספרו של וויליאם ג'יימס "החוויה הדתית לסוגיה: מחקר בטבע האדם". כותרות הספרים מצביעות על המגמה המשותפת של מחבריהם: על פיהם המיסטיקה היא יסוד חיובי ואימננטי בטבע האנושי, אשר ממנו יוצאות, כמו דיברות מתוך הענן, הדתות כמוסדות חברתיים ודוגמטיים.

גישתם של אנדרהיל וג'יימס כבשה את המחקר עד שנות השבעים של המאה העשרים, ועבור חוקרים רבים העניין האקדמי במיסטיקה הפך לניסיון להראות בצורה אנליטית שיש בסיס משותף לדתות כולן ולב אחד פועם במגוון מופעיהם השונים. החוויה המיסטית נחשבה למהות היולית ואוניברסאלית, שהמעטים שזכו להכירה אישית פירשוה ופיתחוה לאחר מכן לכיוונים מיתיים מגוונים. דתות העולם, אם כן, אינן אלא תרגומים תרבותיים שונים לאותה מציאות (על-)טבעית.

ב-1978 ערך סטיבן כץ, אז פרופסור באוניברסיטת דרמות (Dartmouth) בניו-המפשיר, כרך של מאמרים אשר החשוב שבהם, פרי עטו, ערער בצורה חריפה את הנחת המוצא הזאת. הוא מתח ביקורת חמורה על התפיסה המהותנית העומדת בבסיס העמדה של ג'יימס ואנדרהיל, וקבע שהחוויה הדתית, כמו כל חוויה אחרת, מותנית ואף מובנית על ידי הרקע החברתי-תרבותי המסויים של הפרט. במילים אחרות, אין חוויה מיסטית כיסוד ראשוני ומשותף – יש רק חוויה מיסטית נוצרית, יהודית, בודהיסטית, פגאנית וכו'. מרגע זה נחלקו חוקרי התחום בין הגישה המוקדמת יותר לבין זו המאוחרת. ספר שיצא זה עתה חושף אותנו לעמדותיו של יוסף בן שלמה בעניין.

בעיה עם מיסטיקנים שפויים

בספר, על היחס בין דת ובין מיסטיקה, מתגלה יוסף בן שלמה כבן נוסף למסורת המוקדמת, אם כי לא בלי לחרוג ממנה בכמה נקודות חשובות. בן שלמה, שבשנות השישים היה תלמידו של רוברט צ'רלס זהנר, מחוקרי המיסטיקה החשובים של המאה העשרים, ממשיך את דרכו של רבו בנושא זה. זהנר פרסם ב-1957 ספר שמכותרתו, Mysticism Sacred and Profane ("מיסטיקה קדושה וחילונית"), ניתן להבין כי הוא לא סבור שכל חוויה מיסטית שווה לאחותה. ואכן, זהנר מבחין בו בין סוגים שונים של חוויה מיסטית: חוויית אחדות עם הטבע כולו; חווית אחדות הנשמה עם 'המוחלט', אבל לא עם עולם התופעות; וחוויה אחדות הנשמה עם האלוהים, בקשר של אהבת דודים.

מה שמייחד את ניתוחו של זהנר, הוא שהוא מדרג, בצורה מאוד לא אקדמית, את החוויות האלה על פי מידת האותנטיות שלהן. על פי זהנר חווית האחדות עם האל היא האמיתית מכולן. בן שלמה מחרה-מחזיק אחריו, ובספר שלפנינו חוזר בעצם על תורתו של מורו, אותו הוא מצטט בצורה נרחבת, ומוסיף כמה אבחנות משלו. בן שלמה מאשר שלדעתו יש אכן הבדל עקרוני בין מיסטיקה הקשורה לדת היסטורית לבין מיסטיקה שאינה, דהיינו מיסטיקה חילונית, ועם זאת הוא עצמו מתקשה לסרטט אותו.

הבעיה הקשה שעומדת בפני חוקרים נוצרים (או יהודים) שהם גם בעלי השקפה מטפיסית ודתית, היא כיצד להסביר את החוויות של מיסטיקאים "שפויים", המגלות את כל קווי האופי של מיסטיקה "אמיתית", מלבד תוכנה התאיסטי. (עמ' 110)

אכן בעיה, שכן יש לנו מגוון רחב של עדויות על חוויות מיסטיות שזכו להן כל מני חילונים, כלומר אזרחי המודרנה שחיו ללא זיקה דתית, שהיו אנשים חביבים ושפויים בהחלט. עדויות אלה דומות להפליא לדיווחים של מיסטיקנים דתיים בפרטים רבים – לבד מציון נוכחותו של האל. שורו למשל בעדותו של ואצלב האוול, המחזאי, המשורר ופעיל הפוליטי הצ'כי, שמספר, במכתב מהכלא בו ישב בראשית שנות השמונים, על חוויה שפקדה אותו:

ישבתי על ערמה של ברזל חלוד והתבוננתי בצמרתו של עץ אדיר שהתנשא, בשלווה מלאת כבוד, מעל ומעבר לגדרות, לתיל ולמגדלי השמירה שהפרידו ביני ובינו. בעוד אני מביט ברעד הבלתי-מורגש של עליו על רקע השמיים האינסופיים, כבשה אותי תחושה שקשה לתאר: בבת אחת נדמה היה שנסקתי מעל לכל המאפיינים של הקיום הרגעי שלי בעולם אל תוך מצב מחוץ לזמן, אשר בו כל הדברים היפים שאי פעם ראיתי קיימים בהווה-משותף מוחלט. הרגשתי תחושה של השלמה, למעשה תחושה של הסכמה עדינה עם מהלכם הבלתי-נמנע של הדברים כפי שנגלו לי כעת, ולזה היתה שותפה נחישות חסרת דאגות לעמוד אל מול פני כל מה שיבוא. פליאה עמוקה לגבי ריבונות ההוויה הפכה לתחושה מסחררת של נפילה חופשית אל תהום המסתורין שלה. […] הוצפתי בהרגשה של אושר עילאי והרמוניה עם העולם ועם עצמי, עם הרגע ההוא, עם כל הרגעים שהייתי יכול להיזכר בהם, ועם כל דבר בלתי-נראה שנמצא מאחורי העולם ושנושא משמעות. הייתי אפילו אומר שאיכשהו "הוכיתי על ידי אהבה", אבל אין לי מושג אהבה למי או למה. (מתורגם מתוך הספר Religion in Human Evolution של רוברט בלה, עמ' 6-7)

לכאורה, אין כאן דבר שנופל מתיאורים רבים של חוויות של מגע או אף איחוד מסויים עם האלוהות, לבד מזה שהאלוהות לא עולה על דעתו של האוול החילוני. עבור בן שלמה, כמו עבור מורו זהנר, ללא איזכור האל חייבת החוויה הזאת ליפול לתחום המיסטיקה החילונית, הנחותה מזו התאיסטית. בן שלמה מביא בספרו עדויות מאת מרסל פרוסט וארתור רמבו על חוויות מתונות יותר, שהוא קובע (גם כאן בעקבות מו"ר זהנר) שהן אינן מיסטיקה ממש. חבל שהוא מסתפק בתיאוריהם החלביים, ולא פונה לתיאורים כגון זה של האוול, שהיו מהווים עבורו אתגר רציני יותר.

סמים משני תודעה וחיים

בניסיונו לסדר את החוויות המיסטיות של האנושות במדרג היררכי פותח בן שלמה חשבון גם עם חוויות דתיות הנובעות משימוש בחומרים הלוצינוגנים כמסקלין ול.ס.ד.. הוא מביא כמקרה מבחן את חויותיו של אלדוס הקסלי, הסופר והוגה הדעות המפורסם, שכאשר היה תחת השפעת מסקלין העיד כי הוא סוף סוף מבין על מה מדברים כל המיסטיקאים. כאן שוב הולך בן שלמה בצעדים מדודים מאוד בעקבות זהנר, וגם הוא, כמו מורו, מגנה את ההשוואה. הוא מנתח את עדותו של האקסלי ומגיע למסקנה שהיא "שונה מבחינה פנומנולוגית מתיאורי כל המיסטיקאים את מהות חוויתם" (עמ' 91), ולכן אין לכנותה כלל "מיסטיקה".

אפשר להתווכח על ניתוחו הפנומנולוגי של בן שלמה, אולם קשה לקבל את קביעתו כי

איננו יודעים עד כמה 'המיסטיקה החילונית' בכלל, והתנסות המסקלין בפרט, משנה את חייו של המתנסה בה, ועל סמך מה סבור הקסלי ש"לעולם שוב לא יחזור להיות אותו אדם" (עמ' 93)

דא עקא, אנחנו דווקא כן יודעים שחוויות מיסטיות ללא נוכחות האל יכולות להשפיע בצורה דרמטית על חייו של אדם, ואנחנו גם יודעים שחוויות מיסטיות שמתעוררות בעקבות נטילת סמים למיניהם משפיעות לעיתים בצורה מתמשכת, וחיובית, על המתנסה בהן.

את אמיתותה של הקביעה הראשונה היה יכול בן שלמה להבין מחייהם ועדויותיהם של "מיסטיקנים חילונים" שונים שהוא עצמו מזכיר בספרו. לגבי אמיתותה של הקביעה השנייה, ניתן היה לפנות לניסוי מפורסם שנערך ב-1962 באוניברסיטת בוסטון, שבו קיבלו עשרה מתנדבים כמוסות פסילוסיבין (Psilocybin), ועשרה אחרים קיבלו פלצבו. גם חצי שנה אחרי אותו היום דיווחו המשתתפים שהיו תחת השפעת פסילוסיבין שהם נעשו "רגישים לבעיותיו של הזולת", "מגובשים יותר מבחינה אישיותית", וש"התחדדה ההערכה שלהם למשמעות שבחיים" (דברי המאמר שפורסם אז). בסוף שנות השמונים, כלומר כרבע מאה לאחר מכן, חזרו חוקרים אל אותם נבחנים, ועל פי עדויותיהם חייהם של רוב מי שנטל אז פסילוסיבין הושפעו לטובה.

יכול להיות שיש סיבות אחרות להתנגד לחוויות רוחניות שמתעוררות על ידי סמים, אולם בן שלמה אינו מונה אותן, ובדברים שהוא כן מביא הוא אינו מדייק, כאמור. בכלל, נראה שהספר כתוב בשיטת "זרם התודעה", כאשר המחבר מונה דוגמאות ללא סדר ברור. הפרקים אמנם מחולקים חלוקה תמטית מובנית, אולם בן שלמה אורג את התיאוריה שלו בדבר מהותה של המיסטיקה בצורה לא שיטתית.

נכון לשנות השבעים

מספר ספרי העיון בעברית המוקדשים לחוויה הדתית הוא קטן, למעשה זעיר. ישנו התרגום של ספרו הגדול של ג'יימס, תרגום ספרו של רודולף אוטו, 'הקדושה', וספרו של בן עמי שרפשטיין, 'החוויה המיסטית' מתחילת שנות השבעים. לאחרונה יצא ספרו של רון מרגולין, 'הדת הפנימית', אם כי הוא מטפל בנושא בעיקר מזווית יהודית. כל ספר נוסף, אם כן, הריהו תרומה חשובה לתחום, בוודאי ספר מאת חוקר והוגה חשוב כבן שלמה. יחד עם זאת, ספרו של בן שלמה אינו יכול להיחשב כמחקר מספק של הנושא.

הבעיה המרכזית של הספר היא שהוא אינו מעודכן. למעשה, נדמה כאילו הוא נכתב בשנות השבעים. מתוך התחשבות בקורא לא אכביר מילים על החוקרים הבינלאומיים מעשרות השנים האחרונות שבן שלמה כלל אינו מתייחס אליהם, ואעמוד רק על אלו המקומיים. בן שלמה מרבה לצטט את גרשם שלום, אבל מאז שלום בכל זאת נכתבו אי אילו ספרים. בספרו אין ולו אזכור אחד לחוקרי מיסטיקה חשובים כמשה אידל, רחל אליאור, יהונתן גארב, יהודה גלמן, בועז הוס, אליוט וולפסון, רון מרגולין, חביבה פדיה ואחרים. חסרונם זועק מתוך דפי הספר, ומותיר אותו חסר.

בעיה נוספת היא, כאמור, הנטייה לשפוט לשלילה חוויות מיסטיות שאינן מתאימות לפרדיגמה המונותאיסטית. בכך כאמור הולך בן שלמה בדרכו של זהנר. נראה שלשניהם כמה תכונות משותפות, שגוררות אחריהן חסרונות משותפים. לא רק ששניהם מאמינים אדוקים במסורות דתיות מסויימות, אלא ששניהם הגיעו אליהן אחרי הפיכת לב. כ"חוזרים בתשובה" (זהנר לנצרות הקתולית, בן שלמה לציונות הדתית) הם ששים להגן על הכרעתם האמונית, דבר שמטה את מסקנותיהם המחקריות לכיוון מאוד מסויים. הבדלת מיסטיקה "קדושה" מ"חילונית" תוך העמדתן במדרוג היררכי נאה אולי לרבנים ומנהיגים רוחניים, אבל בעייתית עבור חוקרים. אפילו זה לא היה נורא אם היה נעשה מאמץ קפדני בהבאת מקורות רלוונטיים ומחקרים עדכניים כדי שהשיפוט יהיה הוגן, אבל מאמץ כזה לא נעשה. התוצאה היא ספר מחקרי שאפשר להכניס בשקט לישיבות, ועל כל אחד להחליט אם זה יתרון או חיסרון.

גם שפינוזה

יוסף בן שלמהיוסף בן שלמה, שהלך לעולמו בתשס"ז, היה מגדולי האינטלקטואלים בישראל. בחייו הוא עבר תהליך ארוך טווח של התרחקות ואז התקרבות מחודשת אל דת אבותיו. בעוד שבבגרותו התרחק משורשיו בציונות הדתית, הרי שאחרי מלחמת ששת-הימים ערך מהפך בחייו, והתקרב שוב אל הדת, ואיתה לעמדות מדיניות ימניות. הוא חבר לחלוצי 'גוש אמונים', השתתף בעלייה לסבסטיה, ובמשך שנים היה מדובריה הבולטים של תנועת ההתנחלות. מפעלו המרכזי היה ניסיון לסכם את תורתו של הראי"ה קוק, מבצע אדיר מימדים עליו עמל כשני עשורים, אולם לא השלים.

על פי מיכל לניר, מי שהתבקשה אחרי פטירתו על ידי משפחתו של בן שלמה להוציא לאור את כתביו, ומי שהביאה לדפוס את הספר הנוכחי (יחד עם אברהם שפירא), בן שלמה כתב את ספרו על המיסטיקה עד מחצית שנות התשעים, אז נדם כל מפעלו המחקרי בעטיים של הסכמי אוסלו. עבור בן שלמה התפתחות זו סימנה את קץ הציונות, וממילא הוא לא ראה טעם להמשיך לכתוב. מי שרוצה יכול לתלות בהסכמים הללו עוד תוצאה מצערת.

אולם לא הכל נשטף בצער הימים. יחד עם הספר המדובר כאן יצא לאור גם הספר האתגר של השפינוציזם, בו בן שלמה ניגש לפתח את תחום מומחיותו הגדול, תורתו של ברוך שפינוזה. שני הספרים יצאו בהוצאת כרמל, וישראל כרמל, המו"ל, ראוי לכל שבח על שלקח על עצמו את הפרוייקט החשוב הזה. מקריאה בספר על שפינוזה, נראה שהוא רציני ומעמיק יותר מזה שסקרנו לעיל. והנה, כבר בפתחו לא שוכח בן שלמה את המיסטיקה חביבתו, ומציין ש"החוויה המקורית, שממנה נובעת שיטתו של שפינוזה, אינה רחוקה מזו של מיסטיקאים נוצרים ומוסלמים בעלי מגמה פנתאיסטית, ואולי אף זהה לה." גם שפינוזה, אם כן, במיסטיקנים.

סתם

פורסם היום במוסף 'שבת' של מקור ראשון. פרטי הספר: יוסף בן שלמה, על היחס בין הדת למיסטיקה, כרמל, ירושלים, תשע"ב 2012, 207 עמ'

קו שבר עיקרי במלחמת התרבות בישראל

ברשימה הזאת אני רוצה לנסות לסרטט את אחד מקווי החלוקה המרכזיים לדעתי בחברה הישראלית היום. הוא קשור לחלוקה בין דתיים לחילונים, אבל הוא אינו החלוקה הזו. הוא נובע מתוך תהליכים שעברו על היהודים החילונים והדתיים בעשרות השנים האחרונות, אבל הוא הגיע לפרקו ועלה על פני השטח רק לאחרונה. החיכוכים האחרונים (שירת נשים, תג מחיר) מבטאים את תוצאות התהליכים הללו והבשלתם. אנסה להראות כיצד.

תקופות משבריות כגון זו שאנו נמצאים בעיצומה מדכדכות אותי באופן אישי, אולם מה שטוב בהן הוא שאנחנו נדחפים קצת יותר להגדיר לעצמנו את הערכים שעומדים בבסיס השקפת העולם שלנו, כמו גם את צורת החיים שחשוב לנו לבסס ולהגן עליה. המחאה החברתית של הקיץ האחרון פרצה גם בגלל שאי אפשר היה יותר להתעלם מכך שמדינת ישראל מתרחקת מאוד מדמותה הציונית-חלוצית-חילונית-ליברלית שרבים מהיוצאים לרחובות גדלו עליה. ישראל ההיא הולכת ונמוגה לא רק בגלל עצירת תהליך השלום עם הפלסטינים, ולא רק בגלל הדמוגרפיה המאיימת בגני הילדים. גם השוק הקפיטליסטי עצמו, דווקא כשהוא מוצלח ומשגשג, מסמן פרגמנטציה חברתית ופשיטת רגל ערכית אל מול ההגיון ההיפר-קפיטליסטי (למשל בתחומי החינוך, הבריאות, התשתיות, התקשורת), שבו הערכים היחידים הם התחרות, הרווח, והעלות-מול-תועלת.

היציאה אל הרחובות סימנה אם כן גם רצון לחזרה לסולידריות ההיא, של "ארץ ישראל הישנה והטובה", ובכך לאו דווקא שיבה להגמוניה האחוס"לית, אלא יותר לתחושה של ההגמוניה ההיא, להרגשה שיש כיוון משותף לכל העסק הזה, והוא הכיוון של כולנו. כפי שהודגש שוב ושוב על ידי המפגינים, הרצון היה לשלב כמה שיותר מגזרים ונטיות פוליטיות, מתוך איזשהי ערגה להחזרת המדינה "שלנו", שאבדה לנו. זה לדעתי סממן שיכול ללמד אותנו משהו חשוב. מה שאני רוצה במיוחד להדגיש ברשימה הזאת הוא שה"שלנו" הזה מוגדר כיום פחות על ידי מוצא עדתי והשקפה פוליטית, ואף לא על ידי זהות דתית, אלא על ידי שדה ההתייחסות הכללי של עולמו הערכי של הפרט. במילים פשוטות, קו השבר שחשוב כיום לשים אליו לב הוא לא בין חובשי כיפות לאלו שאינם, שמאלנים לימנים או יהודים לערבים, אלא בין מי ששם בראש מעניניו את החברה הכללית ובין מי שפועל אך ורק למען מגזרו או אמונתו.

באין חזון

כל תלמיד מדעי המדינה בשנה א' יודע שמה שמייחד את מדינת הלאום לעומת הממלכה הוא שהיא מבקשת להפוך את כל נתיניה לאזרחיה, כלומר להטמיע בהם תחושת מחוייבות למדינה שהיא מעבר למחוייבות שלהם לכל תת-מגזר שהם שייכים אליו. במדינת ישראל של שנות החמישים-שישים, בהנהגת בן גוריון, ניסיון זה ליצור "ממלכתיות" הצליח, ואזרחי ישראל היהודים, לבד מהחרדים (שהיו אז מעטים יחסית ושבן-גוריון ויתר עליהם מראש) הרגישו בראש ובראשונה חלק מהאומה המתהווה. המגזר הדתי-לאומי, או הציוני-דתי, מקפל בכינוייו אלה את נכונותו דאז להשתתף בפרוייקט הציוני-לאומי.

הצד הדתי של נכונותו של המגזר ההוא התעצם והתעשר אחרי מלחמת ששת הימים, כאשר עם כיבוש יהודה ושומרון, "נחלת אבותינו", חזון מדינת ישראל כ"ראשית צמיחת גאולתנו" קיבל חיזוק קונקרטי אדיר. זה היה הרקע לפריצת 'גוש אמונים' בניסיון ליישב את ארץ האבות מתוך וודאות שלא רק שהקב"ה רוצה זאת, אלא שגם "עם ישראל" תומך בחלוצים שומרי המצוות. ראיית מפעל ההתנחלות כ"רצון העם" היתה חלק הכרחי מתפיסת העולם של 'גוש אמונים', שנוסחה כבר על ידי הרב קוק כנשענת ושואבת את כוחה מתפיסה אורגנית של האומה.

מכאן שהמשבר הגדול הראשון בתפיסת העולם הזאת הגיע עם פינוי סיני כחלק מהסכם השלום עם מצריים, כאשר היה ברור שרוב העם דווקא מסכים בקלות להחזרת שטחי ארץ ישראל. המשבר הגדול השני הגיע עם הסכם אוסלו, בו שוב התברר שארץ ישראל פחות חשובה לרוב הישראלים מהאפשרות לחיות חיים נורמלים. המשבר השלישי, ואולי החמור מכולם, הגיע כמובן עם הריסת ישובי גוש קטיף.

הפרשנות הלאומית הגסה של הרצי"ה קוק לתורת אביו הפכה אותה אמנם מועדת לכישלון, אולם זה הגיע גם בעקבות שינויים שחלו בחברה החילונית ובתפיסתה העצמית. יש לשים לב שבין שנות השישים ושנות התשעים "חיים נורמלים" קיבלו עבור הציבור החילוני משמעות שונה. אם אי אז בעבר התגבש רוב הציבור החילוני בארץ סביב אתוס רפובליקני, קולקטיביסטי, לאומי, ציוני; הרי שעד שנות התשעים הוא שינה את טעמו ופירק את הלאום לפרודות שמבקשות כל אחת את "החיים הטובים" במשמעותם הקפיטליסטית, דהיינו רווחה כלכלית והנאה חומרית, איש איש לעצמו ולמשפחתו. בהמשך לכך המרחב הציבורי הופקר לרוחות פלורליסטיות שנישאו על בשורת הרב-תרבותיות, כאשר במקום האתוס הלאומי לא מוצב שום כיוון אידיאולוגי כללי מאחד, ואף לא מסגרת ערכית ברורה.

בדוקטורט שלו* מנתח שלמה פישר בצורה מבריקה ומאלפת את הרקע האידיאולוגי והמהלך ההיסטורי של הרעיונות שטמונים בבסיס הציונות הדתית לגווניה, ואת המשבר שבינה ובין מדינת ישראל כיום. על פי פישר

עד שנות השישים והשבעים האליטות החילוניות בישראל החזיקו על פי רוב בהשקפה רפובליקאית חזקה, (יחד עם יסודות ונטיות דמוקרטיות-ליברליות שונות). משנות השבעים והלאה הן אימצו בצורה גוברת יותר ויותר שיח ליברלי [והייתי מוסיף: עם נטיות אינדבידואליסטיות-רב-תרבותניקיות מודגשות – ת.פ.]. בציונות הדתית ההפך התרחש: התרבות הציונית דתית עד שנות השישים כללה, כפי שראינו, זרמים אקספרסיבים-רפובליקאים [כלומר כאלה הרואים במדינה את הביטוי המושלם של העם, של "רצון העם", ושל כל אחד מבני העם – ת.פ] ואינדבידואליסטים-ליברלים. משנות השבעים והלאה הקהילה הציונית דתית אימצה עמדות אקספרסיביסטיות-רפובליקניות חזקות. אם מביטים במצב באור הזה, ניתן להבין בצורה שונה את "הברית ההיסטורית" בין מפלגת העבודה למפד"ל. ההרמוניה ההיא התקיימה לא רק מפני שהציונות הדתית עדיין לא אימצה בצורה מוחלטת את הפילוסופיה הקוקיסטית המשיחית-אקספרסיביסטית, כפי שנהוג לחשוב. ההרמוניה שררה שם גם משום שתנועת העבודה הציונית עצמה היתה רפובליקאית באופן כללי, ולכן קרובה יותר ליסודות הרפובליקאים בציבור הציוני-דתי. (עמ' 408)

כלומר בעוד מרבית הציבור החילוני התרחק מהתפיסה המעמידה את העם והמדינה במרכז חייו האזרחיים, הציבור הדתי-לאומי דווקא התקרב אליה. בעוד הראשונים נהו יותר ויותר לעבר הגלובליזציה הקפיטליסטית, האחרונים עפו על עמישראל מתוך התפיסה הקוקיסטית-משיחית. מכאן שהקרע שבין שתי קבוצות אלה הוא תוצאת התזוזה של שתיהן זו הרחק מזו.

ההתחרדות של הציונות הדתית

מהי התוצאה של כשלון התפיסה הקוקיסטית-משיחית? עד 1979 היה ניתן עוד להאמין בקלות ש"רצון העם" הוא בהתיישבות בשטחים הכבושים. אחרי הנסיגה מסיני, אחרי הסכם אוסלו, ולאחרונה אחרי הפינוי מעזה כבר קשה הרבה יותר להאמין בכך. כאשר הרב יואל בן-נון ביכה ב-1992 (נדמה לי) על כך ש"לא התנחלנו בלבבות" הוא ביטא כבר אז נסיגה מהעמדה הקוקיסטית הברורה מאיליה, שכלל לא צריך להתנחל בלבבות מפני שללבות יהודיים טהורים יתענגו באופן טבעי על כל רגב אדמה של ארץ הקודש. כיום ברור שלא כך. יש עוד כמה חילונים בליכוד שבקטע, ועל כן 'הבית היהודי' חובר לביבי. אבל שימו לב ש'האיחוד הלאומי' כבר מעבר לבריתות עם החילונים, ולמעשה מאמץ השקפה סמי-חרדית.

וזה לב העניין: כפי שפישר מדגיש במחקרו, תפיסת העולם של הציונות הדתית עמדה תמיד על שתי רגליים: תורה ומצוות מחד, והתפיסה הקוקיסטית, האורגנית-אקספרסיבית של העם והארץ ושל תפקידם בזמן הזה (כיבוש הארץ, חזרה בתשובה, ביאת המשיח וכו') מאידך. אלא שהרגל השניה נשברה, ועתה נותר לבני הציונות הדתית להעביר את המשקל לרגל הראשונה, ובתוך כך לאמץ דפוסי חשיבה חרדיים ביחס לעולם התורה ועולם החולין. כפי שכתבתי כאן, התחרדות זו לא מתמצה בהקפדה יתרה על שמירת המצוות, אלא כוללת בעומקה ניתוק מהעולם המודרני על אנשיו ועל ערכיו. כאשר בני קצובר ואליקים לבנון מספרים לנו בשבוע שעבר שהדמוקרטיה הישראלית סיימה את תפקידה הם מעידים שעבורם אין כל דו-שיח בין תורת ישראל לעולם המודרני. יש רק דרך אחת להיות (מדינת) יהודים, והיא על פי הפרשנות החרדית-אורתודוקסית של ההלכה (עם איזה וורט של הרב קוק פה ושם).

הקפיטליזציה של החילניות היהודית

אבל האם יש אכן דרך אחרת להיות יהודים? אם נפנה אל היהדות החילונית, נראה, כאמור, שהיא במשבר ערכי חמור, ולא מציעה אלטרנטיבה אתית או תרבותית רצינית לתפיסתם של החרדים הותיקים והמצטרפים החדשים אליהם משורות הציונות הדתית. כך למשל, לפני כמה שבועות (ב-20.12.11) צורף לעיתון 'הארץ' מוסף מיוחד שמומן על ידי קרן פוזן, שכותרתו יהדות כתרבות – היופי שבחילוניות. במוסף הזה ניתן למצוא כמה ניסיונות לנסח מהי בדיוק יהדות חילונית, כולן, לצערי הרב, דלים ביותר.

כך למשל, ידידיה יצחקי, שכתב ספר ("בראש גלוי") על הנושא, קובע ש

החילוניות [… היא] השקפת עולם עצמאית, הומניסטית, בעלת ערכים משלה כגון סובלנות ופלורליזם. […] החילוניות, הרואה את ריבונותו של האדם על עצמו ועל אורחות חייו כנתונה לו מעצם היותו אדם חופשי, מבקשת אם כן להשיב לאדם, ברמה גבוהה יותר, את ריבונותו ואת חירותו האוניברסלית הראשונית, שלתפיסתה קדמה ל"התגלויות" האלוהיות הקדמוניות. (עמ' 8)

או יעקב מלכין, פרופסור אמריטוס בפקולטה לאומניות של אוניברסיטת תל-אביב, שגורס כי

בשיח יהודים החופשיים מדת משמש הביטוי "יהודים חילונים" […] ככינוי ליהודים המאמינים באדם כריבון לחייו, בזכותו לבחירה חופשית באורח חייו ובהיותו מחוייב לכללי צדק, לחוקי הדמוקרטיה ולסולידריות חברתית ולאומית. (עמ' 12)

מהי אם כן יהדות חילונית? במקרה הטוב הומניזם, ובמקרה הפחות טוב הטיות שונות של השורש ח.פ.ש.. אני אגב מאוד מאוד בעד הומניזם (תפיסה שהיא רק מעט פחות טובה מבודהיזם) ולו אכן היו היהודים החילונים הומניסטים וריבוניים למעשיהם, החרשתי, אבל כפי שניסיתי לטעון כאן, מטען תרבותי דליל שכזה מוביל כמעט תמיד להסחפות חסרת שליטה אל תוך גלגלי השיניים של המכונה ההיפר-קפיטליסטית. מכאן שהחילון במשמעותו התרבותית דומה פעמים רבות בישראל לזה שמתחולל במדינות מערביות אחרות (במידות שונות יש לציין, וסקנדינביה תעיד), ומשמעותו זניחת התרבות המקומית (במקרה שלנו, היהודית כמובן), ולעיתים גם עקרונות הומניסטים כלליים, לטובת אמריקניזציה קפיטליסטית. מדובר בהתפרקות ערכית בה אובדת הסולידריות הקהילתית לטובת התשוקה לשדרג את הסמרטפון ולהידחף בפתיחת סניף של רשת אופנה.

לאן מכאן

מכל זה עולה שהחברה הישראלית נמצאת כיום בצומת אליו הובילו שתי דרכים: האחת היא ההתפרקות החילונית מהערכים הציוניים, היהודיים, ולבסוף ההומניסטים לטובת הרב-תרבותיות הגלובלית של השוק החופשי; והשניה היא ההתעצמות, המספרית והאידיאולוגית, של השקפת העולם החרדית, כאשר אל אחוזי הילודה המרשימים מתווספים דתיים-לאומיים הפונים נגד המודרנה, וכל אלה יחד מקצינים את עמדותיהם. מצד אחד נמצאים חילונים שריבונים ללכת לקניון, ומהצד השני חרדים וחרד"לים שמנסים לשכנע את עצמם שאלוהים באמת לא רוצה שהם ישמעו אישה שרה.

מתוך הצומת הזה עומדות בפנינו כמה ברירות. האחת היא המשך הכיוון הנוכחי, דבר שיוביל להתפרקות למגזרים נבדלים, ליברלים לצד פונדמנטליסטים, יהודים לצד ערבים, עשירים לצד עניים, ולהפיכת מדינה ישראל ללבנון נוספת על חופו של הים התיכון, לפדרציה של שבטים שזוכים לאוטונומיה בגבולות מצומצמים, ובעצם למדינת עולם שלישי הן מבחינה כלכלית והן מבחינה דמוקרטית.

מאידך, הפחד מזה יכול להעלות לשלטון מנהיג שלא רק מבטיח אחדות, אלא גם כופה אותה על ידי הוצאתו לפועל של אתוס סמי-פאשיסטי בסגנון אתאטורק, פוטין או ליברמן, בו "כור ההיתוך" הבן-גוריוני חוזר with a vengeance, ובמסגרתו החרדים נאנסים להשתלב בחברה הכללית ולשאת בנטל המשותף, היהדות הופכת לשפחתה של המדינה ולדת-גזע המעניקה לבניה פריבילגיות שונות, ומנגד "בוגדים" למיניהם מושתקים במגוון צורות.

האפשרות השלישית (בטח יש נוספות) היא שהמסה המרכזית של הציבור, אותם חילונים שהקרבה לתהום העירה אותם מתרדמתם הקפיטליסטית, יחד עם אותם ציונים דתיים (וחרדים ספורים) שעדיין מבקשים לשלב שמירת מצוות עם מודרנה, דהיינו יהדות עם דמוקרטיה ופמיניזם (לכתחילה), יצליחו איכשהו לקומם הנהגה שתדע למתן את הכלכלה הקפיטליסטית, לשכנע (או לכפות) את החרדים להסכים ללימודי ליבה ולהשתלבות, ולסיים את הסכסוך עם הפלסטינים בצורה שתאפשר למדינה להמשיך ולהיות דמוקרטית (או למעשה, להתחיל להיות באמת דמוקרטית).

מלחמת התרבות הנוכחית, אם כן, אינה בין חילונים לחרדים, בין נוער הגבעות לצה"ל, או בין אנסטסיה מיכאלי לכל מי שאינו יהודי ימני. היא בין כל אלה שהחברה הישראלית ככלל (ואולי אף כדמוקרטיה ליברלית) חשובה להם, לבין אלה שמה שחשוב להם זו רק הקבוצה שלהם, תת-המגזר שבו הם נטועים, על מנהגיו ואמונותיו המסויימות. החילונים ההיפר-קפיטליסטים מחד, והחרדים האולטרה-אורתודקסים מאידך, לא בסיפור הכללי הזה, שכן הם אך ורק בסיפור הפרטי שלהם. כל מי שמבקש סולידריות עם עובדי הקבלן, מערכות בריאות וחינוך ממלכתיות טובות יותר, וזכויות אדם ואזרח לכולם ולפני הכל, בסיפור. וכן, גם מי שמבקש מדינה ציונית-לאומנית סטייל אם-תרצו (כלומר, יש כמובן קווי חלוקה אחרים בסיפור).

אם זה נכון, רצונם של המפגינים, שלנו, בקיץ לשתף במחאה את המגזרים (החברתיים, הפולטיים, הדתיים) השונים היתה (גם) ביטוי של ההגדרה העדכנית הזו של המרחב הציבורי, דהיינו ניסיון לסמן מי בתוך הדאגה לכלל, ומי בחוץ, ניסיון להכניס אל תוך הזירה של "המדינה" כמה שיותר, כמו גם לראות מי נשאר נטוע במגזר הספציפי שלו. לא בכדי אם כן, רבנים כמו שרלו ולאו, הנמצאים בדיאלוג עם המודרנה, היו בפנים, ואלו כמו מלמד וליאור היו בחוץ. כמובן שהתמונה מורכבת ממשתנים רבים נוספים (למשל, כאמור, הצורה בה אנחנו מגדירים את "המדינה", אם כישות אתנית או אזרחית). אבל זה אחד מהם, ולדעתי החשוב שבהם.

סתם

* Shlomo Fischer, Self-Expression and Democracy in Radical Religious Zionist Ideology, Submitted to the Senate of the Hebrew University, January 2007

 פורסם באתר המחאה החברתית, בפרוייקט מיוחד במלאת חצי שנה למחאה