לפני בחירות 2018 לראשות העיר ירושלים דרש סגן השר יעקב ליצמן מהמתמודדים לתפקיד שיתחייבו לסגור את מתחם שוק מחנה יהודה, המציע בשבת שלל מסעדות וברים לתושבי העיר. לא היה מועמד אחד שהסכים לכך. לא רק עופר ברקוביץ', מועמד הציבור החילוני בעיר, אלא גם זאב אלקין ומשה ליאון, שנתמכו על ידי קבוצות חרדיות, כולם הודיעו באופן מפורש שלא יסגרו את המתחם.

יותר משהיתה בכך מחויבות עקרונית לשוק חופשי או לחופש דת ומצפון, סביר שאלקין וליאון הבינו היטב שסגירת מתחם השוק תסמן לתושבים החילונים של העיר שהגיע הזמן לעזוב. ועזיבתם של החילונים היא הדבר האחרון שראש העיר ירושלים מעוניין בו, בהיותם התושבים האמידים יותר, הפוריים מבחינה כלכלית, ולא פחות חשוב, משלמי הארנונה הנאמנים ביותר.

אלקין וליאון לא גילו משהו חדש. ברור לכל כי הציבור החילוני בישראל נושא על כתפיו את המדינה מבחינה כלכלית, ואף מבחינת היזמות והפיתוח. גם הציונות הדתית תורמת לכלכלה, אולם בהיותה ציבור קטן יחסית (כ–10% מהאוכלוסייה) תרומתה הכללית מצומצמת. מנגד האוכלוסיות החרדיות והערביות בישראל טרם השתלבו באופן מלא בכלכלה הישראלית. אחד היעדים האסטרטגיים המרכזיים של מדינת ישראל הוא לשלב את שתי האחרונות.

אולם מה יקרה אם הפער בין חלקי הציבור הישראלי לא יצומצם, אלא רק יעמיק? מה יקרה אם פערי ההכנסה, ההשכלה והניידות יגדלו בהשפעת הבדלים מהותיים בשירותים שרשויות מוניציפליות שונות מציעות, וזאת על בסיס תלות במידת החילוניות או המסורתיות של תושביהן?

לכך התייחסתי במאמרי "חלוקת ישראל לערי מדינה" (9.12). כתבתי שההפרטה הלוקלית של מאבקי דת ומדינה, שבאה לידי ביטוי בהפעלת תחבורה ציבורית בשבת, בפתיחת מרוכלים בשבת ובהגבלה על כניסת עמותות ציוניות דתיות לבתי ספר חילוניים, תיצור "מירוץ חילון" בו ערים אחדות יציעו מרחב ציבורי חילוני במופגן על מנת למשוך חילונים אליהם (ואף, חלילה, להרחיק חרדים), ומנגד ערים המאכלסות ציבור מסורתי יותר ינועו בכיוון ההפוך, ובכך ירחיקו חילונים. התוצאה תהיה הגדלת הפיצול הפנימי בישראל, הרחבת הפערים הכלכליים, מניעת שירותים בסיסיים (כמו תחב"צ בשבת) ממעוטי יכולת, והקטנת האפשרות של אלה לניידות כלכלית.

רם רפומן, יו"ר הפורום החילוני, טוען כנגדי ("החילונים מתפכחים מפנטזיית הממלכתיות" – 12.12) ש"החילונים הם מיעוט בישראל", ושמכיוון שאין להם יכולת להשפיע על חייהם מתוך הכנסת, אין להם ברירה אלא להתכנס בגטאותיהם, על מרכוליהם וקניוניהם השוקקים בשבת. איש לאוהליו ישראל, וחסל סדר הממלכתיות. ממילא, טוען פרומן, לתושבי הפריפריה יש סדר יום אחר, והם לא מעוניינים בחילוניות.

נועה אסטרייכר ("סולידריות? איזו סולידריות?" – 18.12) מחרה-מחזיקה אחריו וקובעת ש"ישראל כבר מפוצלת לשבטים שמתעבים זה את זה", כך שאין מה להזהיר שזה יקרה – העתיד כבר כאן. על פי אסטרייכר "לרובנו לא אכפת מה קורה מחוץ לחלון שלנו", וצריך קודם כל להבין שזה המצב.

התגובות הללו הן סימפטומטיות לתקופה הנוכחית. אנחנו בעידן של הדגשת זהויות פרטיקולריות. הלאומיות שבה לקדמת הבמה, ומצטרפת לרגישויות רב־תרבותיות ולדגשים משתנים של פוליטיקת זהויות, כמו אתניות, נטייה מינית, גוון עור ומגדר. בעולם כולו ניכרת נסיגה מהמחויבות לחזון משותף ולאמות מידה אוניברסליות, ונראה שכל קבוצה מתחפרת בד' אמותיה, יהיו אלה ד' אמות של הלכה, של לאומיות, של קפיטליזם או של חילוניות מיליטנטית.

גם העיר — כקהילה וכתת־תרבות — הופכת למוקד של בדלנות. רק לפני שבוע הכריזו ראשי הערים של פראג, בודפשט, ורשה וברטיסלבה על אמנת "ערים חופשיות" שתעמוד מול המשטרים האנטי־ליברליים שעלו במדינותיהם. ידוע כי גם ראש העיר לונדון מבקש כבר זמן רב מעמד מיוחד לתושבי העיר מול אירופה, אחרי שבריטניה תיפרד ממנה בברקזיט. התנועה היא לכיוון של ערי־מדינה גדולות ההולכות ומתנתקות, אידיאולוגית וכלכלית, מהארץ שסביבם.

אין זה מקרה. תושבי ערים גדולות הם בדרך כלל מגוונים, חילונים ופרוגרסיביים יותר מתושבי הספר, וההבדל בתפישת העולם מתורגמים גם להבדלים במעמד הכלכלי. ערים מגוונות ודינמיות מושכות צעירים יצירתיים, וצעירים יצירתיים מניעים פיתוח כלכלי. אפשר לראות את זה החל מבודפשט, דרך לונדון, ועד סן פרנסיסקו.

בישראל ההבדלים בין הקהילות השונות חדים יותר מאשר ברוב העולם המערבי, כתוצאה מההבדלים האתניים וההבדלים במידת הדתיות. הבדלים אלה יועצמו באופן חריף על ידי הגירה פנימית של חילונים המחפשים שירותים הולמים. כששר הפנים אלי ישי התנגד ב–2012 לפיצול בית שמש לעיר חילונית בלבד וחרדית בלבד הוא קבע ש"ללא חילונים אין הכנסות, אין מסים, אין תעשייה". לא מסובך. ומי שחושב שמדינת ישראל יכולה להתקיים תוך כדי פיצול ארצי בין רפובליקה חילונית, מפותחת ומבוססת לבין שטעטל מסורתי־חרדי, כושל ומובטל, משלה את עצמו.

לכן הפעלת תחבורה ציבורית בשבת על ידי עיריות היא מהפכה אמיתית. היא תזניק מרוץ חילון שעלול לזעזע את יסודות החברה הישראלית. הזעם של פרומן, אסטרייכר ואזרחים אחרים מובן ואף מוצדק — המפלגות הדתיות, בהרשאת הליכוד, צימצמו את המרחב הציבורי, הנהיגו כפייה דתית והגנו על ה"סטטוס קוו", שכבר שנים אינו מאפשר לאזרחי ישראל חופש בחירה בנישואים, בכשרות, בקבורה ועוד.

אולם הפתרון אינו בדלנות, אלא הנהגת מתווה ממלכתי שיספק לכולם תחבורה ציבורית בשבת, יגן על חירויות הפרט, ומנגד יכוון לעיצוב המרחב הציבורי באופן שלא ישאיר אותו לחלוטין לחסדי השוק החופשי. הוויתור החילוני על הממלכתיות הולך יד ביד עם פוליטיקת הזהויות, מתאים מצוין להתעצמות של רגשות לאומניים ופרטיקולריים, ובדיוק כמותם הוא חותר תחת ההומניזם הליברלי שהחילונים היו אמורים להיות אלופיו ונאמניו המושבעים.

כי בסופו של דבר הסוגיה היא לא החירות של החילונים, אלא המרחב האזרחי במדינה. כליברלים והומניסטים אין לנו רשות לוותר על יצירת מרחב ציבורי השומר על שוויון זכויות חברתי גמור בלי הבדל דת, גזע ומין. המאבק הוא על המדינה, לא על חלקת האין־אלוהים הקטנה שלנו.

:

—

פורסם במדור הדעות של הארץ

המילה "מהפכה" נשמעה בשבועות האחרונים בקשר למערך התחבורה הציבורית שהחל לפעול בכמה ערים בגוש דן, אולם ייתכן שגם אלו שהשתמשו בה לא הפנימו עד כמה דרמטי השינוי שחזינו בו. באופן מובן, האפשרות לא להזדקק למכונית כדי לנוע במרחב העירוני בשבת ההיא כשלעצמה שינוי מרענן, ודאי עבור מעוטי היכולת הכלכלית. גם הנגיסה הנוספת ב"סטטוס קוו" הארכאי לענייני דת ומדינה, שהפך מזה זמן לבלתי רלוונטי, יכולה לשחרר אנחת רווחה. אולם הסיפור גדול הרבה יותר.

זניחת הרמה הלאומית והעברת המערכה על המרחב הציבורי לרמה המוניציפלית נושאת בתוכה פוטנציאל לשנות את פני המדינה, לא פחות. מדובר בתהליך רב שלבים, אשר התחבורה הציבורית היא לו רק חוליה אחת, במסגרתו סוגיות של דת ומדינה מופרטות ומנוכסות על ידי הערים, וישראל מתחלקת בהדרגה לשתי מדינות בעלות מרחב ציבורי נבדל ושונה.

אל תחום התחבורה הציבורית הגיעו הערים אחרי שהצליחו בחזיתות אחרות. ביולי 2017 אסרה עריית גבעתיים על כניסת עמותות ציוניות-דתיות לבתי הספר הממלכתיים, ובכך שמה סוף להדתה הזוחלת שהונהגה על ידי משרד החינוך. באופן דומה קבעה עריית הרצליה בספטמבר 2017 נוהל חדש המגדיל את הבקרה בבתי הספר על אותן עמותות. במקביל החליטה תל אביב-יפו להפסיק לתמוך בפרוייקטים של מנהלת זהות יהודית.

בדצמבר 2017, לקראת חקיקתו בכנסת של 'חוק המרכולים', ערים כראשון לציון, גבעתיים, מודיעין, חולון והרצליה העבירו חוק עזר עירוני שנועד להשאיר את המרכולים פתוחים. יוזמה זו עצמה היתה תוצאה של מאבק נחוש של החברה האזרחית באותן ערים, מאבק שהוציא אלפים לרחובות בהפגנות נגד סגירת חנויות הנוחות בעריהן בשבת. ראשי העיר, הנבחרים בבחירה ישירה, נענו ללחץ הציבורי המשפיע עליהם באופן ששרים וחברי כנסת לא מכירים וכנראה גם לא רוצים להכיר.

ביוני 2018 הודיע ראש העיר תל אביב-יפו, רון חולדאי, כי בהתבסס על חוות דעת של היועץ המשפטי לממשלה, שקבע כי לעירייה הסמכות לא לאפשר הפרדה מגדרית באירוע המתקיים באישורה, לא יאפשר עוד הפרדה בין נשים לגברים באירועים במרחב הציבורי בעיר. ובשבוע שעבר החליטה המועצה העירונית ברמת השרון לאמץ את הדוח הממשלתי שהתקבל לפני שש שנים ואסר על הדרת נשים במרחב הציבורי.

המגמה ברורה, והיא נובעת מצורך אמיתי: הסטטוס קוו בענייני דת ומדינה לא עודכן, מבחינת לשון החוק, כבר עשרות שנים, ומנגד החברה הישראלית עברה שינויים אדירים. אם לא די בכך, השנים האחרונות הביאו גזרות חדשות מטעם המפלגות החרדיות והחרד"ליות, ביניהן חוק המרכולים וההדתה המוזכרים לעיל, אך גם ביטול פשרת הכותל, האיומים המפורשים למנוע משחקי כדורגל בשבת ומאבקים בלתי פוסקים על עבודות בשבת, אם עבור הרכבת ואם על מנת שתחרות האירוויזיון תתקיים כסדרה. הניסיונות לפירוק מונופול הרבנות נבלמו, ועל נישואים אזרחיים וחד-מיניים אפשר רק לחלום. הרשויות העירוניות הפכו אפוא לברירת המחדל, וערים בהן הציבור הומוגני ברמת חילוניותו מובילות את השינוי.

אולם בצד הברכה לאזרחים החילוניים, למגמה הזו גם מימדים שליליים. ראשית, היא מפרקת את הישראליות לשבטיה. במקום צביון פחות או יותר אחיד הולכות ומתהוות שתי צורות של מרחב ציבורי ישראלי. גוש דן הופך לחילוני למשעי, כמוהו גם הצפון (חיפה כמובן, ויש לזכור הסעות בשבת במימון הערייה התחילו בכרמיאל עוד ב-2017), בעוד אזורים אחרים נשארים במצב שהיה נהוג עד כה. לא מן הנמנע שהתגובה של מועצות מקומיות חרדיות ודתיות תהיה תנועה לעבר הקיצוניות השניה, וייתכן שנמצא אותן מתעקשות על הפרדה מגדרית ואף הדרת נשים מתוך נימוקים רב-תרבותיים והצבעה על "הערים החילוניות" כמי שעשו דין לעצמם ובכך פרצו את הסכר.

בנוסף, ייתכן שנראה תחרות סמויה או גלויה בין ערים אשר ינסו להציע לתושב החילוני את מירב השירותים האפשרי. יש לזכור שהממוצע הסוציו-אקונומי של הישראלי החילוני גבוה בהרבה מזה של החרדי. ערים שתרצנה למשוך צעירים חילונים (וחלילה, להרחיק חרדים) תוכלנה להתהדר בריבוי עסקים הפועלים בשבת, בתחבורה ציבורית בשבת, בבתי ספר נקיים מהדתה ובעתיד אולי גם ברישום מוניציפלי לזוגות כידועים בציבור (מעין "נישואים אזרחיים" מקומיים), הצגת חמץ בפסח בפומבי (גם בבתי חולים), תקציבים לתנועות הלא-אורתודוקסיות, לימודי מדעים ואזרחות מתוגברים בבתי הספר והבטחה להקמת בתי קברות אזרחיים.

התהליך הזה יזין את עצמו, וישראל תתחלק לצפון וגוש דן החילוניים והעשירים מול הדרום ואזור-ירושלים המסורתיים והעניים. אין צורך לומר שמצב כזה ישפיע באופן שלילי על בריאותה, אחדותה ושלוותה של החברה הישראלית, עם מאבקים בכנסת בין נציגי הגושים וסולידריות הולכת ופוחתת בין חלקי האוכלוסייה. מעוטי היכולת לא יקבלו את השירותים שהם צריכים יותר מכל ולא את ההשכלה שהם זקוקים לה כדי לצאת ממעגל העוני, והמעמדות העליונים ינהיגו קרב בלימה מתמשך מול כוחה של הממשלה, שאפשר להניח שתונהג בידי פופוליסטים שרק ירוויחו משיסוי "ישראל השניה" בזו הראשונה.

אנחנו עדיין לא שם, וייתכנו מגוון גורמים להפרכתה של התחזית הזאת. אולם מכיוון שאין לסמוך על הנס, רצוי כבר כיום להבחין במגמה ולנסות לבלום אותה. יש להגיע להסכמה רחבה על צביון ישראלי מקובל לסוגיות דת ומדינה כשבת, כשרות ודיני אישות, כזה שיימנע מכפייה על הפרט, ישמור על שוויון בין המינים, ומאידך יכונן מרחב ציבורי בעל אופי יהודי-ישראלי ברור. ניסיונות עבר כאלה, כמו אמנת גביזון מדן או אמנת כנרת, נידחו על הסף על ידי הציבור החרדי, שלא היה מוכן להתפשר על דבר. הסיכוי לכך לא גדול, אבל אולי מול התהליך שאנו עדים לו בחודשים האחרונים תיערך בקרב מנהיגיו חשיבה מחודשת ותיווצר נכונות לפשרות. ישראל קטנה ושבירה מדי בכדי להתפצל לאוסף של ערי-מדינה.

:

—

פורסם במדור הדעות של הארץ

לא במפץ, אלא ביבבה נסתם השבוע הגולל על החלום הציוני-דתי בדבר ערגתם של החילונים להנהגה סרוגת כיפה. העמדתה של אישה חילונית בראש איחוד המפלגות הציוניות-דתיות, ועוד יותר מכך ההפנמה שיותר מכל שומרי המצוות היא היכולה להביא את מספר הקולות הגדול ביותר, מסמן את זניחתה של אותה יומרה יהירה, של אותו נראטיב מחמיא על פיו אם רק יקבלו הזדמנות יעדיפו החילונים הנהגה ציונית דתית.

את עלייתה של תפיסה זו לפני השטח אפשר למקם בשנים שלאחר מלחמת יום הכיפורים, במעבר הדורי והרעיוני בין הציונות הדתית של 'המזרחי' לציונות הדתית הקוקיסטית. גוש אמונים צייר את המתנחלים הראשונים כממשיכיהם של חלוצי דגניה ועמק יזרעאל. מייבשי הביצות החילונים אמנם הניחו את הקרקע, אבל גם השתקעו בה והתעייפו, ואילו המתנחלים הרימו את מקל השליחים הנשמט והמשיכו את המרוץ.

אולם לרעיון הזה שורשים קדומים יותר. למעשה, כבר בסוף שנות החמישים הסיק שבתי בן דב, משפטן בעל תשובה שהיה לתיאולוג ציוני-דתי מבריק, שהציונות החילונית אינה הצלתה של היהדות אלא נקודת שברונה. התנכרותה למסורת מבשרת את חדלונה של הציונות, והמדינה החילונית אחת דינה לקרוס תחת ריקנות ערכיה. רק עירוי רעיוני מתוך "היהדות הדתית", כלשונו, יכול להושיע ולהביא את "הגרעין המהפכני" הנדרש להמשכיות ולגאולה.

במקביל, מה שכונה "סיעת הצעירים" של המפד"ל, אשר בין מנהיגיה זבולון המר, ערערו על חשיבות "הברית ההיסטורית" עם מפא"י, החלו להחצין יומרות להנהגת המדינה ודחקו בדור המנהיגות המבוגר יותר והיוני מבחינה מדינית לגבש תוכנית פוליטית להעצמת אופיה התורני של המדינה.

מעט מאוחר יותר הביאו כידוע תוצאות מלחמת ששת הימים, שנתפסו כהתערבות ישירה, גאולית, של האל בהיסטוריה, לאימוץ הולך וגובר של תפיסות קוקיסטיות בקרב הציונות הדתית. תורתו המשיחית של הראי"ה קוק, שנוצקה בתבנית לאומנית על ידי בנו, הרצי"ה קוק, הציגה את החילונים כעושי דברו הבלתי-מודעים של שר ההיסטוריה, המכינים את היסודות למדינה שאינה אלא "יסוד כסא ה' בעולם".

מגמות נבדלות אלה, שאינן אלא תגובות שונות למציאות הפרדוקסלית מבחינה מסורתית בה המדינה היהודית היא גם מדינה חילונית, השתרשו אחרי מלחמת יום הכיפורים. הטראומה של המלחמה והאכזבה מן המנהיגות המפא"יניקית הוותיקה הזינו את הקונספציה כי תם זמנה של הציונות החילונית, וכי סוף סוף הגיעה העת של הציונות הדתית להתוות את הדרך.

אז התגבש הנראטיב על פיו סרוגי הכיפה מגיעים בדיוק בזמן על מנת להרים את סוכת דוד הנפולה (מדינת ישראל) הנשענת על כלונסאות רעועים (הציונות החילונית) ומאבדת תקווה וכוח. הסרוגים, היונקים את כוחם וצדקת דרכם לא ממשפט העמים (הרצל) או מזכויות היסטוריות (בן גוריון), אלא מהבטחה אלוקית, יביאו את העם התועה במדבר אל הארץ המובטחת – כלומר אל הגאולה השלמה.

והנה הקץ': עובדת היותם מיעוט אינה אמורה להפריע, שכן בראותם את הצעירים הערכיים החיים על פי התורה יתעורר הניצוץ היהודי בתוככי נשמתם של המוני בית ישראל החילונים, והם יבינו כי בדיוק להנהגה אמונית שכזו הם ערגו כל חייהם. או אז יוכתרו חובשי הכיפה למנהיגי ישראל ויחלצו את המדינה לא רק ממשבריה הפוליטיים, אלא בראש ובראשנה ממשבריה הערכיים והרוחניים.

מאז מלחמת יום הכיפורים כל אירוע שנתפס בעיני הציונות הדתית כמשבר הזריק משמעות ותוקף לתפיסה זו. הנסיגה מסיני בהסכם השלום עם מצריים, האינתיפאדה הראשונה וועידת מדריד, הסכמי אוסלו וכמובן ההתנתקות, כל אלה תרמו והעצימו את הנראטיב על פיו הציונות החילונית "התעייפה", "מיצתה את עצמה", "הגיעה למבוי סתום" או פשוט "סיימה את תפקידה". כל התדרדרות כזו גם נפחה רוח בתקווה שהנה הנה, אוטוטו יבינו החילונים שהגיע הזמן להתייאש מעצמם ולתת את קולם להנהגה "אמונית".

הבחירות האחרונות ריסקו את התקווה הזאת לחתיכות קטנות. נפתלי בנט ומשה פייגלין רכבו שניהם על הנראטיב הזה, הראשון באופן מובלע ועם טוויסט היי-טקי מעודכן, ואילו האחרון, שציפה שהניצוץ היהודי יתעורר כבר כשהתמודד על ראשות הליכוד מתוך תנועת "מנהיגות יהודית" (שם הארגון אומר הכל), החליט הפעם לרוץ לבד ולהוסיף ליברטריאניות כפיתיון. שניהם כזכור לא רק שלא הגיעו להנהגה, אלא אפילו את אחוז החסימה לא עברו. "העם" דחה בשתי ידיים את האופציה להנהגה סרוגת כיפה והצביע בהמוניו לחילונים מובהקים.

נראה שהמפלגות הציוניות-דתיות הפנימו את המסר. סקרים שהוצגו בפניהם הראו שאישה חילונית שהיתה מחליפה ברגע את המקום הראשון במפלגתם לטובת המקום העשרים בליכוד מביאה יותר מנדטים מכל מועמד סרוג כיפה שומר תורה ומצוות. "העם" לא מתלהב מהם. למגזר שביסס את הן את תקוותיו והן את מדיניותו על הרצון "להתנחל בלבבות" מדובר בבשורה מזעזעת. העמדת איילת שקד בראש המפלגה מבשרת השלמה מובלעת עם קיצו של החלום, או לפחות דחייתו למועד בלתי ידוע.

אמנם על דבר אחד עדיין יש להקפיד: בהרמת הכוסית שתפתח את מסע הבחירות של המפלגה על שקד להיזהר שלא למזוג את היין לכוסות חברי המפלגה, משום שבהיותה מחללת שבת בפרהסיה שומרי מצוות לא יוכלו לשתותו. ואם גם תוכל להימנע מלשאת קולה בשיר – תבוא עליה הברכה.

פורסם במדור הדעות של הארץ

כשחברי המפלגות החרדיות אומרים שוב ושוב שיתמכו בבנימין נתניהו לראשות הממשלה, אפשר היה לצפות שהאגדה הפוליטית על היותם "לשון מאזניים" תדעך, אולם נראה שיש המתעקשים להחזיק בה. לא מובן, למשל, כיצד נשמעות בארשת רצינית הטענות שעל פיהן אם מפלגתו של בני גנץ רק תיפטר מיאיר לפיד היא תקבל את אות כשרות בד"ץ העדה החרדית, או איך מועלות תהיות שמא דווקא עם אהוד ברק החרדים יוכלו לרקוד טנגו.

תקוות שווא אלה מבוססות על ההנחה, שבסוגיות הקשורות למעמד השטחים הכבושים אין לחרדים עמדה אידיאולוגית סדורה השוללת נסיגה, ולכן ממשלת שמאל החותרת לחלוקת הארץ לשתי מדינות לא תרתיע אותם. אולם לפנינו מקרה של הסקת מסקנות שגויות מעובדות נכונות. רוצה לומר, נכון שהן הרב אלעזר שך והן הרב עובדיה יוסף פסקו שמותר להחזיר שטחים ולפנות יישובים תמורת שלום, אלא שזה לבדו לא אומר שהיתה להם חיבה מיוחדת לשמאל הישראלי. ההפך הוא הנכון.

כך הרב שך, גדול הדור שעיצב את תפישתה של החברה החרדית כיום, קבע מחד גיסא ש"לפי ההלכה אין כל מניעה לוותר על חלק מארץ ישראל למען השלום", ואף היה יוני עד כדי כך שהתנגד לחוק לסיפוח רמת הגולן וגרס שאין לחוקק את חוק יסוד: ירושלים בירת ישראל (1980). מאידך גיסא הוא הקפיד להביע שוב ושוב את הסתייגותו מהשמאל הישראלי.

ב–1990, למשל, קבע כי בין אנשי השמאל נמנים "שונאי תורה ושונאי מצוות", וכי הליכוד הוא מפלגתם של "בעלי האמונה התמימה". ב–1992 פסק, כי "אין להתחבר כלל עם השמאלנים שהם לגמרי דבר טרף", וזאת משום ש"השמאלנים מצהירים בגלוי שאין הם מאמינים, שהם כופרים בכל", ואילו בימין "עוברים על הדת רק בתור יחידים אך בפרהסיא הם מכבדים ונותנים דרך ארץ להדת".

ההכללות הגסות הללו נשמעות אולי כמו עוד פליטה של בני ציפר, אולם הן נושאות נקודה של אמת. הרב שך מביט מגבוה על הימין ועל השמאל לדורותיהם. הוא יודע שהשמאל העולמי עלה מתוך רוח הנאורות, שנטתה לכיוונים אנטי־דתיים ואנטי־מסורתיים. הימין הוא הצד השמרן יותר, וממילא הדתי יותר. ללא קשר לעמדותיהן של המפלגות בנושאי ביטחון, יחסו של השמאל למסורת הוא לכל הפחות מורכב, בעוד שבקרב הימין היחס למסורת פשוט הרבה יותר.

כפי שקבע הרב שך, "תמיד היו הרבה פורקי עול, [אולם] זה היה באופן פרטי, לא בתור שיטה" — לאמור, הן השמאל והן הימין אינם מקפידים על איסור בשר בחלב, אלא שעבור חלקים מהשמאל זה עניין אידיאולוגי. יש הבדל בין מומר לתיאבון לבין מומר להכעיס. המפלגות החרדיות, אפוא, הן "השותפות הטבעיות" של הליכוד לא בגלל יחסן לארץ ישראל, אלא בגלל החיבה המשותפת למסורת (וכיום, אפשר לומר, גם בגלל הנטייה לאנטי־ליברליזם). אין מדובר במחלוקת בין יונים לנצים’ אלא במחלוקת בין שמרנים לפרוגרסיביים. פשוט: בעוד המנהיגות החרדית מסוגלת להיות יונית כמו ניצן הורוביץ, השמאל לעולם ייחשד בעיניה בנשיאת דגל החילוניות.

אם נבין שזו עמדת המוצא ביחס של העולם החרדי למפה הפוליטית, נבין שבחירתן הראשונה של מפלגות החרדיות תמיד תהיה הימין. זה המצב הבסיסי ולא תעזור כל חנופה. מנגד, גם התקפות מצד המרכז־שמאל על החרדים לא ישפיעו לרעה ולא "יקלקלו" שום דבר, מכיוון שאם תגענה המפלגות החרדיות לממשלת שמאל זה ממילא יהיה רק מחוסר ברירה. ואמנם, כשאינטרסים חשובים יהיו על הכף כל איבה ועלבון יישכחו. ראינו כיצד גם בצלאל סמוטריץ', כשהוא רוצה מספיק להיות שר התחבורה, יכול לסבול עבודת יהודים ברכבת בשבת.

טוב יעשו מפלגות השמאל אם ישלימו עם המציאות הזאת. לפיד כבר התפכח מפרק החנפנות לחרדים בקריירה הפוליטית שלו אחרי שראה שאין לזה כל השפעה על עמדותיהם. חלילה אין להסית נגד הציבור החרדי, ובהחלט מוטב וראוי שהשמאל לא יגשים את חששותיהם של החרדים ולא יקדם עמדה אנטי־דתית, אולם יש להחזיר את יחסי המדינה עם המגזר החרדי לפרופורציות התקינות. אצל נתניהו היה לחרדים צ'ק פתוח, והוא נפרע כלכלית על חשבון משלמי המסים, מדינית על חשבון הקשר עם יהדות ארצות הברית, וחברתית על חשבונן של הנשים, שהודרו באקדמיה, בצבא ואף במרחב הציבורי. הגיע הזמן, גם כאן, לחזור לעקרונות הדמוקרטיה הליברלית.

---

פורסם במדור הדעות של הארץ

מניפסטים לא נכתבים מתוך שביעות רצון. החילונים בישראל מרגישים מאוימים. אם להביא דוגמאות רק מהשבועיים האחרונים: פרופ' דניאל פרידמן כתב בידיעות אחרונות כי "החילוניות, שהקימה את המדינה, נתונה למתקפה, והשאלה היא האם יש עדיין בכוחה להתארגן ולהיאבק על ערכיה", ונרי לבנה כתבה בהארץ כי "תפיסת העולם החילונית הולכת ופושטת את הרגל". כשראש הממשלה בעצמו דואג להבהיר ש"מדינת ישראל לא תהיה מדינת הלכה" ברור לנו שהחששות אינם לשווא.

הספרים שמתפרסמים עכשיו – אביעד קליינברג, מדריך לחילוני; רם פורמן, הדרך החילונית; אמנון רובינשטיין, סיפורם של היהודים החילונים – ולפני זמן מה שלומי ששון, החילוניות החדשה ורמי לבני, קץ עידן העבריות – מנסים בדרכים שונות להתמודד עם המשבר על ידי עצירה ועריכת חשבון נפש. במילים פשוטות, הם קודם כל מנסים להסביר לקורא החילוני מה היא בעצם חילוניות ומה בעצם הביא לכך שהיא לא מובנת מאליה. על ספרו של לבני כתבתי לא מזמן כאן, ולהלן אכתוב על הספרים של פרומן וקליינברג, שמהווים את התשובות הישירות ביותר למשבר.

רם פרומן מציע להתנתק מהיהדות

רם פרומן כתב מניפסט על החילוניות. כלומר החילוניות היהודית בישראל, שנמצאת במצוקה. אם כי המצוקה לא מפתיעה את פרומן. החילוניות הישראלית בבעיה אינהרנטית, מפני שלדידו "היהדות היא בבסיסה דת". הטעות היסודית הזאת עומדת בלב הקריאה של פרומן להתנתק מהיהדות על מנת להציל את החילוניות.

על פי פרומן (במקום אחר בספר) כי "אין חולק על העובדה שהיהדות בבסיסה היא דת", אבל ודאי שיש חולקים על זה. לא רק אקדמאים כמוני, אלא יהודים רבים לאורך הדורות. היהדות לא מוגדרת כדת במקרא, בו מדברים על בני ישראל ושבטי ישראל (כלומר, קבוצה אתנית); בימי בית שני היא מחולקת למסורות תיאולוגיות ופולחניות שונות וסותרות שנאבקות זו בזו אך שמשותפות לציבור רחב של "בני ברית", דהיינו שוב, קבוצה אתנית; בגולה היא מוגדרת על ידי שונאיה כ"ישראל שבבשר"; אחר כך כקהילות מיעוט הנחותות וכפופות לרוב; ואחר כך, למרבה הזוועה, כ"גזע" שיש להשמיד. הציונות כמובן הגדירה את היהדות כעם וכלאום. זה שלאורך הדרך יש תמיד מסורת פולחנית, וזה שכיום רפורמים ואורתודוקסים-מודרניים רואים את עצמם כ"דתיים" עדיין לא אומר שהיהדות היא רק מסורת פולחנית או אפילו בעיקר מסורת פולחנית.

פרומן כמובן לא מכחיש את תפיסת הציונות, אבל הוא מתאר נראטיב על פיו חזרת המימד הדתי של היהדות, אחרי הנסיון לדחוק אותו או למצוא לו תחליף, היתה כמעט בלתי נמנעת. היא מתחילה בשאננות של בן גוריון כלפי סיכויי השרידות של קהילות שומרי המצוות בישראל, ממשיכה בגישה המשיחית שאותו בן גוריון הטעין בציונות, עוברת דרך מלחמת ששת הימים ומה שהיא עשתה לתודעה הקולקטיבית, בואכה מהפך 1977, ולבסוף ההסתערות של הציונות הדתית על החילונים אחרי הפינוי מעזה והריסת גוש קטיף.

כיום, כותב פרומן, הציונות החילונית כבר לא מצליחה לספק תשובה זהותית עבור היהודי החילוני, ובזה הוא צודק לחלוטין. אבל היא הנותנת: הבעיה אינה הרובד הדתי של היהדות, אלא התערערות הזהות החילונית של הציונות (ועל כך כתבתי באותו מאמר על ספרו של לבני). הציונות הסוציאליסטית מתה ואיתה זהות יהודית מסויימת, "עברית", חילונית וגאה. באין מענה שכזה מחפשים זהות יהודית אחרת.

מכאן עולות גם כל יוזמות "ההתחדשות היהודית", שפרומן יוצא נגדן בספר. מבחינתו העיסוק החילוני בפנים שונים של המסורת משחק לידי שומרי המצוות ולא מצליח להעמיד אלטרנטיבה לאורתודוקסיה. הרנסאנס היהודי רק "מכין את הקרקע להדתה", כותב פרומן, ולכן הוא כמובן מזיק. כך גם לימודי תגבור יהדות בבתי הספר, שפרומן שולל.

בכלל, לדידו של פרומן חילונים יהודים צריכים להימנע מעיסוק במסורת. פשוט לא לגעת בכל הסיפור הלא נעים הזה של "היהדות". "כל עוד אנחנו משחקים בזירת הזהות היהודית, אנחנו נאלצים לקבל את 'עסקת החבילה' היהודית הכוללת הכלה של מצוות דתיות עלינו." פרומן מציע להתנתק מהיהדות [4.6.19: תיקון אחרי דברי הבהרה מהמחבר: אין כאן התנתקות מוחלטת, זה לא עניין בינארי. יש להפוך את היהדות ל"דודה רחוקה", כדבריו.]

התנתקנו מהיהדות. מה עכשיו?

למשבר הזהות של היהודי הישראלי החילוני מציע פרומן פתרון פשוט: "הגיע הזמן להחליף דיסקט ולהתחיל לדבר על ישראליות במקום על יהדות".

רק שזה לא כל כך פשוט. הפתרון שפרומן מציע לשאלת הזהות החילונית בישראל נשען על מה שהוא מגדיר "תרבות ישראלית". זו אמורה לספק את הצורך בזהות קולקטיבית (פרומן מתנגד לזהות יהודית-אתנית, שכן זהות שכזו לדידו היא "גזענות לשמה" – למה? חסרות זהויות אתניות בעולם? האם הכורדים גזענים? האם האבוריג'נים גזענים? וכו'). עכשיו, ללא ספק יש תרבות ישראלית ייחודית, ופורמן גם מנסה לתאר אותה ולתת בה סימנים (כן, שירי א"י, ספרות ישראלית, ההוויה הישראלית הטיפוסית, פרשנות ישראלית לחגים (כמו אופניים ביום כיפור)), אולם אני מסופק אם היא יכולה לענות על הדרישה לזהות עמוקה שעולה מנפשם של רוב האנשים. יהודים בישראל לרוב לא יסתפקו בתרבות הישראלית כמוקד של זהות. הם רוצים קשר לדורות עבר, מורשת, חגים ומועדים, מנהגים ישנים, היסטוריה ארוכה, קורטוב של חוסר רציונליות ומסתורין, מנהגים יפיפיים, מנהגים מגוחכים, חכמת דורות, ניסיון נצבר, משקלו של העבר. בקיצור, הם רוצים יהדות.

אולם אולי פרומן כותב רק עבור אלה שכן יכולים ורוצים להסתפק בישראליות. ואמנם, יש לו הגדרה אקסקלוסיבית למדי של חילוניות. כדי להיות חילוני לא מספיק שלא תשמור מצוות. מבחינת פרומן "קשה להגדיר אנשים שמתנגדים לתחבורה ציבורית בשבת או תומכים במונופול הרבנות על נישואים וגירושין כחילונים". החילוניות היא עסקת חבילה ערכית ותרבותית שעל פי פרומן מבוססת על כמה עמודי תווך: הומניזם, רציונליות, ביקורתיות, אוניברסליות, פלורליזם ואינדיבידואליזם. רק אוסף "ערכי העל" הללו (יש לומר, בסה"כ הגיוניים וראויים) מעצבים חילוניות. אבל אם אנחנו מצמצמים את קבוצת הייחוס שלנו רק לעומדים בתנאי סף שכאלה אנחנו באמת מדברים אל קבוצה מצומצמת למדי מקרב הישראלים. במובן הזה תפיסתו של פורמן שהוא חלק ממיעוט מדוכא מקבלת אישור מעגלי.

לאלה שבעניין הוא מציע תוכנית בת כמה נקודות: לגבש ולשמר את ערכיהם החילוניים; לרומם את התרבות הישראלית תוך הפחתת משקלה של המסורת היהודית; לפתח מנגנונים להגנה מפני הדתה; להתגבש כשבט חילוני, כלומר להיפרד מהממלכתיות ולהתארגן כמיעוט (מאויים). הוא מציע לבטל את הגיור הדתי (כלומר פשוט להתעלם מקיומו, ולקבל כיהודי גם את מי שלא התגייר, דבר שאכן מתרחש לגבי עולים ישנים מברהמ"ל למשל), לסרב להתחתן או להתגרש ברבנות (אני חד משמעית בעד), לגלות ספקנות כלפי הצורך בברית מילה ולקיימה, אם הכלל, רק עם רופא, לפקפק גם בצורך בבר מצווה ואם לקיימה אז רק בצורה חילונית וכו'.

אז מה אפשר לומר? פלח האוכלוסייה שפרומן מכוון אליו אינו גדול. רוב הישראלים שאינם שומרי מצוות לא מעוניינים להתנתק מיהדותם, גם לא להתייחס אליה כ"דודה רחוקה" (כפי שהוא גם מציע). רובם מעוניינים בזהות יהודית, הגם שזהות זו תהיה דלה למדי ותישען בעיקר על לאומיות אתנוצנטרית. המתכון שמציע פורמן טוב לנתח דק למדי מהחברה היהודית בישראל, אם כי יש לומר שזהו נתח שחבריו בממוצע משכילים יותר ואמידים יותר מהאחרים. השאלה בסופו של דבר היא האם המניפסט של פורמן יניע גם פעולה פוליטית. רק התארגנות של שותפים לעמדה של פרומן, המוכנים לעמוד על שלהם ולהאבק למען מטרותיהם, תסמן הצלחה. קשה לי לראות את זה קורה. עד אז ספרו של פרומן מהווה קול מעניין, גם אם שגוי לדעתי, בשדה המערכה הנוכחי על הזהות היהודית בישראל.

קליינברג נותן כלים לפרק את האמונה המונותאיסטית

למרות הדמיון בכיוון הכללי ספרו של אביעד קליינברג שונה מזה של פרומן. כאן לא מדובר במניפסט, אלא, כפי שכתוב בכותרת, במדריך. קליינברג כתב מדריך לחילוני שנמאס לו להתמודד עם טיעונים מצד שומרי מצוות שמנסים "להוכיח" לו שיש אלוהים, שהוא התגלה על הר סיני, ושמה שחשוב לו הוא שתציית בדקדקנות לסדרה של חוקים. מכיוון ששומר המצוות עוסק בהצדקות לעניין כל חייו, ואילו החילוני על פי רוב חי את חילוניותו באופן מובן מאליו ובלתי מודע, יש צורך, גורס קליינברג (וכנראה צודק) בספר שיהיה בבחינת "דע מה שתשיב" למאמין.

חילונים על פי קליינברג עונים לשני תנאים: 1. הם לא מאמינים שכוח עליון מצפה מהם לעשות או להאמין משהו מסויים. 2. הם לא מקבלים את סמכותו של ממסד דתי כלשהו. ישנם אפוא חילונים שמאמינים באלוהים, אולם רק בתנאי שאמונה זו לא כוללת נגזרות דוגמטיות בחשיבה או מעשה. ישנם גם חילונים שנמצאים בקשר עם ממסד או מסורת דתיים, אולם הם בעלי הסמכות לקבוע את טיבו של הקשר הזה ומה יכלל בו. נדמה לי שההגדרה של קליינברג קלעת ללב העניין: זו שאלה של אורח חיים ובעיקר של סמכות.

באופן חכם, קליינברג לא תוקף בספר את עצם האמונה באלוהים (שממילא לא משמעותית מבחינה מעשית), אלא את האמונה בהתגלות אלוהית, כלומר את התפיסה שברגע היסטורי אחד ומיוחד – אם על הר סיני, אם בצליבתו ותחייתו של צעיר גלילי, ואם על ידי לחישות המלאך לסוחר ערבי במדבריות סעודיה – האל הטוב נתן לבני האדם הוראות נצחיות וסופיות של עשה ואל תעשה.

את קיומה של התגלות קל הרבה יותר להפריך מקיומו של אלוהים, וגם התוצאות דרמטיות בהרבה: ללא הר סיני נישאר אולי עם אל, אבל כל המסורת היהודית (והנוצרית, והמוסלמית) תהפוך למפעל אנושי, כלומר ליצירה היסטורית, ועל כן ממילא לא ייחודית, חד פעמית, סופית או נצחית. כדי להפריך את ההתגלות מביא קליינברג שלל ראיות מהמחקר ההיסטורי וגם כמה טיעונים לוגיים. יש לומר, הוא מבצע את העניין באופן משכנע למדי.

אולם קליינברג לא זונח גם התקפות ישירות על רעיון האל המונותאיסטי, כלומר לא על עצם קיומו, אבל כן על ישיותו או דמותו כפי שהיא משתקפת במסורות המונותאיסטיות. מסיפור בריאת העולם, דרך הרצון למצוא "סיבה ראשונית" ליקום, ועד לשאלת הרע בעולם. לשם דוגמא חביבה במיוחד לדעתי, קליינברג תוקף את הטיעון שרע הינו הכרחי על מנת שלבני האדם תהיה בחירה חופשית. לכאורה אם לא יאפשר האל הטוב שיהיה גם רע, לא תיתכן עבורנו יכולת בחירה בטוב, וממילא לא רצון חופשי. אבל, כותב קליינברג, נניח, כפי שטוענים, שחופש בחירה הוא מידה טובה, אם כך

למה החופש הזה מלווה במגבלה חמורה על יכולתנו האינטלקטואליות? למה לא נבראנו עם היכולת לדעת בדיוק מה ההשלכות של כל מעשה ומעשה שלנו? למה לא נבראנו עם היכולת לדעת מה משרת אותנו באמת? סביר להניח שאילו ניחנו בידיעה כזאת היו עדיין כאלה שיבחרו ברוע, אבל כנראה שהרבה פחות.

Good point. למה באמת לא נתן לנו האל הטוב, לצד חופש הבחירה, גם את שכל במידה מספקת על מנת להבין היטב מתי אנחנו פוגעים בעצמנו ובאחרים ומתי לא? ועוד: למה לחלקנו הוא נתן קצת יותר יכולת להבין זאת ולחלקנו קצת פחות? זה הרי חותר תחת כל הרעיון של בחירה חופשית ושל צדק בשכר ועונש. "אני מניח", כותב קליינברג, "שהרמב"ם, או ישעיהו לייבוביץ', לא היו מחוללים מסביב לשום עגל, תהיינה הצעותיו של אהרן הכוהן אשר תהיינה. קצת יותר תבונה, זה כל כך הרבה לבקש?" אם מבקשים מהאל המונותאיסטי, מסתבר שכן.

כך ממשיך קליינברג וקורע אל תוך רעיון העולם הבא, עליונותה של ההלכה, עליונות המוסר המסורתי ועוד ועוד. קליינברג כותב היטב והספר, למרות שלעיתים מעלה טיעונים מורכבים למדי, קריא בהחלט. הפרכת האמונה באלוהים או בהתגלות אינה כמובן משלח יד חדש – אנשים עוסקים בכך במרץ כבר אלפי שנים – אולם תמיד טוב לחזור על החומר. בנוסף, כמה מהטיעונים האנטי-מונותאיסטים שמביא קליינברג לא שמעתי לפני כן, וזה בהחלט מרענן. אם ברצונכם לחזק ולתקף את תפיסת העולם האתאיסטית שלכם (למרות שאלוהים יודע שהיא כמובן מוטעית), הספר הזה בהחלט מומלץ.

פירקנו את האל המונותיאיסטי. מה עכשיו?

קליינברג, באופן משמח, לא עושה לעצמו את החיים קלים ולא מסתפק בערעור המסורת והאמונה. הוא גם מנסה לענות על השאלה היהודית במקרה זה, דהיינו כיצד להיות יהודי שאינו מאמין. בניגוד לפרומן, הוא מכיר בכך ש"יהודים ישראלים מתקשים לנתק את חבל הטבור המסורתי". זו אבחנה חשובה שמרחיבה בהרבה את קהל היעד של הספר. רוב היהודים אכן לא מעוניינים להתנתק מהיהדות. קליינברג עצמו כותב כי הוא מל את שני בניו ומרגיש חלק מהעם היהודי. אבל איך נשארים חילונים אם נשארים יהודים?

המפתח הוא שוב מקור הסמכות. קליינברג אינו מוכן להתכופף תחת סמכות הממסד הדתי או לקבל את תנאיו/אמונותיו. גיור דתי, למשל, אינו מבחינתו קריטריון ליהדותו של אדם. "יהודי הוא אדם המגדיר את עצמו כיהודי" כותב קליינברג, ומתעקש שאין צורך במשהו מעבר לזה. בהתאם לכך מציע קליינברג שחוק השבות יחול על כל מי שנרדף בגולה מפני יהדותו, ובלית מקרה חירום כזה הקירטריון לא אמור להיות דם או (רק) גיור דתי, אלא "מבחנים שיעידו על הכרת חלקי מורשת, הדתית והחילונית, שאמורים להיות משותפים לכל אזרחי המדינה, שליטה בשפה העברית והיכרות בסיסית עם חוקיה". 

מהבחינה הערכית, בלב החילוניות של קליינברג מצוי ההומניזם, או כפי שהוא מכנה אותו, האנושיות. עלינו להיות אנשים טובים והגונים, להחזיק בשוויון העקרוני בין כל בני האדם ולהיענות לצו מצפוננו ולתבונה שלנו בכל הנוגע למעשינו. בהמשך לקך עורך קליינברג דיון מעניין בצו הקטגורי של קאנט, כותב על הזכות המולדת לחירות, וגם דן באורח חיים בו אנחנו משתדלים לגרום מעט ככל האפשר סבל ליצורים אחרים. במסגרת דיון זה נותן קליינברג תשומת לב מיוחדת ליחס לבעלי חיים. לדידו אין לבעלי חיים זכויות מולדות כמו לבני אדם (אני מסכים לחלוטין), אולם יש לנו חובה מוסרית למנוע מהם סבל עד כמה שניתן (אני מסכים לחלוטין). הוא מתקרב לעמדה הצמחונית אבל (לצערי) לא מגיע אליה במפורש.

בשני הפרקים האחרונים בספר כותב קליינברג על אפשרות של רוחניות חילונית. קליינברג מציין אישים כבודהה וכפלוטינוס ומביא אותם כדוגמא להוגים שהציעו דרך רוחנית שאינה כוללת השתעבדות לרצונו של אל פרסונלי. ניכר שזו אינה אופציה שמדברת אל קליינברג באופן אישי, אבל הבאתה בספר לדעתי חשובה מאין כמוה. היא מהדהדת הוגים חילונים בני זמננו שסבורים שרוחניות היא חלק חיוני גם, אולי בעיקר, באורח חיים חילוני (סם האריס, רוג'ר סקרוטון, מרטין האגלנד (Hägglund) ועוד), והיא משקפת באופן הפשוט ביותר מציאות קיימת, בה חילונים רבים נמצאים במסע רוחני, אם על ידי תרגול מדיטציה או יוגה מסוגים שונים, חיפוש אחר מימוש "הפוטנציאל האנושי", או התנסות מבוקרת בחומרים פסיכואקטיבים. גם החיפוש אחר הנשגב באומנות – בציור, בספרות, במוזיקה, בתיאטרון – חייב להיות לדעתי חלק אינטגרלי מחיים חילוניים מספקים. את המסע לשם לא מתאר קליינברג, אולם ספרו מאפשר להכין עבורו את הקרקע.

חילוניות מחפשת משמעות

היהדות החילונית בישראל במשבר, אבל לא מפני שתהליך החילון נעצר. החילון נמשך בישראל, ובעולם בכלל, במלוא המרץ. הדת הממוסדת מאבדת מכוחה בהתמדה כבר שלוש-מאות שנה. מספר האנשים שעוזבים את הזרמים הממוסדים עולה במערב כל הזמן, והכוחות המערערים על סמכותה רבים. לבד מפונדמנטליסטים ופנאטים למיניהם אין כיום מי שבאמת מחזיק שהעקרונות המוסריים שמובעים בתנ"ך (ענייני בן סורר ומורה ומשכב זכור למשל, או הכשרת אפלייה כלפי נשים) קרובים אפילו לנורמות שמתקבלות על דעתנו. דמותו הצבעונית של בצלאל סמוטריץ' מבהירה את העניין היטב.

מה שחדש כיום, כלומר בעשורים האחרונים, הוא שהמסגרות האידיאולוגיות החילוניות גם כן במשבר. חלקן, הלאומיות או הסוציאליזם, הינן צל חיוור של מה שפעם היו. חלק אחר, הדרוויניזם החברתי או האקזיסטנציאליזם, דעכו לחלוטין. מה שנשאר הוא ליברליזם על כל סוגיו, שכהסדר לארגון חיים משותפים של קבוצות שונות (ושגשוג כלכלי) הוא מצויין, אבל כמקור למשמעות או זהות הוא דל.

אני לא חילוני, אבל כמי שחושב שללא שימור המסגרת הליברלית נשקע במדמנה של לאומנות אנטי-הומניסטית מתובלנת במשחקי כוח של סקציות פונדמנטליסטיות, אין לי אלא לקוות שמסגרות חיוביות של משמעות וזהות יעלו מתוך השבר החילוני הנוכחי. שני הספרים האלה לא עונים על האתגר הגדול הזה, אבל אפשר לקוות שהופעתם שלהם ושל הספרים הדומים להם מסמנת את תחילת ההכרה בכך שיש משבר ושעלינו להקדיש לו את תשומת הלב הראויה.