חיסונים

סרבנות חיסונים, חירות המצפון והכניסה לבתי קולנוע

ההגנה על חופש הדת והמצפון שלנו היא מיסודות החברה הליברלית. מקורה במאבקי דת במאה ה-16, עם התפשטות הרפורמציה, והיא נחשבת כיום לזכות בסיסית. במילים פשטות: לשלטון אין רשות לכפות עלינו דבר שמנוגד למצפוננו, ועליו לאפשר לנו להביא את הכרעותינו המצפוניות לידי ביטוי. ככל זכות, גם זו אינה אבסולוטית, אבל ההגבלות עליה אמורות להיות מינימליות והצדקה להגבלות אמורה להיות נדירה.

הכרעה מצפונית אינה עוד בחירה יומיומית. זו אינה בחירה להזמין סנדוויץ' מסויים או התלבטות בין סוברו כחול ומיצובישי אדום. הכרעה מצפונית נוגעת לממדי עומק בזהותנו, היא מסוג ההכרעות שאנחנו לא מחליטים עליהן, אלא שהן מחליטות עלינו. דהיינו, זו הכרעה שמגיעה מרבדים נפשיים שמכוננים אותנו, ועל כן ניצבים לפני הרצון, ולא אחריו.

לדוגמא, אשה מוסלמית תכריע משום כך לא לקוד קידה לפני פסל זאוס. זהותה קובעת את מעשיה, עוד לפני שהיא בוחרת לכאורה. בשאלות כאלה אנחנו לא יכולים אחרת, ולו היינו יכולים אחרת, לא היינו מי שאנחנו. ההכרעה נובעת מתוך עצמיותנו, מכלל תפיסת עולמנו, והיא מאפשרת לנו לשמור על נאמנות לעצמנו, על כבודנו ועל זהותנו.

המצפון הוא במהותו פרטי וסובייקטיבי, וחירות המצפון היא אתגר בדיוק מפני שהמצפון מורה לנו, לפעמים, לנהוג בניגוד למקובל, אם כנגד מנהג חברתי, ממסד דתי או משטר פוליטי. מכיוון שהם חריגים, אנשי מצפון נתפסים לעיתים קרובות כמפונקים, בוגדים, משוגעים או מתיפיפים. בנוסף לחריגותם, הם מואשמים (למשל במקרה הפציפיסטי) בהנאה עקיפה ממעשי הרוב שאינם דבקים בעקרונותיהם.

החריגה מהכלל מביאה איתה אפוא קשיים חברתיים ונפשיים, ואדם העומד על עקרונותיו לעיתים קרובות נפגע מכך. ליברלים מעוניינים לאפשר ליחידים להיות נאמנים למצפונם וכך לשמר את זהותם ואת תפיסת הטוב שלהם, ולכן במדינה ליברלית הפרט זכאי לעשות כן, ובאופן אידיאלי גם ללא כל סנקציה. ניתן לומר שמדינה שמבקשת להעניש אזרחים שחורגים מהכלל אינה מכבדת את היותם בני אדם שלמים, בעלי כבוד סגולי וזהות ייחודית.

מנגד, לא כל קושי שנתקל בו החריג נחשב כפגיעה בה או בו. אדם הדורש חופש מצפון אמור להביא בחשבון שייתכנו קשיים מסוימים בביצוע הכרעותיו – הרי הוא הולך, בהגדרה, כנגד הרוב. לכן שומרי מצוות משלימים עם קשיים כלכליים שנובעים מחוסר נכונותם לעבוד בשבת, וצמחונים מוותרים ברצון על מנת סטייק שחבריהם לשולחן נהנים ממנה.

במדינות טוטליטריות יושבים אסירי מצפון – כשמם כן הם – בכלא, וזאת משום שהונעו על ידי מצפונם לפעול בניגוד לחוקי מדינתם. רובם המוחלט פעל כפי שפעל מתוך ידיעה ברורה שהתנהגותם תוביל לכליאתם, אולם הן והם היו מוכנים לכך. כאשר אנטולי שרנסקי פעל בברית המועצות למען הגירה לישראל הוא פוטר מעבודתו, הושם במעקב של הק.ג.ב., נעצר כמה פעמים ולבסוף נכלא. הוא לא נרתע מכיוון שסבר שלהיות נאמן למצפונו עדיף עשרות מונים מאשר לעשות שקר בנפשו ולשמור על עבודתו.

כעת נניח לצורך העניין שכל מתנגדי החיסונים פועלים מתוך הכרעה מצפונית עמוקה. התנגדותם/ן אינה קפריזה רגעית וגם לא בחירה שטחית. זה לא "קטע". לא: מדובר באנשים בוגרים שסבורים, מסיבות שונות, שהחיסון מסוכן, שהוא חלק מקונספירציה גלובלית, או שקבלתו פירושה כניעה לכוחות כלכליים או אידיאולוגים שהם מתנגדים להם בתוקף.

למדינה ליברלית אסור לכפות עליהם חיסון, ובכך לרמוס את האוטונומיה שלהם על גופם. בהנחה שהסכנה שהם מציבים לחיי זולתם אינה גדולה מידי, גם איומים לכלוא אותם או לקנוס אותם באופן חמור אינם ראויים. אולם מה עם האיסור שמושת עליהם להיכנס לאירועים המוניים?

איסור כזה, כשמדובר רק באירועים של מעל מאה איש, וגם אז באופן שניתן לעקיפה עם הצגת תוצאה שלילית מבדיקת קורונה, רחוק מלהיחשב כסנקציה כבדה. הוא לכל היותר מונע בילויים, ובוודאי לא מכביד על חייו של הפרט באופן מוגזם. כשמביאים בחשבון שההגבלה הזאת מושתת מסיבה טובה – כדי לשמור על בריאותם, אולי אף על חייהם, של אזרחים אחרים – מבינים שמדובר בזוטות.

למעשה, דווקא מתוך ההנחה שמתנגדי החיסונים עושים זאת מתוך דבקות עמוקה במצפונם האיסור על כניסה לבתי קולנוע או לאירועי ספורט נראה כעניין זניח לחלוטין. בהשוואה ליכולת לשמר את הזהות והכבוד העצמי הויתור על עוד סרט עם חברים הוא מגוחך. כאמור, כל שומר מצוות או צמחוני עורך ויתורים שכאלה כעניין יומיומי.

משום כך זעקות השבר שמגיעות מקהילת האנטי-וקסרז מפתיעות. במקום לגחך על הקורבן הפעוט הנדרש מהם ולוותר על אותם אירועים המוניים בראש מורם ומתוך גאווה בהכרעתם המצפונית, אנחנו עדים להתפרצויות קולניות שתמציתן חוסר נכונות לסבול משום סנקציה, ואף במחיר סיכון אזרחים אחרים.

אלמלא ידענו שמדובר באנשים מצפוניים היה אפשר לחשוב שהכניסה לעוד מועדון או הצגת תיאטרון שקולה בעיניהם לשמירה על זכותם המצפונית לא להתחסן, כלומר שעבורם הסרבנות אינה יותר מאשר עוד סוג של בילוי חברתי.

מרטין לותר עומד על הכרעתו המצפונית בועידת ורמס, 1521. ציור של Emile Delperée, המאה ה-19

פורסם במדור הדעות של ‘הארץ’.