1. לפני יומיים עלה ברחבי בריטניה, על גבי אוטובוסים, מה שהוא כנראה הקמפיין האתאיסטי המרענן ביותר מאז כתבי ניטשה. על כבישי הממלכה שועטים כעת אוטובוסים שעליהם מודבקת ההצהרה הנלבבת הבאה: "סביר להניח שאין אלוהים, אז תפסיקו לדאוג ותיהנו מהחיים" ("There's probably no God, now stop worrying and enjoy your life"). הנה מאמר של "הארץ" על כך.

הקמפיין הוא יוזמה של אריין שריין, עיתונאית וכותבת מלונדון, שקיבלה את הרעיון אחרי שראתה פרסומת דומה שניסתה לשכנע את העוברים ושבים להאמין דווקא בישו (היא עקבה אחרי כתובת האינטרנט בתחתית אותה מודעה וגילתה שאותה כנסייה גם מבטיחה לה שהיא תישרף לנצח בגיהנום על חוסר אמונתה). היא חברה לריצ'ארד דוקינס, מדען מוכר ואנטי-תאיסט מוצהר (כתבתי עליו ועל חבריו כאן), וביחד הם גייסו 135,000£ מתרומות עבור הפרסומות האפיקורסיות.

בוידאו שתוכלו לראות בסרטון בכתבה בגרדיאן (משם לקחו את זה "הארץ") דוקינס מוחה על ההתקפות כנגדו מצידם של אנשי דת. לשאלה של עיתונאית מהגרדיאן על הנטייה של דתיים להיעלב כל פעם שמפקפקים בקול בקיומו של אלוהיהם הוא עונה שהם עושים זאת משום שזה הנשק היחיד שיש להם בארסנל – הרי טיעונים רציונליים בדרך כלל יוק. אני חייב לומר שהוא צודק בדבר אחד: לא יכול להיות שאנשי דת יעלבו כשיאמרו שהם מאמינים בשטויות, ומצד שני יצהירו שמי שלא מאמין כמוהם יירש גיהנום נצחי.

ואפרופו עצבים, בברצלונה, שם גם עלה הקמפיין ("Probablemente Dios no existe. Deja de preocuparte y goza de la vida"), הכנסייה הקתולית כבר הראתה סימנים של זעם קדוש. מישהו שם טען ש"זוהי התקפה על הדתות כולן" (טוב, לא על הבודהיזם, נכון?), והארכיבישוף של העיר הוציא הצהרה ש"הדת אינה מקור לדאגות, והיא גם לא מכשול להנאה מהחיים". ועל כך יש לומר: אם אתה נוצרי והדת שלך אינה מקור של דאגות ולא מכשול להנאה, אתה כנראה לא עושה את זה כמו שצריך.

2. ואפרופו אפרופו עצבים דתיים וזעם קדוש, החמאס בעזה התחיל להוציא להורג בשיטתיות אנשי פתח החשודים בשיתוף פעולה עם ישראל, וכמו כן עבריינים "רגילים", הכל בשם האל, אני בטוח. על פי עמירה הס, בין 40 ל- 80 כבר נרצחו על ידי החמאסניקים. כפי שכתבתי, אין ספק שאלו אנשי מוסר ונאורות, שגם יודעים היטב איך לקדם את האינטרסים של העם שלהם.

3. הכתבה הזאת היא כמעט מלפני שנה, ובכל זאת, כי מסתבר שיש יוונים שרוצים להחיות את דתם העתיקה! אכן, פגאנים מודרניים, או יותר נכון פגאנים ניו-אייג'יסטים, מגיעים למקדשים העתיקים שעל האולימפוס ועורכים טקסים למען זאוס, אפולו אפרודיטה וכל החברייה העליזה ההיא. הכנסייה כבר מעוצבנת כמובן.

4. מאמר חביב, אבל ללא גילויים מרעישים, על הקשרים בין הנצרות לבודהיזם לפני 1000 שנה. 

5. חברי אביב טטרסקי העלה רשימה ובה פרטים על אירועים שנערכים בצד הקרבות, ומתוך כוונה לרמוז על אלטרנטיבה להם. אחד מהם הוא "ההליכה", כלומר הליכה שקטה שבה צועדים יחד, ללא דיבור או שלטים ובצורה מדיטטיבית, יהודים וערבים, ובכך מסמנים אפשרות של קיום אחר, לא מתוך קונפליקט. אביב ואנוכי היינו חלק מצוות שייסד את המסורת הזאת בישראל לפני שש שנים, עת יצאנו מיפו וצעדנו עד לירושלים עם מאות אנשים בפסח, אפריל 2002, בתוך גל הפיגועים הנורא שהתחולל אז ותחילת "חומת מגן" (אביב כתב על זה כאן). אני חושב שזה חשוב. 

6. לסיום, קראו את הרשימה החשובה מאוד הזאת של דרור בורשטיין. על מהות האנושיות. ועל האמת הברורה, שאם אנחנו פתוחים יותר לאושר, אנחנו גם פתוחים יותר לכאב, וסגירת עצמנו כלפי האחרון מביאה בהכרח לסגירתנו כלפי הראשון, ולמעשה לסיום החיים שלנו בעודנו חיים. דברים חשובים כל כך, ובעיקר בעת מלחמה.

1. יש לי תחביב: אני אוהב לתת לאנשים קרדיט. אני אוהב להאמין לאנשים. יכול להיות שבגלל זה אני קצת לא מוצא את עצמי בין חברי בשמאל בחלק מהסוגיות הקשורות למבצע האחרון בעזה. קחו למשל את ההתבטאויות הבאות, מתוך המדור "שליפות" בערוץ היהדות של אתר מעריב:

אלוקים
בורא עולם הוא מלכו של עולם, משגיח עלינו ואוהב אותנו.

כיבוש
של מה? הארץ שלנו היא, ואנו נמצאים בשלבי שחרורה.

הר הבית
מקום מקדשנו שייבנה במהרה בימינו. המסגדים נמצאים שם זמנית, אך לא עלינו להסירם משם. מן השמיים יעשו את העבודה.

משיח
מחכים לו בכל יום שיבוא. התקווה הגדולה של העולם ההולך ושוקע בתרבויות הבל.

הדברים האלה נאמרו לאחרונה על ידי הח"כ מהמפד"ל לשעבר הרב יצחק לוי. כשאני קורא אותו מתבטא כך, אני מבין שהוא אדם לא מאוד מתוחכם, שתמונת עולמו בנויה מקוביות בניין מיתיות ודתיות-פונדמנטליסטיות, שמודבקות יחד על ידי אמונה תמימה. ולמה אני מגיע למסקנה הזאת? כי אני מאמין לו. אני מאמין שהוא באמת חושב כפי שהוא מדבר. וזה כמובן מצער אותי מאוד.

עוד מצער אותי לשמוע מפי אנשי חמאס שלדעתם "הישות הציונית" היא כתם בתוך הרצף הפאן-איסלאמי, וככזה יש למחות אותה מעל פני האדמה. הנה: "ישראל תקום ותוסיף להתקיים עד שהאסלאם ימחה אותה, כפי שמחה את מה שקדם לה" (מתוך אמנת החמאס משנת 1998, כאן).

והנה עוד ציטוט, מהסעיף הפותח את אמנת החמאס: "דרכה של תנועת ההתנגדות האסלאמית היא דרך האסלאם, ממנו היא שואבת את רעיונותיה, מושגיה ותפישותיה על העולם, על החיים ועל האדם, אליו היא פונה כדי לפסוק בכל הלכותיה וממנו היא מבקשת השראה להדריך את צעדיה". יופי, לא?

והנה עוד אחד (סעיף 8): "אללה הוא תכליתה [של התנועה], הנביא הוא דמות המופת שלה, הקוראן הוא החוקה שלה, הג'יהאד הוא דרכה והמוות למען אללה הוא הנעלה במשאלותיה". מה לא ברור?

ולסיום (סעיף 11): "תנועת ההתנגדות האסלאמית מאמינה שאדמת פלסטין היא אדמת הקדש אסלאמי [ווקף] לדורות של מוסלמים עד תחיית המתים. אסור להפקיר אותה או חלק ממנה או לוותר עליה או על חלק ממנה." כן כן, עד תחיית המתים.

טוב, רק עוד אחד (סעיף 13): "היוזמות, ומה שקרוי פתרונות של שלום והועידות הבינלאומיות לפיתרון הבעיה הפלסטינית, עומדים בסתירה לתפישת העולם של תנועת ההתנגדות האסלאמית. ויתור על חלק כלשהו מפלסטין כמוהו כזניחת חלק מן הדת […] אין פתרון לבעיה הפלסטינית אלא באמצעות ג'יהאד".

כשאני קורא את הדברים האלה, או שומע את דוברי החמאס חוזרים עליהם ועל שכמותם, אני מבין שמדובר בפנאטים חשוכים שאינם טובים יותר מדניאלה וייס או הרב משה לוינגר. מדובר, בפשטות, בפסיכים. ולמה אני חושב ככה? כי אני מאמין שהם מתכוונים למה שהם אומרים. אני חושד שחלק גדול מחברי בוחר לא להאמין שהם ממש "כאלה". שאולי הפנאטיות הפונדמנטליסטית היא נחלתם של יהודים ונוצרים בלבד, ומוסלמים לא ממש מתכוונים לדברים כאלה, למרות שהם עושים הכל, אבל ממש הכל, כדי להוכיח שהם בעצם רציניים עד מוות.

האם זה אומר שצריך להרוג אותם? ודאי שלא. אבל זה בודאי אומר שלא צריך לנקות אותם מאשמה לגבי מצבם. ושוב: זה לא מנקה אותנו מאשמה למצבם ומצבנו כמובן (בכלל, על פי רוב אנשים שותפים באחריות על מצבם, עאכו"כ עמים). כיום, כאשר ניתן לשמוע את גם את טוני בלייר מיואש מאפשרות של דיאלוג עם החמאס, ואת מצריים או את אבו-מאזן מאשימים אותם בתוקפנות הישראלית, קשה לי להבין מה עוד צריך לקרות כדי שאנשים יפסיקו לראות בחמאס קורבנות תמימים. ודאי שישראל אשמה בחלק ניכר מאיך שהסכסוך הזה נראה. אבל צריך גם להכיר בכך שבשביל ריקוד המוות המדכא הזה צריך שניים, והחמאס תורם את חלקו ביד רחבה.

הבעיה הקשה, אני זוכר את עצמי אומר לחברים כבר מזמן, היא שבסכסוך הזה שני הצדדים מטומטמים ומרושעים. אם צד אחד היה באמת פיקח (אפילו לא נדיב או חכם או טוב, אלא רק יודע לדאוג לאינטרסים שלו), כבר מזמן הארץ הזאת היתה מחולקת לשניים. אבל לא. שני הצדדים מפגינים את כל מה שרע במין האנושי: חוסר מוסריות, אגואיזם עיוור, שנאת חינם, חזירות חמדנית, וחוסר יכולת לימוד מינימלית. זה לדעתי ולצערי המצב. אני רק חושב שצריך להכיר בכך שלא צד אחד בלבד אשם בו.

לסיום, אני בעד לגמור את המבצע הזה שלשום. הוא לדעתי השיג כל מה שהוא אי פעם יוכל להשיג. תמונות ההריסות וההרוגים גורמות לי עצב רב. החיוכים של הגנרלים והשדרנים אחרי ולפני התמונות האלה גורמים לי בחילה. ששון הקרב הכללי ששוטף את המדינה מזכיר לי עוד כמה רבה הדרך. אני מתפלל לשלומם של הפלסטינאים התמימים בעזה, ומקווה גם לרווחתם. ובכלל, אין לנו מה לעשות בעזה, ואין לנו דרך אמיתית להפיל את החמאס, כי הוא תנועה שורשית פלסטינאית, למרבה הצער. צריך לנסות להגיע איתם להבנה, לתת להם לחיות בתנאי שיתנו לנו, ואולי הזמן יעשה את שלו והם יתפקחו מתישהו. אבל כרגע מדובר בחבורה מפגרת של פונדמנטליסטים חמושים.

2. Charles M. Blow כותב בניו-יורק טיימס שבעקבות הממצאים המפתיעים בסקר הדתות הגדול ביוני, נשאלו שוב האמריקאים האם הם באמת חושבים שלא חייבים להיות נוצרים על מנת לזכות בעולם הבא. אז אמרו 70% שכן. כלומר שלא צריך. הפעם, אחרי חקירה עקשנית ודקדקנית יותר, אמרו 65% שאכן לא חייבים את הבן בשביל להגיע אל האב (זאת בניגוד מפורש לבשורה על פי יוחנן 14:6, שם אומר ישו: "אָנֹכִי הַדֶּרֶךְ וְהָאֱמֶת וְהַחַיִּים לֹא־יָבֹא אִישׁ אֶל־הָאָב בִּלְתִּי עַל־יָדִי"). למעשה, 50% חושבים שאפילו אתאיסטים יגיעו לגן עדן! התנאי הוא אחד: שיהיו אנשים טובים ומוסריים. כדבריו: "just by being a good person". למעשה, אחוז אחד בלבד חושבים שהדרך לעדן מחייבת לציית לספר הספרים.

"מה זה אומר?" הוא שואל, ומביא דבריו של Alan Segal, פרופסור לדת, שמסביר שאנחנו חיים בחברה רב-תרבותית, ומצפים שגם בשמיים נחיה כך. אנחנו פוגשים אנשים נחמדים ולא מסוגלים להניח שאלוהים לא ייתן להם להיכנס בשערי גן עדן.

אני הייתי מוסיף, ראשית, שזה אומר שאנשים התרגלו לרוח הניו-אייג'ית, שעבורה האלוהות היא טובה וטובה בלבד, כלומר אין גיהנום ואין שטן, ותפסיקו לנסות להפחיד אותנו עם שטויות. ושנית, ברמה עמוקה יותר מה שקורה הוא שאנשים בעצם מרפים מהמיתוס, ונאחזים באתוס. לא במה ומי אתה מאמין הוא מה שמשנה, אלא מה אתה עושה ואיך אתה חי. אם אתה טוב והגון, ולא מאמין בישו, אלוהים אוהב אותך. אם אתה לא, ומאמין, אלוהים לא אוהב אותך. המיתוס יורד, ההגיון עולה. לאט, אבל הוא עולה. לצערנו הרב, במזרח התיכון הוא עולה לאט מדי.

3. בעקבות דברי הקצרים כאן על כך שנדמה שקרישנמורטי היה קצת מעצבן לקראת סוף ימיו, קיבלתי מייל מפסי פייג, מורה ותיקה (וטובה, ורגישה) ליוגה כאן בצפון. היא כתבה שבזמן שהיתה אצל דונה הולמן, מורה די מפורסמת ליוגה שהיתה תלמידתו הישירה של ב.ק.ס. איינגאר, היא סיפרה לה מעט על ק., אותו ראתה מקרוב.

הולמן גרה אז עם הוריה בהולנד, וק. היה בן בית אצלם, שכן הוריה היו חסידים קרובים שלו והוא נהג לשהות שם בעת מסעותיו באירופה. הוא זה שהכיר לה את איינגאר ושלח אותה ללמוד אצלו. בכל אופן, היא סיפרה שק. היה אדם רגזן, כעסן, עצבני ודיבר בצורה מגעילה לאנשים סביבו. כמו כן על פיה הוא סבל מדכאונות והסתגר ימים ארוכים בחדרו. עדות זו מצטרפת לעדויות על פיהן דיויד בוהם, בן שיחו הותיק, סבל מיחס לא נאה מצד ק., ולדעתי שלי, שכבר הבעתי אותה רק על סמך קריאת דבריו של ק., על פיה בסוף ימיו ניתן לחוש שק. היה מריר ונרגן, ובאופן כללי מאוכזב עד מוות מכך שאיש לא הבין אותו. מעניין מה הוא היה חושב על החמאס.

כל זה הזכיר לי את אותו מאמר מכה-גלים וסופג-טוקבקי-שטנה שכתבתי לפני יותר משלוש שנים לאתר-מעריב (בגרסה הקודמת קודמת שלו), העוסק בקשריו הרומנטיים של ק' עם אשת מזכירו האישי ראג'גופל, בעודם נשואים. אחרי שכתבתי אותו, ובהיותי במסע השלישי שלי בהודו, דליתי עוד כמה עדויות והשלמתי עוד קצת מהפאזל הרוחְנו-רכילותי הזה. לנוחותכם העלתי את המאמר ההוא והתוספת לו לבלוג, תחת הכותרת המקורית: "קרישנמורטי בנפתולי התשוקה"