ההשוואה בין "היהדות" לבין "התרבות היוונית" הפכה לאחת ממצוות החג ולעוד הזדמנות לחדד את יומרת הייחודיות של המסורת היהודית. גם אם החשמונאים עצמם התייוונו בתוך שנות דור, תהיה זו טעות להחמיץ את ההבדלים ששררו אז בין שתי התרבויות, וההשוואה ביניהן, גם אם היא בהכרח פשטנית, מציעה לנו מבט ביקורתי על ימינו.
הבה ננסח זאת כך: התרבות ההלניסטית השתיתה עצמה על האוניברסלי. במקביל, היא דחתה את החריג. ניקח את הפילוסופיה האריסטוטלית כדוגמה מייצגת. אריסטו מתייחס אל הטבע כאל מערכת, ואל הזמן כאינסופי לכל כיוון. עולם כמנהגו נוהג, מאז ומעולם, ומאז ועד עולם. גם החברה כך: יש מעמדות חברתיים, והם קבועים. יש סוגים של משטרים פוליטיים, גם הם קבועים. יש אדונים ועבדים, אזרחים ונתינים, וכולם מסודרים בקהילה שהיא בפוטנציה אוניברסלית: היא יכולה לחול על העולם כולו.
אצל אריסטו לכל דבר יש טלוס, כלומר מטרה והגשמה, אבל אין טלוס להיסטוריה. לא מצפים להשלמתה ולקצה. אצל אריסטו לכל אדם יש ייעוד ופוטנציאל שעליו לממש, אולם אין ייעוד כללי לאנושות ומטרה שעליה להגשים ככלל. במובן הזה אריסטו משרטט מציאות של שגרה טבעית, שהשינויים בה לעולם אינם מהותיים.
במלים אחרות, ההלניזם לא מציג יומרה לייחודיות סגולית. ערי הפוליס השונות התחרו ביניהן בכל דבר — מצורת המשטר ועד לספורט — אבל לא היתה עיר שטענה שהיא נבחרה על ידי האל העליון (היחיד) לעולמים, ושיש לה משימה היסטורית מיוחדת וייחודית. לא היתה עיר שהיתה מתנגדת לכך שההבדלים בינה לבין הערים סביבה יטושטשו לטובת קהילה אחידה ואוניברסלית. להיפך.
המסורת היהודית בעת העתיקה שונה בכל אחד מהמאפיינים האלה. היא פרטיקולריסטית, בעלת תפישה היסטורית טלאולוגית, מכוונת לייעוד מסוים ומדברת על סיום ההיסטוריה (גאולה). הרעיון המשיחי מופיע בה גם כיציאה ברורה מהטבעי והשגרתי (גר זאב עם כבש). במלים אחרות, היהדות מציגה את רעיון החריגה: העם החריג, שמוטל עליו ייעוד חריג, שיוגשם בזמן חריג.
כמובן, גם למסורת היהודית יש שאיפה אוניברסלית ובשורה אוניברסלית, אולם אלה מתממשות דווקא דרך גורלו הפרטיקולרי של עם מסוים, ולא פחות חשוב — באמצעות מעשיו. הוא לבדו נושא באחריות להוציאה מהכוח אל הפועל, הוא לבדו נושא ביומרה לחריגה מהקיים כדי להגשים את מה שמהותית ועקרונית לא קיים, אבל מחכה להתקיים.
גם לאחר אלפי שנים ניתן למצוא את המאפיינים האלה בתנועה הציונית. בצד התקווה לחזרה למשפחת העמים ביקשה הציונות, המדינית והתרבותית, גם לכונן חריגה. לבנות בישראל חברת מופת שתהיה מודל מודרני של שגשוג ותיקון חברתי. כן, אור לגויים. כאשר דוד בן גוריון דיבר על כך ש"ימות המשיח חשובים יותר ממשיח, והעם היהודי חי בימות המשיח", הוא התכוון לומר שללא הציפייה לחריגה, ללא השאיפה למה שאין וצריך להיות, אין קיומו של העם היהודי שלם.
זה הרקע שכנגדו יש להבין את הטרגדיה שבמציאות הנוכחית, אותה מציאות שבה ישראל משלימה אט־אט עם אובדן התקווה לרוממות ומתפרקת מהשאיפה למופת. לבד ממס השפתיים הרפה של ראש הממשלה על שתי מדינות אי שם מעבר לקשת, מחנה הימין מדבר בקולות שונים, אבל עם מסר אחיד: אין ולא יהיה שינוי, הים אותו ים והשכנים אינם טובים. אין ברירה אלא לשלוט על מיליוני בני אדם בכוח, פּאקס ישראליאנה לעולמים מהירדן לים.
החזון שמוביל מחנה הימין בעת הזאת מבטא אפוא נטישה רבתי של התפישה היהודית המסורתית שבן גוריון כינה "ימות המשיח". אין בו תיקון ואין העפלה, אין ציפייה לטוב אלא השלמה עם הרע. עזבו אותנו מבניית חברת מופת, או אפילו חברה הגונה, הם אומרים. כדי לשמור על החיים נסכים לוותר על חיים ראויים. במקום "תיקון עולם במלכות שדי" הסיסמה המובילה היא "אין ברירה", והיא מובילה למעגלים נשנים וחוזרים של סבל. עולם כמנהגו נוהג, אחד כיבוּשנו לעולם ועד.
בחנוכה הזה יש לומר: זו התייוונות.
—
פורסם במדור הדעות של 'הארץ'
לולאת האל 