חסידות גור

חסידים על כדורים – קריסתו של האתוס החרדי

כתבת התחקיר המצויינת של יאיר אטינגר הציגה בסוף השבוע הזה חלקים מהציבור החרדי במערומיהם המכוערים ביותר. אטינגר הביא עדויות מפורשות של פסיכיאטרים, רבנים, אברכים ונשים חרדיות שציירו תמונה שמשלבת את החלקים הגרועים ביותר של '1984' של אורוול עם 'עולם חדש מופלא' של האקסלי. התחקיר חשף קשר של סימום שיטתי, רשת רודנית בה תרופות פסיכיאטריות מנוצלות על מנת למשטר חיי אדם. בקצרה, מדובר בעולם חרדי בו רבנים התמכרו לפטנט חדש שמסייע להם לשלוט בצאן הקדושים שלהם – – החל מדיכוי רצונה של אישה להתגרש ועד לדיכוי רצונו של אברך לאונן – וזאת בעזרת שתוף פעולה מצד קבוצה של פסיכיאטרים.

חשוב לומר שקשה להבין מהתחקיר עד כמה התופעה הזאת נפוצה. האם היא עניין שמתוחם לחסידות גור? האם יש גם מקרים משמעותיים מעבר לכך? אם אין, האם יהיו? האם זה סימן לבאות? אטינגר מדווח על עמותה אחת לפחות שמקדישה את מרצה וכספה למימון טיפולים פסיכיאטרים לחרדים, כך שאני כותב את הדברים הבאים מתוך הנחה שמדובר בתופעה, ובמדיניות. יחד עם זאת, יש לזכור שיש עדיין חרדים רבים מאוד שמסתייגים מסיבות שונות מטיפול פסיכיאטרי. בחסידות ברסלב, למשל, לא מוכנים לטפל גם במי שבאמת יש לו בעיה. בכל מקרה, כמה וכמה סוגיות מעורבבות כאן יחד – אנסה להפריד בין החוטים ולטפל בהן אחת אחת.

האתיקה של התודעה

נאמר שאני עובד במשרד פרסום, ואני צריך אספרסו כפול על הבוקר כדי להתעורר, לתפקד, להיות יצירתי, להתפרנס. האם יש בזה משהו שלילי? האם זה לא ראוי? ונאמר שאני צריך כדור של רטלין בשביל אותן מטרות. זה בסדר? ואם נאמר שאני צריך ציפרלקס – לא כי יש לי בעיה פסיכיאטרית ספציפית, אלא פשוט משום הלחץ, שעות העבודה המטורפות, התחרותיות, הבוסית, הילד שחולה בבית – מותר לי? אני מתכוון מוסרית, מותר לי?

שלא יהיה ספק: כל הנ"ל הם חומרים פסיכואקטיבים, המעודדים מבחינה כימית את המוח והגוף שלנו לפעול כפי שהיינו רוצים שיפעלו. עוצמתן אולי שונה, אבל העיקרון זהה. אין בתופעה הזאת שום דבר חדש – בני אדם השתמשו בחומרים משני תודעה מהרגע שידעו עליהם, וזה היה מאוד מזמן. אבל השאלה האחרונה חושפת בלבול מסויים שרווח כיום בקשר לנושא הזה. כי בעוד שבעבר המסורות הרוחניות שלנו מסגרו עבורנו את השימוש בחומרים משני תודעה, כלומר הנחו אותנו מה כדאי, איך כדאי, ואולי חשוב מכל, למה כדאי להשתמש בהם, כיום לרובנו אין מסורת רוחנית, ואין כל מערך אתי שייתן לנו כיוון בנושא הזה.

הנאורות היא שגזלה מאיתנו את ההנחייה הרוחנית של הדת לגבי התחום הזה, כמו כמעט בכל תחום אחר כמובן. מצד שני, היא השאירה אותנו עם תמונה מאוד מצומצמת וענייה של המצב התודעתי הרצוי והראוי שלנו. כבנים למסורת הנאורות אנחנו מונחים לשמור על תודעה צלולה, חדה, ערנית ונמרצת. עלינו להיות מסוגלים לקלוט מידע ולנתח אותו בצורה רציונלית. עלינו לראות את העולם שסביבנו כמרחב תלת-מימדי המלא בחפצים, סמלים ומסרים שאותם ניתן לקלוט, לנתח, לתפעל. זהו בגדול. עלינו להיות פכחים. עלינו להיות סחים.

המצב הנוכחי, אם כן, חורג מזה שהיה נחלת בני אדם לאורך רוב ההיסטוריה הן על ידי כך שהוא לא מציע לנו מסגרת חינוכית/רוחנית שתלמד אותנו איך ולמה להשתמש בחומרים משני תודעה, והן על ידי כך שהוא קובע שעלינו להישאר במצב תודעתי פיקח וערני, היחיד שנחשב "נורמלי" ו"בסדר".

חשוב לציין שהמצב הזה הוא הקונצנזואלי בימינו ללא קיומו של כל דיון על העניין. אין כיום מחשבה מעמיקה על האתיקה של התודעה, ודאי שלא כפי שיש על אתיקה של מלחמה, מיניות, יחס לבעלי חיים, עתונות, עבודה, פוליטיקה וכיוצא באלה. הנושא הזה נשאר יתום. שתי השאלות שאינן נשאלות ואינן זוכות ליחס רציני הן 1) מהו מצב תודעתי ראוי; 2) איך ראוי להגיע למצב תודעתי ראוי. אנחנו לא שואלים אותן ולא דנים עליהן, ובעצם משאירים למחוקק לתחום בגמלוניות ובחוסר ידע את גבולות התודעה שלנו. (כל העניין הזה קרוב ללבי, וכתבתי עליו מאמר מפורט: "האתיקה של התודעה", אקדמות כ"ה, אלול תש"ע, כאן ב-pdf).

לעניינינו חשוב להבין שללא התייחסות מעמיקה למעמדו האתי של מצב תודעתי כזה או אחר, אין בעצם אפשרות לענות על השאלה, שאני חושב שאינטואיטיבית מטרידה אותנו, האם ראוי או לא להיעזר בציפרלקס כדי לגמור בהצלחה עוד יום עבודה במשרד; או, אותה שאלה מזוית אחרת, האם ראוי לקיים מקום עבודה שבו אחוז מסויים מהעובדים נדרשים לתרופות פסיכיאטריות כדי לתפקד בו. אלו שאלות שהתשובות להן תתבררנה רק אם נחליט לפני כן מהו מצב תודעתי ראוי בעינינו, לאן אנחנו שואפים מבחינה תודעתית, לאן אנחנו לא רוצים להגיע, וכיוצא באלה סוגיות מעניינות. לכן לגבי עצם השימוש בתרופות פסיכיאטריות, אם זה במשרדי חברת היי-טק, על הסט של 'האח הגדול' או בחצרות חסידים למיניהן, אין מה להזדעזע עד שלא נחליט מהו מצב תודעתי שמזעזע אותנו.

סמי אונס

אבל מה שמזעזע אותנו כאן, הרי, אינו בעיקרו עצם השימוש, אלא השימוש בסמים הללו על מנת לעצב את רצונו של הפרט כך שיתאים לדרישות האחראים עליו. כאן התרופות הפסיכיאטריות עוברות מקטגוריה של עזרים או מעצבים, שיכולים להיות שנויים במחלוקת, של תודעה ואיכות חיים, לאמצעים נכלוליים של שליטה בקהל. זה מזעזע אותנו מפני שעוד ירושה שקיבלנו מהנאורות היא התפיסה ההומניסטית על פיה כל אחד מאיתנו הוא סובייקט אוטונומי, שהאוטונומיה הזאת היא מאפיין מהותי של הזהות שלנו ושל ההערכה העצמית שלנו, ושכל פגיעה בה היא פשע. החירות שלנו לעצב את חיינו ולפעול בדרך שבחרנו בה היא אולי המרכיב הבסיסי ביותר, והמובן מאליו ביותר, בדימוי העצמי שלנו כבני אדם במלוא מובן המילה.

החירות הזאת היא מה שמדוכא על ידי התרופות הפסיכיאטריות במקרה הזה, ויותר חשוב כמובן, על ידי מי שנתן לנו אותם בתואנה שקרית, או כפה עלינו לקחת אותם. יותר מעצם השימוש בתרופות פסיכיאטריות (שלרוב, כאמור, לא ביררנו לעצמנו בעצם מה טוב או רע בו), מה שמזעזע אותנו בסיפורים כמו פרשת 'האח הגדול' או בתמונה האיומה שחשף אטינגר הוא הפיכתם של בני אדם ליצורים חסרי רצון, וחסרי בחירה.

לכאורה, יכולים לבוא רבנים שונים ולומר לנו: מה יש לכם אתם? נאורות-שנאורות. עופו לנו מהעיניים ותנו לנו לעשות לאנשים שלנו מה שאנחנו רוצים. אלא שזאת, כמובן, תהיה תגובה טפשית ביותר. לא רק מפני שהיא מניחה שמה שנעשה לאנשים אחרים אינו מענייננו וממעיטה בתחושת האחריות והסולידריות שלנו עם בני אדם (באשר הם שם) שמבוצעים נגדם פשעים, אלא גם מפני שהיא תתעלם מהשורשים המאוד יהודיים של אותה תפיסה הומניסטית שמאדירה את חופש הבחירה שלנו. שכן מה שצריך להיות ברור הוא שהמצב שמתאר אטינגר בכתבתו מעיד יותר מכל על פשיטת רגל מוחלטת של האתוס החרדי עצמו.

התמונה שמצייר אטינגר מעידה על קריסת האתוס החרדי בשתי בחינות עיקריות: מנקודת המבט של הבחירה החופשית, ומנקודת המבט של המלחמה ביצר. מהבחינה הראשונה, הרי שאני מקווה שאין צורך להדגיש עד כמה עקרון הבחירה הוא מרכזי באתוס היהודי לדורותיו, החל מהפרקים הראשונים של בראשית, דרך כלל המקרא ("העדתי בכם היום את-השמים ואת הארץ, החיים והמות נתתי לפניך, הברכה והקללה, ובחרת בחיים" – דברים, ל, יט), דרך חז"ל ("הכל צפוי והרשות נתונה" – אבות, ג, טו), הרמב"ם ("רשות לכל אדם נתונה אם רצה להטות עצמו לדרך טובה ולהיות צדיק הרשות בידו, ואם רצה להטות עצמו לדרך רעה ולהיות רשע הרשות בידו" – הלכות תשובה, ה, א), הרמח"ל ("כבר זכרנו היות האדם אותה הברייה הנבראת לידבק בו יתברך, והיא המוטלת בין השלמות והחסרונות, והיכולת בידו לקנות השלמות. ואולם צריך שיהיה זה בבחירתו ורצונו" – דרך ה', א, ג, א) ועד ימינו כמובן.

הבחינה השנייה קשורה בראשונה: הקהילות החרדיות מהוות חלק מהאיים האחרונים בחברה המערבית שבהם לחימה ביצר, התגברות על התשוקה וסירוב למימוש תאוות נחשבים להתנהגות ראויה ואידיאלית. כאשר בכל מקום ואתר אנחנו מתבקשים – אם על ידי חוסר האיכפתיות החילוני הכללי; אם על ידי הנטורליזציה של העולם, כלומר הפיכת כל עניין ל"טבעי", על ידי המדע; אם על ידי עולם הפרסום; אם על ידי ההגיון ההיפר-קפיטליסטי בכללותו; אם על ידי הטנטריזציה של הרוחניות העכשווית – לא רק לשחרר את הרסן ולהנות, אלא אף לחגוג את יצרינו ותשוקותינו, הקהילות החרדיות מציגות אתיקה של צמצום ההנאה, סירוב לפיתויי היצר ואף מידה של סגפנות.

אולם אם האידיאל אמור להיות התגברות על היצר, בחירה בטוב על פני הרע, קיום מתוך הכנעה של רצונו ית' וכו', הרי שעל פי המתואר בכתבה האידיאל הזה מת. אין התגברות כי מדכאים באופן כימי את היצר, אין בחירה כי אין אלטרנטיבה מאותה סיבה, ואין הכנעה מרצון אלא מאונס. אין כאן יהודים שומרי מצוות, אלא זומבים הכפויים לעשותן. כאשר אדם לא בוחר, אלא מכבים אצלו את היצר, ברור שהוא לא מקיים מצוות לא-תעשה של שפיכת זרע לבטלה, כפי שברור שאדם מסורס לא מקיים מצווה כזו, וששולחן פורמייקה לא מקיים מצווה כזו. אין כאן אם כן שמירת הלכה, אלא שמירה על החברה, על המסגרת. אין כאן קיום מצוות, אלא קיום אוטומטי של חברה חולה.

וכאן תורף העניין לדעתי: לא רק שמתבצע כאן פשע איום נגד האדם ונגד צלם-האדם, אלא שעצם ביצועו מעיד על גסיסת עולמו האידיאולוגי של הפושע. מה שנחשף בפנינו כאן הוא המידה בה ההלכה חדלה מלהיות משמעותית עבור אותם חרדים, והשמירה על המסגרת (הדכאנית) היא התכלית עבורה חיים. כשלעצמו, זה לא חידוש מפעים לגבי חלקים לא קטנים מהחברה החרדית, אבל הדרך חסרת המודעות העצמית שבה מודים אותם רבנים שאכן כן, הם מסממים את חסידיהם, מעידה עד כמה הם התרחקו מאיזושהי תפיסה הלכתית או מוסרית, אם בכלל אי פעם אחזו בה.

ועוד מסקנה מעניינת עולה מתוך הסיפור הזה: היתכנותה של מדינת הלכה, לפחות כפי שהיא מצויירת בימינו בדמיונם של שוחריה, מותנית בצורה מכרעת במידת זמינותם של אמצעים פסיכיאטרים בידי מוציאיה לפועל. נראה שאין דרך אחרת לכפות על אנשים שונים לקיים את אותה מסגרת הלכתית.

רמיסת האדם

בסופו של דבר, התחקיר פותח עוד חלון לצפון-קוריאה המקומית שמכונה בטעות "המגזר החרדי". כמובן שלא כולו, כמובן שלא באותה מידה, כמובן יש בו גם הרבה טוב. באמת, יש. הבעיה היא אחת: חוסר בחופש בחירה. במובן הזה עניין הסמים הוא רק ביטוי קיצוני לכפייה הכללית, על כל אורחות החיים, על מספר רב של בני אדם (שוב: כמובן שלא כולם, כמובן שלא באותה מידה, וכו'). הכפייה הזאת היא בושה לכל מדינה דמוקרטית, ובושה לכל חברה המתיימרת להמשיך את המסורת היהודית. כפי שזועק אחד המרואיינים בכתבה:

חילונים אוהבים למתוח ביקורת על חרדים בשני נושאים: על ההשתמטות מהצבא ועל יציאה לעבודה. אני חושב ששני הדברים האלה לא מצדיקים שנאה. הסיפור האמיתי של המגזר החרדי הוא רמיסת זכויות האדם והקניין. המחנק שהולך אצלנו הוא נורא.

סתם

התפרסם באתר קומפרס, אתר הגותי-תרבותי-ביקורתי חדש שהקימו אביעד קליינברג, נאוה נאי, גדעון סאמט, נסים קלדרון,ניר ברעם, ירון בלוך ודרור שרמן. ראו שם מאמרים מעניינים של קליינברג על קלישאות, קלדרון על המחאה החברתית, דרור שרמן על אורי שגיא ותמי ריקליס על סדר פסח.

הבעיה המינית של חסידות גור

חסיד גור אחד הולך ברחוב, ופוגש יהודי אחר שאומר לו, ראיתי את אשתך עוברת כאן לפני עשר דקות. עונה לו החסיד, כן יצאנו לטייל.

הבדיחה הידועה הזאת כמובן אינה משקפת את המציאות, כי בגור הגבר תמיד הולך לפני האישה. אבל לבד מזה היא מצביעה על המצב לאשורו: בני זוג בחסידות גור כמעט שאינם נמצאים במגע. בגור נוהגים לשמור נגיעה לא רק לפני אלא גם, ואולי במשנה תוקף, אחרי החתונה. פשוט: לחסידות גור יש בעיה מינית.

ליתר פירוט, החסידות הזו, שהיא הגדולה בישראל (אדמו"רה השכיל להבריח את חסידיו לא"י לפני מלה"ע השניה), נוקטת בקו נוצרי משהו בכל הקשור להתייחסות לפן המיני שבחיי האדם. שרה איינפלד, חסידה לשעבר שמדברת על החיים מעבר להרי האופל בבלוג המעולה "חור בסדין", מפרטת את התקנות בנושא:

אסור לבעל לגעת באשתו מעולם, לא בבית ולא מחוצה לו.
אסור לבעל ללכת לצד אשתו ברחוב.
אסור לו לשבת לידה על הספה בבית, וגם בחוץ: במכונית, אוטובוס, ספסל, ענף עץ, מתקן לונה פארק, שפת מדרכה, גג רעפים, ארובה, כסא נח, סירה, טוב נו הבנתם את הרעיון.
אסור להם לאכול מאותה צלחת, לשתות מאותה כוס, לראות אחד את השני שלא בלבוש מלא.
אסור לישון במיטה אחת, המיטות חייבות להיות נפרדות ועם רווח של מינימום מטר וחצי ביניהן.
אסור להם לעביר חפצים או תינוקות מיד ליד, אם הם צריכים לתת משהו אחד לשני, הם יעבירו  זאת דרך אדם שלישי, למשל אחותו הקטנה של הבעל, שתקח מהאשה ותעביר אליו, או יניחו על שלחן סמוך ובן הזוג ירים את החפץ/ התינוק משם.

יחסי מין לא יקויימו למפרע. אלא אם כן:
זהו ליל טבילתה של האשה (דבר שקורה פעם בחודש) והשבת שלאחרי זה (לסיכום: פעמיים בחודש)
בחדר חושך גמור ומחלט (ולכן לפי הלכותיו אין משמשים לאור היום רק בשעות הלילה*)
גם הבעל וגם האשה לבושים למחצה וחושפים רק את האיברים הרלוונטיים לחושך המדכא של חדר השינה.
לאחר לידה האשה לא הולכת כשנה למקווה והם אינם מקיימים יחסי מין כל התקופה הזו.
מעבר לאקט המיני עצמו חל איסור על כל מגע ביניהם, מה שאומר: לחדור, לגמור ולצאת החוצה – הבעל פורש בחלחלה למיטתו הנפרדת, האשה מורידה בחזרה את כתנתה לכוון הברכיים.

במילים אחרות הזוגיות בחסידות גור מושתתת על מערכת תיאולוגית עדינה ומורכבת שאפשר למרבה הפלא לסכם את כל כולה בארבע מילים בלבד: 'בחורות ערומים זה חולירע'. מין זה רע, גוף האישה הוא מוקד של טומאה וסכנה, מגע גופני הוא עניין מערער ודוחה, זקפה היא סוג של מפלצת איומה.

זכורתני היטב איך בזמן שהתעמקתי ביחס של ההלכה והקבלה למין ואוננות (מגוון רשימות בנושא) פגשתי חסיד גור לשעבר שסיפר לי על הנהוג בישיבה בה למד. כל שבוע, הוא סיפר, היה לו מפגש עם אחד הרבנים במקום שהיה בין השאר שואל אותו "מה עם היידישקייט" שלו. הכוונה היתה לבקש שידווח האם אונן או לא (וכמה, ולמה, ומתי) באותו שבוע.

אולי מה שמטריד ביותר בסיפור הזה הוא לא שבישיבות גור מתבצע מעקב דקדקני, פרטני, אובססיבי, על הפעילות האוטואירוטית של בניה, אלא השם שבחרו לתת לעניין: האפשרות שלך לשחק עם עצמך או ההימנעות ממנה היא ה"יידישקייט" שלך. ולמי שלא יודע, יידישקייט ביידיש זה פשוט "יהדות".

היהדות של חסיד גור צעיר נמדדת אם כן בתכיפות הפעמים בהן הוא מאונן. עכשיו אני בטוח שכמוני, 99% מקוראי הבלוג הזה מאוננים מדי פעם, אבל לא ידעתי שזה מה שעושה אותנו יהודים. כמובן, ככל שאתם מאוננים פחות כך אתם יהודים יותר טובים, וכנראה שהיהודי הטוב ביותר הוא היהודי (התיאורטי בלבד, אני משוכנע) שמאז שגילה את העניין בטעות בהיותו בן 12 מצליח עד היום להתמיד ולהתאפק. מה שכן, לא הייתי רוצה להיתקע איתו במעלית. (הפסקה הזאת מנוסחת בלשון זכר אבל חלה כמובן – אל תעשו את עצמכם מופתעים – על שני המינים)

מדובר, בקיצור, באובססיה. הבעיה היא שהעניין לא נגמר רק ביחס למין, אלא מדובר ביחס כללי למגע, לגוף, לאנושיות פשוטה. בסרט סוררת (בימוי: ענת צרויה, ישודר ב- 17.10 ב-21:30 בערוץ 8 – נשלח אלי לצפייה מוקדמת), שמביא את סיפוריהן של שרה אינפילד ושל חרדית לשעבר נוספת, שולמית וינפלד, מצטייר יחס שלילי לכל מגע אוהב בין בני משפחה. לא רק הורים שאינם נוגעים זה בזה, אלא הורים שאינם מחבקים את ילדיהם. לא רק הורים שמנתקים מגע אחרי שבתם עזבה את הדת, אלא הורים שגם לפני זה לא היו מלטפים ומנשקים אותה.

זה לא ברור שאנשים לא אמורים לחיות ככה? זה לא ברור שבני זוג אמורים לגעת זה בזה ולהביע אהבתם במגע? שילדים אמורים לקבל כל הזמן חיבוקים מהוריהם? שמין אמור להיות קדושה ועבודת אלוהים בשיאה ולא עניין בזוי וטמא שעושים רק כי חייבים? ושבאופן כללי הגוף שלנו לא אמור להיתפס כאויבנו, אלא כעצמנו ממש (כמעט כתבתי "בשר מבשרנו"), כחלק אינהרנטי, מהותי, אורגני (תרתי כמובן) מזהותנו, או לכל הפחות כאחד מאמצעים הישירם והמידיים ביותר שלנו לקשר עם האל?

שוב, אני מרגיש שהדברים האלו מובנים מאליהם, ובכל זאת אכתוב שילדים שגדלים ללא מגע מהוריהם נוטים להפוך לאנשים קשים, מרים. בני זוג שלא נוגעים אחד בשני הופכים את זוגיותם לנכה בצורה כרונית, שלא לומר מתה. אנשים שחשים דחייה וזרות מגופם חיים חיים מפוצלים, חיים במאבק פנימי תמידי, חיים אומללים.

ועוד כמה מילים בגנות החברה החרדית בכלל: בסרט הצופים נחשפים גם למימדים המדכאים של הלחץ הפנימי שמופעל על חברים בה (שלא כמו הרודנות המינית, שחסידות גור מצטיינת בו במיוחד, זה כבר משותף לחלקים נרחבים מהחברה החרדית). מדובר באיומים חוזרים ונשנים (משידוך גרוע, דרך הוצאת הילדים מהתלמוד-תורה ועד נידוי), בהפחדות על הגורל שאחרי המוות למי שחורג מהתלם, בהורים שמנתקים את הקשר עם ילדיהם ה"סוררים" וכיוצא באלה מאפיינים של חברה במצור.

הטרור הפנימי שמופעל על חלקים גדולים מבני החברה החרדית הוא כמעט בלתי נתפס למי שמגיע מהעולם החילוני, ולבד מזה שאתה מוצא את עצמך ממלמל "ברוך שלא עשני חרדי" עולה גם ההכרה שאם למצב הזה הגיעה תורת משה אחרי 3500 שנה אז משהו מהותי מאוד השתבש בצורה טרגית בדרך מהלל הזקן ועד הרב אלישיב.

וכן, אני חושב שחשוב לומר בקול רם: חברה שהדרך היחידה שבה היא יכולה לשמור על חבריה בקהילה היא לאיים עליהם בגיהנום או להפעיל נגדם סנקציות היא חברה בדגנרציה. חברה בתהליך של ריקבון, חברה עלובה, נכשלת, שנמצאת בחרדה תמידית שאין לה באמת מה להציע, שחוששת שהיא לא יכולה להתחרות עם האפשרויות המזדמנות והבסיסיות ביותר של החברה הפתוחה (על כל חסרונותיה).

וזה הרי העניין: החברה החילונית היום מלאה בכל כך הרבה טיפשות וגסות, שטחיות וריקנות, אלימות ובערות, שחיתות ואנוכיות, שלא נראה לי שצריך שקהילה תהיה נאורה או רוחנית במיוחד כדי לשמור על אהבתם או נאמנותם של חבריה גם ללא איומים או הסתגרות. אבל אפילו זה כנראה אתגר גדול מדי עבור הרבנים החרדים של היום.

ועוד כמה מילים קטנות: אתמול כתבה בוואי-נט טלי פרקש, שהדבר היחיד שאני יודע עליה הוא שהיא סוג של חרדית, על שרה אינפילד כך:

בניגוד למה שיגידו על שרה הרבה חרדים שקראו את הכתבה [שהתפרסמה במוסף לחג של ידיעות אחרונות, 2.10], כל מילה שם אמת. והאמת כדרכה קשה. סיפור חייה: "פגישה גורלית בת שעתיים עם המיועד ולאחריה חיי מחנק ושיממון אישי גדול" הוא סיפורן של נשים רבות בחברה הזאת. אך כתגובה לדברים, יעדיפו הרוב לעשות את המובן מאליו במקרי "כביסה מלוכלכת קשים במיוחד" – לטמון את הראש חזק בחול. גברי המגזר יצדדו בגישת "תהיי צדיקה ותשתקי". ונשות החסידות בגרסת "המסכנה שנפלה רע עם שידוך" במקרה הטוב, וכבוגדת במקרה הרע. אז מה הפלא שבורחים?

והיא מוסיפה משפט חשוב:

יש גם סיבות טובות מאוד לאנשים להיות חרדים מבחירה. יש שם מאחורי החומות והמחיצות גם חיים אחרים. חיים של אהבה, של זוגיות, של אושר אמיתי, חיים עם משמעות.

והנה 18 דברים טובים שאפשר לומר על החרדים שפורסמו לאחרונה בבלוג של שחר אילן, שעם כולם אני מסכים. בגלל כל אלה ועוד לא נכון לומר שלחרדים אין דבר להפסיד לבד מכבליהם. יש להם מה להפסיד וזה כנראה מה שבכל זאת מחזיק את החברה החרדית. זה, והעובדה המצערת שהשמועות על החברה המערבית הליברלית והנאורה היו מעט מוגזמות. יחד עם זאת, אני מקווה מאוד שהמהפכה בוא תבוא.