עבור חלק מאיתנו להיות יהודי אותנטי זה לתקוף כפר ערבי. בשביל אחרים פירושו לחבר פיוט חסידי חדש על אהבה.

מילים אלה, שנאמרו השנה מפי תושב גבעות-יצהר, מקפלות בתוכן את הסיפור כולו. זהו הסיפור על צמיחתו של אתוס יהודי חדש, רגשני, גזעני ואלים, אשר מתגשם בתנועה רוחנית מקורית היוצאת מבית מדרשו של הרב יצחק גינזבורג. הבסיס הרעיוני נחשף לציבור לראשונה לפני עשרים שנה בקונטרס 'ברוך הגבר'. באותו חיבור קצר, שנכתב לכבודו של ברוך גולדשטיין, הציג גינזבורג מוטציה רומנטית ולאומנית של תורת חב"ד אשר בשנים שאחרי פרסומו פותחה בהרחבה מבחינה אינטלקטואלית (בחיבורים כגון 'תורת המלך') ומבחינה מעשית (בקבוצות נערי גבעות ובפעולות "תג מחיר"). במלאות עשרים שנה לטבח גולדשטיין במערת המכפלה ננסה לסכם את עקרונותיה ואת דרכי הביטוי שלה מאז ועד היום.

'ברוך הגבר' יצא כחוברת דקה כמה חודשים אחרי שד"ר ברוך גולדשטיין רצח עשרים ותשעה מתפללים מוסלמים ופצע מעל מאה ועשרים נוספים בבוקר ה-25 לפברואר 1994. הכותרת לקוחה מדבריו של הנביא ירמיהו, וכותרת המשנה מסבירה שהחיבור עוסק ב"חמש מצוות כלליות שהן חמשה היבטים פנימיים במעשהו של הקדוש ברוך גולדשטיין ה' יקום דמו". בקונטרס מסביר גינזבורג, מהמקוריים והחריפים שבמקובלים ובהוגים החסידיים של זמננו, מדוע מעשהו של גולדשטיין לא רק שאינו מגונה, אלא מהווה מופת של עשייה יהודית שורשית וטהורה.

שלוש נקודות עיקריות שמעלה הטקסט חשובות במיוחד: החיבור אל הטבע כשיבה אל האלוהות; חשיבותה של הפעולה המיידית, הספונטנית, שבאה לידי ביטוי ברצח; ומשמעותה הקדושה של הנקמה, אשר בתנאים מסויימים פירושה, לדעת גינזבורג, נגיעה במהותנו הפנימית ביותר, דהיינו באלוהות שבנו. על פי גינזבורג שלוש נקודות אלה משתלבות בצורה מושלמת ובאות לידי מיצוי עליון ברגע המדוייק בו פתח ברוך גולדשטיין באש.

"הנקמה היא מעין חוק טבע"

הטקסט מורכב ורב-שכבות. כהנחת מוצא (וכמעין פרומו ל'תורת המלך') קובע גינזבורג מפורשות ש"נראה בפשטות כי חיי ישראל עדיפים על חיי גוי … במצב בו יש חשש (אפילו רחוק) שהגוי יפעל (אפילו בעקיפין) לפגוע בחיי ישראל, הרי אז אין משגיחין כלל בחיי הגוי אלא אדרבה – 'טוב שבגויים הרוג'". קצה קצהו של חשש לפגיעה של לא-יהודי ביהודי מכשיר את רציחתו, שכן, כפי שאמר לא מזמן סגן השר אלי בן דהן, "ליהודי יש נשמה הרבה יותר גבוהה מזו של הגוי". בזאת כבר ניתנת לגיטימציה למעשיו של גולדשטיין, אולם גינזבורג אינו מבקש רק לאשר את הטבח, אלא לעלות את גולדשטיין למעלת קדושי עליון.

לצורך כך הוא עובר להסבר הנשען על התורה הקבלית של חסידות חב"ד, ממנה הוא מגיע. גינזבורג יוצא מתוכה ומחדש בה: הוא מבהיר כיצד מעשיו של גולדשטיין הגיעו מתוך "רטיטה של ה'מקום' העמוק ביותר בנפש היהודי – 'יחידה שבנפש'". ה'יחידה' היא הניצוץ האלוהי הטהור שנמצא בתוככי כל יהודי (ורק יהודי), מקום שלשכל אין אליו גישה. נהפוך הוא – השכל, כמו גם המצפון, מנסים לשמור על הגבולות המוכרים של ההגיון והמוסר, ויכולים אפילו להפריע לנו להגיע אל ה'יחידה'.

כיצד אפוא ניתן להגיע אל אותו מקום אלוהי רוטט? החיבור אל ה'יחידה' בתוכנו יכול להתבצע בכל מני דרכים, ועל פי גינזבורג אחת מהם היא הנקמה. הנקמה, כותב גינזבורג, היא "תגובה טבעית ספונטנית", היא "עמידה על ישותי החיובית". יותר מכך: "הנקמה היא מעין חוק טבע. מי שנוקם מצטרף בזה ל'זרמים האקולוגיים' שמציאות, "היש האמיתי" שלו והעולם נפגשים."

הנקמה היא רגע עמוק של "זרימה עם הטבע", התאחדות עם "הזרמים האקולוגיים" של הקיום, וזאת מפני שהיא מגיעה מהמעמקים הפראיים ביותר שלנו, מתוך אינסטינקט המשתחרר בצורה ספונטנית ואלימה. עבור גינזבורג – וזהו אחד מחידושיו הנועזים – החיבור אל הטבע יכול, בתנאים מסויימים, לחבר אותנו אל האלוהות. גינזבורג מתבסס על תפיסה חב"דית דיאלקטית הרואה בניגודים ישויות המשלימות זו את זו ובהפכים קטבים הנושאים זה את מהותו של זה. על פי תפיסה זו שלמות אמיתית היא אחדותם של הפכים ולא העלמתו של הצד שמנגד. ממילא, את האלוהות בתפארתה לא ניתן לתפוס אלא ככוללת את כל הניגודים כולם. גינזבורג מרחיב רעיון זה וממקם בתוכו את הטבע החומרי והגס ביותר, הן זה אשר מחוצה לנו והן זה אשר בפנימיותנו. המסקנה היא שדווקא משום שפלותו ובהמיותו של הטבע ניתן למצוא בו את האלוהות הגבוהה ביותר. עלינו אם כן "לשוב" אל המגע הבראשיתי עם האדמה, ועם הגוף.

קל לראות עד כמה כיוון זה זר למסורת היהודית. ההלכה עושה מאמצים לא קטנים דווקא להרחיק אותנו מ"זרימה עם הטבע", ורבים הם האיסורים המוקדשים בדיוק לכך. גינזבורג מודע לזה, אולם כותב שאף על פי ש"הדברים נשמעים צורמים לאוזן דתית … המעמיקים יבינו שתכלית הכל היא להתפייס בסופו של דבר עם ה'יש' הטבעי". המעמיקים מבינים שמעשהו של גולדשטיין היה מעשה של פיוס עמוק עם טבעו הפנימי. השטחיים, הרדודים, אותם יהודים שלא מחוברים לפנימיותם ולאלוהות שבהם, יחשבו כנראה שמדובר במעשה אכזרי ומגונה של טירוף רצחני.

הטבע קשור לנקמה, הנקמה קשורה לטבע. שניהם – עבור היהודי שיש לו 'יחידה' – קשורים לאלוהים. על פי הרב גינזבורג הנקמה היא הרגע שבו השכל מסולק הצידה והאדם מאפשר לטבעיות הפראית שבו להתפרץ. אצל היהודי אותה טבעיות עמוקה ופנימית מערסלת לא פחות מאשר ניצוץ אלוהי, ועל כן הנקמה היא ביטוי מושלם של פעולה מאוחדת, טבעית-יהודית-אלוהית.

גינזבורג כותב שפגישת היהודי עם שורש נשמתו היא אפשרות "לחוש אלוקות" ולכוון לעשות כרצונו של הקב"ה. זהו רגע של ביטול שכלי ורצוני אל מול האלוהות. ברגע הבא כבר משתחררים הכוחות לכיוון הנכון ואנו פועלים ככלי טהור בשירותו של הקב"ה. כפי שכתב ד"ר שלמה פישר (המכון למדיניות העם היהודי והאוניברסיטה העברית) במחקר על תורה זו של גינזבורג:

ההחלטה הקיומית האי-רציונלית מתרחשת באמצעות מעשה של איון עצמי. ברגע הקיצוני, ברגע שבו אדם מחליט להפוך לשהיד, הרגע שבו הוא מחליט לבצע רצח המוני ולהקריב את עצמו, הוא מאמץ עמדה מיסטית שתקנית קוויאטיסטית (quietist). ההכרזה על עצמיותו, המעשה החופשי, הטבעי והפשוט של היותו הוא עצמו, מתרחשים ברגע הבא, כאשר הוא מתחיל לירות." (מתוך טבע, אותנטיות ואלימות בהגות הציונית הדתית הרדיקלית)

כעת ניתן לצעוד צעד אחורה ולהתרשם מהתמונה הקבלית שמצייר לפנינו גינזבורג: באותה שעת בוקר מוקדמת כאשר נחה אמתו של ברוך גולדשטיין על הדק ה'גליל' נחלצה נשמתו מקליפות הזיוף השכלי האחרונות וביטלה עצמה אל הניצוץ האלוהי שחבוי בעומק העומקים של ישותה. מתוך נקודה טהורה ומקודשת זו עלתה הקריאה לנקמה עיוורת ורצחנית, נקמה טבעית כל כך ועם זאת קדושה מכל קודש. רגע אחרי כן נתן ד"ר גולדשטיין דרור לחיתיות הטבעית האלוהית שבו והפך את מערת המכפלה למרחץ דמים.

רצח על רקע רומנטי

הקבלה היא מסורת מסועפת ומתוחכמת, ואפשר להשתמש בה כדי להצדיק כמעט כל דבר. בעבר, במסגרת תנועת השבתאות, היו שהצדיקו בעזרתה התאסלמות המונית. הרב גינזבורג מצדיק בעזרתה רצח המוני. אולם טעות היא לתת לאימה שמעוררת בנו תורתו של גינזבורג למנוע מאיתנו לנתח אותה ולהבין את מקורותיה, כמו גם את השלכותיה.

ראוי לשים לב למושגים בהם משתמש הרב גינזבורג: ספונטניות. טבע. זרימה. אלו לא מונחים שתמצאו בספרי קבלה. אלו מונחים שתמצאו בספרי הוגי הרומנטיקה האירופאית, ובמיוחד הרומנטיקה הגרמנית. ז'אן ז'ק רוסו (1712-1778) היה שגרירם העליון של רעיונות אלה. הוא קשר טבעיות עם ספונטניות, והעלה למעלת אידיאלים נשגבים את הפראיות האצילה, הרגש הגולמי והצורך לחתור תחת האילוצים החברתיים ה"מלאכותיים" כדי לבטא בצורה ספונטנית את צרכינו ה"טבעיים". השפעתו על התנועה הרומנטית הגרמנית, שתכונה לימים "הסער והפרץ" (Sturm und Drang), היתה עצומה.

בעוד שרוסו סבר שקיימים ערכים משותפים ואמיתות נצחיות, היה זה יוהן גוטפריד הרדר (1744-1803, מאבות הלאומיות המודרנית) שהחליף את התפיסה בדבר רציונליות אוניברסלית בספונטניות אישית. הוא קידם את הרעיון שיש בתוכנו נקודה אינדיבידואלית של דחף אישי וייחודי. מדובר באימפולס סובייקטיבי אשר הינו ראשוני וטבעי יותר – ולכן גם אמיתי יותר – מכל עקרון אובייקטיבי. הרעיון הפך ליסוד מרכזי בתנועה הרומנטית.

המשורר והסופר היינריך פון קלייסט (1777-1811) פיתח תפיסה זו הלאה, וטען שאין באמת טוב ורע כלליים, ועלינו לעשות בכל רגע "מה שהטבע מניע אותנו". רק היצר הספונטני הטבעי יכול להבטיח לנו אותנטיות מוחלטת ונאמנות מלאה למהותנו הפרטית ביותר – ולהיות אותנטי חשוב הרבה יותר מאשר להיות טוב. קלייסט הביא עקרונות אלה לידי ביטוי מושלם בנובלה 'מיכאל קולהאס' (1810), בה יוצא סוחר גרמני למסע הרס של ביזה ורצח שמערבב באופן מרתק נקמה וצדק. הנקמה המוצדקת הופכת לשרפה משתוללת המתלקחת מתוך הניצוץ הפראי הפנימי. אצל קולהאס היענות מלאה לדחפינו העמוקים ביותר נעשית בשם הצדק המוחלט, והתוצאה היא חורבן ושמד.

עוד לפני קלייסט היה זה פרידריך קלינגר אשר ב-1776 פרסם מחזה המציג רגשנות שעולה על גדותיה ותשוקה אינסופית לחירות, אהבה ונקמה. "אינני דבר לאיש ולא לעולם עד שאזכה לנקמה, נקמה נוראית ביותר!" זועק וויילד, אחד הגיבורים במחזה. למחזה קראו Sturm und Drang ועל שמו נקרא מאוחר יותר אותו זרם של רומנטיקה גרמנית. הנקמה הרגשנית והפרועה עומדת אפוא בנקודת עיבורו.

לשני קודקדי המשולש הרומנטי שהוזכרו לעיל, הספונטניות והטבע, הוסיפו הוגים כשליגל, שלינג, ונובליס קודקוד שלישי: אלוהים. הרעיון הבסיסי היה שאחדות הטבע והנשמה נמצאת באלוהות הפלואידית. "הטבע הוא הרוח המתגלה", קבע שלינג, והוסיף ש"אלוהים הוא החיים". על פי פיתוח זה העולם הטבעי הוא האלוהות הרדומה, והגאון הוא זה שמבין זאת מתוך העמקה פנימית. הגאון גם מסוגל למשוך את האנושות אחריו מתוך התהומות הברוכים של אישיותו לקראת ראייה הנכונה של המציאות האלוהית.

הרב גינזבורג מבטא עיבוד יהודי-חסידי של תפיסות אלה. בקונטרס 'ברוך הגבר' משתמש גינזבורג במילה "ספונטני" מספר פעמים, והיא הכרחית עבור תורתו. מיותר לציין, מקור המילה אינו בעברית ואין לה מקבילה בעברית. לא במקרה. על מעמדו המרכזי של הטבע בהגותו כבר עמדנו, וכן על ערכה של נקמה. ראינו גם שאת האלוהות ניתן על פיו לפגוש ברגע של מגע עם הטבעיות העמוקה והפראית ביותר שלנו. גולדשטיין הוא עבורו "קדוש", אולם נראה שגינזבורג מעצב את דמותו של הרוצח מחברון על פי ארכיטיפ הגאון הרומנטי, זה שעל ידי ביטול שכלו ונגיעה בעומק רגשותיו מאפשר ל"טבעי" שבו ללדת יצירת מופת.

נאו-חסידות אקולוגית, גזענית ואלימה

יש להבהיר: אין הכוונה כאן שהרב גינזבורג קרא את הרדר, קלייסט ושלינג ועיצב את תורתו בהתאם. הרוח הרומנטית חרגה מזמן מכתביהם של הוגי עבר, ונמצאת כיום סביבנו, כמעט בכל מקום. התשוקה לחיים אותנטיים, לקרבה אל הטבע, לחיבור לפנימיותינו ול"זרימה" משותפת לחלקים נרחבים מהאוכלוסייה, שומרי מצוות ושאינם. מופע מובהק של התגלמות עכשווית של נטיות נפשיות אלה ניתן למצוא ברוחניות העכשווית, בניו-אייג'. מבט מהיר בשלל התנועות והרעיונות המרכיבים את זו יגלה לנו שהחיפוש אחר נקודת העומק הפנימית/טבעית/אלוהית נפוץ בה בצורה נרחבת. המקוריות של גינזבורג נמצאת בראיית האלימות הבין-דתית כביטוי שיא של אותו חיבור אותנטי לפנימיותינו.

את הרעיון הזה מוציאים לפועל ההולכים בדרכו של גינזבורג בקרב מה שמכונה "נערי הגבעות" (שגילם לפעמים עולה על שלושים). קהילות אלה, החיות בשוליים הגיאוגרפיים והתרבותיים של מפעל ההתנחלויות, מציגות כמיהה לחיים "קרובים אל הטבע", רצון ל"פשטות" ו"אותנטיות" ותודעה גזענית-קסנופובית. עבורם התרבות הישראלית, גם זו שבהתנחלויות הבוטיק אדומות הרעפים, היא רקובה ומושחתת, בורגנית ומלאכותית. פוסט-ציונות משתלבת כאן עם ערגה לחזור לימי המקרא, עבודה חקלאית ורצון להקים את ממלכת יהודה.

כפי שמצוטט תושב בת עין בן 17: "המגע עם העולם הטבעי אפשר לי להתבגר. חברים שלי, שלומדים במסגרות הרגילות, מחוברים כל היום לכיסא, לשולחן או לאינטרנט. הם לא יודעים למשל מה זה טבע. […] אני חושב שבזכות ההתבוננות הזאת הצלחתי לגלות את א-לוהים ממקום יותר עמוק" (נקודה, אוגוסט 2007). נעמוד על הנקודה החשובה בדברים אלה: הקרבה לאלוהים עוברת דרך הקרבה לטבע.

גינזבורג עצמו קורא לחזרה לעבודת אדמה ומעלה על נס את החיבור הישיר אל הטבע, הפעם לא זה הפנימי אלא זה החיצוני, הטבע של ארץ ישראל – ארץ הקודש. "השיבה הזאת אל האדמה היא מעין חזרה בתשובה, שיבה אל השורש" הוא כותב. ההתיישבות באזורי הספר שביהודה ושומרון משדרת אותנטיות וצניעות ומעודדת חלומות על חברה שבטית-מקראית החיה בהתאם לחוק האלוהי וציוויי האקולוגיה. היא גם מחייבת חיכוך תמידי עם האוכלוסייה הפלסטינית.

כפי שכבר כתב בעבר שלמה פישר, האלימות המופנית מצד נערי הגבעות אל הפלסטינים שסביבים היא חלק אינטגרלי מהאתוס שלהם. אין כאן מקרה ולא גלישה אקראית לחוסר נעימות מזדמן. האלימות כאן היא צורה נוספת של הסער והפרץ הרומנטי, עוד פן של החיפוש אחר אותנטיות, נקמה ו"טבעיות". כעת ניתן להבין טוב יותר את הציטוט בו פתחנו (שמקורו בדו"ח האחרון של 'קבוצת המשבר הבינלאומית' – pdf). אותו איש גבעות מיצהר קובע בו שעבורם להיות יהודי "אותנטי" פירושו או "לתקוף כפר ערבי" או "לחבר פיוט חסידי חדש על אהבה". שני כיוונים אלה, שנראים לכאורה סותרים, למעשה משתלבים היטב: שניהם מבטאים הלך רוח אקספרסיבי, רגשני ורומנטי. שניהם מממשים חיפוש אחר רוחניות מתלהבת ואמוציונלית. שניהם גם קשורים בטבורם לתורתו של הרב גינזבורג.

נערי הגבעות מציגים פן יהודי ולאומני של הרוחניות העכשווית הכללית. למרות היניקה המשותפת מהרומנטיקה, ההבדל העקרוני בין הרוחניות הניו-אייג'ית הכללית לזו ה"גבעתית" הוא בחלוקות בין אוניברסליזם ואתנוצנטריים, פציפיזם ואלימות. כך, תודעתם האקולוגית של נערי הגבעות ממוקדת לא בטבע בכלל, אלא רק בארץ ישראל, ה"טבע" הקדוש ביותר לדידם. יחסם לבני אדם אינו שוויוני, אלא נגזר מתפיסות גזעניות ונשען על ההנחה המחמיאה שהם בניו של עם ייחודי ועליון. על נתינת כבוד למסורות רוחניות אחרות אין כמובן מה לדבר.

בעשרים השנים שחלפו מאז הטבח במערת המכפלה נוצרה לפנינו תנועה רוחנית יהודית חדשה. מדובר בנאו-חסידות וולקיסטית (Völkisch, כאותן תנועות לאומניות שהעלו את העם והדם לכדי אידיאל עליון), גזענית, פוסט-ציונית ואנטי-דמוקרטית. תנועה זו מציגה אתוס יהודי שכמוהו טרם נראה, ואחראית, בין היתר, לתופעת "תג-מחיר". לא במקרה קשר השב"כ פעולות אלימות אלה ישירות ליצהר, שם ראש הישיבה הוא הרב יצחק שפירא, תלמידו של גינזבורג וממחברי 'תורת המלך'. מכל האמור לעיל יש להבין שאין לראות פעולות "תג מחיר" כפשעי שנאה, אלא כמימושם של עקרונותיהם הדתיים של חברי אותה תנועה. עד כמה שזה עשוי להישמע מוזר, אלימות זו היא ביטוי לחיפוש הרוחני שלהם.

—

פורסם במוסף הארץ. עוד על הרומנטיקה הגרמנית כמקור לאתוס יהודי מודרני ראו כאן.

כתבת התחקיר המצויינת של יאיר אטינגר הציגה בסוף השבוע הזה חלקים מהציבור החרדי במערומיהם המכוערים ביותר. אטינגר הביא עדויות מפורשות של פסיכיאטרים, רבנים, אברכים ונשים חרדיות שציירו תמונה שמשלבת את החלקים הגרועים ביותר של '1984' של אורוול עם 'עולם חדש מופלא' של האקסלי. התחקיר חשף קשר של סימום שיטתי, רשת רודנית בה תרופות פסיכיאטריות מנוצלות על מנת למשטר חיי אדם. בקצרה, מדובר בעולם חרדי בו רבנים התמכרו לפטנט חדש שמסייע להם לשלוט בצאן הקדושים שלהם – – החל מדיכוי רצונה של אישה להתגרש ועד לדיכוי רצונו של אברך לאונן – וזאת בעזרת שתוף פעולה מצד קבוצה של פסיכיאטרים.

חשוב לומר שקשה להבין מהתחקיר עד כמה התופעה הזאת נפוצה. האם היא עניין שמתוחם לחסידות גור? האם יש גם מקרים משמעותיים מעבר לכך? אם אין, האם יהיו? האם זה סימן לבאות? אטינגר מדווח על עמותה אחת לפחות שמקדישה את מרצה וכספה למימון טיפולים פסיכיאטרים לחרדים, כך שאני כותב את הדברים הבאים מתוך הנחה שמדובר בתופעה, ובמדיניות. יחד עם זאת, יש לזכור שיש עדיין חרדים רבים מאוד שמסתייגים מסיבות שונות מטיפול פסיכיאטרי. בחסידות ברסלב, למשל, לא מוכנים לטפל גם במי שבאמת יש לו בעיה. בכל מקרה, כמה וכמה סוגיות מעורבבות כאן יחד – אנסה להפריד בין החוטים ולטפל בהן אחת אחת.

האתיקה של התודעה

נאמר שאני עובד במשרד פרסום, ואני צריך אספרסו כפול על הבוקר כדי להתעורר, לתפקד, להיות יצירתי, להתפרנס. האם יש בזה משהו שלילי? האם זה לא ראוי? ונאמר שאני צריך כדור של רטלין בשביל אותן מטרות. זה בסדר? ואם נאמר שאני צריך ציפרלקס – לא כי יש לי בעיה פסיכיאטרית ספציפית, אלא פשוט משום הלחץ, שעות העבודה המטורפות, התחרותיות, הבוסית, הילד שחולה בבית – מותר לי? אני מתכוון מוסרית, מותר לי?

שלא יהיה ספק: כל הנ"ל הם חומרים פסיכואקטיבים, המעודדים מבחינה כימית את המוח והגוף שלנו לפעול כפי שהיינו רוצים שיפעלו. עוצמתן אולי שונה, אבל העיקרון זהה. אין בתופעה הזאת שום דבר חדש – בני אדם השתמשו בחומרים משני תודעה מהרגע שידעו עליהם, וזה היה מאוד מזמן. אבל השאלה האחרונה חושפת בלבול מסויים שרווח כיום בקשר לנושא הזה. כי בעוד שבעבר המסורות הרוחניות שלנו מסגרו עבורנו את השימוש בחומרים משני תודעה, כלומר הנחו אותנו מה כדאי, איך כדאי, ואולי חשוב מכל, למה כדאי להשתמש בהם, כיום לרובנו אין מסורת רוחנית, ואין כל מערך אתי שייתן לנו כיוון בנושא הזה.

הנאורות היא שגזלה מאיתנו את ההנחייה הרוחנית של הדת לגבי התחום הזה, כמו כמעט בכל תחום אחר כמובן. מצד שני, היא השאירה אותנו עם תמונה מאוד מצומצמת וענייה של המצב התודעתי הרצוי והראוי שלנו. כבנים למסורת הנאורות אנחנו מונחים לשמור על תודעה צלולה, חדה, ערנית ונמרצת. עלינו להיות מסוגלים לקלוט מידע ולנתח אותו בצורה רציונלית. עלינו לראות את העולם שסביבנו כמרחב תלת-מימדי המלא בחפצים, סמלים ומסרים שאותם ניתן לקלוט, לנתח, לתפעל. זהו בגדול. עלינו להיות פכחים. עלינו להיות סחים.

המצב הנוכחי, אם כן, חורג מזה שהיה נחלת בני אדם לאורך רוב ההיסטוריה הן על ידי כך שהוא לא מציע לנו מסגרת חינוכית/רוחנית שתלמד אותנו איך ולמה להשתמש בחומרים משני תודעה, והן על ידי כך שהוא קובע שעלינו להישאר במצב תודעתי פיקח וערני, היחיד שנחשב "נורמלי" ו"בסדר".

חשוב לציין שהמצב הזה הוא הקונצנזואלי בימינו ללא קיומו של כל דיון על העניין. אין כיום מחשבה מעמיקה על האתיקה של התודעה, ודאי שלא כפי שיש על אתיקה של מלחמה, מיניות, יחס לבעלי חיים, עתונות, עבודה, פוליטיקה וכיוצא באלה. הנושא הזה נשאר יתום. שתי השאלות שאינן נשאלות ואינן זוכות ליחס רציני הן 1) מהו מצב תודעתי ראוי; 2) איך ראוי להגיע למצב תודעתי ראוי. אנחנו לא שואלים אותן ולא דנים עליהן, ובעצם משאירים למחוקק לתחום בגמלוניות ובחוסר ידע את גבולות התודעה שלנו. (כל העניין הזה קרוב ללבי, וכתבתי עליו מאמר מפורט: "האתיקה של התודעה", אקדמות כ"ה, אלול תש"ע, כאן ב-pdf).

לעניינינו חשוב להבין שללא התייחסות מעמיקה למעמדו האתי של מצב תודעתי כזה או אחר, אין בעצם אפשרות לענות על השאלה, שאני חושב שאינטואיטיבית מטרידה אותנו, האם ראוי או לא להיעזר בציפרלקס כדי לגמור בהצלחה עוד יום עבודה במשרד; או, אותה שאלה מזוית אחרת, האם ראוי לקיים מקום עבודה שבו אחוז מסויים מהעובדים נדרשים לתרופות פסיכיאטריות כדי לתפקד בו. אלו שאלות שהתשובות להן תתבררנה רק אם נחליט לפני כן מהו מצב תודעתי ראוי בעינינו, לאן אנחנו שואפים מבחינה תודעתית, לאן אנחנו לא רוצים להגיע, וכיוצא באלה סוגיות מעניינות. לכן לגבי עצם השימוש בתרופות פסיכיאטריות, אם זה במשרדי חברת היי-טק, על הסט של 'האח הגדול' או בחצרות חסידים למיניהן, אין מה להזדעזע עד שלא נחליט מהו מצב תודעתי שמזעזע אותנו.

סמי אונס

אבל מה שמזעזע אותנו כאן, הרי, אינו בעיקרו עצם השימוש, אלא השימוש בסמים הללו על מנת לעצב את רצונו של הפרט כך שיתאים לדרישות האחראים עליו. כאן התרופות הפסיכיאטריות עוברות מקטגוריה של עזרים או מעצבים, שיכולים להיות שנויים במחלוקת, של תודעה ואיכות חיים, לאמצעים נכלוליים של שליטה בקהל. זה מזעזע אותנו מפני שעוד ירושה שקיבלנו מהנאורות היא התפיסה ההומניסטית על פיה כל אחד מאיתנו הוא סובייקט אוטונומי, שהאוטונומיה הזאת היא מאפיין מהותי של הזהות שלנו ושל ההערכה העצמית שלנו, ושכל פגיעה בה היא פשע. החירות שלנו לעצב את חיינו ולפעול בדרך שבחרנו בה היא אולי המרכיב הבסיסי ביותר, והמובן מאליו ביותר, בדימוי העצמי שלנו כבני אדם במלוא מובן המילה.

החירות הזאת היא מה שמדוכא על ידי התרופות הפסיכיאטריות במקרה הזה, ויותר חשוב כמובן, על ידי מי שנתן לנו אותם בתואנה שקרית, או כפה עלינו לקחת אותם. יותר מעצם השימוש בתרופות פסיכיאטריות (שלרוב, כאמור, לא ביררנו לעצמנו בעצם מה טוב או רע בו), מה שמזעזע אותנו בסיפורים כמו פרשת 'האח הגדול' או בתמונה האיומה שחשף אטינגר הוא הפיכתם של בני אדם ליצורים חסרי רצון, וחסרי בחירה.

לכאורה, יכולים לבוא רבנים שונים ולומר לנו: מה יש לכם אתם? נאורות-שנאורות. עופו לנו מהעיניים ותנו לנו לעשות לאנשים שלנו מה שאנחנו רוצים. אלא שזאת, כמובן, תהיה תגובה טפשית ביותר. לא רק מפני שהיא מניחה שמה שנעשה לאנשים אחרים אינו מענייננו וממעיטה בתחושת האחריות והסולידריות שלנו עם בני אדם (באשר הם שם) שמבוצעים נגדם פשעים, אלא גם מפני שהיא תתעלם מהשורשים המאוד יהודיים של אותה תפיסה הומניסטית שמאדירה את חופש הבחירה שלנו. שכן מה שצריך להיות ברור הוא שהמצב שמתאר אטינגר בכתבתו מעיד יותר מכל על פשיטת רגל מוחלטת של האתוס החרדי עצמו.

התמונה שמצייר אטינגר מעידה על קריסת האתוס החרדי בשתי בחינות עיקריות: מנקודת המבט של הבחירה החופשית, ומנקודת המבט של המלחמה ביצר. מהבחינה הראשונה, הרי שאני מקווה שאין צורך להדגיש עד כמה עקרון הבחירה הוא מרכזי באתוס היהודי לדורותיו, החל מהפרקים הראשונים של בראשית, דרך כלל המקרא ("העדתי בכם היום את-השמים ואת הארץ, החיים והמות נתתי לפניך, הברכה והקללה, ובחרת בחיים" – דברים, ל, יט), דרך חז"ל ("הכל צפוי והרשות נתונה" – אבות, ג, טו), הרמב"ם ("רשות לכל אדם נתונה אם רצה להטות עצמו לדרך טובה ולהיות צדיק הרשות בידו, ואם רצה להטות עצמו לדרך רעה ולהיות רשע הרשות בידו" – הלכות תשובה, ה, א), הרמח"ל ("כבר זכרנו היות האדם אותה הברייה הנבראת לידבק בו יתברך, והיא המוטלת בין השלמות והחסרונות, והיכולת בידו לקנות השלמות. ואולם צריך שיהיה זה בבחירתו ורצונו" – דרך ה', א, ג, א) ועד ימינו כמובן.

הבחינה השנייה קשורה בראשונה: הקהילות החרדיות מהוות חלק מהאיים האחרונים בחברה המערבית שבהם לחימה ביצר, התגברות על התשוקה וסירוב למימוש תאוות נחשבים להתנהגות ראויה ואידיאלית. כאשר בכל מקום ואתר אנחנו מתבקשים – אם על ידי חוסר האיכפתיות החילוני הכללי; אם על ידי הנטורליזציה של העולם, כלומר הפיכת כל עניין ל"טבעי", על ידי המדע; אם על ידי עולם הפרסום; אם על ידי ההגיון ההיפר-קפיטליסטי בכללותו; אם על ידי הטנטריזציה של הרוחניות העכשווית – לא רק לשחרר את הרסן ולהנות, אלא אף לחגוג את יצרינו ותשוקותינו, הקהילות החרדיות מציגות אתיקה של צמצום ההנאה, סירוב לפיתויי היצר ואף מידה של סגפנות.

אולם אם האידיאל אמור להיות התגברות על היצר, בחירה בטוב על פני הרע, קיום מתוך הכנעה של רצונו ית' וכו', הרי שעל פי המתואר בכתבה האידיאל הזה מת. אין התגברות כי מדכאים באופן כימי את היצר, אין בחירה כי אין אלטרנטיבה מאותה סיבה, ואין הכנעה מרצון אלא מאונס. אין כאן יהודים שומרי מצוות, אלא זומבים הכפויים לעשותן. כאשר אדם לא בוחר, אלא מכבים אצלו את היצר, ברור שהוא לא מקיים מצוות לא-תעשה של שפיכת זרע לבטלה, כפי שברור שאדם מסורס לא מקיים מצווה כזו, וששולחן פורמייקה לא מקיים מצווה כזו. אין כאן אם כן שמירת הלכה, אלא שמירה על החברה, על המסגרת. אין כאן קיום מצוות, אלא קיום אוטומטי של חברה חולה.

וכאן תורף העניין לדעתי: לא רק שמתבצע כאן פשע איום נגד האדם ונגד צלם-האדם, אלא שעצם ביצועו מעיד על גסיסת עולמו האידיאולוגי של הפושע. מה שנחשף בפנינו כאן הוא המידה בה ההלכה חדלה מלהיות משמעותית עבור אותם חרדים, והשמירה על המסגרת (הדכאנית) היא התכלית עבורה חיים. כשלעצמו, זה לא חידוש מפעים לגבי חלקים לא קטנים מהחברה החרדית, אבל הדרך חסרת המודעות העצמית שבה מודים אותם רבנים שאכן כן, הם מסממים את חסידיהם, מעידה עד כמה הם התרחקו מאיזושהי תפיסה הלכתית או מוסרית, אם בכלל אי פעם אחזו בה.

ועוד מסקנה מעניינת עולה מתוך הסיפור הזה: היתכנותה של מדינת הלכה, לפחות כפי שהיא מצויירת בימינו בדמיונם של שוחריה, מותנית בצורה מכרעת במידת זמינותם של אמצעים פסיכיאטרים בידי מוציאיה לפועל. נראה שאין דרך אחרת לכפות על אנשים שונים לקיים את אותה מסגרת הלכתית.

רמיסת האדם

בסופו של דבר, התחקיר פותח עוד חלון לצפון-קוריאה המקומית שמכונה בטעות "המגזר החרדי". כמובן שלא כולו, כמובן שלא באותה מידה, כמובן יש בו גם הרבה טוב. באמת, יש. הבעיה היא אחת: חוסר בחופש בחירה. במובן הזה עניין הסמים הוא רק ביטוי קיצוני לכפייה הכללית, על כל אורחות החיים, על מספר רב של בני אדם (שוב: כמובן שלא כולם, כמובן שלא באותה מידה, וכו'). הכפייה הזאת היא בושה לכל מדינה דמוקרטית, ובושה לכל חברה המתיימרת להמשיך את המסורת היהודית. כפי שזועק אחד המרואיינים בכתבה:

חילונים אוהבים למתוח ביקורת על חרדים בשני נושאים: על ההשתמטות מהצבא ועל יציאה לעבודה. אני חושב ששני הדברים האלה לא מצדיקים שנאה. הסיפור האמיתי של המגזר החרדי הוא רמיסת זכויות האדם והקניין. המחנק שהולך אצלנו הוא נורא.

סתם

—

התפרסם באתר קומפרס, אתר הגותי-תרבותי-ביקורתי חדש שהקימו אביעד קליינברג, נאוה נאי, גדעון סאמט, נסים קלדרון,ניר ברעם, ירון בלוך ודרור שרמן. ראו שם מאמרים מעניינים של קליינברג על קלישאות, קלדרון על המחאה החברתית, דרור שרמן על אורי שגיא ותמי ריקליס על סדר פסח.

לא עברו שלוש-מאות שנה מאז מותו של הבעל שם טוב, מייסד החסידות, וכבר אנו נזקקים לנאו-חסידות, לחסידות חדשה. אין זו הפתעה של ממש: הרי החסידות, כידוע לכל מספידיה, הצטפדה והפכה קשוחה וחשוכה, אולי אפילו חסרת חיים. ובוודאי יש להאשמות הללו תוקף: מתנועה פורצת דרך, תנועה של התעוררות רוחנית ושינוי ערכי רדיקלי (היציאה, המטאפורית והממשית, מבית המדרש לשדות), הפכה החסידות, כלומר הפכו החצרות החסידיות, לקהילות מסוגרות, שמרניות, חרדיות. מנדל פייקאז', החוקר החשוב של החסידות המאוחרת שנפטר השנה, עומד בספרו חסידות פולין (מוסד ביאליק, תשמ"ו), על התמורה הערכית והמעשית שחלה בתנועה:

היסוד החווייתי-האישי האוטונומיסטי בחיי הדת פינה מקום ליסוד ההטרונומיסטי הכפוי, שנתייחדה לו חשיבות רבה בנסיבותיה ההיסטוריים של המחצית השנייה למאה התשע עשרה, ועל אחת כמה וכמה בארבעה העשורים הראשונים למאה העשרים. הלכי רוח דתיים שמרניים, שהחסידים בדורות הראשונים הורידום בחבטה גדולה מהאידיאל החסידי, הוחזרו בכבוד גדול בידי ראשי החסידות בדורות האחרונים. (עמ' 50)

הספדי הרוח החיה של ראשית החסידות כבר איבדו בעצמם את הרוח החיה שהיתה בהם, אולם אין לבטל את האמת שהם נושאים. למרות שחוגים חסידיים מסויימים המשיכו בכל הדורות לשמור על הגחלת הרוחנית לוחשת (ברסלב היא דוגמא טובה, וכן חב"ד, לפחות עד שנות מנהיגותו של אדמו"רם האחרון), רוב החצרות החסידיות הקפידו יותר על שמירת מצוות, ולו באופן מכאני, מאשר על העמידה באהבה ויראה אל מול האל.

אבל לא רק בגלל הדלדלותה של הרוח בחסידות יש צורך בנאו-חסידות. הצורך בזו נובע כמעט מאותו מקום שממנו נבע הצורך בחסידות עצמה במאה השמונה-עשרה. אז כהיום, האתוס החסידי מגיע לא רק כדי להטעין את חיי הדת במימד פנימי רוטט, אלא כדי להתמודד על ידי זאת עם אתגרי המודרנה. כפי שהחסידות הציבה תגובה יהודית הולמת לנאורות ולהשכלה, הנאו-חסידות מנסה לתת תשובה כזו למציאות הנוכחית: לריקנותה של החברה הצרכנית מחד גיסא, ולהתעצמותה של הדת הפונדמנטליסטית הדוגמטית מאידך.

בתור שכזו, נכללת הנאו-חסידות בפנתיאון הססגוני של הרוחניות העכשווית, זו העונה לפעמים לשם "ניו-אייג'". לתופעה זו, מבוזרת ואקלקטית כפי שהיא, קשה לקרוא תנועה, אולם בהחלט יש לה מספר מאפיינים משותפים, עד כדי כך שניתן לזקק ממנה מערך תיאולוגי בסיסי. בין מאפיינים אלה ניתן למנות אופטימיות משיחית, אינדבידואליזם ומחוייבות אישית, התמקדות בחוויה ואמונה עיקשת באמת אחת כללית ומשותפת לכל.

ואכן, בניגוד למה שניתן לחשוב, מחפשים רוחניים עכשוויים אינם חושבים ש"הכל הולך" מפני ש"אין אמת". להפך: החיפוש אחר האמת הוא לוז דרכם הרוחנית. ייתכן שאמת זו היא אמורפית למדי, אולם החתירה אליה היא מרכיב כמעט הכרחי בדימויו העצמי של המחפש הרוחני בזמננו. יחד עם זאת, אחד ההבדלים המרכזיים שבין הרוחניות העכשווית לדתות הממוסדות הוא הדרך למציאת האמת הזו, שכן בניגוד לחברי מסורות הותיקות יותר, המחפשים הרוחניים של הניו-אייג' מתעקשים למצוא את האמת הרוחנית בתוכם.

הכוונה כאן היא שבעוד שבעבר מקור האמת הדתית היה המסורת עצמה, על מוסדותיה, חוקיה, מנהגיה ומנהיגיה, הרי שבתרבות הרוחנית של הניו-אייג' מקור האמת הוא הניסיון האישי, הנפשי על פי רוב, של האדם. המחפש הרוחני העכשווי מבכר את ניסיונו "הרוחני" הסובייקטיבי, החוויתי, על המסגרת "הדתית" האובייקטיבית, האמונית, הדוגמטית, המסורתית. כפי שכתב פייקאז', "היסוד החווייתי-האישי האוטונומיסטי בחיי הדת" הוא החשוב, והוא שהיה חשוב גם בתחילת ימי החסידות, לפני שהוא "פינה מקום ליסוד ההטרונומיסטי הכפוי".

את היסוד הזה מחפשים הנאו-חסידים, ודרכם אליו היא כאמור אישית ואקספרימנטלית. הנה דברים שכותב אחד מאושיות הנאו-חסידות בארה"ב, ר' זלמן שחטר-שלומי על חיפושו הרוחני של הנאו-חסיד:

הנאו-חסיד אולי קרוב יותר לפרגמטיזם של ג'יימס מאשר לזה של דיואי, אבל אנחנו, כשורדים, היננו פרגמטיסטים. משהו עובד עבורנו בחסידות, וכפרגמטיסטים אנחנו לא מזלזלים במה שעובד. ובמילה "נאו" קיים הפרגמטיסט שהיה חייב לחבר עצמו לחסידות, אבל גם חייב היה להרחיק עצמו מחלק מהמאפיינים הנוספים של החסידות. (Paradigm Shift, 1993, עמ 130)

נאו-חסידים, על פי שחטר-שלומי, הם פרגמטיסטים. עקרונות הפרגמטיזם הם שמקדמים אותם, לדעתם, אל עבר חוויות הרוחניות אותנטיות: מה ש"עובד", הוא אמיתי. אולם מה בדיוק "עובד עבורנו בחסידות", כפי שמתנסח שחטר-שלומי? הפעולה החיובית שמאיצה בנו החסידות היא החוויה הרוחנית.

מסתבר, אם כן, שכחלק מהרוחניות העכשווית גם הנאו-חסידות חוזרת אל העבר כדי לינוק ממנו משמעות עבור ההווה. כפי שתנועות אחרות מחדשות פילוסופיה הינדואיסטית או מדיטציה בודהיסטית, הנאו-חסידות משתמשת בתמות חסידיות כדי להטעין את המציאות הנוכחית ביסודות החשובים לה. במקרה זה, אלו חוויות רוחניות. טקסטים ועקרונות חסידיים משמשים את הנאו-חסיד כטכנולוגיה רוחנית על מנת להפיק חוויות אותנטיות מבחינתו של קרבה אל האלוהות.

יחד עם זאת, יש לשים לב שלא את כל מה שבתנועת החסידות לדורותיה לוקחים. עבור הנאו-חסיד יש מאפיינים של החסידות שהוא חייב להרחיק עצמו מהם, כדברי שחטר-שלומי. השאלה המהותית כאן אינה מהם אלה, אלא כיצד נקבע מהם אלה. כאן שוב אנו חוזרים אל הפרגמטיזם, או גם ל"אמפריציזם" שמדגיש במקומות אחרים שחטר-שלומי: הניסיון האישי, שמושג על ידי חקירה נחושה והקפדה על יושר אינטלקטואלי, הם שיבדילו עבור הנאו-חסיד מה יש לקחת מהחסידות ומה יש לדחות.

המאבק, אם כן, אינו רק בין אמיתות שונות, בין מסגרות תיאולוגיות שונות או בין מסורות רוחניות שונות. המאבק הוא בין מקורות שונים של סמכות. האם, אם להזדקק שוב לפייקאז' מה שמנחה אותנו בדרכנו אל האלוהים הוא היסוד החווייתי-האישי האוטונומיסטי, או דווקא היסוד ההטרונומיסטי, המסורתי.

כדי להאיר טוב יותר את זירת המאבק החשוב הזה, ברצוני לפנות לציטוט מספרו של משה ויינשטוק, אומן (ידיעות ספרים, 2011). הספר המצויין הזה מביא בפני הקורא תמונה מקיפה וחיה מאוד של המתרחש בפסטיבל העלייה לרגל השנתי לאומן, בו נפגשים, למשך ראש השנה, גברים יהודים מכל גזרות האוכלוסייה הישראלית ואף מעבר לה, ופוקדים את "הציון הקדוש" של ר' נחמן מברסלב.

בין אלו נמצאים גם לא מעט מבני הציונות הדתית, שמגיעים אל אומן באופן נאו-חסידי מובהק: הם מחפשים יסודות חסידיים שיעזרו להם להתמודד עם אתגרי חייהם. פעמים רבות יסודות אלה מכוונים לתחיה רוחנית אישית שהם מקווים לה, וזאת על רקע יובש שהם חשים בעבודת ה' במסגרות אליהן הם משתייכים כרגיל. אלא שכאן בדיוק נמצא את ההתנגשות החזיתית שבין מקורות הסמכות השונים שדיברנו בהם.

וינשטוק מביא בספרו עדויות רבות מפי יחידים שהגיעו לאומן וגילו שם חיות רוחנית ודתית שלא הכירו מבית. כפי שמספר אחד המרואיינים:

הייתה איזושהי תפילה בציון וזה היה אחד האירועים המכוננים. מפגש עם כזו חיוניות ושמחה שאף פעם לא ראיתי! שבאמת נתנה מבחינתי איזה מזור לחסך לא מודע, לתפילה כזאת, מלאה בשמחה! בהתלהבות! בקרבה לקב"ה! […] החידוש היה קרבה לקב"ה. חיוניות, אני חי! אני עכשיו מדבר עם השם! אני שמח בתפילה שלי! וזה דברים שלא ממש חוויתי קודם משום בחינה. ואני ממש הבוגר הקלאסי של הציונות הדתית הלאומית. (עמ' 174)

חגיגת ראש השנה באומן מאפשרת, מסיבות רבות ומגוונות כמובן, חוויות דתיות שעולי הרגל לא הכירו מבית, ושחיפשו נואשות. אולם בלי לזלזל לרגע בחשיבותה של עבודה רוחנית לוהטת, עבורנו חשוב להבחין במתח שלעיתים קיים בין זו לבין ההלכה. מה קורה כאשר כדי להשיג את החוויה הרוחנית עלינו לעבור על איסור דאורייתא? כפי שמספר עולה רגל אחר, סרוג כיפה, בספרו של וינשטוק:

אני מגיע לציון להתבודדות הזאת ומתחיל לדבר. אין לי מושג אם מסתכלים עלי, אני לא יודע, אני בכלל לא זוכר את האנשים מסביב, לא חשוב בכלל, לא חלק משום דבר – רק העוצמה של כולם שכולם מתפללים. […] עוצם עיניים ומתחיל לזלוג, הדיבור, העיניים והלב. המוח כבר לא בסיפור כמעט. מדבר לדבר, על הילדים, על המשפחה, על הגעגועים, על הבדידות – ממש הכל. הרבה זמן, אני לא יודע באמת כמה זמן, אלי שעה, שעה וחצי. היה מאוד אמיתי, מאוד נכון.

[… מאידך] היה צריך לעבור מחסום מאוד גדול בשביל לדבר איתו [עם ר' נחמן – ת.פ.], כי יש לי כל הזמן את העניין הזה של: "איך אתה מדבר עם רבנו? הרי יש את ה' יתברך!", וזה היה מחסום שמאוד קשה לעבור אותו. ולאט לאט התחלתי לדבר איתו. […] כל הזמן יש את הדיאלוג הזה של: "איך אתה מדבר עם הקב"ה דרך מתווך? אתה מדבר עם רבנו? איך זה עובד בדיוק? (עמ' 121)

הקונפליקט שמציג כאן עולה הרגל הוא בין מקורות הסמכות השונים: מחד גיסא, איסור דרישה אל המתים, כלומר ההלכה כחוק הטרונומי, לאו דווקא הגיוני, הנכפה עלינו מבחוץ. זהו אותו "מחסום מאוד גדול", כדברי אותו יהודי. מאידך, התפילה בדיבור ישיר אל ר' נחמן, תפילה שזורמת בצורה ספונטאנית, ללא נוסח מסורתי, ללא התערבות של "המוח", ועם כל זאת מעוררת תחושה שכל זה "מאוד אמיתי, מאוד נכון". התחושה הפנימית שזה נכון ואמיתי עומדת אל מול ההלכה הפסוקה הקובעת שזה אסור ומגונה.

ויש לשים לב: כאן אין מדובר בנהיה מופקרת אחרי החשק המיני, או החמדנות החומרית, או רדיפת הכבוד. כל אלה תשוקות פנימיות חזקות מאוד, שההלכה יוצאת נגדן, ושהכניעה להן, הגם שהיא מתרחשת באופן שגור, נתפסת כחטא על ידי שומר המצוות עצמו. בניגוד לאלה כאן מדובר בעבודת ה', כזו המושגת על ידי מעבר על איסור הלכתי, אבל שלא נתפסת כחטא, אלא כדבר טוב, נכון ואמיתי. אנו חוזים כאן בברור במתח שבין הרוחניות העכשווית להלכה. זהו האתגר המשמעותי שעומד עבור שומרי מצוות בלב הנאו-חסידות.

מוקד המתח הוא, אם כן, במאבק שבין העולם הפנימי לחיצוני, בין הסובייקטיבי לאובייקטיבי. אין כמובן להבין שלאבותינו לא היה עולם פנימי עשיר, ושלא היה להם חשוב להזין ולפתח אותו. נהפוך הוא. למעשה חשיבותן של הרגש, הכוונה והחוויה אינה בלעדית לזמננו. במחקריו השונים עומד רון מרגולין על ההפנמה הדתית שמאפיינת תקופות וזרמים שונים ביהדות ובדתות אחרות. בספרו החדש, הדת הפנימית (שייצא בשבועות הקרובים לאור בהוצאת בר אילן) מראה מרגולין שניתן למצוא מופעים של 'דת פנימית' בכל הקורפוסים של מקורות היהדות: במקרא, בספרות חז"ל, בספרות המוסר וכו'. יחד עם זאת, מצביע מרגולין על כך שמאז ימי חז"ל, ובמשנה תוקף מאז המאה הי"ט, הועמדה עבודת ה' היהודית באופן מודגש על קיומן הפיזי של המצוות, ולו באופן מכאני, כתנאי הכרחי על מנת לצאת ידי חובה דתית.

בד בבד עם תהליכים אלה, מגמות שונות בחברה המודרנית הביאו לידי כך שעולמנו הפנימי הפך יותר ויותר למקור של סמכות ומשמעות בעינינו. מגמות אלה רבות ושונות, החל מהמהפכה המדעית ועד התנועה הרומנטית. אביא את דבריו של מרגולין, הקובע כי

אבדן התמימות הדתית, שהניחה כמובן מאליו קיומו של מגע ישיר עם הטרנסצנדנטי, לא ביטל את הכמיהה האימננטית לטרנסצנדנטיות, אלא העביר את מוקדה של כמיהה זו אל החיים הדתיים הפנימיים ונתן לה ביטוי במסגרתם. (עמ' 436)

בעוד שלפנים פולחן היה יכול להיחשב אותנטי לו רק שמר על הנוסחה המסורתית של הטקס, כיום התפעול המכאני בלבד של המצוות כבר אינו מספק רבים מאיתנו מבחינה דתית. כדי להחשיב את עבודת ה' שלנו כממשית, כאמיתית, כאותנטית, אנחנו צריכים להרגיש משהו. דהיינו לא רק המיקוד בחוויה הוא בנפשנו, אלא גם הסמכות שאנחנו נותנים לה בקביעת טיבה של עבודת ה' שלנו.

זאת ועוד: אם בעבר מסלולים מיסטיים ביהדות עברו תמיד דרך שמירת ההלכה (בקבלה כמובן, כאשר קיום המצוות הדקדקני נחשב כתנאי לעלייה והשגה מיסטית), כיום זה אינו המצב. ריבוי הדרכים הרוחניות שאנו מוצאים סביבנו, יחד עם האפשרות להשוות אותן זו עם זו בצורה רציונלית, ובתוספת חוסר הנכונות של רובנו לקטלג בפשטות את כל הדרכים שאינן הלכתיות כ"סטרא אחרא", מותיר אותנו תוהים לשם מה עלינו לקיים מצוות, אם האפשרות לחוויה אינטימית של האלוהות מצוייה גם בדרכים רוחניות מהמזרח, או אף פרי פיתוחנו העצמי? אם את הגושפנקא למגע אמיתי עם האלוהות אנו שואבים מהחוויה, מדוע חוויה שמושגת על ידי מדיטציה בודהיסטית ולא על ידי תפילת עמידה שווה פחות?

האתגר, אם כן, בשימור המסגרת ההלכתית בד בבד עם מציאה של אותנטיות דתית חוויתית בה, הוא גדול מאוד. מסקירה של שדה הנאו-חסידות בימינו, ניתן לומר שהוא אינו נענה, והמחפשים הרוחניים שבין שומרי המצוות מוצאים את סיפוקם הרוחני בדרכים שאינן הלכתיות, גם אם הן לא תמיד מנוגדות להלכה האורתודוקסית (כך, למשל, ב"התבודדות" הברסלבית, או בעלייה להר הבית – פרקטיקות שנמצאות פשוט מחוץ למערך ההלכתי, אך שמגוייסות לשם התעוררות רוחנית).

האם תקום עוד מסגרת מיסטית יהודית, דוגמת הקבלה, שתוכל לנתב את יצר הרוחני בראש ובראשונה דרך המצוות? האם תיתכן חזרה לאתוס שבו כל מצווה ודקדוק מצווה משפיע על היקום כולו, ואף על האלוהות עצמה? רק מסגרת תיאולוגית מסוג זה יכולה להטעין את המצוות עצמן באש רוחנית, דבר שיאפשר לראות אותן – וחשוב מזה, לחוות אותן – כחלק אינטגרלי מהדרך הרוחנית. לשם כך יש צורך לא בנאו-חסידות, אלא בנאו-קבלה, ולא מהסוג ששרה עליו מדונה.

סתם

—

התפרסם בגיליון דעות החדש, מס' 54

במחקרו The Messianic Idea in Judaism קובע גרשם שלום ש"אי אפשר להדגיש מספיק" עד כמה הרעיון המשיחי הינו תמיד ביהדות "תיאוריה של קטסטרופה", דהיינו היותו מדגיש את המהפכנות האסונית שבשינוי מהעולם הזה לימות המשיח. ובדיוק מפני שראה במשיחיות צפייה עצבנית לאסון, היה חייב שלום לראות בתנועת החסידות את עיקור המתח המשיחי, כאשר האתר בו מתרחשת הגאולה עובר מהמישור הלאומי/פוליטי למישור הפרטי/תודעתי.

רעיונותיו של שלום זכו כבר לביקורת לא מעטה, אולם אין לבטל את האמת שקיימת בהם. גם אם לא כל רעיון משיחי יהודי כולל בתוכו ציפייה לחורבן, וגם אם החסידות לא היתה הראשונה ששאפה לגאולה פרטית, הרי שההפנמה של הארוס המשיחי (ובכלל זה הפסיכולוגיזציה הכללית של המטאפיזיקה הקבלית) מקלה על ההתחמקות מהתמודדות עם הסרבנות הבלתי מתפשרת של המציאות להתאים עצמה לאוטופיה המצופה, כלומר מאפשרת להימנע ממצב בו העובדות הפשוטות סותרות את מה שאמור היה להתרחש על פי התחזית המשיחית, מצב שבדרך כלל מעורר אנטגוניזם כללי כלפי המציאות, ואף אלימות (וראו בהקשר לזה את המתרחש בשולי המחנה הציוני דתי).

When Prophecies Fail

אבל מה קורה כאשר תנועה חסידית שבעברה הדגישה התבוננות קונטמפלטיבית ותפילה מיסטית מתחילה לצפות למשיח בשר ודם? ומה קורה כאשר המשיח הזה, כמו כל משיח, לא מגיע? כל מי שלא ישן כבר 16 שנה רצוף יודע שחסידות חב"ד מתמודדת בזמן הזה עם מותו של משיחה ועם קריסתה של תמונת העולם בה החזיקה. וזה לא קל.

לא חסרות תיאוריות שמסבירות את ההתמודדות של מאמינים עם שברון אמונתם, המפורסמת שבהן זו של לאון פסטינגר, שטבע את המונח "דיסוננס קגניטיבי" כדי לתאר את הסתירה המתגלעה בין האמונה למציאות. הנה מאמר שמסביר את התיאוריה ואף מנתח את המקרה של חב"ד בהתאם. השנה יצא גם ספר שמנסה, דווקא מתוך המקרה החב"די, לערער על התיאוריה של פסטינגר (והנה מאמר ב-pdf, לא ממש מוצלח לדעתי, של מחבר הספר, Simon Dein, שנכתב על חב"ד לפני עשור).

אומר בקיצור שחב"ד בסך הכל נאמנים למודל שהציב פסטינגר: הלכידות הקהילתית שלהם מסייעת לשמור על המחוייבות לתמונת העולם המשיחית ולתעל אותה לפעילות מיסיונרית על ידי פרשנות יצירתית של המציאות. כך, בעוד שמיד אחרי שהרבי מליובאוויטש מת חלק מחסידי חב"ד רקדו ושרו(!) בצפייה להופעה מיידית של רבם החי (כמענה למבחן אמונה אחרון), כיום כבר ברור ליותר ויותר חסידים שגם אם הרבי הוא המשיח (ורובם משוכנעים בכך, שלא יהיה ספק), הרי שהוא לא ממהר "להתגלות", וזאת למרות שיש לו כבר כמה וכמה דירות בתחתונים (אחת ניצבת לא רחוק מביתי לשעבר בקריית אתא). במקום להתייאש, החסידים יוצאים ל"שליחויות" ברחבי העולם ועושים נפשות לאמונתם.

כל השביעין חביבין

ויחד עם זה, הדברים אף פעם אינם סטטיים. הזמן עובר, ועם כל ההתלהבות, בכל זאת עולות שאלות מטרידות. האם אפשר להמשיך ולהכריז שהרבי מלך המשיח בפתח, כאשר יום אחרי יום, שנה אחרי שנה, הוא ממאן להופיע? כפי שכותבים הפרופסורים מנחם פרידמן ושמואל היילמן בספרם על הרבי שתורגם זה עתה לעברית:*

יש מקום לתהות אם מציאות שמעבר לנראה תוסיף להיות מספיקה לתנועה שרוצה משיח עכשיו" (עמ' 297, ההדגשה במקור).

ולא רק עם משיח מת צריכה חב"ד להתמודד. שכן לבד מרמיזות עבות למדי שהוא המשיח, הרבי גם הבטיח שהדור שלנו הוא "האחרון לגלות והראשון לגאולה" – כלומר הגאולה מתרחשת בדור הזה. עכשיו מצד אחד, "דור" זה מושג לא הכי מדוייק, אבל מצד שני גם אי אפשר למשוך אותו לנצח. ומצד שלישי, אי אפשר גם להודות שהרבי פשוט טעה. והנה שוב אותו דיסוננס קוגניטיבי מרגיז.

חב"ד, אם כן, חייבת לעבור תהליך שבו הצפייה ל"משיח עכשיו" הופכת מהתכוונות והתכוננות ממשית לסיסמה, כלומר לעיקר סטטי של אמונה. זהו תהליך של רוטיניזציה, הַשְגרה בעברית, שבו המתח המשיחי האקוטי מקבל זריקת הרגעה, ומתמתן. אלא שכדי שהשריר המשיחי התפוס ישתחרר, יש צורך לעסות אותו עד להרפייה בעזרתה, כאמור לעיל, של חדשנות תיאלוגית. במילים אחרות, צריכים להציע מסגרת חילופית לאמונה הקיימת.

מסערת הגאולה לדור השמיני

והנה, מסגרות כאלה מתחילות לצוץ. אביא כאן שתיים, שונות מאוד, אבל שמבטאות שתיהן מעבר מהשלב הראשון של צפייה אימננטית לשלב של כניסה לשגרת-ציפייה רגועה יותר.

העדות הראשונה לכך היא כנס שנערך, על ידי מוסדות חב"ד הרשמיים ביותר, לפני כשבוע, כאשר "הנושא המרכזי" שעליו דנו שם היה "עשרים שנה לסערת הגאולה (תשנ"ב-תשע"ב)". מהי "סערת הגאולה" הזו? ובכן הכוונה, על פי התאריך, היא לאותן שנים מסעירות, 1991-1992, שבהן הרבי הקצין מאוד את אמירותיו המשיחיות, ואחרי שלקה בשבץ, כ"ז באדר א' תשנ"ב, המשיך לעודד את ההתלהבות המשיחית בידיו הקדושות כאשר החסידים היו שרים לעומתו, "יחי אדוננו וגו'".

ומה כאן הסיפור? כפי שפירש עבורי חסיד חב"ד שהפנה את תשומת לבי לעניין:

פעם ראשונה שאני נתקל בפרסום שממנו משמע שאנחנו לא בעיצומו של התהליך, אלא משהו השתנה.

הסיפור הוא, אם כן, שיש כאן לראשונה פרסום רשמי אשר ממנו משמע שהחסידות (והעולם כולו) איננה בשיאו של תהליך הגאולה, אלא, למעשה, אחריו. כלומר היה שיא, אבל שעכשיו אנחנו בשגרה, ומביטים אחורה אל הפסגה. במקום צפייה לעתיד יש כאן געגוע נוסטלגי לעבר, לימים הטובים ההם בהם הרבי שילהב אותנו. בעוד שודאי כולנו ממשיכים להאמין בביאת המשיח, המוקד עובר כאן מההמתנה והכיסופים למה שעוד לא קרה, אל הגעגועים למה שקרה כבר מזמן. אפשר גם להתחיל ספירה של שנים מאותו מאורע מבורך (גם את זה כבר היו תנועות משיחיות שעשו).

לא רק זאת, אלא שבכנס עצמו אמר הרב אפרים דמיכובסקי (משגיח בישיבה המרכזית של חב"ד בכפר חב"ד, ואחד ה'חוזרים' של הרבי בשנת תשנ"ב) ש

טעה מי שחשב שהרבי אמר "קץ" כביכול וקבע שמשיח יבוא בפרק זמן כזה או אחר.

כלומר, אין לדעת מתי המשיח יבוא, וכדאי להתרגל לחיות בלעדיו. זה כנראה לא יקרה מחר, keep your shirt on, הרגעו. על פי הכתבה באתר חב"ד און ליין הנאום של דמיכובסקי "עורר סערה", ומיד עלה מולו הרב זושא אלפרוביץ' (המשפיע הראשי בישיבה בקרית גת, אולי הישיבה החב"דית הכי גדולה בארץ) וטען בתוקף ש"חסידים לא טעו", וש"הרבי מסר את הבאת המשיח אלינו, אך עדיין צריך להיזהר שלא לעשות פעולות שיכולות להרחיק יהודים מדרך החסידות" – כלומר לא לצעוק כל הזמן שהמשיח מגיע, כי זה גורם ליהודים תמימים לסלוד מחב"ד.

הויכוח בין דמיכובסקי לאלפרוביץ' פחות חשוב, אם כי הוא מהווה גם כן סוג של הרגעה במתח המשיחי, במעין תנועות הלוך ושוב בין אלה שלא מוכנים להכחיש את אשר שמעו במו אזניהם מהרבי, לאלה שמפרשים את דבריו מחדש. יש להניח שקולות כמו של דמיכובסקי ילכו ויתגברו, אבל כאן אין בשורה שהיא חדשה. זו נמצאת, כאמור, בפנייה אחורה במקום לפנים: לאמור, עברנו את שיא, כנסו לשגרה.

דור שביעי, דור שמיני

העדות השנייה לרוטיניזציה של המשיחיות היא אתר נאה בשם חב"ד – דור השמיני. הדור השמיני הוא זה שבא אחרי השביעי, והשביעי (על פי מניין אדמו"רי חב"ד) הוא זה שחסידי הרבי הבינו ממנו שהוא הדור האחרון לגלות והראשון לגאולה. והנה מסתבר שיש חיים אחרי הדור השביעי.

האתר מנוהל על ידי אחד יצחק רויטמן, שעל פי עדותו

חווה על בשרו את כל ה'יופי' של השחיתות והצביעות החוגגת בחב"ד כיום, ש'רוממות הרבי בגרונם' ובפועל מתנהגים ככל העולה על רוחם.

בקיצור, היו לו כנראה חוויות לא נעימות כחסיד חב"ד. רויטמן מצא תחליף בזרם חב"די מוכר למדי: תחת כנפיו של הרב יצחק גינזבורג. הוא רומז שגינזבורג הוא מנהיג הדור השמיני, מנהיג שהוא בהחלט חושב שיש לחפש (כלומר לא להמתין להתגלותו המחודשת של רבי), ואף כותב כי

יש בו [בגינזבורג] משהו "משיחי" – זה מציין כל מי שבא במגע אתו – יש בהרב גינזבורג משהו משיחי, משהו לא מעולם הזה.

יש לציין שהרב גינזבורג עצמו משתמש בביטוי "הדור השמיני", אותו הוא מבין מתוך תורתו של הרבי. אולם לא כך מבינים זאת רובם המוחלט של חסידי חב"ד, שמשוכנעים שאנחנו בדור השביעי, הוא דור הגאולה. בחב"ד היחס אל הרב גינזבורג הוא אמביוולנטי למדי. מצד אחד ברור לכל שהוא עילוי עצום ומקובל ענק. מצד שני, בניגוד לשאר הרבנים בחב"ד, הוא לא מפחד לחדש – למעשה הוא שופע פיתוחים משלו על הקבלה בכלל ותורת חב"ד בפרט. רויטמן טוען (שם) כי

מה שברור לי אבל למעלה מכל ספק – שהשנאה התהומית כלפיו שאני שומע מפי כו"כ – רק בגלל שהוא "מעז" לחדש בתורת החסידות, ולא רק "לענות אחר הקורא", רק בגלל ש"חושדים" בו שהוא רואה את עצמו נשיא השמיני (כנ"ל – אם הוא "רומז" על כך – כנראה יש לו הוראה ברורה מהרבי על זה) – היא כולה הפסד נקי לחב"ד כתנועה.

כלומר לא רק בגלל חידושיו, אלא גם בגלל שחושדים בו שהוא טוען לכתר, היחס אליו לא קל. אני לא יודע על טענות או רמזים של הרב גינזבורג על כך שהוא המשיח, ולמעשה אני מעריך שהוא לא חושב כך, אולם תלמידיו בהחלט רואים בו את המנהיג של הדור הזה, את מתווה הדרך. אגב, יש לשער שהתהליך הזה של התפרטותה של חב"ד לזרמים, תחת רבנים ומנהיגים שונים, רק בתחילתו. כמו בברסלב, ברגע שאין מנהיג אחד, יש ריבוי של דרכי פרשנות על התורה.

לענינינו, מפני שהרב גינזבורג הוא בינתיים היחיד בחב"ד שמחדש, שפורש חזון מקיף, שבעצם ממשיך הלאה, יש בהצטרפותם של חסידים ממניינה ובניינה של חב"ד לקהל תלמידיו משום רוטיניזציה של המתח המשיחי, שהרי כבר לא מחכים לשובו של הרבי. מאידך, יש כאן כמובן כניסה למסע משיחי חדש.

סתם

—

* הרבי מלובביץ': בחייו ובחיים שלאחר חייו, מנחם פרידמן ושמואל היילמן, תרגום מאנגלית עמוס כרמל, הוצאת מרכז זלמן שזר ודביר

תנועת החסידות, אולי התופעה הדתית המשמחת ביותר בהיסטוריה של היהדות, נולדה מתוך חייו של הבעל שם טוב, אולם גודלה וטופחה בינקותה על ידי המגיד ממזריטש (או מזריץ'). על ההבדלים במזג האנושי והרוחני של שתי דמויות ענק אלה כבר עמדו רבים. אם הבעל שם טוב נתפס כמעין שאמן רב כריזמה ועוצמה, רופא אליל ומקובל מעשי שמטייל ביערות כמו גם בערבות מרומים ויונק כוח מהטבע ומהשחקים; המגיד הוא טיפוס חלוש יותר, שקט ומופנם, היו מי שאמרו פאסיבי, שמתעלה לגבהים רוחניים דווקא על ידי התכנסות פנימית.

הניגוד המעניין בין השניים פרנס בעבר כמה מחקרים, אולם עתה לראשונה יוצאת מונוגרפיה מחקרית שלמה על המגיד, השער לאין (הוצאת ראובן מס), שמאירה מחדש את המתח הפורה בין שתי מנהיגי תנועת החסידות. המחקר נכתב על ידי נתנאל לדרברג, חוקר עצמאי שהוציא בעבר ספר מחקרי על הבעש"ט (סוד הדעת, ראובן מס). שאלתי אותו כמה שאלות לגבי העולה מבחינה קרובה של שני האישים המיוחדים הללו.

ספרך החדש עוסק במגיד ממזריץ'. מה יצאת לגלות?
הספר השער לאין עוסק בניסיון להבין את התמורה שחלה בחייו של רבי דוב בער מגיד מישרים (דרשן) בעיירה מזריץ' שבווהלין (יש המאייתים מעזריטש) במהלך הרבע האחרון של המאה הי"ח, וזאת בעקבות מפגשו עם הבעש"ט, תמורה שגרמה לו, למרות היותו לא צעיר כלל, לשנות את דרכיו ליצור דרך חדשה בעבודה רוחנית, ואף להעמיד תלמידים רבים שיצרו בפעילותם הענפה את החסידות כתנועה רוחנית-חברתית רחבת היקף והשפעה.

למען האמת כלל לא תכננתי לכתוב על תורת המגיד. למרות מרכזיותו בהיסטוריה של התנועה החסידית, מעט עסקו בהגותו ולמדו את ספריו מדף לדף במתכונת מסודרת. דרשותיו מרוכזות ומתומצתות ביותר, מעין תמהיל מרוכז של דרשות המבוססות על מגוון מקורות חז"ל ומקובלים. אלו דרשות הנחשבות כטקסטים הקשים ביותר לפענוח בספרות החסידית.

הגעתי לכתיבה עליו לאחר שסיימתי את ספרי הראשון על הבעש"ט סוד הדעת ב-2007, וחשבתי לעבור לדמויות נודעות כמו רבי שניאור זלמן מלאדי, רבי אלימלך מליזנסק ועוד. התחלתי באיסוף חומר וכתיבה והרגשתי במיוחד, לאחר תקופה ארוכה של עיסוק בתורת הבעש"ט, שמשהו חסר לי, הקשר ביניהם לבין הבעש"ט עמום ולא מצאתי זיקה לשונית ותוכנית. הפסקתי את כתיבתי.

באותם ימים פנה אלי אחד המורים החשובים שלי, רבי ישראל פרידמן בן שלום (מצאצאי אדמור"י רוזין והמגיד ממזריץ') וביקשני בתחילה ברמיזה ולאחר מכן במפורש לכתוב על המגיד. לא ידעתי למה לצפות במדויק, הכרתי באופן חלקי את ספרות המחקר על המגיד, התמונה עבורי הייתה עמומה למדי והתחלתי ללמוד את כתביו ובמקביל לאסוף את כל החומר הקיים המספר עליו בקצרה או בארוכה ולמיין אותו בכדי ליצור תמונה כלשהי של הדמות, במקביל ללמידת ההגות.

התוצאה עבורי הייתה הפתעה גדולה, לא סימנתי מטרה בתחילת העבודה אלא ניסיתי להיכנס לטקסט של המגיד ולעולמו ללא הנחות יסוד ראשוניות.

מה גילית שלא היה ידוע לפנים?
המגיד נתפס כדמות רוחנית של מיסטיקן עם נטייה סגפנית, אדם נכה ברגליו המרוכז בעולמו הרוחני, ספון בביתו ובלימודו וממעט להיפגש עם העולם הרחב. דיוקן שונה מדמותו של מורו הבעש"ט המסתובב בעיירות עוסק בריפוי חולים. בכתיבה המחקרית מודגש היבט זה, המשתלב עם מושג ה'אין' המובא בכתביו, מושג שתורגם כהתאיינות, אבדן האני וטשטוש הזהות.

בקריאתי את המגיד מצאתי היבטים שונים לחלוטין, אמנם הוא דמות רוחנית מרוכזת הספונה בעולמה, אלא שתכונות אלו היו קיימות עוד קודם שהוא פגש את הבעש"ט ואינן החידוש המשמעותי המתרחש בעולמו. דווקא נקודת המוצא הפסימית של המגיד ביחס לאדם וחומריותו, זווית ראיה הנראית שונה מהתייחסותו החיובית והאופטימית של רבו הבעש"ט לכל העולם הנברא, מביאה אותה להבנה פרדוקסלית על פיה באמת אין ערך במעשי האדם מצד מהותם. ערכם היחיד נובע מהשעשוע והנחת הנוצרים בעקבות יכולתנו כבני אדם לנסות לפעול בצורה רוחנית. ה'אין' בהבנתו של המגיד הוא ההבנה שאיננו מסוגלים באמת להגיע להשגה של ממש. הביטול העצמי הוא הויתור על היומרה (שקורטוב של אופטימיות טמון בה) שאנו יכולים להגיע לקרבת אלוקים מכוח עבודתנו.

מה אם כן ניתן לעשות? המגיד מדמה את מעשי האדם לפעוט המשמח את הוריו בהתנהגותו, ובכך הוא משפיע על מצב רוחם למרות שאין ביכולתו לסייע סיוע של ממש. הבנה זו היא הביטול העצמי, הבנה שאין אנו אלא מעוררי שעשוע בעולם העליון ולכן בעבודה זו כולנו יכולים להיות שותפים. הרעיון הטמון בכך הוא שדווקא בשל הפסימיות של רבי דוב בער ביחס למעשי האדם הוא מגיע לאופטימיות ושמחה גדולה, מכיוון שהוא משחרר את האדם מציפיות ויומרות ובכך הוא מאפשר לו להיות שותף בהתאמה ליכולתו. בחצי חיוך אציין שדווקא רצינותו של רבי דוב בער היא זו שמקנה להבנתו שחיי האדם אינם רציניים, ממד רציני.

תוכל לומר מספר מילים על שיטת המחקר שנקטת בה?
המחקר היה מבוסס על סקירה של ספרות רחבה ביותר, ספרות חסידית של כתבי המגיד שחלקם הודפסו וחלקם בכתבי יד (הנמצאים בספריה הלאומית) ושל כתבי תלמידיו. נעזרתי גם בהשוואה בין כתבים אלו לבין כתיבת תלמידי הבעש"ט הנוספים. בנוסף לכך ערכתי סקירה רחבה של ספרות החסידים הישנים בני המאה הי"ח, עולמם של מקובלים וסגפנים שפעלו במקביל לחסידות מיסודו של הבעש"ט, אשר רבי דוב בער בעצם השתייך לעולמם עד למהפך שהוא עובר.

מה עולה מתוך מחקרך לגבי תפיסת האלוהות של המגיד?
אחד הנושאים המרכזיים הנמצאים בהגותו של רבי דוב בער הוא רעיון הצמצום, ההבנה שאלוקים אינו יוצר את העולם במתכונת הירארכית של חומר נמוך ורוח גבוה, אלא הבריאה כולה על הגבוה והנמוך שבה נוצרת כאחד. הבנה זו משחררת את מערכת היחסים בין אדם לאלוקים ומאפשרת לאדם לגעת בעצמיות של חייו המזוהה עם אלוקים, גם במידה והוא עוסק בחומריות. הוא אינו נצרך בדומה לרמב"ם לעסוק במושכלות בכדי להיות קרוב לאינסוף, אלא בכל מצב ומקום בו הוא נמצא הוא יכול להיפגש עם המקום העצמי המזוהה עם אלוקים, מכיוון שברגע הבריאה כל הדרגות כולן נוצרו. אמירה זו מלמדת רבות על תפיסת אלוקים שיש בה יחסי קירבה רבה, דבר המתואר היטב גם בדימוי האדם לפעוט המשמח את אביו – ממילא נוצרת ביניהם אינטימיות גם במידה והפעוט עוסק בזוטות.

מהי דרך העבודה הרוחנית המועדפת על פי המגיד? מהי הפרקטיקה החביבה עליו כדי להתעלות מבחינה רוחנית?
קשה לי לענות. בתחושתי תודעת היראה אצל המגיד מאוד משמעותית (וזה בשונה מהשיח על החסידות הבובריאני המדגיש את האימננטיות והאהבה). ממילא העמידה הראשונה מול אלוקים היא פליאה מול אינסופיותו וחוסר עניין ורצון לשנות דבר, בגלל גדלות הבורא. נקודת המוצא שלו, ועל כך הרחבתי בפרק שלם בספר, היא שהיראה היא היא עבודת ה' הרצויה. ממילא הדבר השפיע על תודעתו הרוחנית, שאיננה ניסיון לאחדות בינו לאלוקים אלא הבנה שאין אנו דבר העומד בפני עצמו, אלא נוכחותו שלו מצויה בהכל ולא הנוכחות או האינטרס שלנו. אינני בטוח שניסחתי נכון.

ספרך הקודם עסק בדמותו של הבעל שם טוב. הבעש"ט ותלמידו הגדול היו טיפוסים שונים מאוד – איך הדבר משתקף בכתביהם? ולמה מכל תלמידיו של הבעש"ט, המגיד הוא זה שהתבלט ביותר, והעמיד את המספר הגדול ביותר של תלמידים?
המגיד אכן הוא הדמות המרכזית ביותר מבין תלמידי הבעש"ט מבחינת העמדת תלמידים. רוב המורים הגדולים של החסידות (אולי למעט רבי נחמן מברסלב בלבד) היו תלמידיו באופן ישיר או תלמידי תלמידיו. דמויות מרכזיות כמו רבי שניאור זלמן מלאדי, מייסד חסידות חב"ד, רבי לוי יצחק מברדיטשוב, רבי אלימלך מליזנסק, רבי זושא מאניפולי, רבי שמלקה מניקלשבורג, החוזה מלובלין ועוד ועוד הם תלמידיו.

השונות בין הבעש"ט למגיד קשורה לכך שהבעש"ט חי בתמימות ושלמות את חייו כהוויתם, ללא צידוק והסבר וללא צורך, מחד, בהעלאת אירוע זניח לכדי מאורע רוחני, ומאידך הוא אינו מעצים אירוע רוחני מעבר להתרחשות חומרית (בכדי לא להתייהר וכו'). המגיד, העובר שינוי בעקבות המפגש איתו אינו יכול לחקות את הבעש"ט כפי שהוא, וגדלותו נבעה מכך שהוא הבין זאת, ועם זאת לא בודד את רבו לכדי תופעה ייחודית אבל משנית, אלא יצר תורה המאפשרת גם לו להיות בתוך הסיפור החסידי.

דומני שהבעש"ט שיקף משהו שלם, חירות פנימית מלאה ללא תסכול, פחד, יסורי מצפון, קינאה וכדומה. הרמונית חיים נדירה בעוצמתה שבשל ייחודה לא ניתן לחקות אותה אלא רק ליהנות מאורה. אדם שלם שלא היו אצלו פערים בין עיסוקו ברוחני לעיסוקו בחומרי, הוא תמיד היה במקום המדויק והמכוון שהוא היה צריך להיות.

תלמידיו שראו אותו, חוו משהו שלם, אבל יתרונו הגדול הזה היה גם חסרונו, בכך שהוא לא היה מסוגל למעשה ליצור דרך לאחרים. מבחינה זו דווקא דמות הפוכה כמו רבי דוב בער, המתחיל מפסימיות ונטייה למרה שחורה, הוא זה המסוגל לתרגם את הבעש"ט לכדי דרך חיים עבור ציבור רחב. בלעדי רבי דוב בער היה הבעש"ט נשאר כתופעת טבע ייחודית ומרשימה, אבל שלא ניתן לתרגם אותה לחיים שלנו בני האדם הנורמטיבים.