לפני בחירות 2018 לראשות העיר ירושלים דרש סגן השר יעקב ליצמן מהמתמודדים לתפקיד שיתחייבו לסגור את מתחם שוק מחנה יהודה, המציע בשבת שלל מסעדות וברים לתושבי העיר. לא היה מועמד אחד שהסכים לכך. לא רק עופר ברקוביץ', מועמד הציבור החילוני בעיר, אלא גם זאב אלקין ומשה ליאון, שנתמכו על ידי קבוצות חרדיות, כולם הודיעו באופן מפורש שלא יסגרו את המתחם.

יותר משהיתה בכך מחויבות עקרונית לשוק חופשי או לחופש דת ומצפון, סביר שאלקין וליאון הבינו היטב שסגירת מתחם השוק תסמן לתושבים החילונים של העיר שהגיע הזמן לעזוב. ועזיבתם של החילונים היא הדבר האחרון שראש העיר ירושלים מעוניין בו, בהיותם התושבים האמידים יותר, הפוריים מבחינה כלכלית, ולא פחות חשוב, משלמי הארנונה הנאמנים ביותר.

אלקין וליאון לא גילו משהו חדש. ברור לכל כי הציבור החילוני בישראל נושא על כתפיו את המדינה מבחינה כלכלית, ואף מבחינת היזמות והפיתוח. גם הציונות הדתית תורמת לכלכלה, אולם בהיותה ציבור קטן יחסית (כ–10% מהאוכלוסייה) תרומתה הכללית מצומצמת. מנגד האוכלוסיות החרדיות והערביות בישראל טרם השתלבו באופן מלא בכלכלה הישראלית. אחד היעדים האסטרטגיים המרכזיים של מדינת ישראל הוא לשלב את שתי האחרונות.

אולם מה יקרה אם הפער בין חלקי הציבור הישראלי לא יצומצם, אלא רק יעמיק? מה יקרה אם פערי ההכנסה, ההשכלה והניידות יגדלו בהשפעת הבדלים מהותיים בשירותים שרשויות מוניציפליות שונות מציעות, וזאת על בסיס תלות במידת החילוניות או המסורתיות של תושביהן?

לכך התייחסתי במאמרי "חלוקת ישראל לערי מדינה" (9.12). כתבתי שההפרטה הלוקלית של מאבקי דת ומדינה, שבאה לידי ביטוי בהפעלת תחבורה ציבורית בשבת, בפתיחת מרוכלים בשבת ובהגבלה על כניסת עמותות ציוניות דתיות לבתי ספר חילוניים, תיצור "מירוץ חילון" בו ערים אחדות יציעו מרחב ציבורי חילוני במופגן על מנת למשוך חילונים אליהם (ואף, חלילה, להרחיק חרדים), ומנגד ערים המאכלסות ציבור מסורתי יותר ינועו בכיוון ההפוך, ובכך ירחיקו חילונים. התוצאה תהיה הגדלת הפיצול הפנימי בישראל, הרחבת הפערים הכלכליים, מניעת שירותים בסיסיים (כמו תחב"צ בשבת) ממעוטי יכולת, והקטנת האפשרות של אלה לניידות כלכלית.

רם רפומן, יו"ר הפורום החילוני, טוען כנגדי ("החילונים מתפכחים מפנטזיית הממלכתיות" – 12.12) ש"החילונים הם מיעוט בישראל", ושמכיוון שאין להם יכולת להשפיע על חייהם מתוך הכנסת, אין להם ברירה אלא להתכנס בגטאותיהם, על מרכוליהם וקניוניהם השוקקים בשבת. איש לאוהליו ישראל, וחסל סדר הממלכתיות. ממילא, טוען פרומן, לתושבי הפריפריה יש סדר יום אחר, והם לא מעוניינים בחילוניות.

נועה אסטרייכר ("סולידריות? איזו סולידריות?" – 18.12) מחרה-מחזיקה אחריו וקובעת ש"ישראל כבר מפוצלת לשבטים שמתעבים זה את זה", כך שאין מה להזהיר שזה יקרה – העתיד כבר כאן. על פי אסטרייכר "לרובנו לא אכפת מה קורה מחוץ לחלון שלנו", וצריך קודם כל להבין שזה המצב.

התגובות הללו הן סימפטומטיות לתקופה הנוכחית. אנחנו בעידן של הדגשת זהויות פרטיקולריות. הלאומיות שבה לקדמת הבמה, ומצטרפת לרגישויות רב־תרבותיות ולדגשים משתנים של פוליטיקת זהויות, כמו אתניות, נטייה מינית, גוון עור ומגדר. בעולם כולו ניכרת נסיגה מהמחויבות לחזון משותף ולאמות מידה אוניברסליות, ונראה שכל קבוצה מתחפרת בד' אמותיה, יהיו אלה ד' אמות של הלכה, של לאומיות, של קפיטליזם או של חילוניות מיליטנטית.

גם העיר — כקהילה וכתת־תרבות — הופכת למוקד של בדלנות. רק לפני שבוע הכריזו ראשי הערים של פראג, בודפשט, ורשה וברטיסלבה על אמנת "ערים חופשיות" שתעמוד מול המשטרים האנטי־ליברליים שעלו במדינותיהם. ידוע כי גם ראש העיר לונדון מבקש כבר זמן רב מעמד מיוחד לתושבי העיר מול אירופה, אחרי שבריטניה תיפרד ממנה בברקזיט. התנועה היא לכיוון של ערי־מדינה גדולות ההולכות ומתנתקות, אידיאולוגית וכלכלית, מהארץ שסביבם.

אין זה מקרה. תושבי ערים גדולות הם בדרך כלל מגוונים, חילונים ופרוגרסיביים יותר מתושבי הספר, וההבדל בתפישת העולם מתורגמים גם להבדלים במעמד הכלכלי. ערים מגוונות ודינמיות מושכות צעירים יצירתיים, וצעירים יצירתיים מניעים פיתוח כלכלי. אפשר לראות את זה החל מבודפשט, דרך לונדון, ועד סן פרנסיסקו.

בישראל ההבדלים בין הקהילות השונות חדים יותר מאשר ברוב העולם המערבי, כתוצאה מההבדלים האתניים וההבדלים במידת הדתיות. הבדלים אלה יועצמו באופן חריף על ידי הגירה פנימית של חילונים המחפשים שירותים הולמים. כששר הפנים אלי ישי התנגד ב–2012 לפיצול בית שמש לעיר חילונית בלבד וחרדית בלבד הוא קבע ש"ללא חילונים אין הכנסות, אין מסים, אין תעשייה". לא מסובך. ומי שחושב שמדינת ישראל יכולה להתקיים תוך כדי פיצול ארצי בין רפובליקה חילונית, מפותחת ומבוססת לבין שטעטל מסורתי־חרדי, כושל ומובטל, משלה את עצמו.

לכן הפעלת תחבורה ציבורית בשבת על ידי עיריות היא מהפכה אמיתית. היא תזניק מרוץ חילון שעלול לזעזע את יסודות החברה הישראלית. הזעם של פרומן, אסטרייכר ואזרחים אחרים מובן ואף מוצדק — המפלגות הדתיות, בהרשאת הליכוד, צימצמו את המרחב הציבורי, הנהיגו כפייה דתית והגנו על ה"סטטוס קוו", שכבר שנים אינו מאפשר לאזרחי ישראל חופש בחירה בנישואים, בכשרות, בקבורה ועוד.

אולם הפתרון אינו בדלנות, אלא הנהגת מתווה ממלכתי שיספק לכולם תחבורה ציבורית בשבת, יגן על חירויות הפרט, ומנגד יכוון לעיצוב המרחב הציבורי באופן שלא ישאיר אותו לחלוטין לחסדי השוק החופשי. הוויתור החילוני על הממלכתיות הולך יד ביד עם פוליטיקת הזהויות, מתאים מצוין להתעצמות של רגשות לאומניים ופרטיקולריים, ובדיוק כמותם הוא חותר תחת ההומניזם הליברלי שהחילונים היו אמורים להיות אלופיו ונאמניו המושבעים.

כי בסופו של דבר הסוגיה היא לא החירות של החילונים, אלא המרחב האזרחי במדינה. כליברלים והומניסטים אין לנו רשות לוותר על יצירת מרחב ציבורי השומר על שוויון זכויות חברתי גמור בלי הבדל דת, גזע ומין. המאבק הוא על המדינה, לא על חלקת האין־אלוהים הקטנה שלנו.

:

—

פורסם במדור הדעות של הארץ

כשחברי המפלגות החרדיות אומרים שוב ושוב שיתמכו בבנימין נתניהו לראשות הממשלה, אפשר היה לצפות שהאגדה הפוליטית על היותם "לשון מאזניים" תדעך, אולם נראה שיש המתעקשים להחזיק בה. לא מובן, למשל, כיצד נשמעות בארשת רצינית הטענות שעל פיהן אם מפלגתו של בני גנץ רק תיפטר מיאיר לפיד היא תקבל את אות כשרות בד"ץ העדה החרדית, או איך מועלות תהיות שמא דווקא עם אהוד ברק החרדים יוכלו לרקוד טנגו.

תקוות שווא אלה מבוססות על ההנחה, שבסוגיות הקשורות למעמד השטחים הכבושים אין לחרדים עמדה אידיאולוגית סדורה השוללת נסיגה, ולכן ממשלת שמאל החותרת לחלוקת הארץ לשתי מדינות לא תרתיע אותם. אולם לפנינו מקרה של הסקת מסקנות שגויות מעובדות נכונות. רוצה לומר, נכון שהן הרב אלעזר שך והן הרב עובדיה יוסף פסקו שמותר להחזיר שטחים ולפנות יישובים תמורת שלום, אלא שזה לבדו לא אומר שהיתה להם חיבה מיוחדת לשמאל הישראלי. ההפך הוא הנכון.

כך הרב שך, גדול הדור שעיצב את תפישתה של החברה החרדית כיום, קבע מחד גיסא ש"לפי ההלכה אין כל מניעה לוותר על חלק מארץ ישראל למען השלום", ואף היה יוני עד כדי כך שהתנגד לחוק לסיפוח רמת הגולן וגרס שאין לחוקק את חוק יסוד: ירושלים בירת ישראל (1980). מאידך גיסא הוא הקפיד להביע שוב ושוב את הסתייגותו מהשמאל הישראלי.

ב–1990, למשל, קבע כי בין אנשי השמאל נמנים "שונאי תורה ושונאי מצוות", וכי הליכוד הוא מפלגתם של "בעלי האמונה התמימה". ב–1992 פסק, כי "אין להתחבר כלל עם השמאלנים שהם לגמרי דבר טרף", וזאת משום ש"השמאלנים מצהירים בגלוי שאין הם מאמינים, שהם כופרים בכל", ואילו בימין "עוברים על הדת רק בתור יחידים אך בפרהסיא הם מכבדים ונותנים דרך ארץ להדת".

ההכללות הגסות הללו נשמעות אולי כמו עוד פליטה של בני ציפר, אולם הן נושאות נקודה של אמת. הרב שך מביט מגבוה על הימין ועל השמאל לדורותיהם. הוא יודע שהשמאל העולמי עלה מתוך רוח הנאורות, שנטתה לכיוונים אנטי־דתיים ואנטי־מסורתיים. הימין הוא הצד השמרן יותר, וממילא הדתי יותר. ללא קשר לעמדותיהן של המפלגות בנושאי ביטחון, יחסו של השמאל למסורת הוא לכל הפחות מורכב, בעוד שבקרב הימין היחס למסורת פשוט הרבה יותר.

כפי שקבע הרב שך, "תמיד היו הרבה פורקי עול, [אולם] זה היה באופן פרטי, לא בתור שיטה" — לאמור, הן השמאל והן הימין אינם מקפידים על איסור בשר בחלב, אלא שעבור חלקים מהשמאל זה עניין אידיאולוגי. יש הבדל בין מומר לתיאבון לבין מומר להכעיס. המפלגות החרדיות, אפוא, הן "השותפות הטבעיות" של הליכוד לא בגלל יחסן לארץ ישראל, אלא בגלל החיבה המשותפת למסורת (וכיום, אפשר לומר, גם בגלל הנטייה לאנטי־ליברליזם). אין מדובר במחלוקת בין יונים לנצים’ אלא במחלוקת בין שמרנים לפרוגרסיביים. פשוט: בעוד המנהיגות החרדית מסוגלת להיות יונית כמו ניצן הורוביץ, השמאל לעולם ייחשד בעיניה בנשיאת דגל החילוניות.

אם נבין שזו עמדת המוצא ביחס של העולם החרדי למפה הפוליטית, נבין שבחירתן הראשונה של מפלגות החרדיות תמיד תהיה הימין. זה המצב הבסיסי ולא תעזור כל חנופה. מנגד, גם התקפות מצד המרכז־שמאל על החרדים לא ישפיעו לרעה ולא "יקלקלו" שום דבר, מכיוון שאם תגענה המפלגות החרדיות לממשלת שמאל זה ממילא יהיה רק מחוסר ברירה. ואמנם, כשאינטרסים חשובים יהיו על הכף כל איבה ועלבון יישכחו. ראינו כיצד גם בצלאל סמוטריץ', כשהוא רוצה מספיק להיות שר התחבורה, יכול לסבול עבודת יהודים ברכבת בשבת.

טוב יעשו מפלגות השמאל אם ישלימו עם המציאות הזאת. לפיד כבר התפכח מפרק החנפנות לחרדים בקריירה הפוליטית שלו אחרי שראה שאין לזה כל השפעה על עמדותיהם. חלילה אין להסית נגד הציבור החרדי, ובהחלט מוטב וראוי שהשמאל לא יגשים את חששותיהם של החרדים ולא יקדם עמדה אנטי־דתית, אולם יש להחזיר את יחסי המדינה עם המגזר החרדי לפרופורציות התקינות. אצל נתניהו היה לחרדים צ'ק פתוח, והוא נפרע כלכלית על חשבון משלמי המסים, מדינית על חשבון הקשר עם יהדות ארצות הברית, וחברתית על חשבונן של הנשים, שהודרו באקדמיה, בצבא ואף במרחב הציבורי. הגיע הזמן, גם כאן, לחזור לעקרונות הדמוקרטיה הליברלית.

---

פורסם במדור הדעות של הארץ

חוק הגיוס האחרון חשף את עומק המשבר בחברה החרדית. מחד, החוק כאילו נתפר עבורם על פי מידה. הוא מאפשר מרחב תימרון עצום לישיבות ולא יגייס אף אברך. מדובר במתנה גדולה כל כך עד שיוסי אליטוב, עורך המגזין החרדי 'משפחה', קבע שרק בזכותו ייכנס אביגדור ליברמן לעולם הבא. מאידך גיסא, החוק בכל זאת דורש, פורמלית, גיוס.

חוק זה חוק, אבל יהודים מתמחים זה כאלפיים שנה בפרשנות יצירתית לחוק. לא פחות מכך, שומרי מצוות פיתחו גם חושים חדים המסייעים להם להבחין מתי לא רק אפשר אלא גם חשוב להתעלם מהחוק. ואין כחברה החרדית שמצטיינת בכך. אם זה לגבי כדורגל בשבת או האיסור ההלכתי להתדיין בפני בבתי המשפט החילוניים, החברה החרדית, הרגילה לחיות כמיעוט תחת תנאים שלא היא קובעת, מבינה היטב שאי אפשר לממש כל אידיאל ואף לא כל הלכה. הקריצה היידישאית היא מוטיב קלאסי עוד מימי מנדלי מוכר ספרים.

זה סוד כוחה של הפוליטיקה החרדית. נציגי החברה החרדית בכנסת ידעו מתי להתעקש ומתי להרפות, מתי ללחוץ ומתי להתפשר, מתי לזעום ומתי לקרוץ, ובדיוק משום כך לא רק קיבלו את מה שהיה חשוב להם (בעיקר תקציבים), אלא היו פרטנרים פוליטיים נאמנים ומצוינים (בעיקר לימין). לכן היה יכול הרב שטיינמן לתמוך בחוק טל. הוא לא עשה זאת משום שאהב את החוק, אלא משום שחשב שיתרונותיו מרובים על חסרונותיו. כך נראית פרגמטיות יהודית מסורתית.

לעומת זאת, הפוליטיקה החרדית הנוכחית נראית כבלתי כשירה לשום פשרה. החרדים החליטו לא לתמוך בחוק הגיוס לא משום שהוא לא מקובל עליהם (הם עצמם מכנים אותו "חוק הדיחוי"), אלא מפני שבכל ציבור חרדי קמה קבוצה של קיצונים המסרבים לכל פשרה. הכרנו כבר את "הפלג הירושלמי" שהפך האופוזיציה הפנים-ליטאית, ואת חסידויות גור וסלונים שמהוות את הסמן הקיצוני של החסידים. כעת, כפי שדיווח אהרן רבינוביץ, גם לספרדים יש את הקיצונים שלהם, עם הרב משה צדקה, ראש ישיבת פורת יוסף, ואחרים. קבוצות אלה מתנגדות לחוק לא משום תוצאותיו המעשיות אלא בשם העיקרון שאסור בכלל להעלות על הדעת גיוס של לומדי תורה.

בעבר קולות כאלה היו שוליים וממילא מושתקים מיד על ידי גדולי הדור. אלא שכיום אין גדולי דור. הרב שטיינמן נפטר ואין לו מחליף. כנ"ל הרב עובדיה. הואקום שנוצר לא רק מאפשר הרמת ראש, אלא מחייב את מרימים, הרוצים להתבלט, לעשות כן בהתאם להגיון הפנימי של המסורת, בו הדרך לצבור הון פוליטי היא להפגין אדיקות הלכתית. הקבוצות הקיצוניות נענות גם להתפתחויות חדשות: השוליים המתרחבים והמתגוונים של הציבור החרדי, שכוללים הקפדה פחותה על המנהגים השבטיים ו"ישראליזציה" (כביטויו של ההיסטוריון קימי קפלן), מעלים צורך בהגבהת החומות ובהסתגרות מחודשת של הצד החושש מתהליכים אלה. כך נוצרות בכל חברה אותן קבוצות קיצוניות שהגדרתן העצמית היא אדיקות יתר, שלא לומר פונדמנטליזם.

מולם לא עומד איש שיכול לבנות על סמכות כריזמטית על מנת להתנגד לדבקות שלהם באידיאלים ההלכתיים הנשגבים. כך יוצא שהפרגמטיות נזרקת מהחלון והעיניים פקוחות לרווחה. אין קריצה. וכאן הבעיה: מיסודות הפוליטיקה הפרלמנטרית היא החתירה לפשרה, ואילו מיסודות האדיקות האמונית היא ההתנגדות לכל פשרה. אם האדיקות תהפוך למיינסטרים החרדי, לא יהיה מקום לפוליטיקה חרדית.

המרכז לא מחזיק. החברה החרדית מתפרקת. תהליך זה הופך את שוליה הקיצוניים לחזקים יותר, אבל אותה כולה לחלשה יותר. אם לא תימצא דרך להעניק לגיטימציה לפרגמטיות לא תתאפשר פוליטיקה חרדית. המפלגות החרדיות תאבדנה מכוחן, כמו גם מערכן עבור מפלגת השלטון. ייתכן שההישגים הפוליטיים החרדיים לא יבלמו הפעם על ידי מפלגה שבראשה עומד בן למשפחת לפיד, אלא בשל קריסה פנימית. קריסה מהעדר קריצה.

:

—

פורסם היום במדור הדעות של הארץ

הנה סוד כמוס שלא צריך לגלות לחברי הכנסת החרדים: במדינת ישראל עובדים גופים ומוסדות רבים בשבת. כל שבת. הנה רשימה חלקית: נמל חיפה, נמל אשדוד, חברת החשמל, נתב"ג, חברות המים, בנק לאומי, רשות השידור, מפעלי ים המלח, מפעלי תרכובות ברום, גלי צה"ל, משרד המשפטים, חברות הסלולר, מפעלי 'טבע', ואפילו חברת 'נספרסו ישראל'. אה, כן, גם משחקים כדורגל בשבת. הנה עוד סוד: לא כל העבודות האלה הן פיקוח נפש.

האם נראה כעת את חברי הכנסת החרדים דורשים מנתניהו להפסיק את כל חילול השבת הזה? לא ולא. וזאת לא מפני שלא אכפת להם שמחללים שבת. אלא שהם מבינים היטב שאין קיום למדינה מודרנית ללא עבודה בשבת של ארגונים ומפעלים רבים. כך למשל, לא נפסיק את עבודת הנמלים בשבת מפני שלא נוותר על שביעית מהיבוא והיצוא שלנו, לא נפסיק את פעולת נתב"ג מפני שלא נוותר על התיירים שמגיעים, ותנסו רק לומר ליצחק תשובה ולנובל-אנרג'י שאסדות הגז לא ישאבו גז – שאחרי זה ישמש את אזרחי ישראל – בשבת.

המציאות במדינת ישראל תמיד כללה חילול שבת, ושגשוגה של המדינה תמיד חייב זאת. וכאן אנחנו מגיעים לסוד שהחילונים לא יודעים: נכון להיום אין ליהדות האורתודוקסית כל תוכנית ריאלית לקיומה של מדינה מודרנית בהתאם להלכה. בפרט בעניין השבת, אין שום פתרון הלכתי לעבודתם של מפעלים חיוניים שאינם פיקוח נפש אבל דרושים לקיומה של כלכלה מודרנית. ולא, שימוש בלא-יהודים כ"גוי של שבת" לא ממש נחשב, אלא אם אנחנו מתכוונים לחזור לשטעטל. אם מדינת הלאום של העם היהודי תלויה בלא-יהודים כדי שידליקו לה את האור בשבת אפשר לכבות את האור ולסגור את הבסטה.

מכאן עולה ששומרי המצוות בעצם תלויים בחילונים כדי שמדינת ישראל לא תדרדר למציאות כלכלית של עולם שלישי. למעשה האינטרס של האורתודוקסיה חייב להיות שתמיד יישארו מספיק יהודים שיחללו שבת ויתפעלו את המדינה. כל מנהיג אורתודוקסי בר דעת יודע זאת, ולכן אין כל דרישה אמיתית שהמדינה תכפה על כל המפעלים המנויים לעיל לחדול מלפעול בשבת. המעמד הבינוני לא רק מממן את עולם הישיבות החרדיות ולא רק שומר עליהן במילואים, הוא גם יודע איך לחלל שבת כך שיגיעו אליהן מספיק חשמל ומים.

מה שנחשף לעינינו בסוגיית הרכבת, אפוא, אינו באמת מאבק של קידוש השם למען טהרת השבת, אלא ניצול כוחם הבלתי-פרופורציונלי של החרדים באופן שגם הם עצמם לא מעונינים בו. איש מחברי הכנסת החרדים לא רצה לעשות עניין מעבודת הרכבת בשבת, אלא שעיתונאים חרדים שונים העלו את העניין בפגישתם עם נתניהו, וחברי הכנסת לא היו יכולים אלא ליישר קו. מפני שלנתניהו חשובה שרידותו כמעט יותר מכל דבר אחר, הוא מוכן להיכנע להם. חברי הכנסת החרדים יודעים את זה, ויודעים גם שהעיתונאים החרדים יודעים את זה. אין להם ברירה אלא לדרוש את מה שברור שיקבלו, והתוצאה היא בלגן כללי וגידול באיבה כלפיהם בקרב הציבור החילוני.

גם בסוגיית מתווה הכותל נציגי החרדים כבר הסכימו על הכל עד שהתקשורת החרדית פוצצה את העניין ובעצם חייבה אותם, בניגוד לרצונם, להקים זעקה. כי אם יש להם כוח, הם מחוייבים לכאורה להשתמש בו כדי לכפות את "דעת התורה" – גם כשזה בניגוד לאינטרסים שלהם. כאן גם מתחבר סיפור השבת לעקרון כללי גדול ומטריד הרבה יותר: באופן עמוק החברה החרדית לא יודעת מה לעשות עם כוח ועם אחריות. חברה שנוצרה בגולה, בתנאים של כפיפות גב ותלישות, פיתחה הלכה שמתאימה לתנאים אלה. כעת היא מוצאת עצמה במציאות שונה לגמרי, ובלי להתאים את עצמה לא יכולה שלא לעשות נזק.

—

פורסם היום במדור הדעות של ידיעות אחרונות

 

 

איש לא מערער כיום על חשיבות השתלבותם של חרדים בשוק העבודה, ועל ההכרח שירכשו לצורך כך השכלה אקדמית. מריבוי ההתייחסות של התקשורת למספרים העולים של הסטודנטים החרדים נראה שיש כלפי העניין שמחה כללית בציבוריות הישראלית, ובצדק רב. אלא שמתחת לנתונים היבשים מסתתרת מציאות שצריכה להטריד כל אזרח ליברלי במדינת ישראל.

השנה הסתיימה תוכנית חומש מטעם המל"ג לשילוב חרדים באקדמיה, ואחרי חמש שנים של פעילות אפשר לסכם ולומר שלמרות ההישגים הנאים, התוכנית לוקה בכמה כשלים חמורים. אלו נובעים בראש ובראשונה מכך שכאשר גובשה התוכנית לא נקבעו כל קריטריונים לשמירה על שוויון מגדרי. מטרת יוזמיה היתה להביא כמה שיותר חרדים ללימודים, ולא נשקלו ההשלכות הרוחביות לכך, כמו גם המשמעויות הערכיות.

כתוצאה מכך תוכניות הלימוד לחרדים יצאו לדרך בלי שתהיה כל דרך לפקח על אפלייה מגדרית, ואם יש צורך להטיל סנקציות על המפלים. למרות מילים יפות שנשמעו על הצורך להקפיד על שוויון הזדמנויות, בפועל מתקיימת ברוב המוחלט של התוכניות הפרדה מגדרית לא רק בין הסטודנטים, אלא גם בין מרצים. במילים פשוטות, מרצות לא יכולות ללמד סטודנטים חרדים גברים. מכיוון שההפך כמובן מתאפשר ("צניעות" לא נועדה להגביל גברים כידוע), נוצרת אפלייה ברורה כנגד מרצות, שסובלות מאבדן מקומות עבודה.

הסיפור לא מסתיים בכך. לעיתים מגיעה ההפרדה גם לכדי כניסות נפרדות למכללה, ושעות שימוש נפרדות בשירותים ציבוריים ואף בספריה. המשמעות פשוטה: נשים מודרות מהמרחב הציבורי. מכיוון שפיקוח, כאמור, אין, לא ירחק היום, ויש סימנים שהוא כבר הגיע פה ושם (באופן סמוי, לא רשמי), שגם מרצים ערבים והומואים לא ילמדו חרדים. גם דרישות ראשוניות להפרדה בין אשכנזים למזרחיים כבר נשמעות, הכל על מנת לרפד את כניסתם של החרדים לאקדמיה, כאשר המטרה העליונה היא כמות, לא איכות.

על רקע המציאות הזאת עתרה לבג"ץ קבוצה של אקדמאים שבראשם ד"ר יופי תירוש מאוניברסיטת תל אביב. בעקבות העתירה חייב בית המשפט את המל"ג לערוך מחקר על הישגי התוכנית ועל מידת השמירה על השוויון המגדרי, ולפרסם את תוכנית החומש הבאה שלה. התוכנית אמנם פורסמה, ואף ניתן לציבור להגיב עד ה-10 באוגוסט. תגובות מכל קצווי הקשת לא איחרו להגיע, אולם נכון להיום התוכנית לחמש השנים הבאות עדיין אינה מציעה כל דרך ממשית למנוע אפליה ולשמור על ערכים (הקבועים אף בחוקי מדינת ישראל) ככבוד האדם ושוויון הזדמנויות.

ללא ספק, עלינו להתחשב בציבור החרדי ולאפשר לו עד כמה שניתן לשמור על תרבותו ועל עולמו הערכי. עם זאת, גם לשאר אזרחי ישראל יש עולם ערכי, ואי אפשר שההתחשבות תבוא תוך התעלמות ממנו או הכפפת עיקריו. יש להבין שלא מדובר רק בהתחשבות זמנית או מקומית. אל מול עינינו מתגבשת מציאות שבמסגרתה הגבר החרדי לומד שהוא יכול לצאת מהמרחב החרדי ועדיין לחיות בעולם נטול נשים. בצה"ל ובאקדמיה הדבר כבר ניתן לו, כאשר מרחבים משותפים אלה עוברים סטריליזציה אנטי-נקבית לפני שהוא מגיע. מה ימנע ממנו מאוחר יותר לדרוש את אותו טיהור מגדרי גם במקום העבודה? האם רחוק היום שבו נשמע דרישה (מנומסת, בשם הפלורליזם) למנוע כניסתן של עורכות דין לישיבה עם לקוחות חרדיים?

הדבר בסופו של דבר נמצא גם בעוכרי הגברים החרדים, שמתקשים להשתלב במקומות עבודה רגילים מפני שבאופן פשוט יש בהם נשים. במחקר שנערך על פי הוראת בג"ץ אכן נמצא שקיים "קושי של חרדים בעלי תואר להיכנס לשוק העבודה [… מכיוון ש]הכניסה לשוק העבודה שברובו המוחלט איננו חרדי או נפרד עשויה להיות 'הלם תרבות'." ובכן, הלם התרבות היה נמנע אם המוסדות המלמדים חרדים היו פחות חרדיים ויותר הומניסטים באופיים.

יש לזכור עוד דבר עקרוני: האקדמיה אינה מבוקשת על ידי החרדים מפני שהיא שכפול של עולמם, אלא דווקא משום ערכיה הליברלים. חשיבה ביקורתית, תודעה היסטורית, פתיחות לשאלות ושוויון הזדמנויות הם הערכים שעומדים בבסיס הצלחתה של ההשכלה המודרנית להביא את האנושות למחוזות של שגשוג חומרי וידע שמעולם לא היו לה. אם נוותר על הערכים האלה ממילא נרדד את האקדמיה לכדי מפעל אינדוקטרינציה. כמה מבוקשים יהיו עובדים שהוכשרו במפעל שכזה?

אם ניתן למצב הנוכחי להימשך לא רק שנחטא כלפי ערכי הליבה של האקדמיה ועקרונות הדמוקרטיה, אלא גם כלפי החרדים שמעוניינים ברכישת מקצוע ובהשתלבות. הקרחת הערכית תושלם מצידו השני של קודקודנו בקרחת תעסוקתית, וכל הצדדים יפסידו. יש לאפשר תנאים מינימליים המתחשבים במנהגיו וערכיו של הציבור החרדי, אך העומדים על איכות הלימוד ועקרונות העולם האקדמי, כמו גם על ערכי היסוד של החברה הישראלית.

—

פורסם היום במדור הדעות של 'הארץ'