שני חלקים מהפאזל הישראלי נחשפו לפנינו בשלושת החודשים האחרונים. האחד: הפנטזיות הכמוסות של החרדים והחרד"ל. כמו ילדי הרומן 'בעל זבוב' שנקלעו לאי ללא מבוגרים, מחזות אימה של פולחנים זרים הוארו בהבזקי ברקים, מפטור מלא מלימודי ליבה ועד האפשרות לאסור על הומואים להיכנס לבית מלון. מנגד התגלה לנו שניסיון הגשמתן של אותן פנטזיות לא רק מפרק את החברה הישראלית, אלא פשוט בלתי אפשרי מבחינה כלכלית.

כפי שקבעה חברת דירוג האשראי מודי'ס, החקיקה הנוכחית כוללת "סיכונים ארוכי טווח לכלכלת ישראל, בפרט לזרימות הון למגזר ההייטק החשוב". משקיעים אוהבים יציבות, הון מעוניין בחופש תנועה, ומי שפועל לנפח את כוחה של הממשלה לא יכול לטעון שהוא בעד "ממשלה קטנה". למעשה, גם אם לא היתה כלל התנגדות לחקיקה, הקריסה בהכנסות ממיסים לא היתה מאפשרת לנתניהו למממש את הבטחותיו לחרדים. מה שהובטח עם הייטק אינו אפשרי בלעדיו.

עוצמת המחאה הנוכחית מגיעה מתוך השילוב בקרב המוחים של שלוש קבוצות: האליטה המשרתת של המדינה (בצה"ל, באקדמיה, בהייטק), הציבור החילוני, ומעמד הביניים. שלושת מעגלים אלה חופפים במידה רבה, אולם יש לציינם בנפרד משום שהממשלה הנוכחית הכריזה מלחמה על כל אחד לחוד, בהצעות חוק שפוגעות הן בחלוקת הנטל בצה"ל, הן בכלכלה, הן באופיה החילוני של הציבוריות הישראלית, והן בזכויות הפרט.

מה שמאחד את הקבוצות הללו הוא האתוס הליברלי, שכולל הגנה על זכויות, שוויון לפני החוק, מרחב ציבורי חילוני ואתיקה המקשרת בין כוח, הגינות ואחריות. כל סעיף ברשימה הזאת מותקף על ידי ממשלת נתניהו, שבאופן חריג הצליחה לגבש קואליציה ממגוון ציבורים אשר מבקשים לפרק את הסדר הליברלי בישראל.

לצערם, מהירות המתקפה חשפה בפני אזרחי המדינה את חולשת האי-ליברליזם. היא הראתה בברור שנסיגה מהסדר הליברלי פירושה גם נסיגה מהשוק הכלכלי הגלובלי, בוודאי במדינה שכלכלתה תלויה בכישורים ולא במשאבים. בתגובה היא הקימה עליה את בעלי ההון ובעלי הכישורים.

ודוק: אין מדובר כאן בדפוס המוכר בו הבורגנות מסרבת לחלוק את ההון עם המעמדות הנמוכים ויוצאת למאבק כדי לשמר את עליונותה. לא זו בלבד שהבורגנות במקרה זה חלקה מהונה ברוחב לב עד כה, אלא שהציבורים שקוראים עליה תיגר כלל לא מעוניינים להתנייד במעלה סולם ההכנסה, כלומר להפוך לבורגנים. מרבית החרדים והחרד"ל דוחים את רוח הקפיטליזם בדיוק כפי שהם דוחים את הליברליזם.

עוניה של החברה החרדית הוא חלק מזהותה, כמו גם ההליכה למקצועות הוראה ורבנות בקרב החרד"ל. לא רק שצבירת הון אינה בראש מעייניהם (באופן ראוי לשבח), אלא שרובם דוחים את כל החבילה הכרוכה בכך, מהשכלה רחבה ועד יציאה על העולם, משליטה בשפה זרה ועד התחככות מתמדת עם זרים.

חברי קבוצות אלה מבינים את מה שמרקס ידע כבר מזמן: שהקפיטליזם הוא אויבה של המסורת. שבעולם הבורגני, כפי שנכתב במניפסט הקומוניסטי, "כל המוצק נמס לאוויר, כל הקדוש הופך לחול". מה שקדוש בהגדרה אינו סחיר, ובעולם שלכל דבר יש מחיר דבר אינו קדוש. כפי שקבע הפובליציסט השמרן ג'ורג' וויל, "האלטרנטיבה האחת היא שמרנות תרבותית, האחרת היא הדינמיות של הקפיטליזם. האחרונה מבטלת את הראשונה."

הקפיטליזם מחלן. ערכים כאנוכיות, תחרות והישגיות; עובדות כמפגש עם השונים מאיתנו, שיחות טראנס-אטלנטיות, עסקאות שבהן הכסף, לא הדת או הלאום, מדבר, מצמצמות את חשיבות המסורת בחייו של אדם. ה"ניידים" אינם כאלה רק משום שיש להם את ההון וכישורים לעזוב, אלא מפני שיש להם את האופק התרבותי והערכי לכך, אותו הם רכשו מתוך אינטראקציה מואצת עם בני מינם ברחבי העולם.

האם מסתורין גדול הוא מדוע שמרנים אינם יזמים? הרי זה בהגדרת התפקיד. האם מסתורין גדול הוא מדוע מרחב עסקי שמעלה על נס את אידיאל ה-disruption (הפרעה), ושסיסמת הקרב שלו היא "זוז מהר ושבור דברים" אינו מרחב שבו אדם מסורתי ירגיש בנוח?

החרדים והחרד"ל אפוא, בהכללה, לא יהיו הייטקיסטים, ולא רק משום שהאנגלית של רובם דומה לזו של סמוטריץ'. אנשים שכל הוויתם מופנית פנימה, אל קהילתם ומסורתם, לא ישתייכו לחוג הסילון. אם עויילם גויילם ורק העם היהודי מעניין, היוזמות שתוציא מקרבך יתמצו בהקמת עוד גרעין תורני, לא עוד יוניקורן. הקוטב השני מובהק גם הוא: אנשים שפונים החוצה יעברו התפתחות ביחסם למסורת. הם יפנימו את ערכי העולם המודרני, על ההומניזם האוניברסלי שבו, על הליברליזם והחילון. הם ישתנו.

במילים אחרות, כשסמוטריץ' מסויים נהיה הייטקיסט, הוא הופך לבנט. הוא עדין ימין, ודאי, אבל קו ליברלי מובהק נשזר בחשיבתו, תפיסתו את המסורת הופכת מורכבת יותר, עשירה יותר, והוא אינו יכול עוד לראות אותה – או את העולם – רק בגוונים מוגבלים של שחור ולבן. מבחינת אחיו הסמוטריצ'ים הוא כבר "לא דתי" או לא דתי "באמת". מבחינת העולם הוא אדם שאפשר לעשות איתו עסקים.

הנה אפוא הפרדוקס: החברה החרדית והחרד"לית זקוקה לציבור החילוני והליברלי על מנת לשגשג, על מנת לממן את חברת הלומדים, את ההתנחלויות, את צה"ל. אין לה שום כוונה להקים סטרטאפים. מנגד החילוניות וכלכלתה מאיימת על אורח חייה. מה שקרה בממשלה האחרונה הוא שקבוצות אלה תקפו בפזיזות ובעיוורון את המרחב הליברלי ואת ישראל החילונית, ניסו להחיל על הציבור את תפיסת עולמם, ותוך כדי כך גם דאגו להשפיל ולהעליב אותו.

מהכוחות הבסיסיים בכל מדינה הוא אתוס רפובליקאי של אזרחות טובה ותרומה לכלל. בלי לתגמל אזרחים על תרומתם (לא כספית, אלא דווקא חברתית ואידיאולוגית) נפרמת הרקמה שמחברת בין החברה לבין מוסדות המדינה ומאפשר את שגשוגן של שתיהן. הפופוליזם שיוצא נגד ה"אליטות" ומדבר על פקידות גבוהה כ"דיפ סטייט" חותר תחת אותו אתוס רפובליקאי, מבזה ומלעיג את המשרתים והתורמים, וקורע את אותה רקמה. כאן נמצא חיבור נוסף בין הציבור החילוני, האליטה המשרתת ומעמד הביניים, שהתאגדו כולם למחאה.

ניתן אפוא להבין את המשבר הנוכחי במונחים אלה. אם נביט מרחוק ומלמעלה, חיה בישראל קבוצה שחרדה לזהות שלה, שמאויימת על ידי המרחב הליברלי-קפיטליסטי, מהתנופה הגלובלית ששוחקת קהילות ומסורות, שמחלנת, שהופכת הכל להוליווד. אותה קבוצה רוצה כעת להגביל את הליברליזם על מנת לשמור על זהותה. לאפשר הפרדה מגדרית, להרחיב את סמכות בתי הדין הרבניים, וכיוצא באלה. נכון, זה גם יחליש את הדמוקרטיה ויפלה נשים ומיעוטים לרעה, אבל זאת לא מטרת העומק (גם אם לא ממש מצטערים על זה) אלא תוצאה בלתי נמנעת מההתנגדות – הכמעט אינסטינקטיבית, קמאית – לאמריקניזציה של הכל.

מהצד השני עומדת קבוצה שנוח לה מאוד במרחב הליברלי, שמדברת את שפתו, שמרוויחה מתשואותיו, שמעוניינת להמשיך להיות חלק ממנו, שגם סבורה שזו הדרך היחידה לקיים חברה מגוונת של אינדיבידואלים אוטונומיים ללא כפייה או דיכוי. נכון, זה גם גורר שחיקה של המסורת, חילון, אבל זאת לא מטרת העומק (גם אם לא ממש מצטערים על זה) אלא תוצאה בלתי נמנעת של השתתפות בעולם היפר-קפיטליסטי גלובלי, שהשמירה עליו היא עבורם שמירה על מה שהם תופסים כחירות, ולא פחות מכך, איכות חיים.

הבעיה של הקבוצה הראשונה היא שפרידה מהמרחב הליברלי היא גם פרידה משגשוג כלכלי, שגשוג שמאפשר הטבות שונות שהיא נהנתה מהן עד כה. החרדים יוכלו לחיות עם זה. מעמד הביניים הליכודי – לא. הבעיה של הקבוצה השניה הפוכה: טיפוח המרחב הליברלי הוא גם פרידה מקהילות של משמעות צפופה וממסורות עבר, משאבים תרבותיים שהזינו את זהותה היהודית. לשכבה קטנה של ישראלים התופסים את עצמם כ"אזרחי העולם" אין כל בעיה עם זה. לרוב אזרחי ישראל – יש.

האיזון הופר, ונדרש ניסוח מחודש של החוזה החברתי. התקדמות לקראת סטטוס קוו חדש תוכל להתבסס רק על ההכרה של כל צד בחשיבותו של הצד השני. האמת הפשוטה היא שמדינת ישראל לא יכולה לשרוד כלכלית וביטחונית ללא החברה החילונית-ליברלית וללא כינונה בתוך הסדר הליברלי. מנגד יש להכיר בתרומה הסגולית של הקבוצות האחרות בהון תרבותי וזהותי.

הדרך קדימה עוברת בפרידה מהפופוליזם האנטי-ליברלי, שמעצם טבעו פונה נגד הנושאים בעול המדינה. היא עוברת בניטרול כוח הכפייה הדתית שממנו נהנה הממסד הדתי האורתודוקסי, ומנגד בהערכה למסורת ולציבור הדתי והמסורתי המשמר משאבים של זהות משותפת. לבסוף, היא עוברת בניסוחה של ממלכתיות חדשה, שבנויה על אדני הליברליזם ושמציגה חזון משותף, חזון של חברת מופת ישראלית, יהודית ודמוקרטית.

:

—

פורסם במדור הדעות של הארץ

הציונות הדתית מעסיקה את תושבי ישראל באופן כמעט אובססיבי ואני חושב שבצדק. גם מבלי לדבר על כך שפרוייקט הדגל שלה, מפעל ההתנחלויות, שינה באופן עמוק את מדינת ישראל וייתכן שגזר כליה על הציונות, הרי שאין עוד ציבור בישראל שנושא בתוכו מתחים פנימיים כמו הציונות הדתית. המתח בין מסורת וקידמה, בין דת וחילוניות, ביין השטעטל ומדינת הלאום, בין פטריארכליות ופמיניזם, בין הומניזם לגזענות – כל אלה מוצאים בה את ביטויים הקיצוני ביותר במרחב היהודי של ימינו. בנוסף, מדובר בציבור אידיאולוגי מאוד, “ערכי” ומחוייב, דבר משמעותי ולא נפוץ בחברה המערבית כיום.

כל אלה הופכים את הציונות הדתית למרתקת ואת אנשיה לחלוצים במובנים רבים ושונים. שכן הציונות הדתית מגלמת את אחד הניסיונות הנועזים ביותר למודרניזציה של היהדות. שלא כמו הציונות החילונית, היא לא מחליפה בפשטות (יחסית) את המסורת בלאומיות; שלא כמו החרדיות, היא לא נסוגה אל הגטו המוגן; שלא כמו היהדות הרפורמית, היא לא מבקשת להתאים את המסורת למודרנה; שלא כמו היהדות הסוציאליסטית, היא לא מחלנת את החזון המשיחי לכדי בשורה מטריאליסטית אוניברסלית. היא רוצה להיות גם וגם וגם וגם, והתעוזה והיומרה ראויות להערכה – ומסקרנות מאוד.

יאיר אטינגר (ג"נ: חבר וקולגה) כתב ספר נאה שפורש תמונה מעודכנת על מצב הציונות הדתית כיום. 'פרומים: המחלוקות שמפצלות את הציונות הדתית' (הוצאת דביר) נוגע בכל: התרסקות סמכות הרבנים; הסמכת נשים לדיינות/רבנות/מהר"תות; מניינים (כמעט) שוויונייים; קבלת הלהט"ב הדתיים; שינויים במודרן-אורתודוקס בארה"ב; גיוס בנות; עלייה להר הבית ומשיחיות מקדשית; הפנייה כנגד הרבנות הראשית (בנישואין, כשרות, מקוואות); ותופעת הבית היהודי-הימין החדש, כלומר המלכת דתיים-לייט (בנט) או חילונים (שקד) על המפלגה הציונית דתית.

הספר עשיר בפרטים, מלא בניתוחים מלומדים וכתוב מתוך נקודת מבט ביקורתית אך אוהדת. הוא מביא גם ראיונות מעניינים עם פרופ' תמר רוס ועם הרב יעקב מדן, ומצליח כאמור לתת פנורמה רחבה של המתחולל בציבור הסרוג כיום. אם הייתי מוסיף משהו, זה היה פרק על ההתלהבות מה"שמרנות" האמריקאית ואיתה מהליברטריאניות (וחוסר הנאמנות בשני המקרים לעקרונות המקור).

הדתיים החדשים

הספר שלח אותי מיד בדיוק עשרים שנה אחורה, לספר אחר. הייתי סטודנט לתואר ראשון כשיצא הספר 'הדתיים החדשים' של יאיר שלג.* בספר תיאר שלג את ראשית הפרימה של הסרוגים, כלומר את תחילת המהלך בו הם יצאו מגבולות המגזר, פיזית ותודעתית. שימו לב לפסקת הפתיחה של הפרק "הדתי-לאומי החדש":

בשנים האחרונות ניתן לראות ברחבי הארץ, בעיקר בערים הגדולות, זן חדש של צעירים דתיים, צעירים שהפנימו יסודות מובהקים של תרבות פנאי חילונית באופן שלא היה מקובל בקרב צעירים דתיים: הם הולכים עם חבריהם החילונים לפאבים […] לומדים קולנוע וטלוויזיה ; חוזרים לשחייה מעורבת ולריקודים מעורבים – תופעות שנדמה שכמעט נדחקו לגמרי מסדר יומה של החברה הדתית – ונראים בגלוי כשהם מתחבקים עם בנות זוגם, לעתים הם אף יוצאים עם חברות חילוניות.

ישמור. אותנו. השם. שלג מספר גם על הקמת 'צהר', על אינטלקטואלים צעירים שקוראים תיגר על המוסכמות (יואב שורק), על ניצני נאו-חסידות (הרב שג"ר), על תחילת סמכות הלכה נשית (אז בענייני נידה), על המוטיבציה להתגייס לקרבי, וגם באופן מוזר על "התמתנות פוליטית" (לכאורה בעקבות חשבון נפש אחרי רצח רבין).

ללא ספק התהליכים הללו הלכו והתגברו בעשרים השנים האחרונות (חוץ מההתמתנות הפוליטית כמובן), וספרו של אטינגר מביא תמונת מצב מעודכנת על כל אלה ועוד. אצל אטינגר הליכה לפאבים היא כבר מובנת מאליה, הנאו-חסידות כבשה את הציונות הדתית, הציונות הדתית כבשה את התקשורת, ןההתגייסות לקרבי אומצה גם על ידי נערות דתיות.

מיאיר עד יאיר, אפשר לומר שהראשון זיהה את תחילת השינויים, והאחרון מראה כיצד השינויים הללו התגברו וכעת מחלקים את הציונות הדתית לציבורים שונים. על פי אטינגר הציונות הדתית מופרטת ומפוצלת, אבל לא לשני מחנות ברורים, אלא למגוון רחב של מעגלים ונטיות. מצב זה מונע מהפיצול להיראות בברור, אולם השברים הפנימיים משמעותיים. אטינגר משרטט אותם בפני הקורא.

הספר יציג לישראלים חילונים, שבדרך כלל מביטים בציונות הדתית כמקשה אחת (אם היה לי שקל על כל פעם שהייתי צריך להתעקש שיש הבדל עצום בין בנט סמוטריץ') את פלגי הפלגים שבתוך הציבור הזה. הוא יציג בפני סרוגים מראה, כמו גם מפה שתתן להם הזדמנות למקם את עצמם במרחב המגזרי.

שתי נקודות של ביקורת

על שתי נקודות הייתי מותח ביקורת באשר לספר. ראשית, מחלוקת עובדתית. אטינגר כותב בפרק הסיכום כי גם הסרוגים הפרוגרסיבים ביותר מעוניינים בשינויים אולם "בלי לשבור את מסגרת ההלכה". או שוב, כותב כי "הציבור ה'פתוח'" מעוניין "ליישב את הדת העתיקה עם העולם המשתנה […] אף שאיפתה תיעצר במוקדם או במאוחר בקיר ההלכה" (עמ' 250).

אני חייב לומר שלדעתי זה פשוט לא נכון. אני כבר לא מדבר על שמיעת שירת נשים, עליה להר הבית או לימוד גמרא לנשים, שהקייס ההלכתי נגדם מוצק אבל הפך זה מכבר לאות מתה. אני מדבר על מי שמסמס בשבת, לא שומר נגיעה, או לא מתפלל שלוש פעמים ביום – ומדובר במספרים לא קטנים. עבור כל אלה ההלכה בהחלט אינה קיר. יותר נכון לומר שהם מציגים ציונות דתית פוסט-אורתודוקסית (מונח שטבע עיתונאי וחוקר נהדר… אחד, יאיר אטינגר).

וכאן אנחנו מגיעים לנקודת הביקורת השניה שלי על הספר. אטינגר מציג תמונה עשירה ומלומדת, אבל לא נותן לנו מסגרת שתאפשר לנו לתלות אותה ולהעריך אותה כמכלול. יש פירוט מרשים של התהליכים, אבל אין מיסגור תיאורטי שמסביר למה הציונות הדתית עוברת את התהליכים הללו. ההפרטה, ההתגוונות, אבדן הסמכות הרבנית, היחס המרוכך להלכה – מאיפה כל אלה נובעים? במילים אחרות, למה הציונות הדתית מתחלנת?

הנה דעתי (שניסחתי כבר פה ושם): הציונות הדתית כיום מחליפה את זהותה ההלכתית בזהות לאומית. תאמרו "היא תמיד היתה לאומית!", ואומר שכעת היא מבכרת את היסוד הלאומי בזהותה על היסוד ההלכתי, עד כדי כך שהלאומיות מהווה עבורה את יסוד הזהות העיקרי, ואילו ההלכה הופכת לעניין פחות משמעותי, ולפעמים (למשל אצל בנט) לפולקלור אופציונלי שבסופו של דבר די מיותר – אלא אם אפשר להשתמש בו כדי לסמל משהו לאומי.

זה וקרה משום שהלאומיות מאפשרת זהות קהילתית ונראטיב מגדיר ללא דרישות ממשיות מהפרט. אדרבה, בגרסתה הדמוקרטית והקפיטליסטית היא אף מעודדת אינדיבידואליזציה. חברו את זה עם אידיאלים מערביים, שכולנו שותפים להם, כאוטונומיה ואותנטיות, כלומר עם ציבור שכבר הפנים את הסובייקטיביות המערבית לאשורה, ותקבלו את מה שתואר לעיל.

לסרוגים רבים ההלכה פשוט לא כל כך חשובה. חשובה להם הזהות המגזרית והמסגרת הקהילתית – אבל את זה מספקת להם לאומיות ימנית, שדורשת מהם הרבה פחות מההלכה. ואכן, כפי שמצאו תמר הרמן ושותפיה במחקר** שניהלו לפני כמה שנים, "ימניות מדינית־ביטחונית" משותפת כבסיס זהות ליותר מהמגדירים עצמם "ציונים דתיים" מאשר הקפדה הלכתית. זה עיקר זהותם.

במילים אחרות, הניסיון להלחים יחד לאומיות והלכתיות, שהתחיל הרב ריינס והמשיך (אחרת) הרב קוק, עבד לא רע כל עוד הציונות הדתית היתה מיעוט מתגונן, בוודאי כל עוד היא נשאה נראטיב משיחי חי ואקטיבי. ברגע שגדלה, התעצמה, ומצד שני התברגנה ואיבדה (באופן טראומטי) את תקוותיה המשיחיות, היסוד הלאומי הופך למקור של זהות מתחרה להלכתי, ותכופות גובר עליה.

אפשר לראות את זה באופן מובהק בכל סיפור העליה להר הבית. מעשה שהיה מוקצה ונאסר הלכתית אפילו על ידי הרב צבי יהודה קוק הפך לנפוץ ומוסכם בציונות הדתית. כפי שמצטט אותי אטינגר בספר בהקשר זה, המוטיבציה של העולים אינה פולחנית, אלא לאומית. הם רוצים – ואומרים בפירוש – שמטרתם חיזוק הריבונות על ההר, לא קיום מצווה. הלאומיות מחליפה את ההלכה.

אגב, החרד"ל מרגישים את זה היטב, נחרדים, ובתגובה מושכים בכל הכוח חזרה אל ההלכה (כולל בסיפור הר הבית). בשילוב עם לאומנות, הומופוביה, מיזוגניה וגזענות, התוצאה, מהרב טאו ועד בצלאל סמוטריץ', היא מנטליות ספרטנית של מסדר דתי, שיכולה לעורר השראה בקרב שאר הסרוגים, אבל בפועל מתאימה למיעוט זעיר.

הרב מדן על מלאכת האיזון

נחזור לספר: על העושר והיקף המפורט כבר דיברנו. אביא לסיום ציטוט מפי הרב מדן, שהוא גם נהדר בפני עצמו וגם מבטא היטב את המקום הרגיש והמרתק שהציונות הדתית נמצאת בו. מדן מדבר על הדילמה בין שני ערכים סותרים: מצד אחד הנאמנות להלכה, ומצד שני ההכרה הברורה שנשים שוות לגברים בערכן. מדן עומד בדיוק בנקודה שבין שני אלה, ומנסה שוב ושוב לאזן ביניהם.

ואין תשובה אחת. "אם יש כאן ניסיון להכריע את ההתמודדות בין המסורת היהודית לדורותיה לבין הערך החשוב בעיניי מאוד של שוויון האישה", אומר מדן, "אם יש כאן הכרעה חד משמעית, מבחינתי זה דבר שהוא מעבר לקו" – כלומר פסול. הכרעה ברורה לכל צד שהוא היא תבוסה. ניצחון הוא החזקת שתי הקצוות יחד.

מלאכת האיזון הזו, הסירוב לשבור לקצה הזה או לזה, גוזלת כוח וזמן, ויכולה להיתפס מבחוץ כמפגינה עמדה קיומית מגמגמת, לא החלטית, בלתי אותנטית. אבל היא מהיסודות החשובים של הציונות הדתית מתחילתה. המתח בין תורה ומדע, תורה ועבודה, עבר ועתיד, הוא מתח שקשה להחזיק, אבל כמו כל מתח הוא גם מקור ליצירתיות והתפתחות. הספר של אטינגר מניח שתי אצבעות על נקודת הדופק של היצירתיות וההתפתחות הזו ברגע הנוכחי.

:

—

* על הספר של שלג כתבתי באותו זמן ביקורת למקומון חיפה 'כלבו'. הייתי כותב ביקורות ספרים על המחשב, מעתיק אותה לפלופי דיסק, ותופס אוטובוס למשרדי העיתון בעיר התחתית, שם הייתי מגיש את הדיסק ולפעמים מקבל ספר או שניים שהגיעו למערכת. אם אני לא טועה העורך שלי היה ארז אשרוב. מי שרוצה לקרוא את הביקורת שלי מאז, כאן קובץ פידיאף של הטקסט. אנא גלו רחמים, מדובר בטקסט קדום. כפי שתוכלו לראות, הייתי מעט נחרץ מדי במסקנותיי.

**תמר הרמן, גלעד בארי, אלה הלר, חנן כהן, יובל לבל, חנן מוזס, קלמן נוימן, דתיים? לאומיים! המחנה הדתי-לאומי בישראל 2014, המכון הישראלי לדמוקרטיה, ירושלים, 2015

"יצא לך לקרוא את 'עלייתן של האימפריות הצבעוניות'?" שואל בספר 'גטסבי הגדול' יריבו של גטסבי, טום ביוקנן. ביוקנן מסביר כי "הרעיון הוא שאם לא ניזהר, הגזע הלבן פשוט ישקע לחלוטין. זה הכל מאוד מדעי… זו אחריותנו, בתור הגזע השליט, להישמר, או שהגזעים האחרים האלה ישתלטו על העניינים" (מאנגלית: ליאור שטרנברג, אחוזת בית, 2013)

פרנסיס סקוט פיצג'רלד, מחבר יצירת המופת מ-1925, ידע היטב מדוע הוא שם בפיו של האנטגוניסט שלו את המילים האלה. נקודת המתח בין שני גיבוריו עומדת על שאלת האמת והאותנטיות. מחד, מקור עושרו של ג'יי גטסבי מפוקפק: הוא מלא קסם וכריזמה, אבל חייו מבוססים על שקר. מנגד, טום ביוקנן הוא טיפוס דוחה למדי, יהיר וגאוותן, אבל הוא בן נאמן למעמד העליון האמריקאי של שנות ה-20 הגועשות. עבור שכבה חברתית אמריקאית לא קטנה, הבדיות הגזעניות שהוא פולט היו אמת לאמיתה.

הספר שמציין ביוקנן הוא שיבוש של חיבור אמיתי: ״הגאות הצבעונית העולה כנגד העליונות העולמית הלבנה״ (The Rising Tide of Color Against White World-Supremacy), שראה אור ב-1920 וזכה לעניין בארה״ב. את הספר כתב לותרופ סטודרד, הוגה אמריקאי פורה, שהביע בו חשש ממגמות דמוגרפיות בלתי-נמנעות אשר יהפכו את הלבנים בעולם למיעוט מדוכא. כבעל תורת גזע מפורטת סבר סטודרד ש"הגזע הנורדי" עליון על כל הגזעים האחרים, ושלמען טובת הכלל ראוי שהוא ימשיך למשול בעולם.

ספרו של סטודרד אינו אלא חוליה אחד בשרשרת ארוכה הנמתחת מתחילת המאה ה-19, שכל חבריה נושאים על זרועם את החרדה הלבנה מהפיכה למיעוט. כשפיצג'רלד העניק את התפיסות האלה לדמותו של ביוקנן הוא סימן אותו כבשר מבשרו הלבן של המעגל החברתי המסוים, שנתפס לחרדה הזאת ולחיבורים האלה.

סטודרד כבר נשכח מזמן, והעמדות שהביע – שבגרסאות מסוימות היו מקובלות בזמנו גם על אנשים שהחשיבו עצמם פרוגרסיביים – הפכו מוקצות ומגונות. התוצאות המעשיות שתורות הגזע הולידו בשנות ה-30 וה-40 הפכו את הנושא לטאבו, ובימינו רק קבוצות שוליים מחזיקות בהן. אולם מה שבמשך עשורים היה נחלתם של דחויים ומודרים, הפך בעזרת האינטרנט לנושא לשיח ער. הרשת חיברה בין תמהונים ופונדמנטליסטים והיא נותנת לקיצונים להרגיש שהם חלק מתנועה רחבה. גל של ארס עולה ותוסס, ועליו רוכבים פוליטיקאים חסרי מצפון, המלבים את תחושת הקורבנות הלבנה. אלה המחשיבים עצמם חוד החנית במאבק כנגד "הגאות הצבעונית" גם פועלים בהתאם.

לא צריך לחפש הרבה כדי למצוא עקבות לרעיונות הללו במעשי רצח המוניים שהתחוללו בשנים האחרונות. אנדרס בריוויק, שביולי 2011 רצח יותר מ-70 בני אדם באוסלו, רובם בני נוער, השאיר מניפסט בן 1,500 עמודים שבו התריע מ"ג'נוסייד לבן" (הניסוח המועדף של האוחזים באותה חרדה) ומה"איסלאמיזציה של אירופה". ב-2015 רצח דילן רוף שמונה אפרו-אמריקאים בכנסייה בצ׳רלסטון שבקרוליינה הדרומית, תוך כדי שהוא זועק ש"שחורים משתלטים על המדינה". בחיבור שמיוחס לו הביע רוף דאגה מהמתרחש באירופה, "מולדתם של האנשים הלבנים". ברנטון טרנט, שרצח במרץ השנה 51 בני אדם בשני מסגדים בכרייסטצ׳רץ׳ שבניו זילנד, חשש מ"ההחלפה הגדולה", תיאוריית הקונספירציה בדבר החלפתם של לבנים במי שאינם; ופטריק קרוסיוס, שפתח באש באוגוסט בסניף וולמארט באל פאסו ורצח 22 בני אדם, התיימר להגן על ארצו מ"פלישה היספנית".

גם הטבח בבית הכנסת בפיטסבורג בשנה שעברה הונהג על ידי איש ״עליונות לבנה״, שפרסם סיסמאות כגון "גיוון פירושו לרדוף את האדם הלבן האחרון", והאשים את הקהילה היהודית המקומית בסיוע ל"פולשים". שנה קודם לכן, בכינוס האלט-רייט בשרלוטסוויל, הזהיר אחד המארגנים, ג'ייסון קסלר, מפני "ג'נוסייד לבן" ומ"החלפתם של האנשים שלנו, תרבותית ואתנית". הצועדים נושאי הלפידים צעקו שם "Jews will not replace us".

היהודי הנצחי בתפקיד חדש

אבל איך בעצם היהודים קשורים לכל זה? בגרסה הנפוצה של אותה חרדה לבנה, היהודים הם שמתכננים ומתזמרים את השתלטותם של "הגזעים הנחותים" ואת קיצו של הגזע הלבן. כידוע, מעמדם של יהודים כ"לבנים" הוא ארעי, ותלוי ברצונם של לבנים נוצרים. עבור רוב החוששים מג'נוסייד לבן (אם כי לא כולם) יהודים בעצמם הינם גזע נחות, והגירתם של לא-לבנים לארצות אירופה וארה"ב היא תוצאה של מזימה יהודית מכוונת שמטרתה להכחיד את הגזע העליון.

כאן משתלבת היטב נטייתם של יהודים אמריקאים לעבר הצד הפרוגרסיבי של המפה, ובהמשך, נטייתם של עמותות ופילנתרופים יהודים לתמוך במטרות פרוגרסיביות. מסתבר שיהודים הנאבקים נגד גזענות ולמען סובלנות בעצם שואפים לערבוב גזעי וזוממים את חיסול הלבנים. תמיכתם במיעוטים באה לא מתוך עולם ערכי שבו מצווה לאהוב את הגר, אלא כנגד הרוב בהיר העור. ג'ורג' סורוס מככב לא רק בתיאוריות הקונספירציה של דוברי הימין; שמור לו מקום מרכזי בקרב חסידי החרדה הלבנה, ואפילו בתכניות הבוקר. המזרחן ד"ר גיא בכור הידהד בהתלהבות את "תיאוריית ההחלפה" בפינתו הקבועה בערוץ 13, ובהקשר אחר אף ציין כי "היהודים הפרוגרסיביים ימיטו אסון נורא על יהודי ארה"ב. וזה בדיוק מה שקרה באירופה".

הנרטיב האנטישמי הזה אינו שולי. עלילת הדם על פיה יהודים פועלים להכחדת "האדם הלבן" נמצאת ברקע חלק הארי של האלימות הרצחנית מצד אנשי העליונות הלבנה בזמן הזה. כפי שכתב אריק ק. וורד (Ward), פעיל חברתי שחוקר קבוצות אלה זה שלושה עשורים, אנטישמיות היא "הליבה התיאורטית" במערך הקונספירטיבי של תנועות הלאומיות הלבנה והעליונות הלבנה. על פי וורד, האנטישמיות הפכה למרכיב מרכזי בגזענות הלבנה האמריקאית אחרי ניצחונות המאבק לזכויות אזרחיות בשנות ה-60. חברי הקבוצות הגזעניות לא הבינו כיצד "גזעים נחותים" הצליחו לגרום למדינה לבטל את הסגרגציה, לקדם שוויון לנשים ולהומואים ומעל לכל גם עוררו את דעת הקהל לטובתם. מסקנתם היתה שחייבת להיות רשת סודית של סוכנים ערמומיים ומניפולטיביים אשר משכו בחוטים ודאגו לכך. באופן מתבקש, "זקני ציון" נכנסו לנישה המוכרת.

עבור קבוצות העליונות הלבנה יהודים משמשים אפוא בתפקיד האנטישמי הקונספירטיבי הקלאסי, אולם הפעם המזימה אינה לצבור כסף או כוח, גם לא לחתור תחת הנצרות, הסדר הכלכלי או מדינת הלאום. כעת רוצה היהודי הנצחי לערבב את גזעי העולם כך שהלבנים הטהורים ייעלמו. כמו תמיד, אנטישמים משתמשים ביהודים כדחליל המגלם את האיום שהם חשים על זהותם.

התנ"ך של דורות של קבוצות עליונות לבנה

כדי לעמוד על המסגרת הנרטיבית שמנגישה את המערך הרעיוני הזה, יש לפנות למה שוורד מכנה "התנ"ך של דורות של קבוצות עליונות לבנה", ומה שהליגה נגד השמצה מעריכה שהוא "כנראה הספר הנקרא ביותר בין מעגלי קיצונים ימנים" בארה״ב. מדובר ב״יומני טרנר״ (The Turner Diaries) שכתב איש העליונות הלבנה וויליאם פירס (Pierce) תחת שם העט אנדרו מקדונלד. הספר נכתב, לא במקרה, במהלך שנות ה-70 – אחרי ההכרה בניצחונה של התנועה לזכויות האזרח – ומהווה קרוב לוודאי את הטקסט האנטישמי הנפוץ והמשפיע ביותר מאז מיין קאמפף.

״יומני טרנר״ אינו מניפסט או ספר הגות. מדובר ברומן. הוא מספר את סיפורו של ארל (Earl) טרנר, חבר בארגון מחתרתי הנאבק בממשלת ארה״ב. הזמן הוא שנות ה-90, והממשלה, שנשלטת על ידי ליברלים ויהודים, מתעקשת על ערבוב גזעי ואינטגרציה, מעודדת נישואי תערובת ונאבקת בגזענות ובסגרגציה, ובסופו של דבר עושה כל שביכולתה על מנת להביא כליה על הגזע הלבן.

זה לא מקרי – היהודים, על פי הספר, הם שמושכים בחוטים. הליברלים והפרוגרסיבים הנוצרים הם האידיוטים השימושיים שעוזרים להם (בספר הם מכונים Shabbos Goyim), ואילו השחורים וההיספנים הם השרירים ובשר התותחים של המזימה. אם ישיגו את מטרתם, יכחידו היהודים את הגזע העליון וישלטו בעולם.

הספר מתאר את מלחמת הגרילה והטרור של הארגון (שמו הוא פשוט The Organization) נגד ממשלת ארה״ב (המכונה The System). תאים שונים של הארגון מבצעים פיגועים על אדמת ארה"ב כדי לפרק את הסדר החברתי. המטרה היא לעורר את דעת הקהל, ולגרום ללבנים להתנער מהאינדוקטרינציה לטובת שוויון, פלורליזם וסובלנות, ולבסוף לגרום להם להבין שהם – הלבנים – עליונים על כל השאר.

המפנה מתרחש כאשר הממשלה מתחילה להחרים את כל כלי הנשק מהציבור. יחידות משטרה, מאוישות בעיקר על ידי לא-לבנים, עוברות מדלת לדלת ואוספות את הרובים, בתסריט שללא ספק מהווה את הסיוט הגרוע ביותר של ה-NRA. גיבור הספר, טרנר, מבין שהגיע הזמן לפעול, והוא יורד למחתרת עם שותפים לדרך. הם שומרים על קשר עם תאי טרור אחרים, שהקורא מבין שיש רבים מהם.

הפעולה הגדולה הראשונה של טרנר היא פיצוץ מטה ה-FBI בוושינגטון. חברי החוליה מחנים מתחת לבניין מכונית מסחרית עמוסה בחומר נפץ, וממוטטים את המבנה על יושביו. אם זה נשמע מוכר, זה לא במקרה: טימותי מקווי, שפוצץ בניין פדרלי באוקלהומה סיטי ב-1995 ורצח 168 בני אדם, עשה זאת בהשראת הספר. דפים מתוך ״יומני טרנר״ נמצאו במכונית המילוט שלו.

ואכן, 'יומני טרנר' אינו רק רומן אלא גם מעין מדריך "עשה זאת בעצמך". הוא מלמד איך לנהל תא מחתרתי, איך להרכיב פצצה תוצרת בית, וכיצד לשדוד ולשחוט בעלי עסק יהודים כדי לממן את הפעילות המחתרתית. ההערכה היא שהספר היווה השראה ישירה לכמאתיים פעולות טרור ברחבי העולם, כמו גם לארגוני עליונות לבנה כמו The Order, the Aryan Republican Army ואחרים.

נחזור לעלילה: המחתרת נאבקת במשך שנים בממשלה ובדעת הקהל הסובלת מ"שטיפת מוח יהודית" אנטי-גזענית. הם מתקיפים מערכת עיתון (עיתונות טובה היא בעיה לכל גזען), ממטירים מרגמות על כנס שבו משתתף נשיא ארצות הברית, רוצחים יהודים ופעילים חברתיים ליברלים, ולבסוף מצליחים להשתלט על כל דרום קליפורניה, באופן חשוב במיוחד על בסיס חיל אוויר ונדנברג, שבו מערך טילים גרעיניים.

כשצבא ארה"ב מתכוון לפלוש לאזור "המשוחרר", מקדימים אנשי הארגון ויורים טילים גרעיניים על ניו-יורק, תל-אביב ומוסקבה. אם שאלתם למה מוסקבה התקבלתם. את תל-אביב ואת ניו-יורק יש להשמיד, כמובן, פשוט מכיוון שמדובר בשני הריכוזים הגדולים ביותר של יהודים בעולם. מוסקבה נמחקת כדי שהרוסים יגיבו ויהרסו את הערים המרכזיות בארה"ב, וכך יפתחו את הדרך להשתלטות סופית של "הארגון" על ארה"ב.

זה אכן מה שקורה. בעוד מדינות ערב פולשות אל ישראל ומחסלות את מי ששרד מהמכה הגרעינית, "הארגון" משתלט על ארצות הברית. טיהור אתני רחב היקף מתבצע, ואחרי שארה"ב הופכת טהורה לנצח, דואגים לחסל באמצעים גרעיניים וכימיים את כל הסינים בפרט והאסיאתים בכלל. כמובן גם היספנים, ערבים, פרסים ובאופן כללי כל מי שגון עורו אינו לבן בוהק – נרצח. כדור הארץ הופך לנקי מלא-לבנים, כולל פרטים מעורבים, ובשנת 1999 "בדיוק 110 שנים אחרי לידתו של הגדול מכולם" (מי שכבר התקבל ודאי יוכל לנחש), העולם שב לבעליו הראויים.

מורשת טרנר

הקריאה בספר, לבד מכך שמעוררת בחילה ממשית, מבהירה עד כמה הימין החדש (ה-Alt Right ועוד גוונים של ימין רדיקלי, על גרסאותיו האמריקאיות והישראליות) מושפע מהרעיונות שבאים בו לידי ביטוי.

הספר יוצא נגד ליברליזם (או יותר נכון "המגפה היהודית-ליברלית-דמוקרטית-שוויונית") אך סולד גם משמרנים קלאסיים: אלה מתוארים כחנונים מהוגנים, שלא מבינים מתי יש לזרוק את החוק לעזאזל ולאחוז בנשק. הבוז שרוחש הספר לשמרנים מוצא הדהוד בבוז ששמור להם באלט-רייט (שם הם מכונים Cuckservatives, כלומר תמימים וחסרי אונים).

גם הפמיניזם זוכה למקום מיוחד של שטנה, המקבילה למיזוגניה הרווחת כיום במעגלי הימין החדש. "שחרור האישה" מתואר כ"פסיכוזה המונית" שפקדה את העולם לפני ניצחון הלבנים, במסגרתה שוכנעו נשים שהן "אנשים (people), לא נשים"; והפמיניזם לא היה אלא מזימה של "המערכת" על מנת להסית את הגזע העליון כנגד עצמו.

יש הרבה ניטשיאניות דה-לה-שמאטע בספר, מהלעג לליברליזם כ"אידיאולוגיה נשית" ועד לתפיסות של דרוויניזם חברתי על פיהן כל אדם וכל גזע דואג לעצמו, והחזק שורד. המעוניינים בשוויון ובפלורליזם הם או רמאים (היהודים) או שטופי מוח (ליברלים לבנים). חברה "בריאה" ו"שפויה" היא חברה טהורת גזע, גברית, מיליטנטית, פטריארכלית והטרוסקסואלית. כך לתפיסת המחבר נראה עם נורמלי בארצו.

הליברלים מתוארים כחבורה אידיאליסטית אבל עיוורת: הם מתעלמים מפשעי המיעוטים (שחורים בעיקר), ומגינים תמיד עליהם גם כשהם באופן ברור אשמים. ילדה מתלוננת בפני אמה שילדים אפרו-אמריקאים מציקים לה בבית הספר זוכה לסטירה ומואשמת בגזענות. ליברלים אחרים מאפשרים לחברי קבוצות מיעוט לאנוס את נשותיהם מול עיניהם ללא התנגדות, ומחפים עליהם מול המשטרה. ההקבלה להאשמות נוכחיות של חיפוי ליברלים על פשעי מיעוטים, למשל בדברים שאמר אברי גלעד על שריפת קתדרלת נוטרדאם, ברורה.

גם השנאה למוסלמים הקדימה את זמנה. מחבר הספר, כבר בשנות ה-70, יודע שיש יותר מדי "מזרח תיכוניים שחומים, מקורזלי שיער", וכשהוא וחבריו משתלטים על דרום קליפורניה הם דואגים לרצוח אותם בשיטתיות. לימים החרדה מ"מזרח תיכוניים" תהפוך לזעקה שאלה "משתלטים על אירופה", עלילה שדואג להפיץ הימין החדש הן בארה"ב והן בישראל.

טראמפ, בנון, דיוק

כפי שגילה חוקר התנועות הרדיקליות ג'.מ. ברגר, ״יומני טרנר״ הוא רק פרט אחד – ומצליח במיוחד – מתוך סדרה ארוכה של טקסטים שבמרכזם איום "צבעוני" על האדם הלבן. בשנות ה-20 של המאה הקודמת זכו חיבורים כגון ״הגאות הצבעונית העולה״ לתהילה, ולצדם רווחה הקריאה ל"היגיינה גזעית". אולם את ראשיתו של הז'אנר איתר ברגר בשנות ה-30 של המאה ה-19, על רקע הפולמוס על העבדות ולקראת מלחמת האזרחים בארה״ב. החרדה שאחזה בתושבי הדרום הלבנים מהאפשרות שעבדיהם השחורים יצאו לחירות העלתה על הכתב לפחות ארבעה רומנים דיסטופיים (מבחינתם), המתארים את ארה״ב כמרחב של ערבוב גזעי נטול אפליה – לזוועתם של בהירי העור. בחלק מהחיבורים מתחוללת מלחמה להשבת "הסדר הטבעי" על כנו.

נראה שאפשר לשרטט את תקומתו של הז'אנר על פי תולדות הישגי הליברליזם. המאבק לשחרור העבדים הביא ללידתו ותפוצתו הראשונית. הגל שני הגיע בעשורים הראשונים של המאה ה-20, במקביל לעלייה במספרי המהגרים אל ארה"ב. באופן אנלוגי נוצר אז הדור החדש של הקו קלוקס קלן, שהפעם ראה איום לא רק בשחורים, אלא גם בקתולים, ביהודים ובאליטה האינטלקטואלית. הניצחון על הנאצים במלחמת העולם השנייה קטע את הגל הזה, וגל חדש של עליונות לבנה עלה רק בסוף שנות ה-60, אחרי ביטול הסגרגציה והישגי התנועה לזכויות האזרח. הפעם, כאמור, שיחקו היהודים תפקיד מרכזי במבנה הקונספירטיבי. מי שזעקו "Jews will not replace us" התכוונו לומר שהם יאבקו כדי שיהודים לא יחליפו אותם בהיספנים ובמוסלמים.

על הרקע הזה ניתן להבין את המורכבות שבעליית הגל האנטישמי הנוכחי. הנשיא טראמפ ללא ספק מלבה את להבות שנאת הזרים. היחס שלו למהגרים, דיבורו על "פלישה" של היספנים וסירובו להתנער מאנשי עליונות לבנה מוצהרים כדיוויד דיוק הם דשן למדמנה של הימין הקיצוני. מאידך, מי שדוגל ב"תיאוריית ההחלפה" לא יכול להשלים עם יחסו החיובי לישראל, ולא יכול שלא לחוש שחלה החמרה במצב ה- Zionist Occupied Government, כפי שמכנות קבוצות ימין אנטישמי את הממשל בארה"ב.

ושוב, מחד, סטיב בנון, שהיה יד ימינו, הזכיר לא פעם את הספר The Camp of the Saints, עוד רומן בז'אנר המתאר פלישה המונית של לא-לבנים לאירופה (יוצא לאור ב-1973), וטראמפ אף ציטט בטוויטר, עוד בהיותו מועמד לנשיאות, דברים מחשבון תחת השם WhiteGenocideTM. מאידך מי שמאמין שממשלת ארה"ב היא Zionist Occupied Government, ככינויים של קבוצות עליונות לבנה שונות, לא יכול שלא לחוש ש"הכיבוש הציוני" רק החריף תחת טראמפ. בנוגע ליחס לציונות, לפחות, קיים קרע עמוק בין האלט-רייט לבין הקבוצות אוונגליסטיות שונות.

העובדות בכל מקרה ברורות. דו"ח מיוחד של משרד התפוצות, שהתפרסם לפני שנה, מצא כי ״תומכי העליונות הלבנה בארה”ב חווים תחייה מחודשת״ בשנים האחרונות. גם דו"ח שפרסם ה-FBI ב-2018 מצא עלייה מתמדת במספר פשעי השנאה מאז 2015, כולל גידול ניכר בפשעי שנאה אנטישמיים. המציאות היא שהאלימות הרצחנית כלפי יהודים בארה״ב הגיעה לשיאים חסרי תקדים. עבר זמן רב מאז הפעם האחרונה שהיה נוח ונעים כל כך לכל סוג של שרץ גזעני, הומופובי ומיזוגני, לפופוליסטים, דמגוגים ולסוחרי תיאוריות קונספירציה. אנטישמים שותים מאותם מקורות.

"הגזע העליון", "העם הנבחר"

כל המדינות שונות, אבל הימין הרדיקלי בכולן נוטה לחשוב על פי אותן תבניות. גזענות היא גזענות, אולם בזה לא נגמר הדמיון. גם הסיפור על מזימה יהודית שפועלת מאחורי הקלעים, ומצליחה לשכנע לבנים טובים להיות ליברלים ופלורליסטים, דומה מאוד לסיפור על "ניסיון חסר אחריות לתכנת מחדש את החברה האנושית […] זה נעשה על ידי אנשים בעלי ‘צווארון לבן‘, שנמצאים מאחורי הקלעים". הציטוט לקוח מהחוברת ״האומץ לעצמאות״ שפרסם הרב צבי ישראל טאו, מנהיג ישיבות הקו החרד"ליות, במאי האחרון, והוא מכוון למי שגורמים לעם ישראל לחשוב – חלילה – שנשים שוות לגברים, או שהומואים ראויים לזכויות שוות.

הדמיון בדרכי המחשבה (ולא הפעולה) בין תיאוריות הקונספירציה של האנטישמים האירו-אמריקאים לבין זו של ישיבות הקו נובע מהנחת המוצא, והיא שהאדם העליון (הלבן מכאן והיהודי מכאן) אינו יכול להיות רע, אלא לכל היותר מבולבל. אם הוא ליברל, פמיניסט וגיי-פרנדלי זה לא מפני שהוא באמת חושב כך, אלא רק מפני שעבר אינדוקטרינציה על ידי קבוצה קטנה וערמומית של נבלים. אלה הפיצו "אידיאולוגיה לא טבעית" (פירס) אבל "זה לא הטבע של עם ישראל" (טאו). בתוך תוכו היהודי או הלבן הוא באמת בסדר: נאמן לעצמו, למוצאו ולייעודו. הוא לבן או יהודי "אותנטי" – בדיוק כמו שטום ביוקנן, האנטגוניסט של ״גטסבי הגדול״, הוא אמריקאי עשיר אותנטי.

גיבורי ״יומני טרנר״ מנסים לעורר את הלבנים מתרדמתם הפרוגרסיבית, ובאופן דומה מסגרות הומופוביות כמו מפלגת ״נעם״, או תנועות חרד"ליות אחרות, פונות ללב הטוב של היהודי המבולבל. מכיוון ששתי התנועות תלויות בציבור רחב הרבה יותר מהן, שמחד נחשב על ידן לנעלה ומאידך לא חושב כמוהן, הן חייבות להניח שהוא עבר שטיפת מוח, ולכפור בכך שחבריו באמת חושבים כפי שהם אומרים שהם חושבים. אנשי העליונות הלבנה רוצים שהלבנים יתפכחו ויבינו שהם בעצם שונאים שחורים ויהודים; אנשי הרב טאו מבקשים מהיהודים להתפכח ולהבין שהם בעצם סולדים מהומואים ועליונים על ערבים. אז יחזור העולם לסדרו. לסדר "הטבעי", "האמיתי".

וכאן מצויה גם נקודת התורפה של כל פרויקט גזעני. בפשטות: גזענות אינה מסתדרת עם האמת. ב״יומני טרנר״ המחבר מניח מראש שבני אדם בעלי עור שחום הם אלימים וטיפשים באופן טבעי, וההנחה הזאת היא גלגל שיניים חשוב במנגנון העלילה. הליברליזם, לטענתו, הוא שקר שקל להפריך מפני שלא-לבנים הם "באמת" אלימים ו"באמת" לא מוכשרים, ושכונות מעורבות סובלות "באמת" מפשיעה, למרות שהליברלים מנסים לחפות על כך. מפני שמערכות הממשל, סוכנויות הביטחון והיחידות הצבאיות הן "מעורבות גזעית", הן פועלות, על פי המחבר, באופן כושל. משום כך קל יחסית למחתרת הלבנה להערים עליהן. אילו היו הלא-לבנים חכמים כלבנים, המחתרת לא היתה מנצחת במאבק. הספר, אם כן, אינו רק דיסטופי; הוא נושק למדע בדיוני.

מהבחינה הזאת המלחמה שאסרו טראמפ, הרב טאו או אנשי תקשורת מסוימים בעובדות, מובנת. הן פשוט לא מסתדרות עם התאוריות הגזעניות שהם מקדמים. "זה הכל מאוד מדעי" אומר טום ביוקנן בנוגע ל"עלייתן של האימפריות הצבעוניות", אולם ה"מדע" הזה הוא מרקחת מגוחכת של דעות קדומות, חרדה והתקרבנות. והרי גם אם נתעלם מהמציאות בשטח, הנתון האחד שמפריך את תיאוריות הקונספירציה הגזעניות הללו הוא עצם העובדה שאנטישמים ויהודים, אנשי עליונות לבנה ואנשי עליונות יהודית, אלה שסבורים שיהודים הם תת-אדם ואלה שסבורים שהיהודים הם על-אדם, מאמינים בסופו של דבר באותן קלישאות.

:

—

פורסם במוסף הארץ

מסתבר שמלכתחילה לא היה מדובר במאבק נגד שירות מעורב. לכאורה זעקו רבנים נגד שילוב נשים ביחידות לחימה בצה"ל, למעשה נלחמו כאריות לשימור מקומם המועדף כגברים. הרב שמואל אליהו, שקרא לפיטורי הרמטכ"ל, מתנגד אפילו ליציאת בנות לשירות לאומי. הרב יגאל לווינשטיין והרב יוסף קלנר, שמבית מדרשם יצא הקמפיין "מצילים את צה"ל – עוצרים את השירות המשותף", מעוניינים להציל לא את צה"ל אלא את הסדר הטוב בעיניהם, בלי ש"ישגעו להם" את נשותיהם ויהפכו אותן ל"בחורילות".

המאבק הזה הוא חלק ממערכה כוללת, אכזרית ואבודה, שבה קורא הפלג החרדי-לאומי של הציונות הדתית תיגר על יסודות התרבות המערבית כולה. מהותו: ערעור על עקרונות ההומניזם והליברליזם, על התפיסה שכל בני האדם נולדו שווים ועל אותו רעיון רדיקלי על פיו נשים הן בני אדם. בפועל המערכה באה לידי ביטוי בקריאות רבניות של התרסה, בתשוקה לומר מה שאסור, לחתור, לכאורה, תחת "הפוליטיקלי קורקט". כל זה מלווה בהילה של "אומץ", כאילו הרב המגדף עומד לבדו מול האנושות החוטאת כולה ובמסירות נפש אדירה מכריז "הומואים זה תועבה". איזה גבר!

וכאן הסיפור נעשה מעניין, שכן נראה שהדינמיקה הפנימית של המהלך הזה הביאה לחשיפת קרביו. מצד אחד, הנטייה הפונדמנטליסטית של החרד"ל לשלול תפיסה של התפתחות בדת ועל כן לנסות ולשחזר מסורת עתיקה וטהורה מביאה את רבניו לדחות את הפמיניזם בשם "היהדות" הכאילו-אותנטית, הדבקה במילוליות פסוקי המקרא והתלמוד. מצד שני, אותו אתוס של התרסה מביא את דובריו להקצין בהדרגה את עמדתם. אתה מתחיל הכי מיזוגני שלך ולאט לאט מגביר. הגענו לשלב בו משתמשים בחלקים הקשים ביותר של המקורות על מנת לשלול לא את מעמדן אלא את ערכן של נשים.

כאשר הרב קלנר קובע שנשים פחות חכמות מגברים או שהן בעלות "רוחניות בינונית" הוא לא צריך להמציא דבר. כל שהוא צריך לעשות הוא לברור את האמירות הנמוכות יותר מהמקורות ולהציגן כעמדת "היהדות". באופן דומה כתבה נועה איתם בגיליון האחרון של 'מקור ראשון' (16.2) ש"ההיררכיה היא רצון האל" וטוב אם נשים "ימשיכו לברך בשמחה 'שעשני כרצונו' ביודען שמעמדן הנחות פוטר אותן מחובות רבים".

מעמדן הנחות של נשים מוכח מתוך המקורות, אולם ההתעקשות להדגיש דווקא את הצדדים הללו של המסורת באה מהרצון לדחות לחלוטין את ההומניזם והליברליזם. וכל כך עזה התשוקה לשלול את "המערב", עד שהיא שוללת גם את הפתרונות השונים שמציעה האורתודוקסיה עצמה לשיפור מעמדן של נשים, בראשם הדגשת החלקים הפמיניסטיים יותר במסורת, ואם לא רוצים להגיע עד לידי כך, פנייה לאפולוגטיקה מתוקה על כך שלנשים יש תפקיד קטן יותר בעולם המסורתי דווקא משום שהן רוחניות יותר.

והלא בדיוק את העמדה הזאת שלל הרב קלנר בשיעורו שהוקלט. כל כך חשוב היה לו לדחות כל שמץ של פמיניזם עד שהיה חייב לשלול גם את התרצנות המזוייפת הזו, שנועדה בסך הכל לשמר את יחסי הכוחות הנוכחיים תוך הגנה על כבודה של האישה (והמסורת). מסתבר שמי שרצה לרמוס מניירות של פוליטיקלי-קורקט גילה שגם לאורתודוקסיה יש את מניירות הפי-סי שלה, וגם אותן בסופו של דבר חובה קדושה לרמוס.

מכאן עולה שהפולמוס של החרד"ל אינו בעיקרו עם העולם החילוני, אלא עם שאר הציונות הדתית. מדובר במאבק פנים-אורתודוקסי, בין אלה שנחושים להסתגר בד' אמות של דבקות דוגמטית במילוליות הקאנון, לבין אלה שרואים בקאנון סמכות, אולם סבורים שהמסורת נמצאת בדיאלוג מתמיד עם העולם. האחרונים, רוב מנין ובנין הציונות הדתית, מקבלים ברצון התפתחויות במסורת, גם אם הם מעדיפים לא לדבר על זה. חלק מהותי מהאורתודוקסיה הוא היומרה שלה להיות המשך נאמן לעבר תוך התאמתה בפועל אל ההווה, ותהליך זה חייב לכלול ריקוד עדין של מודעות מקוטעת ועיוורון חלקי.

מה שמרתק כעת הוא שהחרד"ל מחייב את כולנו במבט חסר רחמים על המסורת. בהובלת הפונדמנטליזם האנטי-הומניסטי שלהם לקצה ההיגיון הבלתי נמנע שלו מדגישים רבני החרד"ל דווקא את החלקים הפטריארכליים ביותר של כתבי הקודש. ברוכים הבאים למדבר של המילולי. בהציגם את מה ששאר הציונות הדתית מעדיפה להצניע הם מחייבים אותה להיות מודעת להכרעתה בעד שוויון לנשים ונגד דברי חז"ל – ולאשרר אותה. במילים אחרות, ההכרה שהמסורת שלנו מתפתחת, שאכן איננו נוהגים כפי שנהגו חז"ל, הופכת ממובלעת למודעת. מדובר בלא פחות מאשר חתירה תחת יסודות האורתודוקסיה. ביומרתו לייצג בלעדית את היהדות הדתית מאיים החרד"ל לפרום את הכיפה הסרוגה.

:

—

פורסם במדור הדעות של ‘הארץ’

ב-1792, שלוש שנים לתוך המהפכה הצרפתית, קיבל אדמונד לואיס דיבוא-קרנסה, מראשי הגוף המחוקק של המשטר החדש, מכתב המזהיר אותו מדרכם של הכוחות שסביבו. ז'אן בפטיסט סל, רופא ומחזאי (אה, היו ימים), התריע כי

אי אפשר לשום ממשל שיתקיים על בסיס העקרונות בהפשטתם המטאפיזית. לא תיתכן שום התאמה בין עיקרון מוחלט להתאגדות מדינית, ופשוטה הסיבה: עקרון מופשט אינו מתיישב עם מציאות שאין בה שלמות. מצד שני, מטבעם של בני אדם שיהיו לא מושלמים. […] בהעלותם את השם המפורש של הריבונות השלמה והמוחלטת של העם, הרי הם מסרבים להכיר באיזה סייג שהוא והגבלה שבחוק. לעולם האדם בפיהם מלאך האלוהים, ומתוך שאיפתם לגלות את היאה לאדם הם מתעלמים לגמרי מהאדם בשר ודם. […] בחפץ לב הייתי משבח דחליל תעתועים זה של השלמות שהם חותרים לקראתו, אבל כלום מתוך שהם מפשיטים את האדם בדרך זן מכל האנושי שבו לא יהפכוהו בסופו של דבר לחיה טורפת?

סל התנגד לניסיונם של המהפכנים לכפות על העם הצרפתי מודל "מושלם", "רציונלי" ו"מדעי" של חברה ומשטר, מודל שמתעלם לחלוטין ממצבם הממשי של בני האדם, ובמקום זאת מתעקש לספר להם מה בעצם, לאמיתו של דבר, מצבם, ועל כן מה הם בדיוק צריכים. הוא ניבא את ההמשך במדוייק: שנה אחרי מכתבו התחילו ימי "הטרור", ולהב הגיליוטינה נזקק להשחזה תכופה. מפני שפקפק בצדקתה של המהפכה גם סל הניח את צווארו תחתיו, ונערף בשנת 1794.

המהפכה הצרפתית לא היתה הניסיון הראשון לכפות על המוני בני אנוש אידיאולוגיה שהם אינם מעוניינים בה – קדמה לה כמובן הכנסייה הקתולית – אבל היא היתה הניסיון הראשון לעשות זאת ללא כל התחשבות במציאות, דהיינו על בסיס "עקרונות בהפשטתם המטאפיזית", כפי שניסח זאת סל. המסורות הדתיות שכפו עצמן על ההמונים צמחו מתוך מסורות ארוכות שנים, וממילא מתוך דיאלוג מתמשך עם טבע האדם והעולם. ראשי המהפכה סברו שיש לעשות להפך: לקטוע את הקשר עם העבר, לנקות את הזיכרון מכל מה שנצבר בו, ולהתחיל הכל מחדש. התוצאות בהתאם.

ההקדמה הזאת נדמית מנותקת מההווה ומאיתנו, אולם יש לה לדעתי קשר עמוק עם מצב היהדות בזמננו. אני רוצה על פי הדוגמא שהבאתי בה לאפיין את החרדיות בארץ כיום, ולהבדיל אותה מיהדות דתית שאינה חרדית. בניגוד לרושם הרווח, חרדים הם לא מי ש"מקפידים מאוד" על ההלכה. יש אמנם רמות שונות של הקפדה בין אוכלוסיות אורתודוקסיות שונות, אבל אלה לא מהוות את קו הגבול העקרוני או העמוק ביותר בין חרדים לשאינם. כדי לנסות ולעמוד עליו, אביא דברים שאמר לפני שבועיים הרב עמיאל שטרנברג, ראש ישיבת 'הר המור' הציונית-דתית. בהתייחסו לדרך שבה יש לפסוק הלכה, קבע הרב כי

השקפתם של המנהיגים צריכה להיות אל בית המדרש ומשם ילמדו כיצד החיים צריכים להיראות. כשהם הולכים להנהיג את ישראל בדרכי תורה זה לא רק תורה אלא יסודי דרכיה של האומה, השקפתם צריכה לפנות אל התורה ואל בית המדרש ולפיהם הם יובילו את העם. אבל אם יקחו שיקול דעת הבחנה על פי החיים המקולקלים שבשוק, הם ישחיתו את ההנהגה ולא יוכלו לכוון להנהיג נכונה את דרכי החיים של האומה.

ההנהגה התורנית הנכונה, אם כן, לא רק שאינה מתחשבת בחיים עצמם, אלא בכוונה תחילה מתעלמת מהם. החיים הממשיים יכולים רק להסיח את דעתו של הפוסק מהתורה, ואילו התורה בשלמותה המטאפיזית מהווה את האור הטהור על פיו יש להתקדם. ממנה אנחנו למדים "כיצד החיים צריכים להיראות".

הרב שטרנברג אינו "חרדי" במובן הסוציולוגי – הוא אינו ליטאי ולא חסידי, לא מתלבש כחרדי, וכאמור עומד בראש ישיבת הר המור הציונית דתית. אבל הוא חרדי בהשקפת עולמו. מה שהופך את השקפת עולמו לחרדית הוא הניתוק המכוון בינה ובין תנאי המציאות המשתנים, והראייה בתורה ובהלכה ישויות מטאפיזיות קפואות וטהורות, ועל פיהן אמור העולם להתיישר. הרב שטרנברג, אם כן, הוא חרדי-לאומי (חרד"ל) לא בגלל שהוא "מקפיד על ההלכה", אלא בגלל שהגישה ההלכתית שלו שונה מזו של הציונות הדתית הקלאסית.

את הגישה של הציונות הדתית במקורה אפשר לאפיין בנכונות רבה לפתיחות ולדיאלוג מתמיד עם המציאות. הסיסמאות "תורה ועבודה" ו"תורה ומדע" מדגישות את החיבור להוויה המודרנית, ולאורן הלכה הציונות הדתית – זו של האורתודוקסיה המודרנית, "המזרחי", ובעיקר "הפועל מזרחי" והקיבוץ הדתי – בניגוד מפורש ומודע לדרך החרדית, שעוד לפני קום המדינה דגלה בהסתגרות, פאסיביות, שמרנות קיצונית וריבוי חומרות ו"מנהגים" שונים ומשונים.

כאשר אנחנו מבחינים בתסמינים שכאלה בציונות הדתית אנחנו למעשה עדים לחזרה של חלקים ממנה אל האתוס החרדי, תוך ויתור על המהלך האידיאולוגי והפרגמטי של יציאה אל העולם. הזרם החרד"לי מציג לפנינו משבר: הוא נואש מהדרך הקלאסית של הציונות הדתית, אם מתוך פחד מהמודרנה המציבה אתגרים גדולים יותר ויותר, אם מתוך אכזבה מהחברה החילונית שממאנת לחזור בתשובה, ואם מתוך יאוש מהציפייה לגאולה הקרובה. הוא מצטרף לעולם החרדי לא בכך שהוא מקפיד יותר על ההלכה, אלא בכך שהוא משנה את גישתו אל המציאות.

אבל כפי שאנחנו רואים מהציטוט שהבאתי בהקדמה, הגישה הזאת עצמה, של תיאוריה או דוקטרינה שיש לכפות אותה על המציאות היא עצמה מודרנית, ואין בה שום דבר מסורתי. לידתה בעידן בו הדתות איבדו את כוחן ובני אדם (באירופה) פיתחו הזיות בדבר האפשרות למצוא נוסחה רציונלית אחת שתסדר את כל החיים, הפרטיים והפוליטיים. מעולם לא היתה מחשבה כזאת בתולדות היהדות, ודאי לא בקשר להלכה, שתמיד היתה רבת דעות, זרמים, עדות, ורמות של הקפדה. ובעיקר: ההלכה תמיד היתה בדיאלוג פורה עם החיים הממשיים. החרדים והחרד"לים אימצו במקרה זה תבנית מחשבה אירופאית-מודרנית (בעיקר צרפתית), והפכו אותה לתו ההיכר שלהם. והם עוד טוענים שהם אלה ששומרים על המסורת.

:

—

פורסם באתר אבי חי.