זן בודהיזם היא דרך חיים והשקפה שאינה שייכת לאף אחת מהקטגוריות הפורמליות של המחשבה המערבית המודרנית. זו אינה דת או פילוסופיה; זו אינה פסיכולוגיה או סוג של מדע. זו דוגמה של מה שנודע בהודו ובסין כ'דרך חירות', ובכך דומה לטאואיזם, לוודאנטה, וליוגה. כפי שיהיה מיד ברור, לדרך של חירות לא יכולה להיות הגדרה על דרך החיוב. היא חייבת להתגלות לפנינו על ידי שלילת מה שהיא אינה, מעט כמו שפסל מגלה דמות על ידי פעולת ההחסרה של גזרות מגוש האבן.

היסטורית, אפשר להתייחס אל הזן כאל מיצוין של מסורות ארוכות בתרבות הודו וסין, למרות שלמעשה הוא הרבה יותר סיני מהודי, ומאז המאה השתים עשרה, שירש עצמו בצורה עמוקה ויצירתית ביותר בתרבות של יפן. כפריין של תרבויות אלו, וכדרך חירות ייחודית אשר צורת תלמודה יוצאת דופן, הזן מהווה את אחת המתנות היקרות ביותר שנתנה אסיה לעולם.

מקורותיו של הזן הם טאואיסטים לא פחות מאשר בודהיסטים, ומכיוון שמזגו הינו סיני בצורה מובחנת כל כך, יהיה זה הטוב ביותר לחקור ראשית את תחילת שושלתו הסינית, וכך גם יוסבר, בד בבד, על ידי הדוגמה של הטאואיזם, מה משמעותו של דרך חרות.

הרבה מהקושי ומהמיסטיפיקציה שאופפים את הזן מצדו של התלמיד המערבי נובעים מחוסר ההבנה של דרכי המחשבה הסיניות, דרכים ששונות בצורה מפתיעה מאלו שלנו, ושעל כן, מהסיבה הזו בדיוק, החשיבות הרבה שלהן בשבילינו, כאשר אנחנו מנסים לרכוש נקודת מבט ביקורתית על רעיונותינו שלנו. הבעיה כאן אינה פשוט עניין של רכישת שליטה ברעיונות שונים; שונים משלנו, נאמר, כפי ששונות התיאוריות של קאנט מאלו של דקארט, או אלו של הקלוויניסטים מאלו של הקתולים. הבעיה היא ההערכה של הבדלים בהנחות היסוד הבסיסיות ביותר של המחשבה ובשיטות המחשבה עצמן, ומאלו מתעלמים בשכיחות גדולה כל כך עד שפירושינו את הפילוסופיה הסינית נידונים להיות השלכות של רעיונות מערביים אופייניים לתוך טרמינולוגיה סינית. זהו החיסרון הבלתי נמנע מלימוד פילוסופיה אסיאתית על פי השיטות תלויות הספר של הלמדנות המערבית, משום שערכן התקשורתי של מילים תלוי בחוויות המשותפות של המשוחחים.

מאידך, לא נרחיק לכת ונאמר כי שפה עשירה ועדינה כדוגמת אנגלית אינה מסוגלת לבטא רעיונות סיניים. להפך, היא יכולה לומר הרבה יותר מאשר האמינו כמה תלמידי זן וטאו סינים ויפנים, אשר היכרותם עם האנגלית ודאי לא היתה שלמה. הקושי אינו נמצא בשפה, כמו שהוא בדרכי ודפוסי החשיבה שעד כה נחשבו לבלתי נפרדות מהגישה האקדמית והמדעית לכל עניין ודבר. חוסר הכשירות של דפוסי החשיבה הללו לנושאים כגון טאואיזם וזן אחראי, במידה רבה, לרושם כי 'המוח המזרחי' הוא מסתורי, אי רציונלי, ובלתי ניתן להבנה. בנוסף לכך, אין להניח כי עניינים אלה הם סיניים או יפניים בצורה יחודית כל כך, עד שאין להם שום נקודת מגע עם דבר מתרבותינו שלנו. על אף שאכן אין בין אזורי החלוקה הרשמיים של המדע והמחשבה המערביים אף אחד שמקביל לדרך שחרור, המחקר המזהיר של ר. ה. בליית',"Zen in English Literature", הראה בצורה ברורה ביותר שהתובנות החיוניות של הזן הן אוניברסליות.

הסיבה שבגללה מהווים, במבט ראשון, הטאואיזם והזן חידה כה גדולה לתבונה המערבית היא משום שקבענו נקודת מבט כל כך מוגבלת של הידע האנושי. בשבילינו, כמעט כל הידע הוא מה שטאואיסט יכנה ידע קונבנציונלי, משום שאנחנו איננו מרגישים כי אנו יודעים דבר מה, אלא אם אנו מסוגלים להציגו מלפנינו במילים, או באיזו מערכת אחרת של סימנים מוסכמים, כמו התווים במתמטיקה או מוסיקה. הידע הזה נחשב "קונבנציונלי" משום שהוא תוצר של הסכם חברתי באשר לצפני התקשורת. בדיוק כפי שלאנשים הדוברים אותה שפה יש הסכמה שבשתיקה לגבי אילו מילים תציינה אילו דברים, כך הפרטים של כל חברה וכל תרבות מאוחדים בכבלי התקשורת, הנחים על פני סוגים שונים של הסכמה באשר למובחנותם ולערכם של פעולות ודברים.

על כן משימתו של החינוך הוא להפוך ילדים לכשירים לחיות בחברה, על ידי שכנועם ללמוד ולקבל את צפניה – את החוקים והמוסכמות של התקשורת שבעזרתם החברה מחזיקה עצמה יחד. ראשית יש את השפה המדוברת. הילד לומד לראות 'עץ' ולא 'בוּג'וּם' כסימן המוסכם לזה (הצבעה אל החפץ). אין לנו כל בעיה להבין שהמילה 'עץ' היא עניין של קונבנציה. מה שמובן הרבה פחות הוא שהקונבנציה מושלת גם על תחימה הגבולות של הדבר אליו המילה משוייכת. משום שעל הילד ללמוד לא רק אילו מילים מציינות אילו חפצים, אלא גם על הדרך לפיה תרבותו הסכימה לחלק את הדברים האחד ממשנהו, לציין את הגבולות בתוך חוייתינו היומיומית. כפי שהקונבנציה המדעית מחליטה אם הצלופח יהיה דג או נחש, הקונבנציה הדקדוקית קובעת אילו חוויות יכונו חפצים ואילו יכונו אירועים או מעשים. את האקראיות הרבה שבמוסכמות אלו ניתן להסיק מהשאלה, 'מה קורה לאגרוף שלי [שם עצם – חפץ] כשאני פותח את כף היד?' החפץ נעלם באורך נס מפני שמאחורי צורת דיבור המשוייכת בדרך כלל לעצם מסתתרת פעולה! באנגלית [ובעברית] ההבדלים בין דברים לפעולות מצויינים בצורה ברורה, גם אם לא תמיד לוגית, אך מספר גדול של מילים סיניות משמשות הן לשמות עצם והן לפעלים כך שלאדם החושב בסינית אין קושי לראות שחפצים הם גם אירועים, שהעולם שלנו הוא אוסף של תהליכים ולאו דווקא ישויות.

לבד מהשפה, על הילד לקבל הרבה צורות אחרות של צופן. ההשלכות של חיים יחד מחייבות הסכמה לקודים של חוק ומוסר, של נימוס ואמנות, של שקילות, מידות ומספרים, ומעל הכל, של תפקידים. קשה לנו לתקשר האחד עם השני אלא אם אנחנו מזהים עצמנו במושגים של תפקוד: אב, מורה, פועל, אמן, 'סתם בחור', ג'נטלמן, ספורטאי, וכולי. במידה בה אנו מזדהים עם הסטראוטיפים הללו וכללי ההתנהגות השייכים להם, אנחנו עצמנו מרגישים שאנחנו באמת מישהו משום שלעמיתינו יש פחות קושי לקבל אותנו – כלומר לזהות אותנו ולהרגיש שאנחנו "תחת שליטה". פגישה בין שני אנשים במסיבה היא תמיד מעט מביכה כאשר המארח לא הסביר את תפקידיהם על ידי הצגתם, שכן איש מהם אינו יודע אילו חוקים של שיחה ופעולה יש לקיים.

שוב, קל לראות את אופיים הקונבנציונלי של תפקידים ודמויות, משום שאדם שהוא אבא יכול להיות גם רופא ואמן, וגם שכיר ואח. וברור כי גם סך כל תויות התפקיד הללו לא יתקרבו לכדי הצגת תאור מוצלח של האיש עצמו, אף אם ייתכן וזה ימקם אותו בתוך הגדרות כלליות מסוימות. אך המוסכמות המושלות בזהות האנושית הן דקות הרבה יותר וגלויות הרבה פחות מאלו. אנו לומדים, ביסודיות רבה אך בשקיפות קטנה בהרבה, לזהות עצמנו עם רעיון, שאינו פחות מוסכם, של 'עצמי'. שכן ה'עצמי' הקונבנציונלי, ה'אישיות', מורכבת בעיקרה מהיסטוריה המכילה בתוכה זיכרונות נבחרים, ושמתחילה מרגע הלידה. לפי המוסכמה, אני לא פשוט מה שאני עושה ברגע זה. אני גם מה שעשיתי, והגרסה, הערוכה על ידי המוסכמה, של עברי נעשית כך שהיא נראית לי כמעט יותר ה'אני' האמיתי מאשר מה שאני ברגע זה. מכיוון שההווה שלי נראה כל כך ארעי ולא מוחשי, אך מה שהייתי הוא קבוע וסופי. זהו הבסיס היציב לכל תחזית על מי שאהיה בעתיד, וכך נוצר מצב שבו אני מזדהה יותר עם מה שאינו קיים יותר מאשר עם מה שבאמת הווה!

חשוב להכיר בכך שהזיכרונות ואירועי העבר שמרכיבים את הזהות ההיסטורית של אדם מסויים אינם יותר מאשר אוסף מסויים. מתוך אינסוף ממשי של אירועים וחוויות נבחרו כמה – למעשה הפכו להפשטות – נהיו משמעותיים, והמשמעות הזו נקבעה, כמובן, על ידי אמות מידה קונבנציונליות. משום שטבעו של הידע הקונבנציונלי הוא שהוא מערכת של הפשטות. הוא מורכב מסימנים וסמלים בהם דברים ואירועים מזדקקים לתוויהם החיצוניים, הכלליים, כמו שהסימן הסיני יֶן, מייצג 'איש', על ידי ההפשטה וההכללה הגדולה ביותר של צורת האדם.

דבר דומה נכון גם לגבי מילים שאינן אידיוגרפים. המילים העבריות 'אדם', 'דג', 'כוכב', 'פרח', 'רץ', 'גדל', כולן מצביעות על קבוצות של חפצים או אירועים שניתן לזהותם כבני קבוצתם על ידי איפיונים פשוטים ביותר, שהופשטו מתוך המורכבות הכללית של הדברים עצמם.

ההפשטה, אם כן, היא כמעט הכרח לצורך תקשורת, מכיוון שהיא מאפשרת לנו להציג את חוויותינו בעזרת 'תפיסות' מהירות ופשוטות של ההכרה. כשאנחנו אומרים שאנחנו יכולים לחשוב רק על דבר אחד בכל רגע, זה דומה להצהרה כי את האוקיינוס השקט אנחנו לא יכולים לשאוב לתוכנו בגמיעה אחת; אנו חייבים להכילו בכוס, ולבלוע אותו מנה אחר מנה. הפשטות וסימנים קונבנציונלים הם כמו הכוס; הם מדללים את החוויה ליחידות פשוטות מספיק כדי שיוכלו להיות מובנות ברגע אחד. בדרך דומה, עיקולים נמדדים על ידי צמצומם לרצף של ישרים זעירים, או על ידי ראייתם במונחים של הריבועים אותם הם חוצים כאשר הם נרשמים על נייר גרפים.

דוגמאות אחרות לאותו תהליך הם התצלום בעיתון ושידור הטלוויזיה. בראשון, סצנה טבעית משועתקת במונחים של אור ונקודות כבדות הערוכים במסך או דפוס דמוי רשת כך שהם נותנים רושם כללי של תצלום שחור לבן כשהם נראים ללא זכוכית מגדלת. עד כמה שזה עשוי להראות כמו המעמד המקורי, זוהי רק תבנית מועתקת של אותה הסצנה  במושגי נקודות, מעט כמו שהמילים והמחשבות הקונבנציונליות שלנו הן הבניות של חוויות במושגים של סימנים אבסטרקטים. אף יותר כמו תהליך החשיבה, מצלמת הטלוויזיה משדרת סצנה טבעית כסדרה ליניארית של פעימות שיכולות לעבור לאורך כבלי חשמל.

כך התקשורת בדרך של הסימנים המוסכמים מהסוג הזה נותנת לנו תרגום מופשט, מנה אחת כל רגע של יקום בו הדברים מתרחשים כולם בבת אחת, יקום בו, על פי אותן הפשטות, המציאות המוחשית לעולם חומקת מתיאור מושלם. התיאור השלם של גרגר אבק זעיר על פי האמצעים האלו יעלה לנו נצח של זמן, מכיוון שיהיה צורך להכיר כל נקודה ונקודה בגופו.