טוני בלייר

ארבעת פרשי האנטי-תאיזם, פריחת הכתות ברוסיה, אובמה כמשיח ועוד

1. כידוע, הדת הממוסדת בכלל, והאמונה באלוהים בפרט, סופגות לאחרונה התקפות חריפות מכל מני צדדים, כאשר את צבאות הכופרים דוברי האנגלית מובילים ארבעה אנטי-תאיסטים משולהבים, שכל אחד מהם כתב ספר רב-מכר נגד הדת וכקבוצה הם נקראים "ארבעת הפרשים" (על שם ארבעת הפרשים של האפוקליפסה מפרק 6, ספר חזון יוחנן בברית החדשה). מדובר בריצ'רד דוקינס, דניאל דנט, כריסטופר היצ'ינס וסם האריס.

כתבי הקודש של האנטי-תאיסטים

בסוף 2007 ישבו הארבעה לשיחה בת שעתיים, שיחה שאת השעה הראשונה ממנה ניתן לראות בטלוויזיה שלהלן. יחד הם מדברים על מה למעלה, מה למטה, מה לפנים ומה לאחור, ומיותר לציין שהם ממש לא נזהרים בכבוד קונם: הם מתלוננים על הגאוותנות של המאמינים; על כך שהם חושבים שכל האמת אצלם; ומצד שני על רגישות-היתר שלהם ונטייתם להיעלב מכל דבר שאומרים על דתם – דבר שרק מדגיש את חוסר הביטחון שלהם באמונתם; הם צוחקים על הלולאתיות של הטיעונים הדתיים (למשל: אם אתה מאמין ללא הוכחות זה טוב, וזו עצמה הוכחה שזה נכון); מדגישים את ההבדל בין דת למדע; טוענים שהרבה מאוד דתיים בעצמם לא מאמינים במה שהם אומרים שהם מאמינים ובוודאי לא נוהגים כאילו הם אכן מאמינים, ועוד כהנה וכהנה.

השעה השנייה (שניתן למצוא כאן) פחות מעניינת לטעמי, ובעיקר מלאה בתהייה (הקצת טיפשית) שלהם על כך שלאנשים רבים אין כל קושי לחיות עם סתירה בין העובדות שהם מכירים בהם לאמונה שלהם. אבל לקראת האמצע סם האריס מעלה את השאלה האם באמת אפשר או בכלל כדאי לוותר על כל מימד של קדושה בחיים, ובסופו של דבר הם כולם מסכימים שפליאה מהקיום היא דבר חיובי, ושאפילו לא היו רוצים "לראות את כל הכנסיות ריקות", משום המימד האסתטי והחברתי שבדת. היצ'ינס (כן, דווקא היצ'נס) מסכם ואומר ש"אם ניתן יהיה למצוא דרך להבדיל בין הנומינוזי לאמונה התפלה נעשה משהו חשוב מאוד ברמה התרבותית". וזה נכון.

עם כל הבוטות, ולפעמים השטחיות, שלהם, בסך הכל אני חושב שארבעתם עושים לא פחות מאשר עבודת קודש. גם אם לא נודה ש"שורש האמונה הוא שורש המרי" (והוא כן), הרי שממילא חשוב מאוד להעמיק את השיח הדתי, וחשוב מאוד להבהיר מהו בגדר אמונה (וייתכן שאמונה תפלה) ומהו אכן אותו מימד קדוש של הקיום, שלא תלוי בכל אמונה. בסך הכל הארבעה האלה מעלים סוגיות חשובות על סדר היום, וגורמים לאנשים לשקול שנית את הנחותיהם הבסיסיות, וזה תמיד טוב. ואם הם יצליחו לזעזע קצת את הממסד הנוצרי (או היהודי) האורתודוקסי – עוד יותר טוב.

2. מי שלוקח את העמדה ההפוכה בדיוק כלפי הדת הוא טוני בלייר (שכזכור התקתל לא מזמן), שאחרי שהתייאש מנסיונותיו לפתור את הסכסוך במזרח התיכון, עבר למפעל אוטופי לא פחות: הוא הקים לאחרונה עמותה בשם Tony Blair Faith Foundation, שבאמצעותה הוא מנסה לקדם… מה בעצם? אמונה? לא, הנה: "… מטרתה לקדם כבוד והבנה לגבי דתות העולם הגדולות, ולהראות כיצד אמונה היא כוח רב עוצמה המיטיב עם העולם המודרני".

טוני בלייר וחבר

טוב… מה שאולי לא מפתיע הוא שהפרוייקט הזה של בלייר, כמו בלייר עצמו, רווי סתירות. הרי כולנו יודעים שאמונה דתית היא גם, ובצורה מובהקת, כוח רב עוצמה המרע עם העולם המודרני. בלייר עצמו מודה שאמונה יכולה לעודד בוּרוּת, פחד ואיבה. הוא אומר שאמונה עדיפה על הומניזם חילוני, אבל מודה שאינו יכול להוכיח את זה, וכן מודה שניתן להיות מוסרי גם ללא דת. ובל נשכח שכאשר היה ראש ממשלה תמך בהפלות ובשימוש באמצעי מניעה, נושא שהכנסייה הקתולית מגנה בחירפון נפש.

אין ספק שבלייר הוא היום הנוצרי המאמין הכי קוּל, ובהשפעתו ברמה העולמית הוא מתחרה בגו'רג' בוש ובאפפייור. מכיוון שכנראה יש לו יותר תאי מוח ריאלים ורציונלים משניהם גם יחד, הוא דמות מעניינת וחשובה, ויהיה מעניין לעקוב ולראות איך לאן יכוון אותו האל הטוב.

3. כעזר לעמדתו של בלייר ניתן לקחת את רבבות הנזירים הבודהיסטים הבורמזים, שמסייעים לעמם להשתקם מהציקלון הקטסטרופלי שפגע במדינה הענייה הזאת. מאמר של הניו-יורק טיימס.

4. "התנועה הרוחנית, שצמחה מן השטח, היא אולי התנועה הגדולה ביותר שנכנסה לזירה הדתית / רוחנית מאז הרפורמציה", ועוד כמה קביעות מעניינות, כמו גם נתונים שמראים עד כמה הניו-אייג' לסוגיו ומיניו נפוץ ומשפיע אפשר למצוא במאמר מקיף של פיליפ וקסלר, פרופסור לסוציולוגיה וחוקר ידוע של תנועת ההתעוררות הרוחנית. המאמר הופיע לראשונה לפני כשנתיים ב"ארץ אחרת", וכעת הוא ברשת מטעם ynet, מלא כל טוב ומעניין.

סרגי טורופ, המכונה ויסריון על ידי חסידיו, שוטר תנועה לשעבר וביאתו השנייה של ישו בהווה. עוד עליו כאן

5. מה יש במנטליות הרוסית שמאז ומעולם היה רגיש כל כך לכל סוג של ספיריטואליזם ודתיות כיתתית? אני לא בטוח, אבל הניחוש שלי הוא שהקריעה שבין הכנסייה הקתולית ליוונית אורתודוקסית (רשמית במאה ה- 11) היוותה את הבסיס שממנו היתה יכולה המיסטיקה הסלאבית להמריא, כאשר באירופה הקתולים היו הרבה פחות סובלניים לגילויים של אלוהות מתפרצת. המהפכה הפרוטסטנטית קברה סופית את הרוחניות באירופה, ואילו מעבר להרים הקווקזים המשיכו אנשים לגלות עולמות נסתרים בנחת.

שנות הקומוניזם הדחיקו בכוח כל סימן לרוחניות או כיתתיות (או שמא ניתבו את היצרים הללו לפולחן המפלגה), וכעת הכל מתפרץ החוצה כמו בורשט שפג תוקפו. רוסיה מלאה באלפי(!) כתות ומשיחים, שעיקר עיסוקם הוא גביית כספים מחסידיהם. הנה מאמר מהנה ומעניין מאוד על הכתות האפוקליפטיות שפורחות עכשיו ברוסיה: "הישועים הרבים של כתות סוף-העולם הרוסיות".

6. במקרה עליתי על אתר הבית של נדב שנרב. ד"ר שנרב הוא מרצה וחוקר במחלקה לפיזיקה באונ' בר אילן, ולדעתי אחד ההוגים האורתודוקסים המעניינים כיום. הוא מפרסם מאמרים פה ושם, וגישתו הרציונלית ונטולת-האפולוגטיקה, בשילוב עם החוש הביקורתי החד שלו והידע הרב שהוא מחזיק, וכן עם העובדה שהוא לא רב או מנהיג קהילה, מאפשרת לו לכתוב בצורה מרתקת ומאתגרת. הנה דף המאמרים שלו, וגשו גם ל"קישורים", בשביל עוד כמה חיבורים מעניינים שלו.

7. מוסף הארץ בסוף השבוע שעבר ניסה להתחרות ב"חיים אחרים", והביא שתי כתבות ניו-אייג'יות למהדרין. האחת על טרי לוי, מכשפה מודרנית שסיפור הגילוי העצמי שלה מעניין מאוד, והשנייה על אמני מוזיקת הניו-אייג' דווה פרמל ומיטן, שביקרו בארץ, ועל סצנת ניגוני הניו-אייג' באופן כללי.

8. גם ברשימות היו כמה רשימות ראויות לציון: אסף פדרמן על הקשר, או חוסר הקשר, בין פסיכולוגיה ומדע לבודהיזם ואביב טטרסקי ברשימה מתוקה ועמוקה על הדרך מהאחד אל הריבוי ומי שרוצה קצת ארס, הנה דרור פויר במאמר ממש זועם ולא ממש מנומק נגד האמונה באלוהים.

9. לי עצמי היו שתי כתבות באתר מעריב שלא העלתי לכאן: האחת על התמיכה שמעניקה המדיטציה לאנשים שחולים במחלות קשות, בהתגברות על כאב ואף על המחלה עצמה. והשנייה, שעלתה היום, היא ראיון עם ד"ר רון מרגולין, שעומד בראש מסלול לימודים חדש באונ' תל-אביב המוקדש ל"דתות זמננו" – היינו ניו-אייג' ופונדמנטליזם.

10. כתבה על יוגה למתקדמים מהניו-יורק טיימס.

11. סוזן בלקמור על הסכנה שבממים ותמים וכל מני דברים שכמו גנים רק משתכפלים ללא כל מחשבה או התחשבות בתוצאות השתכפלותם. הרצאת וידאו מעניינת ששלח אלי אורי כהן. ומי שתוהה איך כל זה קשור לרוחְניות, שיקליק כאן.

אובמה. היכונו לביאתו

12. אני מאוד נלהב מבחירתו של ברק חוסיין אובמה למועמד הדמוקרטים לנשיאות ארה"ב. לבד מההתרגשות מהתקדים ההיסטורי (שהוא נהדר נהדר נהדר) וההערכה לאזרחים האמריקאים שבחרו בו, אני גם מתרשם לאללה מהבחור עצמו, עד כדי כך שמתעורר בי חשד שמשהו כאן לא לגמרי כשר. לא יודע, הוא כאילו טו גוד טו בי טרו.

כבר סיפרתי שיש כאלה שרואים באובמה את האנטיכריסט, אבל יש גם יש כאלה שרואים בו את ההפך הגמור. אופרה ווינפרי מזמן ציינה שבשאיפה להתפתחות כללית הוא "המנהיג המפותח" ("evolved leader") שיצעיד אותנו קדימה, ושהוא אכן "האחד"; דיפאק צ'ופרה כבר קבע שאובמה "יודע את עצמו לעומק, בכנות ובאותנטיות" ושאם הוא יזכה בבית הלבן זו תהיה "קפיצה קוונטית בתודעה האמריקאית". והנה כתב של הסאן-פרנסיסקו כרוניקל שמעלה השערה שמא אובמה הוא "יוצר-אור" מואר. הנה דבריו:

Many spiritually advanced people I know (not coweringly religious, mind you, but deeply spiritual) identify Obama as a Lightworker, that rare kind of attuned being who has the ability to lead us not merely to new foreign policies or health care plans or whatnot, but who can actually help usher in a new way of being on the planet, of relating and connecting and engaging with this bizarre earthly experiment.

והוא לא לבד. ראו הבלוג הבא שנקרא בתמימות "Is Barack Obama the Messiah?" ואוסף שלל עדויות (כגון ציטטות של אנשים שונים על אובמה, כמו אלו שלעיל) לכך שאכן כן. נו, אז מי אמר שדת ופוליטיקה לא הולכים ביחד?

13. ביום ב' הבא אני אדבר על הקשר בין האינטרנט לניו-אייג' בכנס השנתי של חוקרי העידן-החדש. הכינוס כולו הוא מ9:45 עד 17:00, באוניברסיטה העברית, הר-הצופים, בניין רבין, חדר 2001, וידברו שם גם אנשים טובים כמו פרופ' יעקב רז וכרמל ויסמן. פתוח לקהל, אבל תביאו משהו צמחוני לאכול.

3 דוגמאות לחוסר הבנה בפסיכולוגיה של הדת

החרדים "צבועים"

בגליון האחרון של כתב-העת "תכלת" מופיע מאמר ביקורת של ידידי אהרן רוז על ספר של קימי קפלן, "בסוד השיח החרדי". הנה ציטוט, שמדבר על החוזרים בתשובה לתוך הקהילה החרדית, שאני רוצה להתייחס אליו:

הבעיה האמיתית נעוצה במטען החילוני שמביאים עמם המצטרפים החדשים וביחס האמביוולנטי שהם מגלים כלפי החברה החרדית שבה הם מבקשים להתערות. ספרות חרדית מגוונת דנה בשאלה עד כמה צריך החוזר בתשובה להתנער מחייו הישנים ולהתנתק מכל קשר אליהם. החוזרים בתשובה, מצדם, מוטרדים מגילויים של חוסר עקביות בקרב החרדים, המעידים בעיניהם על צביעות.

המשפט האחרון מעניין בעיני ומלמד רבות: החוזרים בתשובה מאוכבים לגלות שהחרדים הם בני אדם! כן, שהם מחפפים איזו מצווה פה ושם, שהם לא תמיד שומעים לרבנים, ושומו שמיים, שלפעמים הם פשוט חוטאים! האכזבה הבלתי נמנעת הזאת לא באה לדעתי רק מאותו להט עיוור שמחמם את מוחם של חוזרים בתשובה רבים, כאילו הנה הנה הם מצטרפים לחיקה החם של חברה מושלמת שחיה חיים של הרמוניה, קדושה וטהרה צרופה. זה כמובן קיים, אבל כאן מדובר גם בחוסר הבנה כלל-חילוני (והחוזרים הרי הם באים מהחברה החילונית) לגבי החברה הדתית.

הטעות היא פשוטה: אותם חוזרים בתשובה מציירים בעיני רוחם דיכוטומיה בה מצד אחד ניצבים גאים וטהורים שומרי תורה ומצוות, ומצד שני מתבוססים בטומאתם חילונים עלובים. תמונה זו נשענת על ההנחה החילונית כאילו אם יש לך כיפה אתה אמור לייצג איזו צדיקות אידיאלית. המציאות כמובן היא לחלוטין שונה: הדיכוטומיה בין "טובים" ו"רעים" נמצאת (כמובן) בתוך כל חברה וחברה, ואף (כמובן, כמובן, כמובן) בתוך כל אדם. החוזרים בתשובה לא מחליפים חברה חוטאת בחברה צדקת, אלא רק את המסגרת והכללים שבתוכם ועל פיהם קובעים מי חוטא ומי צדיק. השפה האתית שונה, לא בני האדם.

ובכלל, כמה עיוור צריך להיות כדי לא להבין שהחטא הוא חלק אינטגרלי מהדת? הרי רק מי שדתי יכול בכלל לחטוא! ברור שחרדים רבים עוברים על מצוות התורה. זה ברור גם לרבנים שלהם. ולא רק זה: הרבנים לא כל כך מודאגים מזה, כל עוד אותו חוטא מודע למעשיו ומבקש תשובה. הרי זה כל העניין: החטא פשוט צריך להיעשות, ולהתכפר, בתוך המסגרת, זה הכל. תודעת האשמה של החוטא היא הסימן המובהק שהוא עדיין דתי, ולכן אין כל בעיה: הוא נשאר "שלנו".

בלייר מתקתל

העו"ד המבריק, וראש ממשלת בריטניה לשעבר, טוני בלייר, התקתל, כלומר קיבל על עצמו את ה- Catholic Faith, וחדל להיות נוצרי אנגליקני. בכך הצטרף לאשתו וילדיו הקתולים, ויוכל לחגוג איתם מיסות ולקבל במשותף את אותם קרקרים קטנים שהופכים באורך פלא בגרונותיהם של המאמינים לבשרו של ישו (מי שאינו קתולי לא יכול להשתתף בטקס, כפי שלמדתי על בשרי). אז נכון שהוא כנראה עשה את זה גם כדי להיות יחד עם המשפחה, ובכל זאת, אין ספק שהמעבר של בלייר הוא גם צעד אישי ורציני, ובכך נשזר כאבן חן מנצנצת בכתרה של הכנסייה הקתולית, שנדמה שיוזף רצינגר, כלומר בנדיקטוס ה- XVI השמרן, דווקא מעניק לה ברק מחודש.

הנה וידאו על כך (ראו איזה סטייל יש לקתולים):

בביקורת מבריקה של אביעד קלינברג על ספרו של אדם ברוך (מלפני שנתיים נדמה לי), הוא רומז שברוך הוא סנוב: "המלה הזאת היא קיצור של הביטוי הלטיני 'סינה נוביליטטה', ללא אצולה. הסנובים לא היו אצילים, אבל גם חלק מן "האספסוף" לא רצו להיות. בארץ, הסנוביות הזאת באה לידי ביטוי לעתים בדבקות בדת – לא מתוך אמונה בבורא העולם, חלילה (מי שטעם ממעיינות השכחה של המודרניות אינו יכול להאמין באמת בבורא העולם), אלא מתוך בוז להמון, לעם הארץ שאינו יודע עוד "צורת אות", שכרסו ריקה מש"ס ומפוסקים. דבקות בדת להכעיס, אמונה ללא אמונה. חישבו על עגנון ועל ליבוביץ'. חישבו על ברוך".

מה שמעניין מאוד עם בלייר לדעתי הוא שהוא לא סנוב, ודתיותו איננה להכעיס. למרות שטעם ממעיינות המודרניות הוא באמת מאמין. עד כדי כך שהוא, כאדם מבוגר ומפורסם ביותר, ממיר את הכנסייה שלו. הוא ממש רציני בקשר לזה. לדעתי זה מדהים, והמעשה הזה של בלייר עוד יכה גלים מבחינת ההשפעה הציבורית והחברתית שלו.

זה קרה כבר לפני יותר משבוע, ומעט אחרי זה כתבה מיודעתני סוזן בלקמור שבתהליך המרת הדת היה על בלייר להצהיר שהוא "מאמין שכל מה שמורה הכנסייה הוא אמת מתוקף התגלות". העניין הוא שלבלקמור קשה להניח שבלייר מקבל כאמת אמונות מוזרות כלידת הבתולין, תחייתו של ישו מהמתים, והיותנו יצורים בעלי נשמה נצחית.

אכן קשה להאמין, אבל בכלל לא צריך. לי ברור שלבלייר ברור שאלו אינן אמיתות בצורה הפשוטה בה אנחנו מבינים "אמת", כלומר כהלימה בין המוצע בטיעון והמציאות האונטולוגית. סביר להניח שבלייר חושב שהן אמת במובן אחר, כלומר שיש באמונות הללו משמעות עמוקה, שיש בהן חשיבות, שהן מצביעות – לא על המציאות האמפירית – אלא על מציאות פנימית, או טראנסאנדטית, או מיתית, או מטאפורית, או נשגבת, או בלתי-מובנת.

הצורך של עיתונאים והוגים שונים (כריסטופר היצ'נס, ריצ'רד דאוקינס) לשלול את הדת ולהציג אותה ככסילות צרופה גובר, לעיתים, על שכלם הישר, וסופו שהם עצמם מוצגים במערומיהם. בלקמור מציגה את בלייר כפתי שמאמין בכל שטות, אבל לא צריך להיות פילוסוף או פסיכולוג גדול כדי להבין שקיימים סוגים רבים של אמת, ושל תפיסותיה בנפשנו. ומה אפשר לעשות, קיימים גם רבדים רבים של דקויות אמונה ונפתולי רוח.

ר' נחמן לא עולה ארצה

תום שגב מגיש לקוראי "מוסף הארץ" השבוע את התגלגלות משבר קבר רבי נחמן באומן, ועושה את זה, כדרכו, בצורה אינפורמטיבית ומשעשעת כאחד. בסיפור הזה חוסר ההבנה לגבי הפסיכולוגיה הדתית מנוכס דווקא על ידי הדתיים עצמם, כלומר על ידי חלק מחסידי ר' נחמן: ליתר דיוק, אלה שמבקשים להעביר את קברו לירושלים. ואכן, רק חוסר הבנה מוחלט יכול לבקש לשלול מרבבות מאמינים את הזכות הנעימה והמרגשת של העלייה לרגל. מה יותר טוב מלעזוב את הבית, לטוס מאות קילומטרים ולהגיע, אחרי מסע מפרך (רק משום התורים שבכל מקום כמובן) למחוז חפצנו הרוחני? מי האובּר-חוֹייכם שמבקש להפוך את קבר ר' נחמן לסתם עוד אתר הילולות ארצישראלי? החסרים קברי צדיקים אנחנו?

כל אחד בעל רגישות מינימלית לנפש האדם יבין מיד שההתרגשות הבאה לנו ממקום קדוש באה לא רק מהמקום עצמו, אלא מהדרך שעשינו עד אליו. אותו מנגנון שהופך סיפוקים דחויים לעזים יותר הוא עתיק כשם שהוא בנאלי, אבל אי אפשר להכחיש את עוצמתו. וכמובן: עצם השהייה בארץ אחרת, זרה, במקום חדש – היש ספק שאלה מגבירים את ההתרגשות, כמו גם את הסיכויים להיפתח מבחינה נפשית? אם יוצאי הצבא קיבלו את הודו, מגיע גם לחרדים אתר של כמיהה ועליה לרגל. וודאי שנס גלוי הוא שבסופו של דבר נשאר הקבר במקומו באוקראינה, ונאמר אומן.

[ב- 15 לינואר אמורה להתפרסם ביוגרפיה לא רשמית על טום קרוז, בה כת הסיינטולוגיה מככבת: על פי הכותב, אנדרו מורטון, כמעט כל רובד בחייו של קרוז, כולל בחירת בנות הזוג שלו, מוכתב על ידי הכת. למתעניינים, הנה הפרטים]