טפס

"וינחם האלוהים" מול "יעורר טפס"

"האם אתה חושב, אבי," אמר לו, "שאחרי שאעבור את מסת שבעת גלגולי הנשמה, אוכל להגיע אל משכנו של ברהמה?"
"תלוי," אמר הפקיר, "איך אתה חי?"
"אני משתדל," אמר, "להיות אזרח טוב, בעל טוב, אב טוב, ידיד טוב; מעת לעת אני מלווה לעשירים בלי ריבית; אני נותן כסף לעניים; אני משכין שלום בין שכניי."
"אתה תוקע לפעמים מסמרים בתחת?" שאל הברהמין.
"אף פעם, אבי נכבדי."
"תתבייש לך," השיב הפקיר. "לא תוכל להגיע אלא לרקיע התשעה עשר, וחבל."

את הדיאלוג הזה שם וולטר בעטו של תייר טורקי, שכשטייל בורנסי, עיר הקודש שעל גדות הגנגס, היה עד לחילופי הדברים בין ההינדי המאמין והפקיר (תרגום: ניר רצ'קובסקי, בספר מיקרומגס, הוצאת נהר). כאחד מהוגי הנאורות הבולטים שם וולטר לצחוק את דרישותיה הדוגמטיות של הדת, וזאת בניגוד למוסר הטבעי והפשוט שמפגין אותו מאמין. בתוך כך הוא גם לועג לנטייה של המאמינים להכאיב לעצמם מתוך אמונה שסבלם רצוי לפני האל, ושתמורתו הוא יעניק להם כרטיס כניסה לעדן.

פאולוס ההרמיט הראשון, שחי כמאה שנה (במאות השלישית והרביעית) במדבר תבאי במצריים על חתיכות לחם שהביא לו עורב, ובילה את ימיו בתפילה למען ימחל האל על חטאיו ויקבלו. התמונה של José de Ribera (1591–1652)וולטר, שהעריץ את הפילוסופיה והדת המזרחית (בהזדמנות אחרת הוא כתב שהמערב "חב למזרח הכל", לא פחות), בכל זאת לא הבין לאשורה את הסגפנות ההינדואיסטית. בדיאלוג שלעיל הוא מתרגם אותה לסגפנות הקתוליות שהכיר מבית, והופך אותה למעין מס מעבר שעל המאמין לשלם בדרכו אל האלוהות. אולם הסגפנות בהודו אינה העלאת קרבן שאמורה להרשים אלוהות מרוחקת, אלא התכה פנימית שאמורה להחליף אנושיות מוגבלת בהאלהה עצמית.

העיסוק בסיגוף עצמי הוא כל כך אוניברסאלי עד שנדמה שבני אדם פשוט נהנים לסבול, אולם אין לבלבל בין שתי התפיסות השונות כל כך, מערב ומזרח, של הנטייה להסתגף. כאשר תושבי נינוה מתבשרים על ידי הנביא יונה ש"עוד ארבעים יום ונינוה נהפכת", הם מיד צמים ממים ומזון, מתכסים בשקים ויושבים על האדמה. האל הטוב משקיף מלמעלה ורואה את מעשיהם, ומיד "וינחם האלוהים על הרעה אשר דבר לעשות להם, ולא עשה".

בניגוד גמור לכך, בהודו סיגופים נועדו להביא את האדם לכדי השתלמות עצמית, כלומר לחולל בו תמורה פנימית מקיפה שתשחרר אותו פחות מחטאיו הקודמים ויותר מדעותיו הקדומות, תפקח את עיניו ותאפשר לו לראות את האמת נכוחה. כך נמצא באופנישאדות, שחוברו סביב זמן חיבורו של ספר יונה, במחצית באלף הראשון לפנה"ס, הבהרות ש"רק התנזרות היא הדרך לחיי נצח", והוראות כיצד להסתגף על מנת להגיע להבנה קיומית נכונה.

ניתן להשכיל בדרכי צום ותענית אף ביתר פירוט ב'חוקי מאנו', המעט מאוחרים יותר. המחוקק ההודי הנודע ממליץ לאכול בהתאם לתבנית הירח, יותר כאשר הוא מלא ופחות ופחות ככל שהוא נעלם. הוא קובע בפשטות כי "ניתן להשיג בריאות טובה, לימוד ומעמדות אלוהיים שונים על ידי סיגופים; אכן, סיגופים הם הדרך להגיע אליהם." האסקטיקה כאן היא אמצעי להעצמה העצמית.

מהאטמה גנדהי, אם נגיע עד לזמננו אנו, היה ידוע בסיגופיו וצומותיו. כאשר אלה לא נועדו להפעיל לחץ על ממשלת הוד מעלתו המלך ג'ורג', הם נועדו לאפשר לו לצבור "טָפָּס", כלומר חום פנימי שלא רק שיטהר אותו מחטא, אלא שאותו הוא יוכל לתרגם לעוצמה על-טבעית לצורך מבצעיו הציבוריים השונים. אחת השיטות שלו לצבור טפס היתה לשכב במיטה אחת עם נערה ערומה ולא להתפתות לנצל את המצב. לאחת הנערות הללו הוא אמר במפורש ששיתוף הפעולה ביניהם "יעורר טפס עצומים". גנדהי היה בטוח שהאיפוק המיני שהוא מפגין במיטתו מבטיח להודו עצמאות פוליטית על אדמתה.

חשוב, אם כן, להבדיל בין הצום (הקולינרי, ההגייני, המיני) כאמצעי להענשה עצמית, כזו שתכפר על חטא שחטאנו כלפי האל ותעלה את ערכנו בעיניו, לבין צום כאמצעי להעצמה אישית ולטרנספורמציה פנימית, עם או בלי אלוהים שמביט בנו מלמעלה. צום מהסוג השני נפוץ במזרח. צום מהסוג הראשון מבטא מסורת ארוכת שנים בעולם המערבי, שהתחילה ביהדות ושזו הורישה לאחיותיה הקטנות-גדולות, הנצרות והאיסלאם.

ועם כל זאת, יש משהו משותף לצום כתופעה אנושית כללית, והוא האינטואיציה הקדמונית שעל מנת לקבל משהו, יש צורך ראשית לוותר. הצום מבטא צמצום עצמי שמגביל אותנו מראש, ודווקא משום כך מאפשר לנו להצליח ולרכוש מימד קיומי חדש. המשחק כאן הוא על המתח שבין חופש להגבלה: כל תוספת בחופש (החופש מחטא, החופש מחולשה, החופש להגשים את מאוויינו) מחייבת אותנו ראשית כל להצטמצם. זאת משום שכל תוספת של רכוש היא ממילא תוספת של אחריות, כל תוספת של אהבה היא ממילא תוספת של מחוייבות.

ארנסט קסירר ניסח את הכלל הזה בצורה הפוכה כשאמר (בספרו על חשיבה מיתית) ש"הסגפנות, שמהווה חלק מהותי מהדת הפרימיטיבית, מבוססת על האינטואיציה שכל הרחבה והעצמה של הכוחות של העצמי כוללת הגבלה נלווית." רוצה לומר, ככל שהעצמי זוכה לכוחות גדולים יותר, כך הוא גם יותר מוגבל. העצמת ה'אני' שלנו מגיעה בד בבד עם ההכרה הטרגית בגבולות העוצמה שלו. רק תינוק חושב שהוא כל יכול, ואילו ככל שגדלים בגיל ובכוח מבינים עד כמה אנחנו בעצם חסרי אונים.

הבודהה, שחי במאה החמישית לפנה"ס בצפון הודו, צם ומודט על מנת לזכות בשחרור מסבלהסיגוף, שמגיע בדת לפני כפרה, לפני חג, לפני הארה, לפני קבלת עוצמה, הוא, אם כן, ההכרה המובלעת שלעולם לא נוכל להשתחרר לחלוטין ממגבלותינו ומגבולותינו. זוהי ההכרה שהסופיות שלנו אינה דבר זמני, אלא קשורה ישירות בהיותנו פרטים. צמצום הוא מעצם טבעו של העצמי. על כן בבוא האדם בעת העתיקה לפתוח בדרך חדשה היה עליו קודם כל להסתגף, להתענות, ורק מתוך הכבילה העצמית הוא היה מרשה לעצמו מאוחר יותר להשתחרר או לנצח.

ובל נחשוב שהמצב כיום שונה מבחינה מהותית. הסגפנות בעידננו פשוט עברה מן השדה הדתי אל השדה האסתטי, האתי והבריאותי, ומתמקדת בעיקר בתחום הגסטרונומי. דיאטה היא הדרך שלנו להסתגף על מנת לקבל מהאלים את מתת היופי או הבריאות. צמחונות וטבעונות מאפשרים לנו להיות טהורים מחטא. אנורקסיה היא סיגוף עצמי חריף במיוחד, שנועד להעלים את האני כליל. נכון שאין צורך באמונה בכוח עליון על מנת שסיגופים אלה יוכיחו את עצמם, אולם להדביק להם את התואר "רציונלי" נראה מוגזם במקצת. האם האוצר האינסופי של שיטות דיאטה אכן הוקם על יסודות מציאותיים? האם ללא אכילת בשר אנחנו אכן נקִיים – אנחנו החיים בערים מתועשות ונוסעים על אוטוסטראדות רחבות – מהרג בעלי חיים?

אולם כאן אנחנו חוזרים אל אותה תבונה היולית הנוקשת בפנים נפשנו ומוכיחה אותנו שוב ושוב: על מנת לגדול, יש לדעת לקטן את עצמנו. על מנת להתרחב, יש לדעת להצטמצם. לא מן הנמנע שברית המילה, שלאחרונה סופגת אש מכיוונה של הרגישות המוסרית העכשווית, מבוססת על אותו היגיון: כדי להגדיל ולהעצים את איבר המין שלנו – ומה נרצה יותר מאשר דבר זה, סימבולית ולא-סימבולית – יש ראשית לקצץ את קצהו. כאן שוב מתכתבים מזרח ומערב: זה גם בדיוק מה שגנדהי היה עושה.

סתם

פורסם היום במוסף יום כיפור של הארץ. על גנדהי ותרגוליו הסגפניים-מיניים כתבתי בעבר כאן. גם ברשימה הבאה יככב המהאטמה, ככל הנראה. ואל דאגה, לא שכחתי שעדיין עלינו ללנצ'ץ' את ג'וזף סמית.

יצא לאור הגיליון הראשון של רוח הארץ, מגזין חדש על הרוחניות העכשווית בארץ. פרטים עליו ועל אפשרויות ההזמנה כאן.

בשנה הקרובה אלמד קורס על מדיטציה עברית בנביעה. ההרשמה בעיצומה. פרטים כאן.

בשנה הקרובה אלמד קורס על משיחיות יהודית מודרנית בבית המדרש של בינה. ההרשמה בעיצומה. פרטים כאן.

גנדהי: אמת, מין, יוגה, טפס

לפני כמה ימים הופיעו ידיעות חביבות בעיתונים שונים על כך שספר חדש מגלה שלמוהנדס קרמצ'נד גהנדי היה רומן עם "שרירן יהודי". במבט ראשון, וגם שני ושלישי, זה נראה לי מופרך לחלוטין, אבל אני יודע שדברים שנראו לי מופרכים לחלוטין לגבי המהאטמה בעבר התבררו כנכונים בהמשך, ולכן אני מאלץ את עצמי לצפות לכך שגם בזה יש מידה של אמת. יחד עם זאת העניין הפעם הוא שהטענה המופרכת הזאת לא ממש מתיישבת עם טענה מופרכת אחרת, שכבר ידועה זמן מה – ועל כך מיד.

מקור העניין הפתאומי בגנדהי בספר חדש, Great Soul: Mahatma Gandhi And His Struggle With India שנכתב על ידי ג'וזף לליבלד, שכמובן "חושף פרטים חדשים", כאלה שלא הצליחו לחשוף עשרות הביוגרפיות הקודמות. בכל מקרה, בכתבה בהארץ מסופר ש

לפי לליבד […] עודד גנדי, אז בן 70, את קרובת משפחתו מאנו, בת 17, לפשוט את בגדיה בשעת "חיבוקי הלילה" אתו. לפי הדיווחים, הוא פיטר כמה מחברי פמלייתו הנאמנים משום שהרימו גבה ורמזו שיחסיו עמה סותרים את תקנותיו.

וזו הטענה המופרכת שהתבררה – כבר מזמן – כנכונה, שלא כל כך מתיישבת עם הרומן עם השרירן. לא שאדם לא יכול להיות בי-סקסואל. יכול גם יכול, ואכן כך קבעו עיתונים רבים, ביניהם ה- Times of India. אלא שהרומן לא מסתדר מבחינה אחרת: מבחינת האתיקה המינית שגנדהי האמין בה, ודבק בה בכל כוחו.

אבל אולי נתחיל מההתחלה

עבור הצעירים המשכילים בהודו דמותו של גנדהי דומה לדמותו של טרומפלדור עבורנו – גדלנו אל תוך האין-מיתוס של הפוסט-אתוס, ושום דבר שיאמרו לנו עליו לא יזעזע אותנו, כי מראש מדובר עבורנו בדמות אנכרוניסטית שאין בה מבחינתנו מה להעריץ. אני זוכר שנחשפתי למציאות הזאת באחד מביקורי הראשונים בהודו: ציון תמים של שמו בפני אדם בגילי היה במקרה הטוב מעלה אדישות ובמקרה הרע נחירה של ביטול מזלזל. אפילו את שלב שחיטת הפרה הקדושה (ובהודו הרי היא באמת קדושה) אותם צעירים משכילים כבר השאירו מאחור. עכשיו גנדהי מעניין רק אם שחקן בוליוודי אמר עליו משהו.

לכן הספר החדש צפוי אמנם לגרור גינויים וצקצוקי לשון בקרב הבורגנות ההודית, אבל אין (מחוץ לאזוריים הכפריים, ואני מודה שזה לא מעט) כבר מי שלא יודע שהמהאטמה היה טיפוס אקצנטרי, בלשון המעטה. לא קראתי את הספר כמובן, אבל על פי המאמר בוול-סטריט ג'ורנל, ממנו כל העיתונים מצטטים, הוא מכיל פיקנטריה לרוב. הרבה מעבר לעניין המאהב היהודי, הספר מתאר התנהלות מחפירה של גנדהי כלפי כל מי שסביבו (כולל דחיפת מוחמד עלי ג'ינה להקמת פקיסטן), גילויי גזענות כלפי שחורים, סתירות עצמיות לרוב ואף סימני צביעות, וגם ביקורת קשה על עצם המדיניות שלו, אותה התנגדות לא-אלימה מפורסמת, שבספר מתוארת כעיכוב רבתי בדרך לעצמאותה של הודו.

התנזרות ממין, בעירום, עם קטינות

ועכשיו נחזר לענינינו, והוא המפגשים המיניים של גנדהי, לעת זקנה, עם צעירות עירומות. על פי הספר(1) Gandhi: A Political and Spiritual Life שיצא לפני ארבע שנים, אחרי מותה של אשתו של גנדהי השדה היה פתוח לניסויו אלו, שאכן נקראו בפיו "The Experiment", ואשר כללו דרך כלל שהייה במיטה אחת עם נערה בת-עשרה, עירומה. על פי כל העדויות (שלו, של הנערות, של כל מי שידע) גנדהי לא שכב איתן. למעשה גנדהי בקושי שכב עם אשתו, וחשב שיחסי מין מותרים רק למען הפרייה. יש הטוענים שהתנזר ממין במשך ארבעים השנים האחרונות לחייו.

אז מה, לעזאזל, הוא עשה איתן? ובכן, כפי שאמר גנדהי לאחת הנערות, אותה מאנו, הניסוי שלהם "יעורר טָפָּס עצומים" (עמ' 305). tapas היא מילה שמשמעותה בסנסקריט "חום" או "חימום", והכוונה היא לאנרגיה הפנימית שמופקת על ידי הריכוז היוגי. מדובר בחום ממיס ויוצר שהמודט מפיק בתוך עצמו, על פי רוב תוך סבל מסויים.

ומה לגנדהי ולזה? ובכן, גנדהי היה הינדי אדוק, והאמין בכוחו של הפרקסיס היוגי. שימו לב להוראות הבאות שנותן פטנג'לי ביוגה-סוטרה שלו, טקסט מכונן של אסכולת היוגה ואחד הטקסטים המפורסמים והמפורשנים ביותר בהיסטוריה ההודית:

2.35: בסביבתו של מי שנטוע באהימסא (אי פגיעה) פוסקת האלימות
2.36: עבור מי שספוג באמיתיות (סטיה) התוצאה נמצאת בפעולה (עצמה)
2.37: על אבני החן מגיעות למי שנטוע בהוויה של אי-פגיעה
2.38: מי שמקפיד על פרישות מינית (ברהמצ'אריה) משיג עוצמה
2.39: מי שמתאפיין באי-רכושנות, מתבהרים לו פרטי הלידות (הקודמות)
2.40: "ההתנקות היוגית" מעודדת (ביוגי) סלידה מגופו שלו והימנעות ממגע עם אחרים
2.41: וגם מעניקה זיכוך סטְוִי, שמחה, יכולת ריכוז בנקודה אחת, שליטה בחושים ובהירות המאפשרת לראות את העצמי
2.42: הסתפקות במועט מעניקה אושר (סוקהה) שאין למעלה ממנו
2.43: על ידי הפחתת הזיהומים באמצעות טפס מושגת שלמות הגוף והחושים
2.44: שינון (מנטרה) מאפשר מפגש עם אלוהויות רצויות
2.45: כתוצאה מהתמסרות-לאל מושג סמאדהי

הדגשתי ברצף הזה משפטים שכל מי שמכיר את חייו והגותו של גנדהי יזהה שהם מהותיים לאלו: דגש על אי-אלימות, נאמנות לאמת (הבאה לידי ביטוי בפעולות), פרישות מינית, וכן "התנקות יוגית", שאני מנחש שעבור גנדהי היתה קשורה בעיקר בחוקנים תכופים (מי היה הבכיר הבריטי שכינה את גנדהי "Public Enema Number one"?).

דני רוה, שחוקר ומלמד פילוסופיה הודית באוניברסטית תל-אביב, כותב בספר(2) שממנו לקוחים פסוקים מתורגמים אלה ש

אהימסה (אי-אלימות) בעיני גנדהי קשורה קשר בל יינתק לשתי ימות [עקרונות אתיים] נוספות, סטיה (אמיתות) וברהמצ'ריה (פרישות מינית), שאף אותן הפך לחלק בלתי נפרד מחייו ומשנתו. (עמ' 93)

כלומר עבור המהאטמה הכל קשור בכל, וכדי להשיג אמת ואי-אלימות יש גם להמנע ממגע מיני. ניתן לנחש שגנדהי הסתמך בגיבוש השקפתו הדתית על הטקסט היוגי המצוטט מעלה, או על אחד מפרשנויותיו, ובכל אופן לתוך כל הסיפור הזה נכנסים ה"ניסויים" המיניים שלו עם אותן נערות. וכאן אנחנו מגיעים לטפס (סעיף 2.43 לעיל).

אם נשער שעבור גנדהי הזיהומים הם התשוקות, ובראש התשוקות החשק המיני, הרי שהדרך להתגבר עליהן היא לשרוף אותן בעזרת החום של הטפס. על פי הספר שלעיל(1) גנדהי הודה שעבורו ההתמודדות עם התשוקה המינית אינה המנעות מפיתויים, אלא העמידה האקטיבית בפניהם. המאבק מול היצר הוא עבודת הטפס, הוא שמוליד את החום, והוא זה שמטהר את הפרט מזיהומיו.

וכאן אנחנו מגיעים אל העיקר: גנדהי לא רצה להתגבר על החשק רק בשביל עצמו. כפי שכותב Stanly Wolpert בספרו שלו על המהאטמה(3), גנדהי טען בפני Nirmal Bose ש

יש קשר בלתי ניתן לביטול בין בחיים הפרטיים, האישיים, ובין אלו הציבוריים. […] אי אפשר להתעלם מחריגות פרטיות מהדרך הראויה. (עמ' 229)

והוסיף:

אם אתה משוכנע שאתה צריך לעקוב אחרי הקשר שלי עם מאנו, עשה זאת, ואם תמצא פגם, אנא הראה לי אותו. (שם)

איזה פגם כבר אפשר למצוא בכך שגבר מזדקן מפשיט נערה צעירה לצורך התרגולות היוגיות שלו? גנדהי היה בטוח בצדקת דרכו.

אבל מעבר לזה, העיקר עבורנו הוא שהשלמות האישית של גנדהי היתה המפתח לשלמות הציבורית בעיניו, והשלמות הציבורית היתה בסופו של דבר מטרתו: בנייתה של הודו, שחרורה מהכיבוש הבריטי, איחודה תחת מנהיגות ראויה. הקשר של אבי האומה ההודית עם מאנו (ואחרות) היה עבורו מקור לעוצמה פנימית, מיסטו-מאגית, שבה התחמש כדי להתנגד לבריטים, ולעמוד מול הקולות שרצו לחלקה (לפקיסטן, בנגלדש וכו').

לצורך מפעל עצום זה הוא היה צריך טוהר, וכוח. את אלו קיבל לדעתו מתוך העמידה בפיתוי שעוררו בו הנערות העירומות במיטתו, כלומר על ידי הפקת טפס. אכן, בביקורת שבוול-סטריט ג'ורנל מצוטט גנדהי כמאוכזב מכך ש"האיבר ממשיך להיות מגורה" – דהיינו לא רק שלא רצה לשכב עם אותן נערות, הוא אף ניסה להגיע למצב שהוא כלל לא יהיה מגורה. (ולא, הוא לא היה יכול פשוט לחשוב על כדורגל. כל העניין הוא ההתמודדות, שכחתם?)

מיסטיקה ומין, שניים אוחזין

אבל רגע, זה עוד יותר מעניין מזה. כי יש קשר אינטימי בין טפס למין – גנדהי, או נכון יותר פטנג'לי, נגע בעניין בול בנקודה של המצח. בזכרוני עולה אחד מספרי העיון הטובים (הרגישים, העמוקים, היצירתיים, מאירי העיניים) שקראתי מימי: God Inside Out: Śiva's Game of Dice של דון הנדלמן ודוד שולמן(4), בו שני החוקרים מפליאים להסביר את ההגיון מאחורי העולם המיתולוגי השייוויסטי.

כלומר הם מנתחים את המיתולוגיה אודות האל שיווה, מלך היוגים. תוך כדי כך מגיעים למסקנה שהטפס הוא תמיד דינמי, נוזלי וממיס-גבולות. מזכיר משהו? הנה:

טפס ואירוטיקה אינם שונים מהותית. למעשה, טפס מוביל באופן טבעי את ה- tapasvin [כלומר, אפשר לומר, הטיפוס המטפס] כלפי איחוד אירוטי עם האחרות האבודה שלו או שלה. (עמ' 163)

מתוך דבריהם של שולמן והנדלמן ניתן להבין כי מין ומיסטיקה מכוונים לאותו מקום, ומתחרים על אותן אנרגיות. המיזוג והזיווג שאנחנו שואפים אליהם, ההמסה ומסמוס הזהות שאנחנו חושקים בהם יכולים לבוא או על ידי איחוד פיזי של שני גופים לכדי גוף אחד, אנדרוגיני ושלם, בו הפורקן (אל) החיצוני מדביק את החלקים לכדי בשר אחד; או על ידי המסה פנימית של החשק השואף החוצה, ועל ידי כך גם מסמוס של הזהות המינית הנבדלת, כלומר על ידי התכוונות (אל) הפנים שמבשלת ומעכלת כל סממן המעודד החצנה ועל ידי כך הופכת את הפרט ליצור אנדרוגיני בעצמו, ולכן שלם.

הטפס, על כן, דומה לעונג המיני, רק הפוך לו: הוא פונה פנימה ולא החוצה, מכאיב ולא מענג. אבל מטרתו זהה: להעצים את הפרט על ידי הפיכתו לשלם, כלומר על ידי הפיכתו ללא-פרט, ולכן לאחד.

גנדהי ויתר על המין עבור הטפס, אבל מטרתו היתה דומה לזו של הבוחר לקיים יחסי המין, גם אם יומרנית הרבה יותר. את האנרגיה המינית בחר גנדהי להפנות פנימה, להפנימה, וזאת דווקא כדי להעצים את כוחו, על מנת שיהיה מסוגל לחולל שינויים מפליגים בארצו, בעולם, בהיסטוריה. הפניה פנימה היתה מכוונת בסופו של דבר החוצה, להפרות ולהוליד שינוי במציאות. אחרים פשוט עושים ילדים. אולי לא מפתיע אם כן שלילדיו ממש היה גנדהי אבא נוראי.

ואפולוגטיקה אחרונה למהאטמה

גנדהי היה טיפוס קיצוני. הוא פגע באנשים שסביבו, בראש ובראשונה בבני משפחתו. הספר החדש שיצא מדגיש את חטאיו הרבים. אבל בסופו של דבר, לשפוט אותו על פי סטנדרטים רגילים פירושו לא להבין אותו, ואת מה שהוא.

ג'ורג' אורוול אמר פעם שכפי שרוב בני האדם לא חשים שום צורך להיות קדושים, כך סביר להניח שרוב הקדושים אף פעם לא התפתו להיות בני אדם. כתבתי פעם שגנדהי לא היה אדם, אלא קדוש, וקדוש הוא מין טיפוס מיוחד: הכלאה כאובה בין בן-אדם למלאך, שמובילה בצורה בלתי נמנעת לתוצאות גרוטסקיות. גנדהי היה קדוש, וכמו במקרים של קדושים אחרים (אברהם, ישו, הבודהה וכו'), מי שסבל מכך בעיקר היו האנשים הקרובים אליו. וזה שהוא מדי פעם נהג כמטורף, גם זה חלק מהדיל: אנשים יוצאי דופן הם לא נורמלים, תרתי משמע.

כלומר יש משהו לא הגון בכך שאנחנו מצד אחד שמחים שהאנשים האלה משנים את העולם, ומצד שני כועסים על זה שהם עצמם שונים ומשונים. ועוד: בניסיון למצוא בהם פגמים יש גם התחמקות שלנו מהאידיאל החשוב שהם מציבים לנו.

כל זה כמובן לא נאמר כדי לתת רישיון אפריורי לכל חוזה-הוזה עם שיגעון גדלות לפגוע בכל מי שסביבו, אלא רק כדי לומר שבמבט רטרוספקטיבי על אדם שהשפיע בצורה מרשימה על המציאות, אין מה להיות מופתעים, ובודאי לא מזועזעים, מכך שהיו לו צדדים משונים. לכן ביוגרפיה על אדם כזה, אם היא לא הגיוגרפיה, צפוי שתהיה פיקנטית, ולא להפך.

(1) Kathryn Tidrick, I.B.Tauris, 2007.
(2) כל הפסוקים הם מהתרגום החדש של דני רוה (וההשלמות בסוגריים מתוך פרשנויות קלאסיות ומודרניות על הטקסט), מתוך הספר חוטים פילוסופיים ביוגה של פטנג'לי (הקיבוץ המאוחד, 2010), ספר יפיפה שנדמה לי שלא זכה לתשומת הלב שמגיעה לו, ובו הרהורים פילוסופיים של רוה לצד תרגום חדש מהמקור של הטקסט החשוב הזה. מומלץ מאוד.
(3) Gandhi's Passion: The Life and Legacy of Mahatma Gandhi, Oxford, 2001. את רוב הספר הזה לא קראתי, אבל ממה שקראתי אני יכול לומר שהוא גולש קצת לכיוון ההגיוגרפי.
(4) Oxford, 1997

ועוד משהו קטן: מי שרוצה להתפלש ביתר שאת בהכפשות מרושעות על גנדהי יכול למצוא אותם במאמר הזה – pdf – שפורסם ב- 1983, במגזין Commentary, ואז הכה גלים גדולים. זו אמורה להיות ביקורת של ריצ'רד גרנייר על הסרט "גנדהי", אבל זה הופך למאמר ארוך, מלא בהשמצות, חלקן מבוססות על אמת וחלקן על חוסר הבנה של התרבות ההודית. נותר רק לשאול אם גנדהי היה תובע את גרנייר על דיבה לו היה חי.

ועדכון מהחזית המשפטית: טובלי, לסטר, עו"דינם וכל צוות הבוראים הגלקטי ספגו אתמול מפלה קשה בבית משפט השלום בחדרה. אכן, ניצחון ראשון וחשוב לעבדכם הנאמן ולחופש לבקר את הדרוש ביקורת, וכמובן שפירוט יבוא בהמשך, בע"ה ביום א'. בינתיים רק אומר שדרישתו של טובלי שאוריד את הפרסומים עוד לפני המשפט נדחתה בבוטות על ידי כב' השופטת, ונפסקו לטובתנו 5000 שקלים הוצאות משפט. התביעה כרגע עדיין מתנהלת.