אלקסיס דה טוקוויל
לא מזמו כתבתי על אבחנותיו הדקות של אלקסיס דה טוקוויל, שבביקורו בארה"ב בראשית מאה ה-19, בהיותו בן פחות משלושים, בחן את התרבות האמריקאית והגיע לתובנות מאלפות, ביניהן על מעמד הדת במדינה הדמוקרטית. אני רוצה להביא כאן עוד טעימה מאלו, ולפתח את הרעיון המובע בהן:
הראיתי כבר איך, בתקופות שבהן התרבות והשוויון הם נחלת הכלל, ניאות השכל האנושי רק בדוחק לאמץ לו דעות דוגמטיות, ותחושת נחיצותן מתעוררת בו רק לגבי ענייני דת. דבר זה מוכיח, קודם כל, שבתקופות כאלו חייבות הדתות להקפיד להצטמצם בתחומיהן שלהן יותר מאשר בכל תקופה אחרת; שהריי אם תבקשנה להרחיב את שלטונן מעבר לעינייני דת מסתכנות הן שלא יאמינו בהן בשום תחום.
[…] נראה לי שיש עוד אמת שהיא ברורה לא פחות: שבתקופות דמוקרטיות צריכות הדתות להתעסק במצוות חיצוניות פחות מאשר בכל תקופה אחרת.
כשעמדתי על המתודה הפילוסופית אצל האמריקנים הראיתי שבתקופות של שוויון אין דבר המקומם את רוח האדם יותר מרעיון הכפיפות לדפוסים חיצוניים. האנשים החיים בזמנים כאלה אין להם סבלנות לדברים שמן השפה ולחוץ; בסמלים הם רואים דברי הבאי ילדותיים המשמשים להסתיר או ליפות אמיתות שטבעי יותר לחשוף אותן לאור היום; אין הם מתרגשים למראה טקסים, והם מוכנים לייחס חשיבות משנית בלבד לפרטים של פולחן. האנשים שמוטל עליהם לדאוג לדפוסים החיצוניים של הדת בתקופות דמוקרטיות ראוי שישימו לבם היטב לנטיות הטבעיות האלה של בינת אנוש, כדי שלא יאבקו בהן שלא לצורך.
אמונתי בנחיצותם של דפוסים חיצוניים איתנה. יודע אני שהם מפנים את רוח האדם להתבוננות באמיתות מופשטות ומסייעים לו להיאחז בהן בחוזקה, עד שהוא מאמץ לו אותן בהתלהבות. איני מעלה בדעתי כי ייתכן לקיים דת שאין עימה מצוות חיצוניות; אך מצד שני, הריני משוכנע כי בעידן שאנו נכנסים אליו מסוכן יהיה במיוחד להרבות בהן יתר על המידה; ראוי לצמצם אותן ואין להותיר מהן אלא את המועט ההכרחי לשימור הדוקטרינה עצמה, שהיא תמצית הדת, בעוד הפולחן אינו אלא קליפתה בלבד. דת שתדקדק יותר בקטנות, שתהיה נוקשה ותעמיס על עצמה יותר מצוות של מה בכך בזמן שהבריות ייעשו שווים יותר, תישאר עד מהרה נחלתה של קבוצת קנאים אדוקים בתוך המון של קטני אמונה. (מתוך הדמוקרטיה באמריקה, 1840, תר. אהרן אמיר, הוצאת שלם, פרק ה', "איך הדת בארה"ב מנצלת מגמות דמוקרטיות" עמ' 462-460)
טוקוויל אם כן חושב שאין להטיל על האדם יותר מדי "מצוות של מה בכך", שהן אחרי הכל ה"קליפה" של הדת(1), ועדיף לצמצמן עד כמה שניתן, רק כדי לשמור על הדוקטרינה, שהיא "תמצית הדת". כך זה לפחות בזמן של שוויון דמוקרטי, של מרחב ליברלי, בו החופש נישא בפי כל ובשיתוף עם הרציונליות אינו מותיר לחוקי דת חסרי מובן אוהדים רבים. מי שיתעקש עליהם ימצא עצמו, טוען טוקוויל, חבר ב"קבוצת קנאים אדוקים" קטנה ונלעגת.
טוקוויל, למרות מוצאו הקתולי, מדבר כאן פרוטסטנטיות שוטפת, והרי המורשת שקיבלנו כולנו מהרפורמ ציה היא הזלזול בטקסים ובמצוות. לותר דחה את הסקרמנטים הקתוליים כחלק ממלחמתו בהיררכיה הקתולית (שהרי רק כמרים היו יכולים להעניק את לחם הקודש, למשל) וכחלק מהתיאולוגיית ה- Sola Fide שהוא פיתח, שמשמעותה "האמונה בלבד" (תביא לגאולה, ולא שום טקס). הסיבות הללו נשכחו, אבל הכיוון נשאר: מה חשוב, אנחנו נוטים לחשוב, אם המזוזה מוצבת באלכסון או אנכית לקרקע? מה, זה מה שחשוב לאלוהים? ומה שווה, אנחנו נוטים להרגיש, להתפלל מהסידור אם מחשבותינו בכלל במקום אחר? האם כך אכן יוצאים ידי חובת תפילה?
אבל אנחנו גם לא חושבים בדיוק כמו טוקוויל. בשביל טוקוויל הדת היא צורך חברתי ברור, ומהותה היא הדוקטרינה, כלומר העקרונות (האתיים בעיקר) שלה (אנחנו נזכרים כאן בקאנט כמובן). אולם עבור רובנו, גם החילוניים שבינינו, מהותה של הדת נחשבת כמימד ה"רוחני" שבה, כלומר כאמונה, ככוונה, כחוויה וכיוצא באלו תנועות דתיות שבנפש.
אבל אם נפנה אל מה שאנחנו חושבים בו בדיוק כמו טוקוויל, הרי שזה יחסינו ל"מצוות חיצוניות". אכן, כמו טוקוויל גם אנחנו לא מוצאים טעם בעשיית מצוות דתיות לא ברורות, בדקדוקי דקדוקים של הלכה. גם אם אנחנו יהודים שומרי מצוות, ומוצאים בהן טעם, הרי שאנחנו נזקקים לנמק טעם זה, להסביר את מעשינו – החל מ"הדת צריכה מסגרת מעשית" דרך "אחרי המעשים נמשכים הלבבות" ועד כל מני הסברים קבליים להשפעתן של המצוות.(2)
אבל גם כאן צריך להבחין היטב מה קובע טוקוויל, כי הוא קובע שני דברים שונים: ראשית, הוא טוען ש"בתקופות של שוויון אין דבר המקומם את רוח האדם יותר מרעיון הכפיפות לדפוסים חיצוניים". שנית, הוא טוען ש"האנשים החיים בזמנים כאלה אין להם סבלנות לדברים שמן השפה ולחוץ […] אין הם מתרגשים למראה טקסים, והם מוכנים לייחס חשיבות משנית בלבד לפרטים של פולחן".
הטענה הראשונה של טוקוויל היא שבעידן הדמוקרטי (שהוא כאן הלך רוח לא פחות מצורת ממשל) אין אדם רוצה שיכפו עליו דבר. האדם מרגיש עצמו עצמאי, אוטונומי, ולא מוכן לקבל הוראות או תכתיבים. הטענה השנייה של טוקוויל היא שבזמנים כאלה (וכאן הכוונה לדעתי היא יותר למסגרת הרציונלית שמושלת בכיפה בתקופתו/תקופתנו) אנשים לא מוכנים לשחק בכאילו. הם רוצים את הדבר האמיתי. הם רוצים להרגיש שמה שהם עושים הוא העניין עצמו.(3)
חזון הנביאים האקולוגי: בספר התנ"ך הזה, שיצא לפני שנה (על נייר ממוחזר, כתוב בדיו על בסיס סויה) מודגשים הפסוקים שדנים בכדור הארץ, והוא מלווה במאמרים על חשיבות איכות הסביבה מאת אנשי דת שונים.
אני מסכים עם שתי אבחנותיו של טוקוויל, אבל לא מסכים שזה אומר שעידן הטקסים תם. לא ולא: גם היום יש לנו טקסים (יומיומיים, לא רק חתונות וכו'), ואנשים נוטלים אותם על עצמם בחדווה רבה. דוגמאות לכך לא קשה למצוא: שימו לב למשל לשגעון האקולוגיה ששוטף את החברה המערבית. אני כמובן מאוד בעד לשמור על כדור הארץ, אבל אני חושב שקל לראות שבשם השמירה על הסביבה נעשים מעשים שהם יותר טקסיים מאשר פרגמטיים: כאשר אני מפריד את הזבל שלי וזורק אותו לפחים שונים זה יופי, אבל אם אני בין ה-5% הבודדים באוכלוסיה שעושה את זה, אז אני עושה את זה יותר כטקס מאשר כאמצעי להצלת הסביבה.
כך למשל גם אובססיית החיסכון במים (המוצדקת כמובן) שיש לנו בארצנו. כאשר אני סוגר את הברז תוך כדי צחצוח שיניים (בין הרטבת המברשת לשטיפת הפה), ובאותו זמן חקלאים משקים דונמים על גבי דונמים של גידולים, עיריות משקות דונמים על גבי דונמים של דשא, או לחילופין מי גשמים זורמים לים בלי להיות נאספים, ברור שהמאמצים שלי בטלים בשישים, ואינם אלא תוצאה של חינוך טוב וחיבה לטקסיות.
ואולי הדוגמא הטובה ביותר לעניין הזה בזמננו היא בין עדות הצמחונים. אנשים שמוכרחים לשאול (את מארחיהם, לא במסעדה) האם המנה שלפניהם היא חלק מתבשיל שהיה בו מתישהו בשר, או מסרבים לאכול בשר כאשר הם מוזמנים (למשל) לחתונה, אינם באמת תורמים בכך לצמצום הרג בעלי החיים, אלא מקיימים טקס שנועד לשמור על איזשהו "טוהר צמחי" שהם מטפחים לעצמם.(4)
עכשיו, כשאני כותב כאן "טקס", טעות תהיה לראות בזה דבר ריק מתוכן. הטקס כאן הוא דבר מלא: מלא בתוכן מוסרי. הטקסים שהוזכרו כאן הם כולם פעולות שבעצם עשייתן הן מגשימות את עמוד השדרה המוסרי שלי, מוציאות מהכוח אל הפועל את המצפון שלי. וזה דבר חשוב מאוד כמובן: כך אני בונה את עצמי (ואת העצמי) כאדם מוסרי. ההבדל בין הטקסים הללו לטקסים בימי קדם (או כיום, במסורות הדתיות) הוא שהטקסים של פעם נועדו לכונן או לחזק את הקשר שלי עם האל, ואילו הטקסים היום מיועדים לכונן או לחזק את הקשר שלי עם אידיאל מוסרי מסויים. ההבדל הוא מהותי, אבל קטן: האל אינו מובן לנו, ואילו המוסר מובן.
אולי כדאי להזכיר כאן את הגדרתו של מקס ובר ל"סגפנות תוך-עולמית". כתבתי על כך כאן, כך:
כדי להסביר את היווצרותה של הרוח הקפיטליסטית מתוך האתוס הפרוטסטנטי נזקק ובר להבחנה הבסיסית שטווה בין אסקטיות למיסטיקה, שיכולים להוות אבות-טיפוס לשני סוגי הרגש הדתי בכלל: מחד נמצא המיסטיקן, הרואה עצמו כבית קיבול לאלוהות, המבקש לרוקן את עצמו כדי להתמלא על ידה, וגישתו כלפי העולם, קובע ובר, היא של דחייה, אפתיות ופאסיביות. מאידך עומד הסגפן, המבקש לשמש כלי בידי האל, לקיים את דברו ולגרום גם לאחרים לעשות כן, וגישתו כלפי העולם היא של יוזמה, תיקון ופעלתנות. בעוד המיסטיקן יקבל את קשיי הקיום מתוך כניעה ושפלות רוח, יקום האסקטיקן אל מול העולם הפגום וינסה לשפרו. המיסטיקן, טוען ובר, יבקש את גן העדן בבריחה מן העולם. האסקטיקן ינסה להפוך את העולם לגן עדן.
זו כמובן חלוקה גסה מאוד, אבל לעניינינו חשוב רק להבין שהאסקטיקן, הסגפן, פועל בעולם מתוך מחוייבות למושג מופשט ועליון. הוא כלי בידיו של אידיאל. פעם זה היה האל. היום זו, למשל, הסביבה. פעולותיו לא באמת מקרבות את ימות המשיח, או מורידות את הטמפרטורה של כוכב-הלכת, אבל הן נותנות לחייו כיוון, ואף מכוננות אצלו תודעה של גאולה קרבה.
טוקוויל אם כן לא צדק אם חשב שטקסים כשלעצמם לא יתקבלו על האדם המודרני. אנשים אוהבים טקסים וזקוקים להם. אבל צדק בכך שידע שאם על האדם בדמוקרטיה לבצע טקסים, יהיו אלה חייבים להיות טקסים שהם 1) וולונטרים, כלומר שאיש לא יכפה זאת עליו; 2) מובנים, כלומר שיהיו משמעותיים עבורו מבחינה רציונלית. אם אני צודק והטקסים הללו הינם פעולות אתיות, אקטים פרפורמטיבים של בניית מערך מוסרי, הרי שהם כמובן חייבים להיות וולונטרים ומובנים. ואכן, יאמר קירקגור, אלה בדיוק סימניו של המוסר, בשונה מהדת: הוא וולונטרי, והוא מובן. הדת נכפית עלינו, והיא חידתית.(5)
—
(1) האם אהרן אמיר שיחק כאן בכוונה עם המשמעות הקבלית של המילה? האם מישהו מכיר את המקור הצרפתי?
(2) אכן, החל מהמאה ה-12 ניתן לראות שליהודים כבר יש בעיה לקיים מצוות רק כי "אלוהים אמר", ונבנות מגוון של מסגרות פרשניות של טעמי מצוות (קבלה, פילוסופיה, אסטרולוגיה).
(3) ובעצם, הרי מה שאמיתי פשוט עבר מקום: מהחוץ (מצוות האיברים) לפנים (רגש או הגיון).
(4) כותב הרשימה הינו צמחוני, משתדל להיות ידידותי לסביבה וסוגר את הברז בעת צחצוח שיניים.
(5) וכאמור לעיל, עבור רוב שומרי המצוות בימינו הדת אינה עניין שנכפה עליהם, ואינה חידתית – הם בוחרים בה, והיא מנומקת לעילא. קירקגור היה טוען שהם לא ממש דתיים, ולדעתי יש בזה משהו.
