טרנספורמציה

על לא-דבר

     הוא איבד כל משמעות. היה זה כשגילה כי כל דבר שיעשה, כל דבר שיחווה, כל דבר שעשוי לקרות לו או שהוא עשוי לראות אותו קורה, כל דבר כזה יהיה, בסופו של דבר, רק דבר. רק עוד דבר. ובבת אחת כמו נסגרו עליו שלוש-מאות שערי בינה ושלוש-מאות שערי חכמה, נסגרו עליו שלוש-מאות שערי דעת ונסגרו בפניו כל הרצונות וכל התשוקות, כל התקוות וכל מיני החלומות. הוא התרומם והתיישב על השמיכה שפרש על הקרקע לצד חבריו. ההכרה הזו פגעה בו כששכב לפני השינה, לפני השינה שכבר אותו הלילה לא באה, והוא נותר להביט קדימה אל תוך החושך בפה פתוח ובעיניים פעורות, פתוח אל ריקות הלילה, נותן לריקות שבתוכו להיפגש עם זו שמלפניו, ולא היה בו כלום וכלום לא היה עוד בשבילו.

     הוא לא בכה. דמעות לא ירדו מעיניו משום שדמעות דורשות כיוון, דורשות עבר או עתיד, שכן כדי להצטער על דבר-מה דרוש דבר-מה אחר להשוותו אליו, דרושה תקווה או חרטה, ולו, וזה הרי בדיוק מה שהבין, לו לא היה יותר דבר, משום שכל דבר היה בסך הכל דבר. הכל נהיה שווה אל מול ליבו. בדברים לא היה לו עניין יותר – הוא רצה משהו אחר, משהו באמת אחר. אך כל שהיה לו הם דברים, וכל שראה היו דברים, וכל שחשב היו דברים, והוא שקע יותר ויותר בתוך חוסר המשמעות שמילאה אותו, לראשונה בחייו.

     רק אתמול עוד היה מלא מרץ וכיוון, מלא שליחות קדושה, מלא ברכה וזעם. עכשיו ריק.

     כל הלילה לא ישן. הביט אל החושך – דבר – והעצים המעטים שמסביב – דברים – על החברים שישנים – דברים – ועל הכוכבים שמעליו – דברים. ישב והיה, בקושי נשם, הרגיש רע, אך ידע – והידיעה הזו גרמה לו להרגיש רע עוד יותר – ידע שגם ההרגשה הזו היא בסך הכל דבר, שאין בה שום ייחוד, שאין בה שום שינוי מהפכני, שום שינוי אמיתי, שאין בה אחרות. גם מה שהרגיש, גם מה שעבר במעמקי נפשו – גם אלו היו כולם דברים.

     עם אור ראשון החלו חבריו לנוע ולהתהפך על משכבם, החלו להתעורר, וגם תנועותיהם לא עודדו אותו. בלילה לא השתעמם מפני ששום דבר כבר לא עניין אותו וכל דבר היה תפל במידה שווה, ועכשיו גם אלו המתעוררים היו שווים בעיניו, עיניו הריקות, לתנועות העשבים ברוח ורעשי ההתעוררות שלהם היו חסרי פשר כנביחות הכלבים שנשמעו מרחוק.

     חבריו קמו וקיפלו את שמיכותיהם, והוא עדיין ישב ריקני על שלו, אך כשפנו אליו והאיצו בו קם מיד ונהג במותם. אבל בפועלו – לראשונה שם לב מלא לתנועותיו – היה מודע ממש לאופן בו אירגן את ציודו, לצורה בה זז, לרגשות המעטות אותן הרגיש. כל דבר נרשם בו וזכה לציון שמו, לתיוג חרישי בתוכו, וכל כינוי כזה הביע בו עוד תו עדין של אכזבה, של אֵבֶל על כי הכל כל-כך פשוט, כל-כך תמים, כל-כך רגיל. ולא היה זה מפני שארגון ציודו היה דבר יומיומי – וזה מה שהעצים בכל פעם את תוגתו – רגילותם של הדברים לא נבעה מחוסר ייחודם בין דברים אחרים, כאילו שיקיצה בבוקר אחרי שנת-לילה בצד הדרך לדמשק, בשליחות-קודש, היתה פחות מיוחדת מחוויות ליל-כלולות. שוב: ההשוואה בין דברים חדלה לגביו, מספיק היה לו שכל החפצים שאסף, הפעולות שעשה, כל הרגשות שהרגיש היו כולם דברים, היו כולם עצמים או תופעות, היו כולם התרחשויות, היו בסך הכל חלקי-מציאות כדי שתעלנה בו הרגשות של ריקנות, תפלות, סתמיות.

     הכל היה רגיל, והכל יהיה לעולם רק כרגיל, כי לא חשוב מה יתרחש, לא חשוב מה יקרה – אפילו אם יגיעו בשלום לדמשק ויתפסו שם את אותם כופרים ויאסרו אותם – כל דבר שיתרחש יהיה רק דבר, ובכך יהיה, כך הבין עכשיו לדאבונו, זהה בכל מובן משמעותי לכל דבר אחר. אין הבדל בין דברים, לפחות לא הבדל אמיתי, משמעותי.

     חבריו ברכו את ברכות השחר. אחר הטילו את מימיהם והחליפו הלצות, עודדו אחד את השני, ואת עצמם, לקראת המשך ההליכה. אז תקע כל אחד מהם מעט בשר מלוח בפיו, קשר על עצמו את ציודו. הגבוה גם בדק שהצידה הנוספת קשורה היטב לסוס היחיד שהיה להם. השמש כבר הדליקה את השדות סביבם כתום, והם התחילו לצעוד צפונה, שותקים. לפחות עוד כמה ימי הליכה היו לפניהם, והיה חשוב להם הלילה להגיע לנקודת ישוב, כדי שיוכלו למלא את נאדיות-המים שלהם, לקנות מזון נוסף ולישון בביטחה ובנוחות.

     הוא היה עייף, אך העייפות הינה בסך הכל תופעה נוספת. הוא הלך, וכל צעד היה ריק ממשמעות בדיוק כמו קודמו, כמו זה שאחריו. כל הבוקר עבר עליו כך, תוך מודעות שהיתה בהירה וחדה לכל התרחשות ותנועה, אך גם ריקה מכל תוכן ממשי, כלומר מכל תוכן משמעותי, מכל משמעות שהיתה יכולה לעורר בו רגש אמיתי. חבריו היו זרים לו לחלוטין, והם עצמם לא שמו אליו לב. דבוקים היו באותה התלהבות שאחזה גם בו בכל אותם ימים רוויי פעילות, ימים בהם חש יותר מאי-פעם את צדקת דרכו, את היותו לוחם למען הצודקת שבמטרות: למען שמירת אחדות עמו, אחדות דתו. עם מכתבים מאת הכהן הגדול בחגורותיהם, מכתבי-רשיון לאסור את המינים בבתי-הכנסיות בדמשק הם יצאו לדרך לפני כמה ימים, יצאו מירושלים מלאי רוח-קרב, מלאי שמחה. יצאו לעשות דין.

     אך עתה היה ללא כיוון וללא כל מטרה. זה התחיל כשרק שכבו לישון בצד הדרך. כמעט שכבר נרדם ואז עלה בתוך ראשו אותו חלק מן המגילה האסורה שהתגלגלה לידיו. הוא לא היה צריך לקרוא בה, ידע, אבל כאילו בעל-כורחו נמשך אליה ולפני שהחזירה אל שוכן-המדבר אשר נתנהּ לו, הספיקו עיניו לקלוט את הפסקה בה היא נחתמת. עיניו עברו עליה ושכלו מיד זכרה, כפי שמשחר נעוריו הורגל לזכור קטעי כתובים. ובה היה כתוב "ולפני דרוש המשפט את אשר לו והאמת את הראוי לה, נכין את נפשינו למען ניקח ולא נילקח, ונבטח ולא נבוש וננוח עם אבותינו ולא נעונה ביד אויבינו; כי נעורי העולם עוברים וכוח הבריאה כבר בא עד קיצו ובוא הזמנים הוא קצר ועבור יעברו להם וקרוב הכד אל המבוע והאנייה אל החוף ומורד הדרך אל העיר והחיים אל הקץ".

     והוא חשב עליה שוב והוא נזכר איך הכתוב הכה בו אז, כשקרא אותו לראשונה, ואיך פחד שאכן כן, שאכן נעורי העולם עבור עברו, ושהחיים כולם קרובים אל סופם, ושהכל הכל הולך לאין. ואז, בשוכבו בלילה תחת לרקיע הכוכבי שוב נחרד מדברי הנבואה הללו והתכווץ כולו אל תוך עצמו, אך פתע מחשבה שניה עלתה לפניו והוא פתאום כלל לא הבין על מה פחד, ואיך ייתכן בכלל שלעולם יבוא קץ, שהרי גם אם יושמד העולם כמו שהשמידו כבר האלוהים בפעם הראשונה עם המבול, וגם אם הפעם יהיה זה הרס מוחלט, ולא יהיו כל ניצולים ולא תהיה כל אדמה, הרי עדיין ישאר דבר, כלומר תמיד יהיה משהו, יהיו דברים, כי לא ייתכן שלא יהיה דבר, כי גם התוהו הוא דבר, וגם הרוח היא דבר, וגם ריק הוא דבר, דבר תמיד יהיה, לא ייתכן שלא יהיו דברים, לא ייתכן, כך חשב, לא ייתכן שיהיה רק אין.

     ובשנייה הראשונה שמח מאוד על תגליתו ונתמלא אושר, אלא שאחרי דקה נוספת שקע עמוק בתוך אותה המרה, שכן הבין שבדיוק משום שלא ייתכן קץ לעולם או חידלון מוחלט, הרי שכל עולם שיהיה, כל מציאות שנבראת וקיימת, שווה במהותה לכל אחת אחרת, שאין ממש היסטוריה, ושדווקא משום שאין אסון גדול בכך שהדברים כל הזמן שונים ומשתנים, גם אין למה לשאוף, אין מטרה ואין תכלית וסוף, אין שום דבר שהוא עדיף ממש על קודמו, כי יש רק תחלופת דברים, וממילא תמיד יהיו דברים, ואין בין הדברים בעצם ובאמת כאלו שטובים יותר ואין דברים שווים פחות, וכל דבר הוא רק דבר, וככזה הוא סתמי, רגיל, תפל. כך הכרה שהחלה כאמת גדולה ומשמחת, כסיבה לאושר ולחיים, הפכה גביש-מלח גדול, כבד, אשר סופח אליו כל טעם והופך הכל אחיד, הכל חסר ייחוד, הפכה לסלע משוננת הקורעת חור גדול ברשת המשמעויות, קורעת חור גדול ומותירהו ריק.

     ומאותו הרגע, המום לנוכח תגליתו המזוויעה, בילה את כל הלילה בוהה פקוח-עיניים בדברים כולם, בדברים שאינם מחזיקים עוד בשבילו כל משמעות.

     לפנות הצהריים, אחרי כמה שעות של הליכה, עצרו חבריו והוא עימם. תחת עץ בצד הדרך פרסו ארוחתם, בירכו על המזון ואכלו. הוא לא אכל ולא רצה גם להסביר מדוע. ישב דומם, ריק בתוך כלל כל הדברים, גם הם ריקים. כשקמו קם איתם והם המשיכו והלכו, והשמש חיממה מאוד, אך חום הוא רק עוד הרגשה.

     אין מהויות, התחיל לחשוב שוב, אין מהות לשום דבר. הכל דברים, וכל הדברים שווים, וכל דבר הוא רק דבר. על כן אין יהודי ואין יווני, אין עבד ואין בן-חורין, אין מילה ואין ערלה, אין זכר ואין נקבה. אוי-לי מהדברים כולם, חשב, אוי-לי מהמילים. אוי-לי מהגופים ואוי-לי מהחוקים. חייב להיות משהו, זעק בתוך עצמו, חייב להיות משהו שאיננו משהו, חייב להיות קיים יש שאיננו דבר, חייב להיות מוצא לאן לברוח מהעולם. אינני רוצה עוד שום דבר, בכה, איני רוצה עוד אף דבר מן הדברים, והוא השליך מנפשו בשאת-נפש ובמיאוס את כל הדברים שבה ובכללם את כל הרצונות ואת כל השאיפות ואף השליך ממנה את כל התקוות והתשוקות, ואז השליך בהכנעה גם את נפשו עצמה. והנה פתאום נגה עליו מסביב אור מן השמים.

סיפור על הארה ופחד: המקרה המוזר של סוזן סגל

סוזן סגל

קריאת ספרה של סוזן סגל, לפני כחודש, הביאה אותי למשבר אמונה. כן, לפעמים זה עדיין קורה, ברוך השם. "Collision with the Infinite" הוא אוטוביוגרפיה רוחנית מרתקת המתארת את חייה של סגל, יהודיה אמריקאית שהמיוחד בה הוא תהליך ההארה הספונטאני שעברה: יום אחד זה פשוט נחת עליה, כמו ברק על עץ בודד. אבל תהליך ההארה של סגל מוזר וייחודי לא רק מבחינת אופיו הפתאומי וחסר ההכנה – כי סגל סבלה מההארה שלה: לסוזן סגל היה ממש לא נעים לגלות שהיא לא אינדבידואל נפרד ונבדל מהקיום כולו. להפך: זה הפחיד אותה לאללה. איך זה יכול להיות? זה בדיוק מה ששאלתי את עצמי, ואנסה להציע הסבר חלקי לדבר. אך תחילה, הנה סיפורה.

סוזן סגל, דור שני לניצולי שואה, נולדה בארה"ב ב- 1955 וגדלה בלייק-פורסט, עיירה קטנה ליד שיקגו. בדרך כלל נוהגים לתאר אותה כאישה ממוצעת, חפה מכל תרגול רוחני או אף עניין בכזה, אך ההפך הוא הנכון: סגל גילתה נטייה טבעית לעולם הרוחני כבר מילדות, וגם הטרנספורמציה שהיא עברה לא היתה בשום אופן מיידית; כפי שנראה, התהליך בו היא התעוררה למציאות היה ארוך והדרגתי.

היא, טניסון והמהארישי מהש יוגי

כבר כשהיתה ילדה היתה אוהבת סגל לשבת בעיניים עצומות ולמלמל את שמה עד שבנקודה מסויימת, לדבריה "כמו ספינה שניתק פתאום החבל בינה ובין החוף", היא צללה לתוך "מרחב עצום". פחד שהתעורר בה היה מחזיר אותה אל החוף, עד הפעם הבאה. התרגול הספונטאני הזה זהה בדיוק לזה של לורד אלפרד טניסון, המשורר האנגלי המפורסם. הוא מצוטט בספרו הקלאסי של וויליאם ג'יימס, "החוויה הדתית לסוגיה" כאומר:

I have never had any revelations through anaesthetics, but a kind of waking trance — this for lack of a better word — I have frequently had, quite up from boyhood, when I have been all alone. This has come upon me through repeating my own name to myself silently, till all at once, as it were out of the intensity of the consciousness of individuality, individuality itself seemed to dissolve and fade away into boundless being, and this not a confused state but the clearest, the surest of the surest, utterly beyond words — where death was an almost laughable impossibility — the loss of personality (if so it were) seeming no extinction, but the only true life. I am ashamed of my feeble description. Have I not said the state is utterly beyond words?

גם כשגדלה נמשכה אל החיים הרוחניים: תקופה ארוכה היא התלהבה מאוד מתנועתו של המהרישי מהש יוגי. ב- 1973 החלה לתרגל מדיטציה טרנסאנדנטלית ושנתיים לאחר מכן כבר שירתה כמורה באחד המרכזים של התנועה. המדיטציה בשבילה היתה כמעט טבעית, והיא היתה שוקעת בקלות באותו "מרחב" חסר גבולות ואפיונים, ממנו היא היתה בורחת כאשר הפחד, שהיה תמיד מלווה את החוויה הזאת, היה גדול מדי.

למרות שלא הסתדרה עם חבריה בדרגות הגבוהות של תנועתו של המהרישי (היא מתארת אותם כשתלטנים, כעוסים וגסים), סגל שמרה אמונים לשיטה, ובסוף 1976 הצטרפה לקורס ה"סידהים" (כוחות-על) שהתנועה התחילה אז להפעיל, עם דגש על מה שהיום כולם מכירים בשם "תעופה יוגית". זה כבר היה יותר מדי בשבילה. סגל התפלאה שהמהארישי, שממנו שמעה לא פעם על אי-נחיצותם של כוחות מיוחדים שכאלה, פתאום מלמד את מה שהוא עצמו הגדיר כ"הסחות דעת". בסיומו של אותו קורס (של חצי שנה) היא עזבה את התנועה שלו לתמיד.

ואיתה את רוב העניין שלה ברוחניות. היא עברה לקליפורניה, למדה ספרות אנגלית בברקלי, וב- 1980 עברה לגור בפריז. שם, בהרצאה של הפילוסוף ברנאר אנרי-לוי, פגשה את מי שיהיה בעלה. הם חיו בפריז, התחתנו אחרי שמונה חודשים, אחרי שנתיים היא נכנסה להריון, והכל נראה כאילו מושלם ממנו אין. ואז זה קרה.

כמו מקל דינמיט

זה קרה באביב. חזרתי הביתה לדירתי בגדה השמאלית, אחרי שיעור לנשים הרות בקליניקה בקצה השני של העיר […] כמה אוטובוסים עברו לפני שראיתי את מספר 37 מגיע במורד השדרה הרחבה. […] כשעמדתי בתור הרגשתי פתאום איך אוזני נפקקות, כאילו הן מגיבות לשינויי לחץ במטוס נוחת. הרגשתי מנותקת מהמתרחש מולי, כאילו אני אטומה בתוך בועה, ללא יכולת לפעול אלא בצורה מכאנית לגמרי. הרמתי את רגל ימין שלי כדי לעלות לאוטובוס והתנגשתי חזיתית עם כוח בלתי-נראה, שחדר אל תוך הכרתי כמו מקל דינמיט שפיצוצו החרישי מבקיע לרווחה את דלת התודעה הרגילה שלי ומחלק אותי לשניים. בחלל הפעור שנוצר, מה שקראתי לו "אני" נדחף בכוח למיקום חדש מאחור ומשמאל לראש שלי. 'אני' הייתי כעת מאחורי הגוף שלי, מביטה בעולם ללא שימוש בעיניים.

סגל ממשיכה ומתארת עת המצב אליו היא נכפתה להיכנס כְּזה הידוע מהספרות המיסטית בתור "העד" (witness consciousness), בו היא חווה עצמה כעדה פאסיבית לכל מעשיו של גופה ומחשבותיו של מוחה. היא לא אהבה את זה. למעשה, מיד עם הפיכתה ל"עד" הופיעה גם אימה עצומה. סגל מתארת את המצב כקו הגבול בין קיום לאינות, ומספרת איך שהמיינד שלה, מוטרף מפאניקה, ניסה בכל מאודו לשמור על עצמו קיים, ולכן לא חדל מלהפריח מחשבות ושאלות, ללא כל יכולת להבין מה בעצם התרחש.

לאורך החודשים הבאים ניסתה סגל בכוח לחזור למצב "הנורמלי" על ידי כל מני תרגילים של כוח רצון או מניפולציות של החושים. שום דבר לא עזר, ולאורך כל הזמן הפחד שאחז בה רק הלך וגבר, מגיע למימדים של חרדה פתולוגית, כשסגל סובלת מרעידות בלתי נשלטות ומהזעה בלתי פוסקת. היא מתארת את התקופה הזאת פשוט כ"סיוט".

חוויה של חיים ללא זהות עצמית

אחרי כמה חודשים [מספרת סגל], משהו שוב השתנה: העד נעלם. המצב החדש היה הרבה יותר מוזר, ולכן עוד הרבה יותר מפחיד, מזה של החודשים הקודמים. […] העלמותו של העד היתה העלמותם של השרידים האחרונים של זהות עצמית. העד לפחות היווה מיקום ל'אני', למרות שמיקום מרוחק. עם התמוססותו של העד כבר פשוט לא היתה שום חוויה של 'אני'. החוויה של זהות פרטית נעלמה ולא חזרה עוד לעולם.

"החוויה של חיים ללא זהות עצמית, ללא קיום כמישהו, כ'אני', קשה לתיאור מאין כמוה, אבל בלתי אפשרי לטעות בה" היא כותבת. מה שהפתיע את סגל הוא שלמרות זאת, ולמרות החרדה שרק התגברה, היא באופן מפתיע תיפקדה מצויין. למעשה, היא ניהלה את חייה אפילו יותר טוב מלפנים. רק המיינד לא הפסיק לשאול שאלות על מה שלא היה יכול להבין: "מי חושב? מי מרגיש? מי מפחד? אל מי האנשים האלה מדברים ומי מדבר חזרה?" וכו'. סגל הרגישה שהיא (מי שלא תהיה) משתגעת, וקבעה תור לטיפול אצל פסיכיאטר.

כך החל עשור מפרך ועגום בחייה: עשר שנים היא נגררה מפסיכיאטר לפסיכולוג וחוזר חלילה, מתארת באזניהם את מה שלא ניתן לתיאור, מקבלת תרופות או תרגילים שונים לביצוע, ומתוסכלת מחוסר השפעתם, לבד משקיעתה יותר ויותר בתחושה שהיא פשוט משוגעת. היא ילדה את בתה, התגרשה מבעלה (שלא יכול היה להבין מה לא בסדר איתה) ועברה חזרה לארה"ב כדי לעשות דוקטורט בפסיכולוגיה בעצמה, בניסיון למצוא תרופה למצבה.

מדי פעם היא פגשה מישהו שאמר לה שמה שהיא חווה הוא דווקא האידיאל של תורות רוחניות רבות, אבל היא לא יכלה להאמין לזה, "משום שכל רעיון שאי פעם שמעתי על התפתחות רוחנית היה מבוסס אך ורק על עונג ואקסטאזה. זה נראה בלתי אפשרי שחוויה רוחנית אמיתית יכולה להיות מפחידה כמו המצב שבו מצאתי את עצמי […] המיינד לא היה מוכן לקבל שאינותה של עצמיות אינה תופעה פתולוגית".

מפגש עם הבודהה

ב- 1992, עשר שנים אחרי ה"התנגשות עם האינסופי" ושנה אחרי שהשלימה את הכשרתה כפסיכולוגית קלינית (והתייאשה סופית מהאפשרות שפתרון למצבה ימצא בפסיכולוגיה), היא התחילה שוב להתעניין בתורות רוחניות. היא קראה כל דבר שמצאה, ולבסוף הגיעה לבודהיזם. כאן התלהבה מכרכים שלמים שתיארו את אותן חוויות חסרות-אני שעברה, שהסבירו בפירוט איך שהן מהוות למעשה זיהוי אמיתי של המצב שתמיד היה: שאין לה (או לאף אחד אחר) שום גרעין מרכזי ומתמשך של עצמיות, ושלמרות זאת הדפוסים השונים של הגוף והנפש ממשיכים להתקיים ללא כל בעיה – כולל אלו הפחות נעימים.

היא הבינה אז שלא רק תיאורי החוויה הרוחנית כחגיגה של עונג ואקסטאזה הטעו אותה. סגל, שכל השכלתה הרוחנית הגיעה מתנועתו של המהארישי, מספרת שהוא אף פעם לא דיבר על מצב בו האני נעלם. עתה לראשונה נתקלה בתיאור לא רק מפורט, אלא גם חיובי, של המצב הזה.  מאידך היא גם פגשה חבר שהזכיר לה שהמהארישי טען בפירוש שהדרכתו של גורו נחוצה מאוד דווקא בשלבים הגבוהים יותר של ההשגה הרוחנית, שהוא זה שמאשר את ההארה ושללא נוכחותו יכול המתלמד לתעות בדרכו ולמצוא עצמו אבוד ביער חשוך של בלבול ופחד.

זו היתה תחילת היציאה של סוזן מאותו היער. זמן מה אחר כך היא נפגשה עם ז'אן קליין, מורה אדוויטה צרפתי, שהרגיע אותה מאוד. אחריו היא שוחחה עם כריסטופר טיטמוס, שהסביר לה על החשיבות שבמילים שיבהירו לה מה בדיוק קרה לה. "מתוך האישור החיובי למה שעברת תבוא השקטת הפחד. מתוך השקט יבוא השפע של החוויה והעמקת התובנה", אמר לה. היא דיברה גם עם ג'ק קורנפילד, ראם דאס, פאפאג'י, גנגאג'י ואנדרו כהן. אחרי השיחה עם כהן היא ראתה לראשונה איך הריקות מהאני היא באותו זמן מלאות באינסוף המבריק של הקיום.

המצב הטבעי

בעקבות כל הדברים המעודדים ששמעה, הרגישה סגל טוב יותר, אבל עדיין לא היתה חופשייה לחלוטין מההרגשה שמשהו לא לגמרי בסדר איתה. על פי עדותה, השלב השלישי בטרנספורמציה הרוחנית שלה הגיע, ב- 1993, אחרי אחת-עשרה שנים של מצוקה, באותה פתאומיות בו הגיעו שני הקודמים:

בעיצומו של שבוע רב אירועים נסעתי צפונה כדי לפגוש חברים, כשפתאום שמתי לב שאני נוסעת דרך עצמי. במשך שנים לא היה כל עצמי בכלל, אבל כאן על הכביש הכל היה אני עצמי, ואני נסעתי דרכי כדי להגיע לאיפה שאני כבר נמצאת. מבחינה מהותית לא נסעתי לשום מקום מפני שכבר הייתי בכל מקום והייתי כל מקום. הריקות האינסופית שידעתי שהיא אני היתה כעת המלאות האינסופית של כל מה שראיתי.

סגל ראתה כעת שלא רק שאין עצמי – אין גם אַחֵר. העובדה שאין גרעין נבדל של עצמיות, שאין מהות פרטית, עוררה בה סוף סוף את ההבנה המשלימה, המתבקשת, שכל הדברים כולם חולקים את אותה מהות אחת. "מה שנותר כאשר אין אני הוא כל מה שיש", היא כותבת, וכל מה שיש נראה לה פתאום חי ומלא אור.

רק אחרי שנתיים התחילה סגל המאושרת לדבר על הגילוי שלה עם חברים. היא התעקשה שהיא לא מורה רוחנית, אלא מתארת בפשטות את "המצב הטבעי", את המהות, את בסיס הקיום, שהיא כינתה "המרחב" (או הנירחבות? – "vastness"), שהוא מאז ומעולם אנחנו עצמנו, גם אם אנחנו לא מודעים לכך. סגל חגגה את חייה כאותו מרחב.

אבל בסוף 1996 התחילה סגל לחוות אירועים אנרגטיים רבי עוצמה. תחילה הם היו מענגים, אבל במהרה הם החלו להטריד אותה. סגל פרשה מהציבור ונחה בביתה רוב הזמן. היא החלה לאבד קשר עם אותו מרחב, ונעה בינו לבין המצב תודעתי האנושי הנפוץ. פעם אחת טענה שהיא רואה מלאכים. בפברואר 1997 היא לא יכלה לעמוד בכוחות עצמה או להחזיק עט. גם הזיכרון שלה נפגע ובעצת רופאים היא נשלחה לסריקת מוח. הצילומים גילו גידול סרטני גדול בראשה. אי אפשר היה להוציא את כולו בניתוח, ובראשון באפריל סוזן סגל נפטרה. בהלוויתה שולבו מוטיבים טיבטים ויהודיים.

אז מה היה לנו כאן?

מה בעצם קרה לסוזן סגל? נדמה לי שאין ספק שהיא עברה תהליך של הארה. על פי התרשמותי, אחרי השלב השלישי בתהליך ההתעוררות שלה, היא היתה מה שנהוג לכנות מוארת. ייתכן שהיא הדגישה באופן מוגזם את המימד המוחלט של המציאות (עניין שכיח אצל מוארים טריים), אבל סביר להניח שזה היה נפתר עם הזמן. מה שברור הוא שאם חשבתי בעבר שהארה היא בעיקרה הבנה מסויימת, ואם סיפורה של סגל מדוייק, טעיתי. סגל לא הבינה כלום. סגל עברה שינויים במוקד ההזדהות של ההכרה שלה. ההזדהות של הכרתה עם האגו שלה נקטעה, והיא (כלומר אותו אורגניזם, או אותה הכרה) איבדה את מוקד ההזדהות שלה, תחילה לא לחלוטין ולבסוף לגמרי, עת היא חשה שהיא עצמה הכל וכלום. בכל אופן, היא לא ידעה איך לפרש את השינויים התודעתיים האלה וזה הכניס אותה לפאניקה.

למה הפאניקה? לדעתי בראש ובראשונה מתוך חוסר ידע. כן כן: ידע אינטלקטואלי, "שכלי", מהסוג שאנחנו כל כך אוהבים לזלזל בו. כפי שכתבתי פעם, הרעיון כי החוויה המיידית היא עיקר העיקרים ועל כן מותר ואף רצוי לזנוח כל צורה של השכלה לא היה כמעט אף פעם מקובל על מיסטיקנים. בכל המסורות הרוחניות ארוכות השנים, החל מהסאמקיה והאדוויטה ודאנטה ההינדואיסטיות, דרך הבודהיזם (תרוואדה ומאהיאנה), עבור במסורות המיסטיות הנוצריות והמוסלמיות וכלה בקבלה – כולן הדגישו את החשיבות, אם לא ההכרחיות, של לימוד אינטלקטואלי של הדרך הרוחנית ושל המצבים המבורכים אותם אנחנו מנסים לממש בחיינו. אותו לימוד שאמור לצעוד יד ביד, עקב בצד אגודל, עם תרגול הפרקטיקות הרוחניות השונות.

(כמובן, תמיד היו גם מסורות רוחניות שהיו על גבול היציאה מן המסגרת, או אף דרשו לשבור אותה. כאלו הן, לדוגמה, חסידות רבי נחמן מברסלב, הזן היפני והסיני, הדזוג-צ'ן הטיבטי ואסכולות שונות בטנטרה ההינדית. אך אם נבדוק נראה שבצד האזהרה מפני עודף אינטלקטואליזציה, בדרך כלל בא גם הדגש על חשיבותה של המסורת או הדרך המסוימת וחשיבותה של ההתמדה בה. כפי שעם כל הזלזול בכושר השכלי לא עלה על דעתו של רבי נחמן מברסלב להורות לתלמידיו שלא ללמוד הלכה, כך גם דוגן, ממורי הזן הגדולים בכל הזמנים, הקדיש מקום לספריה במנזר שהקים, ואף התעקש על קיום טקסים בודהיסטים מסורתיים.)

על פי האבהידהרמה (תורת הנפש וההתעוררות של הבודהיזם המוקדם), לעתים כאשר מגיע אדם בצורה פתאומית לחוויה של חוסר-אני הוא מרגיש לא חופש או שחרור גדול אלא דווקא פחד, וזאת משום חוסר המוכנות שלו לחוויה והבוסריות שלה. סגל ממש לא היתה מוכנה למה שקרה לה. היא לא ידעה מה זה, הידע הרוחני שהיה לה לא דיבר בכלל על אופציה כזאת, ולא נותר למיינד חסר הישע שלה אלא להסיק שהיא התחרפנה. מכאן הפחד, שלא נרגע גם אחרי שנים מפני שכמעט כל אחד ששאלה את עצתו היה גם כן בטוח שהיא עברה אירוע פתולוגי.

התעוררה מחלום?

זה אולי מסביר את הפחד. אבל אותי מטרידה שאלה אחרת: איך זה שסגל לא ראתה מיד, אינטואיטיבית, בבהירות חסרת פשרות, שמה שעובר עליה הוא אמיתי, שחותמת האמת טבועה לעומק כל תפיסת המציאות החדשה שלה? איך לא היה ברור לה שהיא "התעוררה מהחלום", "יצאה מהסרט", "רואה את טבע הדברים", "ערה בפעם הראשונה"?

השאלה הזאת עולה כמובן על רקע הנחת המוצא השכיחה, על פיה ככל שהמחפש הרוחני יעפיל מעלה בסולם הרוחני גם יהיה ברור לו יותר ויותר שהוא אכן קרב אל האמת לאמיתה, וברור לא מפני שככה סיפרו לו, אלא מתוך תחושה אינטואיטיבית, בלתי-אמצעית, ש"אהה! ככה צריך להיות!" או "בדיוק! איך לא ראיתי את זה קודם???".

כלומר אמורה להיות, ולהתגלות, איזו וודאות מוצקה שהמצב החדש, או אף החוויה הזמנית שלנו, מממשים אמת שלא היתה גלויה לנו, כאילו הבנו פתאום בדיחה, או כמו הרגשת ההקלה כאשר פקק לחץ נפתח לנו באוזן. בעבר כתבתי על אותה וודאות כמאפיין מהותי של חוויות רוחניות.

ואצל סגל? היא הרגישה שהיא השתגעה. היא הרגישה שהאמת חמקה ממנה. מהי, אם כך, האמת? האם היא הגילוי שהאני אינו מוצק ומגובש, או איזשהו מצב אחדותי של חוסר הזדהות? אני כבר לא בטוח. כלומר, לבטח קיים מצב כזה. הוא לבטח גם יכול להיות נעים ומלא שלווה, אולי אף מלא אהבה וחמלה. השאלה היא: מה הופך אותו לאמיתי יותר ממצב של הזדהות עם האגו? האם כלל יש אמת אובייקטיבית בכל הנוגע למצבו של האדם? ואולי האמת אינה שום מצב אחר, שנמצא אי שם בעתיד, אלא הרגע הסובייקטיבי הזה עצמו, על כל המוגבלוּת והקטנוּת שלו?

[גרסה מקוצרת עלתה באנרג'י. פרק על סגל ניתן למצוא בספר "בוקר טוב עולם" בעריכת שי טובלי. והנה מה שנראה לי שהוא הראיון היחיד שנתנה סגל. חוץ מזה, פרופ' יהודה שנהב מנצל מאמר ביקורת על האינציקלופדיה ל"תרבות יהודית חילונית" כדי לכתוב על אפשרותה של זו בכלל, ודוד מרחב מבקר את הביקורת וגם נותן לינק לביקורת של אסף ענברי על אותו מיזם שאפתני (שבסך הכל, על כל חולשותיו, טוב שהוא יוצא); עוד בפינת הביקורות: אני כתבתי מעט על הסרט "חופשת קיץ"; ובמדור ההיתולי: סטיבן קולבר מראיין את האב ג'יימס מרטין על פקפוקיה של אמא תרזה.]

סופו של גורו – שי טובלי הציץ ונפגע

תקווה חדשה

בעוד שנים רבות אוכל לספר לנכדי שהייתי שם. הייתי שם כאשר הבודהה מאוריון חשף עצמו לראשונה. הייתי באותו אירוע היסטורי בקנה מידה קוסמי בו לראשונה, כאן אצלנו בגלקסיית שביל החלב הקטנה שלנו, זכינו לכלי דרכו מדברים חברי צוות האלוהויות שבעצם בראו אותנו ואת כל מה שאנחנו רואים סביבנו. הייתי באותו ערב בו האנושות כולה החלה צועדת בדרך חדשה, דרך של הבנת העבר וידיעת העתיד, דרך של שחרור מסבל וזכייה באושר, דרך של זיהוי השקר והכרת האמת, והכל מפי הבודהה מאוריון (המורה הרוחני שנודע לשעבר בשם שי טובלי) שמעביר בימים אלו תמסורות אנרגיה הישר ממנהיגי הגלקסיה האלוהיים. קוראות וקוראים יקרים, זהו אכן שחר של עידן חדש חדש. קיראו והפנימו את המסר, שכן מדובר בדברי אלוהים חיים וטראנס-גלקטים. וכן: מיי דה פורס בי ווית' יו.

שובו של הג'דיי

היה זה יום ראשון ממוצע למראה, אבל בעיר תל אביב עמד משהו להתרחש. משהו גדול. האולם שנבחר (דווקא ברחוב צייטלין, כמה עצוב) לצורך החשיפה ההיסטורית היה מפוצץ. מלא מפה לפה. הכותרת לערב: "אלוהים מדבר". פשוטי עם וסלבס חיככו כתפיים ובמשותף נשאו עיניים אל הבמה. ועל הבמה: שתי כורסאות. אחרי המתנה ארוכה עלה על הבמה איילון לסטר, "ראש תנועת 2012", וכפי שהוא נודע בשמו הקוסמי: "רואן". הוא דיבר חלש, לאט, בבטחה: מדובר בערב היסטורי, אמר. דרמטי. לראשונה בתבל, אלוהים מדבר. כן, שמעתם טוב: לא תקשור עם אדם או ישות מסויימת, אמר, אלא תמסורת, transmission בלע"ז, שבה מדבר איתנו בורא הישויות כולן, פשוטו כמשמעו. ומי זה? או.

 

 

שי טובלי שם בחוץ. דרך דרך שם בחוץ.

מסתבר שכשאלוהים ברא את כל היקום, הוא נתן לסוג של אלים לברוא בשבילו גלקסיות מסוימות. האצלת סמכויות. על כל עולם הופקדו קבוצה של בוראים, שכל הדתות שלנו מדברות למעשה עליהם. היום אנחנו סוף סוף יכולים להכיר אותם ישירות, את קבוצת הבוראים שבראו אותנו, כלומר את אלה שבראו את הגלקסיה שלנו, את שביל החלב. הם החליטו בנקודת הזמן הזאת לשוב ולהופיע, כי תודעת בני האדם הגיעה לשלב שהיא כבר יכולה להבין אותם. ואיך נדבר איתם? כמובן: דרך ההתגלמות שלהם בגוף אדם, והתמסורת שנקבל מהם דרכו. ובגופו של מי הם התגלמו? ניחשתם נכון: בגופו של שי טובלי, שעד עכשיו היה מורה רוחני, אבל למעשה חיכה לרגע שפסאדה זו תוסר, ותתגלה זהותו האמיתית. או, גוד.

אימת הפאנטום

אחרי ההקדמה הזאת על אל הבמה אדם שנראה כמו שי טובלי, נשמע כמו שי טובלי, אבל זה לא היה שי טובלי. זה היה "אוריון" (שם קוסמי). הוא ישב על אחת הכורסאות ושקע לתוך עצמו. אחרי כחמש דקות הודיע: "אנחנו מוכנים לשיחה", והתחיל לדבר: "האירוע הזה התבשל בקפידה בחדרי חדרים כל שבע השנים האחרונות, בהן הופעתי כמורה רוחני", סיפר. "קרתה הכנה פיזיולוגית, אנרגטית, מוחית, כדי שהגוף הזה, הכלי הזה, יוכל להוליך באופן ריק מספיק את האינטיליגנציה שבוראת ומכוונת את הגלקסיה הזאת משחר היותה."

"מי אתם?" שאל רואן.
"אנחנו צוות היוצרים הגלקטיים ואני אחד מהם. כל ישות ממונה על תחום התמחות, מישור אחד של בריאה בגלקסייה הזאת. יחד אנחנו יוצרים מוח קולקטיבי שהוא האינטיליגנציה הבוראת והמכוונת של הגלקסיה כולה. ברמה האישית אני מכונה "הבודהה מאוריון" כי המפקדה שלי במערכת הכוכבים אוריון. ההתמחות שלי הם המישורים המנטליים, הרוחניים של כל יושבי הגלקסיה. אני המקור של כל עולם הסמלים של כל הדתות. באתי לפרסם כתבי קודש חדשים אשר יחליפו את הישנים שכבר לא רלוונטים. אני עומד, באמצעות הגוף הזה, לספר סיפור חדש. ידע חדש שבאמצעותו האנושות תוכל לנוע לעבר התפתחות מתקדמת יותר."

בהמשך קבע אוריון שהחכמה שהוא מביא היא "אינטליגנציה שהפרי שלה הוא אהבה." הוא טען שאנחנו זקוקים לאלוהויות הללו משום ש"האנושות מעולם לא התפתחה ללא העזרה של ראשי ההיררכיה הקוסמית" וש"בכוחנו ליצור דת קוסמית."

כאשר הגיע שלב השאלות מהקהל שאלתי אם הוא יוכל לתת לנו ראייה כלשהי לדבריו, או שאנחנו מתבקשים פשוט להאמין. אוריון טען שהפגישה הזו היא רק לשם התיידדות, ושידע אדיר עוד יבוא בהמשך. בתשובה לשאלה מהקהל על העתיד הוא טען ש"הולך להיות מעבר למימד הרביעי, שיתחיל איפשהו בשנת 2012, לקראת סופה. אנו באנו לקדם את המעבר הזה. זו לא תהיה אפוקליפסה וגם לא חזון אחרית הימים. שום דבר טוב לא יקרה אם לא תתכוונו ותושיטו יד. […] זוהי הזדמנות נדירה עבורכם בני האדם לחיות מציאות חדשה, פתרונות חדשים, ידע חדש."

"אבל הלא כולנו אלוהים, לא?" שאל מישהו מהקהל שבקיא בעקרונות הניו אייג'. אוריון השיב לו: "אלוהים הוא כוח חיצוני, מדריך ומכוון, אינטליגנציה עליונה, ובכל אחד ואחת טמון גרעין של אותה אלוהות והוא האחדות שלכם איתנו, עם אותה אינטליגנציה. אבל חלק משמעותי ממה שבאתי לידע אתכם הוא שיש אפשרות לגרעין הזה להתפתח ולצמוח, וכך להיעשות יותר ויותר לאלוהות, להפוך לאלוהי יותר ויותר. אצל הישויות המכוונות והבוראות של הגלקסיה הגרעין הזה הפך לעץ. הניצוץ הזה הוא ה'אני' שלנו. לכולנו יש תחושת אני והאני הזה הוא הסוד שלכם. אנחנו קוראים לשתיל הזה לגדול: אין לבטל את האני, אלא להרחיב ולהעצים אותו כדי שיהפוך לחובק כל. זה כל המסע שאתם עוברים. […] אני עומד לפתוח, לבסס עידן חדש של יחסים עם מה שאתם מכנים אלוהים."

נקמת הסית'

 

הבודהה מאוריון. Erich von Daniken has taught you well.

 

קוראות וקוראים יקרים, מה נאמר על דברים שכאלו? האם יש בכלל עוד משהו להוסיף? האם אפשר בכלל לומר משהו חכם אחרי שהאינטליגנציה העצומה של הבוראים הקוסמיים פסקה את פסוקה? אכן, נראה לי שמילותיו של טובלי מדברות בעד עצמן. כלומר נגדו. או אם להתאים את עצמי למסרים החוץ-אטמוספריים: יוסטון, יש לנו בעיה.

את שי טובלי פגשתי לראשונה לפני כשנה וחצי, לראיון שהתפרסם בערוץ הניו אייג' של אנרג'י. אז, למרות שבאתי עם חששות מסויימים, הוא עשה עלי רושם טוב. נכון, היו שם דיבורים על חדירה ל"תודעה הקוסמית" ומידע על כל מני נוזלי הארה שנמצאים בעמוד השדרה, אבל בסך הכל הבנאדם נראה לי טוב-לב ונבון, ואני גם מודה שלא ראיתי סיבה מספקת לפקפק בטענתו להארה. לא הפכתי להיות אחד מתלמידיו, אבל שמחתי בחודשים שאחרי כן לשמוע אותו מדבר פה ושם. מאז, לצערי, השתנו כמה דברים בגלקסיה הקטנה שלנו. מסתבר שבחודשים האחרונים טובלי הסתגר בביתו, שקע בהתבוננות אל תוך עצמו, וכאשר הגיח ממנה אחרי זמן רב הכריז… טוב, אתם כבר יודעים מה הוא הכריז.

כששמעתי את הדברים של טובלי ניסיתי מאוד לא לתת לספקנות המובנת שהיתה לי להשפיע על השיפוט שלי, ניסיתי לראות אם למרות שהרעיון של צוות בוראים אלוהי לגלקסיה שלנו נשמע לי גרוטסקי וילדותי, אוכל לשמוע איזושהי חכמה בדבריו של "הבודהה מאוריון". לצערי התאכזבתי קשות. לא מספיק שהלעיטו אותנו באגדות שלא היו מביישות את הברון ממינכאוזן, הרי שלא שמענו שום נקודה מקורית, ושום ניצוץ גאוני, מטורף ומופרך ככל שיהיה, לא ראינו. הערב היה משעמם עד משמים, וכל מה שקיבל הקהל שהגיע כדי לשמוע את אלוהים מדבר היה מיחזור לעוס ופושר של הדייסה שבישל כבר מזמן אריך פון דניקן, מעין הכלאה, שלא כדרך הטבע, בין סיפורי מדע בדיוני דרג ד' לרוחניות ניו אייג' דה לה שמאטע, וולגרית ופשטנית עד כדי גיחוך.

ההיסטוריה של טובלי מראה לנו שהוא כל פעם משנה את טעמו הרוחני ומגלגל את נשמתו לאינקרנציה חדשה: מגורו דמוי טיוהר שחוגג על סמים ועונה לשם "ארטי", הוא עבר לשלילה מוחלטת של הסמכות הרוחנית שלו עצמו, משם הגיע לשלב בו הוא נכנס ודלה מתוך הרשימות האקאשיות, לשלב בו הוא שאל בנדיבות מקרישנמורטי ובנה את הקהילה שלו, לשלב בו הוא חבר לאנדרו כהן והתחיל לדבר על "האבולוציה של התודעה", והנה כעת הזו הגענו כולנו לשלב בו הוא מספר לעצמו שהוא נבחר לתקשר את צוות הבוראים האלוהי. מלנסות לדמות לקרישנמורטי הוא עבר לניסיון לחקות את ל. רון האברד, וקשה לי לחשוב על טרגדיה גדולה מזו. מסתבר שגם לקחת רעיונות צריך לדעת ממי.

לא פסיכולוג אני, ולא בן פסיכולוג, ואני לא מתכוון לנתח מה השתבש בראשו של שי. ובכל זאת, כחוקר של הענף, הרשו לי להציע דיאגנוזה ראשונית ושטחית למהפך בחייו. ראשית, אני לא מאמין שהוא שרלטן, כלומר שהוא עושה את עצמו. במילים אחרות: אני מאמין שהוא מאמין במה שהוא אומר. מכאן או שהוא הוזה, או, אם נרצה לתת לו יותר קרדיט, שהוא אכן מתקשר עם ישות מסוימת, אלא שזו, כשהיא מזדהה כאלוהים, פשוט משקרת לו. כבקשיש נדיב לכרטיסן הודי עייף, דבריה על כך שהוא ה"כלי" שנבחר מכל האנושות כולה בכדי להעביר את המסר האלוהי העליון הדליקו אצלו את גחלי האגו והחליקו את דרכה לשליטה מלאה ברכבת חייו. עתה היא מדבבת אותו כרצונה. או זה, או שהוא באמת הציץ ונפגע. אפשרות אחרונה: שהוא צודק, ואני אבוד.

שתי אופציות אם כן עומדות בפניכם קוראים יקרים: אתם יכולים להחליט להצטרף למחנה בני האור, להשאיר בכניסה את כושר השיפוט והשכל הישר אבל לזכות ב"שם קוסמי" ויעוד טראנס-גלקטי, או שאתם יכולים להישאר ספקנים קטנים, ציניקנים עלובים שלא מזהים את האמת גם כשהיא נוחתת עליהם בעברית פשוטה בתוך אולם קטן ברחוב צייטלין בתל אביב. הנשמה שלי כנראה אבודה: לא הצלחתי שלא לבחור באופצייה השנייה. הצילו אתם את נפשותיכם. הבודהה מאוריון קורא לכם.

קינה לשי

הצבי ישראל, על במותיך חלל, איך נפלו מוארים. אל תגידו במאה שערים, אל תבשרו בחוצות טכניון, פן תשמחנה בנות האורתודוקסים, פן תעלוזנה בנות המטריאליסטים. הרי אוריון, אל טל ואל מטר (מטאוריטים) עליכם. כי שם נסרט מגן מוארים, מגן טובלי בלי שאנקרה ובודהה. צר לי עליך אחי שי. נפלאה הארתך לי מהארת נוכרים, שכן משלנו היית. מקרישנמורטי לקחת, עם אנדרו כהן התחברת, ובכל זאת: משלנו היית. עכשיו הלכת, לבודהה מאוריון הפכת, ואנו אנה נוליך את המבוכה. אולי לאוריון. הצבי ישראל, על במותיך חלל, איך נפלו מוארים ונאבדו כלי דהרמה.

דברים אלו מתפרסמים היום בגירסה טיפה שונה באנרג'י, עם תיעוד וידאו של האירוע.

[הנה עדכון קצר על המשך הדרדרותו של טובלי (תחילת מרץ)]

[עוד עדכון על דרכו של טובלי, מרץ 2009]

שי טובלי – אלוהים מדבר?

וואללה עלו עם כתבה על המפגש שהיה ביום ראשון שעבר עם המורה הרוחני הישראלי שי טובלי, שכיום מכנה עצמו "הבודהה מאוריון". אנרג'י יעלו כתבה שלי על האירוע ביום ראשון, כך נדמה לי, ואני אעלה גירסת במאי גם לכאן. טובלי עבר בחודשים האחרונים טרנספורמצייה רצינית, וכיום הוא טוען שהוא מתקשר את צוות האלוהויות שבראו את הגלקסייה שלנו. אני אתייחס לטענותיו בכתבה. בינתיים, תהנו מהסרט: גם אני מופיע בו…