הפולמוסים הציבוריים בזמננו שונים מאלו שלפני עשור או שניים. המרחב הציבורי שאנחנו חיים בו שונה באופן מהותי. עצם האפשרות לשיח מאותגרת בימים אלה, מפני שבני השיח רואים עצמם כחיים בעולמות שונים. במילים פשוטות, תמיד היתה מחלוקת על דעות, כעת אנחנו במחלוקת על עובדות.

בין אם מדובר בתומכי נתניהו שבטוחים שנתפרו לו תיקים ובין אם בספקני קורונה הסבורים שלא היתה מגפה, עבור רבים המישור האמפירי חדל להיות רלוונטי בכל הנוגע לגיבוש עמדה. נכון, תמיד היו תפיסות מוטעות ותמיד היו תיאוריות קונספירציה, אבל נדיר שאלה היו במימדים הנוכחיים, ומעולם הן לא הסתייעו באמצעי מדיה שמאפשרים לתומכיהם להקים קהילות סגורות, מערכות-אקלים אוטרקיות של מעשיות ובדיות.

שילוב זמינות הדיסאינפורמציה ברשתות החברתיות עם קיטוב פוליטי וליבוי מכוון של פופוליזם הפך נטיות שבעבר היו בשוליים הציבוריים או במגדל השן התיאורטי לנפוצות ומשפיעות הרבה יותר. החתירה תחת מוסדות המדינה ותחת סמכותה של מומחיות בנושאים שונים הביאה לשבירת אמות מידה בסיסיות הנחוצות לדיון.

עם שבירת המסגרת המשותפת נוצרת נסיגה אל הפרטי, ובהיזון חוזר הנסיגה אל הפרטי מסתייעת בהמשך ריסוק המשותף. על זאת ניסיתי להצביע במאמרי (הארץ, 20.4), שכרך יחד תיאוריות קונספירציה עם נטיות אינדיבידואליסטיות אחרות, כמו ליברטריאניזם או חזונות טכנולוגיים למיניהם.

אחד מהקולות הבולטים שמקדמים את אלה האחרונים הוא יאיר אסולין. בטורו בעיתון זה מקדם אסולין מזה זמן חזון אוטופי על פיו אנחנו ב"סוף עידן הפוליטיקה", לכאורה משום שענקי ההיי-טק יפרקו איכשהו את "הסדר הישן" ויעצימו את חירותו של האדם הפרטי. אפילו את מלחמת רוסיה-אוקראינה גייס אסולין לחזונו, ומתעקש שלמרות שהיא מלחמה בין מדינות לאום "הכתובת 'סוף עידן הפוליטיקה' מרוחה על המלחמה הזו מכל כיוון". למתנגדיו, כמוני, הוא שומר את התואר "פשיסטים חדשים".

פשיזם או לא, יש להתעקש ולשאול את אסולין: מה פירוש סוף עידן הפוליטיקה? האם בעתיד האוטופי של אסולין אין בתי משפט? מערכת חינוך? צבאות? בתי חולים ציבוריים? ממשלות? בתי נבחרים? האם לא ננהל עוד מאבקים על חלוקת משאבים? למען שוויון לפני החוק? האם לא תהיה דרך לגיטימית לאחוז בכוח ודרך בלתי לגיטימית לאחוז בכוח?

אסולין מכריז ש"צריך להיות עיוור כדי לא להבחין באפשרויות הרבות לחירות הנולדות מתוך המהפכה הטכנולוגית", אבל ממאן לפרט מהן אותן אפשרויות ומהי אותה חירות. החופש ממה? או טוב מכך, החופש לְמה? הרי חירות אינה קיימת ללא הקשר נורמטיבי, ללא אתוס. לדבר על "חירות" זה מלהיב, אולם בלי דין וחשבון על תנאיה וביטוייה המילה נשארת ברמת הניו-אייג'.

עברנו כבר גל אחד של אוטופיזם טכנולוגי הקשור להיי-טק. לפני עשרים שנה נכתבו מאות מאמרים על החירות שמבשרת הרשת ועל האפשרויות הרבות למשחקי זהות (אנונימית, אלטרנטיבית, מגוונת, פלואידית) שתבאנה הרשתות החברתיות. איזו חגיגה עליזה זאת היתה. לא נותר הרבה כיום מהתחזיות האלה או מן האופטימיות הזאת. כיצד דווקא הפעם, כשהשדה הטכנולוגי ריכוזי הרבה יותר וכשמולטי-מיליארדרים אקצנטרים שולטים בכלי תקשורת מרכזיים, הגאולה אמורה סוף סוף להגיע?

להפך: אין דבר שטייקונים יהנו ממנו יותר מאשר דה-פוליטיזציה. מכיוון שהם אנשי עסקים ולא אקטיביסטים או מדינאים, הם לא ישתמשו בחופש מרגולציה על מנת לקדם את החירות שלנו, אלא על מנת לקדם את הרווחים שלהם. זה אולי יהיה לגיטימי ואולי לא, אבל חירות אוטופית זה לא יהיה. מיסודות הליברליזם הוא החשש מריכוז כוח בידי גוף אחד או אדם אחד, העמידה על הפרדת רשויות והתעקשות על איזונים ובלמים. אסולין נוטה לחשוב שללא איזונים ובלמים יהיה לנו יותר חופש. אני חושב שהוא טועה.

אסולין נזהר מכל תחזית ברורה, ואף מכל קריאה למעשה. לכן כתבתי באותו מאמר שהוא נהנה מאותה עמדה אנטי-פוליטית, חסרת-אחריות שממנה, מכיוון אחר, נהנים מחזיקי תיאוריות קונספרציה למיניהן. אותה עמדה של פסילת ההווה ללא כל ניסיון לניסוח אלטרנטיבה וללא כל פעולה (פוליטית, כן) שמבקשת להביא לאלטרנטיבה. אותה עמדה שמטילה הכל על הפרט ומבקשת שהוא או היא יתנתקו מהחברה ומהמדינה.

אין דבר יותר בנאלי מלשנוא את מדינת הלאום, ואין דבר פחות מודע לעצמו מלעשות זאת תוך דרישה לקיום מדינת רווחה ופיתוח מערכת חינוך טובה. בשביל שאלה יתקיימו אין ברירה מלבד קיומה של מדינה, וככל הנראה תידרש עבורם גם פעילות אזרחית במרחב הציבורי. במילים אחרות: פוליטיקה. כן, גם החירות האישית של כולנו אחוזה בכך.

שניה רק לשאלה 'מהם החיים הראויים' היתה מאז ומעולם השאלה 'כיצד מכוננים חברה צודקת'. האמירה שתם עידן הפוליטיקה היא ויתור על השאלה השניה והסתפקות בראשונה. יש לתהות, ברם, האם השאלה הראשונה יכולה לעמוד בפני עצמה.

:

—

פורסם במדור הדעות של הארץ

לו היתה החירות היכולת לעשות מה שרוצים כל פעוט אבוד בקניון היה היצור החופשי בעולם. בין אם לשמחתנו או לדאבוננו, החופש שלנו מותנה בהקשר רחב הרבה יותר מרצוננו המיידי. התפלאתי אפוא לקרוא את טורו האחרון של יאיר אסולין, בו הלה לא רק שולל את הכוונה לערוך רגולציה לענקיות האינטרנט, אלא מניף תוך כדי התנגדותו את דגל החירות.

אסולין ממסגר את הרצון למתן את ההשפעות השליליות של פייסבוק כמאבק של "הסדר הישן" מול הסדר החדש שמגיע. "פייסבוק," הוא טוען,

היא רק הקורבן הראשון, המתאבן, במאבק גדול הרבה יותר של הסדר הישן, מערכות הכוח הישנות — שנבנו מסביב למדינות הלאום ומתוכן… נגד המהפכה הטכנולוגית, [אשר] אי אפשר להכחיש את הדמוקרטיזציה הגדולה שהיא הביאה אתה.

מבלי להכחיש את הדמוקרטיזציה שהביאה הרשת, תהיה זו טעות גדולה להחזיק שכל מה שהרשת עושה מעצים את הדמוקרטיה. פייסבוק אמנם מערערת את הסדר הישן, אבל מי שסבור שחברה מונופוליסטית שנמצאת בבעלות פרטית תקדם, אם רק נניח לה לעשות כרצונה, את חירויות הפרט, לא עיין דיו בהיסטוריה של הקפיטליזם.

בל נתבלבל, זה אינו סיפור של עלות מול תועלת. אין ספק שפייסבוק נותנת קול למיליארדים ומקדמת מאבקים חברתיים, כפי שאין ספק שמנגד היא עושה נזק למרחב הציבורי ולאפשרות לדיון מושכל. מדידת יתרונותיה על חסרונותיה לא רלוונטית לשאלת הדמוקרטיה. הסיבה פשוטה: פייסבוק אינה נשלטת על ידי הציבור. לציבור יש אפס השפעה על המדיניות שלה. החברה כפופה לעמדות (הפוליטיות, המוסריות, הכלכליות), כמו גם לשאיפות ולקפריזות של אדם אחד בלבד. ככה לא נראית דמוקרטיה. למעשה ככה נראה השלטון לפני שהיתה דמוקרטיה.

מעבר לכך, מי שמעוניין ברגולציה של הענק שזז מהר ושובר דברים לא רוצה להשתיק את ריבוי הקולות, אלא לאפשר שליטה גדולה יותר לרצון הציבור על המרחב שהקולות נשמעים בו, על האלגוריתם שקובע אילו קולות נשמעים (וכן, הוא קובע, לא אנחנו), על הכיוון ועל האופן. ציבור שנעזר בנבחריו בכנסת ובממשלה על מנת לעשות זאת – זו דמוקרטיה.

על פי אסולין "מי שמדברים היום בלהט על 'לפרק את פייסבוק', חייבים להכיר בכך שהם בעצם מדברים בלהט על הפיכת המערב לסוג של סין", אבל הקבלה בין רגולציה על ידי ממשלה נבחרת לבין דורסנות של משטר רודני היא חסרת תוקף. דווקא ממשלה דמוקרטית היא שמבטאת את רצון הציבור, ודאי יותר מטריליונר רנדומלי.

ובאמת, נראה שלאורך מאמרו אסולין מתעלם לחלוטין ממשמעותה הישנה של דמוקרטיה. זו אינה מתחילה ונגמרת בחופש הביטוי, אלא כוללת גם, באופן הכרחי, הנהגה נבחרת שמתווה דרך קולקטיבית. כשהוא יוצא נגד "מערכות הכוח הישנות שנבנו מסביב למדינות הלאום" שוכח אסולין שמדינות הלאום הם הדרך היחידה שנמצאת כיום להבטחת זכויות וחירויות הפרט, שלא לדבר על מערכת בריאות מתפקדת וחוק חינוך חינם. לפחות בנקודת הזמן הנוכחית אין פטנט אחר, ופייסבוק בוודאי לא תתנדב לממן לכולנו חיבור למים, ביטוח לאומי או תשלומי פנסיה.

אסולין מצטרף כאן לאופנה נוכחית, אינדיבידואליסטית באופן קיצוני, שנהנית להיפרד כלאחר יד ממדינת הלאום, וזאת בלי למצוא אלטרנטיבה טובה (או בכלל). שהרי ללא הרגולציה על ידי ממשלה שבחרנו פשוט אין מי שייגן על האינטרסים של הציבור מפני האינטרסים של אנשים כמו מארק צוקרברג, שבהיותו טריליונר קליפורנאי צעיר צרכיו כפי הנראה אינם חופפים לגמרי את אלה שלנו.

אסולין קובע ש"כוכב הצפון היחיד שצריך להנחות את מי שהאנושות עומדת בראש מעייניהם הוא, איפה באמת נמצאת החירות", אבל איפה באמת נמצאת החירות? מי שחושבת שחירות היא היכולת שלה לכתוב משהו ברשת חברתית הקובעת עבורה מי יראה ואיך יראה את מה שכתבה מחזיקה מושג מאוד דל של חירות.

לפני שמת ב-2006 הספיק מילטון פרידמן לנבא כי "האינטרנט יהיה אחד הכוחות שיקטינו את תפקידה של הממשלה", אולם אלא אם אנחנו ליברטריאנים הסבורים ש"הממשלה היא הבעיה", אין כל סיבה לחשוק בכך. הממשלה הנבחרת היא הדרך שלנו לשלוט בגורלנו הקולקטיבי, והשליטה שלנו בגורלנו היא עצמה ביטוי מרכזי של חירות. בהתאם לכך היכולת שלנו לכוון, על ידי ממשלה נבחרת, את האופן בו המידע שלנו והטקסטים שכתבנו ינועו בחלל היא מרכיב בסיסי ביכולתנו לשלוט בחיינו. שם "נמצאת החירות" שלנו. ביכולת של אדם יחיד לכוון את תודעת ההמונים נמצאת רק החירות שלו.

—

פורסם בגרסה מקוצרת במדור הדעות של הארץ