הציונות הדתית מעסיקה את תושבי ישראל באופן כמעט אובססיבי ואני חושב שבצדק. גם מבלי לדבר על כך שפרוייקט הדגל שלה, מפעל ההתנחלויות, שינה באופן עמוק את מדינת ישראל וייתכן שגזר כליה על הציונות, הרי שאין עוד ציבור בישראל שנושא בתוכו מתחים פנימיים כמו הציונות הדתית. המתח בין מסורת וקידמה, בין דת וחילוניות, ביין השטעטל ומדינת הלאום, בין פטריארכליות ופמיניזם, בין הומניזם לגזענות – כל אלה מוצאים בה את ביטויים הקיצוני ביותר במרחב היהודי של ימינו. בנוסף, מדובר בציבור אידיאולוגי מאוד, “ערכי” ומחוייב, דבר משמעותי ולא נפוץ בחברה המערבית כיום.

כל אלה הופכים את הציונות הדתית למרתקת ואת אנשיה לחלוצים במובנים רבים ושונים. שכן הציונות הדתית מגלמת את אחד הניסיונות הנועזים ביותר למודרניזציה של היהדות. שלא כמו הציונות החילונית, היא לא מחליפה בפשטות (יחסית) את המסורת בלאומיות; שלא כמו החרדיות, היא לא נסוגה אל הגטו המוגן; שלא כמו היהדות הרפורמית, היא לא מבקשת להתאים את המסורת למודרנה; שלא כמו היהדות הסוציאליסטית, היא לא מחלנת את החזון המשיחי לכדי בשורה מטריאליסטית אוניברסלית. היא רוצה להיות גם וגם וגם וגם, והתעוזה והיומרה ראויות להערכה – ומסקרנות מאוד.

יאיר אטינגר (ג"נ: חבר וקולגה) כתב ספר נאה שפורש תמונה מעודכנת על מצב הציונות הדתית כיום. 'פרומים: המחלוקות שמפצלות את הציונות הדתית' (הוצאת דביר) נוגע בכל: התרסקות סמכות הרבנים; הסמכת נשים לדיינות/רבנות/מהר"תות; מניינים (כמעט) שוויונייים; קבלת הלהט"ב הדתיים; שינויים במודרן-אורתודוקס בארה"ב; גיוס בנות; עלייה להר הבית ומשיחיות מקדשית; הפנייה כנגד הרבנות הראשית (בנישואין, כשרות, מקוואות); ותופעת הבית היהודי-הימין החדש, כלומר המלכת דתיים-לייט (בנט) או חילונים (שקד) על המפלגה הציונית דתית.

הספר עשיר בפרטים, מלא בניתוחים מלומדים וכתוב מתוך נקודת מבט ביקורתית אך אוהדת. הוא מביא גם ראיונות מעניינים עם פרופ' תמר רוס ועם הרב יעקב מדן, ומצליח כאמור לתת פנורמה רחבה של המתחולל בציבור הסרוג כיום. אם הייתי מוסיף משהו, זה היה פרק על ההתלהבות מה"שמרנות" האמריקאית ואיתה מהליברטריאניות (וחוסר הנאמנות בשני המקרים לעקרונות המקור).

הדתיים החדשים

הספר שלח אותי מיד בדיוק עשרים שנה אחורה, לספר אחר. הייתי סטודנט לתואר ראשון כשיצא הספר 'הדתיים החדשים' של יאיר שלג.* בספר תיאר שלג את ראשית הפרימה של הסרוגים, כלומר את תחילת המהלך בו הם יצאו מגבולות המגזר, פיזית ותודעתית. שימו לב לפסקת הפתיחה של הפרק "הדתי-לאומי החדש":

בשנים האחרונות ניתן לראות ברחבי הארץ, בעיקר בערים הגדולות, זן חדש של צעירים דתיים, צעירים שהפנימו יסודות מובהקים של תרבות פנאי חילונית באופן שלא היה מקובל בקרב צעירים דתיים: הם הולכים עם חבריהם החילונים לפאבים […] לומדים קולנוע וטלוויזיה ; חוזרים לשחייה מעורבת ולריקודים מעורבים – תופעות שנדמה שכמעט נדחקו לגמרי מסדר יומה של החברה הדתית – ונראים בגלוי כשהם מתחבקים עם בנות זוגם, לעתים הם אף יוצאים עם חברות חילוניות.

ישמור. אותנו. השם. שלג מספר גם על הקמת 'צהר', על אינטלקטואלים צעירים שקוראים תיגר על המוסכמות (יואב שורק), על ניצני נאו-חסידות (הרב שג"ר), על תחילת סמכות הלכה נשית (אז בענייני נידה), על המוטיבציה להתגייס לקרבי, וגם באופן מוזר על "התמתנות פוליטית" (לכאורה בעקבות חשבון נפש אחרי רצח רבין).

ללא ספק התהליכים הללו הלכו והתגברו בעשרים השנים האחרונות (חוץ מההתמתנות הפוליטית כמובן), וספרו של אטינגר מביא תמונת מצב מעודכנת על כל אלה ועוד. אצל אטינגר הליכה לפאבים היא כבר מובנת מאליה, הנאו-חסידות כבשה את הציונות הדתית, הציונות הדתית כבשה את התקשורת, ןההתגייסות לקרבי אומצה גם על ידי נערות דתיות.

מיאיר עד יאיר, אפשר לומר שהראשון זיהה את תחילת השינויים, והאחרון מראה כיצד השינויים הללו התגברו וכעת מחלקים את הציונות הדתית לציבורים שונים. על פי אטינגר הציונות הדתית מופרטת ומפוצלת, אבל לא לשני מחנות ברורים, אלא למגוון רחב של מעגלים ונטיות. מצב זה מונע מהפיצול להיראות בברור, אולם השברים הפנימיים משמעותיים. אטינגר משרטט אותם בפני הקורא.

הספר יציג לישראלים חילונים, שבדרך כלל מביטים בציונות הדתית כמקשה אחת (אם היה לי שקל על כל פעם שהייתי צריך להתעקש שיש הבדל עצום בין בנט סמוטריץ') את פלגי הפלגים שבתוך הציבור הזה. הוא יציג בפני סרוגים מראה, כמו גם מפה שתתן להם הזדמנות למקם את עצמם במרחב המגזרי.

שתי נקודות של ביקורת

על שתי נקודות הייתי מותח ביקורת באשר לספר. ראשית, מחלוקת עובדתית. אטינגר כותב בפרק הסיכום כי גם הסרוגים הפרוגרסיבים ביותר מעוניינים בשינויים אולם "בלי לשבור את מסגרת ההלכה". או שוב, כותב כי "הציבור ה'פתוח'" מעוניין "ליישב את הדת העתיקה עם העולם המשתנה […] אף שאיפתה תיעצר במוקדם או במאוחר בקיר ההלכה" (עמ' 250).

אני חייב לומר שלדעתי זה פשוט לא נכון. אני כבר לא מדבר על שמיעת שירת נשים, עליה להר הבית או לימוד גמרא לנשים, שהקייס ההלכתי נגדם מוצק אבל הפך זה מכבר לאות מתה. אני מדבר על מי שמסמס בשבת, לא שומר נגיעה, או לא מתפלל שלוש פעמים ביום – ומדובר במספרים לא קטנים. עבור כל אלה ההלכה בהחלט אינה קיר. יותר נכון לומר שהם מציגים ציונות דתית פוסט-אורתודוקסית (מונח שטבע עיתונאי וחוקר נהדר… אחד, יאיר אטינגר).

וכאן אנחנו מגיעים לנקודת הביקורת השניה שלי על הספר. אטינגר מציג תמונה עשירה ומלומדת, אבל לא נותן לנו מסגרת שתאפשר לנו לתלות אותה ולהעריך אותה כמכלול. יש פירוט מרשים של התהליכים, אבל אין מיסגור תיאורטי שמסביר למה הציונות הדתית עוברת את התהליכים הללו. ההפרטה, ההתגוונות, אבדן הסמכות הרבנית, היחס המרוכך להלכה – מאיפה כל אלה נובעים? במילים אחרות, למה הציונות הדתית מתחלנת?

הנה דעתי (שניסחתי כבר פה ושם): הציונות הדתית כיום מחליפה את זהותה ההלכתית בזהות לאומית. תאמרו "היא תמיד היתה לאומית!", ואומר שכעת היא מבכרת את היסוד הלאומי בזהותה על היסוד ההלכתי, עד כדי כך שהלאומיות מהווה עבורה את יסוד הזהות העיקרי, ואילו ההלכה הופכת לעניין פחות משמעותי, ולפעמים (למשל אצל בנט) לפולקלור אופציונלי שבסופו של דבר די מיותר – אלא אם אפשר להשתמש בו כדי לסמל משהו לאומי.

זה וקרה משום שהלאומיות מאפשרת זהות קהילתית ונראטיב מגדיר ללא דרישות ממשיות מהפרט. אדרבה, בגרסתה הדמוקרטית והקפיטליסטית היא אף מעודדת אינדיבידואליזציה. חברו את זה עם אידיאלים מערביים, שכולנו שותפים להם, כאוטונומיה ואותנטיות, כלומר עם ציבור שכבר הפנים את הסובייקטיביות המערבית לאשורה, ותקבלו את מה שתואר לעיל.

לסרוגים רבים ההלכה פשוט לא כל כך חשובה. חשובה להם הזהות המגזרית והמסגרת הקהילתית – אבל את זה מספקת להם לאומיות ימנית, שדורשת מהם הרבה פחות מההלכה. ואכן, כפי שמצאו תמר הרמן ושותפיה במחקר** שניהלו לפני כמה שנים, "ימניות מדינית־ביטחונית" משותפת כבסיס זהות ליותר מהמגדירים עצמם "ציונים דתיים" מאשר הקפדה הלכתית. זה עיקר זהותם.

במילים אחרות, הניסיון להלחים יחד לאומיות והלכתיות, שהתחיל הרב ריינס והמשיך (אחרת) הרב קוק, עבד לא רע כל עוד הציונות הדתית היתה מיעוט מתגונן, בוודאי כל עוד היא נשאה נראטיב משיחי חי ואקטיבי. ברגע שגדלה, התעצמה, ומצד שני התברגנה ואיבדה (באופן טראומטי) את תקוותיה המשיחיות, היסוד הלאומי הופך למקור של זהות מתחרה להלכתי, ותכופות גובר עליה.

אפשר לראות את זה באופן מובהק בכל סיפור העליה להר הבית. מעשה שהיה מוקצה ונאסר הלכתית אפילו על ידי הרב צבי יהודה קוק הפך לנפוץ ומוסכם בציונות הדתית. כפי שמצטט אותי אטינגר בספר בהקשר זה, המוטיבציה של העולים אינה פולחנית, אלא לאומית. הם רוצים – ואומרים בפירוש – שמטרתם חיזוק הריבונות על ההר, לא קיום מצווה. הלאומיות מחליפה את ההלכה.

אגב, החרד"ל מרגישים את זה היטב, נחרדים, ובתגובה מושכים בכל הכוח חזרה אל ההלכה (כולל בסיפור הר הבית). בשילוב עם לאומנות, הומופוביה, מיזוגניה וגזענות, התוצאה, מהרב טאו ועד בצלאל סמוטריץ', היא מנטליות ספרטנית של מסדר דתי, שיכולה לעורר השראה בקרב שאר הסרוגים, אבל בפועל מתאימה למיעוט זעיר.

הרב מדן על מלאכת האיזון

נחזור לספר: על העושר והיקף המפורט כבר דיברנו. אביא לסיום ציטוט מפי הרב מדן, שהוא גם נהדר בפני עצמו וגם מבטא היטב את המקום הרגיש והמרתק שהציונות הדתית נמצאת בו. מדן מדבר על הדילמה בין שני ערכים סותרים: מצד אחד הנאמנות להלכה, ומצד שני ההכרה הברורה שנשים שוות לגברים בערכן. מדן עומד בדיוק בנקודה שבין שני אלה, ומנסה שוב ושוב לאזן ביניהם.

ואין תשובה אחת. "אם יש כאן ניסיון להכריע את ההתמודדות בין המסורת היהודית לדורותיה לבין הערך החשוב בעיניי מאוד של שוויון האישה", אומר מדן, "אם יש כאן הכרעה חד משמעית, מבחינתי זה דבר שהוא מעבר לקו" – כלומר פסול. הכרעה ברורה לכל צד שהוא היא תבוסה. ניצחון הוא החזקת שתי הקצוות יחד.

מלאכת האיזון הזו, הסירוב לשבור לקצה הזה או לזה, גוזלת כוח וזמן, ויכולה להיתפס מבחוץ כמפגינה עמדה קיומית מגמגמת, לא החלטית, בלתי אותנטית. אבל היא מהיסודות החשובים של הציונות הדתית מתחילתה. המתח בין תורה ומדע, תורה ועבודה, עבר ועתיד, הוא מתח שקשה להחזיק, אבל כמו כל מתח הוא גם מקור ליצירתיות והתפתחות. הספר של אטינגר מניח שתי אצבעות על נקודת הדופק של היצירתיות וההתפתחות הזו ברגע הנוכחי.

:

—

* על הספר של שלג כתבתי באותו זמן ביקורת למקומון חיפה 'כלבו'. הייתי כותב ביקורות ספרים על המחשב, מעתיק אותה לפלופי דיסק, ותופס אוטובוס למשרדי העיתון בעיר התחתית, שם הייתי מגיש את הדיסק ולפעמים מקבל ספר או שניים שהגיעו למערכת. אם אני לא טועה העורך שלי היה ארז אשרוב. מי שרוצה לקרוא את הביקורת שלי מאז, כאן קובץ פידיאף של הטקסט. אנא גלו רחמים, מדובר בטקסט קדום. כפי שתוכלו לראות, הייתי מעט נחרץ מדי במסקנותיי.

**תמר הרמן, גלעד בארי, אלה הלר, חנן כהן, יובל לבל, חנן מוזס, קלמן נוימן, דתיים? לאומיים! המחנה הדתי-לאומי בישראל 2014, המכון הישראלי לדמוקרטיה, ירושלים, 2015

לשבט המסאי (Maasai), שחי בצפון מזרח אפריקה, יש אמונה מעניינת: הם מאמינים שאלוהים נתן להם את כל הפרות שבעולם. זאת אמונה מאוד חשובה להם, כי מבשר הפרות הם מכינים מזון, מעורן לבוש ומגלליהן בקתות. זאת אמונה מעצבנת עבור שכיניהם, משום שהמסאי נוהגים לקחת מהם את פרותיהם. השכנים קראים לזה "גניבה", אולם עבור המסאי מדובר כמובן בהשבתו של רכוש שהאל עצמו נתן להם.

המסאי הם פגאנים, ואין להתפלא יותר מדי על חוסר התחכום שבאמונותיהם, או על המימד המאוד אגוצנטרי שבהן. מעט מטריד לגלות חוסר תחכום אמוני שכזה אצל הרב הראשי של אשדוד, יוסף שיינין. כחלק מניסיונו להסביר מדוע אין להשכיר דירות לערבים אזרחי ישראל אמר אתמול הרב שיינין "ארץ ישראל מיועדת לעם ישראל. כך ייעד הקדוש ברוך הוא וכך פרש גם רש"י".

היהדות היא אכן דת קדומה ביותר, וצפוי שתחזיק שרידים מעברה העתיק. אולם אחרי כמה אלפי שנים היה אפשר לצפות לעידון ושכלול מסויים של פרטי החומר העשיר שירשו בניה, כך שלא ידמה לפוחלץ גרוטסקי שתלוי בחוסר טעם על קיר הסלון.

מה מציק לרש"י

לזכותו של הרב שיינין יש לציין שלא רק את הקב"ה הוא מביא כאסמכתא לשטר הקניין שיש לדעתו ליהודים על הארץ, אלא גם את רש"י. לגנותו יש לציין שהוא לא מבין את רש"י. הנה כך מתחיל רש"י את פירושו הידוע לתורה:

אמר רבי יצחק לא היה צריך להתחיל התורה אלא מ"החודש הזה לכם" (שמות יב ב), שהיא מצוה ראשונה שנצטוו ישראל, ומה טעם פתח בבראשית, משום "כח מעשיו הגיד לעמו לתת להם נחלת גוים" (תהלים קיא ו), שאם יאמרו אומות העולם לישראל לסטים אתם, שכבשתם ארצות שבעה גוים, הם אומרים להם כל הארץ של הקב"ה היא, הוא בראה ונתנה "לאשר ישר בעיניו" (ירמיהו כז ה), ברצונו נתנה להם וברצונו נטלה מהם ונתנה לנו.

מה מציק לרש"י? מציד לו שהתורה לכאורה לא היתה צריכה להיפתח בסיפורים יפים על בריאת העולם, אלא במצוות, כי הרי לשם כך, הוא משוכנע, היא ניתנה. אז למה בכל זאת כך? אין זאת אלא להקדים תשובה לשאלת הגויים על כך שישראל יושבים בארץ ישראל על חשבון אחרים, כי אם יאמרו כך נענה להם אנו שהקב"ה הוא שברא את הכל, הוא שמחלק את האדמה למי שהוא רוצה, והוא שאת ארץ הקודש "ברצונו נתנה להם וברצונו נטלה מהם ונתנה לנו".

כאילו באופן נבואי התייחס לפירוש רש"י זה הרב בני לאו בגליון החדש (והשני בסך הכל) של דרשֶני (שהוא כתב עת חצי שנתי "להגות ותרבות יהודית בהוצאת מכון שלום הרטמן", עורך אמוץ עשהאל) שיצא זה עתה. במאמר תחת הכותרת "בין גבורת מתתיהו למורשת ירמיהו" כותב לאו על המקור לדברי רש"י ומביא את הפסוקים מירמיהו (כז, ה-ו):

אָנֹכִי עָשִׂיתִי אֶת-הָאָרֶץ אֶת-הָאָדָם וְאֶת-הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר עַל-פְּנֵי הָאָרֶץ בְּכֹחִי הַגָּדוֹל וּבִזְרוֹעִי הַנְּטוּיָה וּנְתַתִּיהָ לַאֲשֶׁר יָשַׁר בְּעֵינָי. וְעַתָּה אָנֹכִי נָתַתִּי אֶת-כָּל-הָאֲרָצוֹת הָאֵלֶּה בְּיַד נְבוּכַדְנֶאצַּר מֶלֶךְ-בָּבֶל עַבְדִּי וְגַם אֶת-חַיַּת הַשָּׂדֶה נָתַתִּי לוֹ לְעָבְדוֹ.

על פסוקים אלה כותב לאו

זהו המקור הראשון למשפט המצוטט ביותר בקרב הדוברים הציונים שמבקשים להיאחז בדברי רש"י, הפותח את התורה בטיעון שכל הארץ של ה' היא, וברצונו נטלה מאומות העולם ונתנה לנו. אלא שהמקור לרש"י, ירמיהו, אומר בדיוק את ההפך: "ברצונו נתנה לנו, וברצונו נטלה מאיתנו ונתנה להם."

על פי המקור עליו נסמך רש"י, מסתבר לנו כי הרב שיינין לא ממש מבין מה הוא כותב, שכן רש"י מתאר כיצד הקב"ה, מתוקף כך שהוא ברא את הארץ כולה, לוקח את ארץ ישראל מעם ישראל ונותן אותה לנבוכדנצר. הארץ אינה של ישראל בכל תנאי, והקב"ה יכול להחליט לתתה לאחרים. לאו טוען שזה קורה כאשר בני ישראל לא מתנהגים כראוי, ויש לו על מה לסמוך את דבריו כמובן.

כל שבט ואמונותיו

אבל יש להוסיף ולומר כי גם לו היה הרב שיינין לומד כראוי ומבין כיאות את רש"י, ערכה של הטענה שמשום שרש"י כתב משהו, או משום שמספר מסויים (אגב, לא יותר מדי גדול) של יהודים מאמינים באותו משהו, המשהו הזה נכון, זהה בדיוק לערכה של טענתם של בני המסאי כי כל הפרות בעולם שייכות להם ולכן אין להתלונן על כך שהם "מחזירים" לעצמם פרות שהיו ברשות אחרים. זו אמונה וזו אמונה. זו מבוססת על מיתוס וזו מבוססת על מיתוס. וראוי ששתיהן תהיינה מוגבלות לתחום הפרט.

למה? מהסיבה הפשוטה שאי אפשר לתקשר אמונות. אמונות אינן משהו שניתן לבחון בכלים רציונליים, וממילא אי אפשר לשכנע מישהו שמתנגד לה שאמונה מסויימת היא אמת. במובן הזה אמונות הן כמו רגשות: דווקא ככל שהן עזות יותר, כך פחות אפשר להסביר אותן. מכיוון שאנחנו מעוניינים לשמור על יכולת של תקשורת בין בני אדם, כדאי למנוע מלתת לאמונות מקום משמעותי במרחב הציבורי (יורגן הברמס, שם שם).

במקרה הספציפי הזה די ברור שהניסיון לתלות את אפליית האזרחים הערבים במדינת ישראל בחוק המקראי אינו הרבה יותר מאשר גזענות בכסות הלכתית. הרבנות הראשית לכאורה מסתייגת, הרב יהודה גלעד זעק כנגד התועבה הזאת ב"לונדון וקירשנבאום" אתמול, והרב שרלו כבר חלק בכתב על העמדה הזו לפני שבועיים, אבל קשה לא לשים לב לפרופורציות המדכאות בין מספר התומכים למספר המסתייגים. רק עם נבל וכסל הגוי הקטן הזה.

ועוד משהו לגבי זה: הרב שיינין כבר הראה בעבר שהחוק והדמוקרטיה ממנו והלאה, כאשר סירב למלא צו בג"ץ ולהעניק כשרות למאפייה של יהודים משיחיים. כעת הוא כאמור מביא את פירושו השגוי לרש"י בהתייחסו לפסק ההלכה החדש עליו חתמו רבני ערים רבים, שקובע שאסור להזכיר דירות לאזרחים ערבים. בהקשר זה הרב שיינין מצוטט כאומר ש"הגזענות מקורה בתורה", שהרי על פי התורה הם קבעו את הלכתם וכו'.

אם אכן התורה מובילה בצורה חד משמעית לגזענות הרי שאין לתורה תקווה ותקומה. אמרתי בעבר ואומר זאת שוב: אין עתיד שאינו כיתתי ליהדות אתנוצנטרית וגזענית. לא רק מרבית העולם אלא מרבית היהודים בעולם לא ירצו להיות חלק מדת מפוחדת ושונאת-אדם. אולם הפרשנות הגזענית של ההלכה, הגם שיש לה כמובן על מה לסמוך, אינה נובעת באופן דטרמיניסטי מהמקורות. אם כבר פתחנו והבאנו מהגליון החדש של דרשני, נביא ציטוט נוסף ממאמר של פרופ' מנחם לורברבוים על סוגיית דת ומדינה. לורברבוים מדבר על אפשרויות הפרדתן של אלו, וקובע שלא יהיה נכון לאמץ בישראל את הדגם הצרפתי של הפרדה מוחלטת. אולם לגבי הקולות הדתיים האנטי-דמוקרטיים הוא קובע כי

אימוץ מהפכנות תאוקרטית על ידי רבנים (אם מיצהר נגד ריבונותה המדינית של המדינה, ואם מש"ס נגד מערכת המשפט שלה) אינו נגזרת של צו אלוהי מוחלט, אלא הוא כרוך בבחירות פרשניות. הוא מצריך דחייה של אפשרויות אחרות שהן בעלות לגיטימציה עמוקה במסורת.

חילונים יהודים וחילונים ישראלים

ונביא עוד מעט מדרשני, כי עוד שני מאמרים בו נוגעים לעניינינו. כך למשל, הרב ד"ר דניאל הרטמן מנסה לתת מפרט אוכלוסין מעודכן על פי הנטייה הדתית של הקבוצות בישראל. הרטמן מתבסס על סקרים וקובע כי "ששת שבטי ישראל" כיום הם:

1. החרדים – כמעט 10% מהציבור היהודי
2. הציונות הדתית – כ- 10%
3. הציבור המסורתי – 35%-30%
4. החילונים היהודים – 35%-30%
5. החילונים הישראלים – 10%
6. הלא–יהודים היהודים – כ- 5%

החידוש של הרטמן כאן הוא חלוקת החילונים לשתי קבוצות. ההבדל בין החילונים היהודים לחילונים הישראלים הוא שה"שבט" הראשון

[אינו] רואה באורתודוקסיה את הנשא העיקרי של הזהות הדתית היהודית, וגם לא את גילומה האותנטי. מבחינתו, שורשי החילוניות היהודית אמנם נטועים בעבר, אבל ביסודה היא מבשרת זהות יהודית חדשה. עבור שבט זה, מדינת ישראל, אדמתה, תרבותה וערכיה הם יסודות לחיים יהודיים חדשים שמחליפים את בית הכנסת, את האמונה הדתית ואת קיום המצוות. ה"ישראליוּת" היא ביטוי חדש ופורה לחיים היהודיים של פעם, ולא תחליף לה, והיא משתקפת במציאות העכשווית של העם היהודי במדינתו הריבונית ובאתגרים הערכיים של חיי היום-יום במדינה היהודית.

ה"שבט" החילוני-ישראלי שונה:

אם עבור השבט החילוני–יהודי הישראליוּת צובעת את המסורת היהודית במשמעות חדשה, אצל החילונים הגמורים היא מחליפה את היהדות לגמרי. שבט זה מעדיף לראות עצמו כישראלי ולא כיהודי. […] לשבט זה משתייכת אותה עשירית מיהודי ישראל שאינם צמים ביום כיפור או מקיימים סדר פסח. בשבילם, היהדות אינה אתוס קולקטיבי וגם לא מורשת לאומית; היא נטל שיש להשילו. הישראלים החילונים מקבלים ברצון את שליטת האורתודוקסיה ביהדות. אליהם מתייחסת האימרה הישראלית הידועה "בית הכנסת שאינני מתפלל בו הוא אורתודוקסי". אחיזתה של הרבנות האורתודוקסית ביהדות היא ברכה גדולה לישראלים אלו, משום שהיא מקנה לגיטימציה לדחיית הדת שלהם.

אני לא יודע אם אכן 30-35% מהיהודים בארץ אינם רואים באורתודוקסיה את הנשא העיקרי של הזהות הדתית היהודית, אבל אני חושב שמספרם של אלה הולך וגדל. עדות לכך מביא בגליון יאיר שלג ("קץ המרד החילוני"), שלספר החדש שלו כבר התייחסתי. שלג מדבר על "רנסנס יהודי בישראל" שמתפתח בשני מסלולים מקבילים: התרבותי והרוחני.

המסלול התרבותי בא אפוא לידי ביטוי בעיקר בבתי המדרש ובפעילויות המתקיימות במרחב הציבורי ושואפות להשפיע עליו – תיקוני ליל שבועות, קהילות תפילה הפונות לקהל הרחב, חלופות חילוניות לטקסי החגים ולטקסי מחזור החיים היהודי, מן הלידה, ההגעה למצוות, והנישואין ועד הפטירה והאבל. לעומתו, המסלול הרוחני עונה על רצונם של יחידים בהתעלות רוחנית: לימודי קבלה, התקרבות לחסידות, וריאציות יהודיות לתופעת ה"ניו-אייג' העולמי", וכיוצא באלו.

אחלה מן אחסן. שלג ממשיך ומתאר בצורה מעניינת מאוד את המסלולים, גורמיהם ותולדותיהם. המסלול הרוחני לדידו "נראה כווריאציה מקומית של תופעת הניו–אייג' העולמית, שגם מניעי צמיחתה דומים" (ובדיוק כך כתבתי לפני שבועיים במקור ראשון), ואילו המסלול התרבותי "נולד בעיקר מן החסך החברתי התרבותי שנוצר בחברה הישראלית עם התפרקותם של שני העוגנים הערכיים הגדולים שביניהן היא עגנה בעשורים הראשונים לקיומה: הציונות והסוציאליזם."

על פי שלג הבעיתיות של המסלול התרבותי הוא שהוא אליטיסטי באופיו (חשבו על חתך האוכלוסייה שמגיע לאלול או בינה) ולכן "במקום להפוך מנוף לשינוי תרבותי של החברה ולמאבק בתרבות ערוץ 2, [הוא הפך ל]מקום מפלט מהחברה ומתרבותה העכשווית". אבל הנקודה החשובה מבחינת ענינינו כרגע היא זו:

הרנסנס היהודי אינו מרמז על נכונות חילונית להתפשר עם כפייתן של נורמות דתיות ברשות הפרט. אדרבה, אותה רוח אינדיבידואלית שמאפשרת לחילונים לאמץ יסודות מן היהדות בלי לחוש שהם בוגדים בזהותם החילונית, מדרבנת אותם גם לעמוד על שלהם בהתמודדות עם הכפייה הדתית – למשל בתחום טקסי החתונה, שבו רבים מהם מבקשים לעצב להם חלופות חילוניות–ליברליות. יתר על כן, אותם חוגים חילוניים הבולטים בעיסוק אקטיבי ביהדות הם החוגים שמהם צומחות החלופות לכפייה הדתית, וזאת משום שהם אלה המרגישים שזהותם היהודית עמוקה ומבוססת דיה, ושאין להם סיבה להפקיד אותה בידי החוגים האורתודוקסיים.

אפשר להניח שהמגמה בה יהודים ישראלים מנכסים מחדש את דתם-תרבותם תלך ותתרחב כל עוד האורתודוקסיה מציגה דת זעפנית, קטנונית וגזענית. והגליון של דרשני טוב. משום מה אין להשיג אותו בחנויות, אלא רק דרך מכון הרטמן, במייל ldorsheni@shi.org.il

יש כמה דרכים לארגן שהות ומזון באומן בראש השנה. אתה יכול לשכור דירה ולבשל לעצמך, אתה יכול להצטרף לקהילה שבונה לעצמה "מחנה" וללון ולזון איתם, ואתה יכול להגיע ללא כל תכנון או סידור ולסמוך על הנס. אני בחרתי באופציה השניה, ובארבעת הימים ששהיתי באומן לפני שבועיים הסתפחתי לקהילת "שדה צופים" של הרב עודד ניצני.

הקהילה הזו, כמו הרב שלה (שהתרשמתי מאוד מחוכמתו ודרכי הנהגתו), הם זן מיוחד. מדובר בחוזרים בתשובה, חסידי ברסלב, שהגיעו למסקנה שהתחרדות מוחלטת לא רק שלא מתאימה להם, אלא גם שגויה מבחינה עקרונית. בכתבה שהתפרסמה בראש השנה ("הארץ", תמר רותם) אומר הרב עמית קדם, מנהל ה"חדר" של הקהילה, ש

בעינינו, הניסיון לקחת את בעלי התשובה ולגרום להם להיטמע בחברה החרדית הוא טעות. זה לא נכון וזה לא עובד. גם מבחינה אמונית זה לא נכון. זה עלבון לקב"ה שלקח את הסיבוב הגדול הזה דרך תנועת ההשכלה והביא אותנו לאן שאנחנו נמצאים היום. לסיבוב הזה יש תכלית. החברה החרדית שימרה משהו שאני מצטער שלא קיבלתי בילדותי: מסורת עתיקה. אבל חוזרים בתשובה מביאים עמם דברים אחרים: את היצירתיות, את הפתיחות שלהם. ובמפגש שלהם עם הדת נוצר תהליך של הפריה שאפשר לנצל אותו לעבודת השם ולחינוך.

יפה לא? הקהילה גם מוציאה כתב עת, "אדרבה", שעוסק בחוזרים בתשובה ושמאמרי המערכת שלו מציינים, למשל, שהם באים בשם "רצון […] לעורר את תנועת התשובה מחדש, לחזור ולגלות את הכוחות העצומים שרחשו מתחת לפני השטח ונרמסו על ידי מצוקות תהליכי התשובה" ו"יציאה לדרך חדשה השייכת אלינו" – כלומר לא הדרך החרדיות הפשוטה, אלא משהו מורכב יותר, פתוח יותר, ולדעתי ודאי גם חכם יותר ומעניין יותר.

"שדה צופים" אינה לבד, אלא מייצגת חלק מתנועה רחבה של מה שכיניתי במקום אחר "וריאציות על הנושא היהודי". את אלה, בפשטות, אנחנו רואים סביבנו, בין אם בהתגוונות של ציבור הכיפות הסרוגות, בין אם בהפתחות המוגברת של הציבור החרדי אל העולם שמחוצה לו, ובין אם בחיפוש החדש של החילונים אחר מקורות תרבותם ו/או דלק יהודי להזין איתו את רוחניותם.

הדתיים החדשים, היהודים החדשים

לפני עשור כתב יאיר שלג ספר הנקרא "הדתיים החדשים", ובו הוא עסק בעיקר במיפוי השינויים המתחוללים על שתי הקבוצות הראשונות שלעיל, כאשר הוא מקדיש רק פרק אחד להתחדשות היהודית בקרב הציבור החילוני. לאחרונה יצא ספר נוסף של שלג, "מֵעברי ישן ליהודי חדש", שאמור כנראה לתת את תמונת הראי ולאפיין את "רנסנס היהדות", כלשונה של תת הכותרת של הספר, שמתחולל בחילוניות הישראלית.

בסוף ספרו הראשון כתב שלג ש"השאלה הגדולה היא האם ניתן לומר […] שהחברה החרדית נעשית חילונית יותר ומתקרבת גם מן הבחינה האידיאולוגית לעולם החילוני", וקבע כי "אימוץ העולם המודרני, במיוחד במגזר החרדי, נעשה דה-פקטו ולא דה-יורה. בפועל מפנים העולם החרדי נורמות תועלתניות ונהנתניות של העולם המודרני, ולאו דווקא את עולם הערכים שלו."

בביקורת שכתבתי אז (שלהי שנת 2000) על הספר ב"כלבו" (מקומון חיפה של רשת שוקן – כן כן, תחילת דרכי הפובליציסטית) טענתי ש

לא ניתן להיחשף לתרבות בלי להיות מושפע מערכיה. לא ניתן "לשאול" חלק מסויים מתרבות אחרת ולהכניסו לתרבותך, כמעין הוספת צלחות מהודרות לגלגלי המכונית הישנה, בלא שינוי מהותי ותמידי בתרבותך אתה. תרבות אינה אוסף מקרי וסופי של מושגים או גינונים, היא מערכת מורכבת, רשת של חוטים חברתיים השזורים אלו באלו, תלויים ומשפיעים אחד על כל האחרים, ולהפך.
[…]
למן הרגע ששלחת ידך אל תוך התרבות של ה"אחר" והבאת קצת ממנה הביתה, כאילו הטבעת ידך בדלי צבע זר, ובמשיכת היד חזרה אין דרך למנוע ממנה להכתים את כל סביבתך. הדיבור של האשה הדתית-לאומית על "שוויון" או של העסקן הש"סניקי על "זכויות" הוא כבר נגיסה בפרי עץ דעת המודרנה שממנו אין חזרה ושבעקבותיו השינוי, אף אם אינו מתחולל בבת אחת אלא בהדרגה, הוא בלתי נמנע. לא ניתן לקפץ בין שדות-שיח תרבותיים בלא שהאחד ישפיע על השני, ומכיוון שהחברה הדתית היא מיעוט בתוך העולם המודרני והפוסטמודרני, היא בעיקר המושפעת ולא המשפיעה.

טוב, אולי הייתי פסקני קצת יותר מדי (נו, היינו צעירים), אבל אני חושב שאפשר בהחלט לראות איך החברה האורתודוקסית השתנתה בעשור האחרון והתקרבה מבחינה ערכית לחברה החילונית, בין אם במגמות של לאומנות חרדית, כמיהה לרוחניות חוץ-הלכתית, מגמות של אינדבידואליזציה (למשל, התעלמות חרדים מפסקי רבנים בנוגע לאינטרנט, גיוס גובר לנח"ל החרדי), התעצמות והתרחבות המהפכה הפמיניסטית וכאמור לעיל, התאפשרותה של קהילת חוזרים בתשובה שמעצבת את דרכה שלה.

לא קראתי את ספרו החדש של שלג (אני בהחלט מצפה לכך), אלא רק את הפרק ה-12 (שזמין כאן ב-pdf), אשר מנסה להוציא מסקנות מתוצאות המחקר. קראתי והתרשמתי מאוד. עד כדי כך, שאני רוצה לצטט ממנו בהרחבה. הנה חלקים ממה שכותב שלג:

[…] והנה בא רנסנס היהדות והכניס ליהדות הישראלית הייחודית גורם חשוב. היהדות הפוזיטיבית, קרי הדברים שאדם עושה כיהודי, יצאה מרשות היחיד אל רשות הרבים, והיא חוגגת שם את קיומה בראש חוצות וללא שום התנצלות. לימוד המקורות יצא מן הישיבות המסורתיות אל בתי המדרש המשותפים, ומשם אל בתי הספר והמתנ"סים, ואל הפסטיבלים ואירועי החוצות ההמוניים. התפילות אף הן אינן עוד נחלתם הבלעדית של בתי הכנסת. אדרבה, המגמה היא להוציאן מבית הכנסת אל כל מקום התכנסות ישראלי כללי באשר הוא. השירים המושמעים ברדיו בשבתות ובחגים, ולמעשה גם בהרבה מימי החול, אינם עוד סתם שירים נוגים ויפים המשרים אווירה מיוחדת. לעתים קרובות הם שירים הנוגעים ישירות במקורות היהדות או בעמידתו של האדם מול האלוהים.
[…]
לרנסנס היהדות יש פוטנציאל השפעה עמוק הרבה יותר ממה שהיה לו עד כה. למעשה, רוב הפוטנציאל שלו טרם מומש. כוונתי בעיקר לאפשרות הגלומה בו להיות נדבך מרכזי בתהליך של מהפכה תרבותית רוחנית כוללת נגד תרבות הרייטינג, המצמיחה תרבות המונים נמוכה שמשפיעה על אמצעי התקשורת, על התאטרון, על הספרות ועל שאר האפיקים הנחשבים תרבות גבוהה.
[…]
ברור גם שהדרך להתחדשות תרבותית עוברת במקום שבו נוצרה הבעיה — נטישת היהדות והבוז לחיי הרוח בכלל. אבל ברור גם שהתיקון אינו נמצא בחזרה אל התכנים הבעייתיים ביהדות שננטשה, אלא ביצירה חדשה, שחוברים בה יחדיו הטוב הרוחני שביהדות — חיים שממוקדים בשאיפה להתעלות הרוח והנפש, עשיית כל מעשה יום–יומי מתוך אסטרטגיה כוללת של תיקון עולם — והטוב הארצי שבישראליות — חיבור לטבע, למקום, לשפה, ובעיקר: בחינת תיקון העולם לא במונחים מופשטים אלא במונחים ארציים של האדם הממשי. כך תהפוך הזהות היהודית לא ליריבתה של הזהות העברית, על הצדדים הנפלאים והחשובים שבה, אלא לזהות משלימה המתמודדת עם צדדיה החלשים של העבריות.
[…]
כדי שהרנסנס היהודי יממש את הפוטנציאל הגלום בו ויהיה לרנסנס תרבותי–רוחני כולל, עליו להימנע משתי המכשלות שאורבות לו — הערטילאיות של אנשי הרנסנס התרבותי ופוטנציאל הפונדמנטליזם של אנשי הרנסנס הרוחני. מי שחווים את הרנסנס היהודי התרבותי צריכים לצאת מן הבועה האופפת את רובם בשלב החוויה המיוחדת הזאת, לחדול מלראות ביהדות מזון רוחני פרטי המשמש מפלט מן החברה ולהתחיל לראות ביהדות כלי לשינוי פני החברה.
[…]
ואולם גם אם ייפתח מהלך בכיוון המוצע כאן, הוא עלול להתנפץ אם תתממש הסכנה הגלומה באפיקו הרוחני של הרנסנס היהודי — סכנת הפונדמנטליזם. גם הפונדמנטליזם יונק את כוחו משלילת המתירנות, אלילי הכסף והצרכנות המערבית, אבל הוא מוליך את הנוהים אחריו במסלול מסוכן הרבה יותר מזה שנגדו הוא יוצא. תרבות ההמונים הזולה והתרבות הצרכנית בכל זאת מותירות לנמעניהן הפוטנציאליים אפשרות בחירה — להתפתות או לא להתפתות — אך הפונדמנטליזם כופה את עצמו בכוח, ותכניו הם פגיעה קשה בכבוד האדם (בעיקר בכבודן של נשים ובכבודן של קבוצות לאומיות ודתיות שונות מאלו של הקבוצה הפונדמנטליסטית).

ועתה לטענה עוד יותר מרחיקת לכת. לעניות דעתי, ברנסנס היהדות יש פוטנציאל להתמודדות ראויה עם משבר המערב לא רק בישראל, אלא גם במערב כולו. כמובן, לא על ידי אימוץ הפרקטיקה היהודית המעשית אצל הצרפתים, האמריקנים, הבריטים וכל האחרים, אלא על ידי אימוץ ההיגיון היהודי, תפיסת העולם היהודית, והתאמתה לתרבות המערבית הכללית. הטענה היא שאף על פי שהיהודים אינם עם נבחר מצד עצמם (אין להם סגולות מהותיות העושות אותם נעלים על אחרים), בכל זאת ליהדות יש בשורה עולמית, שהפצתה היא היא מילוי תפקידו הנבחר של העם היהודי.

רבותי, אני חושב שהוא צודק! כלומר, אכן יש ליהדות כתרבות וכהשקפה אתית ייחודית אפשרות לתרום תרומה אמיתית ונצרכת לחברה כיום, ודאי בישראל, אבל גם בעולם. אני לא חושב שזה "תפקידו הנבחר" של העם היהודי, אבל זו ודאי היומרה שהוא בחר בה לעצמו, וכפי שאמרו רבים לפני, עליו חובת ההוכחה והמימוש. כי אכן, לצד התפתחויות אדירות לטובה (לא רק טכנולוגיות כמובן, אלא מוסריות ותבוניות) שהביאה תרבות המערב במאות השנים האחרונות, היא נושאת בקרבה גם חסרונות. אני חושב שיש ליהדות, כחלק אינטגרלי ומייסד מתרבות המערב מחד, וכמרכיב שהוא תמיד גם "אחר" בה מאידך, אפשרות לתת תבלין ייחודי שיכול להקפיץ את התבשיל התרבותי באופן מרומם במיוחד.

זאת לא תהיה הפעם הראשונה שהתרבות הותיקה הזאת נתנה משהו לעולם כמובן, אבל כדי שהיא תעשה כן שוב כיום, בדיוק כפי שכותב שלג, אסור לה מצד אחד להפוך לתחביב אדיוסינקרטי שכל מטרתו להעשיר את עולמו האישי של הפרט, ומצד שני אסור לה גם להיכנע לכוח התנטי החזק בה במיוחד, שמושך אותה לעבר קיצוניות, אתנוצנטריות וכיתתיות. אתן לשלג לסיים, שוב בדברים שלדעתי הם מדוייקים וחשובים:

יתרונה הגדול של היהדות הוא בשניוּת שבה: מצד אחד, היא אינה מתעלמת משום תחום בחיים האנושיים הארציים. שלא כמו הקתוליות, למשל, היא אינה בזה לחיי אישות ואינה רואה בהם חטא שאינו ראוי לאנשי דת. מצד אחר, היא אינה מסתפקת ברוחניות מופשטת אלא תובעת את עידונם ואת קידושם של כל תחומי החיים, מחיי האישות ועד חיי הכלכלה.

מובן שאין כאן טענה שהיהודים מממשים תמיד, בפועל, את אידאל הקידוש הזה. אבל ברעיון היהודי הבסיסי (שלא פעם מרגיז יהודים חילונים ודתיים גם יחד) הגורס שלהלכה יש מה לומר על כל תג ותג מתחומי החיים יש בשורה גדולה לאנושות אם הוא יתורגם מנוקדנות הלכתית אנכרוניסטית לאתיקה של כלל תחומי החיים. הרי זו בדיוק בעיית הבעיות של דורנו: הדיכוטומיה שבין תרבות צרכנית המנוערת מכל עולם רוחני, ולעתים קרובות גם אתי, ובין רוחניות שנוכסה לסדר יום פונדמנטליסטי מתועב.
[…]
ישראל — אם תהיה למוקד הבשורה היהודית החדשה הזו — תיתפס אז לא רק כמוקד של בעיות פוליטיות סבוכות ובלתי פתירות, אלא גם כמקום של בשורה מול המצוקה התרבותית הרוחנית המטרידה את העולם לא פחות מהמצוקות הפוליטיות.

—

כאן דף המוקדש לספר באתר המכון הישראלי לדמוקרטיה, שם תוכלו למצוא להורדה גם תקציר, ואת המבוא לספר. והנה פרופ' אלן בריל בבלוגו כותב גם על הספר. הרשימה המובטחת על זגדון בוא תבוא.