לפני כעשרה ימים נפגשתי עם הח"כ לעתיד משה פייגלין לדיון פומבי. מר פייגלין עצמו הציע את האפשרות הזאת בתגובה למאמרי האחרון על השקפתו, חברה בתנועתו יזמה את האירוע, ואני נעניתי ליוזמה בשמחה. מטרת המפגש (שהתקיים בבית 'מנהיגות יהודית' בירושלים) היתה להבהיר את עמדותיו של פייגלין באשר לדמוקרטיה והמדינה היהודית, ואני חושב שאכן הובהרו כמה דברים. הדיון היה בסך הכל קולח וענייני, ונאמרו בו כמה דברים מעניינים לדעתי, גם אם לא העמקנו יותר מדי. למעוניינים, כאן אפשר לשמוע את ההקלטה כולה, והנה הקובץ ב-mp3 להורדה. להלן כמה ציטוטים מרכזיים מהדו-שיח בינינו. אבקש להבהיר כמה מעמדותיו של פייגלין מתוכם.
1.
פרסיקו: הסעיף הראשון בתקנון 'מנהיגות יהודית' מדבר על "הקמת משטר יהודי ממלכתי". האם הכוונה למלוכה?
פייגלין: לא.
פרסיקו: אז איך פועל המשטר הזה, שהוא יהודי וחירותי לטעמך?
[פייגלין מדבר על בחירות אזוריות]
פרסיקו: מה המסגרת? ראש ממשלה שולט על ישראל?
פייגלין: כן.
פרסיקו: ויש לו כנסת?
פייגלין: כן.
פרסיקו: כלומר זה כמו היום בעצם.
פייגלין: כן. […] שיטת המשטר הקיימת היא לגיטימית לחלוטין בעיני.
בניגוד לכמה וכמה אנשי ימין (אריה אלדד) או ימין-דתי (יהודה עציון, הרב יצחק גינזבורג וחסידיו, ועוד רבים), ובניגוד אף למי שהוא ממקורות יניקתו העיקריים והמוצהרים של פייגלין, שבתי בן דב, פייגלין אינו רוצה מלך לישראל. הדמוקרטיה, בשינויים מסויימים שמיד נגיע אליהם, מקובלת עליו. האם כך חשב תמיד? אולי, אבל אם כן למה הסכים שלשון הסעיף הראשון בתקנון תנועתו יהיה כפי שהוא? העברתי את הדברים לפרופ' מוטי ענברי, מומחה לפונדמנטליזם משיחי יהודי (ראיינתי אותו כאן, ויש לו בלוג). הוא גורס שיש כאן עמדה חדשה:
הנה התחדשות בהשקפת 'מנהיגות יהודית' – הצנעת הרעיון המלוכני, בגדר 'דיה צרה לשעתה'. כלומר, כיוון שפייגלין מודה שאין ליהדות מודל מלוכני שמתאים לעידן המודרני, הם דוחים את ההתעסקות איתו לעידן אחר, שבו רצון האומה ידרוש מלך. בינתיים מסתפקים בדמוקרטיה משודרגת, חירותנית, כשלב ביניים.
2.
פרסיקו: היום במדינת ישראל אזרח ערבי, מוסלמי למשל, לא יכול להתחתן עם אזרחית יהודיה (במדינת ישראל – הוא יכול לנסוע לחו"ל וכו'). זה חוק שמגביל את החרות הפרטית שלו ושלה, נכון? האם אתה בעד לבטל את החוק הזה, או לחוקק חוק אחר?
פייגלין: בעקרון אני לא חושב שהמדינה צריכה לחתן. התפיסה שלי את המדינה לא בדיוק מבינה מה הקשר בין המדינה לנישואין וגירושין. בעיני לא צריכה להיות בעיה לאזרח יהודי ולערביה ללכת למשרד הפנים ולהוציא אישור רשמי לכך שהמדינה מכירה בהם לצורך נושאים טכניים כזוג נשוי. אבל תהיה להם בעיה מול החברה, לא מול המדינה.
פייגלין תומך בנישואים אזרחיים, גם בין יהודים לערבים. חירות הפרט, כך הוא חזר ואמר, חשובה לו מאוד, ואני מאמין לו. יש בחשיבתו קו ליברטניאני מובהק. הוא באמת רוצה כמה שיותר לאפשר חירות לפרט. אבל איך זה משתלב עם החזון הכללי של דמוקרטיה קהילתנית יהודית? הנה למשל:
3.
פרסיקו: אם אתה בעד לגרש את כל מי ש[אינו יהודי ו]אינו מכיר בריבונותו של העם היהודי, אז לאותו אדם לא תהיה חירות פרט, נכון? כי הוא יאבד את ביתו, רכושו, מעמדו, עבודתו. הוא יאבד הרבה דברים.
פייגלין: […] מי שאינו מכיר בריבונותנו על ארצנו הוא למעשה מכריז עלינו מלחמה. ובמלחמה, תתפלא, כמו במלחמה.
פרסיקו: אבל בכל מדינה, גם בארה"ב, יש אזרחים שהממשלה לא מוצאת חן בעיניהם.
פייגלין: שלא מכירים בריבונות של ארה"ב?
פרסיקו: בהחלט.
פייגלין: אז זכותה המלאה של ארה"ב […] או לשים אותו במעצר, מה שאני לא רוצה לעשות, או לפתוח לו את הדלת ולהגיד לו תתכבד ושחרר אותנו…
פרסיקו: זה לא בדיוק "לגרש".
פייגלין: יודע מה, אתה צודק. כשכתבתי את הדברים השתמשתי בלשון פחות דיפלומטית.
פרסיקו: אז אתה מוחק את המילה "לגרש"? זה לא יהיה אקטיבי.
פייגלין: נכון. אני חושב שמי שלא מכיר בריבונותו של עם ישראל על ארצו אין מקומו כאן, וצריך לעודד אותו לחפש את עתידו במקום אחר. אמרתי את זה עכשיו בלשון מספיק דיפלומטית?
פרסיקו: נהדר, אני שמח שאתה מבהיר את הדברים, מפני שאני רוצה לציין שההבדל הוא שבדמוקרטיה האמריקאית הממשל, המשטר בהחלט חושב שזאת זכותו של אותו אדם לשרוף את דגל ארה"ב, להגיד שארה"ב איננה מדינתו, להתנגד לריבונות ארה"ב – למשל אם הוא אינדיאני, להגיד שהשטחים הם דווקא שלו ושאנשי ארה"ב הם כובשים ואכזריים. ארה"ב לא תגרש אותו. ארה"ב חושבת שזאת זכותו. ופה אתה שונה. פה הדמוקרטיה היהודית שונה מזו האמריקאית.
פייגלין: ייתכן. ייתכן שפה הדמוקרטיה היהודית שונה מהדמוקרטיה האמריקאית. יחד עם זאת ההשוואה בין שתי הדוגמאות היא מופרכת. האינדיאנים לא מקימים ארגוני טרור, לא מנסים להקים מדינה משל עצמם, לא מפוצצים אוטובוסים, וכו' וכו'.
פרסיקו: כן, אבל זכויות אינן נגזרת של מעשים.
פייגלין: אתה צודק שהעיקרון כביכול הוא דומה.
מוסלמים ונוצרים לא יהיו אזרחים בדמוקרטיה היהודית של פייגלין. יישמרו זכויות האדם שלהם, אבל הם לא יקבלו זכויות אזרח. בעצם הוא משכלל כאן את תפיסת 'גר תושב' המסורתית. יחד עם זאת פייגלין נסוג בו מכוונתו הקודמת לגרש אותם בכוח. הוא רק יעודד אותם להגר. ומה עם הערבים שכבר היום הינם אזרחי ישראל?
4.
פרסיקו: אותם אזרחים – סליחה, לא אזרחים. אותם פרטים ערבים, מוסלמים, נוצרים, שישארו בארץ ויסכימו לקבל את ריבונות ישראל. ולא יתנגדו אלא להיפך, יהיו בסדר גמור עם זה שישראל היא ריבונית על השטח הזה, גם הם לא יקבלו זכות להצביע לכנסת.
פייגלין: אלה שעדיין אין להם היום.
פרסיקו: גם אלה, אולי גם אלה שיש להם?
פייגלין: אלה שיש להם – יש להם.
פרסיקו: לא תגזול מהם את הזכות.
פייגלין: לא, לא אגזול. אני חושב שזאת היתה טעות לתת להם, שלא יהיה ספק בעניין הזה.
פרסיקו: אז למה בעצם לא לבטל אתה זה?
פייגלין: משום שזה המצב וכו'.
פרסיקו: אני מתפלא לשמוע ממך ריאל-פוליטיק!
פייגלין: יש, יש בהחלט ריאל-פוליטיק.
נראה שפייגלין מתמתן ככל שהוא קרב לכנסת – או לפחות ממתן את מילותיו. כמובן, האזרחים הישראלים-ערבים לא מהווים איום על הכנסת היהודית שפייגלין מבקש לכונן, שכן הם מיעוט. זה לדעתי מה שמאפשר לפייגלין להיות נדיב איתם, וכן לגלות גם מעט ריאל-פוליטיק, לפחות בכל הנוגע לתגובות העולם אם ינסה לשלול את אזרחותם.
5.
פרסיקו: נחזור לריאל-פוליטיק. מה גורם לך לחשוב שאומות העולם יקבלו את זה כמצב נתון?
פייגלין: […] איך אמר בן גוריון? לא חשוב מה יאמרו הגויים, חשוב מה יעשו היהודים.
פרסיקו: […] גם אחרי סנקציות כלכליות? גם אחרי אמברגו צבאי? אני אתן לך כמה נתונים: 40% מהתמ"ג מקורו ביצוא. כמעט כל הנשק של חיל האוויר שלנו מקורו בארה"ב.
פייגלין: […] עיקר היבוא מארה"ב זה נשק. נשק שאפשר או לפתח כאן בארץ, בדרך כלל באיכות יותר גבוהה, או לקנות במקומות אחרים.
פרסיקו: מטוסי F-35 אפשר לפתח בארץ?
פייגלין: חד משמעית כן.
אני לא מומחה לתעשיות הצבאיות של ישראל, אבל נדמה לי שפייגלין מבצע כאן פסיעה גסה אל תחום ההזיות. פייגלין חושב שאפשר לייצר כאן את כל צרכי חיל האוויר, כולל מטוסים, מסוקים, פצצות וטילים. שפטו אתם אם יש בכך ממש. אגב, פייגלין לאחרונה אמר שהוא רוצה להציע לכל משפחה ערבית ביו"ש חצי מיליון דולר כדי להגר. בתוכנית 'לונדון את קירשנבאום' (2.1.12) חישבו ומצאו שאם כולן תסכמנה, הטרנספר יעלה למשק הישראלי אלפיים מיליארד ש"ח, סכום ששווה בערך לתקציב המדינה לשבע שנים. ריאל-פוליטיק, כאמור.
6.
פייגלין: אני חושב שאנחנו צריכים להקים כאן מדינת מופת, לפתח כאן את חירות הפרט כדוגמא ומופת לעולם כולו. זו מדינה יהודית. אני חושב שההלכות הללו שמופיעות בתורה [כגון האיסור לקושש עצים בשבת – ת.פ.], באמת רלוונטיות באותו מצב שבו יש רוב של 80-90% [שתומך בהן]. הן לא רלוונטיות בלעדיו. […] יש לנו חוק שאנחנו שמים חגורת בטיחות, נכון? חוק מאוד הגיוני ואף אחד לא חולק על זה שזה חוק נצרך וכו'. כשאתה חושב על זה, הרי זה חוק איום ונורא. איזה זכות יש לי להחליט בשבילך אם לשים חגורה או לא לשים חגורה? […] התשובה היחידה שאני הצלחתי למצוא לעצמי לשאלה המהותית הזאת היא שזה כבר עבר את אותו סף של 80-90%. זה לא רוב מזדמן אלא זה חלק מהותי מהתרבות שלנו.
פרסיקו: אני רוצה לחדד איזו נקודה. אנחנו מדברים על איזו תרבות יהודית, שבמצב האולי אוטופי שלה 80-90% מהעם כולם מסכימים לעקרונות הבסיסיים שלה. בתרבות כזאת, אדם שיקושש עצים [בשבת], האם הוא יוצא להורג? כי אם אני לא אשים חגורת בטיחות, עם כל זה שזה נגד החוק, העונש לא יהיה כל כך נוראי. למה אני נוגע בנקודה הזאת? כי פה מדובר בדיוק בזכויות הפרט שגם רוב מלכותי של 90% לא יכול לשלול מהפרט. לי יש זכות לקושש עצים, נגיד. או יש לי זכות להתחתן עם מי שאני רוצה או לדבר איך שאני רוצה. גם אם 90% מהעם מתנגדים הם לא יוכלו לשלול ממני את הזכות הזאת בדמוקרטיה ליברלית.
פייגלין: עד לשלב שבו אתה קודח חור בספינה שבה כולם יושבים. תראה מה קורה היום, על פי הגישה שלך, בעולם. אם אנחנו באמת מסתכלים על מה שקורה היום בעולם המערבי, שמחזיק ברעיונות שאתה עכשיו מדבר, אנחנו רואים דבר מדהים. אנחנו רואים תפנית היסטורית. אנחנו חיים בתוך תפנית היסטורית מדהימה, שבגלל שאנחנו חיים בתוכה אנחנו לא שמים לב, אבל הציביליזציה שהתקיימה במשך אלפיים שנה, הציביליזציה המערבית […] המדינות שמחזיקות ברעיונות הליברלים שאתה מדבר עליהן, הן מתפוררות, נעלמות, מתפוגגות.
פרסיקו: אירופה?
פייגלין: בוודאי, בעיקר אירופה. לדעתי זה הולך לקרות גם באמריקה. אתה יכול להיות ליברל מאוד גדול ולומר לי לא לכפות עליך, אבל המשמעות היא בסופו של דבר הרסנית לגבי החברה. אז אני לא אומר חס ושלום להוציא אף אחד להורג, אבל זכותה של חברה לעמוד על שימור הערכים שבנו אותה.
והנה בדיוק ההבדל בין דמוקרטיה ליברלית לדמוקרטיה עממית: בזו האחרונה יש סט של "ערכים", בין אם אלה נגזרות של"רצון העם", זכויותיו של הפרולטריון או זהותו של העם היהודי, שעליהם תמיד יש לשמור גם אם השמירה עליהם באה על חשבון זכויות הפרט. ברגע שבו פרט מסויים נתפס כ"קודח חור בספינה", זכויותיו נשללות. דמוקרטיות ליברליות, שמתעקשות דווקא לשמור על זכויות הפרט, כמו מדינות אירופה, דינן, על פי פייגלין, להיעלם ולהתפוגג. ומי בין אלה הקודחים לנו חור בספינה? כמובן, ההומואים.
7.
פרסיקו: עולה בראשי מאמר שכתבת […] ובו אתה מדבר על הומוסקסואליות. ואומר שבעצם זה חלק מהגורמים להתפוררותו של המערב. [… היא] התרבות ההומוסקסואלית. אם אני לוקח את מה שאמרת עכשיו, [אני מבין ש]למדינה יש זכות להגן על עצמה מפני התרבות ההומוסקסואלית. היית אומר שזה נכון?
פייגלין: אגדיר את זה אחרת: […] אני חושב שמגיעות להם כל זכויות האדם שמגיעות לכל אחד. ואני גם מתנדב כחבר כנסת להילחם על זכויות האדם שלהם.
פרסיקו: לא חסרות להם זכויות אדם. מה שהם מבקשים זו הכרה ממסדית, למשל בנישואין.
פייגלין: הבעיה שלי היא לא הכרה בהם. הבעיה שלי היא כרסום מעמד המשפחה הקלאסית. […] זה נוגע בדיוק למה שדיברנו עליו קודם לכן. ישנם ערכים שבונים את החברה. והמשפחה הוא אולי הבסיסי שבהם. […] המשפחה הקלאסית היא אבן הבניין של החברה. עכשיו, גישות שיוצרות דקונסטרוקציה של החברה, שמחפשות בעצם את הפירוק…
פרסיקו: הן מחפשות את הפירוק בכוונה?
פייגלין: כן, כן. מחפשות בעצם לפרק את החברה. לפרק את כל המהויות, שהחברה היא בוודאי אחת מהן. [הן] מתמקדות בראש ובראשונה בנושא הזה של המשפחה. אבל הן עושות את זה באמצעים מתוחכמים. משום שהמשפחה היא עדיין ערך נחשב בעיני החברה. אז להגיד אנחנו נגד המשפחה זה לא יתקבל. אז מה שעושים זה לומר "הכל זה משפחה". זוג גברים זה משפחה, זוג נשים זה משפחה, אשה לבד זה משפחה – הכל זה משפחה. זה נשמע נורא יפה ונורא ליברלי, אבל כשהכל זה משפחה, אז שום דבר זה משפחה. כל מה שאני אומר הוא: תן את כל הזכויות לכולם, ותהיה הכי ליברל והכי חופשי והכי פתוח לכולם, אבל אל תעמיד את המשפחה הגרעינית, את המשפחה הקלאסית באותו מגרש. זה במקום אחד, וכל השאר במקום אחר.
פרסיקו: כלומר זכות לנישואין להומוסקסואלים לא תהיה.
פייגלין: שוב אני אומר, אני לא חושב שהמדינה צריכה לחתן. זה לא עניין של המדינה.
פרסיקו: אז באיזו מידה החברה שאתה מתאר אמורה להגן על עצמה מפני התרבות ההומוסקסואלית שמבקשת לפרק את המשפחה?
פייגלין: משום שאם אתה החלטת שאתה רואה במדינה את מי שנותנת לך את מעמדך…
פרסיקו: בסדר, מאה אחוז…
פייגלין: אם אתה דורש מהמדינה לתת לך מעמד זהה של משפחה, אני חושב שמדינת ישראל, בוודאי כמדינה יהודית, אבל כל מדינה ברת דעת, כל חברה ברת דעת, שתעשה את זה בסופו של דבר יורה לעצמה בראש.
זכויותיהם הפרטיות של להט"בים נשמרות, כל עוד הם לא פוגעים לדעתו של פייגלין בכלל. פגיעה בכלל היא, למשל, הגדרת זוג הומואים כמשפחה. לכן זכות זאת לא תינתן להם. מאוחר יותר מבהיר פייגלין שהוא יבטל את המענקים שמקבלות אמהות חד-הוריות מהמדינה, שכן הדבר רק מעודד אמהות חד-הוריות, שגם הן מאיימות על מעמד המשפחה.
8.
פרסיקו: האם בדמוקרטיה הקהילתנית היהודית יהיה אפשר לקיים מצעדי גאווה בראש חוצות?
פייגלין: כן, במקומות שבהם זה לא… אני מניח שגם אתה תסכים איתי שלא נכון לנסוע בשבת במאה שערים.
פרסיקו: אם זה עורק תחבורה ראשי אני חושב שראוי שהוא ישאר פתוח למכוניות.
פייגלין: אז זכותם של הנפגעים מכך לא…
פרסיקו: אם הם גרים על כביש מרכזי הם יאלצו לסבול מכוניות שנוסעות לידם [בשבת].
פייגלין: בתוך שכונה, בתוך כביש שהוא לא מרכזי מותר לנסוע בשבת?
פרסיקו: לא.
פייגלין: כלומר יש בכל זאת אישזהו קומון סנס.
פרסיקו: יש קומון סנס.
פייגלין: אם סף מסויים של הציבור נפגע מכך, אתה תבין שגם להם יש זכויות.
פרסיקו: אבל מה ההבדל בין נסיעה בשבת למצעד גאווה?
פייגלין: אותו דבר בדיוק.
פרסיקו: יש הבדל גדול, מפני שנסיעה בשבת אני עושה במסגרת הפנאי שלי, או הצורך הספציפי שלי כפרט. מצעד גאווה זה סוג של הפגנה.
פייגלין: לדעתך מצעד גאווה במאה שערים מותר?
פרסיקו: לא יודע אם במאה שערים, אבל בעיר מרכזית, בעיר הבירה ודאי מותר.
פייגלין: אני שואל אותך עקרונית: מצעד גאווה במאה שערים זה בסדר?
פרסיקו: עקרונית? עקרונית מותר להפגין בכל מקום. אבל ודאי שאנחנו גם מתחשבים בנסיבות.
פייגלין: ומצעד של המפלגה הנאצית בשיקגו בשכונה היהודית זה בסדר?
פרסיקו: כן.
פייגלין: זה בסדר גמור, נכון? אתה ליברל! הכל בסדר! אגב, היה כזה.
פרסיקו: מאה אחוז. למה? כי ארה"ב באמת הרשתה את זה.
פייגלין: וזה בסדר?
פרסיקו: כן.
פייגלין: יפה. רציתי להבין אותך קצת.
פרסיקו: מצויין. אז רק אחדד את השאלה: בעיר הבירה של ישראל, בירושלים, יהיה מותר לקיים מצעד גאווה? לא במאה שערים, בכביש מרכזי.
פייגלין: במקום שלא פוגע באנשים אחרים, בוודאי. מה לעשות? יש עוד אנשים עם זכויות. לא רק להומואים יש זכויות.
זכותם של חרדים לא להיפגע מתגברת על זכותם של הומואים להפגין. כמובן, יש כאן חוסר הבנה בסיסי של פייגלין הן בנוגע לזכויות (שהרי לא להיפגע רגשית אינה זכות יסוד) והן בנוגע להפגנות (שהרי חלק חשוב בהפגנות הוא הזעזוע, הזעקה, וממילא גם ה"לא נעים" שהן עושות לציבור). יחד עם זאת, לא נראה לי שפייגלין באמת רוצה להגן כאן על זכותם של החרדים לא להיפגע. הוא רוצה להגן על החברה, שלדעתו עומדת בסכנה כאשר "התרבות ההומוסקסואלית" מקבלת במה.
אני חושב שכאן אפשר כבר לסכם ולאבחן יסוד חשוב בחשיבתו של פייגלין: הוא באמת רוצה לתת את כל הזכויות לפרט. הוא באמת רוצה לכונן כאן דמוקרטיה קהילתנית-יהודית. החלוקה על כן היא ברורה: תקבל את כל הזכויות שלך כל עוד לא תאיים על יהדותה של המדינה. ערבי? אם אתה נאמן למדינה, חיה בשלווה. אבל לא תקבל אזרחות, לא תצביע בבחירות, לא תוכל לבקר את מי ששולט עליך. התחתנת עם יהודיה? זה מותר, אבל תהיה לך בעיה מול החברה. הומו? בכיף, אבל לא תוכל להפגין. היה הומו בביתך ויהודי בצאתך. אם חד הורית? זה מותר, גם אם לא רצוי, ובכל מקרה אל תצפי לעזרה מהמדינה.
9.
פייגלין: אני מתנגד למדינת הלכה. אני לא חושב שהמושג הלכה רלוונטי בכלל בנושא הזה של מדינה. בוודאי ההלכה בתצורתה הנוכחית כפי שהיא היום. אבל אין לי ספק שערכים יהודיים מובילים ליתר חירות, וכרסום הזהות היהודית מוביל בסופו של דבר לכרסום זכויות האדם.
פרסיקו: תרשה לי לשאול, מאיפה אתה גוזר את הערכים היהודיים אם לא מההלכה? אני לא אומר שאין מקורות נוספים, אבל אני רוצה לשמוע מה מקורות היניקה של הערכים ובכלל של תמונת העולם שלך?
פייגלין: אני מנסה להבין קודם כל את העיקרון מתוך הטקסט.
פרסיקו: "רוח הדברים"?
פייגלין: כן. כפי שאני מבין אותם. אפשר בהחלט לנהל על זה דיון, זה יהיה מעניין.
אלה אולי הדברים המעניינים ביותר שאמר פייגלין. על יחסו המסוייג של פייגלין כלפי ההלכה כפי שהיא בימינו כתבתי כאן, אבל בדברים לעיל הוא מחדש לי חידוש גדול, בכך שהוא מסמן את התחליף להלכה. והתחליף הוא… הבנתנו את העקרונות שעומדים בבסיסה. "רוח הדברים", לא פחות. האם כך תתנהל המדינה היהודית, תוך ניסיונות של נבחריה להבין את "רוח" כתבי הקודש? והרי ודאי יודע פייגלין שאנשים שונים מבינים עקרונות שונים מאותם כתבים. והרי ודאי יודע הוא שאפילו חבריו במפלגת הליכוד, שלא לדבר על אחרים מימין לו, מבינים באופן שונה לגמרי את "רוח הדברים" העולה מכתבי הקודש היהודיים. באותו ערב פתחתי את שיחתי עם פייגלין בכך שאמרתי שהוא ההוגה השיטתי ואולי המעמיק ביותר בימין הפוליטי היום, אבל דיבורים כגון דא מעלים סימן שאלה באשר להצהרות שכאלה.
בכלל, דומה שנפערת תהום במרכז חשיבתו של פייגלין, תהום שהוא אינו מצליח לצלוח. זהו אותו מרווח שבין רצונו לשמור מכל משמר על זכויות הפרט, לבין רצונו לכונן דמוקרטיה קהילתנית-עד-עממית יהודית. קחו למשל את המשפט הבא של פייגלין, גם הוא מאותו הערב:
מטרתה של הדמוקרטיה היהודית להעצים את חירות האדם ואת יכולתו לממש את זהותו היהודית.
הרי מובן שהוא מועד להכיל סתירה פנימית. שהרי מהי זהות יהודית? ברור שאם יש לנו רעיון מסויים של זהות יהודית (נאמר, שישו אינו חלק ממנה) והמדינה מכוונת אליו, הדבר בא על חשבון חירות האדם הפרטי (שאולי דווקא מחזיק שישו הוא משיח היהודים). את המתח הזה, בין חירות הפרט ומימוש התוכנית הכללית לא מצליח פייגלין לפתור, והוא משאיר את שיכוכו לעתיד, אשר בו כנראה "רוח הדברים" תגלה לנו שהיהדות מאפשרת לכל אחד לעשות מה שהוא רוצה, או לחילופין היהודים יגלו שמה שהם באמת רוצים זה בדיוק מה שפייגלין מתכנן עבורם. ואולי פשוט יבוא תשבי ויתרץ קושיות ובעיות.
המתח הזה, שמאפיין את חשיבתו של פייגלין, אינו מצוי בתפיסתם של הוגים שונים בימין הדתי הקיצוני, מפני שעבורם אין כל בעיה לכפות על הפרט את ההלכה, דהיינו לכונן מדינת הלכה. מבחינתם הדמוקרטיה היא שיקוץ. פייגלין אינו חושב כך וכן רואה בכך בעיה, זאת משום שבאופן כללי יותר מאשר מהמסורת היהודית יונק פייגלין את המערך הערכי שלו משיח הליברליזם והליברטיניות המערבי, כמו גם מהחשיבה הקומיוניטריאנית במישור החברתי. על פיהם הוא מפרש, בדיעבד, את המסורת היהודית כנושאת את דגל חירות הפרט. זוהי "רוח הדברים" שהוא מוצא בה. כמובן, זו פרשנות לגיטימית לחלוטין, אולם אין להתפלא שהיא נתקלת בקושי מול המימדים הציבוריים של ההלכה בתפיסתה המסורתית, מימדים כפויים-עד-דרקוניים שבסופו של דבר אמורים לפחות חלקית לבוא לידי ביטוי גם במדינה היהודית-דמוקרטית על פי השקפתו.
בהמשך לכך, קשה שלא להסיק שאין לפייגלין תוכנית פעולה אמיתית למצב בו יגיע, אם יגיע, לשלטון. אני לא מתכוון לאותה תוכנית מאה הימים, שכמובן יש לו. הכוונה היא לתפיסה ערכית מגובשת, לפתרון ריאלי למתח שבין זכויות הפרט לחובות הכלל שעולה מתוך תפיסת העולם שהוא מציג. נדמה לי, כאמור, שפייגלין סומך על איזושהי התפקחות פלאית של הציבור החילוני, שלפתע, בין אם לפני או מיד אחרי שפייגלין ייבחר להנהיג את העם, יבין שהוא בעצם מאוד מאוד רוצה לבטא את יהדותו במרחב הציבורי ולכונן דמוקרטיה קהילתנית יהודית. רק כך הזהות היהודית הכללית לא תתנגש עם שאיפות פרטיות כרצון לנסיעה בשבת, ארגון מסיבת רחוב לכבוד הסילווסטר או חתונה המונית חד-מינית. זהו הכשל המרכזניקי-עד-חב"דניקי הידוע שבונה על הניצוץ האלוהי שלכאורה טמון גם במעמקי אותם יהודים שלא מלים את בניהם או בנפשות אותם ישראלים שסתם אוהבים לנסוע לכדורגל בשבת.
מאידך גיסא, באופן אירוני פייגלין אכן מצליח לשבות את ליבם של יהודים שכאלה, דווקא על ידי הדגשת עקרון חירות הפרט שבחשיבתו. כבר שמענו על אלה שהתלהבו מכך שהוא בעד לגליזציה של קנביס. פייגלין אם כן מושך אליו חילונים ומסורתיים דווקא ככל שהוא מדבר פחות על ההלכה ויותר על זכויות הפרט. פנייתו אליהם קורצת ליסוד האגוצנטרי ושואף החופש הפרטי שמאוד נפוץ, כמובן, בתקופתנו. מאידך אותם יהודים מקבלים גם הבטחה שלמרות החירות המוחלטת במישור הפרטי, יש ותהיה להם קהילה חזקה. יש להם לאום ויש להם גאווה לאומית. יש להם גם כוח וסמכות להתנשא מעל לאומים אחרים, קרובים ורחוקים. שילוב מנצח.
—
עדכון 15:40: מר פייגלין ביקש להתייחס לאותם דברים שכתבתי בעקבות התוכנית 'לונדון את קירשנבאום' לגבי הריאליות המפוקפקת של תוכניתו להציע כסף לפלסטינים שיסכימו להגר מישראל. הסבר למה תוכניתו היא אכן ריאלית נמצא בקובץ הוורד הזה, כאן להורדה. על פי המסקנות שם "אם נקבל את הצעת פייגלין עכשיו, אז בעוד 18 שנה כבר נעבור לרווח, שילך ויגדל, וביהודה ושומרון, ובכלל בארץ ישראל, יהיה מיעוט ערבי קטן ורוב יהודי גדול."
לולאת האל 