יהדויות

רות קלדרון ומשמעותו של חילון

ייתכן שהשבועיים שעברו מאז שנשאה ח"כ ד"ר רות קלדרון את נאומה הראשון מעל במת הכנסת הם זמן סביר בכדי לעמוד על משמעותו התרבותית – והיא רבה. הנאום, שסך צופיו ביו-טיוב בלבד מתקרב למאתיים אלף, כלל כידוע סיפור מהתלמוד אותו פירשה קלדרון בצורה אקטואלית, ואף דברי שבח על לימוד התלמוד עצמו, שלדבריה של קלדרון שינה את חייה. התגובות לנאום התלמודי נעו בין שתי קצוות: היו שאהבו מאוד את שילוב היסודות המסורתיים-דתיים בנאום, והיו שסלדו מכך. הסולדים גם הם התחלקו לשתי קבוצות: דוברים חרדים מימין, שראו במעשיה של קלדרון הפקעה של הקודש וחילונו, וחילונים-אתאיסטים משמאל, שראו בנאום הפקעה של במת הפרלמנט החילוני למען דרשה דתית.

במובן זה נאומה של קלדרון הוא מקרה מבחן מצויין לגבולות השיח הדתי במרחב הציבורי. בהיותו נישא מעל במת הכנסת הוא ייצוגי בעל כורחו, וכאמן שיאצו לוחץ במדויק על נקודות המתח שבגוף הפוליטי. מה שיוצא מהלחיצות האלה הן אנחות ונהמות, כל איבר ומצוקתו הוא. כך, בעוד עפרי אילני מוצא בנאום עדות לכך ש'יש עתיד' היא "מפלגה של מטיפים", ואורי משגב רואה בו עוד נדבך מ"כריעת הברך הקבועה" של החילונים בפני הציונות הדתית, מערכת אתר 'כיכר השבת' החרדי נבהלת מכך שמדובר ב"השכלה חדשה" ו"איום קיומי" לחברה החרדית, והרב אליהו זייני מדייק היטב כשהוא רואה בנאומה של קלדרון את חילונו של התלמוד, מהלך שבא לשים "קץ לאורטודוקסיה ה'שתלטנית'" (כך במקור).

כדי להסביר למה הרגישות הדתית של הדוברים שומרי המצוות זיהתה נכונה את מה שהעצבים החילוניים הקצרים מהצד החופשי לא הבינו יש לעמוד בקצרה על מהותו של חילון. כידוע, אחד המאפיינים המרכזיים של העידן המודרני הוא תהליך החילון, ובמסגרתו ההפרדה בין דת ומדינה. חילון משמעותו העברתם של כוח וסמכות ממקורות דתיים אל מוקדים חילוניים. כולנו חיים בעולם שבו המונופול על ידע, סמכות פוליטית ואף סמכות מוסרית אינם ניתנים עוד בידי גופים דתים. הסמכות על חלקים חשובים אלה של הקיום האנושי הועתקו אל המדע, אל מדינת הלאום ואל המצפון הפרטי, בין השאר.

עיבורו של התהליך הזה ברפורמציה הפרוטסטנטית, והוא הגיע לגיל מצוות עם תנועת הנאורות, בסוף המאה ה-18. במאה ה-19, בהיותו בן תשחורת (או בשפה פחות יפה, טיפשעשרה) טעו חלק ממשכילי אירופה לחשוב שמדובר בתהליך ליניארי ודטרמיניסטי, אשר במהלכו ישכילו כל שוכני ארץ להשליך מעליהם – גם באופן פרטי – עולה של אמונה דתית, מה שיביא בסופו הוודאי לקיצה הכללי של הדת, מות האלוהים וקבורתו (ללא אמירת קדיש). אז נוצרה ההקבלה המבלבלת בין חילון לאתאיזציה, דהיינו המחשבה שהפקעת הכוח הציבורי מהדת פירושה גם הכחדתה כיסוד אנושי פרטי.

נדמה לי שכיום, כשהחילון עומד מולנו כאדם מבוגר ובשל, אפשר לראות ללא קושי שהקבלה זו אינה נכונה. בשנות השבעים של המאה העשרים כבר היה ברור שהשמועות על מות הדת היו מעט מוגזמות. תהליך חילון אכן מתרחש במרץ, אולם חילון אין פירושו אתאיזציה, והדת אינה נכחדת, אלא, כאורגניזם גמיש ומתוחכם, מתאימה עצמה לתנאי הקיום החדשים. הבנתו של תהליך החילון לאשורו קיבלה משנה תוקף בתחילת שנות האלפיים, עת מצד אחד הטרור מצד קבוצות באיסלאם הפונדמנטליסטי הדגיש עוד יותר את חוסר אפשרותה של החברה המודרנית להספיד את הדת, ומצד שני הוגים מערביים חשובים ושונים (ז'ק דרידה, טרי איגלטון, צ'רלס טיילור, יורגן הברמס) החלו לפקפק בתבונה שבהתעלמות מאוצרות התרבות המסורתיים כאשר אנו מבקשים לבנות חברה בריאה.

אם נחזור לנאום קלדרון, נראה שאחדים מבין שומרי החומות החילונים עדיין מפרשים מלים מסורתיות-דתיות כ"דת" במובן הכולל-כל והסמכותי שלה, ועל כן נזעקו משרבובן של אלה אל היכל הקודש הממלכתי. מנגד, לצד המסורתי-דתי ברור ש"דת" (במובנה הישן) היא עניין של סמכות, של ציות ומחוייבות, ועל כן הבין היטב שהשימוש החופשי של קלדרון באותן מילים אינו בא לכפות אותן על הכנסת ולהפוך אותו ל"דתית", אלא להפך: להוציא אותן מהקשרן הדתי ולהפוך אותן לכלי בידי הכנסת החילונית.

רות קלדרון נואמת מעל במת הכנסת

למי הסמכות

הטעות של מתקיפיה החילוניים של קלדרון היא על כן אירונית. הנאום שלה משרת קודם כל את המבקשים להפריד בין דת ומדינה, דהיינו, במקרה הישראלי, בין האורתודוקסיה היהודית למדינת ישראל. היא נובעת מחוסר הבחנה בין מילים דתיות לבין שיח דתי. המילים שהשתמשה בהן קלדרון היו אכן דתיות. אולם השיח שבו דיברה היה חילוני. קלדרון תרגמה את התלמוד לשפה אזרחית-פוליטית. היא באה לא בשם ההלכה, אלא בשמה שלה ובשם ערכיה, ותוך דיאלוג עם הטקסט התאימה אותו למטרתה, כאשר הסמכות על משמעותו היא אצלה. בכך היא לא רק חילנה את התלמוד, אלא גם ניכסה מחדש אוצר תרבותי שהיה יותר מדי זמן בארסנל הרטורי של צד חברתי-פוליטי אחד בלבד. גם לזה שמו לב מתקיפיה מהצד הדתי, וגם זה כמובן מדאיג אותם לא מעט.

ושוב, יש לשים לב: חילון התלמוד אין פירושו שאין בין קלדרון לטקסט זיקה דתית כלשהי. ייתכן מאוד שיש (קלדרון הגדירה את משפחתה באותו נאום כ"רליגיוזית"). חילון, כפי שכתבתי לעיל, פירושו הפקעת הסמכות על הטקסט הדתי (כמו גם על הרגש הדתי, ההיסטוריה הדתית, השאיפות הדתיות וכו') מידי ממסד דתי היררכי וכפייתי והעברתה אל חייו ובחירתו החופשית של הפרט. אפשר כאמור לתמוהה למה מהלך כזה אינו מתקבל בברכה על ידי אנשי שמאל.

ציביליזציה נטולת תרבות

ואולי התמיהה אינה גדולה מדי. האם ייתכן שמה שמפריע למגנים את נאומה של קלדרון, הוא שהם דווקא מבינים בעומק ליבם את המהלך שלה, כלומר שהם דווקא מבינים שקלדרון מסמנת עניין מחודש של ציבור לא קטן במה שנקרא "ארון הספרים היהודי"? האם ייתכן שבעיניהם את התרבות הישראלית יש לבנות אך ורק מאבני בניין הומניסטיות-ליברליות המנותקות מכל מורשת תרבותית ותיקה (מורשת שבין השאר תרמה לא מעט להתפתחות ההומניזם והליברליות)?

מוזר הדבר. הרי בחוגיהם של המגנים את נאומה של קלדרון נמצא אנשים המזדעזעים (בצדק) ממעשי סין בטיבט, דהיינו מהחרבת התרבות הטיבטית והחלפתה בתשלובת הקומוניסטו-קפיטליסטית המיוחדת של המשטר הסיני הנוכחי. זה נראה בעיניהם אסון, ואילו מחיקת התרבות היהודית והמרתה במרחב ציבורי ליברלי (וכלכלית נאו-ליברלי) וריק מסממנים דתיים-תרבותיים נראה להם כצעד נבון. אלה אותם אנשים שיצקצקו (בצדק) בלשונם כאשר יבקרו בהודו ויווכחו בתהליך הגלובליזציה ההיפר-קפיטליסטית העובר על תת-היבשת, דורס בדרכו את תרבותה הייחודית והופך אותה לעוד "שוק חופשי" שפנתיאון אלוהיו אינו כולל דבר מלבד רווחים וקניות. זה נראה בעיניהם חורבן תרבותי, ואילו הפיכתה של ישראל לסניף זיכיון נוסף של מק'דונלדס נראה להם משהו שיש להילחם על הגשמתו. אלה האנשים שיבכו (בצדק) את אבדן התרבות הפרימיטיבית של האבוריג'נים האוסטרלים, את התפוררות שבטי הילידים האמריקאים, את מחיקת התרבויות הציידים-לקטים באמזונס. הם יעמדו בתוקף על זכותם של כל אלה לזהות תרבותית נבדלת ולשימור אוצרות הרוח שלהם, ואילו על יצירת זהות יהודית ושימור התרבות (הבכל זאת אפעס עתיקה למדי) הזאת הם יעקמו את אפם.

יש כאן לא רק מעשה מוזר של איפה ואיפה, אלא גם עיוורון בצורך האנושי והפשוט כל כך בזהות ותרבות "ביתית" (כן, אותו צורך שגם האבוריג'נים מרגישים – האם לנו אין זכות להרגיש כך?). והצורך הזה אינו רק נפשי-פסיכולוגי, אלא גם, ובעיקר, חברתי-קהילתי, משום שייתכן מאוד שללא מקור ערכי מסורתי נישאר תוך זמן לא רב רק עם התועלתנות האינסטרומנטלית של השוק החופשי. ללא מערך אתי שמעניק לדברים שסביבנו ערך, תישאר להם במהרה רק תווית המחיר. נכון, יש לנו את ההומניזם והליברליזם. ומזל שיש, באמת. אבל לצערי אני לא חושב שהם נותנים לבדם מסגרת אידיאולוגית עסיסית מספיק וזהות מגובשת מספיק לקיום חברה משגשגת בזמננו. האם בדקתם לאחרונה מה עלה בגורלו של החלום על חברה חילונית-רציונלית-ליברלית-אוניברסלית? אספר לכם: הוא הפך לאפליקציה.

אין לי כל סבלנות לנצחנות דתית, והרעיון שהיהדות היא איזו דת מיוחדת במינה, גבוהה או אמיתית יותר מדתות אחרות הוא בזוי בעיני. מצד שני, הרעיון שכדאי (או אפשר) להשליך מאחורי גבנו אוצרות תרבותיים שנבנו במשך אלפי שנים גם הוא בעיני בזוי. במסורת היהודית יש הרבה חכמה, כמו גם הרבה טמטום. גם חכמתה וגם טמטומה הם קולות שאני רוצה לשמוע, לבדוק ולהכריע לגביהם. כל עוד אין מימד של כפייה, מהעשרת השיח הציבורי יכול לצאת רק טוב.

על הפרדת הדת מהמדינה יש להיאבק בנחישות, והמאבק מתחיל לשאת פירות. אבל סופו של המאבק הזה אינו במחיקת כל ביטוי דתי מהמרחב הציבורי. אם זה יהיה סופו המרחב הציבורי יישאר דל וריקני, שימושי רק כאתר נגיש לעוד סניף של ארומה, שבמטבחו יעבדו פועלים זרים ועל דלתו ישמור עובד קבלן. הקול של המסורת חייב להיות עוד קול שנשמע, עוד קול שנוכל לבחור להישמע לו. דווקא משום כך אבוי אם יישאר ויישמע רק מפיהם של רבנים, ודאי מפיהם של רבנים כעובדיה יוסף, דב ליאור או שמואל אליהו. בנאומה עשתה קלדרון ליצירת קול מסורתי-מודרני חדש, קונטרה נשית-חילונית למחזיקי המונופול התלמודי עד לא מזמן. קלדרון הרימה תרומה נאה לשבירת השבלונות הישנות, ובוודאי לא העלתה על דעתה שדווקא אותה ימהרו כל כך לשבץ חזרה אל תוכן.

  • פורסם באתר אבי חי
  • קוראים יקרים, אולי אתם שמים לב שכמות הרשימות שמתפרסמות בבמות אחרות מלבד בלוג זה עלתה, וכמות הרשימות שמתפרסמות אקסקלוסיביות בבלוג זה ירדה. אני באמת מצטער על כך, ואני חושב שזה בהחלט לא אידיאלי. יחד עם זאת, כנראה שבזמן הקרוב לפחות זה יהיה המצב. הסיבה לכך פשוטה: אני זקוק לפרנסה.
  • בשבוע הבא יתקיים כנס בינלאומי לציון מאתיים שנה לאדיקט האמנציפציה ליהודי פרוסיה. אדבר בו במושב המוקדש לדת במרחב הציבורי. כותרת הרצאתי: מ"מה מותר לומר" ל"מה אפשר לומר" – על השפה הדתית וגבולות השיח במרחב הציבורי. אתייחס, אגב, גם לנאומה של רות קלדרון בכנסת, וכן לדוגמאות אחרות והפוכות במשמועתן הדתית-ציבורית. התוכניה כולה כאן.
  • ביום שישי הזה תוכלו לראות אותי משוחח עם דב אלבוים בתוכניתו מקבלים שבת. נדבר על פרשת 'כי תשא', כלומר בעיקר על חטא העגל. התוכנית משודרת ב-18:30, ונדמה לי שבמוצ"ש שוב, ואחר כך עולה לרשת באתר זה.

פגישה עם משה פייגלין – סיכום ומסקנות

לפני כעשרה ימים נפגשתי עם הח"כ לעתיד משה פייגלין לדיון פומבי. מר פייגלין עצמו הציע את האפשרות הזאת בתגובה למאמרי האחרון על השקפתו, חברה בתנועתו יזמה את האירוע, ואני נעניתי ליוזמה בשמחה. מטרת המפגש (שהתקיים בבית 'מנהיגות יהודית' בירושלים) היתה להבהיר את עמדותיו של פייגלין באשר לדמוקרטיה והמדינה היהודית, ואני חושב שאכן הובהרו כמה דברים. הדיון היה בסך הכל קולח וענייני, ונאמרו בו כמה דברים מעניינים לדעתי, גם אם לא העמקנו יותר מדי. למעוניינים, כאן אפשר לשמוע את ההקלטה כולה, והנה הקובץ ב-mp3 להורדה. להלן כמה ציטוטים מרכזיים מהדו-שיח בינינו. אבקש להבהיר כמה מעמדותיו של פייגלין מתוכם.

צילום של נדב מרון

1.

פרסיקו: הסעיף הראשון בתקנון 'מנהיגות יהודית' מדבר על "הקמת משטר יהודי ממלכתי". האם הכוונה למלוכה?
פייגלין: לא.
פרסיקו: אז איך פועל המשטר הזה, שהוא יהודי וחירותי לטעמך?
[פייגלין מדבר על בחירות אזוריות]
פרסיקו: מה המסגרת? ראש ממשלה שולט על ישראל?
פייגלין: כן.
פרסיקו: ויש לו כנסת?
פייגלין: כן.
פרסיקו: כלומר זה כמו היום בעצם.
פייגלין: כן. […] שיטת המשטר הקיימת היא לגיטימית לחלוטין בעיני.

בניגוד לכמה וכמה אנשי ימין (אריה אלדד) או ימין-דתי (יהודה עציון, הרב יצחק גינזבורג וחסידיו, ועוד רבים), ובניגוד אף למי שהוא ממקורות יניקתו העיקריים והמוצהרים של פייגלין, שבתי בן דב, פייגלין אינו רוצה מלך לישראל. הדמוקרטיה, בשינויים מסויימים שמיד נגיע אליהם, מקובלת עליו. האם כך חשב תמיד? אולי, אבל אם כן למה הסכים שלשון הסעיף הראשון בתקנון תנועתו יהיה כפי שהוא? העברתי את הדברים לפרופ' מוטי ענברי, מומחה לפונדמנטליזם משיחי יהודי (ראיינתי אותו כאן, ויש לו בלוג). הוא גורס שיש כאן עמדה חדשה:

הנה התחדשות בהשקפת 'מנהיגות יהודית' – הצנעת הרעיון המלוכני, בגדר 'דיה צרה לשעתה'. כלומר, כיוון שפייגלין מודה שאין ליהדות מודל מלוכני שמתאים לעידן המודרני, הם דוחים את ההתעסקות איתו לעידן אחר, שבו רצון האומה ידרוש מלך. בינתיים מסתפקים בדמוקרטיה משודרגת, חירותנית, כשלב ביניים.

2.

פרסיקו: היום במדינת ישראל אזרח ערבי, מוסלמי למשל, לא יכול להתחתן עם אזרחית יהודיה (במדינת ישראל – הוא יכול לנסוע לחו"ל וכו'). זה חוק שמגביל את החרות הפרטית שלו ושלה, נכון? האם אתה בעד לבטל את החוק הזה, או לחוקק חוק אחר?
פייגלין: בעקרון אני לא חושב שהמדינה צריכה לחתן. התפיסה שלי את המדינה לא בדיוק מבינה מה הקשר בין המדינה לנישואין וגירושין. בעיני לא צריכה להיות בעיה לאזרח יהודי ולערביה ללכת למשרד הפנים ולהוציא אישור רשמי לכך שהמדינה מכירה בהם לצורך נושאים טכניים כזוג נשוי. אבל תהיה להם בעיה מול החברה, לא מול המדינה.

פייגלין תומך בנישואים אזרחיים, גם בין יהודים לערבים. חירות הפרט, כך הוא חזר ואמר, חשובה לו מאוד, ואני מאמין לו. יש בחשיבתו קו ליברטניאני מובהק. הוא באמת רוצה כמה שיותר לאפשר חירות לפרט. אבל איך זה משתלב עם החזון הכללי של דמוקרטיה קהילתנית יהודית? הנה למשל:

3.

פרסיקו: אם אתה בעד לגרש את כל מי ש[אינו יהודי ו]אינו מכיר בריבונותו של העם היהודי, אז לאותו אדם לא תהיה חירות פרט, נכון? כי הוא יאבד את ביתו, רכושו, מעמדו, עבודתו. הוא יאבד הרבה דברים.
פייגלין: […] מי שאינו מכיר בריבונותנו על ארצנו הוא למעשה מכריז עלינו מלחמה. ובמלחמה, תתפלא, כמו במלחמה.
פרסיקו: אבל בכל מדינה, גם בארה"ב, יש אזרחים שהממשלה לא מוצאת חן בעיניהם.
פייגלין: שלא מכירים בריבונות של ארה"ב?
פרסיקו: בהחלט.
פייגלין: אז זכותה המלאה של ארה"ב […] או לשים אותו במעצר, מה שאני לא רוצה לעשות, או לפתוח לו את הדלת ולהגיד לו תתכבד ושחרר אותנו…
פרסיקו: זה לא בדיוק "לגרש".
פייגלין: יודע מה, אתה צודק. כשכתבתי את הדברים השתמשתי בלשון פחות דיפלומטית.
פרסיקו: אז אתה מוחק את המילה "לגרש"? זה לא יהיה אקטיבי.
פייגלין: נכון. אני חושב שמי שלא מכיר בריבונותו של עם ישראל על ארצו אין מקומו כאן, וצריך לעודד אותו לחפש את עתידו במקום אחר. אמרתי את זה עכשיו בלשון מספיק דיפלומטית?
פרסיקו: נהדר, אני שמח שאתה מבהיר את הדברים, מפני שאני רוצה לציין שההבדל הוא שבדמוקרטיה האמריקאית הממשל, המשטר בהחלט חושב שזאת זכותו של אותו אדם לשרוף את דגל ארה"ב, להגיד שארה"ב איננה מדינתו, להתנגד לריבונות ארה"ב – למשל אם הוא אינדיאני, להגיד שהשטחים הם דווקא שלו ושאנשי ארה"ב הם כובשים ואכזריים. ארה"ב לא תגרש אותו. ארה"ב חושבת שזאת זכותו. ופה אתה שונה. פה הדמוקרטיה היהודית שונה מזו האמריקאית.
פייגלין: ייתכן. ייתכן שפה הדמוקרטיה היהודית שונה מהדמוקרטיה האמריקאית. יחד עם זאת ההשוואה בין שתי הדוגמאות היא מופרכת. האינדיאנים לא מקימים ארגוני טרור, לא מנסים להקים מדינה משל עצמם, לא מפוצצים אוטובוסים, וכו' וכו'.
פרסיקו: כן, אבל זכויות אינן נגזרת של מעשים.
פייגלין: אתה צודק שהעיקרון כביכול הוא דומה.

מוסלמים ונוצרים לא יהיו אזרחים בדמוקרטיה היהודית של פייגלין. יישמרו זכויות האדם שלהם, אבל הם לא יקבלו זכויות אזרח. בעצם הוא משכלל כאן את תפיסת 'גר תושב' המסורתית. יחד עם זאת פייגלין נסוג בו מכוונתו הקודמת לגרש אותם בכוח. הוא רק יעודד אותם להגר. ומה עם הערבים שכבר היום הינם אזרחי ישראל?

4.

פרסיקו: אותם אזרחים – סליחה, לא אזרחים. אותם פרטים ערבים, מוסלמים, נוצרים, שישארו בארץ ויסכימו לקבל את ריבונות ישראל. ולא יתנגדו אלא להיפך, יהיו בסדר גמור עם זה שישראל היא ריבונית על השטח הזה, גם הם לא יקבלו זכות להצביע לכנסת.
פייגלין: אלה שעדיין אין להם היום.
פרסיקו: גם אלה, אולי גם אלה שיש להם?
פייגלין: אלה שיש להם – יש להם.
פרסיקו: לא תגזול מהם את הזכות.
פייגלין: לא, לא אגזול. אני חושב שזאת היתה טעות לתת להם, שלא יהיה ספק בעניין הזה.
פרסיקו: אז למה בעצם לא לבטל אתה זה?
פייגלין: משום שזה המצב וכו'.
פרסיקו: אני מתפלא לשמוע ממך ריאל-פוליטיק!
פייגלין: יש, יש בהחלט ריאל-פוליטיק.

נראה שפייגלין מתמתן ככל שהוא קרב לכנסת – או לפחות ממתן את מילותיו. כמובן, האזרחים הישראלים-ערבים לא מהווים איום על הכנסת היהודית שפייגלין מבקש לכונן, שכן הם מיעוט. זה לדעתי מה שמאפשר לפייגלין להיות נדיב איתם, וכן לגלות גם מעט ריאל-פוליטיק, לפחות בכל הנוגע לתגובות העולם אם ינסה לשלול את אזרחותם.

5.

פרסיקו: נחזור לריאל-פוליטיק. מה גורם לך לחשוב שאומות העולם יקבלו את זה כמצב נתון?
פייגלין: […] איך אמר בן גוריון? לא חשוב מה יאמרו הגויים, חשוב מה יעשו היהודים.
פרסיקו: […] גם אחרי סנקציות כלכליות? גם אחרי אמברגו צבאי? אני אתן לך כמה נתונים: 40% מהתמ"ג מקורו ביצוא. כמעט כל הנשק של חיל האוויר שלנו מקורו בארה"ב.
פייגלין: […] עיקר היבוא מארה"ב זה נשק. נשק שאפשר או לפתח כאן בארץ, בדרך כלל באיכות יותר גבוהה, או לקנות במקומות אחרים.
פרסיקו: מטוסי F-35 אפשר לפתח בארץ?
פייגלין: חד משמעית כן.

אני לא מומחה לתעשיות הצבאיות של ישראל, אבל נדמה לי שפייגלין מבצע כאן פסיעה גסה אל תחום ההזיות. פייגלין חושב שאפשר לייצר כאן את כל צרכי חיל האוויר, כולל מטוסים, מסוקים, פצצות וטילים. שפטו אתם אם יש בכך ממש. אגב, פייגלין לאחרונה אמר שהוא רוצה להציע לכל משפחה ערבית ביו"ש חצי מיליון דולר כדי להגר. בתוכנית 'לונדון את קירשנבאום' (2.1.12) חישבו ומצאו שאם כולן תסכמנה, הטרנספר יעלה למשק הישראלי אלפיים מיליארד ש"ח, סכום ששווה בערך לתקציב המדינה לשבע שנים. ריאל-פוליטיק, כאמור.

6.

פייגלין: אני חושב שאנחנו צריכים להקים כאן מדינת מופת, לפתח כאן את חירות הפרט כדוגמא ומופת לעולם כולו. זו מדינה יהודית. אני חושב שההלכות הללו שמופיעות בתורה [כגון האיסור לקושש עצים בשבת – ת.פ.], באמת רלוונטיות באותו מצב שבו יש רוב של 80-90% [שתומך בהן]. הן לא רלוונטיות בלעדיו. […] יש לנו חוק שאנחנו שמים חגורת בטיחות, נכון? חוק מאוד הגיוני ואף אחד לא חולק על זה שזה חוק נצרך וכו'. כשאתה חושב על זה, הרי זה חוק איום ונורא. איזה זכות יש לי להחליט בשבילך אם לשים חגורה או לא לשים חגורה? […] התשובה היחידה שאני הצלחתי למצוא לעצמי לשאלה המהותית הזאת היא שזה כבר עבר את אותו סף של 80-90%. זה לא רוב מזדמן אלא זה חלק מהותי מהתרבות שלנו.
פרסיקו: אני רוצה לחדד איזו נקודה. אנחנו מדברים על איזו תרבות יהודית, שבמצב האולי אוטופי שלה 80-90% מהעם כולם מסכימים לעקרונות הבסיסיים שלה. בתרבות כזאת, אדם שיקושש עצים [בשבת], האם הוא יוצא להורג? כי אם אני לא אשים חגורת בטיחות, עם כל זה שזה נגד החוק, העונש לא יהיה כל כך נוראי. למה אני נוגע בנקודה הזאת? כי פה מדובר בדיוק בזכויות הפרט שגם רוב מלכותי של 90% לא יכול לשלול מהפרט. לי יש זכות לקושש עצים, נגיד. או יש לי זכות להתחתן עם מי שאני רוצה או לדבר איך שאני רוצה. גם אם 90% מהעם מתנגדים הם לא יוכלו לשלול ממני את הזכות הזאת בדמוקרטיה ליברלית.
פייגלין: עד לשלב שבו אתה קודח חור בספינה שבה כולם יושבים. תראה מה קורה היום, על פי הגישה שלך, בעולם. אם אנחנו באמת מסתכלים על מה שקורה היום בעולם המערבי, שמחזיק ברעיונות שאתה עכשיו מדבר, אנחנו רואים דבר מדהים. אנחנו רואים תפנית היסטורית. אנחנו חיים בתוך תפנית היסטורית מדהימה, שבגלל שאנחנו חיים בתוכה אנחנו לא שמים לב, אבל הציביליזציה שהתקיימה במשך אלפיים שנה, הציביליזציה המערבית […] המדינות שמחזיקות ברעיונות הליברלים שאתה מדבר עליהן, הן מתפוררות, נעלמות, מתפוגגות.
פרסיקו: אירופה?
פייגלין: בוודאי, בעיקר אירופה. לדעתי זה הולך לקרות גם באמריקה. אתה יכול להיות ליברל מאוד גדול ולומר לי לא לכפות עליך, אבל המשמעות היא בסופו של דבר הרסנית לגבי החברה. אז אני לא אומר חס ושלום להוציא אף אחד להורג, אבל זכותה של חברה לעמוד על שימור הערכים שבנו אותה.

והנה בדיוק ההבדל בין דמוקרטיה ליברלית לדמוקרטיה עממית: בזו האחרונה יש סט של "ערכים", בין אם אלה נגזרות של"רצון העם", זכויותיו של הפרולטריון או זהותו של העם היהודי, שעליהם תמיד יש לשמור גם אם השמירה עליהם באה על חשבון זכויות הפרט. ברגע שבו פרט מסויים נתפס כ"קודח חור בספינה", זכויותיו נשללות. דמוקרטיות ליברליות, שמתעקשות דווקא לשמור על זכויות הפרט, כמו מדינות אירופה, דינן, על פי פייגלין, להיעלם ולהתפוגג. ומי בין אלה הקודחים לנו חור בספינה? כמובן, ההומואים.

7.

פרסיקו: עולה בראשי מאמר שכתבת […] ובו אתה מדבר על הומוסקסואליות. ואומר שבעצם זה חלק מהגורמים להתפוררותו של המערב. [… היא] התרבות ההומוסקסואלית. אם אני לוקח את מה שאמרת עכשיו, [אני מבין ש]למדינה יש זכות להגן על עצמה מפני התרבות ההומוסקסואלית. היית אומר שזה נכון?
פייגלין: אגדיר את זה אחרת: […] אני חושב שמגיעות להם כל זכויות האדם שמגיעות לכל אחד. ואני גם מתנדב כחבר כנסת להילחם על זכויות האדם שלהם.
פרסיקו: לא חסרות להם זכויות אדם. מה שהם מבקשים זו הכרה ממסדית, למשל בנישואין.
פייגלין: הבעיה שלי היא לא הכרה בהם. הבעיה שלי היא כרסום מעמד המשפחה הקלאסית. […] זה נוגע בדיוק למה שדיברנו עליו קודם לכן. ישנם ערכים שבונים את החברה. והמשפחה הוא אולי הבסיסי שבהם. […] המשפחה הקלאסית היא אבן הבניין של החברה. עכשיו, גישות שיוצרות דקונסטרוקציה של החברה, שמחפשות בעצם את הפירוק…
פרסיקו: הן מחפשות את הפירוק בכוונה?
פייגלין: כן, כן. מחפשות בעצם לפרק את החברה. לפרק את כל המהויות, שהחברה היא בוודאי אחת מהן. [הן] מתמקדות בראש ובראשונה בנושא הזה של המשפחה. אבל הן עושות את זה באמצעים מתוחכמים. משום שהמשפחה היא עדיין ערך נחשב בעיני החברה. אז להגיד אנחנו נגד המשפחה זה לא יתקבל. אז מה שעושים זה לומר "הכל זה משפחה". זוג גברים זה משפחה, זוג נשים זה משפחה, אשה לבד זה משפחה – הכל זה משפחה. זה נשמע נורא יפה ונורא ליברלי, אבל כשהכל זה משפחה, אז שום דבר זה משפחה. כל מה שאני אומר הוא: תן את כל הזכויות לכולם, ותהיה הכי ליברל והכי חופשי והכי פתוח לכולם, אבל אל תעמיד את המשפחה הגרעינית, את המשפחה הקלאסית באותו מגרש. זה במקום אחד, וכל השאר במקום אחר.
פרסיקו: כלומר זכות לנישואין להומוסקסואלים לא תהיה.
פייגלין: שוב אני אומר, אני לא חושב שהמדינה צריכה לחתן. זה לא עניין של המדינה.
פרסיקו: אז באיזו מידה החברה שאתה מתאר אמורה להגן על עצמה מפני התרבות ההומוסקסואלית שמבקשת לפרק את המשפחה?
פייגלין: משום שאם אתה החלטת שאתה רואה במדינה את מי שנותנת לך את מעמדך…
פרסיקו: בסדר, מאה אחוז…
פייגלין: אם אתה דורש מהמדינה לתת לך מעמד זהה של משפחה, אני חושב שמדינת ישראל, בוודאי כמדינה יהודית, אבל כל מדינה ברת דעת, כל חברה ברת דעת, שתעשה את זה בסופו של דבר יורה לעצמה בראש.

זכויותיהם הפרטיות של להט"בים נשמרות, כל עוד הם לא פוגעים לדעתו של פייגלין בכלל. פגיעה בכלל היא, למשל, הגדרת זוג הומואים כמשפחה. לכן זכות זאת לא תינתן להם. מאוחר יותר מבהיר פייגלין שהוא יבטל את המענקים שמקבלות אמהות חד-הוריות מהמדינה, שכן הדבר רק מעודד אמהות חד-הוריות, שגם הן מאיימות על מעמד המשפחה.

8.

פרסיקו: האם בדמוקרטיה הקהילתנית היהודית יהיה אפשר לקיים מצעדי גאווה בראש חוצות?
פייגלין: כן, במקומות שבהם זה לא… אני מניח שגם אתה תסכים איתי שלא נכון לנסוע בשבת במאה שערים.
פרסיקו: אם זה עורק תחבורה ראשי אני חושב שראוי שהוא ישאר פתוח למכוניות.
פייגלין: אז זכותם של הנפגעים מכך לא…
פרסיקו: אם הם גרים על כביש מרכזי הם יאלצו לסבול מכוניות שנוסעות לידם [בשבת].
פייגלין: בתוך שכונה, בתוך כביש שהוא לא מרכזי מותר לנסוע בשבת?
פרסיקו: לא.
פייגלין: כלומר יש בכל זאת אישזהו קומון סנס.
פרסיקו: יש קומון סנס.
פייגלין: אם סף מסויים של הציבור נפגע מכך, אתה תבין שגם להם יש זכויות.
פרסיקו: אבל מה ההבדל בין נסיעה בשבת למצעד גאווה?
פייגלין: אותו דבר בדיוק.
פרסיקו: יש הבדל גדול, מפני שנסיעה בשבת אני עושה במסגרת הפנאי שלי, או הצורך הספציפי שלי כפרט. מצעד גאווה זה סוג של הפגנה.
פייגלין: לדעתך מצעד גאווה במאה שערים מותר?
פרסיקו: לא יודע אם במאה שערים, אבל בעיר מרכזית, בעיר הבירה ודאי מותר.
פייגלין: אני שואל אותך עקרונית: מצעד גאווה במאה שערים זה בסדר?
פרסיקו: עקרונית? עקרונית מותר להפגין בכל מקום. אבל ודאי שאנחנו גם מתחשבים בנסיבות.
פייגלין: ומצעד של המפלגה הנאצית בשיקגו בשכונה היהודית זה בסדר?
פרסיקו: כן.
פייגלין: זה בסדר גמור, נכון? אתה ליברל! הכל בסדר! אגב, היה כזה.
פרסיקו: מאה אחוז. למה? כי ארה"ב באמת הרשתה את זה.
פייגלין: וזה בסדר?
פרסיקו: כן.
פייגלין: יפה. רציתי להבין אותך קצת.
פרסיקו: מצויין. אז רק אחדד את השאלה: בעיר הבירה של ישראל, בירושלים, יהיה מותר לקיים מצעד גאווה? לא במאה שערים, בכביש מרכזי.
פייגלין: במקום שלא פוגע באנשים אחרים, בוודאי. מה לעשות? יש עוד אנשים עם זכויות. לא רק להומואים יש זכויות.

זכותם של חרדים לא להיפגע מתגברת על זכותם של הומואים להפגין. כמובן, יש כאן חוסר הבנה בסיסי של פייגלין הן בנוגע לזכויות (שהרי לא להיפגע רגשית אינה זכות יסוד) והן בנוגע להפגנות (שהרי חלק חשוב בהפגנות הוא הזעזוע, הזעקה, וממילא גם ה"לא נעים" שהן עושות לציבור). יחד עם זאת, לא נראה לי שפייגלין באמת רוצה להגן כאן על זכותם של החרדים לא להיפגע. הוא רוצה להגן על החברה, שלדעתו עומדת בסכנה כאשר "התרבות ההומוסקסואלית" מקבלת במה.

אני חושב שכאן אפשר כבר לסכם ולאבחן יסוד חשוב בחשיבתו של פייגלין: הוא באמת רוצה לתת את כל הזכויות לפרט. הוא באמת רוצה לכונן כאן דמוקרטיה קהילתנית-יהודית. החלוקה על כן היא ברורה: תקבל את כל הזכויות שלך כל עוד לא תאיים על יהדותה של המדינה. ערבי? אם אתה נאמן למדינה, חיה בשלווה. אבל לא תקבל אזרחות, לא תצביע בבחירות, לא תוכל לבקר את מי ששולט עליך. התחתנת עם יהודיה? זה מותר, אבל תהיה לך בעיה מול החברה. הומו? בכיף, אבל לא תוכל להפגין. היה הומו בביתך ויהודי בצאתך. אם חד הורית? זה מותר, גם אם לא רצוי, ובכל מקרה אל תצפי לעזרה מהמדינה.

9.

פייגלין: אני מתנגד למדינת הלכה. אני לא חושב שהמושג הלכה רלוונטי בכלל בנושא הזה של מדינה. בוודאי ההלכה בתצורתה הנוכחית כפי שהיא היום. אבל אין לי ספק שערכים יהודיים מובילים ליתר חירות, וכרסום הזהות היהודית מוביל בסופו של דבר לכרסום זכויות האדם.
פרסיקו: תרשה לי לשאול, מאיפה אתה גוזר את הערכים היהודיים אם לא מההלכה? אני לא אומר שאין מקורות נוספים, אבל אני רוצה לשמוע מה מקורות היניקה של הערכים ובכלל של תמונת העולם שלך?
פייגלין: אני מנסה להבין קודם כל את העיקרון מתוך הטקסט.
פרסיקו: "רוח הדברים"?
פייגלין: כן. כפי שאני מבין אותם. אפשר בהחלט לנהל על זה דיון, זה יהיה מעניין.

אלה אולי הדברים המעניינים ביותר שאמר פייגלין. על יחסו המסוייג של פייגלין כלפי ההלכה כפי שהיא בימינו כתבתי כאן, אבל בדברים לעיל הוא מחדש לי חידוש גדול, בכך שהוא מסמן את התחליף להלכה. והתחליף הוא… הבנתנו את העקרונות שעומדים בבסיסה. "רוח הדברים", לא פחות. האם כך תתנהל המדינה היהודית, תוך ניסיונות של נבחריה להבין את "רוח" כתבי הקודש? והרי ודאי יודע פייגלין שאנשים שונים מבינים עקרונות שונים מאותם כתבים. והרי ודאי יודע הוא שאפילו חבריו במפלגת הליכוד, שלא לדבר על אחרים מימין לו, מבינים באופן שונה לגמרי את "רוח הדברים" העולה מכתבי הקודש היהודיים. באותו ערב פתחתי את שיחתי עם פייגלין בכך שאמרתי שהוא ההוגה השיטתי ואולי המעמיק ביותר בימין הפוליטי היום, אבל דיבורים כגון דא מעלים סימן שאלה באשר להצהרות שכאלה.

בכלל, דומה שנפערת תהום במרכז חשיבתו של פייגלין, תהום שהוא אינו מצליח לצלוח. זהו אותו מרווח שבין רצונו לשמור מכל משמר על זכויות הפרט, לבין רצונו לכונן דמוקרטיה קהילתנית-עד-עממית יהודית. קחו למשל את המשפט הבא של פייגלין, גם הוא מאותו הערב:

מטרתה של הדמוקרטיה היהודית להעצים את חירות האדם ואת יכולתו לממש את זהותו היהודית.

הרי מובן שהוא מועד להכיל סתירה פנימית. שהרי מהי זהות יהודית? ברור שאם יש לנו רעיון מסויים של זהות יהודית (נאמר, שישו אינו חלק ממנה) והמדינה מכוונת אליו, הדבר בא על חשבון חירות האדם הפרטי (שאולי דווקא מחזיק שישו הוא משיח היהודים). את המתח הזה, בין חירות הפרט ומימוש התוכנית הכללית לא מצליח פייגלין לפתור, והוא משאיר את שיכוכו לעתיד, אשר בו כנראה "רוח הדברים" תגלה לנו שהיהדות מאפשרת לכל אחד לעשות מה שהוא רוצה, או לחילופין היהודים יגלו שמה שהם באמת רוצים זה בדיוק מה שפייגלין מתכנן עבורם. ואולי פשוט יבוא תשבי ויתרץ קושיות ובעיות.

המתח הזה, שמאפיין את חשיבתו של פייגלין, אינו מצוי בתפיסתם של הוגים שונים בימין הדתי הקיצוני, מפני שעבורם אין כל בעיה לכפות על הפרט את ההלכה, דהיינו לכונן מדינת הלכה. מבחינתם הדמוקרטיה היא שיקוץ. פייגלין אינו חושב כך וכן רואה בכך בעיה, זאת משום שבאופן כללי יותר מאשר מהמסורת היהודית יונק פייגלין את המערך הערכי שלו משיח הליברליזם והליברטיניות המערבי, כמו גם מהחשיבה הקומיוניטריאנית במישור החברתי. על פיהם הוא מפרש, בדיעבד, את המסורת היהודית כנושאת את דגל חירות הפרט. זוהי "רוח הדברים" שהוא מוצא בה. כמובן, זו פרשנות לגיטימית לחלוטין, אולם אין להתפלא שהיא נתקלת בקושי מול המימדים הציבוריים של ההלכה בתפיסתה המסורתית, מימדים כפויים-עד-דרקוניים שבסופו של דבר אמורים לפחות חלקית לבוא לידי ביטוי גם במדינה היהודית-דמוקרטית על פי השקפתו.

בהמשך לכך, קשה שלא להסיק שאין לפייגלין תוכנית פעולה אמיתית למצב בו יגיע, אם יגיע, לשלטון. אני לא מתכוון לאותה תוכנית מאה הימים, שכמובן יש לו. הכוונה היא לתפיסה ערכית מגובשת, לפתרון ריאלי למתח שבין זכויות הפרט לחובות הכלל שעולה מתוך תפיסת העולם שהוא מציג. נדמה לי, כאמור, שפייגלין סומך על איזושהי התפקחות פלאית של הציבור החילוני, שלפתע, בין אם לפני או מיד אחרי שפייגלין ייבחר להנהיג את העם, יבין שהוא בעצם מאוד מאוד רוצה לבטא את יהדותו במרחב הציבורי ולכונן דמוקרטיה קהילתנית יהודית. רק כך הזהות היהודית הכללית לא תתנגש עם שאיפות פרטיות כרצון לנסיעה בשבת, ארגון מסיבת רחוב לכבוד הסילווסטר או חתונה המונית חד-מינית. זהו הכשל המרכזניקי-עד-חב"דניקי הידוע שבונה על הניצוץ האלוהי שלכאורה טמון גם במעמקי אותם יהודים שלא מלים את בניהם או בנפשות אותם ישראלים שסתם אוהבים לנסוע לכדורגל בשבת.

מאידך גיסא, באופן אירוני פייגלין אכן מצליח לשבות את ליבם של יהודים שכאלה, דווקא על ידי הדגשת עקרון חירות הפרט שבחשיבתו. כבר שמענו על אלה שהתלהבו מכך שהוא בעד לגליזציה של קנביס. פייגלין אם כן מושך אליו חילונים ומסורתיים דווקא ככל שהוא מדבר פחות על ההלכה ויותר על זכויות הפרט. פנייתו אליהם קורצת ליסוד האגוצנטרי ושואף החופש הפרטי שמאוד נפוץ, כמובן, בתקופתנו. מאידך אותם יהודים מקבלים גם הבטחה שלמרות החירות המוחלטת במישור הפרטי, יש ותהיה להם קהילה חזקה. יש להם לאום ויש להם גאווה לאומית. יש להם גם כוח וסמכות להתנשא מעל לאומים אחרים, קרובים ורחוקים. שילוב מנצח.

עדכון 15:40: מר פייגלין ביקש להתייחס לאותם דברים שכתבתי בעקבות התוכנית 'לונדון את קירשנבאום' לגבי הריאליות המפוקפקת של תוכניתו להציע כסף לפלסטינים שיסכימו להגר מישראל. הסבר למה תוכניתו היא אכן ריאלית נמצא בקובץ הוורד הזה, כאן להורדה. על פי המסקנות שם "אם נקבל את הצעת פייגלין עכשיו, אז בעוד 18 שנה כבר נעבור לרווח, שילך ויגדל, וביהודה ושומרון, ובכלל בארץ ישראל, יהיה מיעוט ערבי קטן ורוב יהודי גדול."

כמה מילים קצרות על הלכה ומוסר

[לפני שבועיים פורסם מאמר של איתי אליצור במוסף 'שבת' של 'מקור ראשון', בו הוא האשים את הרב חיים נבון בהתאמת "התורה" לערכי זמננו. הבוקר פורסמה תגובה שלי למאמרו באותו מוסף, והיא מובאת כאן בגרסתה המלאה.]

לפני שבועות ספורים פרסם ארגון הרבנים 'בית הלל' את פסקי ההלכה הראשונים שלו. באחד מהם, הנוגע לשמירת כשרות בעת ארוחה בביתו של חבר חילוני, נפסק כי אף על פי שנקבע בעבר שאדם שאינו מקפיד על מצווה מסויימת אינו נאמן בדברים הקשורים אליה, הרי ש"במציאות ימינו יש רבים שאמנם אינם מקפידים בעצמם על כשרות, אך מכבדים מאוד את שומרי הכשרות והמסורת, ונזהרים מלהכשילם", ועל כן ניתן לסמוך על החברים החילונים שהאוכל הקנוי (ולא המבושל) שהם מגישים הוא כשר. שבועיים מאוחר יותר, וכתגובה ישירה לפסק של 'בית הלל', הבהיר הרב אורי סדן מעל דפי 'עולם קטן' (ט' טבת) ש"אי אפשר לסמוך על דבריו של אדם שאינו שומר כשרות באופן אישי".

האם אחת מהפסיקות כאן בטעות יסודה? האם רבני 'בית הלל' נוהגים חלילה בניגוד להלכה, או ששמא דווקא הרב סדן אינו מקפיד על המצוות? מי שחושב שיש רק דרך אחת לפסוק הלכה כנראה מעולם לא שמע על מחלוקות בית הלל ובית שמאי, או לא הבחין שבדיונים תלמודיים מובאות דעות שונות לגבי אותה סוגייה. מחלוקות הלכתיות תמיד היו ותמיד תהיינה. מה שמעניין יותר הוא המסד הערכי שמוביל את הפוסקים לפסוק בצורה שונה. 'בית הלל' מצהירים עליו בכנות: "אנו רואים חשיבות גדולה בלכידותה של החברה בישראל" הם מציינים בגוף הפסיקה, ומתוך עמדתם זו הם פוסקים. הרב סדן מצידו מבהיר כי "אחדות ושלום אין פירושם ויתור מראש על עקרונות", ופסיקתו מתבססת על הכרעה ערכית זו. כל צד וערכיו, כל צד ופסיקתו, כך יאה וכך נאה.

על כן תמהתי כאשר קראתי במאמרו של איתי אליצור על כך ש"התורה היא נצחית ולא תשפיל את עצמה ותקבל בכל דור את ערכי אותו דור". באותו מאמר משתמש אליצור בביקורת על ספרו של הרב חיים נבון כדי לתקוף גישה "שחיים נבון הוא אחד ממיצגיה הבולטים", והיא כפי הנראה הגישה הרואה בערכים המקובלים עלינו מדדים בהם יש להתחשב בפרשנות הלכתית. אף אני אשתמש במאמרו של אליצור כדי לתקוף גישה שהוא ממיצגיה הבולטים, והיא הגישה שעומדת על כך שהדבר היחיד שהקב"ה מצפה מאיתנו הוא ציות עיוור למצוותיו. אותה גישה גם מוצאת עונג מיוחד להדגיש עד כמה בתחום הערכי עלינו להכפיף את ערכינו בפני ערכיו יתברך, או כפי שאליצור כותב, "הקב"ה מרשה לעצמו להחזיק בעולם ערכים שונה משלנו".

איך מגיע אליצור לידיעת עולם הערכים של הקב"ה? ובכן, הוא נוקט בתרגיל הפונדמנטליסטי הקלאסי, אשר מכוון לקריאת המקורות הקדומים ביותר בצורה המילולית ביותר. כך הוא מגיע, למשל, למסקנה כי הקב"ה היה מעוניין שנוציא להורג חוטאים למיניהם, ואילו הימנעותנו מכך היא תוצאה של נסיגתנו אל "מאחורי כל מיני מכשולים פרוצדורליים ופטנטים הלכתיים". באופן אישי איני בטוח מהו עולמו הערכי של הקב"ה, אולם קשה לי להאמין, למשל, שהוא תומך בסקילה למוות של מחללי שבת, בפוליגמיה או בהריגת בן סורר ומורה. אמנם ככה כתוב בתורתנו הקדושה, אבל מאז באו חכמים והבהירו שזאת לא ממש כוונתו. האם אליצור היה טוען בפני חז"ל כי פרשנותם המקלה לציווי "עין תחת עין" היא השפלת התורה בפני ערכי דורם? האם הוא תומך בביטול חרם דרבנו גרשם ובויתור על מודל של זוגיות לטובת ריבוי נשים? צריך להיזהר, נדמה לי שבסוף השביל הזה מחכים לנו הקראים והשומרונים.

אני בטוח שבמאמרו שימש אליצור פה לרבים בזמננו, שמרגישים שעל שומרי המצוות להכניע את מצפונם ושכלם ולדבוק בעקרונות מוחלטים שהם מייחסים לתורה, עקרונות אשר דווקא מפני שהם ארכאים מבחינת התפיסה המוסרית שלהם מקבלים הילה נחשקת של "אותנטיות". הנה, אומרים יהודים אלה לעצמם, למרות שלא נעים לי להפלות נשים לרעה (לדוגמא), ואני גם לא רואה כל סיבה טובה לכך, אני מציית באדיקות לצווייו של אבי שבשמיים ועושה כן. תנועת ה"עקדה" שמתגשמת על ידי ההתגברות הפרטית על המצפון ועל השכל מייצרת תחושה של נאמנות ללא סייג לתורה, והרי לנו יהודי המרוצה מאדיקותו הדתית.

הפרידה המצערת הזאת של ההלכה מהמוסר היא אחת הרעות החולות של זמננו, והיא תוצאה של תהליך רחב הרבה יותר, במסגרתו העולם המערבי כולו זנח את המסורת הדתית כמקור בלעדי למוסר, ומצא ברציונליות מחד, ובמצפון כקול פנימי מאידך, מקורות סמכות להכרעות מוסריות. בעולם בו הכושר הרציונלי והמצפון נחשבו כיצירי האל עדיין היה אפשר להתחשב בהם בפסיקת הלכה, כפי שאכן התחשבו לאורך הדורות. אולם בזמננו, כריאקציה לניכוס שני אלה על ידי התרבות המערבית החילונית החליטו הוגים דתיים רבים להפרד מהם, או אף לראות אותם כשליחי השטן, דהיינו הכוחות המפתים אותנו שלא לקיים את דבר ה'.

כתוצאה מכך אנו עדים ליותר ויותר תפיסות העושות מהציות העיוור אידיאל עליון ומעודדות אותנו להתכחש לקול התבונה והמוסר שבתוכנו ולהאמין שהקב"ה אכן רוצה שנתאכזר לזולת (הנשי, הלא-יהודי, ההומוסקסואלי), ושדווקא התנהגות כזאת היא "מוסר יהודי". המהדרין מוסיפים גם שדווקא התנהגות שכזאת תזכה אותנו בהערכה מצד אומות העולם. לעניות דעתי לא רק שעמדה זו מופרכת, אלא שגם את הערכתו של הקב"ה הוצאתה לפועל לא תשיג. לו מה שהיה הקב"ה מעוניין בו הוא ציות עיוור ותו לא הוא היה מעניש את אברהם אבינו על שהעז להתעמת איתו לגבי גורל סדום ועמורה, או מסרב בנחרצות לטרונייתן של בנות צלופחד שביקשו לשנות את הלכות הירושה. הנה שתי דוגמאות מהתורה בהן נראה שדווקא המוסר האנושי הוא המדד על פיו פועל ריבונו של עולם. גם הרב קוק מבהיר במפורש כי "אסור ליראת שמים שתדחק את המוסר הטבעי של האדם, כי אז איננה עוד יראת שמיים טהורה" (אוה"ק ג, כז).

האם אין, אם כן, מקום לחוויה של "עקדה" בחייו של יהודי? חלילה, מעמד שכזה הוא חלק חשוב בחיי הדת של כל אחד. לעיתים עלינו לכוף את מצפוננו ושכלנו בפני רצונו יתברך. אלא שמעמד של עקדה הוא מעצם טבעו נקודתי, נדיר וייחודי. מדובר במבחן עליון של נאמנות לרצון ה', ולא ברמיסת המצפון וההגיון כדבר שבשגרה. המחשבה שהקב"ה היה רוצה שנשבית את מצפוננו ונפסיק להשתמש בו כעניין יומיומי היא קשה. לא מדובר כאן בעקדה, אלא באילוף, בהפיכתו של האדם מיצור תבוני ומצפוני לחיית קרקס המבצעת תרגילים עבור אדונה.

יכול להיות שאליצור סבור שעל פי ההלכה יש לכפות את החילוני לאכול כשר במכות שוטים. זו עמדה הלכתית לגיטימית, אבל לא יותר אותנטית מזו של 'בית הלל' או הרב סדן. אם נאמין שהקב"ה מעוניין שנשתמש בשכל הישר ובמוסר הטבעי, ייתכן שנחשוב שהיא אף אותנטית פחות. שכן גישתו של אליצור הופכת את היהדות לדת מכאנית אשר המחשבה והמצפון בה הם מיותרים – ממש הקריקטורה אליה פאולוס בזמנו ביקש לדמות אותה. באופן אישי נדמה לי שהקב"ה היה דווקא רוצה שנשתמש היטב בהגיון ובמצפון בהם הוא חונן אותנו, שנעבוד אותו בכל לבבנו, נפשנו ומאודנו.

ורייציות על מוסר יהודי

לא מזמן התארחתי לארוחת שבת בביתו של ידיד סרוג-כיפה. הוא מבוגר ממני בכעשרים שנה, איש מקושר מאוד ופעיל במעגלים שונים ומגוונים. כשהשיחה הגיעה, כפי שהיא חייבת תמיד להגיע, לפוליטיקה, הופתעתי מאוד לשמוע שהוא מוכן ומזומן למדינת כל אזרחיה, "דו-לאומית", כמו שאומרים. כשביררתי האם הוא מבין שזו סופה של ההזדמנות ההיסטורית של העם היהודי לריבונות הוא אישר שזה בהחלט מובן לו, אלא שלא הסכים איתי שזה משהו שיש להצטער עליו.

תראה, אמר, אני מבין שאתה מעוניין בהתפתחותה של תרבות יהודית הנושאת באחריות שבאה עם שררה ועם כוח. אני פשוט חושב שאחרי שישים וחמש שנה של תרבות יהודית שכזאת אפשר לסכם ולומר שהיא בהחלט לא נושאת את האחריות הזאת היטב. ראה אילו מאורות הקמנו מתוכנו לפני שהוקמה המדינה, וראה את הריק ההגותי שהתרבות היהודית נמצאת בו כיום. איפה גורדון שלנו? איפה בובר שלנו? איפה ביאליק? האם שכחנו אותם? מי היום מגיע לקרסוליהם? איפה כיום נמצא רב כראי"ה קוק?

דבריו נגעו בנקודה כאובה שלא ניסחתי לעצמי בבהירות עד אז. קשה להכחיש שהתרבות היהודית בארץ (במובן המסורתי של המונח) לא הצליחה בשישים השנים האחרונות להתעלות לגבהים מרשימים במיוחד, לא מבחינה יצירתית, ולא מבחינה מוסרית. האורתודוקסיה בארץ מוציאה מקרבה במקרה הרע טכנאי הלכה, ובמקרה הגרוע עוד יותר רבנים גסי רוח ובורים כעובדיה יוסף, גזענים כשמואל אליהו או מחרחרי מלחמה כדב ליאור. האם ניתן למצוא כיום בארץ רב שגם נחשב גדול בתורה, גם רחב השכלה, וגם משמש כמאור מוסרי לרבים?

לצערי הרב הייתי חייב להסכים איתו שלא. הכוח שניתן ליהודים במסגרת מדינתם הריבונית לא היטיב עם תנובתם התרבותית-מוסרית. להפך, עושה רושם שהוא השמין את לבם, עשה אותם גסים, הפך אותם לעם ככל העמים: מאוהב בעצמו, תוקפן כלפי זולתו, מגושם בהתנהלותו. דווקא בגלות נראה שהנפש היהודית התעדנה, שתחת כור המצרף היא הזדככה (והולידה מתוכה את קפלן, השל, סולוביצ'יק, שחטר-שלומי, גרין).

obamulke242בכל זה נזכרתי כאשר קראתי את דבריו של הרב ריק ג'ייקובס, נשיא התנועה הרפורמית, שאמר ש"יהודי ארה"ב אינם רואים בישראל מדינה המשקפת את עולם הערכים שלהם". ג'ייקובס מתכוון כמובן לאפלייה השערורייתית שיש במדינה כלפי זרמים יהודיים שאינם אורתודוקסים, אבל לא רק. הוא מדבר על הניכור שחשים צעירים יהודיים אמריקאים ממה שהם תופסים כחברה שמרנית, לאומנית, בלתי-סובלנית ואלימה.

הניכור הזה הוא עובדה קיימת, המתגלה במחקרים שנעשים בקרב יהודי ארה"ב. ככל שגילם של יהודים אמריקאים נמוך יותר, כך נמוכה גם עוצמת הקשר שלהם למדינת ישראל. חשוב להבין שהניכור כאן אינו תוצאה של חילוקי דעות פוליטיים, ואף לא של השקפות עולם שונות. מדובר כאן במשהו עמוק הרבה יותר: בדרכים שונות להגדרתה של הזהות היהודית.

עבור צעירים יהודיים אמריקאים זהות יהודית פירושה קודם כל השקפת עולם ליברלית, המונעת על ידי הציווי המוסרי ל"תיקון עולם". זו לא השקפתם הפוליטית. זוהי עבורם התשובה לשאלה "מה זה עבורך להיות יהודי". זוהי היהדות שלהם. מכאן שכאשר הם חוזים בהתנהלות של מדינת ישראל בכל הנוגע לסכסוך עם הפלסטינים, ליחס לזרים או לכפייה הדתית, הניכור שמתעורר בהם הוא מובן מאליו.

הזהות היהודו-ליברלית של יהודי ארה"ב קיבלה אישור מחודש בבחירות האחרונות שם, כאשר מאמציהם הרבים – והממומנים בנדיבות – של חוגים ניציים שונים לא הצליחו להניא את הרוב הגדול של היהודים האמריקאים מלהצביע אובמה. גם כאן ההזדהות עם הצד הליברלי אינה רק ביטוי של עמדה פוליטית, אלא של זהות חברתית, ואף דתית.

אפשר כמובן לזעוק שהיהדות הליברלית שהתפתחה באמריקה אינה "היהדות האמיתית", שאותה יהדות אמיתית אינה כלל ליברליות הומניסטית אלא אתנוצנטריזם שבטי, או שיהדות ארה"ב היא זיוף צפונבוני שמקורו לא בעמדה ערכית מגובשת אלא בגלישה נוחה לעבר הטמעות והתבוללות. למרות שאפשר, פה ושם, למצוא אמת מסויימת בזעקות שכאלה, הרי שהן עצמן מדגימות בדיוק את ההבדל החד בין היהדות המדירה והנצחנית שהתפתחה בישראל, לבין היהדות המכילה והסובלנית שהתפתחה בארצות הברית.

בעוד שבארה"ב הזרמים השונים רואים כהנחת מוצא חשיבות רבה בהכללת כמה שיותר יהודים תחת כנפיהם, הרי שכאן דמויות תורניות מכלות את מרצן בניסיונות דקדקניים להגדיר מי בחוץ ומי בפנים, מי כשר מספיק ומי לא, מי מקפיד ומי חפיפניק, מי מאנ"ש ומי אפיקורס נורא. הזעקות האלה הן בדיוק הסימפטום של המחלה ממנה סובלת היהדות בישראל, ובדיוק מה שמעורר ביהודי ארצות הברית את הניכור כלפיה.

סתם

פורסם באתר אבי-חי

בשבוע הבא יערך כנס באונ' חיפה בנושא השיח היהודי-הינדואי. אדבר בו על ר' אריה קפלן ויניקתו ממקורות הינדואיסטים לצורך פיתוח "המדיטציה יהודית" שלו.

על סיום מחזור הדף היומי והאחדת לימוד התלמוד

סיום מחזור הלימוד של הדף היומי הוא מאורע מרגש. במידה מסויימת הוא מגשים משאלת לב משיחית-משהו המלווה את היהדות מאז ימי חז"ל, והיא להתאחד כגוי אחד בארץ שלומד יחד תורה. באחדות הזאת יש משהו יפה, והיא היתה ממטרותיו של הוגה רעיון הדף היומי, הרב מאיר שפירא מלובלין, שביקש כך לקרב יהודים איש אל אחיו. אף יותר מזה, דומני שיש לו משמעות סמלית מאוד ביחס למצב היהדות בזמננו.

על הסימליות שבעניין מיד. ראשית נציין את מה שאמור להיות מובן מאיליו, והוא חשיבותו המרכזית של לימוד גמרא במסורת היהודית. זו כמובן חשיבות שכמעט אין דומה לה, ואני חושב שבמידה רבה של צדק. תלמוד תורה נחשב כמובן למצווה גדולה, ואף "כנגד כולן" וכו', אבל גם אם נשאיר את הסיסמאות מאחור, אני חושב שאין ספק שהתפלפלות ראויה על סוגיה תלמודית היא תבלין חסר תחליף בתבשיל היהודי. יש בה משהו שמכונן את הרוח היהודית בצורה שלא דומה לשום דבר אחר.

התלמוד אינו ספר הלכה. רבים מהדיונים בו אינם מסתיימים ב"מסקנה" או בפסיקה חד משמעית. דווקא תכונה זו היא המאפשרת פוריות שופעת שמעיינה מתגבר כבר יותר מאלף שנים. הרבגוניות הפוליפונית של התלמוד בולטת גם על רקע טקסטים אחרים שנכתבו בסביבתו בערך באותו זמן. במאות הראשונות לספירה כותבים הוגים נוצרים כהרונימוס או אוריגנס טרקטטים תיאולוגיים; כתות גנוסטיות למיניהן מחזיקות כל אחת בכתב קודש משלה על שם דמויות כמריה, יהודה איש קריות, או תומס; חיבורים אפוקליפטים נכתבים בשם חנוך בן ירד, וחיבורים הרמטיים נכתבים בשם הרמס טריסמגיסטוס. מבין אלה ניצב התלמוד כיוצא דופן נדיר: זה אינו טקסט של מחבר אחד.

למעשה, התלמוד הוא ההפך הגמור מכך: זהו טקסט רב-רובדי, עשיר בקולות ואף בויכוחים. זהו טקסט שחוסר האחידות שלו בולטת, ולמעשה מגדירה אותו: כולו ניגודים ופולמוס. זהו טקסט שכולו מבקש פרשנות, דרשנות ופילפול. נמצא שבזמן שסביבם תיאולוגים ונביאים מחברים מנשרים רשמיים ודוגמטיים לציבור המאמינים, היהודים אינם מחברים ספרים ביחידות, אינם מדברים בקול אחד וגם אינם מעמידים רשימה סגורה וסופית של עיקרי אמונה – הם אורגים יצירה משותפת ורבת משתתפים.

וכאן יש לחזור לעניין הסמליות שהזכרתי קודם, הסמליות שבקריאה המשותפת בדף היומי. זו משמעותית לדעתי דווקא במה שהלימוד המשותף מייצג, וזו ההאחדה האדירה שעברה היהדות בעידן המודרני. ממגוון של קהילות מפוזרות, בעלות מנהגים שונים ומסורות שונות, התהוותה יהדות אחת, שגם אם היא כמובן מחולקת לזרמים הרבה (ובהחלט יש בה גם מגמות של גיוון), הרי שיש בה סטנדרטים אחידים וברורים לגבי נושאים שונים. הן בתחום ההלכתי, והן בתחום ה"מנהגי", השפע שהולידה הגלות עובר בצוואר בקבוק של הַשְגָרָה, שהופכת את העדות השונות לדומות יותר ויותר. התהליך הזה מתגלגל כבר כמאה שנה, ומי שמבקש דוגמא קיצונית לאופן פעולתו יכויל למצוא אותה כיום בכל הנוגע ליהודים האתיופים ומנהגיהם.

יש בתהליך הזה כאמור יתרון למי שמקווה לראות "גוי אחד בארץ" שסימנו לא רק אחדות אלא גם אחידות, אבל יש בתהליך הזה גם מימד מצער. אישית, כמי שחושב שמגוון תרבותי תורם לבריאותה של כל חברה אנושית, יש משהו קשה בכך שהמסורת היהודית הססגונית עוברת סטנדרטיזציה. לא רק אסתטית, אלא גם מוסרית יש בזה לדעתי משהו לוקה. גם לימוד התלמוד עצמו עובר האחדה קיצונית. כאשר יהודים בכל העולם לומדים מתוך נוסח אחיד ובקצב אחיד, האם אין הגבלה מסויימת על היכולת לפרוץ לכיוונים חדשים? יש בתופעה משום צמצום של האופק היצירתי, גם אם הלומדים יכולים לבטא אותו בהזדמנויות אחרות.

הסכנות שבבית המרחץ לגברים

beit merhatz2רבות דובר כבר, ובצדק, על התרומה האדירה שהביא לעולם היהודי הרב שטיינזלץ בתרגומו לתלמוד הבבלי, ואין ספק שמגוון בתי מדרש פלורליסטים חווים חבים הרבה מאוד לפרשנותו, המקלה על מי שלא בקיא בקריאת הגמרא ללמדה. גם עבור מי שאינו דובר עברית כשפת אם – ומדובר בחלק ניכר מהעם היהודי כיום – פירוש התלמוד של שטיינזלץ (כמו גם תרגום שושנשטיין) מציע שביל גישה נוח להיכל הגמרא.

מרבית לומדי "הדף היומי" לא לומדים מתוך פירוש שטיינזלץ, אבל הייתי רוצה להשתמש בו כדי להדגים את המימד המצער שבתופעת ההאחדה. במילים אחרות, מכיוון שההאחדה מוצאת בשימוש בפירושים/תרגומים ביטוי מובהק וחריף, הייתי רוצה להשתמש בדוגמא מתוכם כדי להצביע בפניכם על הצדדים הפחות חיוביים שלה. ובכן, העניין הוא כזה: כאשר אנחנו לומדים דף גמרא מתוך פרשנותו של שטיינזלץ, הקלות שבה הוא פותר עבורנו סוגיות לא מובנות יכולה להשלות אותנו שהפתרון שהוא מציע הוא היחיד האפשרי. הנה הדוגמא: במסכת ברכות, דף ס, עמ' א, נידונה הברכה שיש לברך עם הכניסה לבית המרחץ (מדובר בבית מרחץ ציבורי, על פי רוב בסגנון רומאי, כנהוג באותם ימים):

הנכנס לבית המרחץ אומר: 'יהי רצון מלפניך ה' אלהי שתצילני מזה ומכיוצא בו, ואל יארע בי דבר קלקלה ועון, ואם יארע בי דבר קלקלה ועון תהא מיתתי כפרה לכל עונותי'.

ברכה מעט משונה, הלא כן? מה אמור הקב"ה להבין כאשר מבקשים ממנו להציל את המתפלל "מזה וכיוצא בו"? ומהו אותו "דבר קלקלה ועוון" שיכול להתרחש בבית המרחץ? מה העניין? מה כבר יכול לקרות בבית מרחץ שבו רוחצים את עצמם יחד מספר גברים ערומים? את התעלומה הזאת פותר שטיינזלץ כך:

בבתי מרחץ רומיים שהאש היתה לוהטת מתחת לבריכת המים שבה היו מתרחצים, והיתה סכנת מפולת אל תוך האש

כלומר התפילה הקצרה לפני הכניסה לבית המרחץ אמורה להגן על המתרחץ מפני קריסת תחתית הבריכה ונפילתו, יחד עם המים, אל תוך האש. "דבר קלקלה ועוון" הוא מוות בשריפה, או אולי כוויות דרגה ב'. נו. אני חושב שלא קשה להעלות בדעתנו פרשנות אחרת, מתקבלת יותר על הדעת, למילות התפילה הללו. זאת ועוד: הסוגייה ממשיכה ומצטטת מיד את דברי הנביא ישעיהו המזהיר ש"הרי כסדום היינו לעמורה דמינו", דבר שעבור לומד גמרא רחב אופקים אמור גם לומר דרשני. נראה לי שהאפשרות שמציע פירוש שטיינזלץ במקרה זה היא הפחות סבירה, וממילא היא רק אחת מתוך אפשרויות שונות.

הפרויקט של שטיינזלץ הוא מונומנטלי, לא רק בהיקפו אלא גם בברכה הגדולה שהוא הביא לעם ישראל ולכל המתעניינים בתלמוד. הדוגמא שהבאתי כאן נועדה רק להצביע על הסכנה שבאחדה של הלימוד התלמודי, האחדה שנגרמת משום הלימוד הגלובלי, ובצורה קשה יותר משום ההסתמכות (לפעמים) על הפרשנות המאוד מסויימת (ובמקרה זה שמרנית ומגוננת) של הרב שטיינזלץ. אין בדברים אלה שום ניסיון לפסול אף אחד מהמפעלים הגדולים והיפים הללו, אלא רק להצביע על אחד החסרונות שלהם, מתוך תקווה שמודעות לדבר תסייע לאזנו.

סתם

פורסם באתר אבי חי

בשנת הלימודים הבאה אעביר קורס בבית המדרש של 'בינה' על משיחיות יהודית מודנית. הקהל הרחב מוזמן. פרטים כאן.