יהדות אורתודוקסית

גוף ומיניות בשיח הציוני-דתי החדש – על ספרם של אנגלנדר ושגיא

גוף ומיניות בשיח הציוני-דתי החדש, יקיר אנגלנדר ואבי שגיא, מכון הרטמן וכתר, ירושלים, 2013, 267 עמ'

ספרו של קראפט-אבינג, 'פסיכופתיה סקסואליס', 1886בשנותיה האחרונות של המאה התשע-עשרה כבר ידע הפסיכיאטר האוסטרי ריכרד פון קראפט-אבינג לומר, כי בכל הנוגע לאנומליות מיניות, הרי שהן "הפרעות יסוד חשובות מאוד, שכן על גבי הרגישות המינית האינדיבידואליות המנטלית תלויה בחלקה הגדול. זו משפיעה בעיקר על האתיקה, האסתטיקה, הרגש החברתי והפעולה." בכך הוא סיכם מהלך רחב יריעה, אשר במסגרתו התשוקות המיניות שלנו חדלו להיות אך ורק ביטויים טבעיים של הגוף, ובוודאי שכבר לא היו שליחיו הנבזיים של השטן או היצר הרע. תחת זאת הן הפכו לעמודי יסוד של אישיותנו, כלומר של האינדיבידואליות האנושית המודרנית.

כשמדברים על "גוף ומיניות בשיח הציוני-דתי החדש" יש לזכור אפוא ש"מיניות" עצמה היא קטגוריה מודרנית, שהפכה פופולרית באירופה של המאה התשע-עשרה, כאשר עברה להגדיר לא רק פעילות אלא אופי. בהתאם לכך גם ניתנו לה, כלומר לתבנית sexuality, גם תחיליות שונות כ"הטרו-", "הומו-", "אוטו-" ועוד כהנה וכהנה. קרוב יותר לזמננו חשוב לעמוד על תפוצתה הרחבה של הספרות המבקשת לסייע ולהביא לשיפור המיניות שלנו, ספרות אשר זוכה לתפוצה אדירה החל משנות השישים של המאה העשרים. אם הנאותינו המיניות הן חלק כל כך מרכזי מאיתנו, שיפורן, כחלק מרכזי מפרוייקט שיפור העצמי, מתבקש.

ספרם החדש של פרופ' אבי שגיא וד"ר יקיר אנגלנדר מודע מאוד לרקע ההיסטורי שמתוכו הוא מופיע, והוא מנסה למשוך ממנו, למקד ולאפיין את הרגע ההיסטורי הנוכחי, וזאת בקרב הציבור הציוני הדתי. הוא מצליח בכך בכמה מישורים, ומספק נקודות ייחוס חשובות לכל דיון עתידי.

כשדה המחקר לקחו שגיא ואנגלנדר את השיח ההלכתי, ובעיקר את זה המופיע ברשת המקוונת, באתרי השו"ת (שאלות ותשובות). מדובר בשיח פומבי מעצם טבעו ובכוונת מכוון, שכן הפסיקות ההלכתיות אמורות להגיע לכל שומר הלכה, אמורות לעצב את התנהגותו, ובכך גם אמורות לכונן "ציבור" הומוגני של קהילה יראת שמיים. המחברים בחרו להתבונן במודלים שונים בהם ניתן למצוא עימות ישיר בין תפיסת המיניות המודרניות לאלו ההלכתיות: הם בחנו את סוגיית האוננות הגברית, האוננות הנשית ההומוסקסואליוּת והלסביוּת.

הניתוח שהם מציעים לשיח ההלכתי סביב איסור האוננות הגברית מרתק ומאיר עיניים. המחברים מביאים ראיות לכך ששיח השאלות והתשובות סביב הנושא חדל למעשה להיות הלכתי, והפך למה שהם מכנים "שיח פאסטורי", כלומר שיח של רועה רוחני המכוון פרטים מתוך צאן הקדושים שלפניו אל עבר תיקון פנימי ושלמות רוחנית. מדובר בסוגה שונה לחלוטין של דיאלוג, שכן הרב מצטייר כאן לא כפוסק הלכה הנשען על תקדימים, אלא כמדריך לפנימיות הנפש המציע אתיקה שתכליתה גאולת הנשמה.

בעוד שבתקופות פרה-מודרניות ניתן היה למצוא שיח הלכתי פורמלי הפוסק בהתאם לפרשנות המסורת ההלכתית, מוצאים המחברים כיום שהפנייה להלכה היא שולית, ואילו רוב הדיון סביב האוננות הגברית הוא בשדה הערכי-אתי. כך, למשל, מבקשים רבנים לנחם את השואל הנכשל בחטא, לחזק את רוחו, להחדיר בו מוטיבציה להתגבר על יצרו, ולהעמיד בפניו את הברירה בין התנגדות אמיצה לרוחות המערב ששוטפות אותו, ובין נאמנות למה שהם תופסים כמסורת ישראל סבא, המצווה על פרישות מעינוג עצמי.

גוף ומיניות בשיח של הרב שלמה אבינרלמעשה הרב מציג עצמו כסמכות מטא-הלכתית, המדברת בשם מטאפיזיקה יהודית שאינה מנוסחת בכלים מסורתיים, אלא משוערת כ"רוח ההלכה". הרב עצמו הופך מבר-אוריין הלכתי למדריך רוחני היודע את הדרך האמיתית לגאולת הנפש. הוידויי של החוטא, המרכזי לשיח זה, נענה על ידי עצותיו של הרב, ונקודת הייחוס של הדיון עוברת העתקה מהמעשה האסור (אוננות) לתשוקה האסורה ולרגש האסור (תאווה, יאוש).

שגיא ואנגלנדר מדגישים שבכך מקבלים על עצמם רבני הציונות הדתית את ההנחות העומדות בבסיס האינדיבידואליות המודרנית, ומציגים הדרכה רוחנית שמיועדת בראש ובראשונה לא לשמור על החוק האלוהי, אלא לגאול את העצמי, לתקן ולהביא שלמות ונחת לאני. בהתאם לכך גם שיח ה"מיניות" המודרני הפך לעמדת מוצא עבורם, והמיניות מובנת כיסוד מכונן בזהות האישית. בכך חורגים האיסורים המעוגנים במסורת ההלכה מעבר למעמדם הפורמלי והופכים למכשולים עצומים בדרכו של הפרט לכינון זהות אישית אידיאלית ("תורנית" או "אמונית").

תפיסת המיניות המודרנית מודגשת מאוד גם ביחס ההלכה להומוסקסואליות גברית ונשית. כאן, משום שהמעשה המיני הפך לזהות מינית, עומדים פוסקי ההלכה בפני שלוש אפשרויות: הם יכולים א) לנסות להתמודד עם מסורת ההלכה, ולהתיר את מה שניתן (במקרה של לסביות הדבר קל הרבה יותר); ב) לשנות את יחס היהדות לנזירות המינית, ולהורות לבעלי הנטיות הללו להתנזר מינית כל חייהם; ג) לטעון כי התשוקה ההומו-לסבית אינה טבעית וניתן לתקנה ולשנותה. בהתאם לשיח הפאסטורי שהחליף את השיח ההלכתי, המחברים מביאים שלל פסיקות המורות לשואלים ולשואלות המתמודדים עם נטיות חד-מיניות להתנזר או להשתנות. גם כאן הדיון עובר מההלכה אל המטא-הלכה, אל עבר שיח אתי המעצב יהודי חדש, טהור.

תפיסת המיניות כחומר גלם ליצירת העצמי הדתי ממשיכה באופן מעניין גם כאשר רבנים דנים במיניות הנשית. כך, למרות שבניגוד לאוננות גברית אין כלל איסור הלכתי על אוננות נשית, מוצאים שגיא ואנגלנדר שיח פאסטורי גם כאן, אשר מכוון את הנשים לעבר מיניות שמבחינת הרבנים – גם אם לא מבחינת ההלכה! – היא כשרה וחיובית. מתוך תובנותיהם בחלק זה של הספר עוברים המחברים ובוחנים את כלל תפיסת המיניות הנשית בשיח הציוני דתי החדש.

תובנתם העיקרית של המחברים היא שאין קשר ממשי בין דמות האישה עליה מדברים הפוסקים לבין האישה כיצור חי שמהלך על פני האדמה. בספר מובאות פסיקות שונות המלמדות שעבור הפוסקים לאישה מהות קבועה ופשוטה למדי: מדובר ביצור מופנם, פאסיבי, עדין ורגיש, שתשוקתו המינית תלויה ברגש ובאהבה. משום כך, למשל, נשים אינן מתגרות מינית בראותן גוף גברי חשוף, ועל כן גברים אינם נדרשים להתכסות משום "צניעות". אף כשהשואלות באתרי השו"ת מודיעות לרבנים כי יש גם יש להן יצרים ותשוקות, האחרונים מהסים אותם ומתעקשים שלא, בעצם אין. כפי שכותבים שגיא ואנגלנדר, הפוסקים מדברים על האישה, ולא איתה.

סוגיה זו מביאה את המחברים להדגיש את ההגמוניה הגברית שבפסיקת ההלכה. לכאורה העניין מובן מאליו, אולם בספר מודגש הניתוק המתאפשר כאשר בהלכה דנים גברים בלבד. מצב זה מעודד יצירת ניגוד בין האישה הריאלית לזו האידיאלית, כאשר הראשונה מוכחשת או לחילופין נדרשת לערוך מסע טרנספורמטיבי אל עבר אותו אידיאל דמיוני. ושוב, השיח הפאסטורי הוא הזירה שבתוכה נדרשת שומרת ההלכה להתמודד עם דמותה ועם שאיפותיה. (ובנקודה זו יש לציין את הארגון הציוני-דתי 'בית הלל', המשלב – אמנם באופן ראשוני ומינורי לעת עתה – נשים כפסקות הלכה. קריאה בספרם של שגיא ואנגלנדר יכולה לתרום להבנת האתגרים עומדים מול הניסיון הזה, וכן ההבטחות הגדולות שהוא טומן בחובו.)

ספרם של אנגלנדר ושגיא, 'גוף ומיניות בשיח הציוני דתי החדש', 2013שיח המיניות החדש הנפרש לפני הקורא מגלה את אופן ההתמודדות של הציונות הדתית בעת הזו עם המודרנה. המחברים דואגים להדגיש ולהדגים כי אין שום דבר דטרמיניסטי בצורה שבה הוא התגבש – בקלות היה יכול להתפתח שיח אחר, המשתמש דווקא בהלכה הפורמלית בכדי להקל על שומרי המצוות בהתמודדות ובהפנמה של המיניות המודרנית. הספר עשיר בתובנות, אולם אינו ערוך כראוי, ויש סכנה שהקורא הבלתי מנוסה יאבד בתזזיתיות של שטף הציטוטים ומראי המקום. ניכר כי החיבור נשכר מאוד מקולו של אבי שגיא, מההוגים החריפים והמעמיקים ביהדות זמננו, אשר נשמע לאורך כל הספר. הקורא ימצא בספר אבחנות רבות שפיתוחן השלם מצוי בספריו האחרים של שגיא, ואילו כאן הן מאירות את פרטי המחקר ומבארות את חשיבתם.

המחברים מסכמים בדאגה לעתיד. הציונות הדתית, לדידם, למרות שהתחילה את דרכה בפנייה לקראת המודרנה, לא השכילה לפתח שיח הלכתי שייענה לאתגריה. במקום זאת חלקים ממנה נסוגים ומסתגרים בשיח רסטורטיבי של אידיאלים המנותקים מהמציאות. "כך מייצרת תנועה היסטורית, שעיצבה לעצמה תודעה של גורם מתווך בתוך החברה הישראלית […] נוגדנים לתיווך זה. עוקצו של התהליך מתבטא בתסמונת העקרב בפוגע בעצמו: היא מפנה נוגדנים אלה בראש ובראשונה נגד עצמה; נגד הגוף והמיניות הריאליים ונגד נשים וגברים ריאליים." יש לקוות שחלקיה האחרים של הציונות הדתית ישכילו לאמץ את עולם המציאות אל לבם, ולא להרפות.

:

פורסם אתמול במוסף 'ספרים' של 'הארץ'

שושלות מלכותיות בשקיעה – סיכום המרוץ לרבנות הראשית

בסוף פגישתי עם הרב סתיו, לפני כחצי שנה, שאלתי אותו, אוף דה רקורד, מה לדעתו הסיכויים שלו להיבחר לרב הראשי האשכנזי הבא. "מצויינים" אמר לי סתיו ללא היסוס. היה זה בתחילת המרוץ לרבנות הראשית, לפני ההשמצות, התככים, הקללות, המלחמות הפנימיות, הקומבינות, האינטריגות, ה"עמלק". אבל גם אחרי כל אלה, כששאלתי אחד מבכירי רבני צהר כמה ימים לפני הבחירות מה לדעתו סיכוייו של סתיו, התשובה היתה דומה. עד הרגע האחרון שידרו במחנה סתיו אופטימיות וספרו רוב ברור של קולות שנציגים שונים של הגוף הבוחר הבטיחו להם.

למרות שתמכתי במועמדותו של סתיו הייתי הרבה פחות אופטימי מהם. למעשה, כבר לפני כחודש וחצי הגעתי למסקנה שלרב סתיו אין סיכוי ממשי לנצח במרוץ, ואף כתבתי על העניין בפירוט לפני שלושה שבועות. ההערכה שלי לא הסתמכה על הכרות אישית עם חברי הגוף הבוחר, אלא על שלושה נתונים פשוטים: חריפות התוקפנות האידיאולוגית של הפלג החרד"לי (חרדי-לאומי) בציונות הדתית כנגד סתיו, האינטרסים הכלכליים שיש לש"ס במערך הכשרות שלה ('בית יוסף'), והשמרנות האינהרנטית של הפסיכולוגיה הרבנית. השילוב של שלושת אלה היה קטלני עבור מועמדותו של סתיו.

אני לא רוצה לעשות עניין יותר מדי גדול מההערכה הנכונה שלי, משום שבתנאים מעט שונים הייתי יכול לטעות, אבל הייתי רוצה בכל זאת לפרט מעט יותר. כל מי שעקב אחרי המרוץ היה יכול להבחין בעומק התהום שפעורה בין הרב סתיו לעמיתיו בציונות הדתית המחורד"לת. מדיבורים על כך שהרב סתיו מתמרד כנגד רבנים בכירים ממנו, דרך ההאשמה שהוא "מדבר נגד הרבנות", ועד תיוגו כאפיקורוס בידי הרב אבינר. ישיבות ה'קו' בהנהגת הרב טאו היו הכוח המניע מאחורי ההתנגדות הנחושה הזאת לסתיו, ואם יש משהו שאנשיהן יודעים לעשות, זה לבצע פקודות ולעמוד במטרה שהציבו לעצמם. כפי שכתבתי לפני שלושה שבועות:

אני מוכן להעריך שבימים אלה עוברים אנשיו של טאו ונפגשים לשיחה עם כל אחד ואחד מרבני הגוף הבוחר של הרב הראשי הבא (כשמונים איש). אני מוכן להעריך שהם מנסים לשכנע כל רב ורב שהרב סתיו הוא רפורמי, אפיקורוס וסכנה לעתידה של היהדות.

כשהגיעו רבני הגוף הבוחר אל מאחורי הקלפי הם היו מלאים באזהרות מפני הרב סתיו. למרות שחלק מהם הבטיחו לו את תמיכתם, ברגע האמת הם לא היו יכולים "להסתכן" ולבחור ברב "רפורמי".

לזה יש להוסיף את האיום הברור שהציב סתיו בפני מערך הכשרות של ש"ס. מדובר במפעל השווה מיליונים, ומפרנס היטב ענפים מסועפים של משפחת יוסף. מנגד, הרב סתיו הציב לעצמו לערוך רפורמה במערך הכשרות: "כשמסעדה היום רוצה תעודת כשרות היא צריכה הכשר גם מהרבנות וגם מהעדה החרדית. אני אומר: למה שבעלי המסעדות יצטרכו לשלם פעמיים?" למה? כדי שלמשפחת יוסף תהיה פרנסה, זה למה. מכאן הדרך קצרה עד להכרזה של הרב עובדיה על כך שסתיו "רשע" ו"לא ראוי לכלום".

הרב סתיו הוא אדם מוכשר וראוי, אבל לא הוא, וכנראה שלא איש, היה יכול לעמוד מול הכוחות המשולבים של החרד"ל וש"ס. כוחות אלה השתמשו בשמרנות הבסיסית של חברי הגוף הבוחר כדי לעורר בהם חשש מהשינויים שהתכוון סתיו לעשות. עבור אנשים שהשמרנות היא לחם חוקם, זה לא היה קשה, וגורלו נחרץ.

באגף הספרדי העניין היה יותר פשוט: ש"ס עדיין מכתיבה את הטון, גם אם היא לא חזקה כפי שהיתה. הציונות הדתית בחרה את המועמד שלה באיחור, ובחרה מועמד שהתואר "שנוי במחלוקת" מחמיא לו. בנו של הרב עובדיה נבחר לצד בנו של הרב לאו, ושושלת המלוכה ממשיכה למשול בהרמון הנפוטיסטי שהוא הרבנות הראשית לישראל.

הלאה

ומה הלאה? שתי שאלות לפנינו: מה יעשה ארגון 'צהר', ומה יעשה הציבור הכללי. לגבי 'צהר', קשה להעריך עד כמה הם מסוגלים להיות מושפלים לפני שיצאו לדרך עצמאית. ההכרזות שלהם אחרי הבחירות נשבעו אמונים למוסד שהקים רבם, הרב קוק, אולם סביר להניח שעם הזמן, ובעיקר אם שוב הרבנות תתעמר בהם ולא תאפשר להם לחתן אזרחים כרצונם (והרי הם בעיקר דואגים לעצמם – זה לא שסירובה של הרבנות לאפשר לרבנים מזרמים אחרים לחתן אזרחים מפריע להם), יתחילו דיבורים על הקמת גוף נפרד.

עוד מבחן גדול צפוי כבר בשנה הבאה, עם תחילת ההכנות לשנת שמיטה. הרב יצחק יוסף כבר הבטיח להימנע ככל האפשר מ"היתר מכירה", ההסדר ההלכתי שהנהיג הרב קוק שמאפשר לחקלאים יהודיים להמשיך בעבודתם בשנת שמיטה. מדובר במוקד ידוע לפולמוס בין הציונות הדתית לחרדים, ויש להניח שמנהיגי החרדים לא היו תומכים ברב דוד לאו אם לא היו מקבלים גם ממנו הבטחה שהוא יתנגד לעניין. אם אכן כך, גם זה יכול להעצים את הקרע בין המגזר לבין הרבנות.

לגבי הציבור הכללי, שני הרבנים הראשיים החדשים אינם מהווים אתגר מיוחד עבור כל מי שמעוניין ליצור אלטרנטיבה לרבנות. הם "עוד מאותו דבר", ואנחנו יודעים שהאותו דבר הזה נכשל עד כה כישלון חרוץ. אזרחי ישראל היהודים מדירים רגליהם מהרבנות במספרים גדלים והולכים, חתונות אלטרנטיביות, בין אם בחו"ל ובין אם בארץ, מתקיימות בקצב גובר, וגם יוזמות לכשרות אלטרנטיבית מתחילות להתגבש.

מכיוון שכעת ברור שמהרבנות לא תבוא ישועה למי שמעוניין להתחתן אחרת, בטח שלא למי שמעוניינת להתגרש בצורה מהירה ומכובדת, שדה המאבק חייב לעבור לכנסת, כלומר לציבור. יש להגביר ולהעצים את קול הזעקה כנגד המוסד המסואב והמושחת הזה, כנגד הכפייה הדתית שהוא מנהיג, כנגד חילול ה' שמגולם בו. יש לדרוש מנציגנו בכנסת ובממשלה לפטור אותנו מהעונש האנטי-דמוקרטי הזה. מישהו ב'יש עתיד' שומע? נדמה לי שזה מה שהבוחרים שלכם שלחו אתכם לעשות.

:

פורסם באתר אבי חי.

פגישה עם הרב רונצקי, שיחה על "המנהלת לזהות היהודית"

שלשום נפגשתי עם הרב אביחי רונצקי לשיחה בקשר ל'מנהלת לזהות יהודית' שהוא עומד בראשה. המנהלת עדיין לא קיבלה אישור ממלכתי, אולם היא כבר פועלת, כפי שהופתעתי לגלות, וממומנת בינתיים מתקציב מפלגת 'הבית היהודי'. הבעיה שמטרידה אותי (ועוד רבים כמובן) היא שהרב רונצקי יתמקד במסגרת המנהלת בזהות יהודית מסוג מאוד מסויים, דהיינו אורתודוקסית ציונית-דתית. אני מקווה שמיותר לומר שזאת זהות לגיטימית ואף בעלת לא מעט חן, אלא שהיא לבדה אינה הזהות היהודית כולה, ואין שום הצדקה שאותה מנהלת, לו תהיה ממלכתית, תקדם רק אותה.

בפולמוס שהיה ביני ובין ח"כ איילת שקד בתוכנית 'לונדון את קירשנבאום' בסוף מאי בקשר לאותה מנהלת היא הביעה צער על שלא ישבתי עם הרב רונצקי ושמעתי ממנו על התוכניות, וסברה שלו הייתי עושה זאת הייתי מגלה שהוא פתוח להצעות. היא גם אמרה שהמנהלת בראשותו "בפירוש" תהיה מוכנה לשתף פעולה עם התנועות הרפורמית והקונסרבטיבית (שם, דקה 6). כפי שתראו מיד, מאז השתנו התוכניות.

הרב רונצקי הוא אדם נעים. הוא בהחלט "יהודי חם" על כל הטוב והרע של המונח. הוא אדם חיובי, נחמד, מאיר פנים, לבבי, נחוש, נטול ספקות, מאמין, דוגמטי. בראיון ליאיר אטינגר הוא דיבר על כך שהוא רוצה "אמת, לא משהו אקדמי כזה לא ברור. רוצים את הדבר החי, התוסס, המחבר". לרונצקי יש בהחלט הרבה מהדבר החי והתוסס הזה בעיניים. בקשר למחבר, ימים יגידו.

לפניכם השיחה, שקיבלתי אישור לפרסמה כמובן. הציטוטים מדוייקים ככל שהצלחתי לקלוט מההקלטה, אולם מדי פעם דילגתי על מילים שחזרו על עצמן או חצאי משפטים. כפי שתשימו לב, הרב רונצקי נוטה לדיבור אסוציאטיבי, ולפעמים מדבר על נושא שאינו ממשיך את התמה המרכזית שהתחיל בה, ולכן לא הכנסתי את כל מה שנאמר. גם כך הדברים מעט תזזיתיים, ואני מקווה שיהיה מספיק ברור.

אני מודה מקרב לב לרב רונצקי על שהסכים להיפגש איתי, ואני מקווה להיפגש איתו שוב. אני מאוד מבקש בתגובות לרשימה להישאר ענייניים ולא לרדת לפסים אישיים.

ת.פ.: [אני פותח באוטוביוגרפיה קצרה, ואז] אולי נתחיל, פשוט אני יודע שאין לנו הרבה זמן…

א.ר.: כן, פשוט אני עכשיו ראש המנהלת לזהות יהודית, ואני עושה רונדלים –

ת.פ.: אה, התחלתם כבר לעבוד בעצם?

א.ר.: ודאי. ולא רק אני. אנחנו לא מחכים. אתה יודע, המתנחלים, אנחנו אנשי אידיאולוגיה ואנשי מעשה. אנחנו לא מחכים ל[פרשן המשפטי משה] הנגבי עם התוכניות שלו.

ת.פ.: הנגבי?

א.ר.: ברדיו, אני אוהב מאוד לשמוע את התוכנית שלו.

ת.פ.: אה. אבל צריך תקציב, בכל אופן.

א.ר.: לא. כל הבירוקרטיה הולכת אחרינו. כמו בצבא: אתה רץ [קדימה], ו[חילות הסיוע] מגיעים מאחוריך.

ת.פ.: הרב רונצקי, למה אני בא לפה? אני רוצה להביע את החשש שלי, לפחות, שמה שהמנהלת לזהות יהודית תקדם היא זהות יהודית מאוד ספציפית. מאוד מסויימת. שהיא הזהות היהודית האורתודוקסית, כיפה סרוגה, על ציר מרכז הרב – הר המור. כאשר בעצם הזהות היהודית, לעניות דעתי, מורכבת מעושר הרבה יותר גדול, ומהרבה יותר רבגוניות, ולא הייתי רוצה לצמצם אותה לפס הצר הזה, שהוא חיובי מבחינתו, אבל הוא לא מכיל את כל הזהות היהודית. אתה מבין? ואני מתאר לעצמי שאתה חושב אחרת ממני.

א.ר.: תראה, השבת הזאת הייתי באחד הבתים היהודיים שמפוזרים בארץ. אתה יודע שמפוזרים בארץ בתים יהודיים… בחודשיים האחרונים עשינו מיפוי של השטח. עברנו ברובם הגדול. הייתי גם ב'עלמה', שמעתי את מעוז כהנא…

ת.פ.: הוא נהדר.

א.ר.: מיוחד במינו. […] הייתי גם בבאר שבע. […] בקרב הציבור יש בורות איומה. לא יודעים מה זה גמרא ומה זה משנה. ולנו יש תוכניות, הדברים הכי בסיסיים. למשל ארגון שעובד בבתי ספר תיכוניים. כמובן שהמנהלים הם סוברניים לגמרי. הם בוחרים. הם עובדים עם 80 בתי ספר, באזור המרכז רובם.

ת.פ.: מה הם מציעים להם?

א.ר.: הרבה תוכניות. למשל בבית הספר [השם שמור במערכת], ישבנו איתם וסיכמנו איתם.

ת.פ.: מה סוכם?

א.ר.: 12 מפגשים שנתיים, כיתות י"א, סגרנו את כל השנה כבר. או למשל עמותת 'איילים'. חילונים לגמרי. עובדים איתם.

ת.פ.: אז מה מלמדים אותם? גמרא?

א.ר.: לא לא, בכלל לא. הכל דברים בסיסיים…

ת.פ.: מה? שבת?

א.ר.: לא לא לא. לא מלמדים הלכות.

ת.פ.: אז מה?

א.ר.: הכי בסיסי. התוכניות של העמותות. אנחנו רק המטה. אנחנו מפעילים עמותות. כל מה שיש כאן זה אני ועוד ארבעה אנשים. אין מעלי אף אחד. הקב"ה מעלי, אבל זהו. נפתלי בנט, אבל הוא לא ממש יגיד לי מה לעשות. הוא שר הדתות. מה שאנחנו רוצים זה קשר. מגע. לא משהו אקדמי. שפינוזה וחבריהם. זה חשוב והכל, אבל לא, גם לא הרב קוק וחבריו. לא עוסקים באקדמיה. למשל בר מצווה. כל עיר, 13 מפגשים. 80 בתי ספר. אבל אם היה לנו עוד… הכפלת התוכניות, לא 80, אלא 160. המנהלים משתתפים איתנו בעלויות.

ת.פ.: אתם גם שמים כסף.

א.ר.: ודאי. כדי שמה שקיים היום לא יוכפל, אלא יהיה פי מאה. שעם ישראל שלנו.. בעיני זה קיומי. שיהיה מחובר למה שהוא. על זה מדובר.

ת.פ.: אז השאלה שלי היא האם בין העמותות שאתם שולחים לבתי ספר, יהיו גם עמותות לא אורתודוקסיות?

א.ר.: תראה, משפט קצר של הקדמה. 'הבית היהודי'. כל מפלגה נותנת מהכסף שלה למשהו. הבימה, הקאמרי. בגלל שהם תל-אביבים. אמרתי לשר החינוך, סגרתי עם שר החינוך, בסוף זה לא הלך. לא רצו אותי. משרד הדתות הוא של הדתיים. הדתיים יחליטו מה שהם רוצים.

ת.פ.: אבל הם הולכים לבתי ספר של החילונים!

א.ר.: רק כאלה שרוצים אותם! מנהל בית הספר סוברני לגמרי להחליט מה שהוא רוצה. ומה שהוא יקבל היום זה לא 'בינה' ואחרים, אלא החברה האלה, החברה עם הברק בעיניים.

ת.פ.: אני מכיר אנשים מ'בינה' עם ברק בעיניים.

א.ר.: אני לא מכיר. לא שאין, אולי יש ואני לא מכיר. שר האוצר נותן כך וכך מיליונים למשרד החינוך, הולכים להקים שם משהו בשבילם. הוא ייתן להם. חבל.

ת.פ.: למה חבל?

א.ר.: אתה לא מבין למה? כמו שבצבא יש רבנות וחינוך. ניסיתי המון לעבוד יחד.

ת.פ.: כן, אבל [הרבנות הצבאית וחיל החינוך] זה לא אותו דבר!

א.ר.: אז יהיה מישהו שיממן את 'עלמה' ושות', ובתי הספר יחליטו איך שהם רוצים. יש שוק חופשי. אני לא רציתי את זה. אני רציתי משרד החינוך, להכיל את הכל. אבל לא רצו אותי במשרד החינוך. אז תודה רבה.

ת.פ.: תראה, כשאתה אומר "שוק חופשי" זה עקרונית נכון, אבל מצד שני, כשאתה בא למנהל, הוא יכול להגיד לך לא, אבל אם אתה מגיע למקום, מה שנקרא, "מוחלש", אז…

א.ר.: תל אביב!

ת.פ.: אז גם תל אביב, ואתה מציע למנהל שתביא את התקציבים, את הכסף, ותתן לו העשרה יהודית…

א.ר.: אבל גם לאחרים יהיה כסף! תקשיב. מה התקציב של הרבנות הראשית? 7 מיליון שקלים לשנה. ומה התקציב של חיל החינוך? 100 מיליון שקלים.

ת.פ.: אז איך [הצלחתם לחדור ליחידות]?

א.ר.: אני הצעתי להם לשתף פעולה, אבל הכל אקדמי, הוא מפחד מכל רוח שזזה…

ת.פ.: הוא לא יכול [מבחינה עקרונית]…

א.ר.: בבה"ד אחד כל שבת יש רב. אף אחד לא משלם לו. למה? כי אכפת להם. חיל חינוך לא רוצה להגיע לשם בכלל. מי מהחברה התל-אביבים ירצה לעשות שם שבת? הרב יושב איתם, לומדים, קמצא ובר קמצא, מבסוטים. תראה, אתה שולח מג"ד שהוא גם רב, במקום משק"ית [חינוך] צעירה כזאת… המפקדים רוצים אותם. הייתי עכשיו בכנס על "הדתה" בצה"ל. זו המילה החדשה. חוששים. יש חשש מהחברה המזוקנים האלה, עם האור בעיניים. מח"ט גבעתי, מח"ט גולני.

ת.פ.: החשש הוא לא מהברק בעיניים. החשש הוא שתהיה הדרת נשים.

א.ר.: איזה הדרת נשים?

ת.פ.: כי פתאום לא יכולות להיות מש"קיות ספורט…

א.ר.: לא נכון. […] התחושה שלי, והיא חזקה ביותר, ואני מדבר על זה לא מהיום, היא שגונבים להם את המדינה.

ת.פ.: מי?

א.ר.: אנחנו, הדתיים.

ת.פ.: אה, זאת התחושה של החילונים.

א.ר.: כן. לא, לא החילונים. זה מיעוט קטן. מה שקוראים לו "האליטות". אותם חברה, המג"דים, המח"טים, אלה עם השבעה ילדים, לנשים שלהם יש כיסוי ראש, זה זר [להם] לגמרי, זאת שפה אחרת. הוא לא מקלל, מה לעשות? הוא מדבר שפה אחרת. הוא מדבר שפה עדינה, הוא ערכי, הוא לאומי.

ת.פ.: היחס שלו לערבים לא כל כך עדין, לא?

א.ר.: הוא לא עדין לערבים? אני לא עדין לערבים? אולי התל אביב הזה, שהוא לא רוצה להריח את הריח שלו…

ת.פ.: גם הרב שמואל אליהו…

א.ר.: אני לא בעד הרב שמואל אליהו.

ת.פ.: אבל יש גם כאלה, נכון?

א.ר.: הוא לא מאפיין.

ת.פ.: הוא לא מאפיין את כולם, אבל…

א.ר.: אני חייתי עם ערבים שלושים שנה. הם חברים. לקחתי טרמפיסטים… עד שהתחילו להרוג אותנו. אז אמרתי טוב חברה, עד פה.

[הדיון מתדרדר לויכוח פוליטי די טיפשי, אחסוך מכם. אחריו חוזרים למצב בצה"ל:]

א.ר.: תוך עשרים שנה המטה הכללי – אני קצת מכיר את האנשים [בדרגות הבינוניות בצה"ל], איפה כל אחד נמצא – המטה הכללי, ברובו הגדול, כולל הרמטכ"ל, [יהיה] חברה עם כיפות סרוגות. שוק חופשי. למה אתם לא הולכים לצבא? למה היום 41% מבוגרי בה"ד אחד הם חובשי כיפה סרוגה? תראה, תומר, אני מאוד בעד דמוקרטיה, אבל דמוקרטיה לכל הכיוונים. היום 'הבית היהודי' בממשלה, בבחירות הבאות יהיו לו הרבה יותר מנדטים, אוהבים אותם, ואני יודע את זה.

ת.פ.: הרב רונצקי, אנחנו בעד דמוקרטיה. עכשיו, מה שמאפיין דמוקרטיה הוא שגם כאשר מפלגה מסויימת נמצאת בשלטון היא שומרת על כללים מסויימים, וביניהם האיסור להפלות לרעה קבוצות מסויימות…

א.ר.: אני רציתי להיות במשרד החינוך. רציתי להיות ראש מטה לאומי. אבל לא נתנו לי. זרקו אותי ממשרד החינוך. למה? פוליטיקה. אמרו לי: לך למשרד הדתות. אז אני לא אהיה פראייר. אני הולך את הכסף שלי לתת לאנשים שאצלם היהדות חיה. לא יהדות אקדמית.

ת.פ.: אנחנו מדברים על דמוקרטיה. בבחירות הבאות, נגיד, תיאורטית, אגודת ישראל משתלטים על משרד הדתות. יכול להיות, נכון? ומה אם הם יקימו מנהלת לזהות יהודית אנטי-ציונית? זהות יהודית שהיא רק אנטי-ציונית.

א.ר.: יכול להיות. מה אני יכול לעשות?

ת.פ.: אבל זה לא בסדר אם הם יעשו את זה. מה שאני מנסה לומר הוא שזה לא בסדר אם הם יעשו דבר כזה.

א.ר.: תראה, אנחנו עוד צריכים להחליט. עוד לא החלטנו. צריך לדון עם נפתלי בנט על זה. הרי נלך לבג"ץ על זה. זאת התמודדות מול בג"ץ. אם אנחנו נחליט שאנחנו לא מממנים פעילויות של גופים לא אורתודוקסיים… עוד לא החלטנו. עוד לא החלטנו. אז חבל, שזה לא יהיה גוף לאומי. למה אין מנהלת אחת [ממשרד החינוך]? אבל זה מה שיהיה. זה המצב.

השיחה הזאת, כאמור, תזזיתית למדי, אבל אני חושב שאפשר לקבל ממנה את תמונה הבאה: כבר כיום פועלת מנהלת לזהות יהודית בראשות הרב רונצקי. היא ממומנת מכספה של מפלגת 'הבית היהודי', ואת הכסף הזה היא מעבירה לעמותות שונות, כדי שהן יתנו שיעורי העשרה יהודית בבתי ספר, תנועות נוער, קהילות, ועוד. כרגע המנהלת הזאת עדיין לא ממלכתית, וגם עוד אין החלטה רשמית שאם היא תהיה, היא תממן רק ארגונים אורתודוקסים (ציונים-דתיים), אבל זה מה שהיא עושה בימים אלה.

בתזמון נאה, אור קשתי מדווח היום ב'הארץ' על תוכנית העבודה של הצוות האחראי במנהלת על גיבוש הפעילות במוסדות החינוך העל־יסודי. היעד הראשון בפעילות בתיכונים הוא "יצירת גל תודעתי, שעיקרו הגברת אהבת המולדת, העם והמורשת ההיסטורית היהודית". על פי התוכנית יעד זה יושג על ידי "יצירת מפגש חי ומשמעותי של הנוער עם אוצרות הדעת של היהדות ועם מורשתו ההיסטורית של עם ישראל" ו"יצירת מגע ישיר של בני הנוער עם סוגיות ערכיות במחשבת ישראל לדורותיה […] תוך המחשת ההשתלבות האורגנית של חוכמת התורה בחיי היומיום […] של החברה כולה". כל זאת באמצעות תמיכה בארגונים הפועלים בתחום, כפי שאכן אפשר גם להבין מהכתוב מעלה. יש לי הרבה מה לומר על מונחים כמו "גל תודעתי" ו"השתלבות אורגנית", אבל נשאיר את זה לפעם אחרת.

מכל האמור לעיל, ומהפגישה האישית שלי עם הרב רונצקי, הרושם שהתקבל אצלי הוא שאם הוא ינהיג את המנהלת לזהות יהודית האופי שלה יהיה חד-מימדי. בכך לדעתי היא תהיה בעצם גוף אנטי-דמוקרטי, שכן לבד מהבעייתיות המהותית והעקרונית באינדוקטרינציה דתית כלשהי מטעם המדינה (דבר שבגבולות מסויימים אני אישית מוכן לקבל, ואני מקווה להקדיש לעניין רשימה נפרדת בבלוג בקרוב), היא תציע אינדוקטרינציה דתית ספציפית ואקסקלוסיבית, שתקדם השקפה דתית מסויימת וזרם דתי מסויים. וזה לטעמי דבר מגונה. יש לקוות שכך גם בעיני שר האוצר ושרת המשפטים.

:

הבחירות לרבנות הראשית יתקיימו בדיוק בעוד 16 יום בדיוק, ב-24 ליולי. לקראת מאבק הטיטנים על לא פחות מאשר ההנהגה (הבירוקרטית) של הדת במדינה מעלה אתר 'אבי חי' סדרה של מאמרים על הנושא, ביניהם כמה פרי עטי. אתמול פורסם הראשון שבהם, על שורשיה ההיסטוריים ומקורותיה העקרוניים של האיבה הבוערת שבין הרב טאו לרב סתיו. קראו, קראו. תוכלו להשכיל גם קצת ברזי המוזיקה הקלאסית. (ואני יודע מה אתם חושבים: עכשיו? בתשעת הימים? עוד מעט ט' באב ואתה מספר לנו על סכסוכים בין יהודים? אבל זה בסדר, אפשר להירגע: ב"ה לא מדובר בשנאת חינם.)

הבלבול בין ליברליזם לאתאיזם

המאבק על חופש התפילה בכותל מציב דילמה לא פשוטה עבור אנשי שמאל שהמתחם ומשמעויותיו הלאומיות הם לצנינים בעיניהם. במשך שנים היה נדמה שהכותל הולך ומאבד מחשיבותו עבור הציבוריות הישראלית, והנה באות אותן נשים, ובהיותן חמושות בטליתות בלבד מצליחות להציב אותו שוב כאתר רלוונטי, כזה שכדאי אפילו להילחם עבורו. בלבו של דרור אטקס (הארץ, 13.5) דרכן מעוררת "אי נוחות" וזאת על שום היסודות הלאומיים שבמאבקן ("משחררות הכותל"). אטקס טוען כי מוטב היה לו התנועות הפרוגרסיביות ביהדות היו נאבקות על ערכים, לא על מקומות, שכן מאבקן של נשות הכותל ה"חבושות בכיפות מצחיקות […] אינו מעניין אף אחד".

אינני יודע אם מאבקן של אותן נשים מעניין מישהו, אולם ברור לי שזכויות אדם ואזרח אינן תלויות במבחני פופולריות, ולא מוותרים עליהן מחוסר עניין לציבור. מפליא שאטקס, לוחם רב שנים והישגים למען זכויותיהם הפרטיות והלאומיות של הפלסטינים, אינו מכיר בעובדה פשוטה זו. אם לא די בכך, במקום לתמוך במאבק אזרחי שנמשך כבר 24 שנים ברציפות, מוסיף אטקס ומנסה לחנך את אותן נשים בדבר הדרכים הראויות לדעתו להיות יהודי דתי פרוגרסיבי. הן כנראה לא מבינות בזה מספיק.

אטקס אינו היחיד שמעקם את אפו אל מול המאבק לחופש דת בכותל. כמוהו חושבים ומתבטאים אישים שונים מהשמאל הליברלי, כאלה שנשמע את קולם ברום באשר לזכותם של להט"בים להתחתן או זכותם של פועלים להתאגד. דווקא בנושא זה הם ישמיעו זמירות אחרות. נדמה לי שהסיבה לכך נעוצה בבלבול ארוך שנים בין ליברליזם לאתאיזם.

העניין פשוט: דת, כידוע לכל בר בי רב, היא דבר מעצבן. מדובר במיליארדי אנשים שעוסקים במה שעבור החילוני נראה כזוטות חסרות חשיבות במקרה הטוב, וכבזבזנות פושעת של חיי אדם במקרה הרע. היקפי בזבוז החיים באירופה של ראשית העת המודרנית היו למעשה כה גדולים, עד שבני היבשת ביקשו למתן את הכוח הקטלני של המחוייבות הדתית. האפשרות לחיות יחד, בני דתות שונות זה לצד זה, התממשה על ידי תהליך הדרגתי אשר במסגרתו הופרדה הסמכות הדתית מהסמכות הפוליטית. כך ממצב שבו דת הנתין היתה תלויה בדת הריבון, הפכה המדינה המודרנית למסגרת ליברלית אשר מאפשרת בין כתליה לאנשים שונים לטפח את אמונותיהם הנבדלות. טיפוח כזה אף הוגדר כ"זכות", ושוריין בחוקות הדמוקרטיות המודרניות.

מה מיוחד כל כך בחופש דת שעבורו מנסחים סעיפים מיוחדים בחוקה? אין זאת אלא שהדת (או החוסר בדת) היא מרכיב מהותי ועמוק בזהות שלנו. כולנו מקבלים כמובן מאיליו הגבלות מצד המדינה על חיינו. בתחומי התחבורה, התברואה, הבניה, המדיה והכלכלה המדינה מגבילה אותנו במגוון צורות. אולם לא נסכים בשום אופן שהמדינה תגביל או תפלה אותנו על בסיס זהותנו הדתית, בדיוק כפי שלא נסכים שהיא תגביל או תפלה אותנו על בסיס זהותנו המינית, העדתית או הפוליטית. המשותף לאלה הוא היותם מרכיבים עמוקים וחשובים של עצם היותנו בני אדם, ושל בני האדם שהם אנו. עמוקים וחשובים מספיק עד שמובן מאליו שלמדינה אין כל זכות לפגוע בהם, או בנו בגללם.

והנה כאן אנחנו מגיעים למקרה המוזר של הליברלים החילוניים. מתוך הרשימה האחרונה הם שוכחים את הסעיף הדתי. אין זה רק מפני שלהם באופן אישי זה לא חשוב. לא מדובר כאן בעיוורון שאגואיזם ביסודו. העניין עמוק מכך, ושורשיו במוצאם המשותף של הליברליזם והאתאיזם. שני אלה הם אחים, ולהם אם משותפת: הנאורות. מתוך רוחות הרציונליזם וההומניזם של המאות הי"ח והי"ט עלתה, יחד עם ההבטחה לא לפגוע בדתו של הפרט או לכפות דת על איש, גם הציפייה השקטה שהדת בתמורה תעשה טובה ותתנדף.

זה לא קרה, אולם אצל ליברלים חילונים מסויימים הציפייה הזאת עדיין קיימת, ומעוותת לפעמים את שדה הראייה. אלו טועים לחשוב שהדת היא סרח עודף וחסר חשיבות של המודרנה, ושבמאבק למען ליברליזם אפשר לוותר על זכויותיהם של דתיים לחופש פולחן. אחים יכולים להיות חברים טובים, ולחילופין אויבים מרים מאין כמוהם. במקרה דנן האתאיזם חונק למוות את אחיו, הליברליזם, ובמקום עמידה עיקשת על זכותו של הזולת להיות שונה אנחנו מקבלים זלזול והתנשאות.

אלא שבלתי אפשרי להילחם למען זכויות אדם מבלי להתחשב בכל המימדים העמוקים של חיי האדם, והדת היא לבטח אחד מאלו – גם כיום, גם בעידננו. וכמו שגם מי שלא משתגע מלאומיות יאבק על זכותו של עם לממש את שאיפותיו הלאומיות, ומי שחושב שנישואים הם מלכודת שיצר השטן יאבק על זכותם של אזרחים להתחתן בחופשיות בארצם, ראוי גם שמי שחושב שהדת היא אוסף של זוטות חסרות חשיבות יאבק על זכותם של נשים להתפלל כדרכן. כאמור, מדובר בחלק עמוק ומהותי מחייהן.

המאבק על זכות התפילה בכותל הוא מאבק בסיסי על חופש דת בישראל. הניצחון בו – וניצחון בוא יבוא – כנראה לא יפיל את הבסטיליה של הרבנות, אבל יצעיד את כולנו צעד נוסף אל עבר מימוש זכותנו הבסיסית לחירות דתית. ועל הזכות הזאת אין לאף אחד מאיתנו אפשרות או רשות לוותר.

רחבת הכותל מלאה בבנות סמינרים חרדיות שבאו להתפלל "תפילת מחאה" כנגד נשות הכותל, יום שישי, 10.5

פורסם במדור הדעות של 'הארץ'.

שנות השישים עכשיו: קשרי העומק בין ההיפים לנערי הגבעות

השמועות על סופן של שנות השישים מוקדמות מדי. להלן סיפור לדוגמא. פגשתי את חברי הטוב כמה ימים אחרי ל"ג בעומר לפני שנה, וניכר היה שהוא נמצא בחוסר נוחות מסויים. כששאלתי מה העניין הוא סיפר לי שבניו בני העשרה יצאו להשתתף בהילולת רשב"י במירון. כשהתעניינתי איך היה להם שם הוא ענה שהם לא הרבו בפרטים: היה להם צפוף, מלוכלך, מתיש, ולא נראה שהם עשו דבר מלבד להילחץ בין ההמונים במעלה ההר ומעט אחרי כן במורדו. אבל דבר אחד היה להם ברור, כך סיפר. מה שהיה שם היה להם "אמיתי". כלומר, עבורם לפחות. דהיינו, כך הם הרגישו. בקיצור, "היה שם משהו חזק" – חזק במובן הקיומי של המילה.

אותו חבר הוא סרוג כיפה, וכך גם בניו. הילולות של צדיקים אינם חלק מעולמם הדתי בדרך כלל, אבל זה לא מה שהפריע לו. מה שהפריע לו הוא שהם לא מצאו את אותו "משהו חזק" בבית הכנסת של הישוב בו הם גרים. דווקא בפסטיבל המוני סביב קבר קדוש הם גילו איזו פגישה בלתי אמצעית עם הקדושה, איזו אמת. העלנו יחד השערה שאולי לא ברעש ה', ולא באש ה', ולא בעשן ובאבק ובלכלוך, אלא בעצם המעשה הבלתי-שגרתי. כידוע, עצם היציאה מהשגרה מרגשת. אלא שאולי יש כאן משהו נוסף. אולי הבלתי-שגרתי מרגש במיוחד כאשר הוא בא מתוך מרד בשגרתי, ואף מרד בדתי השגרתי. וזה כבר באמת הדאיג את חברי.

כולנו נוהגים למרוד בשגרה, ובמובן מסוים כל דור צעיר מורד בדור שמעליו, הן באופן כללי והן בענייני דת. אולם בנסיעתם של בני חברי למירון יש משהו מעבר לזה, משהו המשותף גם להצטרפותם של צעירים רבים בארץ ובחו"ל לתנועות רוחניות חדשות, או לחיפוש הרוחני של הניו-אייג' באופן כללי. למעשה, יש כאן מעין המשך למסורת שיוצאת עוד משנות השישים בארצות הברית.

מרד נעורים – אב הטיפוס

העשור ההוא בארצות הברית מוצב כאבי אבות – ואב הטיפוס – של כל מרד נעורים מודרני, ובתוך כך הוא מכיל בתוכו את הזרעים לתהליכים שמתרחשים היום ברוחניות העכשווית. בספרו המרתק The Easternization of the West ("מזרוח המערב") מנתח קולין קמפבל את הקבוצות שהרכיבו את התמורה התרבותית הנרחבת שהתרחשה אז, תמורה שיצאה מתוך המשבר הערכי של סוף האידיאולוגיות הגדולות אחרי מלחמת העולם השנייה, תמורה שכללה לדעתו מהפכה רעיונית ששקולה לרפורמציה או לרנסנס, לא פחות.

על פי קמפבל שלוש קבוצות שונות הרכיבו אז את הגל הצעיר שמרד בחברה והפך למה שנקרא לימים "תרבות הנגד". הקבוצה הראשונה היתה מורכבת מצעירים פורעי חוק (teenage delinquents). אלו בני נוער שלראשונה מאז הקמתה של ארה"ב היה בידיהם די פנאי וכסף כדי לא להיות תלויים בהוריהם. הם הרגישו עצמאיים מתמיד, גאים בעצמם, וחשו שהמבוגרים לא מכבדים אותם ואת צרכיהם. מכאן היתה קצרה הדרך עד לנשירה מהמסגרות שאליהן השתייכו ולמרד זועם. חשבו על דמויותיהם של ג'יימס דין ומרלון ברנדו הצעיר לבושים מעילי עור שחורים ורכונים על אופנוע.

הקבוצה השנייה שקמפבל מזהה כחלק מ'תרבות הנגד' כללה בתוכה כל מני מתקני עולם. מדובר היה בדרך כלל בסטודנטים שמחו על מה שהם תפסו כעוולות מוסריות: המלחמה בויאטנם, קיומו של נשק גרעיני, והאפליה כנגד שחורים ונשים. זה הציבור שיצא למצעדי זכויות אדם, להפגנות למען השלום ושילב ביקורת חברתית מרקסיסטית עם דרישה מהדמוקרטיה האמריקאית לעמוד במחויבויותיה כלפי כל אזרחיה, ולהפסיק להפציץ את אזרחיהן של מדינות אחרות. חשבו על האנשים הצעירים שצעדו עם מרטין לותר קינג.

הקבוצה השלישית היא אולי הדומה ביותר לתופעה שתוארה בתחילת רשימה זו. מדובר בכל אלה שחיפשו לא רק אלטרנטיבה חברתית, אלא גם אלטרנטיבה רוחנית. ראשיתם של אלה במשוררי וסופרי ה-Beat, והמשכם בהיפים, בילדי הפרחים, בבולעי הל.ס.ד, בשוחרי הזן-בודהיזם ובחברי התנועות הדתיות המזרחיות למיניהן. אלה האנשים ששרו על "עידן הדלי", על peace and love, שהטיפו לחבריהם להתנתק מה"מערכת" ושהתאספו בפסטיבלי אהבה המוניים, בעיקר באזור סן-פרנסיסקו. חשבו (אתם כבר חושבים) על הדמויות מהמחזמר "שיער".

כמובן שהיו פרטים שעמדו בגבולות שבין הקבוצות האלה, אבל בסך הכל צריך להיות ברור שמדובר באנשים שונים לחלוטין: מה לסטודנטים שמוחים על עוולות הממשלה ולעבריינים צעירים? ומה להם עם הרוחניקים שלוקחים את הכל בסבבה? מה לאלו האחרונים עם אנשים שכל עיסוקיהם מאבקים פוליטיים? ומה לצעירים המרדנים עם מישהו בכלל? ובכל זאת, כדי ש"תרבות הנגד" תוכל להתממש כגל חברתי מקיף ומהפכני, היו חייבות שלושת הקבוצות האלה – כולם מהדור הצעיר באמריקה של אותה תקופה – להתאחד לכוח אחד. הסיבה שמתוכה נולד הכוח הזה הקשורה גם לתופעות הדומות לו בזמן הזה. והסיבה הזאת היא אחת: החיפוש אחר אותנטיות.

הפגנה בשנות השישים. מקור: ויקיפדיה

החיפוש אחר אותנטיות

אותנטיות פירושה התאמה בין לב לפה, בין פנים לחוץ, ובין מחשבה לרגש ולמעשה. קמפבל מראה בספרו שמה שאיחד את בני שלוש הקבוצות האלו היתה אכזבתם מחוסר היושר של החברה שסביבם: מבוגרים שהטיפו ליוזמה ולעצמאות לא כיבדו את עצמאותם של בני העשרה; מדינה שהתיימרה להיות דמוקרטית וחופשית הפלתה כנגד שחורים ונשים; חברה שחרתה על דגלה ערכים נשגבים התעניינה רק בכסף וברווחים. ממציאת דופי בנקודות שונות הפכה הביקורת של שלוש הקבוצות לפסילה כללית של "הממסד". החברה הישנה כולה צבועה, הם הסיקו, ועל כולנו להחרימה.

מתוך הפניית העורף לחברה הכללית מצאו חברי הקבוצות האלה את מה שחיפשו זה בזה: בין אם הם היו צעירים מרדנים, סטודנטים ממורמרים או רוחניקים על טריפ, דבר אחד היה משותף להם: הם היו אותנטים. 'תרבות הנגד' ביטאה למעשה מרד בחברה המערבית בשם האותנטיות שהיא לא הצליחה לממש. זה היה הניסיון הגדול ביותר עד כה להגשים את האותנטיות הלכה למעשה.

חשוב להבין עד כמה חדשני היה הניסיון הזה, ודאי בקנה המידה ההמוני שבו הוא הופיע. הצעירים גילו את העולמות הפנימיים שלהם: האגו, המצפון, הנשמה – ודרשו שהעולם החיצוני והחברה הכללית יתיישרו על פי האמת שהם חיו. הדורות המבוגרים יותר, הרגילים לאתיקה בה חשוב מה שאתה עושה, ולא משנה אם אתה מתכוון לזה, לא הצליחו להבין מה הצעירים רוצים. הצעירים מצידם בישרו על אתיקה חדשה, שבמרכזה עומדת הדרישה להיות נאמן לעצמך והדחייה של כל צורה של צביעות. מניע גרעיני שכזה יכול לתדלק לא רק זעקה כנגד עוולות החברה, אלא לחילופין גם עניין בחקירה עצמית הבאה לידי ביטוי דרך מדיטציה בודהיסטית, או בעיטה בצורות המסורתיות של המונותאיזם המערבי ומציאת בית רוחני חדש בתנועת 'הרה קרישנה'.

מרד נעורים – הדור הבא

מקור: ויקיפדיהנחזור אל חברי ושני בניו. לאחרונה יצא ספר חדש שמקבץ מאמרים של הרב שג"ר ז"ל, לוחות ושברי לוחות (ידיעות ספרים). הרב שג"ר הוא מגדולי הוגי הדעות שקמו לציונות הדתית בישראל, ובוודאי מי שלמד בצורה הרצינית ביותר את ההגות הפוסטמודרנית וניסח כלפיה תגובה מעמיקה מתוך עולם התורה. במאמר תחת הכותרת "חוויה, מיסטיקה וחידוש הנבואה" הוא מתייחס לגיוון ההולך וגובר בקרב צעירי הציבור סרוג הכיפה, ובכלל זה העניין המחודש בחסידות והחיפוש אחר החוויה הדתית. על פי שג"ר "כל אלו אינם בהכרח סימן של יראת שמים יתרה; לעיתים הם משדרים דווקא את ההפך, סוג של מרד ואי הזדהות."

הנה שוב אותו המרד, ושוב הפרשנות על פיה היציאה (בריחה?) אל הבלתי-שגרתי אינה הרבה יותר מהפניית העורף לשגרתי. ללא ספק, יש אמת בפרשנות הזאת, אולם אני חושב שעל רקע הדברים לעיל ניתן להבין את המרד הזה בצורה נוספת. כאשר צעירים דתיים "מורדים" במסורת וקוראים תיגר על הדור שלפניהם, אין זה רק מתוך חיפוש אחר ריגושים או ניסיון טיפש-עשרי לעצבן את ההורים. מדובר כאן גם בביקורת עמוקה על מה שנתפס בעיני הצעירים כצביעות של המבוגרים. ומדובר כאן גם בחיפוש של אותנטיות דתית.

הרב שג"ר היה יודע בדיוק למה הצעירים הללו מאוכזבים ממה שהם תופסים כצביעות בהתנהגותם של המבוגרים. הללו מספרים להם על יראת שמיים ועבודת ה', וממלמלים מהר את התפילות כדי לצאת ידי חובה. הם מטיפים על ערכים יהודיים, וחיים חיי בורגנים ברעננה. הם נשבעים אמונים לעיקרי האמונה, אבל לא בוער להם לחדש את עבודת הקורבנות והם לא ממש מצפים למשיח.

ראיית התנהגותם של המבוגרים כצביעות והדרישה העצמית לאותנטיות הן בערה פנימית שמניעה חיים של חיפוש ופעולה. זוהי האש שדוחפת את 'נוער הגבעות' לחפש קרבה לטבע ולאדמה. זה מה שמניע את הנוסעים לאומן המבקשים תפילה אמיתית, רבת עוצמה ונרגשת. למעשה, במידה רבה זה מה שהפעיל עוד את 'גוש אמונים' בזמנו. פריצתם של הצעירים אל גבעות יהודה ושומרון כוונה לא רק על מנת לממש את הבטחתו של הקב"ה לאבות, אלא לא פחות מכך על מנת להראות לאבותיהם הפרטיים שיש פגם בדתיותם. הצעירים הפגינו את מה שהם תפסו כדתיות מלאה, לא-מתנצלת, אותנטית, וזאת לעומת שמירת המצוות המגומגמת של הוריהם.

לכן יש להבין היטב שאותו מרד אינו דווקא בהלכה. אמת היא שהוא יכול לבוא על רקע חוסר האותנטיות שמוצאים צעירים בקיום המצוות הרפטטיבי ורצונם למצוא חוויה דתית עמוקה יותר, וחיה. אז מדובר בגוון נוסף של האתוס הניו-אייג'י. אולם פעמים רבות הוא בא דווקא מתוך ביקורת על מה שנתפס כזלזול של הדור המבוגר יותר בהלכה, ועל כן מתממש כדקדוק יתר ונטייה לחומרות. במקרים אלה המרד הזה נושא בתוכו פרדוקס מעניין: הוא חורג מהמסורת, אבל מקפיד על ההלכה. משנות השישים ועד ההילולה במירון, קו אחד של חיפוש אחר אותנטיות דתית מחבר בין השאיפות הרוחניות של המורדים הצעירים. חלק מהרוקדים במירון, על כן, הם ממשיכיהם הרוחניים, תרתי משמע, של ההיפים. אני לא בטוח שדווקא זה מה שירגיע את חברי הטוב.

:

פורסם במוסף 'ערב שבת' של 'מעריב', 3.5.13

ביום רביעי אשתתף בפאנל מטעם עמותת 'ישראל חופשית', שינסה לנתח את האפשרויות הפוליטיות להתקדמות בנושאי חופש דת בישראל: נישואים אזרחיים, זכויות להט"ב, תחבורה ציבורית בשבת, כשרות, רבנות ראשית. משתתפים: ח"כ רות קלדרון (יש עתיד), ח"כ תמר זנדברג (מרצ), עמית סגל (ערוץ 2), ואנוכי כאמור. מנחה: מיקי גיצין, מנכ"ל העמותה. בשפגאט (נחלת בנימין 43), יום רביעי, 8 במאי, 20:30, כניסה חופשית. האירוע בפייסבוק.