לפני כשבועיים התקיים במכון ון-ליר כנס על "היבטים פוליטיים, היסטוריים וחברתיים בתרבות העידן החדש בישראל" (התוכניה כאן ב-pdf). הכנס הציג את תוצאותיה של עבודה של כשנתיים בקבוצת מחקר מטעם המכון שהובילו פרופ' בועז הוס וד"ר רחל ורצברגר, ואני הגשתי בו הרצאה תחת הכותרת עיבוד ואיבוד הממד המיסטי של ה'התבודדות' בקרב ממשיכי רבי נחמן מברסלב בימינו. הנושא הזה קשור למחקר העיקרי שלי, כלומר לדוקטורט שלי, שעוסק בטכניקות מדיטטיביות ביהדות בעבר ובהווה.

בקיצור נמרץ ביותר, בדוקטורט אני בודק, מתוך מבט דיאכרוני, את התפתחותן של מסורות מדיטטיביות שונות ביהדות. שלא כמו בקרב זרמים שונים בודהיזם או בהינדואיזם, ביהדות מעולם לא היתה מסורת מדיטטיבית מגובשת שהתמשכה לאורך זמן, אלא מיסטיקנים שונים, בתקופות שונות, הציעו דרכים מדיטטיביות שונות ונבדלות. על ידי בחינה פנורמית העבר אני מנסה להבין שני דברים: ראשית, את הטכניקות המדיטטיביות המוצעות כיום על ידי מסגרות שונות, אורתודוקסיות ושאינן, תוך ניתוח מאפייניהן, כך שאוכל לנסות לקבוע עד כמה הן פיתוח של פרקטיקות קבליות או חסידיות, ועד כמה הן יבוא וגיור של תכנים וטכניקות שניתן למצוא בתרבות הניו-אייג' והרוחניות העכשווית, ששאולות בעיקר מדתות המזרח (יש מזה ומזה כמובן); שנית, אני מנסה, מתוך בחינת השינויים העקרוניים שחלו באופי הטכניקות היהודיות המדיטטיביות השונות לאורך הדורות, להצביע על התמורות התרבותיות שעומדות בבסיסן (כלומר, מה גורם ליהודי להפסיק לנסות לזווג ספירות בעולמות העליונים ולהתחיל לנסות להתבונן אל תוך עצמו ולעבור תיקון פרטי). בכך המחקר משמש גם כפריזמה (מסויימת מאוד כמובן) דרכה ניתן להשקיף על ההתפתחות התרבותית-חברתית של המסורת היהודית באלפיים השנים האחרונות.

ההרצאה שהצגתי בכנס קשורה לחלק מסויים בדוקטורט, החלק על ר' נחמן, אבל היא מרחיבה אותו מעבר למה שכתבתי שם, מפני שאני עוסק גם ברבנים שכלל לא מציעים פרקטיקות מדיטטיביות – ומכאן ה"איבוד" של המימד המיסטי ב'התבודדות' של ר' נחמן. כפי שתראו, בהרצאה אני תחילה עומד על השאיפה המיסטית החריפה שאפיינה חלק מהוראותיו של ר' נחמן באשר ל'התבודדות', ובאה לידי ביטוי בהוראות לביטול עצמי מוחלט, המושג על ידי השתפכות אקסטטית של בכי וגעגועים. בהמשך אני מראה כיצד נוטרל מימד אקסטטי זה, וגם הביטול העצמי הטוטלי נשכח, או ליתר דיוק הושכח. במקומם נמצא כיום הוראות שמכוונות להרגעה דווקא, ובמקרים אחרים, טכניקות מדיטטיביות של מלמול מנטרה (סטייל TM הנאו-הינדואיסטית) או אינטרוספקציה (סטייל ויפאסנה נאו-בודהיסטית), שאין להן שורשים בתורתו של ר' נחמן, ולקוחות מהרוחניות העכשווית.

במחקרי בדקתי את הוראות ההתבודדות של חמישה רבני ברסלב בני זמננו: אליעזר שלמה שיק, שלום ארוש, עופר ארז, ארז משה דורון וישראל יצחק בזאנסון. בעוד ששלושת הראשונים מנטרלים את המימד האקסטטי-מיסטי שבפרקטיקה, שני האחרונים שומרים על מימד מיסטי מסויים, אולם כאמור מעדיפים לוותר על שיטותיו של ר' נחמן, במקומן מייבאים טכניקות משדות הניו-אייג' הפוריים והשופעים. אציין מראש שבשל מגבלות הזמן ההרצאה מביאה אך ורק את עיקרי הדברים – לא הייתי יכול להראות את כל הציטוטים התומכים בעמדתי, אם כי לדעתי הדברים גם כך ברורים למדי.

יו"ר מושב בו הרצתי היה ד"ר אליעזר באומגרטן, ולפני מרצים בו ד"ר שלמה פישר, על משבר המדינה והאותנטיות של תרבות הנגד בקרב המתנחלים הרדיקליים, ואסף תמרי על "רק ענין של שינוי בראש, של שינוי בעם": תודעה ופוליטיקה בהגותו של הרב יצחק גינזבורג – שתי ההרצאות שלהם סובבות סביב הגותו של הרב יצחק גינזבורג, ואני ממליץ בהחלט להשקיע זמן לשמוע גם אותן.

ההרצאה שלי מתחילה מדקה 51:40, ומכיוון שהמצלמה לא מצליחה לתפוס גם את המצגת שהכנתי, הנה היא כאן ב-pdf, ואני מקווה שהיא גם מוטמעת להלן. כדאי להוריד או לעקוב אחריה, שכן הציטוטים השונים מופיעים בה והיא עוזרת לעקוב אחרים.

במוסף "שבת" של מקור ראשון התפרסמה בשישי האחרון שיחה בין ניר מנוסי, רונן שובל ואנוכי, הכל בהנהגת אבי גז. מנוסי, בעל הבלוג הרהורי תשובה, הוא כיום מתלמידיו הבולטים של הרב יצחק גינזבורג (ראו למשל דיונים בתגובות ביני לבינו ברשימה שפרסמתי לא מזמן על נקודה בתורת רבו), ומהכרותי המצומצמת איתו אדם מוכשר וטוב מאוד בפני עצמו. שובל הוא כמובן יו"ר תנועת אם תרצו, ואותו ואני כלל לא מכיר אישית.

בדיון בינינו עולות שאלות של הלכה מול חילוניות ביהדות, דת יהודית ולאום ישראלי, והיחס לדתות ותרבויות אחרות. שיחות שכאלה, על הזמן המצומצם שמוקדש להן מחד והנושאים הגדולים מאידך, לא יכולות להגיע לעומק או למורכבות משמעותיים, ובכל זאת אני חושב שעמדנו על כמה נקודות חשובות. אחד המפתחות להבנת הדברים שם לדעתי הוא לזכור שמבחינה הלכתית אני ורונן נמצאים בצד אחד וניר בשני, מבחינה דתית אני וניר דומים ורונן שונה, ומבחינה לאומית (או אתנוצנטרית) רונן וניר שותפים לעמדה אחת ואילו אני לאחרת. הנה שוב הקישור לשיחה באתר מוסף "שבת".

—

שלושה דברים נוספים, בתקופה של מעברים וטרנספורמציות:

• בעקבות הרשימה האחרונה שלי, בעניין הניסיון להקים עיתון חרדי הגון, הוזמן העורך, יוסי איתן, לתוכנית הבוקר של ערוץ 2. כמו כן בתגובות שם התפתח רב-שיח מעניין מאוד, ואני ממליץ למי שזה מעניין אותו לחזור ולקרוא אותו.
• עברנו, אני ואשתי, לירושלים. זה מרגש, זה מעורר, ואני בטוח שזה גם יתרום לכתיבתי בבלוג (מה לעשות, בקריית אתא בכל זאת הסצנה הדתית מגוונת פחות). בכלל, אני מרגיש שזאת זכות גדולה לגור בירושלים. עיר הקודש, כן?
• אני לא יכול שלא להזכיר את מחאת הדיור, שעם כל חוסר הקשר שלה (לפחות בינתיים) לענייני דת (אפילו דת ומדינה) או רוחניות, ובלי קשר גם למידת הצלחתה להביא שינוי בנושאים שהיא כן עוסקת בהם, היא כבר מעידה על התנפצות הבועה שבעת-הרצון שרובנו נמצאים בה רוב חיינו, על תחילה של שאילת שאלות לגבי "הסדר הטוב", על חוסר שקט שבמקרה הזה הוא לדעתי מבורך. (ובמקרה אני בדיוק כותב רשימה כללית, לרגל מלוא חמש שנים לבלוג, על העמדה שלי בקשר ליחסי הפרט-החברה-התרבות וזה אפילו מתקשר בצורה נאה. אני מקווה לפרסמה בהמשך השבוע.)

לפני כחצי שנה השתתפתי כמנחה בסדנה שנקראה "ויפאסנה יהודית", בה התרחש שילוב תקדימי בין מדיטציה בודהיסטית ללימוד תלמודי תחת העיקרון של 'תענית דיבור'. ד"ר רוחמה וייס ניצחה בוירטואוזיות על לימוד התלמוד, הרב נעמה קלמן הובילה תפילות ואני לימדתי מדיטציה – כל זה במשך ארבעה ימים במנזר נוטרה דאם דה ציון בירושלים. הסדנה היתה משמעותית ומוצלחת ותגובות המשתתפים היו מעל לכל מצופה. גם אני הופתעתי מהברכה שבזיווג בין מדיטציה ותלמוד, וניתן לקרוא את רשמי מהסדנה כאן.

למעוניינים, במאי תתקיים סדנה נוספת:

 

עדכון 17.3: המחיר ירד ל- 1600 ש"ח ליחיד, או חדר של שלושה ב- 1300

להגדלת הפרטים

1. אנשיל פפר כתב אתמול ב"הארץ" מאמר מעניין מאוד על תפיסת יחסי הדת והמדינה של ליברמן. פפר מצביע על כך ש

ישראל ביתנו חרתה על דגלה לא רק את הצהרת הנאמנות כתנאי לאזרחות, אלא גם את חוק ברית הזוגיות, שעשוי להיות הסדק הראשון בשליטתו הבלעדית של הממסד הדתי בנישואים וגירושים בישראל. המפלגה דוחפת גם לרפורמה מקיפה בגיור, שתפקיע מידי דייני בתי הדין הרבניים את מפתחות הכניסה לעולם היהודי.

ומאידך שם לב שמצע המפלגה מגלה שישראל ביתנו "מתנגדת בנחרצות להפרדת הדת מהמדינה […] הייחודיות של העם היהודי היא שאין הפרדה בין דת למדינה." איך זה משתלב? פפר לוקח את תפיסת העולם הכוחנית-רודנית של ליברמן, מוסיף קמצוץ פאשיזם, ומגיע למסקנה ש

בחזון של ליברמן, המדינה היא הריבון היחיד, וגם הרבנים כפופים לה, כך שלא יכול להיות ניתוק בין דת למדינה. ליברמן הוא הפוליטיקאי הראשון שמצהיר שעל המדינה להיות דתית, אבל לא הרבנים יקבעו מה זה אומר. מהצעותיו בתחומי הגיור והנישואים עולה בבירור שהוא מצפה מהרבנים להתגמש ולוותר על עקרונותיהם בהתאם לצורכי המדינה והחברה. בעיני רוחו הוא רואה מערכת יחסים בין השלטון לרבנות, הדומה מאוד ליחסים שבין הקרמלין של ולדימיר פוטין והכנסייה הרוסית האורתודוקסית. ראשי הכנסייה זוכים לכבוד רב כמשמרי המורשת הלאומית, אך מצופה מהם לשרת את המדינה, ולא שהמדינה תשרת אותם.

מעניין מאוד, לא? ולדעתי יכול מאוד להיות שהוא צודק. אבל ייתכן שיש עוד כמה פרטים שנמצאים בתמונה. בגיליון "תכלת" האחרון התפרסם מאמר מרתק של יגאל ליברנט על "חוזה האימפריה הרוסית החדשה" (הנה הוא כולו באתר החדש של כתב העת). במאמר כותב ליברנט על אחד אלכסנדר דוגין, אדם המקורב מאוד למעגלי השלטון בקרמלין, ועל התיאוריה ה – אני חייב לומר – די מטורללת שלו על הסדר העולמי. על פי ליברנט דוגין רואה ברוסיה

כוח אירואסיאתי עולה, שמוצאו בחיבור הסלאבי־תורכי. הזהות הרוסית, כך הוא גורס, נובעת מן השילוב בין היסודות הצפוניים־נורדיים לאלו המזרחיים – בין ה"לבנים", בעלי האוריינטציה הסמכותנית, ל"צהובים", בעלי המורשת האזוטרית.  […] מול רוסיה ניצב כוח אחר, קוטבי לה, הדורש את רעתה – "אטלנטיקה", הברית האנגלוסקסית, שבראשה עומדת ארצות־הברית.

דוגין סבור כי היריבות בין השתיים מבוססת על ניגוד טבעי: רוסיה האירואסיאתית היא ישות יבשתית ("טֶלוּלוֹקְרטית" בז'רגון של שמיט ודוגין), ואילו אטלנטיקה היא אימפריה ימית ("טָאלָסוֹקְרטית") בעקבות תיאורטיקנים גיאופוליטיים אחרים טוען דוגין כי המאבק המתמשך בין ציוויליזציות יבשתיות לימיות מניע למעשה את ההיסטוריה העולמית. העימות הוא מהותי: אימפריות יבשתיות מכבדות בדרך כלל שוני וגיוון תרבותי, ואילו מעצמות ימיות שואפות להטיל את מרותן על סביבתן באמצעות כפיית הומוגניות פוליטית, כלכלית ותרבותית.

האם אפשר להאמין שככה מדבר אינטלקטואל רוסי רב השפעה? כבר עדיפה הגות פוסטמודרנית צרפתית במירעתה על הקשקושים המיתו-פוליטיים הילדותיים האלה. אבל מה שבאמת מעניין אצל דוגין הוא הקשר שלו לדת. על פי ליברנט דוגין רואה ברציונליות, בדמוקרטיה ובמודרנה בכללה כוחות טמאים המבקשים כולם לחלל את ה"טרדיציה", כלומר את המסורת. בעקבות רנה גנון הוא רואה במסורת את הגביע הקדוש הנושא את כל הנשגב באדם, ובכוחות המערערים עליה את כלי הנשק של כוחות האופל, המובילים את העולם לחורבן. הנה:

העידן המודרני מגלם בעיני גנון את ניצחונם של האלמנטים הנחותים על אלה הנעלים. הרנסנס, הרפורמציה, הנאורות, המהפכה הצרפתית, עידן המטריאליזם והקפיטליזם, הקומוניזם הרוסי – כל אלה, אליבא דגנון, אינם אלא נקודות ציון בהשתלטות כוחות האופל על העולם. המודרניות, ובעיקר המהפכה המדעית והתפתחות האינדיבידואליזם, מבשרים על תור החורבן, הקאלי־יוּגָה, שבו מתנתקת האנושות באופן סופי מן הסדר האלוהי הבראשיתי.

ואכן, על פי ליברנט

דוגין רואה עצמו כטרדיציונליסט מובהק, אף שהוא מנסה להעניק להשקפה זו צביון "רוסי יותר". ברוח זו, הוא קורא להשבת ההירארכיה האריסטוקרטית שאפיינה את הסדר הימי־ביניימי בחסותה של הדת. עיקר הביקורת שהוא מותח כיום על גנון סובבת סביב הטענה שהוגה הדעות הצרפתי מיהר להתייאש מן הנצרות בכללה, אף שהזרם האורתודוקסי שמר על אופיו האזוטרי ועל זיקתו ל"טרדיציה" הקדומה, בניגוד לקתוליות ולפרוטסטנטיות שאיבדו את דרכן.

נניח לזה שהטרדיציונליזם של דוגין הוא כפי הנראה יותר מן הפה אל החוץ (יש לי ספק גדול אם הוא מתמיד ללכת לכנסייה, וקל וחומר מקפיד (למשל) לתת צדקה ולא לאכול בשר בזמן ה- Lent – גנון, לשם השוואה, הלך עד הסוף והתאסלם מפני שחשב שהנצרות איבדה את הקשר למסורת). מה שמעניין אותנו הוא הרי הקשר לליברמן, שכן אחרי כל זה צריך לשאול: האם גם ליברמן רואה עצמו כטרדיצינליסט? כי אם תפיסתו את המסורת היהודית נובעת לא מהתרפקות נוסטלגית על פכים של יידישקייט, ולא מקבלת עול מצוות הר כגיגית, כדאי לברר האם ייתכן שהוא רואה במסורת בראש ובראשונה כלי ריאקציוני כנגד הקדמה ורעיונותיה הליברליים המסוכנים. האם ליברמן בעד ה"ג'ואויש טרדישן" כי היא תאפשר לו לנהל את המדינה והעם טוב יותר, כלומר למסמס את הדמוקרטיה מהר יותר?

(בשולי הדברים, הנה דוגין על הקבלה הלוריאנית ככוח מסורתי יהודי שמנוגד ליהדות הרבנית, והנה תשובתו של בועז הוס לדבריו. הכל באתר Kheper המעניין.)

2. בתחנת הרכבת ארלוזרוב (כלומר סבידור / מרכז / צפון / מסוף 2000) מצאתי ערימה גיליונות מוסף "הבית שלנו" של עיתון "המודיע" מוצעים לכל דיכפין. מהר לקחתי אחד מהם ובעודי ממתין לרכבת קראתי את העמוד הראשון, תחת הכותרת "מקרא ולמעשה לפרשת השבוע" מאת ח. קוריץ. המאמר נפתח בסיפור הבא, שכל כך מצא חן בעיני עד שהנה אני מביאו לפניכם:

וככה נגמר הסיפור. בלי טוויסט, בלי שורת מחץ, בלי תפנית מפתיעה. מה הפואנטה? ככה: האדמו"ר הק' בעל שפע חיים מקלויזנברג הקפיד מאוד על שמירת השבת. זהו. למקרה שלא ידעתם. האם האנטי-קלימקס הזה מכוון? או שמא מדובר בתרבות שלא רגילה – או זקוקה – לקלימקס בסוף סיפור? האם יש כאן סימן למעין ענווה אומנותית, כלומר בסף גירוי נמוך במיוחד משום חוסר החשיפה לתרבות הפופ; או אולי עדות לתרבות שאין לה בעצם אומנות, ועל כן גם סיפורים בעלי סוף תפל משביעים את צרכיה?

3. העניין האידיוטי סביב המערכון של ליאור שליין על מריה וישו, כולל הקריאה לאפיפיור לא לבקר בארץ בגללו(!) וההתנצלות של אולמרט על הסיפור, רק מראים שוב עד כמה הנשק העיקרי של אנשי הממסד הדתי הוא העלבון. זה בעצם מה שהם יודעים הכי טוב לעשות, ואחרי שמסעות צלב יצאו מזמן מהאופנה, זה מה שנשאר להם כיום כדי לכפות את דעותיהם על הזולת.

4. שריד מהבחירות: יום לפני פתיחת הקלפיות פורסם באתר החרדי לדעת שהרב עובדיה יוסף פסק שמי שנמצא בשבעה יכול לצאת מביתו (כרגיל, או לפחות עד לפסיקתו, דבר שהיה בניגוד להלכה) כדי להצביע: "מצווה גדולה שהאבלים בתוך שבעה ילכו לבחור ש"ס ביום הבחירות לעילוי נשמת הנפטרים ז"ל" – כלומר לא רק מותר, אלא אף רצוי ביותר, שכן הצבעה (רק עבור ש"ס כמובן) מסייעת לעילוי נשמת הקרוב המת! האין זה יפה, שכבוד הרב אינו מתבייש להצטנע, וברוב ענוותו מוכן ללמוד על דרכי הכניסה לעולם הבא מהכנסייה הקתולית? כך יוצא שהצבעה עבור ש"ס אינה אלא מסחר באינדולגנציות סטייל ישראל במאה העשרים ואחת.

5. ישעיהו ליבוביץ' מסכם בשלושים שניות את ענייין המשיח:

 

6. למי שאנגלית לא קשה לו, ג'יי מיכאלסון, שכותב רבות על מיסטיקה יהודית, מתאר כאן את חוויותיו המיסטיות בריטריט של ג'האנות. מדובר בעדות מרתקת שמהווה יומן רוחני מהמעלה הראשונה, קצר אמנם, אבל עמוס כל טוב.

7. באוניברסיטת בר אילן תיפתח תוכנית ללימודי מזרח אסיה. ד"ר שלומי מועלם, שמרכז את המסלול לתואר שני, אומר ש"ביהדות הדתית יש מגמה של התחרדות והסתגרות, אבל יש גם מגמה אחרת שמחפשת את החיבור לתרבויות אחרות. התרבות המשמעותית שמולה התרבות היהודית מתגבשת היום היא הבודהיזם. זו האלטרנטיווה הרוחנית העיקרית היום". חד וחלק.

8. אסף פדרמן כתב רשימה מעניינת על זרם האמיש והשפעת תרגומי כתבי קודש על דתות שונות – התרגום כמובן הוא תמיד סימן למהפכה, והצטפדות הנוסח המתורגם (עד שגם אותו כבר לא מבינים – ע"ע קדיש) היא סימן לשמרנות. עד התרגום הבא.

9. ג'ון דה ריטר, מורה רוחני מפורסם ושנוי במחלוקת, מגיע לארץ. אני לא מכיר אותו, ומקווה להגיע ולשמוע אותו, אבל הרושם שיש לי עליו עד כה הוא בפירוש לא טוב. אם אצליח לפנות זמן ולראותו, אכתוב יותר.

10. מי זה שהמליץ לי על האתר הבא: buddhisttorrents שמקבץ ספרים ודיסקים על בודהיזם להורדה? כי אני חייב לו תודה. לפני כמה ימים, למשל, הבלוג הציע את הספר Buddhist Thought: A Complete Introduction to the Indian Tradition של Paul Williams, שהוא כפי הנראה ספר מעולה להבנת ההגות הבודהיסטית. ובכלל, כדאי להיות מנוי על הרסס של הבלוג הזה.

11. לרב ד"ר נתן אופיר יש אתר חדש המוקדש למדיטציה יהודית. קראתי ממאמריו על הנושא, ופגשתי ודיברתי איתו, ועלי הוא עשה רושם של אדם טוב וידען, שמלמד עיבוד של טכניקות מדיטטיביות שתורגלו על ידי מיסטיקנים יהודיים למיניהם (כלומר לא מדובר ב"ויפאסנה יהודית" שחביבה עלי).

תורתו של הבודהה נחשבת, לדעתי בצדק, לדת שוחרת שלום, אולי זו ששוחרת שלום במידה הרבה ביותר. יש לכך קבלות: מהתנהגותו האי-אלימה של הבודהה מול יריביו השונים, דרך חרטתו של המלך הבודהיסט אשוקה על תקופתו כמצביא אכזר, ועד התפרקותה של טיבט מצבאה והמאמצים כיום של הדלאי לאמה (שלא צולחים מכל בחינה שאינה רוחנית) למאבק לעצמאות ארצו המתנהל על טהרת האי-אלימות.

בארצנו הקטנטונת ניצבים בודהיסטים כמעט ללא יוצא מהכלל בצד השמאלי, אפילו השמאלי מאוד של המפה הפוליטית. לא קשה להבין למה: הנטייה לשמאלנות יונקת מהפיכחון מהמהותנות, כלומר מכל חשיבה שמחלקת את העולם למהויות שונות (כמו גזעים, אנשים או לאומים הטובים או רעים מעצם טבעם, דתות או אידיאולוגיות הטובות או רעות מעצם טבען), והבודהיזם הוא אולי הפילוסופיה האנטי-מהותנית ביותר בתולדות האנושות. אם הכל עולה ומתקיים מתוך התהוות-מותנית, ואם כל דבר ועניין ריק ממהות עצמית, הרי ברור שממילא אי-אפשר לזרוק אשמה על צד אחד בלבד, ומנגד גם אין מה לאבד את התקווה שמי שרע היום עוד יראה את האור ויתעורר מחר.

חשוב לי גם לומר באופן אישי: אני משוכנע שהבודהיזם, מבין דתות העולם, היא הדרך שיכולה להוביל אדם במהירות ובבטחה הרבה ביותר להכרת עצמו, ידיעת האמת והחיים, ומציאת שלווה ואושר בני קיימה. הבודהה לדעתי היה גאון עצום (במקביל, ובלי קשר הכרחי, לכך שהיה "משוחרר בשלמות"), ותורתו היא לדעתי אולי הנכס התרבותי האחד היקר ביותר שיש בידי האנושות.

יחד עם זאת, הבודהיזם איננו מושלם. ואני רוצה להראות פגם מסויים שיש בו לדעתי. אעשה זאת על ידי כך שאראה שייתכן והבודהיזם מכשיר אלימות נגד בני אדם בקלות רבה מדי, ואבחן את הסיבות האפשריות לכך. לדעתי למרות שברור שעל פי הדהרמה יש להימנע מאלימות עד כמה שאפשר, ברור גם שהדהרמה לא מצווה להימנע מאלימות בכל מחיר. אפשר להבין זאת דה-יורה אם נבחן כמה צדדים במסגרת ההיגיון הפנימי של תורת הבודהה, ואפשר להיווכח בכך דה-פקטו אם נכיר כמה אירועים היסטורים שאביא מיד.

א. בודהיזם אינו הומניזם

ראשית יש להבין שהבודהיזם אינו הומניזם. למעשה, במובנים רבים הוא האנטיתזה המוחלטת להומניזם. חיי אדם אינם ערך בפני עצמו לדעתו של הבודהה. אם יש בהם יחוד, הוא מתמצה בזה שהם מהווים קרקע מוצלחת במיוחד להתעוררות רוחנית, התעוררות שתאפשר לנו למות ולא להיוולד מחדש, ואשר מהווה היא את הערך העליון עבור הבודהיסט. החיים, כידוע, כרוכים בסבל, ואין טעם להיאחז בהם. להפך כמובן: ככל שניאחז יותר, נסבול יותר, ורק כשנדע להרפות נחייה באמת. אם כל מטרתנו היא למנוע סבל, ודאי שהמתות-חסד, למשל, יתקבלו בברכה, וכמו כן הפלות במקרים רבים. אין כאן, כאמור, נשיאת חיי הפרט כמשהו יחיד ומיוחד, עולם ומלואו, שיש לכבד ולהעריך אותו ואותם בפני עצמו ובפני עצמם. זאת משום שחיי אדם אינם בפני עצמם ערך, ודאי לא ערך עליון, ודאי ובודאי אינם קדושים.

מכל זה ברור שהרג בני אדם, בפני עצמו, אינו דבר רע, ואינו "אסור". לא ההרג הוא רע, אלא תוצאותיו וההשלכות ממנו. וכאשר מדובר על תוצאותיו וההשלכות ממנו מדובר כמובן על מה שיקרה לזה שהורג, ולא להרוּג. זה צריך להיות ברור: על פי הדהרמה ההרוג יוולד מחדש, ולא יסבול כל גורל שלילי (לבד אולי, שהוא יפספס הזדמנות להארה, או במקרה שהוא צבר מלאי של קארמה שלילית, ואז עלול למצוא עצמו נופל ללידה-מחדש גרועה). ההורג הוא זה שיסבול יותר מכל בשל ההרג. כאשר, ב- Upāyakauśalya-sūtra, מסופר על כך שבודהה (באחד מגלגוליו הקודמים) הורג שודד כדי למנוע ממנו ומחבריו להרוג 500 איש, מוסבר שהוא עשה זאת על מנת לחסוך לאותו מטורף את הקארמה הרעה שהיתה מנת חלקו אם היה מצליח. אסנגה, מגדולי הפילוסופים הבודהיסטים, מסביר ב- Bodhisattva-bhūmi שעל הבודהיסאטווה שניצב בפני דילמה שכזאת לחשוב כך:

'אם אמית את הישות התבונית הזאת, אני עצמי עלול להיוולד כיצור בגיהנום. [אבל] עדיף שאני איוולד בגיהנום מאשר שיצור חי זה, בעשותו מעשה שאחריו יבוא עונש מיידי, יגיע הישר לגיהנום'. בגישה זו מוודא הבודהיסאטווה שמחשבתו היא בעלת סגולה טובה או לא ברורה, ואז, בהרגישו כפוי לעשות זאת, ועם מחשבה של רחמים בלבד לגבי התוצאות של מעשיו, הוא הורג את אותו יצור חי. אין בזה גנאי, אלא רווח של קארמה טובה רבה.

ניתן לשים לב שאין כאן אפילו דיבור על הריגה למען הצלת קורבנות פוטנציאלים, אלא אך ורק למען הצלת הרוצח עצמו! כלומר ההרג נעשה כולו מתוך מחשבה על כל מה שיעבור מהרוצח לגלגולו הבא, כאשר לחייו הנוכחיים אין כל ערך עצמאי. גם הקורבנות המיועדים של הרוצח אינם ניצלים ממות, שהרי מוות היה רק מגלגל אותם הלאה בנפתולי הסמסארה. מי שניצל כאן, שוב, הוא הרוצח, או אף במילים מדויקות יותר: בנק הקארמה שלו.

לכן גם מה שחשוב ביותר כאן הוא המצב התודעתי של ההורג. כפי שמפרש קטע זה רוברט תוּרמן (כן, אבא של אוּמה): "אם נגדיר אלימות ככוח שמופעל בהקשר של זעם, שנאה או תוקפנות, כי אז לקיחת חיים על ידי בודהיסאטווה אינה אלימות. לעומת זאת, אם לא נכלול את המניעים הללו בהגדרת האלימות ונשקול רק את ההשפעה שלנו על הזולת, כי אז פעולתו של הבודהיסאטווה היא אכן אלימות". אם אנחנו לא פועלים מתוך מניע אגואיסטי – זה לא רצח.

ואפרופו אלימות, גם המושג ahimsā (אי-אלימות, אי-פגיעה), שכיום נחגג בפי כל כאידיאל פציפיסטי / צמחוני / מוסרי היה לדעת חוקרים בתחילתו מובן כולו בהקשר של הרווח המוצע לזה שלא פוגע. כלומר לא מתוך אהבת חיי הזולת, אלא מתוך אהבת חיי עצמו היה על הבודהיסט להימנע מפגיעה או אלימות, מאכילת בשר או מהליכה לקרב.

יש להבין שכל זה כמובן אינו במקרה. כפי שכותב צ'רלס טיילור בתחילת ספרו Sources of the Self: "תגובה מוסרית היא גם הסכמה עם, או אישור של, אונטולוגיה מסויימת של האדם" (עמ' 5 שם), כלומר התגובה המוסרית הספציפית הזו של אסנגה, ולפניו של הבודהה, נגזרת מתוך תפיסת האדם שלהם, כלומר מתוך איך שהם מבינים את היצור האנושי.

עכשיו, כל מי ששמע משהו על בודהיזם יודע שאחד הדברים שהבודהה התעקש עליהם הוא שהדברים כולם, כולל בני האדם, פשוט ריקים ממהות עצמית. כלומר אין בתוכנו כל יסוד אינדבידואלי בלתי-משתנה, שהוא לכאורה "אנחנו האמיתיים". אין בנו מוקד של זהות עצמית ואוטונומית. במילים פשוטות: אין לנו את מה שדתות המערב מכנות נשמה, וגם שום דבר שדומה לסובייקט ההומניסטי.

כעת ברור מדוע חיי הפרט אינם חשובים, אלא רק השפעתו על העולם, והשפעת העולם עליו: אין שום דבר באדם הפרטי שראוי להצלה. אין שום חשיבות להתגלמות יחידאית כזאת או אחרת של תאי-אנוש. יש רק חשיבות לסבל שיכול להגרם להם או שהם יכולים לגרום (וניסח את כל העניין באריכות ובברור הפילוסוף דרק פארפיט, בספרו המונומנטלי Reasons and Persons). ובכך, כאמור, הבודהיזם הוא כמעט האנטיתזה להומניזם.

ב. בודהיזם אינו פציפיזם

בגירסת המהאיאנה לסוטרה על מותו של הבודהה, ה- Mahāparinirvāna-sūtra, אנחנו מוצאים ביטוי בוטה עוד יותר להכשר לאלימות (בפרק שנקרא "על מעשים קדושים", ושמספרו שונה מגרסה לגרסה). בסוטרה זו מספר הבודהה שבאחד מגלגוליו הקודמים הוא היה מלך בשם Senyo, אשר אהב מאוד לקרוא בסוטרות של המהאיאנה (אל תשאלו אותי איך יש סוטרות אם זה היה עוד לפני זמנו של הבודהה). בממלכתו שכנו ברהמינים, וכאשר שמע המלך שהם מוציאים את דיבתן של הסוטרות רעה, הוא הוציא אותם להורג מיד – מתוך דאגה לשלום הדהרמה כמובן, ורק בשביל שלא יחשבו מאזינים תמימים שהם צודקים, וכך יחטיאו הזדמנות לראות את האור. כותב הסוטרה דואג לציין (בשם הבודהה כמובן) שהוא לא סבל מכך שום קארמה רעה.

אולי כמו שהכמרים הנוצריים שהכשירו את מסעות הצלב היו צריכים את הפסוק היחידי שבו נדמה שישו מדבר בצורה חיובית על אלימות (מתי 10, 34) כדי לתרץ את מסעות ההרג ההם, נתלו הבודהיסטים המהאיאנים בדוגמא קטנה זו כדי להכשיר את מלחמותיהם – ואולי אפילו לזה הם לא היה נזקקים. כך או כך, הנה כמה דוגמאות היסטוריות לבודהיזם במלחמה:

• על פי ה- Mahāvamsa, ספר היסטוריה בודהיסטי של סרי-לנקה, המלך Dutthagāmani (107-177 לפנה"ס) יצא בראש צבאותיו להגן על הבודהיזם. בין חייליו היו נזירים בודהיסטים (אחד מהם גנרל), ועל חניתו קובע שריד מגופו של הבודהה (שנחשב קדוש כמובן – מדובר אם כן בגרסה הבודהיסטית של הוצאת ארון-הקודש לקרב). אחרי נצחונו, על פי הספר ההוא, הופיעו שמונה מוארים (arahat) שבישרו שאין מה לחשוש לקארמה הטובה של כוחות הדהרמה, שכן מבין האויב נהרגו רק אדם וחצי, מפני ששאר הנפשות היו רשעים כל כך עד שנחשבו לבעלי-חיים ומטה.
• ב- 515 לספירה הוביל הנזיר Fa-ch'ing צבא של 50,000 במרד פנימי נגד שליט ממלכת Wei הצפונית (סין), בקבעו שכל מי שהורג חייל אויב יהפוך לבודהיסטווה.
• במאה ה- 11 המלך Anawratā מבורמה התקיף את הממלכה Thaton מפני שהיא לא נתנה לו גישה לכתבים בודהיסטים.
• עוד מלחמה התנהלה בין נזירי אזור Kiangsi, שלחמו עבור הקיסר הסיני T'ai-Tsung במאה ה- 13 נגד המונגולים הפולשים, תחת הסיסמה המלבבת hsiang-mo – "הכניעו את השדים".
• בשנת 1532 בודהיסטים מזרם ה- Pure Land הובסו על ידי בודהיסטים מזרם ה- Nichiren ביפן. מעט מאוחר יותר, ב- 1580 בודהיסטי הארץ-הטהורה זעקו בעת קרב: "יש לפדות את חמלת הבודהה על ידי ריסוק בשר לחתיכות. את המחוייבות של התלמיד למורה יש לפדות על ידי שבירת עצמות."
• הטיבטים האהובים גם לא טמנו ידם בצלחת: כאשר נזירים טיבטים לא נלחמו אחד באסכולה של השני, הם פיתחו כשפים להשמדת צבאות אויב ואת הרעיון שמתנקשים שהם בודהיסאטוות יגיעו לשחרור על ידי הרג.
• ד.ט. סוזוקי המפורסם, הגדול, היה ראשון הלאומנים בתקופת המלחמות האימפריליות של יפן באסיה. הרבה לפני שהיה שגריר הזן הראשון במערב הוא הצדיק את מלחמת סין-יפן (1894-1895). הסינים היו "כופרים פרועים" בעיניו, והוא טען שמוות בשדה הקרב הוא אקט דתי.
• באותה תקופה Shaku Sōen , אב מנזר זן, טען, במפגן מרשים של שיחדש דמגוגי, ש"אף שהבודהה אסר על הרג, הוא לימד גם שעד שכל היצורים בעלי התודעה יאוחדו על ידי פעולת החמלה האינסופית, לא יכון שלום לעולם. על כן, כאמצעי להבאת העניינים הבלתי תואמים להרמוניה, נחוצים הרג ומלחמה." (עוד כמה ציטוטים פרו-מלחמתיים מאת מורי זן תמצאו ברשימה של אביב טטרסקי).
• בזמן מלחמת קוריאה לחמו נזירים סינים נגד האמריקאים בזעקות של "הרגו, הרגו, הרגו, הרגו, הרגו את הזאבים האמריקאים!"
• בשנות השבעים של המאה העשרים הנזיר התאילנדי Kittivuddho טען שהרג של קומוניסט אינו רצח, מפני ש"מי שמשמיד את העם, את הדת, את הממלכה – טיפוסים בהמיים כאלה אינם ממש בני אדם".
• ובכלל, Trevor Ling, חוקר של העניין, אומר ש"הבודהיזם בדרום אסיה נוצל בהצלחה כדי לשרת את הפוליטיקה והאינטרסים של השליטים הלאומיים"

(הערות: ראשית [ואת זה אני מוסיף ב- 4.2.09], צריך להדגיש כמובן שעל אף כל זאת מלחמות דת הן עניין אירופי הרבה יותר מאשר אסייתי, והדוגמאות במערב לשנאה שאלוהים מכשיר אותה רבות הרבה יותר. שנית, המקורות שהובאו כאן, כמו גם רוב המדינות הלוחמות, הן במובהק של הבודהיזם המהאיאני. כלומר הנון-דואליזם והגמישות של המהאיאנה, לעומת הקשיחות והפשטות התיאולוגית של התרבאדה לא רק עושים אותה מדוייקת יותר, אלא, כמסתבר, גם פתוחה יותר לאלימות והרג. האתיקה של הדהרמפאדה והויסודהימארגה היא ברורה וחד-משמעית: לא לכל סוג של אלימות; אבל כאשר לכל דבר יש "טבע בודהה", ברור שגם לאלימות יש. אכן, החוקר Paul Demiéville (שכתב את ההקדמה לספרו של וולפולה רהולה, "מה שלימד הבודהה") כותב ש"המוביל-הקטן (התרבאדה – ת.פ.), שנוטה לשלול את החיים (כלומר השקפתו על החיים בעולם היא שלילית – ת.פ.), נשאר קפדן באיסור על ההרג; המוביל-הגדול (המהאיאנה – ת.פ.), שמאדיר את החיים, נותר זה שבסופו של דבר מוצא תירוצים להרג ואף להילולו של ההרג".)

מהן המסקנות שניתן להעלות מהרשימה המדכאת הזאת? ראשית, הייתי אומר, שהתפיסה של הבודהיזם כדת היחידה שיכולה לכונן חברה לא-אלימה אינה יותר מבוּרוּת אוריינטליסטית. שנית, שכנראה אי האלימות של הדלאי לאמה בימינו קשורה יותר לאופי של האדם עצמו מאשר לתפיסה של תורתו. שלישית, שהבודהיזם יכול להיות מנוצל לרעה כמו כל אידיאולוגיה (ולזכותו נאמר שהבודהה היה ודאי הראשון להודות בכך).

אבל מסקנה נוספת שניתן לגזור מכאן, והיא החשובה ביותר לדעתי, היא שהבודהיזם (לפחות המהאיאני) גם נוטה לתת את עצמו לאלימות, וזאת בגלל העדר ערך קדושת חיי הפרט אצלו. הפרט אינו קדוש, כי במובן העמוק והברור הפרט אינו קיים. על כן הרג של אדם הוא לא אסון, אלא רק סבל שיכול להיגרם לו או להורגו. עצם החיים אינם במרכז, אלא איכותם. זה טוב במקרה שצריך להחליט על המתת חסד, אבל זה יכול להיות רע במקרה שצריך להימנע מלהרוג את מי שנחשב לאויב. במקרה כזה, ואת הנקודה הזאת אני רוצה להדגיש ואחזור אליה בסיום, דווקא ערך הומניסטי של הסגוליות של הפרט, או הערך היהודי של "צלם אלוהים", היו יכולים לתת זווית ראייה מאזנת לרדוקציוניזם הבודהיסטי שרואה באדם רק מצבור של "מקבצים". לא: יש בכל אחד גם משהו פרטי, מיוחד, שיש לו ערך משלו. משהו שצריך לעשות הכל לא להרוס.

ג. בודהיזם אינו גזענות

מצד שני יש גם להבחין היטב בין ההצדקות של הבודהיסטים להרג לבין אלה של בני המערב (פעמים רבות), ובראשם היהודים: כאשר הנזירים הבודהיסטים הסינים קוראים למונגולים "שדים" או לאמריקאים בקוריאה "זאבים", הם אינם מבססים זאת על מוצאם, אלא על מצבם התודעתי. כלומר הוצאת גזר דין מוות על כוחות האויב נובעת מתוך ניתוח פסיכולוגי (שגוי) של מניעיהם הפנימיים ודפוסי החשיבה שלהם. הבודהיסטים אינם גזענים, מכיוון שהם לא יבקשו להכחיד עם בגלל מוצאו המיתי או הגנטי. משום ראייתם הבלתי-מהותנית אותם נזירים מתנהגים כפסיכולוגים (בגרוש) ועל פי ניתוח של תודעת אויביהם מסיקים כי יש להשמידם.

זאת, כאמור, בניגוד חריף למנהג היהדות (ועוד תרבויות מערביות), ששופטות אדם על פי מוצאו, בין אם הוא גנטי ובין אם הוא נקבע על ידי מיתוס מקושקש שהם קיבלו מאבותיהם. לשם דוגמא אביא ציטוט מפי הראי"ה קוק, ובכוונה אני מביא את דבריו של אדם שאני לא רק מעריך אלא ממש מעריץ, ואוהב ממש, בכדי להראות איך גם הגדולים ביותר, אם הם מכניסים ראשם למיתת הסדום של המונותאיזם האורתודוקסי, עלולים לראות את אותו הראש מתעוות ומתכער. לא רבים יודעים שלבד מהיותו שובניסט, היה הרב קוק גם גזען לא קטן, ותומך בעבדות. הנה דבריו על "בני חם" (כלומר אנשים שעורם שחום במיוחד): "[ניכר] שבגזעו תתגבר אותה שפלות ודלדול הכחות הרוחניים המביאים לידי עבדות, וכן היה באמת שמרבית העבדים היו תמיד מבני חם […] ובתיקון דרכי המוסר הטוב היותר נאות לירודים שבבני אדם הוא להיות עבדים לאנשי-מעלה" (אגרות הראי"ה, ק"ב). כלומר בני חם הם באופן מהותי עבדים, ולמעשה מכירתם כרכוש לבני מעלה (מי? היהודים כמובן!) הוא התיקון שלהם, וכך מוסרי ונאות! אין אלא לומר שהרב נפל ושגה כאן שגיאה גדולה, חמורה ומבישה, ובכל אופן לגבי עניינינו, וודאי שתפיסה מיתית-מהותנית שכזו יכולה להכשיר כל שרץ. בבודהיזם לא נמצא גזענות פרימיטיבית שכזו, אך כמובן שהשרץ מוכשר בדרכים אחרות.

אבל, אני רוצה גם לומר, לדעתי לא כל הרג הוא שרץ. אותו קו הגיון בודהיסטי, אם נלך על פיו לא בנוגע לעמים או צבאות שלמים אלא על אינדבידואלים, הוא לדעתי תקף. לשם דוגמא אקח אדם שפל ומרושע, נאמר, אה… היינריך הימלר. אדם כזה (שאני לא מכיר כמובן, ומתבסס על מה שסיפרו לי אודותיו, וברור שזה מספק רק עבור הדוגמא הלא-מעשית) הוא לדעתי, בתנאי מלחמה, בן מוות (לא במלחמה יש לשפוט אותו כדין כמובן). אם הוא מפעיל אלימות, ישירה או עקיפה, כלפי אנשים, אני חושב שיש להרוג אותו. זאת משום שלמרות ששערי תשובה לא ננעלו ולעולם לא ינעלו, הרי שברמה גבוהה מאוד של סבירות ניתן לומר שהוא, לדאבון הלב, כבר לא ייתקן את דרכיו ואת נפשו. דפוסי האלימות והשנאה מושרשים בו עמוק כל כך שקרוב לודאי שהוא יהיה אלים עד יום מותו. ולכן, למרות שאני לא מאמין בגלגולי נשמות כפשוטם (ולכן לא יכול לקוות שהוא יתגלגל הלאה ולא "ממש" ימות), אם הוא אלים מצדו כלפי אחרים אני חושב שראוי להביא את חייו לסיומם. באופן דומה אני לא ממש עצוב על הרג שר הפנים של החמאס, סעיד סיאם (בהנחה שמה שאומרים עליו נכון), וכך גם לא נעצבתי לפני שנים כאשר שמעתי שהרב מאיר כהנא נרצח (אף שלא היה אלים אלא במילותיו). ישנם, כך אני חושב, אנשים שהם במידה רבה של ודאות מעבר לכל תקנה, ואם הם מהווים איום על סביבתם – עד כמה שזה לא נעים ומצער – יש להמיתם.

ד. בודהיזם אינו יהדות

בסופו של דבר, לדעתי יש לקחת מכל שיטה את הטוב שבה: מהבודהיזם הגאוני יש לאמץ את ההכרה שעולמנו זה, על תופעותיו השונות כולן, הוא חסר מהות עצמית. אין מהויות, ולכן כל סוג של אטוויזם או גזענות, אתנוצנטריזם או קסנופוביה, שובניזם לאומי או שובניזם מגדרי, וודאי שראייה של העולם כבמת המאבק של ישויות מיתיות דוגמת "ישראל" ו"אדום" – הוא חסר כל תוקף ואינו אלא אמונה (על פי רוב אגואיסטית) במעשיות לא ממש מתוחכמות. מהיהדות יש לאמץ את ערך "צלם אלוהים" שבאדם, את ההכרה ש"כל המציל נפש אחת כאילו הציל עולם ומלואו", ואת ההבנה שגם אם אין לנו עצמי, השילוב בין ה"מקבצים" שבכל אחד מאיתנו הוא ייחודי, עולה על סכום חלקיו, וראוי לכבוד בפני עצמו, כביטוי חד פעמי של האלוהות המתגלמת בבשר. הבודהיזם, כבר כתבתי, הוא אולי הנכס התרבותי האחד היקר ביותר שיש בידי האנושות. אבל, כמו כל דבר בעולמנו, גם נכס זה כאמור אינו מושלם. ומכיוון שכמו כל דבר בעולם הוא גם משתנה, אני מקווה שהשינויים בו יביאו אותו להכרה במימד היחידאי והסגולי שבכל אדם.

[כל הדוגמאות ההיסטוריות נלקחו מהמאמר של Christopher Ives (שאיתו גם יצרתי קשר לצורך כתיבת המאמר הזה): "Dharma and Destruction: Buddhist Institutions and Violence", בתוך Contagion: Journal of Violance, Mimesis and Culture, Vol. 9, Spring 2002, שניתן למצוא ולהוריד כ- pdf כאן. המאמר עלה גם בבלוג הסנגהה. לתגובות למאמר ראו בודהיזם הוא פציפיזם (אבל לא הומניזם) באתר של אסף פדרמן ובודהיזם, אי אלימות ואי מעורבות באתר של אביב טטרסקי]