יהדות כתרבות

וריאציות על הנושא היהודי

היהדות היא מעצם טבעה רבת פנים. התקופה היחידה בה היהודים, כקבוצה, היו פחות או יותר הומוגניים במנהגייהם היתה כשלא היתה להם ברירה אחרת: בגלות. כלומר רק במצב שלגבי לאום הוא אנורמלי בצורה קיצונית, מצב בו הוא מפוזר ומפורד, ללא ארץ או ריבונות, רק אז התממש חלומה הורוד של האורתודוקסיה המודרנית: כולם קיימו מצוות. כמובן, גם אז המצב היה רחוק מזה שמצופה שיתגשם על ידי מני פנטזיונרים הלכתיים בימינו.

כהן גדול מקטיר על ארון הברית (איור של Charles Foster, 1884)

בעבר, מובן לכל בר דעת, היתה ההלכה הרבה פחות מדוקדקת, הרבה יותר גמישה. ראשית, משום התנאים הטכניים ביותר: שעונים לא היו, וזמן כניסת השבת או החודש לא חושב בצורה אוטומטית. מערך הכשרות היה מוגבל בהיקפו ודייקו, וממילא כיסה רק את השטעטל. ובעיקר, הידע ההלכתי שהיה לאדם הממוצע היה מצומצם הרבה יותר: ספרי הלכה כמעט שלא היו קיימים, ואלו שכן היו יקרים ונדירים. לא רק שעל כל שאלה היה האדם צריך לפנות לרב, היה לכל אדם רק רב אחד, ללא יכולת לבחור או להשוות, ומה שהוא ידע היה ההוא צריך לעשות.

מחוץ לפסיקות הרב, כלומר ההלכה רובה, היתה פשוט המנהג שעבר מאבות לבנים, ולכן גם היתה תמיד שונה במקצת ממקום למקום (שינויים שנשמרו עד היום בצורה ברורה רק בהבדל שבין העדות השונות). ובל נשכח שלפני המצאת הדפוס התורה שבעלפה היתה ממש בעלפה, כאשר חכמים היו זוכרים את התלמוד ומלמדים חבורות מזכרונם. ממילא ברור שגם לתלמוד היו גרסאות שונות, וזו שנתקדשה בעת המודרנית ("דפוס וילנה"), היא רק אפשרות אחת מני רבות.

ועדיין, ברור שדמיון מספיק היה בין הקהילות השונות כדי שתוכלנה להכניס עצמן תחת כנפי אותה שכינה, ולהרגיש כבני דת אחת, וביהדות הדת היא כמובן העם. ומקובל לומר שמה ששמר על אחדותו של אותו העם היו אותם המנהגים, כלומר המצוות, אך כאן, כמו במקרים רבים כל כך, המיתוס מתאר משאת לב יותר מאשר מציאות קונקרטית. המצוות אכן הגדירו את כל מקימיהן כיהודים, אולם רק שדה הלכתי מצומצם מאוד הוא ששמר על שיתמידו בהוויתם זו: אותן הלכות שקשורות לחרם ולנידוי. זה היה כוחה של הקהילה באותם זמנים שכל סנקציה אחרת נאסרה עליהם מתוקף חסותם תחת שלטון זר.

הכוח להוציא מכלל הקהילה שמר את חבריה נאמנים לה בלית ברירה, שכן כעזר כנגדו הגיעה האנטישמיות, או הקסנופוביה סתם, שהיתה מטבע הדברים והאדם רווחת בכל מקום שבו היו קהילות של יהודים. ליהודי לא היתה הרבה ברירה: אם לא ירצה למצוא עצמו בודד ומבודד בין נוכרים שלא ממש מחבבים אותו (בדרך כלל, כפי שהוכיחה האינקוויזיציה, גם אחרי שיתנצר), עליו, לפחות כלפי חוץ, להמשיך ולקיים מצוות. בתקופה בה הבטחון העיקרי נגזר מהיותך חלק ממשפחה / קהילה / עם / דת, צריך אומץ לא רגיל כדי ללכת לבדך. אומץ כזה היה לשפינוזה, אך אנשים אמיצים כמוהו הם נדירים כשם שהם חכמים.

הראייה שצמד-החמד חרם את שנאת-זרים היה הסיבה היחידה לדבקות היהודים בהלכה באה עם עידן הנאורות והתרחבות תחומי האמנסיפציה (למשל, בגרמניה והולנד של המאה ה- 18). ברגע בו ניתן ליהודי להגדיר עצמו ראשית כל כאדם, ברגע בו דובר בפה מלא על חופש שוויון ואחווה, מרגע שהשלטונות היו מוכנים לסבול אנשים שדתם אינה מוגדרת – פרקו היהודים עולם בהמונים: לא רק תנועת הרפורמה קמה, אלא רבים גם היו ל"משכילים". מתוך המשכילים נולדו החילונים.

התנועה הרפורמית (והניאולוגית) קמה למעשה במטרה מוצהרת לעדכן את היהדות כדי שיהודים לא יפרשו ממנה לחלוטין, כלומר מתוך ההכרה שיהודים רבים פשוט לא מוכנים לשמור מצוות במתכונתם הנוכחית, והדרך היחידה לשמור עליהם כמזוהים עם היהדות היא להקל בעול, וכמו כן (ולא פחות חשוב) לשנות מצוות ואמונות רבות כך שיתאימו להגיון הבריא. בסופו של דבר, היה זה אז שהתברר שאותה הלכה שאכן שמרה את היהודים כעם אחד עשתה זאת רק מתוך כפייה, וכשיש ברירה מעדיפים רבים שלא להמשיך לשמור מצוות. אך מה שיש לעמוד עליו, הוא שברירה זאת רק החזירה את היהודים למצב שהם היו בו כבר, היו בו עד לפני אותה גלות.

בארץ ישראל קם העם היהודי, ומאז שקם היה רבגוני ומרובה פנים. המקרא שומר בתוכו מסורות רבות וסותרות של מיתוסים והלכות, שנאספו בידי עורכים שונים, בזמנים שונים, ונתקבצו להן יחדיו כדי ליצור את ספר הספרים. שני הפרקים הראשונים של "בראשית" לשם דוגמא, מציגים שני סיפורי בריאה שנכתבו על ידי שתי קבוצות שונות של יהודים (או עבריים, ליתר דיוק). הם מייצגים שתי תפיסות תיאולוגיות שונות בתכלית, וממילא נגזרים מהן מערכים שונים של הלכה (כדי לשבר את העין: פרק א' מציג תפיסה על פיה הרע הוא היולי, ואלוהים ברא רק את הטוב, וזאת תוך הבדלתו החוזרת ונשנית מהרע – על כן יש דברים טובים לחלוטין, ויש גם רוע מוחלט. בפרק א' האדם נברא זכר ומתוכו נוצרה מאוחר יותר (ועל כן ברור שגם פחותה יותר) הנקבה. פרק ב' מציג תפיסה על פיה האל ברא גם את הטוב וגם את הרע יחד, ועל כן בכל דבר יש משניהם – אין דבר טהור לחלוטין. גם האדם עצמוו נברא מעורב, "זכר ונקבה", אנדרוגיני, והופרד לשני מינים.).

גם התלמוד, הטקסט היהודי העיקרי, הוא פוליפוני מעצם טבעו, נושא קולות רבים, עמוס בויכוחים ופולמוסים, גלויים הרבה יותר מאלה שבמקרא. למעשה, כאן כבר אין כל ניסיון לטייח את הסדקים: אלה ברורים לכל, וקנאת סופרים הרי מרבה חוכמה. התלמוד איננו טקסט שמורה הלכה – שהרי אז היו בו רק הלכות, בדומה למשנה. אבל התלמוד כמובן לקח את המשנה ופלפל אותה אד-אינפיניטום (ולעיתים, נודה, אד-אבסורדום), והוא כולו עשוי שכבות שכבות, תלים תלים של דיונים ודיאלוגים, פעמים רבות ללא כל שורה תחתונה. זה לא הפריע לאיש. לאיש מלבד לרמב"ם, שהיה הראשון שניסה לעשות סדר בנהר ההלכתי, כלומר להקים בו סכר, וב"משנה תורה" שלו פסק מה בדיוק יש לעשות ואיך לנהוג. אולם גם הוא עשה זאת, כפי שהוא כותב בהקדמה לחיבור ההוא, כדי שיוכלו היהודים להפסיק להתפלפל (כלומר, לדידו, לעסוק בשטויות) ולהתחיל ללמוד פילוסופיה. יהודי מוזר היה הרמב"ם, אבל יהודי.

כהן גדול מקטיר לפני עגל זהב. (אולי זאת סצנה מהמקדש שייסד ירבעם בבית-אל, מיד אחרי שקרע את ממלכת בית דוד והחל למלוך על עשרת השבטים ב"ישראל". במקדש הזה, כמו גם בתאומו בדן, עבדו את ה' בתור עגל זהב. אם כן, ייתכן מאוד שהאיור מתאר את ירבעם עצמו מקטיר, וזה מסביר את הכתר שעל ראש הדמות. על כל זה ראו מלאכים א', י"ב פסוק כ"ה עד י"ג פסוק א')

נחזור אל קדמוניות היהודים: בכל זמנו של הישוב העברי בארץ היו קבוצות שונות ומשונות של יהודים. המקרא מלא בתיאורי עבודת האלילים של העם, ואף אחד לא מעלה על דעתו שמי שעובד (גם) את הבעל איננו יהודי. הפולחן כמעט אף פעם לא היה מרכזי ואחדותי: גם אחרי הקמת בית ראשון היו מקדשים שונים בשילה, בית אל, שכם, תל דן, ומקומות נוספים. גם בבתים פרטיים נמצאו מזבחים קומפקטיים לשימוש משפחתי. יהודים המציאו לעצמם קומבינציות שונות של אלים, היררכיות פרי רוחם ופנתיאונים שונים ומשונים. הם עבדו את הבעל ואת אל (שמות אלים כנעניים), את ענת ואת עליון (כנ"ל), את העגל ואת נחושתן, וליד חברון נמצאה אף כתובת שמכריזה על זיווג מקורי: "יהוה ואשרתו"! (כי למה שלאלוהים שלנו לא תהיה בת זוג?!?)

בימי בית שני, אחרי שיבת ציון שהביאה באמתחתה רעיונות בבליים ופרסיים לרוב, התגוונו היהודים עוד יותר, וקהילות שונות נוצרו, כל אחד מכריזה שהיא היא היהדות האמיתית. כך היו לנו צדוקים שלא האמינו בתחיית המתים (אמונה שהתפתחה רק בתקופה ההיא) ועבדו את המקדש (ואת אדוניהם היווונים-רומיים), היו האיסיים שפרשו אל המדבר וחיו בנזירות וסגפנות, היו מיני כתות משיחיות (שאחת מהן, הנצרות, תזכה להצלחה פנומנלית), והיו גם יהודים שלמרות שהיה אפשר בחרו (כמו היום) שלא לחיות בארץ ישראל: הקהילה באלכסנדריה, למשל, הציגה זן מקורי של יהדות הלניסטית, אשר כתבי נציגה הבכיר פילון משמרים עד היום. רוב העם כמובן לא היה שייך לאף אחת מהורייציות הללו, אלא מנה אנשים פשוטים וקשי-יום, שלא עבודת האל אלא הפרנסה היתה בראש מעיניהם: "עם הארץ" היה הכינוי שנתנו חכמי התלמוד להמונים שלא ממש מעניין אותם לקיים מצוות: "תנו רבנן: איזהו עם הארץ? כל שאינו קורא קריאת שמע ושחרית […] כל שאינו מניח תפילין […] כל שאין מזוזה על פתחו" (ברכות, מז:).

היהדות הפרושית, של חכמי התורה שבעלפה, של בעלי המשנה והתלמוד, היא ששרדה את חורבן הבית השני, והיהודים כיום צאצאיה. היא בחרה בדרך של קידוש העולם הזה, יחד עם תקווה לביאת המשיח, ולעולם הבא. דרך של שמירת מצוות תוך כדי שכלולן ועדכונן המתמיד. דרך של תלמוד תורה עם דרך-ארץ. דרך שהונדסה מראש לתנאי גלות, ושוריינה בסיבולת ועמידות שהוכיחו את עצמן במשך אלף וחמש-מאות שנה.

אך זו גם היתה דרך שידעה להתאים עצמה בכל זמן ומקום לתנאים המיוחדים שבו, שהשכילה לגלות גמישות תוך עמידה על העיקר (מבחינתה), ושלכן הצליחה להחזיק קבוצה קטנה ונרדפת של אנשים ביחד כקהילה וירטואלית מתמידה ווִיטאלית, קבוצה מפוזרת (עד כמה שהבטוי אוקסמורוני) שגם נושאת בתוכה, כבמעין שעון עצר, הבטחה לשוב ולהתאחד ביום מן הימים, הבטחה שלמרבה הפלא אף הצליחה לממש.

וכשחזרו וקמו בארץ ישראל (וכאמור, זה התחיל עוד לפני כן), שוב התפצלו ונחלקו, התגוונו והסתגננו. שוב יש לנו יהודים שמקיימים מצוות, וכאלה שאינם; יהודים מתיוונים, ויהודים מסתערבים; כאלה שמקפידים יותר על תחום מסויים, וכאלה שעל תחום אחר; כאלה שאוהבים את יהדותם בפנאטיות, וכאלה ששונאים אותה בלהט לא פחוּת; כאלה שמשלבים בעבודת האלוהים שלהם גם עבודה זרה, וכאלה שמסתפקים במיעוט שבמיעוט שהכרחי לדעתם כדי לקיים את רצון אלוהיהם. שוב יש לנו משיחיים ואפיקורסים, בעלי-בתים ווירטואוזים דתיים, כופרים בעיקר וכאלה שכופרים בכל לבד מהעיקר, רבנים ואלה ששונאים את הרבנות, חכמים והדיוטות, קדושים ופרנסים, חסידים ואנשי-מעשה.

זו הצורה הטבעית ביותר והבריאה ביותר של הדת היהודית. אין כאן שום דבר מוזר: זה הנורמלי. כל המקווים עדיין (מתוך עמדה של יהירות מתנשאת) שיום אחד עיני החילונים כולם תאורנה ובהמוניהם הם יעשו תשובה חולמים חלום רחוק וחסר שחר. זה לא יקרה, כפי שלפנים, עם בית-מקדש ומלך, גם אז זה לא קרה. ולמה? כי זה לא אמור לקרות. כי המצב הנוכחי אינו רק נורמלי, הוא נורמטיבי. זה מה שראוי שיהיה: גיוון ושפע והתפתחות מתמדת. כפי שכותב הראי"ה קוק: "הריבוי של השלום הוא, שיתראו כל הצדדים וכל השיטות, ויתבררו איך כולם יש להם מקום. אדרבה גם העניינים הנראים כמיותרים או כסותרים, יראו כשמתגלה אמיתת החכמה לכל צדדיה, שרק ע"י קיבוץ כל החלקים וכל הפרטים, וכל הדעות הנראות שונות, וכל המקצועות החלוקים, דווקא על ידם יראה אור האמת והצדק" (עין איה, ברכות ב, שסא).

ובדיוק בשביל זה צריך כל כך את מדינת ישראל, כקרקע פוריה עליה יכולים לגדול בחופשיות כל אותם שתילים, כבמה המרכזית עליה יכולים לעלות ולהתנגן אותן וריאציות על הנושא היהודי. לכן כל כך חשוב לשמור שתתקיים מדינה כזו, של העם היהודי, וכל כך חשוב גם שתהיה מדינה דמוקרטית, חופשית, פלורליסטית. שהשלטון – כמו בימי הרומאים – לא יתערב בדתיותו של האזרח, שיהיו כולם שווים לפני החוק, כדי שיהיו – אלה שרוצים בכך – קרובים לפני האל. קרובים כפי רצונם, כפי אופיים, בהתאם להמיית לבם, על פי תודעתם. וזה האופן היחיד בו אי פעם מישהו היה קרוב לאל.

[עלה באנרג'י יהדות.]

נקודת המפגש הקדומה של היהדות וההינדואיזם

בעודי בהודו הפעם, בפעם הרביעית שלי בתת-היבשת, בעודי נדהם ונפעם שוב מהחיות העצומה שמפגינה המסורת ההינדית, הדת ההודית, ומצד שני בעודי מבחין בכל מני רמזים דקים של דמיון בין ההינדואיזם ליהדות, ולאו דווקא ברמה התיאולוגית או העקרונית (כי בזו רבים גם ההבדלים בין שתיהן), אלא ברמה הנמוכה, היומיומית של אופי הפולחן, של המנגינות והתנועות שמלוות את עבודת האל או האלים, של הרגש, או ההרגשה, שממנו יוצאת הקריאה אל האלוהים והעמידה המוכנה לקבלת תשובתו, חשבתי לעצמי מה יכול להיות המשותף לשתי הדתות הללו, לשתי התרבויות הללו, שמעניק להן כוח חיים כל כך גדול ומתמשך, וכל כך אותנטי.

כי ברור לי לגמרי שיש בדתות האלו, ביהדות ובהינדואיזם (וסילחו לי כרגע על ההכללה: נאמר שאפשר לדבר על שתי אלו כזרמים פחות או יותר אחידים של הבעה אנושית דתית) משהו שונה מבחינה מהותית מדתות כגון הנצרות והבודהיזם. שתי אלה האחרונות, הן באמת "דתות", כלומר באמת מערכות של רעיונות ואידיאלים שמכונסים להם בתוך מסגרת מוגדרת, ושכל מטרתם היא למלא לאדם שלוקח בהן חלק את "הפונקציה הדתית", אם אפשר לומר, כלומר את אותו חלק בחיים שיוצא לקראת חיפוש של משמעות ונחמה.

לאדם ההוא, הנוצרי או הבודהיסטי (ושוב, סליחה על ההכללה, שלא יכולה שלא לסבול מהחמצה של יוצאים מהכלל) יש "דת" והוא עוסק בה בזמנים מסויימים, למשל בימי ראשון בכנסייה, או כשהוא לובש גלימת נזיר לחודש כדי לשרוף קארמה רעה, או, כמובן, כאשר הוא נולד או מתחתן או יולד או נקבר. אז באה "הדת שלו" וממלאת את המוטל עליה, כלומר מספקת "שירותי דת", מתחזקת מבחינה דתית את חייו ושולחת אותו שוב לדרכו החילונית.

הגדה של פסח, דרום גרמניה, תחילת המאה הארבע-עשרה

מה שאני אומר הוא דבר פשוט: הנצרות והבודהיזם מציגות דת כתחביב. ודאי שלא בגלוי, ודאי שהן לא תודנה בכך, אבל בפועל, מה שנראה במדינות נוצריות ובודהיסטיות הוא עבודה דתית שמוגבלת למסגרות מסוימות, פולחן שממודר לתחומים ספציפיים, מוגדרים, ושלבד מהם אין לחיים בהם עניין והם מנועים מלהתערב בחיים. אצלן הדת היא עוד דבר שעושים במהלך החיים. ביהדות ובהינדואיזם החיים הם דבר שעושים במסגרת הדת.

כי היהדות וההינדואיזם, יותר מאשר הן דתות, הן תרבויות. כל אחת מהן היא תרבות, ולא רק במובן של culture, אם כי גם במובן הזה, אבל גם, ובעיקר, במובן של ציביליזציה. "דת" היא ממילא מושג שהומצא במערב. ההינדואיזם לא חשב על עצמו מעולם כדת. להינדים יש דהרמה, כלומר דרך חיים. גם ליהדות העניין זר: המילה הזו בעברית משמעותה הקדומה "חוק", ולא שום דבר כגון "תחום בחיים המוקדש לעבודת אלוהים". ברור למה: אין כזה תחום ביהדות. החיים כולם מוקדשים לעבודת אלוהים.

וזה ההבדל המהותי בין היהדות וההינדואיזם לנצרות ולבודהיזם (והאחרונות אגב, הינן כמובן צאצאות ישירות של הראשונות): ישנה איזו יומרה, במסורות האלה, לנהל את העולם. הברהמינים בטקסיהם, בפולחני הקרבת הקרבנות המורכבים שלהם שנמשכים על פני ימים ושבועות וכוללים אלפי פרטים ומזמורים, מבקשים למעשה לקבוע סדרי עולם. טקס שנעשה נכון נותן לכהן ההינדי כוח מוחלט על העולם, אפילו על האלים.

היהדות גם היא, כמובן בצורה שונה, מנהלת את העולם: אלוהים שלה הוא אלוהי העולם כולו, והיהודים עצמם הם עמו. הוא ברא את המציאות כולה והוא שליטה היחיד – והם בניו. הרעיון הזה עובר כחוט השני לאורך ההיסטוריה היהודית עד שבסוף ימי הביניים הוא פורץ בקבלה בצורה מפורשת: על ידי קיום מצוות וייחוד ייחודים מניעים היהודים את גלגלי השיניים של הקיום. הם מנהלים את העולם.

אבל מאיפה באה היומרה הזאת? מה טען את התודעה היהודית-הינדית ברגש מגלומאני שכזה (או שמא דווקא, מנקודת המבט  המוחלטת, מציאותי שכזה), ולמה? אני רוצה להציע רעיון שנראה לי שיש בו אמת, והוא קשור להבדל הפשוט והבסיסי ביותר בין הדתות הללו לבין צאצאיהן: הגיל. והכוונה שלי היא לא לוֶתֶק, כלומר לזמן שהן קיימות כשושלת קוהרנטית פחות או יותר של רעיונות ומנהגים, שכן הותק הוא כבר תוצאה של אותו "סוד חיים" שאני מנסה לגלות. הכוונה היא לקדמותן, כלומר לעובדת עתיקותן הרבה.

שכן שתי הדתות הללו הן שתיהן בנות כשלושת אלפים שנה. יש עדויות לבכירות של ההינדואיזם, אבל זה לא משנה: מקור שתיהן בזמן מסויים ועתיק מאוד בתולדות האנושות, וזה סוד "קסמן", שכן באותה תקופה אנשים חשבו אחרת. ומכיוון שהם חשבו אחרת, הדתות שהם יצרו היו שונות. ואת גרעיני השונות הזאת נושאות היהדות וההינדואיזם עד היום.

ומה פירוש חשבו אחרת? לפני שלושת אלפים שנה אנשים היו במצב תודעתי אחר, או אם המילים האלה נשמעות גבוהות מדי, נאמר פשוט שהם היו בהלך רוח שונה. ואני לא מתכוון שהם היו "יותר מחוברים לטבע", אם כי זה בטח נכון במידת מה. הטבע היה ביתם הרבה יותר מאשר הוא ביתנו, ומובן מאיליו שהם ידעו עליו יותר (ברמת המיקרוקוסמוס היומיומית) וחיו את הלכותיו יותר. הם גם פחדו ממנו הרבה יותר כמובן, שכן הם היו חשופים יותר לסכנותיו.

הם אולי גם היו "יותר מחוברים לעצמם", אבל גם זה ללא מודעות ולא ממש במובן הרוחני: על פי המחקר ההיסטורי (והפרה-היסטורי) אנשים אז היו הרבה פחות מרוכזים בעצמם. הכוונה היא שהאינדבידיאל, כישות פסיכולוגית עצמאית ואוטונומית, עדיין לא נולד. חיי אדם היו חיי קהילה, והשבט או הכפר – ובראש ובראשונה המשפחה – היו היחידות על פיהן נמדדו והוערכו החיים. שרידות הקהילה היתה הערך העליון המובן מאיליו, ואנשים פשוט לא כל כך דאגו לשרידותם האישית. כלומר, ודאי שהם השתדלו לא למות, אבל לא זה היה המניע העיקרי, ודאי לא האובססיבי, למעשיהם. דאגתם העיקרית היתה שלמות הקבוצה. הם זיהו את עצמם פחות עם הגוף האינדבידואלי ויותר עם הקבוצה כגוף הקולקטיבי של החיים שלהם.

Bhagavata Purana, המאה השבע-עשרה

איך אפשר לדעת את זה? אפשר להסיק את זה, למשל, מתוך התקוות והציפיות שלהם מהחיים, שהסתכמו לרוב בדבר אחד עיקרי: גשם. החיים סבבו סביב אוכל ומים והדרכים להשיגם. התפילות, טקסי הקורבנות, חלקים עצומים מהפולחן הדתי הוקדשו למטרה הזאת: הורדת גשמים. החיים עצמם היו העיקר, ולא הפיכתם למשהו או למישהו. אף אחד לא ממש ניסה "להגשים את עצמו" ובטח שלא "להצליח". כולם פשוט חיו, וניסו להמשיך לחיות. הם חיו את חייהם וחייהם היו קשורים בעבותות לחיי קהילתם, בקשר סימביוטי הדוק, בדומה לקן נמלים בו כל נמלה תחיה רק כל עוד הקן כולו יחיה.

מתוך התלות המוחלטת הזאת במשפחה, בשבט ובקהילה נוסחו התפיסות הדתיות הראשונות של הדתות האלו, בוֶדות ההינדיות (סוף האלף השני לפנה"ס) ובחוּמש היהודי (לאורך האלף הראשון לפנה"ס). מאוחר יותר גם סודרו החוקים החברתיים הראשונים: בהודו אלה חוקי מאנו, עם שלבי החיים השונים והקאסטות. בארץ ישראל נוסח החוק התורני, ההפרדה מהעמים שמסביב והחלוקה לכהנים, לויים וישראל.

עם הניסוח הסופי של כתבי הקודש האלה מתגלה עדות נוספת, ועיקרית לדעתי, לעובדת חוסר-המודעות העצמית (במובן תפיסה אינדבידואלית) של האדם דאז: גם בודות וגם בתנ"ך כולו אין כלל אזכור של האפשרות לחיים אחרי המוות.

כאשר האדם לא תופס את עצמו כנבדל בצורה חמורה מהכלל, כישות אוטונומית, כפרט בעל חשיבות מיוחדת מעצם פרטיותו, ממילא הוא פחות דואג לגורל "זהותו היחידה והמיוחדת" אחרי מותו. מתים וזהו, או במקרה הטוב (?) עוברים לשאול, שהוא, בדומה לתפיסות היווניות והמצריות הקדומות, מעין מקום בו המתים מתקיימים בחשכה תמידית, תפלה ומרוחקת. בודות, כאמור, לא מוזכרת כלל אפשרות של גלגולי נשמות. אלא הגיעו רק באופנישאדות. בתנ"ך כולו, מלבד פסוק יחיד בדניאל (י"ב, ב') שמדבר על מעבר המתים לגן עדן או גיהנום (ודניאל הוא הספר התנ"כי האחרון, שנכתב במאה השניה לפנה"ס) אין בכלל התייחסות לחיי עולם.

החיים אז לא דאגו למוות. כלומר, הם לא דאגו למוות במובן האישי: ודאי שהם רצו לחיות והקפידו לשמור על עצמם, אבל לא היתה חרדה מהגורל הפרטי אחרי שהחיים הפרטיים יסתיימו: החיים ממילא ימשיכו עם הקולקטיב. במילים אחרות, לאף אחד לא היה תקוע אז בראש המושג של "החיים שלי". רעיון כזה היה בלתי נתפס, שכן אף אחד אינו בעל חיים, אלא רק משרתם. החיים ניתנים לו על ידי האל ("וייצר ה' אלוהים את האדם עפר מן האדמה, ויפח באפיו נשמת חיים, ויהי האדם לנפש חיה" – בראשית, ב', ז') אל הגוף, ונלקחים על ידי האל, ועל הקהילה כולה לעבוד אותו בנאמנות כדי שחייה כיחידה אחת ישגשגו. הפרט חי כחלק מהקהילה, עובד כחבר בה, וכאשר הוא מת הוא נפרד ממנה וממילא מכל קיום בעל ערך.

כאשר אנחנו לא תופסים את עצמנו כיחידות בעלות מהות אינדבידואלית אנחנו לא יוצרים תיאוריות על הגורל הפרטי שלנו אחרי המוות, תוך דאגה לשריין לעצמנו קיום אישי ואף משמעותי – לנצח. אנחנו יותר מדי עסוקים בלחיות את החיים. אנחנו מרוכזים בחיים האלה, בשרידותם, ובבניית המסדרת הקהילתית לשם כך.

חיים כאלה מולידים דת, או וקטור דתי, מיוחדים מאוד: או פגאניזם פרימיטיבי, שכולל, משום עבודת החיים הזאת של הכאן והעכשיו, הערצה דתית של עצים והרים ונהרות ועננים; או בסיס דתי עמוק ושורשי ומוצק. זהו אם כן הבסיס שאני חושב שמשותף להינדואיזם וליהדות: החשיבות שהן נותנות לחיים האלה. כלומר על אף הפילוסופיה הגבוהה של האופנישאדות והמטאפיזיקה של הקבלה, על אף הדיבורים על גילגולי נשמות ועל הישיבה לצד כס הכבוד בגן עדן, על אף הציפייה לשחרור מהעולם או לביאת המשיח, בסיס הדתות האלו הוא הדאגה לחיים כאן, על פני כדור הארץ. ההתמקדות בחיים האלה, על כל פרטיהם הזניחים וקשייהם המתסכלים היא נקודת המיקוד והיציאה של הדתות הללו.

ואת הבסיס הזה אי אפשר לקחת מהן, והן לא יכולות להכחישו, והוא זה שמעניק להם חיות אדירה, וממנו הן יונקות יצירתיות והתחדשות מתמדת. דתות שבאו אחריהן, שבאו מהן, כמו הנצרות והבודהיזם, חסרות את היסוד הזה שעליו ניתן תמיד ליפול אחורה ולזכות לתמיכה ונקודת משען ריאלית. להן יש רק את העתיד, רק את הכיוון קדימה. הן צופות לגאולה מעבר, ואין להן את העיקר הזה של החיבור החי אל העולם. ליהדות ולהינדואיזם יש אותו, והוא הסיבה לכובד המיוחד שלהן, לגרעין המוצק שכבר אלפי שנים נע קדימה ולא נותן להן לעצור, על אף כיבוש ארצותיהם, ורדיפת מאמיניהן, והמרות הדת של חלקים גדולים מהם, ועל אף הבוז והלגלוג מצד תרבויות אחרות, חדשות ומתקדמות יותר. הן ממשיכות. וכמה טוב לראות אותן משתנות עם הזמנים, ולראות את אותו ניצוץ של אמת שבהן מאיר דרכן על העולם.

[המאמר עלה גם באנרג'י. והערה: עם האיסלאם לא התעסקתי. היא מקרה מעניין: למרות שזו דת חדשה יותר מכל אלו שצויינו, היא כן עוסקת בחיים האלה על כל מרכיביהן. ההלכה המוסלמית מפורטת והתפיסה היא שכל החיים מוכתבים, אם לא מכוננים, על ידי הדת. מאידך, אני לא יודע מספיק כדי להעריך את החיבור שלה לאותו יסוד מהותי של חיי העולם הזה, ולא הייתי רוצה לנחש]

יהודים שרירנים, נוצרים אוונגליסטים, יוסוף איסלאם והרדינג בוידאו – כמה דברים שהצטברו

א'

אדי פורטנוי, היסטוריון, מציג בוידאו את יהדות מזרח אירופה שלא שמענו עליה: לא תלמידי ישיבה, פקידים ומלווים בריבית כחושים שרק מחכים ללכת כצאן לטבח, אלא אומני קרקס נועזים ואנשי ברזל שריריים, שהציגו עצמם לראווה, להנאת הקהילה ואף הגויים.

ב'
דאגלס הרדינג מת, כידוע, אבל מי שרוצה לראות אותו ולהיעזר בו כדי לראות את העולם כפי שהוא, מוזמן לדף הזה שמרכז קטעי וידאו שלו.

ג'
ראיון מעניין ב"הארץ" של ניר ברעם עם פרופ' אביעד קליינברג על ספרו החדש, "שבעת החטאים: רשימה חלקית", בו נידונה התופעה הדתית, הקשר בין החטא לתפיסת הגוף, אפשרות למוסר חילוני ודתי ועוד.

ד'
סטיוארט דיוויס, חבר של קן וילבר, פתח בתוכנית אירוח מקוונת, בה הוא צוחק על רוחניות ומראיין כל מני אושיות. מבדר בהחלט – אני ממליץ על הפרק: Zen and the Zen of Zen

יוסוף איסלאם

ה'
יוסוף איסלאם, הלא הוא the artist formerly known as קט סטיבנס, כותב על התאסלמותו בצורה נוגעת ללב.

ו'
הנוצרים האוונגליסטים הפונדמנטליסטים בארה"ב הם כבר מזמן לא קוריוז. מגאזין "הארפרס" מודה בכל פה שכל התיאוריות הישנות, שניסו להסביר את הפרוטסטנטיות הקיצונית הזאת כמרד של עניים מול עשירים, אמריקה השנייה מול הראשונה (כן, גם אצלם אוהבים לדבר על זה), כגל עכור של טירוף המוני שיעבור, כתקלה בהיסטוריה האמריקאית שתתוקן – כולן כשלו אל מול המציאות הברורה:

The new Christ, fifty years ago no more than a corollary to American power, twenty-five years ago at its vanguard, is now at the very center. His followers are not anxiously awaiting his return at the Rapture; he’s here right now. They’re not envious of the middle class; they are the middle class. They’re not looking for a hero to lead them; they’re building biblical households, every man endowed with “headship” over his own family. They don’t silence sex; they promise sacred sex to those who couple properly—orgasms more intense for young Christians who wait than those experienced by secular lovers.

הארפרס טוען שהם לא ממציאים שום דבר חדש, אלא חוזרים אל פוריטניות שהיתה אמריקאית לגמרי באופן מהותי, ושאת שרידיה היה אפשר לראות אפילו במערכת החינוך שם עד לשנות השלושים של המאה העשרים.

קל לראות עדויות לכך, למשל על הסמלים הרשמיים של ארה"ב (כמו שטרות כסף) שלא מתביישים להכריז על מבטחם המלא בבורא עולם.

כשחוזים את סוף העולם, לפעמים גם טועים

הפרוטסטנטים הקשים האלה הם חלק מהכוחות שדוחפים את בוש "לא להיכנע לאסלאם" ולפתוח בכל מני מלחמות אבודות עם אומות ערביות (ואולי, חלילה, גם פרסיות). אתם יודעים על מי אני מדבר: הם אלו שמאמינים בתנ"ך ובברית החדשה כפשוטם, כלומר שהעולם התחיל בתהליך בריאה של שבעה ימים (ואל תבלבלו אותם עם פרשנויות קבליות שחורגות מהפשט ובטח לא עם המצאות של אפולוגטיקה דתית מודרניות של יום-אחד-של-אלוהים = טריליון שנה), ויסתיים במלחמת גוג ומגוג שאחריה כל צדיקים ישבו לימין האל ובנו יחידו. אלו שמאמינים שיש אמת אחת, הם יודעים אותה, ומי שלא מאמץ אותה גם כן יירש גיהנום (יענו איטרנל דמניישיין).

הבעיה שלהם היא שאם מתחשבים רק בפשט התורה (כאילו שבכלל ייתכן פשט ללא פרשנות, אבל נעזוב את זה עכשיו), יוצא, איך שאתה לא מסובב את זה, שאלוהים די אוהב את היהודים (אין מה לעשות: הספר נכתב על ידי הממזרים עקומי האף, אז הם דאגו להדגיש את זה שוב ושוב). מצד שני, אם מתחשבים בפשט של הברית החדשה, די ברור שישו הוא המשיח. אז מה עושים? מאחדים את המיתוסים וממציאים שלמרות שבריתו של האל עם עַם סגולתו שרירה וקיימת לעולמי עד, הרי שמאז הקריבו הוא את בנו האהוב חייב כמובן כל מי שרוצה בגאולה, כולל יהודים, להכיר בישו כמשיח (יש כאן סטירה מסויימת, נכון, אבל בדיוק בשביל לומר דברים לא הגיוניים יש תאולוגים, ופאולוס היה אחד התיאולוגים הגדולים בכל הזמנים).

עץ ההיסטוריה של יואכים: שני הגזעים הם של שם ויפת, ובסוף הם מתאחדים

אבל זה לא מסתכם בזה, שכן כולנו יודעים שהיום האוונגליסטים האלו לא רק שלא שונאים יהודים, אלא שהם ממש מתעניינים במה שקורה כאן. אנחנו יודעים שהם אלה שלוחשים על אוזנו של בוש שלא ייתן לישראל לסגת משום סנטימטר של הארץ, שהם רואים במדינות ערב איום לא-פתיר על ישראל ושהם צופים בקרוב מלחמת ארמגדון שפחות או יותר תשמיד את העולם.

כל זה משום שעל פי ההיגיון התיאולוגי שלהם היהודים לא רק שאינם מפריעים למהלך הגאולי של העולם, אלא שהם ממש הכרחיים כדי שהוא ייצא לפועל: על פי הנראטיב שמניע אותם תקופת חבלי משיח מתחילה כאשר היהודים יחזרו לארצם (כלומר, כבר התחילה ב- 1948) ורק אם הם ידבקו באדמתם ובמדינתם יוכל ישו לשוב ולמלוך בסוף ההיסטוריה. כל זאת, כמובן, אחרי מלחמת יום הדין (ואפרופו המלחמה, ברור שמי שרוצה להינצל מוזמן להתנצר) . לפני כשלוש שנים כתבתי מאמר ל"הארץ" על מוצאו של הרעיון הזה (שהיהודים הכרחיים לגאולה הנוצרית), שעלה במוחו של נביא נוצרי ימי ביניימי בשם יואכים מפיורה: הוא היה הראשון שהסיק שאין לדחות, ובוודאי לא להשמיד, את היהודים, כי יש להם תפקיד באחרית הימים (זה לא גילוי שלי כמובן, רק כתבתי על זה).

בכל אופן, המאמר של הארפרס טוב אבל ארוך – אפשר לדעתי לקרוא עד לשליש, כלומר לפני שהכתב עובר לפסים אישיים יותר), והשבוע גם עלה מאמר באנרג'י של נוצרי אוונגליסט שכזה (שעזרתי "להביאו לדפוס"), עורך האתר הכי פופולרי בנושא ה-  Rapture. המילה הזאת, שבקונטקסט הזה הייתי מתרגם אותה "ההתעלות", פירושה למעשה האמונה שבדיוק לפני הבלגן האפוקליפטי אלוהים ישאב למעלה את כל הצדיקים ורק הרשעים – כלומר כל אלו שלא הכירו בישו כמשיח, כלומר אנחנו – יסבלו. וזאת יש לדעת: מיליוני אמריקאים מאמינים בזה – רק לאתר של כותב המאמר שעלה באנרג'י יש ששה מיליון כניסות בחודש! בכל אופן, הוא חוזה שמלחמת יום הדין תתחיל בקרוב מאוד, כאשר רוסיה ואירן יתקפו אותנו מצפון, ושכדאי מאוד להתנצר לפני כן.

כל זה מביא אותי אל הסרטון הקצר שבלינק הזה, שלא הצלחתי ליבא לכאן לצערי אבל שממחיש בצורה נהדרת מה קורה אם לוקחים את כתבי הקודש בצורה יותר מדי מילולית.

ז'
ואפרופו אפוקליפסה עכשיו, מי שמצליח להשיג את הגיליון האחרון (ינואר) של "נקודה", כתב העת המצוין של האורתודוקסיה הלאומית-ימנית, שיקרא את המאמר של יהודה עציון: כתיבה דתית עוצמתית, תקיפה, חדה, מעוררת השראה, מהממת וכמובן (לדעתי) מרחפת בעולמות אחרים לגמרי. עולם המושגים, ההשקפה וההתנסחות של עציון הם מיתיים לחלוטין, אבל חוץ מחוסר הקשר למציאות הקונקרטית, אני מוריד את הכובע. עציון (כל עוד הוא נמנע ממעשים) שם את ה"פאן" בפאנדמנטליזם. שווה לקנות את הגיליון רק בשבילו.