בסוף פברואר השנה נכנסה רוני אברמסון לשיעור יוגה. בין התנוחות והמתיחות היא נדהמה לגלות שהמורה מספרת לה על חודש אדר, על מגילת אסתר, על חג הפורים ועל ריבונו של עולם. אברמסון, שכל רצונה היה בשיעור יוגה סטנדרטי, הרגישה שהיא לא מקבלת את מה ששילמה עבורו, ולא רק זה אלא שהיא חווה מתקפה זוטה של כפייה דתית. היא כתבה על הסיפור מאמר קצר לעיתון 'הארץ' בו היא מבקשת לאפשר לחילונים לתרגל יוגה בלי שיכפו עליהם להקשיב לדרשות דתיות.

במובן מסויים היא צודקת לחלוטין – מה ליוגה ולחג הפורים? למה נגזר עליה לשמש כקהל שבוי עבור מדרשיה היצירתיים של המורה ליוגה? במובן אחר, ההיסטוריה של היוגה מאפשרת לנו להעריך את האירוניה העמוקה שבסיטואציה הזו: היוגה, שמתחילתה היתה שיטה רוחנית, שלא לומר דתית, עברה תהליך רדיקלי של חילון והפכה במערב לסדרה של תרגילי התעמלות. עד כדי כך נפערה תהום בין מה שהיתה פעם היוגה לבין מה שהיא היום, שבני מערב המעוניינים לרכוש שיעור יוגה כמוצר נוסף בעגלת הקניות שלהם כבר חסרי מודעות לחלוטין באשר למקורותיה, ומזדעזעים כאשר מישהו משרבב להם פנימה את אלוהים.

נקודת העיבור החיה

נהוג לראות בסוואמי ויוקאננדה (Swami Vivekananda) את אביה של היוגה הלא-מסורתית, המודרנית. ויוקאננדה גדל בבנגל (צפון מזרח הודו) של סוף המאה ה-19, במשפחה שהשתייכה למעמד הבינוני העולה באזור. הבנגלים היו המתמערבים ביותר מבין ההודים שתחת הכיבוש הבריטי, והושפעו מהתרבות המערבית בצורה עמוקה. ויוקאננדה, בהתאם, תכנן להיות עורך דין. אבל כשפגש ב-1881 את ראמאקרישנה, אחד הקדושים הגדולים של הודו בכל הזמנים, חייו השתנו לנצח והוא עטה גלימת נזורה. כנזיר הינדי ביקש ויוקאננדה להחיות את הדת במולדתו, אולם הקארמה שלו זימנה לו גורל אחר: הוא היה בין הנבחרים לייצג את ההינדואיזם ב"פרלמנט העולמי של הדתות" שהתקיים בשיקגו ב- 1893.

"פרלמנט הדתות" היה אחד הניסיונות הראשונים לרב-שיח בין-דתי, וקיבץ אליו נציגים של דתות כל העולם. ויוקאננדה לא היה היחיד שייצג את ההינדואיזם, אולם הוא הפך במהרה למפורסם שבנציגיו. אבל איך אפשר בכלל ליצג את ההינדואיזם? הרי יותר מאשר דת זו אסופה ססגונית של אמונות, זרמים, מנהגים, חוקים, אסכולות פילוסופיות מתחרות וכמה אלפי אלים ואלילים. הפתרון של ויוקאננדה לבעיה הזאת היה פשוט: הוא התיימר להביא לקהל האמריקאי "את המרכז עצמו, את נקודת העיבור החיה" של ההינדואיזם, כלשונו. ומהו אותו מרכז, מהי אותה נקודת עיבור? זו אינה אלא החוויה החיה בה הנשמה הפרטית נפגשת עם האלוהות. זהו, קבע ויוקאננדה, ההינדואיזם עצמו. עבור המבקשים להגיע לנקודה חיה זו, הוסיף, פיתח ההינדואיזם את היוגה.

טכניקה אוניברסלית

ויוקאננדה טען שהיוגה היא טכניקה אוניברסלית שטובה לכולם – גברים ונשים, הודים ומערביים – ושאין גם כל צורך להפוך להינדי כדי להנות מפירותיה. הוא קבע שהיא, למעשה, לוז ומהות הדתות כולן, ושנוצרים (או מוסלמים, או יהודים) יצליחו להיות נוצרים (או מוסלמים, או יהודים) טובים יותר אם יתרגלוה. הוא הסביר שהיוגה היא מתנת הודו הרוחנית למערב החומרני.

והוא זכה לתשואות סוערות. האמריקאים מתו עליו. ויוקאננדה יצא מיד למסע הרצאות ברחבי ארה"ב, שהמשיך בכתיבת ספרים שהפכו לרבי מכר עולמיים, שהמשיך בהקמת מרכזים רוחניים ולימודיים. משום הפופולריות הרבה שלו באמריקה הפך ויוקאננדה בהודו לגיבור לאומי. ההודים, שהיו רגילים לבוז שהפנו כלפיהם המערביים בשל ההינדואיזם הפירימיטיבי והאלילי לכאורה, היו יכולים בזכותו לזקוף ראשם בגאון ולהרגיש שלהם, שדווקא להם, יש את הדת – והפילוסופיה – העמוקה מכולן. הנה, אפילו האמריקאים מודים שהיוגה היא הדרך הרוחנית האוניברסלית!

מרכזי יוגה מודרניים, בהשראתו של ויוקאננדה, נפתחו הן באמריקה והן על אדמת הודו. היוגה הפכה לספינת הדגל של הרוחניות ההודית במסעה ללגיטימציה מחודשת, וויוקאננדה היה הקפטן על הסיפון. הבעיה היא שבשביל המסלול המהיר שבחר הקברניט נאלץ הצוות להיפטר מרוב המטען. כדאי, אולי, לחזור לרגע למקורותיה של היוגה כדי להבין כיצד נבדלה גרסתו של ויוקאננדה ליוגה ולפילוסופיה ההודית מהיוגה המסורתית.

ספינת הדגל

הטקסט הקאנוני של היוגה נקרא 'סוטרות היוגה של פטנג'לי'. החיבור הקצר הזה נכתב סביב המאה ה-3 לספירה, והוא מציג את היוגה כדרך רוחנית מסועפת אשר יוצאת מתוך ההנחה שעל האני האמיתי והטהור שלנו, ה"פורושה" (Purusha), להתנתק מהעולם ומכל אשר בו, שהוא הפרקריטי (Prakriti). אותו פורושה, יש לציין, שונה מכל מה שאנחנו מגדירים בדרך כלל כ"אני": אין לו מחשבות, או זכרונות, או תקוות, או כל קו אופי שהוא. בקיצור, הוא בכלל לא "אני" במובן המקובל, וכל מה שמקובל לראותו כ"אני" נחשב לפרקריטי שעלינו להניח מאחור במסענו הרוחני.

מטרת העל, האידיאל העליון של היוגה על פי פטנג'לי, אינם אפוא ראיית האל או אף אחדות איתו, אלא מה שמכונה קאיוליה (Kaivalya), שפירושה "לבדיות". היוגי אמור להגיע למצב בו הפורושה שלו מנותקת לחלוטין מהפרקריטי, ו"הוא" מתקיים בבדידות מזהרת ונצחית כתודעה טהורה ונטולת כל תוכן. קשה למצוא מישהו שמצב קיומי שכזה מפתה אותו היום, ואולי לכן ויוקאננדה לא הרבה לציין אותו בפני מעריציו האמריקאים.

יש לומר שמאז המאה השלישית היוגה עברה תמורות רבות ושינויים רחבי היקף, ומטרה כפגישה או אחדות עם האל הפכה למקובלת במעגליה. מצד שני, עד המאה ה-19 היא מעולם לא נתפסה כטכניקה ניטרלית ואוניברסלית המתאימה לבני כל הדתות. היא בוודאי לא נתפסה מעולם כסדרה של תרגילי התעמלות המיועדים להביא את מתרגליה החילוניים לבריאות גופנית וזקיפות קומה.

אפקט הפיצה

חוקר ההינדואיזם אגהננדה בהרטי (Agehananda Bharati) טבע כבר ב-1970 את המונח "אפקט הפיצה" (Pizza Effect) כדי לתאר את שהתרחש כאן. הפיצה, במקורה האיטלקי סוג של לחם פשוט ללא תוספות מיוחדות, הגיעה לארה"ב יחד עם המהגרים האיטלקים. בארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות הפכה הפיצה למגש בצקי עשיר של גבינה וירקות, וזכתה לפופולאריות רבה. כשראו ברומא מה רבה האהבה לגרסה האמריקאית של המאכל המסורתי שלהם, התחילו גם הם לאפות פיצה כפי שאנחנו מכירים אותה היום, ולמעשה הפיצה קיבלה על עצמה גם באיטליה את חידושי אמריקה. כיום לא רק שאנחנו עיוורים לתהליך שעבר המאכל הפופולרי הזה, אלא שברור לנו גם שפיצה כמו שפיצה צריכה להיות – פיצה מקורית – אפשר לאכול רק באיטליה.

אפקט הפיצה, אם כן, מתאר תהליך של אקולטורציה, דהיינו שינוי, שילוב והתאמה תרבותית, שבמסגרתו פריט מסורתי עובר אמריקניזציה, ואז חוזר למולדתו ומקבל שם הכרה פופולרית בצורתו החדשה. צורה זו הופכת להיות הצורה האותנטית של אותו פריט לא רק עבור האמריקאים (או בני המערב בכלל), אלא עבור התרבות המקומית, וזאת מתוך תמימות קדושה ששמחה לקנות מהשוק הגלובלי את כל מה שהוא מוכן למכור. אגהננדה בהרטי מצביע על כך שהודים רבים מתרגלים יוגה מודרנית, וכלל לא מסורתית, יוגה שחזרה אליהם אחרי ש"שופצה" באמריקה. (ואולי בנקודה זו מעניין לציין שבהרטי עצמו היה אוסטרי קתולי בשם לאופולד פישר שהפך לנזיר הינדי.)

במקרה שלפנינו אפקט הפיצה פועל לשני הכיוונים: ויוקאננדה הביא לאמריקה את היוגה, שהצליחה שם בצורה פנומנלית, והפכה לפריט יצוא הממלא את לבותיהם של ההודים בגאווה (הנה הם מלמדים את המערב הדקדנטי רוחניות אמיתית מהי!). מצד שני, היוגה של ויוקאננדה לא היתה היוגה העתיקה, אלא עיבוד מודרני ומשוכנז של המסורת ההודית, המוותר על ההקשר המסורתי על אמונותיו ומנהגיו, וכולל על בסיס הבצק הראשוני תוספות שונות כגון הומניזם, פמיניזם, מטריאליזם ואמפיריציזם. את כל אלה למד ויוקאננדה מהקולוניאליסטים הבריטים. האמריקאים שהתאהבו בבשורה שהביא ויוקאננדה התאהבו בגרסה מתמערבת של היוגה, וזאת עוד לפני ששינו אותה בעצמם, איש איש לפי טעמו. הם קנו סחורה הודית שכבר על אדמת הודו קיבלה לא מעט מצלמו ודמותו של המערב.

יוגה יהודית, יהדות יוגית

היוגה שאנחנו מוצאים לפנינו כיום, אם כן, היא תוצר מודרני המתיימר לזקק טכניקה אוניברסלית מתוך המסורת ההודית. לפעמים היא עדיין שומרת על יומרות רוחניות, ומתרגליה מתייחסים אליה כחלק מהמסע הרוחני שלהם. פעמים אחרות היא הפכה, כאמור, ללא יותר מאשר אתלטיקה קלה, או אז היא נתפסת כדרך ההודית העתיקה לשמור על עור מתוח, עכוז מעוצב, ולמצוא בן או בת זוג בעלי נתונים דומים. כל זה לא בהכרח רע: טוב שאנשים שונים מוצאים תועלת במורשת תרבותית זרה, ושיש להם את החופש לבחור ולהתאים לעצמם את מה שמקדם אותם לתפיסתם. בכל זאת, דמוקרטיה.

מנגד, הפליאה על כך שאלוהים מוזכר בשיעור יוגה אינה במקום. מתחילתה היתה היוגה עניין דתי, ואין שום סיבה שהיא לא תמשיך להיות. נכון עם זאת שהיא מעולם לא היתה קשורה לחג הפורים, אם כי גם זה אינו אלא אחד השינויים שהיוגה עוברת בזמננו. והנה, בנקודה זו אנחנו גם נחשפים לאחד השינויים שהיהדות עוברת בזמננו: כאן אנחנו מקבלים יהדות ניו-אייג'ית אשר מבקשת לנצל טכניקה רוחנית זרה בכדי להעשיר את עולמה. יוגה יהודית מייצרת יהדות יוגית. כמו היוגה בעידן המודרני, גם היהדות משתנה, והופכת פעמים רבות מברית בין אל מסויים לעם מסויים, או מלאומיות שבטית, ל"דרך רוחנית". וגם זה לא רע בכלל.

:

—

פורסם במוסף 'ערב שבת' של 'מעריב', 19.4.13

פתחתי בלוג ובו תרגומים לכמה רשימות שלי באנגלית. אתם מוזמנים להפנות את חבריכם שאינם דוברי עברית.

היום מתחיל קורס קצר שלי על מדיטציה יהודית במרכז נווה שכטר בתל-אביב. עדיין אפשר להצטרף. פרטים כאן.

בעוד חודש וקצת יתקיים הכנס הישראלי החמישי לחקר דת ורוחניות עכשווית, עם מרצים מהארץ ומחו"ל, שאני מהעומדים מאחוריו ובין דובריו. כאן התוכנייה.

היוגה, כידוע, היא הדרך ההודית העתיקה לשמור על עור מתוח, עכוז מעוצב, ולמצוא בן או בת זוג בעלי נתונים דומים. באופן מפליא התברר שהיא מתאימה בול לאנשי המערב המודרני, ומאז מחצית המאה העשרים העניין המערבי בה מתגבר ועולה כאילו היה כלב-מביט-מעלה. עד כדי כך מצליחה היוגה במערב, שעל פי הדו"ח של IBIS World שיצא החודש (pdf) בזמנים אלה של האטה כלכלית ענף היוגה הוא אחד מעשרת ה"תעשיות" הגדלות במהירות הרבה ביותר בארה"ב. בסך הכל יש כיום סביב 15 מיליון מתרגלי יוגה בארה"ב בלבד – אם יוגה היתה דת היא היתה גדולה מהיהדות.

היוגה היא לבטח מפריטי היבוא המצליחים ביותר מהמזרח, אולם קורה שהמיסים על פריטי היבוא מעצבנים במיוחד. מזה כמה שבועות אולמות התרגול גועשים, אחרי שנחשף שמייסד ז'אנר היוגה "אנוסארה", ג'ון פרנד, חטא בכמה צורות כלפי הקוד המוסרי-יוגי שהוא עצמו ביקש לכונן. פרנד הקים אימפריה של ממש, שטוענת לכ-1500 מורים הכפופים לו וכשש-מאות אלף תלמידים. אלא שאז אחד מתלמידיו הבכירים חשף באתר אינטרנט שהקים את עוולותיו, החל מקיום יחסי מין עם כמה עובדות ותלמידות, לפחות אחת מהן נשואה, ועד להשעיה בלתי חוקית של כספי פנסייה שהבטיח לשכיריו.

מאז, כאמור, דקות הרגיעה שבסוף השיעור אינן רגועות כשהיו. נעה לימונה כתבה קצת על זה ב'מוסף הארץ' לפני חודש, וכאן יש כתבה ארוכה מה'וושינגטון פוסט' שעוברת על פיתולי העלילה, ועוד אחת דומה מהניו-יורק מגזין, מהשבוע שעבר, ואחת גם מירחון טקסני. בכמה סוגיות בסיפור הזה יש עניין, ואנסה להצביע עליהן להלן. ראשית, כמובן, עניין המין.

יוגה, טנטרה, יוגה-טנטרה, טנטרה-יוגה, טנטרה-טנטרה-טנטרה-טנטרה. ומין.

אחרי שהתפוצצה הפרשה כתב וויליאם ברוד (שכתב לא מזמן ספר מעניין על יוגה) שזה כלל לא מפתיע מפני שהיוגה כולה היא "כת של מין", שכן מוצאה בטנטרה ההודית. זהו עיוות לא קטן של העובדות. מוצאה של היוגה הוא בנטישת המסורת הברהמינית של פולחן הקורבנות בהודו והעברת המוקד הדתי אל פנים התודעה, וזאת בסביבות מחצית האלף הראשון לפני הספירה. נהוג לראות ביוגה את היבט האתי-מעשי של פילוסופיית הסאנקהיה, תפיסת עולם דואליסטית חריפה שרואה בגוף ובתשוקותיו אויבים מרים בהם יש להילחם. גם אם לא כל חלוצי היוגה היו מנויים על דקויות הסאנקהיה, ברור שרובם ככולם היו סגפנים וחשבו שהגוף ותשוקותיו הם מכשול עצום לשחרור רוחני. תפיסת העולם הטנטרית, שצמחה בהודו רק החל מהמאה השישית לספירה, כלומר כאלף שנה מאוחר יותר, מחזיקה שהגוף ותשוקותיו – במניפולציה נכונה – הם לא מכשול אלא שער לשחרור.

מה שנכון הוא שהטנטרה כבשה את הודו בסערה, כפי שהיא כובשת בזמננו את המערב. ונכון גם הוא שהיא שינתה את היוגה, כפי שהיא משנה כיום (לא לבדה כמובן) את הרוחניות המערבית. רוב המחפשים הרוחניים במערב כיום בטוחים שהגוף, יצריו ותאוותיו הם כלים שימושיים ואף הכרחיים בכל מאמץ להתפתחות רוחנית. עבור רובם העולם כולו רווי באנרגיה אלוהית חיה, אשר גם זמינה ליניקה ותפעול. הם אינם מבדילים באופן מהותי בין האלוהות לעולם, הרוח לחומר, הנשמה לגוף, ותפיסתם היא הוליסטית, שלא לומר פנתאיסטית.

ובקשר ליוגה, חלק גדול מהיוגה היום אכן נשען על תפיסות טנטריות, אבל חשוב לומר שלא כל היוגה שניתן למצוא, ובכל אופן ודאי שאי אפשר לקשור בצורה שטחית שכזו בין יוגה, טנטרה ומין. יחד עם זאת, השקפת עולמו של ג'ון פרנד עצמו בהחלט היתה "טנטרית", ולא רק מכיוון שראה את הגוף האנושי והעולם כולו כרוויים באנרגיה אלוהית הממתינה להיות מתועלת לטובת התפתחות רוחנית. כפי שמספרת הכתבה בניו-יורק מגזין, פרנד התחיל לפתח את השיטה היוגית שלו אחרי ששם לב שהוא לא מסכים עם תפיסת העולם שמצא בשיטת איינגר:

"איינגר מאמין שכדי לזכות לחופש מסבל עלינו למשמע בצורה קשוחה את הגוף-נפש עד לנקודה שאתה יוצר ביניהם ניתוק," אומר [פרנד]. "המורה היה מכה אותנו, פיזית, כדי לומר לנו 'למה אתם מתמכרים לגוף שלכם? אתם אינכם הגוף שלכם.' ואני חשבתי: רגע, אני אוהב את הגוף שלי. הוא זמני, אבל הוא ביטוי של האלוהות."

איינגר כאן מייצג בדיוק את ההשקפה היוגית הקלאסית של הסאנקהיה: דואליזם, סגפנות, ניתוק מהעולם. פרנד לא מעוניין לנתק בין הגוף לנפש, ורואה את הגוף כביטויי לאלוהות. טנטרה. הוא מודה גם שהוא רצה לעשות מהיוגה משהו כיפי יותר. פחות קשוח, יותר שמח. אגב, הוא גם למד מסוואמי מוקטננדה, טנטריקה רציני ביותר (שבעצמו נקשר לשערוריית מין, אם כי למיטב הבנתי שלא לגמרי בצדק), וניסה לפתח יוגה מאירת פנים ונעימת סבר, יוגה "מאשרת חיים" ו"חגיגית". הוא כנראה הצליח, ואולי לא מפתיע שזו הפכה, כאמור, לתופעה בינלאומית.

אבל זה לא סוף דרכו הטנטרית של פרנד. מסתבר שהוא גם הקים לעצמו מעגל-כישוף (coven) שבו הוא היה "המכשף הגדול" (Grand Magus) שנתן הוראות מכושפות לשש נשים (אחת מהן "כוהנת גדולה"). בהתאם לנאו-פגאניות המערבית חברי המעגל היו נפגשים בחגים פגאניים מסורתיים (תחילת האביב וכו') ומאלתרים טקסים המיועדים ליצור שפע למפעליו השונים של פרנד. הדרך ליצור שפע עברה בהעלאה והתעצמות אנרגטית משותפת, וזו עברה על ידי יצירה של תשוקה מינית, ולעיתים, מימושה.

יש להדגיש כי רוב מעלליו של פרנד אינם פשעים, ומדובר היה בבגירים מודעים למעשיהם, גם אם נלהבים או תמימים במקצת. פרנד מואשם בעיקר בצביעות, במשחקי כוח ובשקרים – כלומר מבחינה הזאת הוא רחוק מאוד מגרועי הגורואים המושחתים והנצלנים. התחום המיני בהחלט דורש התייחסות רוחנית, וחבל שהרפתקאותיו הנחותות של פרנד פוגמות בניסיונו להציע תובנות משלו לנושא.

הגורו בעידן האינטרנט

הפרשה הזאת מעניינת לא פחות בהקשר למעמד הגורו ברוחניות העכשווית. בסצנת היוגה המקומית התפתח פולמוס מאיר עיניים על העניין בהקשר לפרשה האחרונה. ד"ר גלעד חרובי, למשל, אחד המורים הבכירים בארץ, כתב מאמר ב"פורטל היוגה" המגנה את תופעת הגורואיזם ביוגה, שבה נעוצה הסכנה שמביאה למשברים מהסוג הנוכחי לדעתו:

מה שמעניין בעיקר במקרים כאלה היא התופעה של אנשים חכמים, מצליחים, אסרטיביים, ידענים, חדים ומוכשרים- המוסרים את החופש שלהם לאדם אחר בשמחה, תוך מיטוט חומות המגן הרציונאליות, בדיוק כפי שהם מטיפים לאחרים לא לעשות בתחום האקדמי/פוליטי/העסקי, למשל.

ככל הנוגע לתרבות הניו-אייג' באופן כללי יש בזה כמובן אמת, אם כי אני לא בטוח שדווקא בקשר למקרה הזה זהו ניתוח נכון. ואכן, אראל בן צדוק, שמתרגל אנוסארה, חולק על חרובי מכל וכל. לדעתו המקרה של פרנד דווקא מראה את כוחה של הקהילה ולא את כוחו של הגורו:

ג'ון פריינד עצמו, נאלץ לבטל את סיבוב הסדנאות העולמי שהוא עורך מדי שנה על כל הכרוך בכך (כל הכרטיסים נמכרו מראש). מספר ימים לאחר מכן, הוקמה וועדה מנהלת המורכבת ממורים ליוגה, שהדיחה למעשה את ג'ון פריינד מכל תפקידיו הרשמיים בארגון לרבות שלילת האפשרות ללמד אנוסארה יוגה ולעשות שימוש בשם זה כך שבפועל, השתלטה הקהילה על הנכסים הרוחניים של הארגון.

לא זכור לי מקרה אחד שבו הקהילה, לקחה אחריות על מעשי ה- "גורו" והדיחה אותו מהנהגתה. ההישג הגדול ביותר של אנוסארה יוגה הוא מימוש כוחה של הקהילה, על כל גווניה, שגבר ברגע המבחן על מעידה של אדם אחד, חשוב ככל שיהיה, ולקחה פיקוד על הספינה בים הסוער. הייתי עד למתרחש כאן מישראל ואני מלא גאווה על העוצמה שהפגינו חברים רבים, על האומץ ועל הנאמנות לעצמם ולאחרים.

חשוב לומר שפרנד לא היה גורו מהסוג שמייחסים לו הארה שלמה וידע כולל-כל. הוא היה מייסד השיטה ומורה נערץ, אבל מעמדו לא התנשא למרומים כגורו קלאסי. ועם זאת, לקהילת האנוסארה יש בהחלט במה להתגאות. הקהילה הגיבה בנחישות רבה, כאשר עשרות מורים מתפטרים מיד מתפקידיהם בארגון, זכויותיו של פרנד נשללות, חברי הארגון קונים ממנו את הזכויות על המותג, ולבסוף הוא עצמו מפוטר מכל תפקידיו (ראו כאן מכתב רשמי על כך, ובאתר התנועה). מקרה דומה אירע ב-1994, כאשר מורה היוגה אמריט דסאי התפוטר מראשות מרכז היוגה Kriplalu במסצ'וסטס. פרנד עצמו אמר כי הוא יוצא למסע של גלות מרצון (מגדל?) ותיקון פנימי.

המקרה בו קהילה מסירה מעליה את ראשה הוא מרשים לא רק מפני שמסתבר שחסידיו של מורה רוחני אינם חייבים לדכא לחלוטין את חוש הביקורת שלהם. מה שנמצא כאן הוא שילוב מערבי מאוד של קפיטליזם, דמוקרטיה וחופש ההתארגנות, שמפצה במידה רבה על החוסר במסגרת מסורתית ברוחניות הניו-אייג'ית, חוסר מסגרת שלא פעם מתגלה כהזמנה לבעיות אתיות קשות. כתבתי פעם על הבעיה עם מוסד הגורו במערב:

מורים רוחניים היו תמיד כמובן, אבל כמעט בכל תקופה ומקום הם פעלו בתוך קונטקסט קבוע וידוע – כלומר בתוך מסורת מסוימת. המיוחד ברוחניות הניו-אייג' הוא שאין למעשה כל מסגרת נורמטיבית שבתוכה פועלים, או אמורים לפעול, המחפשים הרוחניים ומוריהם. עולה שמוסד הגורו מוצא מתוך הקשרו המסורתי (תרתי משמע), ונשתל אל תוך תנאים הזרים להווייתו בפירוש. במערב כיום המורה הרוחני על-פי רוב אינו מוקף במסורת הכרוכה במסגרת של איזונים ובלמים, שיכולה להגביל ולייצב אותו, ונותר לו רק להמציא את עצמו, פשוטו כמשמעו, ולהמציא תוך כדי גם את דרכו הרוחנית.

מכאן, בַּמקום שבו הגורו המסורתי היה מבקש מהתלמיד להיכנע לרצונו בסמכותה של המסורת שהוא אחד מחוליותיה, הגורו של ימינו מבקש מחסידיו להיכנע רק לו, ורק לסמכותו. במקום להצטרף למערך רוחני ותיק ומסועף שעמד במבחן הזמן, התלמיד מקשר עצמו לאדם אחד, יחיד ואולי גם מיוחד, אבל לאו דווקא חכם במיוחד, ובמקרים אחרים סתם שרלטן. בִּמקום שתהיה סביב פעולתו של הגורו מסגרת שלמה שלא תאפשר חריגות מסוכנות ופגיעות, ישנו רק רצונו האוטונומי של הגורו היחיד, ומי יאמר לו לא, כאשר הוא מוקף בעדת חסידים מלחכי פנכה ואומרי הן? מצפונו, יש לקוות. אך לפעמים הוא חסר מצפון, או חסר עמוד שדרה להישמע לו, או חסר כל אחריות, והתוצאות קשות.

קהילת האנוסארה הוכיחה שהיא רחוקה מלהיות עדר כבשים הפועה "הן" על כל שטות של מנהיגה. חסידיו של פרנד גם הביאו לחשיפת חטאיו, וגם דאגו אחרי כן לשלול ממנו את כל כוחו וזכויותיו. נראה שגם אם הם היו מנותקים ממסגרת אתית מסורתית, הם בהחלט הרגישו חלק מהליברליזם ההומניסטי, ופעלו בהתאם. במקרה הזה דווקא קהילות מסורתיות יותר יכולות לקבל שיעור חשוב על תיקון פנימי.

ועוד דבר: אם מה ששונה בימינו מימי המסורות הרוחניות הגדולות של הודו הוא מה שניתן לכנות הדמוקרטיזציה של הנבואה, דהיינו האפשרות לכל אחד להיות יזם בתחום הדתי, לייסד דרך רוחנית או תנועה דתית בצלמו וכדמותו, הרי שמה ששונה בימינו מכל זמן עד לפני קצת יותר מעשור הוא האפשרות להפיץ מידע בצורה מהירה ורחבה באופן חסר תקדים. כפי שמציינת אותה כתבה טקסנית, חשיפת מעלליו של פרנד הגיעה לכל תלמיד שלו שרצה בכך בתוך יום. אחרי יום כבר הצליחו עורכי דינו להוריד את האתר שחשף את הפרשה, אבל זה כמובן כבר היה מאוחר. הוא נאלץ להתמודד עם הטענות, והבין שאין לו דרך להכחיש את שעשה לאור הראיות החד-משמעיות שהביא אותו אתר. האינטרנט הוא כלי חדש ורב-עוצמה בכל הנוגע לטיפול בניצול לרעה של כוח ובהערצה עיוורת. הוא יכול להרוס קריירות רוחניות של מורים שסרחו, כפי שניתן לראות בסיפור שלי עם שי טובלי (1, 2, 3, 4, 5), או בסיפור של תלמידיו לשעבר של אנדרו כהן איתו (1, 2).

שלא כמו כיוונים רוחניים ניו-אייג'יים רבים, היוגה מאפשרת דרך הוליסטית המשלבת עבודה רצינית, לאורך זמן, עם הגוף. בזה ערכה הגדול, כפי שג'ון פרנד ודאי ידע. מיותר לציין, אני מקווה, שיש מתרגלי יוגה רבים שעבורם יוגה היא דרך רוחנית רצינית ומעמיקה. הרומן של המערב המודרני עם היוגה ההודית הוא כבר בן יותר ממאה, ובסך הכל נראה שהאהבה והתשוקה רק הולכות וגוברות. התפתחויות כמו בפרשת פרנד-אנוסרה מלמדות שמערכת היחסים הזאת יודעת גם לתקן עצמה תוך כדי תנועה.

לפני כמה ימים הופיעו ידיעות חביבות בעיתונים שונים על כך שספר חדש מגלה שלמוהנדס קרמצ'נד גהנדי היה רומן עם "שרירן יהודי". במבט ראשון, וגם שני ושלישי, זה נראה לי מופרך לחלוטין, אבל אני יודע שדברים שנראו לי מופרכים לחלוטין לגבי המהאטמה בעבר התבררו כנכונים בהמשך, ולכן אני מאלץ את עצמי לצפות לכך שגם בזה יש מידה של אמת. יחד עם זאת העניין הפעם הוא שהטענה המופרכת הזאת לא ממש מתיישבת עם טענה מופרכת אחרת, שכבר ידועה זמן מה – ועל כך מיד.

מקור העניין הפתאומי בגנדהי בספר חדש, Great Soul: Mahatma Gandhi And His Struggle With India שנכתב על ידי ג'וזף לליבלד, שכמובן "חושף פרטים חדשים", כאלה שלא הצליחו לחשוף עשרות הביוגרפיות הקודמות. בכל מקרה, בכתבה בהארץ מסופר ש

לפי לליבד […] עודד גנדי, אז בן 70, את קרובת משפחתו מאנו, בת 17, לפשוט את בגדיה בשעת "חיבוקי הלילה" אתו. לפי הדיווחים, הוא פיטר כמה מחברי פמלייתו הנאמנים משום שהרימו גבה ורמזו שיחסיו עמה סותרים את תקנותיו.

וזו הטענה המופרכת שהתבררה – כבר מזמן – כנכונה, שלא כל כך מתיישבת עם הרומן עם השרירן. לא שאדם לא יכול להיות בי-סקסואל. יכול גם יכול, ואכן כך קבעו עיתונים רבים, ביניהם ה- Times of India. אלא שהרומן לא מסתדר מבחינה אחרת: מבחינת האתיקה המינית שגנדהי האמין בה, ודבק בה בכל כוחו.

אבל אולי נתחיל מההתחלה

עבור הצעירים המשכילים בהודו דמותו של גנדהי דומה לדמותו של טרומפלדור עבורנו – גדלנו אל תוך האין-מיתוס של הפוסט-אתוס, ושום דבר שיאמרו לנו עליו לא יזעזע אותנו, כי מראש מדובר עבורנו בדמות אנכרוניסטית שאין בה מבחינתנו מה להעריץ. אני זוכר שנחשפתי למציאות הזאת באחד מביקורי הראשונים בהודו: ציון תמים של שמו בפני אדם בגילי היה במקרה הטוב מעלה אדישות ובמקרה הרע נחירה של ביטול מזלזל. אפילו את שלב שחיטת הפרה הקדושה (ובהודו הרי היא באמת קדושה) אותם צעירים משכילים כבר השאירו מאחור. עכשיו גנדהי מעניין רק אם שחקן בוליוודי אמר עליו משהו.

לכן הספר החדש צפוי אמנם לגרור גינויים וצקצוקי לשון בקרב הבורגנות ההודית, אבל אין (מחוץ לאזוריים הכפריים, ואני מודה שזה לא מעט) כבר מי שלא יודע שהמהאטמה היה טיפוס אקצנטרי, בלשון המעטה. לא קראתי את הספר כמובן, אבל על פי המאמר בוול-סטריט ג'ורנל, ממנו כל העיתונים מצטטים, הוא מכיל פיקנטריה לרוב. הרבה מעבר לעניין המאהב היהודי, הספר מתאר התנהלות מחפירה של גנדהי כלפי כל מי שסביבו (כולל דחיפת מוחמד עלי ג'ינה להקמת פקיסטן), גילויי גזענות כלפי שחורים, סתירות עצמיות לרוב ואף סימני צביעות, וגם ביקורת קשה על עצם המדיניות שלו, אותה התנגדות לא-אלימה מפורסמת, שבספר מתוארת כעיכוב רבתי בדרך לעצמאותה של הודו.

התנזרות ממין, בעירום, עם קטינות

ועכשיו נחזר לענינינו, והוא המפגשים המיניים של גנדהי, לעת זקנה, עם צעירות עירומות. על פי הספר(1) Gandhi: A Political and Spiritual Life שיצא לפני ארבע שנים, אחרי מותה של אשתו של גנדהי השדה היה פתוח לניסויו אלו, שאכן נקראו בפיו "The Experiment", ואשר כללו דרך כלל שהייה במיטה אחת עם נערה בת-עשרה, עירומה. על פי כל העדויות (שלו, של הנערות, של כל מי שידע) גנדהי לא שכב איתן. למעשה גנדהי בקושי שכב עם אשתו, וחשב שיחסי מין מותרים רק למען הפרייה. יש הטוענים שהתנזר ממין במשך ארבעים השנים האחרונות לחייו.

אז מה, לעזאזל, הוא עשה איתן? ובכן, כפי שאמר גנדהי לאחת הנערות, אותה מאנו, הניסוי שלהם "יעורר טָפָּס עצומים" (עמ' 305). tapas היא מילה שמשמעותה בסנסקריט "חום" או "חימום", והכוונה היא לאנרגיה הפנימית שמופקת על ידי הריכוז היוגי. מדובר בחום ממיס ויוצר שהמודט מפיק בתוך עצמו, על פי רוב תוך סבל מסויים.

ומה לגנדהי ולזה? ובכן, גנדהי היה הינדי אדוק, והאמין בכוחו של הפרקסיס היוגי. שימו לב להוראות הבאות שנותן פטנג'לי ביוגה-סוטרה שלו, טקסט מכונן של אסכולת היוגה ואחד הטקסטים המפורסמים והמפורשנים ביותר בהיסטוריה ההודית:

2.35: בסביבתו של מי שנטוע באהימסא (אי פגיעה) פוסקת האלימות
2.36: עבור מי שספוג באמיתיות (סטיה) התוצאה נמצאת בפעולה (עצמה)
2.37: על אבני החן מגיעות למי שנטוע בהוויה של אי-פגיעה
2.38: מי שמקפיד על פרישות מינית (ברהמצ'אריה) משיג עוצמה
2.39: מי שמתאפיין באי-רכושנות, מתבהרים לו פרטי הלידות (הקודמות)
2.40: "ההתנקות היוגית" מעודדת (ביוגי) סלידה מגופו שלו והימנעות ממגע עם אחרים
2.41: וגם מעניקה זיכוך סטְוִי, שמחה, יכולת ריכוז בנקודה אחת, שליטה בחושים ובהירות המאפשרת לראות את העצמי
2.42: הסתפקות במועט מעניקה אושר (סוקהה) שאין למעלה ממנו
2.43: על ידי הפחתת הזיהומים באמצעות טפס מושגת שלמות הגוף והחושים
2.44: שינון (מנטרה) מאפשר מפגש עם אלוהויות רצויות
2.45: כתוצאה מהתמסרות-לאל מושג סמאדהי

סימנתי ברצף כמה משפטים שכל מי שמכיר את חייו והגותו של גנדהי יזהה שהם מהותיים לאלו: דגש על אי-אלימות, נאמנות לאמת (הבאה לידי ביטוי בפעולות), פרישות מינית, וכן "התנקות יוגית", שאני מנחש שעבור גנדהי היתה קשורה בעיקר בחוקנים תכופים (מי היה הבכיר הבריטי שכינה את גנדהי "Public Enema Number one"?).

דני רוה, שחוקר ומלמד פילוסופיה הודית באוניברסטית תל-אביב, כותב בספר(2) שממנו לקוחים פסוקים מתורגמים אלה ש

אהימסה (אי-אלימות) בעיני גנדהי קשורה קשר בל יינתק לשתי ימות [עקרונות אתיים] נוספות, סטיה (אמיתות) וברהמצ'ריה (פרישות מינית), שאף אותן הפך לחלק בלתי נפרד מחייו ומשנתו. (עמ' 93)

כלומר עבור המהאטמה הכל קשור בכל, וכדי להשיג אמת ואי-אלימות יש גם להמנע ממגע מיני. ניתן לנחש שגנדהי הסתמך בגיבוש השקפתו הדתית על הטקסט היוגי המצוטט מעלה, או על אחד מפרשנויותיו, ובכל אופן לתוך כל הסיפור הזה נכנסים ה"ניסויים" המיניים שלו עם אותן נערות. וכאן אנחנו מגיעים לטפס (סעיף 2.43 לעיל).

אם נשער שעבור גנדהי הזיהומים הם התשוקות, ובראש התשוקות החשק המיני, הרי שהדרך להתגבר עליהן היא לשרוף אותן בעזרת החום של הטפס. על פי הספר שלעיל(1) גנדהי הודה שעבורו ההתמודדות עם התשוקה המינית אינה המנעות מפיתויים, אלא העמידה האקטיבית בפניהם. המאבק מול היצר הוא עבודת הטפס, הוא שמוליד את החום, והוא זה שמטהר את הפרט מזיהומיו.

וכאן אנחנו מגיעים אל העיקר: גנדהי לא רצה להתגבר על החשק רק בשביל עצמו. כפי שכותב Stanly Wolpert בספרו שלו על המהאטמה(3), גנדהי טען בפני Nirmal Bose ש

יש קשר בלתי ניתן לביטול בין בחיים הפרטיים, האישיים, ובין אלו הציבוריים. […] אי אפשר להתעלם מחריגות פרטיות מהדרך הראויה. (עמ' 229)

והוסיף:

אם אתה משוכנע שאתה צריך לעקוב אחרי הקשר שלי עם מאנו, עשה זאת, ואם תמצא פגם, אנא הראה לי אותו. (שם)

איזה פגם כבר אפשר למצוא בכך שגבר מזדקן מפשיט נערה צעירה לצורך התרגולות היוגיות שלו? גנדהי היה בטוח בצדקת דרכו.

אבל מעבר לזה, העיקר עבורנו הוא שהשלמות האישית של גנדהי היתה המפתח לשלמות הציבורית בעיניו, והשלמות הציבורית היתה בסופו של דבר מטרתו: בנייתה של הודו, שחרורה מהכיבוש הבריטי, איחודה תחת מנהיגות ראויה. הקשר של אבי האומה ההודית עם מאנו (ואחרות) היה עבורו מקור לעוצמה פנימית, מיסטו-מאגית, שבה התחמש כדי להתנגד לבריטים, ולעמוד מול הקולות שרצו לחלקה (לפקיסטן, בנגלדש וכו').

לצורך מפעל עצום זה הוא היה צריך טוהר, וכוח. את אלו קיבל לדעתו מתוך העמידה בפיתוי שעוררו בו הנערות העירומות במיטתו, כלומר על ידי הפקת טפס. אכן, בביקורת שבוול-סטריט ג'ורנל מצוטט גנדהי כמאוכזב מכך ש"האיבר ממשיך להיות מגורה" – דהיינו לא רק שלא רצה לשכב עם אותן נערות, הוא אף ניסה להגיע למצב שהוא כלל לא יהיה מגורה. (ולא, הוא לא היה יכול פשוט לחשוב על כדורגל. כל העניין הוא ההתמודדות, שכחתם?)

מיסטיקה ומין, שניים אוחזין

אבל רגע, זה עוד יותר מעניין מזה. כי יש קשר אינטימי בין טפס למין – גנדהי, או נכון יותר פטנג'לי, נגע בעניין בול בנקודה של המצח. בזכרוני עולה אחד מספרי העיון הטובים (הרגישים, העמוקים, היצירתיים, מאירי העיניים) שקראתי מימי: God Inside Out: Śiva's Game of Dice של דון הנדלמן ודוד שולמן(4), בו שני החוקרים מפליאים להסביר את ההגיון מאחורי העולם המיתולוגי השייוויסטי.

כלומר הם מנתחים את המיתולוגיה אודות האל שיווה, מלך היוגים. תוך כדי כך מגיעים למסקנה שהטפס הוא תמיד דינמי, נוזלי וממיס-גבולות. מזכיר משהו? הנה:

טפס ואירוטיקה אינם שונים מהותית. למעשה, טפס מוביל באופן טבעי את ה- tapasvin [כלומר, אפשר לומר, הטיפוס המטפס] כלפי איחוד אירוטי עם האחרות האבודה שלו או שלה. (עמ' 163)

מתוך דבריהם של שולמן והנדלמן ניתן להבין כי מין ומיסטיקה מכוונים לאותו מקום, ומתחרים על אותן אנרגיות. המיזוג והזיווג שאנחנו שואפים אליהם, ההמסה ומסמוס הזהות שאנחנו חושקים בהם יכולים לבוא או על ידי איחוד פיזי של שני גופים לכדי גוף אחד, אנדרוגיני ושלם, בו הפורקן (אל) החיצוני מדביק את החלקים לכדי בשר אחד; או על ידי המסה פנימית של החשק השואף החוצה, ועל ידי כך גם מסמוס של הזהות המינית הנבדלת, כלומר על ידי התכוונות (אל) הפנים שמבשלת ומעכלת כל סממן המעודד החצנה ועל ידי כך הופכת את הפרט ליצור אנדרוגיני בעצמו, ולכן שלם.

הטפס, על כן, דומה לעונג המיני, רק הפוך לו: הוא פונה פנימה ולא החוצה, מכאיב ולא מענג. אבל מטרתו זהה: להעצים את הפרט על ידי הפיכתו לשלם, כלומר על ידי הפיכתו ללא-פרט, ולכן לאחד.

גנדהי ויתר על המין עבור הטפס, אבל מטרתו היתה דומה לזו של הבוחר לקיים יחסי המין, גם אם יומרנית הרבה יותר. את האנרגיה המינית בחר גנדהי להפנות פנימה, להפנימה, וזאת דווקא כדי להעצים את כוחו, על מנת שיהיה מסוגל לחולל שינויים מפליגים בארצו, בעולם, בהיסטוריה. הפניה פנימה היתה מכוונת בסופו של דבר החוצה, להפרות ולהוליד שינוי במציאות. אחרים פשוט עושים ילדים. אולי לא מפתיע אם כן שלילדיו ממש היה גנדהי אבא נוראי.

ואפולוגטיקה אחרונה למהאטמה

גנדהי היה טיפוס קיצוני. הוא פגע באנשים שסביבו, בראש ובראשונה בבני משפחתו. הספר החדש שיצא מדגיש את חטאיו הרבים. אבל בסופו של דבר, לשפוט אותו על פי סטנדרטים רגילים פירושו לא להבין אותו, ואת מה שהוא.

ג'ורג' אורוול אמר פעם שכפי שרוב בני האדם לא חשים שום צורך להיות קדושים, כך סביר להניח שרוב הקדושים אף פעם לא התפתו להיות בני אדם. כתבתי פעם שגנדהי לא היה אדם, אלא קדוש, וקדוש הוא מין טיפוס מיוחד: הכלאה כאובה בין בן-אדם למלאך, שמובילה בצורה בלתי נמנעת לתוצאות גרוטסקיות. גנדהי היה קדוש, וכמו במקרים של קדושים אחרים (אברהם, ישו, הבודהה וכו'), מי שסבל מכך בעיקר היו האנשים הקרובים אליו. וזה שהוא מדי פעם נהג כמטורף, גם זה חלק מהדיל: אנשים יוצאי דופן הם לא נורמלים, תרתי משמע.

כלומר יש משהו לא הגון בכך שאנחנו מצד אחד שמחים שהאנשים האלה משנים את העולם, ומצד שני כועסים על זה שהם עצמם שונים ומשונים. ועוד: בניסיון למצוא בהם פגמים יש גם התחמקות שלנו מהאידיאל החשוב שהם מציבים לנו.

כל זה כמובן לא נאמר כדי לתת רישיון אפריורי לכל חוזה-הוזה עם שיגעון גדלות לפגוע בכל מי שסביבו, אלא רק כדי לומר שבמבט רטרוספקטיבי על אדם שהשפיע בצורה מרשימה על המציאות, אין מה להיות מופתעים, ובודאי לא מזועזעים, מכך שהיו לו צדדים משונים. לכן ביוגרפיה על אדם כזה, אם היא לא הגיוגרפיה, צפוי שתהיה פיקנטית, ולא להפך.

—

(1) Kathryn Tidrick, I.B.Tauris, 2007.
(2) כל הפסוקים הם מהתרגום החדש של דני רוה (וההשלמות בסוגריים מתוך פרשנויות קלאסיות ומודרניות על הטקסט), מתוך הספר חוטים פילוסופיים ביוגה של פטנג'לי (הקיבוץ המאוחד, 2010), ספר יפיפה שנדמה לי שלא זכה לתשומת הלב שמגיעה לו, ובו הרהורים פילוסופיים של רוה לצד תרגום חדש מהמקור של הטקסט החשוב הזה. מומלץ מאוד.
(3) Gandhi's Passion: The Life and Legacy of Mahatma Gandhi, Oxford, 2001. את רוב הספר הזה לא קראתי, אבל ממה שקראתי אני יכול לומר שהוא גולש קצת לכיוון ההגיוגרפי.
(4) Oxford, 1997

ועוד משהו קטן: מי שרוצה להתפלש ביתר שאת בהכפשות מרושעות על גנדהי יכול למצוא אותם במאמר הזה – pdf – שפורסם ב- 1983, במגזין Commentary, ואז הכה גלים גדולים. זו אמורה להיות ביקורת של ריצ'רד גרנייר על הסרט "גנדהי", אבל זה הופך למאמר ארוך, מלא בהשמצות, חלקן מבוססות על אמת וחלקן על חוסר הבנה של התרבות ההודית. נותר רק לשאול אם גנדהי היה תובע את גרנייר על דיבה לו היה חי.

ועדכון מהחזית המשפטית: טובלי, לסטר, עו"דינם וכל צוות הבוראים הגלקטי ספגו אתמול מפלה קשה בבית משפט השלום בחדרה. אכן, ניצחון ראשון וחשוב לעבדכם הנאמן ולחופש לבקר את הדרוש ביקורת, וכמובן שפירוט יבוא בהמשך, בע"ה ביום א'. בינתיים רק אומר שדרישתו של טובלי שאוריד את הפרסומים עוד לפני המשפט נדחתה בבוטות על ידי כב' השופטת, ונפסקו לטובתנו 5000 שקלים הוצאות משפט. התביעה כרגע עדיין מתנהלת.

1) שלשום פורסם בניו-יורק טיימס מאמר פובליציסטי של דיויד ברוקס, שקולע לדעתי הרוחנית בדיוק. ברוקס כותב על כך שבעוד שהמדע ככלל מהווה סכנה לכל דת פונדמנטליסטית, הרי שמה שמדעי המוח וההכרה המודרנים מגלים הוא דווקא את המימד הנשגב שבחוויה האנושית. הוא מספר על אנדרו ניוברג (שגם אני כתבתי עליו כאן) שהצליח לזהות "חווית טרנסאדנטליות" במוח, חוויות אותן המוח גם מזהה כאמיתיות יותר מהחוויה היומיומית; הוא מספר על ההכרה של המחקר בכך שאנחנו איננו ישויות קבועות אלא תלויי נסיבות ויחסי-גומלין תמידיים (יענו, אין אני כמהות יציבה); על כך שכנראה יש בנו חוש לחוויות של קדושה; ועל כך שעל פי כל אלה אלוהים מזוהה בצורה המדויקת ביותר על ידי הכוליות הבלתי-נתפסת של החיים כולם. "בדרכים מפתיעות," הוא כותב, "המדע והמיסטיקה משלבים ידיים ותומכים אחד בשני". מה שיוצא מזה, כותב ברוקס, הוא בעצם "בודהיזם טבעי".

אני מסכים בשמחה. ואם יש משהו שמאיר את העתיד בשבילי הן ההתפתחויות הללו, שלמרות שלא (לא, לא) תופסות את כל מורכבותה של החוויה הדתית לסוגיה, בשבילי הן מצביעות על מהותה. עקב בצד אגודל, המדע מצליח לומר בשפה אמפירית את מה שהמיסטיקנים, אם מפשיטים מהם את המטאפיזיקה והתיאולוגיה, אמרו כבר מזמן. זה חשוב, מפני ששפתו של המדע היא במידה רבה אוניברסלית, מובנת לכל מי שמוכן להתבונן בעולם בצורה רציונלית, ומאפשרת רב-שיח בין תרבויות שונות. אבל האם נכון להפשיט מאיתנו כל מטאפיזיקה ותיאולוגיה? זאת שאלה טובה. לדעתי ממש לא – בתנאי שלא ניקח את המטאפיזיקה והתיאולוגיה שלנו כאמת מוחלטת. מה שהמדע מאפשר לנו הוא לראות את הבסיס האמפירי שעליו אנחנו בונים את הדת האידיוסינקרטית שלנו. עם הידע שהבסיס הזה משותף לכולנו אפשר לצאת ולקשט אותו במסורות הפרטיות שלנו, תוך שאנחנו לא לוקחים אותן יותר מדי ברצינות. (ובסופו של דבר כמובן, גם את ממצאי המדע אין לקחת יותר מדי ברצינות.)

למי שקורא כאן כבר זמן מה אולי זכור שהבטחתי לכתוב על ספר חשוב של תומס מטצינגר, מחוקרי התודעה הגדולים בעולם. ובכן, ראיינתי אותו, על הספר ועל דברים אחרים, ואני כבר שלושה חודשים מחפש אכסנייה לראיון המעולה הזה, בו הוא אומר דברים דומים לאלה שפורסמו בניו-יורק טיימס. זה נושא חשוב ורלוונטי מאוד לדעתי, אבל אני פשוט לא מוצא לו במה. אז או שלא כתבתי טוב, או שהעורכים חושבים שזה לא מעניין את קוראיהם. ואל דאגה: ברגע שאתייאש אביא את הדברים לכאן.

2) בקובץ ה- pdf הבא תוכלו למצוא את המאמר Trading in the Enlightenment for the New-age של Catherine Liu (מתוך The Common Review), והכוונה כמובן היא ל"נאורות", לא ל"הארה". ליו מותחת ביקורת מלומדת על רוח ה"הכל הולך" של הניו-אייג', מבכה את חוסר הביקורתיות של ההמונים וחוששת לעתיד הדמוקרטיה במצב שכזה. היא מזהירה גם מפני חדירת הלכי הרוח הללו לאקדמיה. מאמר רציני שכתוב היטב.

3) אפי פז שלח אלי לינק לבלוג שנראה חביב ביותר: הוא מציע קבצי טורנט להורדה של כל מני סרטים רוחניים. בבקשה.

4) הטיים בקצרה על כנס היוגה הבינלאומי במייסור. 

5) מאמר מגזין של הניו-יורק טיימס על לואיס היי, מאושיות ראשית הניו-אייג' (הדבילי) האמריקאי.

6) סוזן סלקמור בהספד יפה לד"ר אלברט הופמן, מגלה הל.ס.ד.

7) ראיון חביב עם קן וילבר. דת, מדע, אינטגרלי, שמינטגרלי. והנה וילבר בקטע נאה שפורסם בבלוגו, בו הוא קורא לנו להבין שההכרה אינה בתוכנו, אלא אנחנו בתוכה.

8) תלמידי אנדרו כהן (אולי לרגל ביקורו בארץ) העלו שתי שיחות ארוכות שלו לרשת. בשיחות שוטח כהן את התיאולוגיה האבולוציונית שלו. אני ממליץ על השיחה השנייה, שנדמה לי שהיא קצת פחות פשטנית. וכן, בהזדמנות אנסה לכתוב משהו עליו.

9) חשוב לי להביא את הדברים הללו לכאן: סיפור התאבדותה של מיתר שרף, בתה של אשה ששקועה בהזיות רוחניות.

10) Faith Fighter הוא משחק מחשב מבדר ביותר, בו עלינו לגלם ישות שמימית מסויימת (אלוהים, ישו, הבודהה, גנש, מוחמד או בודאי (לא יודע מי זה אמור להיות)) ולהחטיף מכות רצח לכל הישויות השמימיות האחרות. מי שמנצח את כולם עולה לשלב באחרון בו הוא מתמודד מול… טוב, זאת הפתעה. לכל דמות יש כוחות מיוחדים והמשחק כולו מבדר וטוב להוצאת אגרסיות רוחניות. כל התמונות ברשימה הזאת משם.

11) עוד לא ראיתי אותו, אבל התפרסם ראיון קצרצר איתי בגליון האחרון של "חיים אחרים". אני תוקף את כל השיגעון האפוקליפטי/משיחי של 2012.

12) אחרון חביב: למטיף אמריקאי נוצרי יש מה לומר על הביטוי התנ"כי "משתין בקיר".

כמו שרוָולים, צמחונות או חשיש, "אוטוביוגרפיה של יוגי" מאת יוגאננדה פרמהנסה הוא תחנת תרבות בחייו הרוחניים של כל ניו-אייג'יסט ראוי לשמו (הסניאסי). הספר, ששימש כאחד הגשרים העיקריים להפצת (ואף יצירת) ההגיון הרוחני של היוגה במערב, יצא בניו-יורק ב- 1946 והיה תוך שנים מעטות לרב-המכר עולמי היסטרי, סוחף אחריו המונים, הופך את מחברו למורה היוגה המפורסם בעולם, משפיע על מורים רוחניים (אדי דא) ועל אמנים (ג'ורג' הריסון התעקש שהמחבר ומוריו יופיעו על עטיפת "סרג'נט פפר") ונחשב עד היום לקלאסיקה רוחנית ראשונה במעלה. הוא תורגם לשמונה עשרה שפות, ועכשיו סוף סוף גם לשפת הקודש. התרגום, אני שמח לומר, טוב.

אבל איך בכלל הופך ספר עב כרס המספר את סיפור חניכתו ל"מדע היוגה" של גבר הודי צעיר, ספר עמוס להתפקע בסיפורי ניסים ונפלאות שאת המתונים שבהם אפשר בקלות להפוך לסרט דיסני מוצלח, איך הופך ספר כזה ללהיט עולמי ענק, ואף מצליח להיכנס לסיליבוסים של כמה וכמה קורסים אוניברסטיים? כפי שנראה, פעמים רבות מה שנראה כנס בלתי אפשרי מסתיר תחתיו הסבר פשוט והגיוני.

למעשה, אם תחילת המאה העשרים ואחת מתאפיינת בהתעניינות גוברת והולכת של עשירי אמריקה בתורת הקבלה, הרי שתחילת המאה העשרים סימנה את הפנייה מזרחה, בניסיון לדלות חוכמת חיים ועונג מהודו ואוצרותיה. רק בעשרות השנים האחרונות ניתן לחוש האטה בהתלהבות האדירה איתה קיבלה ארה"ב את מגוון זרמי ההינדואיזם, ובראשם היוגה. כעת מערכת הספירות וצירופי האותיות העבריות מחליפים את האסאנות, הפרניאמה (תרגילי הנשימה), וההבטחות לסידהי (כוחות על-טבעיים) שהיו הלהיט בקרב המחפשים הרוחניים של אמריקה משך כמעט מאה שנה. היוגה עצמה כבר מזמן נפרסה, נארזה מחדש ומשווקת כתרגול אקרובטי בעיקרו השומר על בריאות הגוף, והתנועות הניאו-הינדיות הגדולות, שהביאו את בשורתם לחופי קליפורניה השוקקים, מושכות הרבה פחות חברים חדשים, אם בכלל.

שגרירי היוגה

לא מזמן כתבתי על חלוץ הניו-אייג' ההינדי, סוואמי ויווקאננדה, שהגיע בסוף המאה התשע-עשרה לשיקגו ומשם שטף את אמריקה בגרסה הכוללת-כל, הסוציליסטית וניאו-אדוויטית שלו להינדואיזם. ויווקאננדה היה זה שעשה יותר מכל אחד אחר לפופולריזציה של היוגה, בהוציאו ספרים שפישטו את התורה וחילקו אותה, כדרך המערב לתתי-זרמים ומתודות ליניאריות, ובהרצאות ההמוניות שלו לאורכה ולרוחבה של ארה"ב. הוא גם היה מהראשונים שגייסו את התובנות הנון-דואליסטיות כדי לזלזל, אם לא ממש לבטל, חלקים גדולים מהמסורת ההינדית, כולל החלוקה לקאסטות או הדיאטה הצמחונית. מלא אנרגיה וטוב-לב, הוא הסביר לאמריקאים שכל הדתות, גם אם שונות בדרכי הביטוי שלהן, מדברות ממילא על אותה מטרה עליונה: איחוד מלא בין הנשמה לאלוהות האחת. ההינדואיזם פשוט מדבר על זה יותר בברור, הוא טען. אמריקאים רבים נטו להסכים. (אני רוצה לציין שאני לא רק מכבד אלא אוהב את ויווקאננדה. הוא היה אדם גדול, אבל אדם.)

צעד אחד מאחורי ויווקאננדה הגיע יוגאננדה, ולקח את העניין גם צעד אחד קדימה: בעוד שהראשון הציג דרך רוחנית שעמדה על האחדות השלמה של האדם עם האלוהות, ומצד שני הדגישה את ההכרח במעורבות חברתית עמוקה, הציג יוגאננדה דת תיאיסטית, בה האל (והאלה – הוא היה בנגאלי, דָבֶק של קאלי) קיים כישות נפרדת, ושתפקידנו, דרך תרגול היוגה, הוא להגיע לחוויה עמוקה של "תודעת אלוהים". צידה השני של דרכו של יוגאננדה היה דגש רב על כוחות מיוחדים (ריפוי מחלות, ריחוף במקום, אפילו תנועה במהירות האור) שהיוגי יכול לפתח בעקבות התרגול. במילים אחרות, בעוד ויוקאננדה פנה היישר אל שכלם של האמריקאים, יוגאננדה פיתה את דמיונם, ועורר את נטיות הלב הכמהות לקשר אישי עם האלוהות.

(אגב, אחרי יוגאננדה הגיעה לארה"ב תנועת היוגה-העממית השלישית מהודו. הלא היא תנועת "החיים האלוהיים" של שיווננדה – צריך פעם לתת את הדעת לאדיקות הכמעט פנאטית בה היוגים מצרפים את הסיומת "אננדה", כלומר עונג, לשמותיהם הנזיריים. האם עונג הוא הדגל הגבוה ביותר על התורן הרוחני ההינדי?)

האיש, מפעיליו ופועלו

יוגאננדה נולד ב- 1893, למשפחה הינדית אדוקה בצפון הודו. בגיל 17 כבר מצא את הגורו שלו, שרי יוקטשוור, נצר לשושלת קצרה אך מיוחסת של מורים רוחניים, המתחילה לא פחות מאשר עם באבאג'י האגדי, האווטר הצעיר-לנצח שעל פי חסידיו מיטיב עם האנושות מזה כמה אלפי שנים, ושההוראה לצאת ולהפיץ את התורה במערב באה, על פי עדותו של היוגי שלנו, הישר מפיו בן-האלמוות.

כמה מילים על אותה תורה: פטנג'לי הגדול משתמש במונח "קריה יוגה" בסוטרות המפורסמות שלו, אבל בזמננו הטכניקה ידועה רק מזמן חייו של להירי מהאסיה, הגורו של שרי יוקטשוור, שהוא כאמור הגורו של יוגאננדה (מהאסיה, אגב, היה בעל משפחה ועבד למחייתו). המדובר בטכניקה המשתמשת בנשימה ובריכוז כדי ליצור מודעות מוגברת לתחושת הקיום עצמו (יחד עם כל מני משחקי פראנה בצ'אקרות), ובהתאמה לנתק את המודעות מקלטי החושים. הטכניקה מתמחה, אם כן, בכניסה לטראנסים מענגים למיניהם, אם כי יוגאננדה מדגיש שהמטרה העליונה היא להיות דבק במוחלט תוך כדי קיומם של חיים פעילים. הדרכים אל המטרה הזאת רבות, אבל הקרייה יוגה היא על פי טענתו "דרך הסילון" אל האלוהים.

ב- 1920, אחרי עשור של אימונים תחת הגורו שלו, נחת יוגאננדה בארה"ב והחל להרצות, ללמד ולכתוב. הוא הקים את ה- Self Realization Fellowship (להלן: SRF) וניבא שהכנסייה שלו, המוקדשת כמובן לכל הדתות והמדגישה את זהות המסר של ישו וקרשינה, תכניס במהרה תחת כנפיה את אמריקה כולה. זה לא קרה, אבל יותר מחמש מאות מרכזים וקרוב למאה אלף תלמידים זה לא רע בכלל בשביל יוגי צעיר.

באבאג'י האגדי. ציור של יוגאננדה. באבאג'י הוא הגורו של להירי מהאסיה.

להירי מהאסיה. כאמור, בעל בית שהביא את שיטת הקריה יוגה לידיעת העולם, לכאורה על פי הוראותיו של באבאג'י. היו לו תלמידים רבים, ביניהם שרי יוקטשוור.

שרי יוקטשוור, הגורו של יוגאננדה.

מפגשים מהסוג ההודי

אבל סיפורו של יוגנדה הוא למעשה, וביותר מדרך אחת, סיפור האוטוביוגרפיה שלו, שכן אין ספק שחלק מהפופולריות העצומה לה זכה באה בעקבות הפיכת ספרו, "אוטוביוגרפיה של יוגי", לרב מכר עצום. הספר מלקט בתוכו, בנוסף לסיפור חייו של היוגי הצעיר, גם מעשיות שונות ומשונות על מני קדושים הודים ועושי נפלאות אותם פגש המחבר בדרכו לתודעה קוסמית. הקורא המערבי שפותח את הספר צולל דרכו הישר למים העמוקים של האוקיאנוס ההודי, ובעל כורחו בולע כמויות נכבדות מהפאר הפנטסטי והפנטזיות הפרועות של הודו האגדית.

יש בו הכל: קדושים המופיעים בשני מקומות באותו זמן, מסעות במימד האסטרלי, עושי ניסים הקמים ומקימים לתחייה, ושיחות פנים אל פנים עם האלה קאלי. המהדורה הראשונה הופיעה כאמור ב- 1946, וארה"ב של סוף מלחמת העולם ותחילת המלחמה הקרה היתה כנראה זקוקה מאוד למסר ששילב קריאה לאחדות עולמית תחת האל, עם גישה שהתיימרה לפרגמטיות מדעית אבל שהדגישה דווקא את הנסיקה למחוזות אחרים מופלאים.

אבל הספר גם כתוב היטב, וקשה שלא למצוא בו עניין. יוגאננדה מתגלה בו כאידיאליסט אמיתי, כן, נעים ובעל חוש הומור. כך או כך, הספר הפך ללהיט, ואיתו תנועתו של היוגי. שורותיה תפחו מאוד ואף התהדרו, כמקובל, בסלבס הכמהים לרוח (גרטה גארבו, אחר כך אלביס). תוך זמן קצר הגיע הספר גם לאירופה ותורגם לשפות רבות. רק עתה הוא תורגם גם לעברית.

התרגום הוא מהמהדורה הראשונה, וזה חשוב, שכן הספר יצא ביותר מתריסר מהדורות שונות. הסיפור הוא כזה: יוגאננדה עצמו, מאוּשָר (ויש לצייין, לא מעט מדושן) מהצלחתו בנכר, לא הספיק להינות זמן רב מתהילתו: ב- 1952, בהיותו בן 59 בלבד, הוא נכנס למהאסמאדהי (כלומר, על פי הדוח הרפואי, חטף התקף לב אחרי שסיים הרצאה, ומת). גופתו, אגב, מתוך נאמנות מובנת לאתוס היוגי, שימרה עצמה ולא הראתה סימני ריקבון עד הקבורה, שלושה שבועות אחרי המוות.

ייתכן שיוגאננדה היה באמת בנאדם מיוחד, אבל אחרי מותו התנועה שהקים (מתוך נאמנות מובנת לאתוס של כל דת ממוסדת) הסתאבה והפכה מושחתת. במהדורות הבאות של הספר הכניסו מנהיגי ה- SRF שינויים מעטים, שהלכו והתרבו עם כל מהדורה. ולא מדובר בתיקוני הגהה: ציטוטים מפי אנשים שונו, הערות הומוריסטיות של יוגאננדה הושמטו, ואפילו אחד מאחד-עשרה העקרונות הבסיס שלו ("הקמת קבוצות חברתיות בעלות אופי רוחני") בוטל במפתיע. לא רק זה: בעוד שבמהדורה הראשונה כותב יוגאננדה שאת החניכה לקריה יוגה יש ללמוד מקריה יוגי מומחה, במהדורות הבאות "הוא" כבר קובע שרק יוגי המוסמך על ידי תנועת SRF מלמד קריה כדת וכדין. במקום אחר המילים המציינות שהיוגה אמורה "להינתן בחופשיות" (או בחינם: freely) נמחקו כליל. קל להבין מהו המניע העומד מאחורי השינויים.

Self-Realization Fellowship Church  v.  Ananda Church of Self-Realization

אך לא אלמן תלמיד היוגה, ואולי הנס הגדול ביותר שקשור ביוגאננדה הוא שבשל טעות טכנית טיפשית של האגודה (ומאבק משפטי בינה לבין אחת מבנותיה הסוררות – ראו תת-כותרת שמזכירה לי סצנה מעולה מ"בראיין כוכב עליון") אין כיום זכויות יוצרים על המהדורה הראשונה של הספר, וכך מילותיו המקוריות של יוגאננדה אכן חופשיות – כן, אפשר גם לקרוא את כל הספר ברשת. בכל מקרה, מי שלא כולל בתרגולת הרוחנית שלו קריאת עשרות אלפי מילים ממסך המחשב, לא יתאכזב מהמהדורה העברית. אין כאן את הזלזול המוכר כל כך של הוצאות הספרים בחוש האסתטי, או באינטליגנציה, של המחפש הרוחני הממוצע, והתרגום, העריכה וההפקה מכבדים הן את הספר והן את הקורא.

אוטוביוגרפיה של יוגי, מאת פרמהנסה יוגאננדה, תרגום שחר לב (דיויה), עריכה יסמין הלוי, הוצאת אבן חושן.

הנה סרטון בו יוגאננדה מחתן זוג ונושא דרשה רוחְנית קצרה:

והנה סרטון בו יוגאננדה מסביר על יוגה ושינה, ובסופו לכאורה עומד להיכנס לסמאדהי. האמת שכאן הוא נראה מגוחך ביותר ושרלטן לחלוטין:

[המאמר עלה באנרג'י בגרסה מעט מקוצרת. הנה פרק 14, "חווית תודעה קוסמית", מתוך הספר בעברית]