הפסקאות הראשונות של ספרו של קרליבך, הודו: יומן דרכים מביאות את נקודת מבטו אל מול הים האנושי של רחובות ניו-דלהי. בלשונו הזהב מתאר קרליבך איך

זורמים, סואנים ראשים לאורך המדרכה, על פני הגן הירקרק, מתחת לנוף התמרים. נוהרים ראשים זה אחר זה, זה ליד זה, בשטף רחב, בקצב אחיד. ראשים אשר עורם שחור כשחור הלילה וראשים שחומים בצבע הקפה, ראשים כשוקולדה, כקקאו, כתה חריף, כתה קלוש, ובהירים לחלוטין, ראשים חשופים לאור השמש וראשים מוצלים בצל מטריות שחורות, ראשים מגולחים לגמרי, למחצה, לשליש, לרביע.

המשפטים האלו עלו בדעתי בברקלי. לא שאפשר להשוות את הצפיפות כאן לזו שבהודו כמובן, רחוק מאוד מכך, אבל גם כאן מזדמנת איזו עמידה מלאת פליאה לנוכח נהר האנשים, התבשמות בגיוון והתרשמות מוקסמת ממלוא הספקטרום. וכאן הגיוון הוא בראש ובראשונה אתני. לבנים, שחורים, היספנים, ערבים, פרסים, הרבה מאוד סינים, ויאטנמים, קוריאנים, יפנים. וכן, כמובן גם הודים. הרחובות צבעוניים והלשונות מתבוללות האחת באחותה. לו הייתי יודע להבדיל בין מנדרינית ליפנית הייתי יכול לדווח כמה שמעתי מזו וכמה מזו.

והעסקים. מסעדות הודיות, סיניות, מעדניות ויאטנמיות, מזללות תאילנדיות, מקסיקניות, מזרח-תיכוניות. בין נהגי המוניות שפגשתי היו פקיסטנים, אפגנים, אירנים, טיבטים. באופן מוזר זה תורם להרגשת הבייתיות. כשכולם זרים מרגישים לא כל כך זרים. האם הארץ הזאת פחות שלי מאשר של כל אחד אחר? טוב, פחות משל מי שחי כאן כבר כמה דורות אני משער. אבל כל כך רבים הגיעו לא מזמן. הניו-יורק טיימס בדיוק הביא נתונים על העלייה העצומה בזרים שבאים בכלל ואלו שבאים מאסיה בפרט. מסתבר שבעת הזאת שיעור אוכלוסיית אלו שלא נולדו בארה"ב היא הגבוה ביותר מאז 1910. 13.7%, שהם 44.5 מיליון איש. בין המהגרים, מוצאם של 41% מאסיה, 39% נולדו בדרום אמריקה. בהתחשב בכך שמאסיה טסים לא מעט ומדרום אמריקה אפשר פשוט לחצות את הגבול, אלה מספרים מרשימים.

 

 

לבן הוא צבע

בשבועות האחרונים רץ כאן הסרט Crazy Rich Asians (רום-קום מלבבת העונה, כמו שאומרים, לכל כללי הז'אנר) ועורר שיח מעניין על מקומם של יוצאי אסיה בהוליווד בפרט ובארה"ב בכלל. שובר קופות שמוותר לחלוטין על שחקנים שאינם מן המזרח הרחוק מסמן איזה צעד. חניכה. אולי בארצות הברית הופעה בסרט הוליוודי פופולרי שקולה לשירות בגולני בישראל. יותר מאשר תהילה, זה איכשהו מסמן את ההפך הפרוזאי: הנה כי כן, גם הם Everyday, run-of-the-mill, honest-to-God Americans.

באופן ספציפי מקומם של יוצאי אסיה באזור שאני גר בו ללא ספק נרחב. שכונות שלמות בסן פרנסיסקו, למשל, נרכשו על ידי דיירים שבמקור מסין, כולל הסבת מבנים לכדי אולמות דים סאם ענקיים. ב-San Francisco Chronical נכתב כדרך אגב בשישי לפני שבועיים ש"שליש מהעיר אסיאתי". בעיר שרק לפני שישים שנה המתח העדתי המבעבע בה היה (מלבד בין שחורים ללבנים כמובן) בין אירים-קתולים לרוב הפרוטסטנטי, זה שינוי עצום. גם בעל הבית שלנו בברקלי במקור מסין.

נראה שאוניברסיטת ברקלי מביאה את התופעה לכדי מיצוי מלא. לא פחות מ-40% מהסטודנטים לתואר ראשון, כך נאמר לי, הם יוצאי אסיה. חלקם אזרחי ארה"ב כבר דור שני ושלישי, חלקם הגיעו רק לעשות תואר באוניברסיטה הציבורית הטובה בעולם. זו כמות עצומה שנוכחותה כמובן מורגשת בקמפוס. אפילו לקורס שלי על מיסטיקה יהודית הגיעה סטודנטית מסינגפור.

חשבו על העיר ועל הקמפוס: אם ניקח בחשבון גם את ההיספנים והשחורים נגלה שלבנים הם קבוצה גדולה, אבל הם אינם הרוב. האקלים כאן כמובן פלורליסטי במיוחד וחוגג diversity ו-ethnicity ורב-תרבותיות, אבל העיר משנה את פניה. תהיה זו תמימות לחשוב שזה לא מפריע לאיש, ואטימות לחשוב שמי שזה מפריע לו זה רק משום שהוא גזען.

בית הספר הציבורי של הבן שלי נבחר עבורנו על ידי העריה – אי אפשר להחליט בעצמך לאיפה לשלוח את הילד. המוסד החינוכי נבחר בכוונה רחוק יחסית מהבית שלנו, באזורים שמשורטטים במיוחד כך שהם כוללים רחובות ממעמדות כלכליים שונים. אינטגרציה כמדיניות. בכיתה שלו ציירו באחד הימים פורטרט עצמי. הילדים התבקשו כחלק מהעניין לבחור צבע שאיתו יציירו את גון עורם. גם הלבנים בחרו במיני ורוד או בז' או אוף-וויט – איש לא השאיר את הדף "נקי" או "נייטרלי". לכל איש יש צבע שנתנו לו אביו ואמו ושנתנה לו הרב-תרבותיות.

לא כוחות

במבט שני ושלישי מתחילים גם להבחין בדפוסים מובהקים בכל הנוגע לחלוקת התפקידים. בפשטות, נותני השירותים הם לא הלבנים. הם היספנים, הם שחורים, הם יוצאי אסיה. ללבנים רוב הכסף, רוב המשרות הבכירות והכוח הפוליטי. ויש גם גבולות לא מספיק מטושטשים של סגרגציה עירונית. שכונות של לבנים, ,שכונות של שחורים, שכונות של היספנים. זה לא חד משמעי כמובן ויש יוצאים מהכלל, אבל זה גם ממש לא בלתי נראה. החלוקה היא קודם כל כלכלית – ללבנים פשוט יש יותר כסף ויותר כסף מאפשר לחיות במקומות מסוימים – אבל זה לא רק כלכלי. נראה שליוצאי סין בסן פרנסיסקו שציינתי קודם, למשל, יש מספיק כסף לחיות איפה שהם רוצים באזור (ובל נשכח שמדובר באחת הערים היקרות בעולם) והם בוחרים לחיות יחד, כלומר מקימים מעין קהילות מקומיות. כך גם קבוצות אחרות. לעיתים הסגרגציה היא וולנטרית, לעיתים בלית ברירה. ובעניין אחרון זה יש עוד ללא ספק דרך לעשות.

יהודים לא חיים יחד. אין כאן רחובות או שכונות של יהודים (כפי שיש בברוקלין למשל). זה קשור לכך ששיעור החרדים כאן קטן עד לא קיים, וגם אורתודוקסים אין הרבה. זה קשור גם לכך שיהודים רוצים להיות כמו כולם ועם כולם. מסתבר שאפשר לא רק להוציא את היהודים מהגטו אלא גם את הגטו מהיהודים. כמובן שגם המראה החיצוני הבסך-הכל-לבן מאפשר אינטגרציה פשוטה יחסית. אבל בכל הנוגע לרבים מהאחרים ההיררכיה על הספקטרום משתמעת מתנאי החיים, והם משתמעים ממנה. זורמים, סואנים ראשים לאורך המדרכה, על פני הגן הירקרק, מתחת לנוף התמרים. לכל אחד מקומו. אבל גם ההזמנה התיאורטית, ולפעמים ממשית, לעבור קדימה בתור. המתח בין היומרה לניידות למציאות המקובעת לפעמים גדול מדי.

דת המהוגות

החבלים המחזיקים יחד את ערימת הזרדים השונים כל כך האלה, המסגרת המסוגלת לעצב גיוון כל כך גדול לכדי חברה מתפקדת, הם הדת האזרחית האמריקאית. לא בדיוק זו שדיבר עליה רוברט בלה במאמרו הקלאסי מ-1967, כלומר אוסף האמונות, הסמלים והטקסים שמתייחסים ליסודות המקודשים לקולקטיב האמריקאי – הרפובליקה, החוקה, הנשיאות – אשר משתמשים באל ובאמונה באל באופן מונותאיסטי-גנרי, פוסט-נוצרי, ומהווים מסגרת משמעות מאחדת עבור האומה. כוונתי לדת האזרחית כפי שתיאר אותה הסוציולוג המבריק John Murray Cuddihy.

בספרו No Offense: Civil Religion and Protestant Taste (1978) מסביר קדיהי שהדת האזרחית בארצות הברית היא קודם כל דת ה-No offence, כלומר דת ההתחשבות, המהוגנות, הגניאליות, ה-amiability, ה-cordiality ועוד כמה מילים שאין להם תרגום בעברית. "המערכת הטקסית הזאת מדריכה אותנו כיצד להימנע מתוקפנות דתית כלפי אחרים, בדרך בה ניתן להיות, באופן דתי, לא תוקפניים דתית", כותב קדיהי. "תוקפנות דתית", כלומר השימוש הבוטה בהבדלים דתיים כדי להחצין היררכיה (הדת שלי עליונה על שלך) או כדי לבטא קהילה סגורה (אני מחשיב כבני אדם/כנושעים רק את חברי הדת שלי). אלה אסורים בארצות הברית, הם מה שנקרא Frowned upon. אבל אותה מערכת, ששורשיה אולי במתחים הדתיים בין החלוצים בעולם החדש וברצון העז לא לשכפל את האלימות האירופאית שממנה ברחו גם באמריקה, משמשת כיום להחלקת לא מתחים דתיים אלא עדתיים.

שכן מה עושה אותה דת אזרחית אם לא הופכת כל אדם זר לאזרח מקביל ושווה במסגרת המרחב הציבורי המתוקן-מהוגן, כלומר הפרוטסטנטי? Good morning sir, Of course sir, How are you doing today?, You have a good one! כו' וכו' וכו', בכל מקום, בכל בית עסק, ואפילו בפגישות אקראיות ברחוב או בעמידה בתור בסופר. כך שוברים היררכיות, מכבדים כל אדם באשר הוא אדם, הופכים את שני המשתתפים בדיאלוג הקטן הזה לעמיתים, לשותפים בקוד אזרחי מאוחד. החיוכים המעושים שישראלים הופכים באופן נמהר ומתנשא למקור לחשד וחוסר-אותנטיות ("הם מפלסטיק") אינם אלא הטקסים הבסיסיים של הדת האזרחית האמריקאית, הדת שהופכת את כולנו לבורגנים טובים.

גם את האסיתים וההיספנים והערבים. כי מי שלא משתף פעולה הופך עצמו בכך לדוחה ודחוי, לגר שאינו מבין את שפת המקום, ואף גרוע מזה, לפרסונה נון-גרטה. המר את דתך לדת האזרחית האמריקאית או היה כופר וזכה לנידוי. כך שהצורך בקונברסיה מהירה ברור לכולם. ואכן, נהג ה-uber הפסקיסטני, הקופאי האפגני, סוכן הרכב הטיבטי (אגב, אחלה בנאדם, מומלץ למי שצריך באזור), איש העסקים הלבנוני-נוצרי העשיר, המלצרית הנפאלית, סוכן הסלולרי השחור (שמתברר שהוא בכלל יהודי), בעל הבית הסיני, רופא המשפחה ההודי – כולם קיבלו על עצמם את הקרדו האמריקאי, את הדת האזרחית. One nation, under God.