יורגן הברמס

בשולי פרשת אלון, יורגן הברמס מכריז על העידן החדש ועוד כמה תופינים למשלוח המנות

הרב אלון במגדל בשבוע שעבר (צילום: יגאל לוי)

1. לפני כמה ימים חזר טייגר וודס ממלכודת החול שבה הוא התחבא בשבועות האחרונים וביקש סליחה על מעשיו. למרות שהוא הזכיר את אמונתו הבודהיסטית (ואמר שהיא מלמדת ש"חיים אתיים הם חיים עם פחות סבל") ההתנצלות הפומבית שלו היתה תפורה בדיוק על פי כל כללי הטקס של הדת האזרחית האמריקאית, שמושתת כמובן על סקרמנט הווידוי הנוצרי: חטאת, אתה מכיר בכך, מתוודה על כך, מתנצל על כך, מביע צער על הכאב והאכזבה שגרמת למשפחתך ולמעריציך/בוחריך, פונה לכוח עליון שיפרוס עליך את חסותו, ומבטיח שזה לא יקרה שוב. וזהו: אתה נקי. עבור ב"דרך-צלחה" ואסוף 200 שקלים להמשך.

אצלנו, וזאת למד ביבי כשניסה ב- 1993 למהר ולהתוודות בטלוויזיה על בגידתו בשרה, זה פשוט לא עובד. אנחנו לא מתרשמים מוידויים טלוויזיונים, וממילא אין בוידוי די כדי לנקות אדם מאשמה. במסורת הדתית שלנו לא מתוודים כיחידים על חטאים שעשינו, אלא מתוודים כקהילה על חטאים שלא עשינו ("אשמנו, בגדנו"). זה קורה פעם בשנה, זה מלווה בצום ותענית, וזה בהחלט מספיק. בשאר הזמן תנו להיות בני אדם. ובני אדם לפעמים חוטאים.

הרב אלון, אם כן, לא התוודה ולא התנצל. הוא לא הכחיש את מעשיו, אבל גם לא אישר. הוא דיבר על האמת שתצא לאור במהרה, על תורת רבי נחמן ועלכך שיש לראות הכל לטובה. מוטי פוגל נתן בבלוגו ניתוח מצויין על ההתבטאויות במקרה הזה, ועד כמה היא מזכירה את הפורמט הקבוע של הרטוריקה הסרוגה: ירידה היא תמיד לצורך עליה, אין חזרה מהגאולה וכל מה שנראה כבעיה הוא בעצם חבלי משיח שרק מסמנים את בוא הלידה.

"מתוך המשבר הנוכחי תצמח שמחה הרבה יותר גדולה, עשייה, בניין תורה ואהבה" אומר אלון, ומתכוון לכך שהמציאות הנוראית כביכול היא טובה למעשה, שמעשיו המכוערים הם בכלל חלק מהתוכנית האלוהית, ושבקרוב מאוד כולנו נצחק על זה בפה מלא יין משומר ושור הבר. אולי מכאן גם שואבים חלק מהמהללים את פעילות "תקנה" מהמגזר את ברכותיהם: השקר שנחשף רק חשף בעצמו אמת אדירה הגדולה אף ממנו, ואלון הוא כמו חיסון נגד שפעת: קצת כואב, אבל רק מחזק אותנו. בכלל, חסד עשה לנו הקב"ה שנתן לנו את הרב מוטי כדי שיאיר דרכו את יושר דרכינו, אדר הוא חודש ה"נהפוך-הוא", גאולה שלישית אין לה הפסק וכולנו, נרצה או ניגרר לשם צועקים ובועטים, בדרך לתיקון עולם במלכות שדי.

לכן לא שמענו מאלון וידוי והתנצלות, וכנראה גם לא נשמע. אבל עם כל חוסר הנוחות (המוצדק) שזה משאיר בנו, יש כמה דברים חשובים שצריך לומר על כך: ראשית, ברמה המעשית, חשיפת אלון על ידי "תקנה", גם אם באיחור, היא אכן מעשה אמיץ והפגנה של יושרה וקריאת כיוון. כלומר כן, אלון נתן להם כאן הזדמנות פז להוכיח מנהיגות, והם לא פיספסו אותה. אך חשוב אף יותר מכך: כפי ששמעתי מידידי אסף זיידרמן השבוע, הדבר מסמן בעצם את ניצחונה של החברה האזרחית על הממסד הרבני, שכן גוף שאין לו תוקף הלכתי כפה על רב את סיום הוראתו. בחברה החרדית זה לא היה יכול לקרות.

שנית, ברמה התיאולוגית, ראיית החטא כחלק אורגני מהחיים, כמרכיב הכרחי בדיאלקטיקה של הגאולה, היא ראייה מתוחכמת הרבה יותר, ולדעתי נכונה הרבה יותר, מהראייה הנוצרית על פיה החטא הוא הפגנה של רוע ומשהו שיש להיפתר ממנו מהר ככל האפשר. כי הרי זה מה שעושים הוידויים הפומביים האלה: מוציאים את החטא החוצה ומעמידים אותו מהר מול הקיר כדי לטווח בו בצרור התנצלויות, להרוג אותו ואז לקבור אותו. ההבנה שהחטא עצמו, הגם שהוא לא רצוי, הוא חלק מהותי מאבני הבניין של החיים, שהוא יכול להיות הזבל ממנו צומחים עצי פרי, שהוא באמת גם חלק מהתוכנית האלוהית, היא הבנה שלמה הרבה יותר, עוטפת ומכילה הרבה יותר, נון-דואליסטית הרבה יותר, ולדעתי אמיתית הרבה יותר.

2. האם זה ייתכן? ידיעה בג'רוסלם פוסט מספרת על כך שמכון הרטמן בירושלים פותח תוכנית להסמכת רבנים שבה תוסמכנה גם רבניות! האם, אם כן, האורתודוקסיה הולכת בדרך שסללו עבורה התנועה הרפורמית והתנועה הקונסרבטיבית – ועוד בימי חיינו?!? ואם כן, איך זה שאין לכך התייחסות בתקשורת? על פי הידיעה אומר הרב דניאל הרטמן (בנו של הרב פרופ' דוד הרטמן) ש"ההבחנה הקלאסית בין גברים לנשים כבר אינה רלוונטית", ועל כן שהתוכנית תציע מסלול של ארבע שנים, שיכלול לימודים לתואר שני + הסמכה לרבנות, ויהיה פתוח לרפורמים, לקונסרבטיבים, לרקונסטרוקציוניסטים ולאורתודוקסים. ולאורתודוקסיות.

הרב אבינר בתגובה: "זה משפיל לומר לאישה שלא יכבדו או יעריכו אותה אלא אם כן היא תאמץ תואר של גבר", אבל על פי הידיעה הוא בכלל מודאג יותר מהאפשרות שבתוכנית יפגשו אורתודוקסים את בני התנועות האחרות: "ללמוד תורה זה כמו להתחתן. […] ללמוד תורה עם חילוני מותר, אבל ללמוד תורה עם רפורמי או קונסרבטיבי זה בעייתי, כי הם לא מאמינים כפי שאני מאמין. אין להם יראת שמיים". תמיד אפשר לסמוך מתק שפתיו של הרב אבינר.

אבל כמו שאמר אלוהים לאברהם: הכצעקתה? כנראה שלא לגמרי. הרב חביבה נר-דוד, אחת הנשים היחידות בעולם שכבר הוסמכו לרבנות על ידי רב אורתודוקסי, אומרת שזה צעד חשוב בכיוון, אבל שמכון הרטמן עוצר בחצי הדרך, כי הם לא הולכים לכנות אותן בתואר "רב". כפי הנראה בוגרי התוכנית יכונו "רבנים-מחנכים", ויעבדו בבתי ספר בארה"ב. לכן אולי גם מוסיף הרטמן ש"מסלול הסמיכה הזה לא בנוי על פי הלימוד הקלאסי של ההלכה, אלא על היכולת להעביר את הרעיונות המרכזיים של היהדות בצורה משמעותית ומעוררת השראה לדור הבא של בני הנוער". כלומר לא החוק הוא העיקר, אלא

האהבה. נקווה בכל אופן לשילוב מוצלח בין השניים.

הברמס

3. ראיון (שימו לב ללינק שם לקובץ pdf ובו הראיון המלא) מזין עם יורגן הברמס תחת הכותרת:

A POSTSECULAR WORLD SOCIETY?

ON THE PHILOSOPHICAL SIGNIFICANCE OF POSTSECULAR CONSCIOUSNESS AND THE MULTICULTURAL WORLD SOCIETY

בהחלט. כמה דברים מעניינים בו:

  • הברמס מציין שהטקס הדתי הוא מקור לסולידריות חברתית שמוסר הנאורות של כבוד ושוויון לכל לא יכול לספק.
  • לעומת זאת הוא קובע ש"אזרחים חילוניים לא יכולים ללמוד דבר מתורות פונדמנטליסטיות שאינן מסוגלות להתמודד עם עובדת הפלורליזם, [ו]עם הסמכות הציבורית של המדעים". שיספר את זה למדען הראשי (האידיוט) של משרד החינוך.
  • הוא קובע שהפילוסופיה היוונית הקדומה (הוא מזכיר את אפלטון, פיתגורס ואמפדוקלס) היא דרך לישועה אישית, ובכך היא מקבילה לדתות המזרח. נדמה לי שטענתי כך פה ושם.
  • הוא מאבחן מה היה מיוחד ב-Axial Age, אותה תקופה פורייה שבה פעלו רבים ממייסדי הדתות והפילוסופיות שאנחנו מכירים היום (הבודהה, מהאווירה, מחברי האופנישדות, נביאי ישראל, סוקרטס, לאו-דזה, קונפוציוס ועוד): א) תודעה היסטורית, שפירושה גם דוגמטיזציה של תורה שנמשכת מ"אבות קדמונים"; ב) חוקים שנחשבים אוניברסלים, ויחד איתם ג) תודעה של אחריות אישית לשמירתם.
  • כל זה מביא אותו לאבחנה שבמודרנה האירופאית אנחנו רואים הליכה של צעד נוסף בכיוונים האלו ממש: א) התודעה ההיסטורית מבינה את הקונטינגנטיות שלה וישנה הגברה של הצפייה לעתיד מזהיר; ב) האוניברסליזם השיוויוני נתמך על ידי חוקים ותודעה מוסרית ברורה, וכמובן ג) אינדבידואציה מוקצנת יותר מתמיד. כלומר על פי הברמס אנחנו בעצם ב-Axial Age חדש, ומה הפלא שכולם מתנבאים כל היום? עם זאת הברמס מדגיש את הסכנות שבמצב הפורה הזה, ומקווה ש"נצליח להתגבר על המצב האטביסטי שבו כל אחד תופס כפי יכולתו בהתאם לדרוויניזם החברתי […] כך שהקפיטליזם והגלובליזציה שפורעים בכל יוכלו להיות מאולפים ומנותבים לדרכים ראויות מבחינה חברתית".

4. האוונגליסטים בארה"ב רוצים לחזור לערכים הנוצריים שעליהם נוסדה הרפובליקה, אבל האם אכן "האבות המייסדים" האמריקאים לקחו ברצינות את הנצרות שלהם? כולם יודעים שתומס ג'פרסון היה דאיסט ולא האמין באלוהותו של ישו (כמו אובמה, אגב), אבל מה עם האחרים? במאמר הבא מהניו-יורק טיימס מנסים לגלות. המאמר ארוך מדי ועוסק יותר מדי בהווה ופחות מדי בעבר, אבל מה שאני הצלחתי להבין ממנו הוא שכן, בהחלט היו שם כמה נוצרים שממש התכוונו לזה, אבל לא יותר מדי, וגם הם מוקפים בבונים-חופשיים ודאיסטים למיניהם. הבעיה היא שהרטוריקה שרבים מ"האבות המייסדים" השתמשו בה הרבתה להזכיר את "אלוהים וחוקיו", דבר שהנוצרים האדוקים של היום אוהבים לצטט, בלי להבין שאותם אבות התכוונו בכלל לאל הדאיסטי ולחוקי הטבע.

5. המגזין אדם עולם, שתת-הכותרת שלו היתה "חיים לאור האנתרופוסופיה" יצא בגליון הנוכחי עם תת-הכותרת אחרת: "קריאה לרוח – לטיפוח אמנות החינוך וההתחדשות החברתית".
במאמר המערכת כותבים העורכים, נועם שרון ומיכל זיו קרמר ש

מתוך רצון להימנע מהפיכת האנתרופוסופיה ממושג דינמי למלה חסרת חיים, ראינו כי שימוש  קבוע ואוטומטי במלה "אנתרופוסופיה" מצמצם את רוחו של המגזין ולמעשה מגביל את מרחב האפשרויות העתידיות הצפונות לו. "אדם עולם" רוצה להביא לידי ביטוי אימפולס רוחני רחב, השייך לתקופתנו, ואשר מטבעו מכיל יותר מכל הגדרה מילולית מקבעת. את האימפולס הזה נמצא היכן שאנשים מנסים באופן מודע לצקת לתוך חיי היומיום שלהם תוכן רוחני, חום אנושי, התבוננות פנימית, היגיינה נפשית, נאמנות לאמת ומוסר הנובע מתוך חופש.

אחרי מותו של "חיים אחרים" אין בעצם מגזין רוחני נורמלי בעברית. האם אדם-עולם ימלא את החלל האסטרלי שנוצר? המאמרים מגוונים ובהחלט לא צבועים לחלוטין באנתרופוסופיה – חלקם לא נוגעים בה בכלל – והם גם מעניינים למדי ורציניים. אפשר לקוות לטוב.

6. ובאדם- עולם האחרון יש גם ראיון עם מרקו פוגצ'ניק, אקו-רוחניק מפורסם שמגיע לארץ ובסוף מרץ יקיים סדנה. פרטים כאן.

7. זוכרים את יואב שורק שהוריד את הכיפה ורוצה עדכון להלכה? אז נדב שנרב כותב כמה דברים מעניינים עליו כאן. בין השאר הוא מנתח את פיצוליה של הציונות הדתית כיום:

לאור הכשלון המחפיר הזה של התכנית החברתית [של הקוקניקים לעורר אהבה ותורה בלבות החילונים שנשבו בינקותם – ת.פ.], המרכזניקים דהאידנא התפלגו, תכל'ס, לשלש כתות.  אנשי הר המור הודיעו באופן כללי שהתכנית ההיסטורית מצוינת אבל צריך סבלנות, לחכות איזה אלף-אלפיים שנה, ובינתיים צריך לשבת בישיבה וללמוד קצות ונתיבות במרץ כי רק כך יגדלו ת"ח עצומים שהדור מצפה להם בשקיקה. בקיצור: הרוצה לשקר ירחיק עדותו.

מן הצד השני עומדים המורדים למיניהם, שבעצם כבר אי אפשר לזהות אצלם את הפלטפורמה של כתבי הרב קוק. הרב גינצבורג לדוגמה לא ציטט אותו מעולם בכתביו, למיטב ידיעתי. הם אמנם קשורים למאבק על ארץ ישראל, אבל באיזה שהוא מקום בדרך הם שמו איקס על הרב קוק וחסל.

הכת השלישית, של מרכזניקים ותיקים שלא "פרשו" להר המור ומצד שני אינם אנשי גבעות, פותרת את כל העניין על ידי הכחשה גורפת. מבחינתם הכל טוב ויפה, עם ישראל איתנו, הציבור הרחב מאוהב בנו, ושמאלנים יש רק בטלויזיה ובידיעות אחרונות. כדי שיוכלו לטמון את הכרוב בחול באופן היותר מהודר הם משתדלים להגביל את התחככותם עם כלל ישראל לכל מיני בתי כנסת בקרית מלאכי, בלוד ובקרית שמונה, בעיקר באלו שבהם מקפידים להתפלל מתוך הסידור "איש מצליח".

8. האקדמיה של חיל האויר האמריקאי בקולורדו הקצתה מקום פולחן ל"דתות אדמה", דהיינו דרואידים, פגאנים, וויקה וכיוצא באלו. המקום עוצב כשני מעגלים של סלעים, סטונהנג' סטייל. עד עכשיו היו רק בתי תפילה לנוצרים (קתולים ופרוטסטנטים), מוסלמים, יהודים ובודהיסטים, והפגאנים הרגישו מופלים לרעה. אז הנה. החניכה החגיגית בחודש הבא. אני מהמר על הקרנה חגיגית של "אווטר".

9. אור רכלבסקי במאמר מעניין על "לורד וולדמורט הטיבטי", שהוא לאמה קדום שהפך לאל, ומטריד את אסכולת הגלופה, זו של הדלאי לאמה, בכל פעם שהיא מנסה ליצור הרמוניה בינה ובין האסכולות האחרות.

10. ואת הפשקוויל הנאה הבא קיבלתי ברשימת התפוצה של דוד אסף:

שימו לב שמצד אחד יש "רוב נשים ובנות בלי עין הרע", ומצד שני הדבר מהווה בכל זאת בעיה עבור עיניהם הטובות של הגברים, שעל כן דורשים את הרחקתן לאלתר, בלי עין הרע.

הברמס וטיילור ראש בראש, רוזנקרוצים ומסונים בהיסטוריה ובפרוזה, ואף מילה על 'רשימות'

מזמן לא הגשתי לכם, קוראים יקרים, אסופה של לינקים מעניינים (העבודה העבודה העבודה) ולכן כמה מהם כאן קצת מיושנים, אבל לדעתי לא נס ליחם. קדימה:

1. ראשית כמה שיחות שהתקיימו בסוף אוקטובר ועלו לרשת ממש עכשיו. תחת הכותרת Rethinking Secularism: The power of religion in the public sphere דיברו ביחד וכל אחד לחוד כמה מענקי הרוח של זמננו: אחרון נפילי פרנקפורט יורגן הברמס, מר"ן צ'רלס טיילור, גברת ג'נדר טרבל ג'ודית באטלר והמרקסיסט השחור קורנל ווסט. כן, ניקח כמה שניות לנגב עם טישו את הבלגן שעשינו. ועכשיו הלינקים:
כל אחד מהם לחוד
דיון בין הברמס וטיילור
שמעתי בינתיים רק את הברמס וטיילור כל אחד לחוד. אצל הברמס קשה להבין מה הוא אומר (כלומר לא את הרעיונות, את המילים) וטיילור מציג שתי תפיסות שונות של secularism, שהוא חושב שאחת עדיפה על השנייה. המשך יבוא.

2. ואם כבר אודיו, אז ראיון מאוקטובר עם תומס מטצינגר בו הוא מציג את התיאוריה שלו (העצמי הוא מודל שמיוצר ע"י המוח). כתבתי עליו כאן. ותודה לאריאל שהפנה אותי אליו.

3. מצאתי ברשת (כאן ב-pdf) מאמר קלאסי של טום וולף מ-1976 על הניו-אייג': The 'Me' Decade and the Third Great Awakening. וולף עובר דרך סדנאות "שיפור עצמי" למיניהן ומתעד את החקירה-העצמית-תוך-פינוק-עצמי. לבד מהאנקדוטות שערכן בעיקר ארכיוני, הפסקאות הבאות הן היחידות שמחייבת קריאה לדעתי:

Whatever the Third Great Awakening amounts to, for better or for worse, will have to do with this unprecedented post-World War II American development: the luxury, enjoyed by so many millions of middling folk, of dwelling upon the self. At first glance, Shirley Polykoff's slogan—"If I've only one life, let me live it as a blonde!" —seems like merely another example of a superficial and irritating rhetorical trope (antanaclasis) that now happens to be fashionable among advertising copywriters.

But in fact the notion of "If I've only one life" challenges one of those assumptions of society that are so deep-rooted and ancient, they have no name—they are simply lived by. In this case: man's age-old belief in serial immortality. The husband and wife who sacrifice their own ambitions and their material assets in order to provide "a better future" for their children… the soldier who risks his life, or perhaps consciously sacrifices it, in battle… the man who devotes his life to some struggle for "his people" that cannot possibly be won in his lifetime… people (or most of them) who buy life insurance or leave wills… and, for that matter, most women upon becoming pregnant for the first time… are people who conceive of themselves, however unconsciously, as part of a great biological stream. Just as something of their ancestors lives on in them, so will something of them live on in their children… or in their people, their race, their community—for childless people, too, conduct their lives and try to arrange their postmortem affairs with concern for how the great stream is going to flow on. Most people, historically, have not lived their lives as if thinking, "I have only one life to live." Instead they have lived as if they are living their ancestors' lives and their offspring's lives and perhaps their neighbors' lives as well. They have seen themselves as inseparable from the great tide of chromosomes of which they are created and which they pass on. The mere fact that you were only going to be here a short time and would be dead soon enough did not give you the license to try to climb out of the stream and change the natural order of things. The Chinese, in ancestor worship, have literally worshiped the great tide itself, and not any god or gods. For anyone to renounce the notion of serial immortality, in the West or the East, has been to defy what seems like a law of Nature. Hence the wicked feeling—the excitement!—of "If I've only one life, let me live it as a ———!" Fill in the blank, if you dare.

4. ראיון מעניין אצל לונדון וקירשנבאום על כך שישנה עליה במספר הנשים העוזבות את החברה החרדית. שלומי דורון, שחוקר את העניין, מספר שהסיבה לעזיבה היא פעמים רבות המיאיסה בצורת החיים הדכאנית והמפלה כלפיהן הכוללת עבודה + לידה של 9 ילדים בממוצע. אחרי כל הבלגן שהיה סביב שרה איינפלד ויציאתה מחסידות גור, מעניין לשמוע את זה.

5. אבי לבקוביץ רב הפעלים מתמחה לאחרונה באיתור ווירדוז מגלומאנים ומשיחי צעצוע. הוא הפנה אותי אל ראיון מבדר (וידאו) עם פאר מלך המשיח, שמופיע גם בתמונה טובת הטעם משמאל (שלקוחה מכאן). ויש גם את האתר הזה, של אחד, עידן, שגם הוא המשיח.

6. קטעים מספר חדש, American Guru, על אנדרו כהן, מאת חסידיו לשעבר. הוא לא יוצא מזה טוב.

7. מאמר נאה על ההיסטוריה של הרוזנקרוצים באירופה.

8. ומאגודה סודית אחת למשניה: הספר החדש של דן בראון עוסק בבונים החופשיים. כאן תגלו עד כמה הוא מדייק ביחס לאגודה, ומה הוא המציא (התשובה: בסך הכל הוא דייק, הממזר).

9. נתונים על יותר ויותר אמריקאים שהופכים ל- unchurched believers: מאמינים ללא כנסייה, מבחירה כמובן.

10. אורי קציר מביא בבלוגו רשימה שאסף המשפטן עודד גדות של טרוריסטים יהודים. כחמישים גברים שרצחו 43 פלסטינאים ו-5 אזרחי ישראל, ביניהם ראש ממשלה אחד. הם כולם שומרי מצוות אורתודוקסים, אבל כמובן שזה בכלל לא קשור.

ואם כבר ניו-אייג', הנה אני ואושו ברגע של קרבה בתחילת שנות השמונים. עבודה של אלי לוין, שיש לו בלוג מעניין בעיניני רשת, מהדף שלו בפייסבוק

11. ב"משאל ראש השנה" של "תרבות וספרות" של "הארץ" שאלו אנשים על דלדולה של הרוח בשיראל. המשורר אמיר אור האשים את הניו-אייג':

ה"כאן ועכשיו", שבסבנטיז היה מחוז חפצם של מודטים טרנסצנדנטליים, נהפך למוטו של קייטנה רוחנית חדשה שבה החוויה האישית היא תכלית החיים. אם אתה כאן ועכשיו, לא משנה במה תמלא את חייך. העיקר שתהיה "קול" ותעביר לך את הזמן בכיף ובסיפוק: אכול ושתה, אחי, כי אין מחר. ולא שיש משהו רע באוכל, בכסף, בסקס, ובכל הפריפריה של העיסוק בהם. אבל אם כל מה שיש באדם הוא הגוף המתכלה והחומרים שסביבו, אדם לאדם מצרך. ולמה בעצם לא לחיות את הרגע? הרי בין כה וכה אי אפשר לשנות כלום.

זו רק פסקה אחת מהרשימה כמובן ואתם מוזמנים לקרוא את כולה. בתגובה לרשימה שלחתי מכתב למערכת והוא פורסם שבועיים לאחר מכן:

במשאל ראש השנה "על דלדולה של הרוח בישראל" מלין אמיר אור על "הקייטנה הרוחנית" של הניו-אייג', ומסיק ששקיעת הרוח בזמננו היא חסרת אחריות במיוחד מפני שהיא מצווה רק "לזרום" ולחוות את הרגע.
יש אמת במה שאור אומר, אבל זו אמת מאוד חד צדדית. הניו-אייג' הוא תופעה מגוונת ורבת רבדים, ולמרות שבהחלט אפשר לשמוע מכיוונן של סדנאות מדיטציה למיניהן את הקריאה "להרפות", ראוי לשים לב להקשר שבתוכה היא נשמעת. 
הלוך הרוח האתי שאנחנו רגילים אליו בחברה המערבית המודרנית הוא כזה של ציוויים, או במלים אחרות, זוהי אתיקה של פעולה, של מה ראוי ומה לא ראוי לעשות. בניגוד לאתוס הזה, ובדומה לאתיקה של יוון הקדומה למשל, הניו-אייג' מבקש לכונן אתיקה של הוויה, שבמרכזה עומדת השאלה מה ראוי ומה לא ראוי להיות. האתיקה הזאת, מעצם טבעה כמובן, עוסקת פחות בגיוס כוח אדם למבצעי הצלה או צדקה למיניהם, ויותר בטרנספורמציה פנימית. 
שלא כמו שאור טוען, אין כאן הפקרת האחריות, לא האישית ולא החברתית, אלא התבוננות עמוקה על מצבו של האדם ומעמדו הקיומי. נכון, זה לא מה שאנחנו רואים לרוב, אבל זה מפני שלרוב אנחנו רואים בני אדם ממוצעים, שרוחניות הניו-אייג היא להם לא יותר מאשר תחביב. האשמת הניו-אייג' בחטאיהם משולה לטפילת כל חטאי "דור האספרסו" על האספרסו.

12. בבוקר יום שישי, היום הראשון בשבוע הראשון של השנה החדשה של העשור החדש אתן הרצאה (לפני סרט) במסגרת סדרת "סינמה נירוונה" שבסינמטק תל אביב. הנה לשון הפלייר:

01-01-10
מי אני?
רמאנה מהארשי הוא אחד מהמורים הרוחניים ההודים הגדולים בהיסטוריה. נדבר עליו, על תורתו, ועל זרם האדוויטה-ודאנטה שבהינדואיזם, אליו שייכים כל המורים השונים שמדברים בסרט.

אחרי ההרצאה יוקרן הסרט: תרשים להתעוררות
בימוי:פרם אננדה / גרמניה 2009 / 92 דקות/,תיעודי/  אנגלית, תרגום לעברית
רגעי שיא מתוך ראיונות שנערכו עם 16 מורים הודים נאורים שנשאלו אותן 12 שאלות בנושאים רוחניים המבוססות על משנתו של רמנה מהרישי. הסרט הערוך בקפידה כולל את פסיפס תשובותיהם של המורים ומוגש לצופים כסאט-סאנג (מפגש עם האמת) מופלא עם מגוון של מורים מוארים כולל קטעי וידאו נדירים של רמנה מהרישי עצמו.

בקיצור הרצאה + סרט והכל ב-48 שקלים בלבד (למנויים 35, ואפשר גם כחלק מסדרה של ארבע הרצאות בהנחה – פרטים כאן). מי שלא בא מרובע.

ביקור האפיפיור – סיכום אישי

את האפיפיור כבר ראיתי פעם. זה היה לפני תשע שנים כשנעתי בתוך נחלי אדם למיסה ההמונית שערך יוחנן פאולוס השני ליד הכינרת. בין מאות אלפי מאמינים, צליינים מהארץ ומכל העולם, הגעתי אל האזור שהוכשר למאורע ועמדתי שם כמה שעות, יותר מקילומטר מהבמה עליה ישבו שלל קרדינלים ובישופים ואחד אפיפיורנו. זאת לא היתה המיסה הראשונה בה השתתפתי, אני לא יכול לומר שאף המרגשת ביותר, אבל עצם העובדה שראש הכנסייה הקתולית ניהל אותה הקנתה לה חשיבות מסויימת. ואפילו הייתי אומר: קדושה.

כמעט עשור לאחר מכן לא התכוונתי לפספס הזדמנות נוספת להקשיב להילולי ישוע מנציגו הרשמי עלי אדמות. הבעיה היא שהימים בהם הייתי סטודנט חופשי עברו חלפו, ובבוקר יום חמישי שעבר הייתי קצת עסוק: פשוט עבדתי. מיד אחרי שסיימתי אצתי רצתי אל מכוניתי ודהרתי לנצרת, שם – כך ביררתי לפני כן – האפיפיור "נפגש עם מנהיגים דתיים" בכנסיית הבשורה (המקום בו, על פי המסורת הקתולית, מריה נתבשרה על ידי המלאך גבריאל כי היא נושאת ברחמה את בנו של האל).

הגעתי הרבה לפני הזמן, ובאופן מפתיע עברתי ללא עיקוב את כל מחסומי המשטרה שבדרך (פשוט התלבשתי כמו תייר) והגעתי עד לשער האחורי של הכנסייה. לא היה עדיין תור, אך כשנכנסתי בשער הושבו פני ריקם, וזאת משום שלא היתה לי הזמנה. זה כבר לא הפתיע אותי, ושקלתי מה לעשות, כאשר לפתע הגיעה קבוצה גדולה של צליינים. מחשבה מהירה ואווילית עברה בראשי, והצטרפתי אל השיירה, מיד מאחוריה. כמובן ששוב נדחיתי והופניתי לאחור.

בעודי חוכך בדעתי מאין יבוא עזרי, באה מאבטחת נחמדה ושאלה אותי אם יש לי אמצעי זיהוי. האם האפיפיור קתולי? שאלתי, אבל זה לא הצחיק אותה, והיא ביקשה ממני את תעודת הזהות שלי. ומאותו רגע התברר לי שאני "מעוקב". מספר הת"ז שלי הוזן מיד למחשבים הנכונים, ואחד אחרי השני יצאו אלי אנשי שב"כ שונים ושאלו אותי שוב ושוב את אותן שאלות. אחרי כן הבנתי מה היתה הטעות שלי: כששאלו אותי האם אני דתי או חילוני, אמרתי כמובן שאני דתי. המחשב הראה להם שגם עליתי להר הבית. הבעיה שלי היתה אם כן להסביר אחרי זה למחלקה היהודית של השב"כ מה אני בדיוק רוצה מהאפיפיור. שעה וחצי עמדתי שם ליד חומת הכנסייה, מנסה לנסח במילים מה אני מחפש אצל הוד קדושתו, והגעתי למסקנות הבאות.

העניין הוא כזה: אם ננסה להעריך את האפיפיור מהבחינה הרוחנית, אני חושב שזאת תהיה טעות אם נשתמש רק בחלוקה הבינארית (המוגבלת משהו) של מואר/לא-מואר. יש להעריך שמהבחינה הזאת יוזף רצינגר הוא לא המאור הכי גדול בעולם. אבל לרצינגר יש מה שלרבים מאוד (מאוד) במגזר הרוחניקי אין: הוא נהנה מקטגוריה אחרת ואולי לא פחות משמעותית של קדושה, והיא הקטיגוריה של המסורת.

זה השער לאפיפיור, נוצרים מיוחסים יבואו בו (צילום שלי מהאירוע)

האם אפשר לחלק את הקדוּשה לקטגוריות? אסביר למה אני מתכוון על ידי דוגמא מתחום אחר. כולנו ודאי מרגישים, גם אם לא במודע, שניתן לחלק את התפיסה (והחוויה) האסתטית שלנו לקטגוריות שונות. כי למרות שבהערכה אסתטית של משהו אנחנו בדרך כלל נהנים ממנו אם הוא יפה ונרתעים ממנו אם הוא מכוער, יש ודאי סוגים אחרים של הכרה אסתטית ואף התפעלות. למשל, אנחנו יכולים לחוות את האסתטי של המעניין, או האסתטי של המקורי, או האסתטי של המורכב, או האסתטי של המתוחכם.

ברור לכל, למשל, שבתחרות האירווזיון שנערכה זה מכבר נבחר השיר הזוכה (אם נניח בצד ענייני פוליטיקה, שכמובן קובעים הרבה) לא רק על שום יופיו, אלא גם על שום מידת העניין, המקוריות, המורכבות והתחכום שלו. אלו קטגוריות נוספות שעל פיהן אנחנו מעריכים אסתטיקה. ובאמנות המודרנית ניתן לראות זאת בצורה בוטה: ציור או פסל מסויים יכול להיות מכוער בעליל, אבל מפני שהוא מקורי, מתוחכם או מביע רעיון מורכב, הוא נחשב לאמנות טובה.

אני מציע להבחין בכך שהחוויה הדתית, החוויה וההערכה של "הקדוש", גם כן מחולקת לקטגוריות (ולצורך הדיון נתמקד רק בקדושה כפי שהיא מתבטאת באדם). התרבות הרוחנית של הניו-אייג' מתמקדת לרוב בהערכת ההשגה הרוחנית של המועמד לקדושה, ועל פי רוב כותפת אותו בדרגות שונות העולות בשלבי סולם ההארה. כך הבודהה הצהיר על עצמו שהוא "מואר לחלוטין ובצורה מלאה", אנדרו כהן מחלק את ההעפלה אל המימוש המקסימלי של "העצמי האותנטי" לאחוזים ומבקש מאיתנו להגיע ל- 51% מימוש לפחות (ומודה שגם הוא עדיין לא מיצה את הטיפוס ל-100%), אדי דא הבחין בשבע דרגות של התפתחות רוחנית (וקבע את עצמו בלבד בשביעית), ועוד כהנה וכהנה חלוקות ומדרגות.

אבל נדמה לי שעיון פשוט בצורה שבה רבים מאיתנו מכירים בקדושה כוללת גם קטגוריות אחרות של התופעה. החוויה הדתית לסוגיה הרבה יותר מורכבת ועשירה. די לציין למשל את אמא תרזה, שחיה חיים של ספקות וניתוק מהאל, אבל הפגינה אהבה ומסירות שהקנו לה מעמד של קדוּשה עבור מרבית האנשים ששמעו עליה. מהאטמה גנדהי מהווה דוגמה נוספת של אדם שנחשב מקודש (וקדוש) על שם מסירותו הבלתי-נלאית ודבקותו הפנאטית ברעיון של חיי צניעות ואי-אלימות. והנה, אפשר להכניס את שני אלה תחת קטגוריות הקדושה של המסירות, או האהבה.

קטיגוריות נוספות של קדושה (בחיי אדם) יכולות להיות הכריזמה, האסתטיקה (ניתן לומר שתחום האסתטי כולו הוא תת-קטיגוריה בתוך הקדושה), המאגיה (כלומר בעל-הכוחות – אנשים כגון הרנטגן, ניר בן-ארצי, או להבדיל רספוטין), הזוועה (כלומר הן המפגש עם המוות, והן העמידה מול מעורר היראה – לדוגמה משה לאחר שירד מהר סיני), ולעניינינו: המסורתיות.

המסורתיות היא קטגוריה פופולרית מאוד של קדושה. כמעט כל אדם שלוקח חלק במסורת דתית עתיקה יציין זאת לזכותו ולזכותה, שכן נראה שהדת דומה בכך ליין: ככל שהיא ישנה יותר, כך עולה ערכה. דת מבוגרת היא דת מכובדת, והיא נחשבת ל"מסורת". המטען שנושאת המסורת נחשב על שום עתיקותו – גם אם הוא חסר הגיון או תועלת פרגמטית – לקדוש.

ולא רק אצל חברי הדת העתיקה. את קדושת העתיקות יכול להרגיש גם חילוני שמגיע לכותל (או לכנסיית הקבר, או למקדש בודהיסטי עתיק), ואת ההילה מעוררת ההשראה שבישן-רק-מפני-שהוא-ישן אפשר גם לקלוט מבגדי וינטאג', ממכוניות אספנים או מעצי זית בני מאות שנים. יש משהו בחלוף הזמן שמזכה את השורד בערך מוסף.

הרב לאו מנצל פאוזה ביד-ושם כדי להסביר לאפיפיור כמה ישויות אלוהיות ישנן

אם נחזור לחבר יוזף רצינגר, הרי שנבין שמרגע שהוא הפך להיות בנדיקטוס ה-16, נאצל עליו אור נגוהות והקדושה דבקה בו לבלי הסר. כי הכס הקדוש אינו סתם עניין מסורתי או עתיק. בפשטות: האפיפיור כנראה עומד בראש שושלת העברת הסמכות הרציפה העתיקה ביותר בעולם, ולבטח בראש המנגנון ההיררכי העתיק הגדול ובעל העוצמה הרבה ביותר בעולם. השושלת שהוא החוליה האחרונה שלה מתחילה בפטרוס, לו נתן ישו את "מפתחות הכנסייה" לפני מותו, כלומר לפני כמעט אלפיים שנה, והכנסייה הקתולית חולשת על עושר עצום ומעל מיליארד מאמינים. הוא אמור להיות נציגו של ישו עלי אדמות, ובמובנים מסויימים אני חושב שהוא אכן זה.

מפגש עם האפיפיור הוא לכן עמידה מול הקדושה. מידת המוארות של רצינגר עצמו לא משנה כאן, גם לא חשוב שהוא לא כריזמטי, פופלרי פחות מקודמו, לא מקרין אהבה או מתמסר לאהבה, גרמני בעל עבר לא נעים, ובאופן כללי מחזיק בדעות דוגמטיות חשוכות. חשובה רק המסורת שהוא נציגה ומהווה את פסגת התגלמותה האנושית. המטען הדתי ההיסטורי שהוא נושא הוא עצום, ונדמה לי שכל מי שבא לראותו נושא תקווה דוממת שקרבה אליו תקרב אותו לאותה קדושה.

אולי לא תאמינו, אבל ההסברים האלה לא עשו שום רושם על השב"כניקים. אף שהיו מאוד נחמדים אלי, הם לא ממש הצליחו להבין מה אני בעצם רוצה מהכס הקדוש. בניסיון נואש ואחרון השתדלתי לפשט את העניין: תבינו, אמרתי, אני סתם רוחניק, אני  ר ו ח נ י ק ! אבל כלום כבר לא עזר: דברי נפלו על אוזניים נימולות. הוגדרתי כאיוּם, והוצמדו אלי שני שוטרים שליוו אותי אל מחוץ למתחם המגודר. מכיוון שישו אמר ש"האונס אותך ללכת עמו דרך מיל, לך אתו שנים", לא נותר לי אלא להושיט להם בהכנעה את הלחי השנייה.

עד כאן, mutatis mutandis, לשון מעריב

נספח א': רצינגר והברמס ראש בראש

ב- 2004 נפגשו מי שהיום הוא האפיפיור ואז היה הקרדינל יוזף רצינגר (שתפקידו היה האחראי על הדוגמה, המכונה The Perfect for the Congregation for the Doctrine of Faith, תפקיד שכידוע מחזיקיו בעבר תיפקדו כראשי האינקוויזיציה) עם יורגן הברמס, מהפילוסופים החשובים החיים כיום ואדם שהשפעתו רבה בחוגים האינטלקטואלים של המערב. השניים התכנסו כדי לדון ביחסי רציונליות-מוסר-דת בעולמנו הפוסט-מודרני והפוסט-מטאפיזי (הכותרת שניתנה למפגש היתה בתרגום לאנגלית: Pre-political Moral Foundations in the Construction of a Free Civil Society"). רבים אז הופתעו מעמדותיו הפרו-דתיות של הברמס.

הקרדינל יוזף רצינגר ופרופ' יורגן הברמס

לא שמעתי או קראתי את כל הדיון. קראתי מעט מאוד עליו במאמר של כריסטוף שמידט בספר "האלוהים לא יאלם דום" שיצא זה מכבר (והוא ספר מעניין מאוד לדעתי), וקראתי את הסקירה הנאה עליו במגאזין הקתולי לוגוס, שנכתבה כמובן בצורה שמחמיאה לרצינגר (בקובץ ה-pdf הזה). באלה אני עושה שימוש כאן ודברי לקוחים מהם. ישנו גם דיווח קצר על הדיון בערך של הברמס בויקיפדיה, וכן דיווח קצר בערך עליו באינציקלופדיה לפילוסופיה של סטנפורד על הרשת. המפגש כולו יצא כספר שנקרא The Dialectics of Secularization: On Reason and Religion.

בקיצור נמרץ, הברמס למעשה שואל האם כלל ניתן לכונן מערכת מוסרית חילונית שאינה ניזונה ממסורות דתיות. לעיתים הוא משיב שכן ולעיתים שלא, אבל נראה שבסופו של דבר הוא (בדומה לטרי איגלטון שכתבתי עליו שלשום) מרגיש שהמדינה הדמוקרטית המודרנית חייבת לינוק מהמוסר האנכי שמציגה הדת, שאם לא כן האגואיזם האנושי ינצל את שיח הזכויות (זכויות אדם, זכויות אזרח) למאבקים בין קבוצות ויחידים. הוא אומר שעולה "הדהוד חיובי שמגיע מהנוסחה שמודרניות מלאה חרטה יכולה למצוא עזרה בהיחלצות מהמבוי הסתום בו היא נמצאת רק דרך אוריינטציה דתית לקראת נקודת התייחסות טרנסצנדנטית" (ותארו לכם איך זה נשמע בגרמנית!). אבל זה לא שהוא מציע למלא מחדש את הכנסיות. הברמס מסכם שעבורו האידיאל יהיה קבלת ערכים ומושגים דתיים ברגע שהם מתורגמים לשפה חילונית (למשל: "צלם אלוהים" הופך לערכו האינהרנטי של כל אדם באשר הוא אדם).

רצינגר מצידו כמובן מדגיש ש"הרציונל חייב לקבל אזהרה בכל הנוגע למגבלותיו וחייב להיות מוכן להקשיב למסורות הדתיות הגדולות של האנושות", אבל הוא גם מודה שלחקירה רציונלית יש פוטנציאל "מזכך" עבור הדת, ושהיא על כן רצויה. מה שדרוש הוא "קורלציה של רציונל ואמונה, רציונל ודת, אשר שניהם נקראים בה לריפוי וזיכוך הדדי". לא רע, הא? היכן אם כן הרציונליות המזככת הזאת כאשר הוא מתעקש לאסור שימוש בקונדומים באפריקה נגועת האיידס?

Virgil Neomoianu, שכתב את הסקירה ב"לוגוס", מסביר שטוב עשו השניים שדבקו בדיונם בצד הסוציו-היסטורי של הנצרות, ולא נכנסו לכל הבלגן הדביק של הדוגמה או המטאפיזיקה הנוצרית. הוא טוען שאל לזה להטריד אותנו, שכן לבדוק בצורה רציונלית את תפיסותיה של הנצרות בנוגע, למשל, ללידת הבתולין, רק יחזיר אותנו אחורה לתחילת פרוייקט הנאורות וביקורתו על הדת. ללא הביקורת הזו, כך אני מבין ממנו, הנצרות יכולה לכאורה לשמש מקור טרנסצנדנטי לערכים. לדעתי כדאי לציין כאן שטיפול כפפות-משי שכזה לדת, לבד מזה שהוא בכל זאת מהווה נסיגה פחדנית משהו מדיוק שיכול להיות מעניין ואפילו עמוק (ענייני "קפיצת אמונה", "אני מאמין משום שזה אבסורד" וכו'), אפשרי באמת רק לנצרות, שממילא הולידה מקרבה את פרוייקט הנאורות ואת העולם המערבי על ההומניזם והדמוקרטיה שלו. הנצרות מותאמת מראש, ממקורותיה ההלניסטים, להיות דתו של עולם חילוני. להפוך את היהדות או האיסלאם, שעבורן עבודת האל איננה מוגבלת לאמונות וערכים ותחומה למקומות וזמנים ספציפיים, לדת שהיא למעשה שפחתה של הדמוקרטיה הליברלית, קשה הרבה יותר.

נספח ב': שונות

1. כתבתי עוד על האפיפיור:
וקרבתו התיאולוגית החדשה לבודהיזם
ודבריו החכמים על צמצומה של הדת בימינו לתחום הסובייקטיבי

2. ניוזוויק על דבקותו של הפאפא בכתבי הקודש.

3. ג'ון סטיוארט מסכם גם הוא את הביקור:

The Daily Show With Jon Stewart M – Th 11p / 10c
Roadus Triptum
thedailyshow.com
Daily Show
Full Episodes
Economic Crisis Political Humor

4. ואהבתי גם את הסיכום הקריקטורי של ערן וולקובסקי ב"הארץ":