לו היה לי כסף הייתי מזמין סקר שיבדוק כמה ישראלים מתכוונים להפוך את עצמם ל"חסרי דת". זו השאלה המעניינת ביותר כרגע, לפחות מבחינת ההשפעה העתידית של החלטת השופט גדעון גינת אתמול על החברה בישראל. לדעתי כמה רבבות של יהודים מלידה שיוגדרו במרשם האוכלוסין כחסרי דת יכולים להביא לשינוי גדול ביחסי הדת והמדינה בישראל.

תארו לכם רבבות צברים מגדירים עצמם, כפי שקניוק מגדיר את עצמו, כבני הלאום היהודי ולא בני הדת היהודית. בבת אחת שאלת הדואליות המפורסמת של היהדות, שהיא "גם דת וגם לאום", מקבלת סטירה אדירה לפרצוף. רציתם גם וגם? והנה יהודים שיחליטו בשביל עצמם רק או רק. רק דתיים כבר יש כידוע, כל מני סאטמרים ונטורי קרתא. בדרך כלל הם מספיק שקטים, ואנחנו מספיק מדחיקים, כדי לא לשים לב. אבל מה אם רבבות ישראלים חילונים וקולניים יחליטו שנמאס להם?

במושב הכנסת הקרוב תועלה להצבעה הצעת החוק של אבי דיכטר שנועדה לעגן את יהדותה של מדינת ישראל בתודעתו המפוחדת של הציבור היהודי ולדחוף אצבע לעינו הרטובה של הציבור הערבי. איך תיראה הצעת חוק כזאת אם רבבות ישראלים יוותרו על יהדותם? ואיך תיראה דרישתו של נתניהו מהפלסטינים להכרה במדינת ישראל כמדינה יהודית אם אזרחיה שלה מוחקים את יהדותם? ואיך תיראה המשך הסרבנות של הבירוקרטיה הישראלית להכיר בגיורים רפורמים וקונסרבטיבים, כאשר דווקא ישראלים שהיא מכירה ביהדותם כלל לא מעוניינים בה? תיבת הפנדורה שפתח קניוק יכולה להוביל לזעזוע שיעבור בדיוק בקו השבר הטקטוני שבין הדת והלאום בישראל.

—

ואחרי שאתגרנו את הגדרותינו, ומה עם כמה רווחים פרגמטיים? האם, למשל, נמצאה הדרך הפשוטה לנישואים אזרחיים במדינת ישראל? האם יוכלו כל שני אזרחים לשנות את סטטוסם ל"חסר דת" ולבוא בברית הנישואין (סליחה, ברית הזוגיות)? תנועת ישראל חופשית כבר מנסה לאסוף זוגות כאלה.

כידוע, חסרי דת הם חסרי מעמד חוקי בכל הנוגע לנישואין וקבורה בישראל. הרי במדינתנו, בדומה לפקיסטן וערב הסעודית, על כל אדם להתחתן רק על פי דתו. מכאן שאין אפשרות ליהודים להתחתן בנישואין אזרחיים (אלא רק ברבנות), ואין אפשרות לחסרי דת להתחתן כלל. הדבר מביא לכך שמעל שלוש מאות אלף איש בישראל, נספחים משפחתיים של כל מני עולים מברה"מ לשעבר ומאתיופיה, לא יכולים להתחתן במדינה בה הם אזרחים. עבורם נחקק בספטמבר 2010 "חוק ברית הזוגיות" מטעם מפלגתו של ליברמן, שאחרי צמצומים וקיצוצים הפך לחוק להסדרת חיים משותפים לשני אנשים שמוגדרים שניהם כחסרי דת.

נו, אז אפשר לשלוח את ההזמנות? צר לי, כנראה שלא. סעיף 6 בחוק ברית הזוגיות (rtf) קובע כי:

סבר ראש בית דין דתי כי אחד מבני הזוג שהגיש בקשה לרישום הוא בן העדה הדתית שענייני הנישואין שלה בסמכות השיפוט של בית הדין הדתי, או התעורר אצלו ספק ביחס להשתייכותו של אחד מבני הזוג לעדה הדתית האמורה, יעביר את העניין להכרעתו של בית הדין הדתי ויודיע על כך לרשם הזוגיות בתוך 60 ימים מיום קבלת העתק הבקשה.

שימו לב: סבר ראש בית דין דתי, כלומר רב, כלומר סבר על פי ההלכה, כלומר הקשר המשולש בין ההלכה האורתודוקסית, הממסד הרבני והבירוקרטיה הישראלית לא במהרה ינתק. במילים אחרות, תשכחו מלהתחתן על ידי שינוי הרישום במרשם האוכלוסין. הרבנות עדיין תוכל לעשות לכם את המוות. יש כאלה שהיא לא מסכימה לקבל – עליכם היא לא תסכים לוותר.

—

אבל בעצם, כמובן, היא כבר ויתרה עלינו מזמן. וזה הצד העצוב באמת בסיפור הזה. קניוק אינו אפיקורס להכעיס ואי אפשר להדביק לו את תו "השנאה העצמית" המתנשא. אין גם צורך להזכיר את הביוגרפיה של קניוק כדי להבין שרחוק מזה. אפשר גם פשוט להקשיב לו:

השופט קבע שכל אדם יכול להחליט מהו ומיהו. הוא בעצם אמר שיש לאום יהודי, ואי אפשר להוציא אותי מזה כי נולדתי יהודי, אבל עכשיו אפשר להיות מוגדרים כחסרי דת ולהתגבר על המעשים של הממסד הדתי בארץ, שהוא מהגרועים שיש.

ברור: קניוק רוצה מאוד להיות ישראלי – הרבנות היא שדוחה אותו. "אני לא רוצה שהדתיים יכתבו לי את החיים" אמר אתמול קניוק ב'לונדון וקירשנבאום', ואל תקרי דתיים אלא אורתודוקסים, שהמונופול שלהם על שירותי הדת במדינה מצליח להבאיש את ריחה של המסורת גם על אלו שכרגיל יהיו בין אוהדיה. לזה אפשר להוסיף יהדות שבהנהגת רבניה מקצינה והופכת גזענית, מיזוגנית, הומופובית, אתנוצנטרית, קסנופובית, צבועה, ריקה, אלימה ומטופשת. איך אמר משה רבנו בפרשת השבוע? עם נבל ולא חכם.

החיבור בין הרבנות האורתודוקסית לבין החוק במדינת ישראל הכניס אותה למלכודת דבש אכזרית במיוחד. היא רוצה להכניס את כל היהודים תחת כנפיה, אבל הניסיון לעשות כן בכוח רק מבריח רבים מהם. היא רוצה לדבר בשמם, אבל התנשאות מעוררת כלפיה שנאה. היא רוצה לשלוט על הצמתים המרכזיות בחייהם, אבל החיבוק שלה נתפס כחניקה.

כמה תבונה דרושה כדי להבין שבזמננו כפייה לא תביא אנשים לחבב את המערכת הכופה עליהם? כמה נוירונים צריכים להיות פנויים במוחו של רב כדי שיבין שכוח רק ירחיק ממנו את אלו שהוא מנסה לקרב? ואולי זאת השררה שעליה לא מוכנה הרבנות לוותר, גם במחיר אובדן כבוד עצמי, דרך ארץ, ומספר לא קטן של יהודים? ואולי אלו פשוט התקציבים?

כפי שכתבתי במאי האחרון, כשקניוק הגיש את העתירה שלו לבית המשפט:

לפחות דבר אחד מסתמן כבר עכשיו: הניסיון להגדיר מיהו יהודי על פי האורתודוקסיה, כמו גם הניסיון להכריח אנשים להתחתן או להקבר על פי ההלכה האורתודוקסית, לא רק שאינו דמוקרטי ומפר זכויות אזרח פשוטות, אלא מפורר את הזהות היהודית-ישראלית – אותה זהות שהוא מנסה להציל.

אל תכעסו עלי ידידי שומרי המצוות. שימו לב שזה בפשטות המצב. דבר בעל ערך לא יושג בכוח, ומה שיושג בכוח לא יהיה בעל ערך.

קניוק בחר להתנתק. למעשה, הוא ביצע את המקבילה הדתית לירידה מהארץ מתוך יאוש, אופציה שיותר ויותר צברים ליברלים משכילים ומוכשרים בוחרים בה. זה עצוב מאוד. יש לקוות שיהיה אפשר לשנות את הקלקולים האלה לפני שהזרזיף יהפוך לשטפון.

—

הרשימה פורסמה גם באתר אבי חי

אתמול עתר יורם קניוק לבית הדין המחוזי בדרישה להורות למשרד הפנים לאפשר לו "להשתחרר מהדת היהודית" באמצעות שינוי סעיף הדת במרשם מנהל האוכלוסין מ"יהודי" ל"חסר דת", לאחר שפנייתו למשרד הפנים סורבה. קניוק עשה זאת לאחר שנולד נכדו הראשון, אז

התברר לו שנכדו מוגדר במרשם האוכלוסין "נוצרי אמריקאי" כפי שמוגדרת אמו, בתו של קניוק שנולדה בישראל ושירתה בצה"ל. זאת בשל העובדה שאמה, רעייתו של קניוק מירנדה, היא נוצרייה אמריקאית. לאחר דין ודברים עם פקידי מרשם האוכלוסין אושר לשנות את סעיף הדת של הנכד ל"חסר דת". בעקבות כך ביקש קניוק להשוות את מעמדו למעמד נכדו ולהירשם כ"חסר דת", אך פקידי משרד הפנים הסבירו לו שהדבר בלתי אפשרי והפנו אותו לבית המשפט.

קניוק נוגע כאן בעצב רגיש שיכול להביא כאב רב לאנשים רבים. הוא חושף את האפלייה המאוד-לא-דמוקרטית בין יהודים לשאינם במדינה. נכדו של מי שלחם במלחמת העצמאות והיה לאחד מגדולי הסופרים בארץ לא יוכל להתחתן עם יהודיה על פי החוק הישראלי משום שהוא מוגדר כנוצרי.

עכשיו, כמובן שהוא לא נוצרי, וכמובן שהוא יהודי לכל דבר ועניין – חוץ מעל פי ההלכה האורתודוקסית, לה חשובה דתו של אמו. לקניוק כל זה נראה מטורף. הוא מעדיף להיות "חסר דת" מאשר להשתתף במשחקים של הרבנות הראשית. סביר למדי שאם אכן יפסוק בית המשפט לטובתו, יתברר שקניוק מניף כאן את נס המרד, ויהיה הראשון מבין רבים שיהפכו מ"יהודים" ל"חסרי דת".

הבעיה, חשוב לציין, היא לא ההלכה, אלא ההתעקשות על התאמה בין חוקי המדינה להלכה. זכותם של שומרי מצוות למיניהם לא לחתן את בנותיהם עם נכדו של קניוק (או בעצם, לנסות לחנך אותן לכך), אבל חובתה של המדינה לדאוג לכך שנכדו יהיה בה אזרח שווה זכויות. במדינה ישראל, בגלל המונופול של האורתודוקסיה על שירותי הדת ועל הטקסונומיה המשפטית של המדינה, ישנם מאות אלפי בני אדם שלא יכולים לקבל שירותים בסיסיים כנישואין וקבורה (לפחות לא על פי רצונם).

והעניין בעצם עקרוני יותר מזה, שכן הוא נוגע לבעייתיות שבהתעקשות של המדינה להגדיר עבור אזרחיה בני איזו דת הם. גם כאן קיימת ברית לא כשרה בין ההלכה הדתית לבירוקרטיה הממלכתית.

—

קשה לנו להבין את זה היום, אבל עד לפני כמה מאות שנים דתו של אדם לא היתה נתונה לבחירתו. אני לא מתכוון לרוטינה הבנאלית בה אחרים היו קובעים עבורך אם אתה מאמין בלידת הבתולין או בהתגלותו של המלאך גבריאל למוחמד – כפייה כזאת כמובן היתה – אלא למציאות המעניינת בה מבחינת רוב האנשים זה היה הגיוני שאחרים יקבעו בשבילך יסודות שכאלה.

עד המאה ה-18 דת על פי רוב לא היתה עניין של בחירה אמונית, אלא עניין של לידה, מקום מגורים (Cuius regio, eius religio), מצב משפחתי (הגבר קבע את דתה של אשתו) או מעמד. רדיפת האינקוויזיציה אחרי היהודים המומרים בספרד ופורטוגל נמצאת מבחינה היסטורית על התפר שבין התפיסה המובנת מאליה שאפשר (ואף רצוי) לכפות על מישהו המרת דת, לבין הצורך המתסכל לבדוק ולוודא שהוא אכן "מתכוון לזה", מרגיש ככה "מבפנים", כלומר אינו מתמיד במנהגיו הישנים בסתר.

עם הנאורות כל זה נגמר. הפילוסופים החדשים ניסחו עבור ההמונים את מה שהיה כבר המובן מאליו האינטואיטיבי: דת היא עניין פנימי, אוטונומי ואינטנציונלי. רק אם אני באמת מאמין, או לפחות באמת רוצה להאמין, אני באמת נוצרי (או יהודי, או מוסלמי וכו'). כאשר נתנאל פוזנר ביקש בשנות השמונים של המאה ה-18 להתנתק מסמכות הקהילה היהודית באלטונה מפני שכבר לא האמין בעיקרי הדת דאז, היו אלה השכנים הנוצרים-חילונים, ה-freidenkern החדשים, שעודדו את הממשל לאפשר לו להיות אזרח חופשי, ללא קהילה. לפני האמנסיפציה זה לא היה אפשרי. אחריה ניצלו יהודים רבים את האפשרות החדשה להיפרד סופית מהרבנות והמסורת, לצאת סופית מהגטו, להיות יהודים בדרכם – או פשוט להתבולל.

אבל מה שבאירופה ובארה"ב אפשרי מאז תחילת המאה ה-19, במדינת ישראל עדיין אסור חוקית. כי מדינת ישראל מתעקשת לאכוף את ההלכה האורתודוקסית בכל הנוגע למספר נקודות מכריעות בחייו של הפרט: לידה, נישואין, הורות, קבורה. בנקודות האלה המדינה תחליט בשבילך מהי הדת שלך, ובהתאם לכך איך עליך לנהוג, כל זאת גם אם אתה לא מאמין או מקיים דבר ממנה כרגיל. קשה לנו להבין את זה היום, אבל זהו המצב במדינת ישראל.

—

לכן העניין עם היוזמה של קניוק הוא רחב הרבה יותר מעוד ויכוח על זכויות אזרח ודמוקרטיה. אלו עניינים חשובים מאוד כמובן, אבל חשוב לא פחות הוא האתגר לזהות היהודית שמציב כאן קניוק. על פי הכתבה לעיל

קניוק מסביר בעתירתו כי אין בו רצון להיות חלק מ"איראן יהודית" ולא חלק "ממה שנקרא היום 'דת ישראל'" […] בעתירה מסביר קניוק כי היסטורית, נקראו בני העם היהודי בתנ"ך "ישראלים", "בני ישראל" או "בני יעקב". התובע מבקש להיות ישראלי בלאומיותו ובן בלי דת, ולא חלק ממה שנקרא היום דת ישראל ש"נפשו נקעה ממנה". קניוק טוען כי זכותו לשנות את רישום הדת מ"יהודי" ל"חסר דת" נגזרת, בין היתר, מחוק יסוד כבוד האדם וחירותו, כמו גם מהלכות בית המשפט העליון, ואלה שהכירו בהכרזת העצמאות שמהווה נורמה משפטית המבטאת את ערכיה של החברה בישראל.

וכמוהו יש עוד רבים. הניכוס האורתודוקסי של היהדות, יחד עם הרודנות המשפטית שמוענקת לו על ידי המדינה, מרחיקים ישראלים רבים מדתם – את חלקם גם מישראליותם. האנטגוניזם כלפי המסורת היהודית הוא גדול בחלקים לא קטנים של האוכלוסייה, כאלה שמרגישים שנכנסים להם לתוך הבית/צלחת/ורידים. אלה אותם רבים שנתנו בזמנו ל"שינוי" את כוחה, וחלקם גם הצביעו ליברמן בתקוות שווא שהוא יעשה משהו נגד שליטת הרבנות. רק לפני כמה חודשים התפרסם סקר שהראה שחילונים באופן כללי מזדהים יותר עם ערכי התנועה הרפורמית, מאשר עם אלו של הציונות הדתית או כל זרם אורתודוקסי אחר.

ולא רק בארץ. על פי מחקר שפורסם בספר (המוערך מאוד) The Jew Within: Self, Family and Community in America משנת 2000, בעוד ש

בניגוד לישראלים, שרבים מהם נושאים טינה כלפי האורתודוקסיה זה זמן רב בשל ההשפעה והכוח הפוליטיים שלה, מעטים היהודים האמריקאים שהחזיקו באיבה עמוקה כלפי האורתודוקסיה. […] לפחות עד סוף שנות השישים, נחשבו היהודים האורתודוקסים, על ידי רוב היהודים האחרים, כבעלי הסטנדרטים הגבוהים ביותר של דבקות דתית ומחויבות. […] מצב זה השתנה בשנים האחרונות. 79% מהמשתתפים המחקר שלנו [שהתמקד בקבוצת המרכזית של יהודים אמריקאים, כלומר לא האדוקים ביותר ולא המנותקים ביותר מהמסורת – ת.פ.] שללו את הגדרת האורתודוקסיה כיהדות האותנטית ביותר. רבים (47%) אמרו שהם לא מוקירים תודה לאורתודוקסים על שהם עושים רבות למען שימור החיים היהודיים. הרוב (51%) הסכימו שהאורתודוקסים הם צרי-מוחין ושהם עצמם מוטרדים מתחושות העליונות של האורתודוקסים (52%). […] 80% מהמשיבים אמרו שהם מסכימים עם המשפט "מרגיז אותי שיהודים אורתודוקסים בישראל מגבילים את יכולתם של יהודים קונסרבטיבים ורפורמים לנהוג על פי מסורתם" (עמ' 148-149).

קניוק במקרה קולע לדעתם של האמריקאים. על פי הכתבה לעיל

קניוק גורס שלחם על הקמת מדינה יהודית-עברית שבבסיסה עמדה מגילת העצמאות, ועתה חש הוא כי הדת היהודית של העת האחרונה מייתרת ומורדת בה, ומתירה את הקשר בין הישראלים לבין היהודים בתפוצות שאינם שייכים לדת היהודית הקיצונית של היום.

במילים אחרות, השליטה האורתודוקסית במנגנון הבירוקרטי של מדינת ישראל, זאת בתוקף ראייתה את עצמה כנושאת האמת היהודית הבלעדית, נמצאת בעוכריה ומרחיקה ממנה יהודים רבים.

האורתודוקסיה נמצאת כאן במלכוד, מתוחה בין היומרה לאמת הבלעדית, לבין ההבנה שהתנשאות לא ממש מחבבת אותך על בני אדם כיום; מתוחה בין החובה להוכיח את הזולת ולהכריח אותו לשמור הלכה, לבין ההבנה הברורה כשמש שזה לא ילך ושזה לא מוסרי; מתוחה בין היומרה לכלול תחת כנפיה את כל עם ישראל, לבין המציאות בה רק מיעוטו נאמן להלכה על פיה; מתוחה בין אהבתה לשררה שמעניק לה החוק בישראל, לבין ההבנה המחלחלת שהכוח הזה רק מרחיק ממנה יהודים.

מתוחה, בקיצור, בין המסגרת ההלכתית שהתפתחה בגלות, בשטעטל, לבין המציאות שהתפתחה במדינת ישראל הדמוקרטית והחילונית. מתח הוא לא דבר בריא, בעיקר לנוכח האמת הפשוטה שרוב עם ישראל לא שומר ולא ישמור תרי"ג מצוות לעולם, ומאידך הניסיון לכפות זאת עליו רק ירחיק אותו ממה שהוא עדיין מעריך במורשתו.

—

בסופו של דבר, הבעיות האלה מתחילות מהשילוב המוזר בין דת ללאום שמציעה היהדות. נכון, היא גם וגם. אבל אם כך, למה זה על הלאום כולו לנהוג על פי מנהגיהם הדתיים של המיעוט האורתודוקסי? קניוק מבטא זאת היטב כאשר הוא מבקש להיות "ישראלי בלאומיותו ובן בלי דת" – הלאום מבחינתו גדול יותר מהיהדות הדתית של האורתודוקסיה. ואכן, למה לא, כפי שהציע בזמנו השופט חיים כהן, יהודי במדינת ישראל יהיה מי שמרגיש קשר עמוק לעם היושב בציון, עם או בלי קיום מצוות, עם או בלי אמא יהודיה? למה לא ניתן להצטרף לעם, ולא לדת? האנומליה כאן היא תוצאה של קבלה מעט נמהרת של התכתיב ההלכתי האורתודוקסי, שעבור מרבית הציבור הוא חסר משמעות בכל אתר אחר בחייהם.

למה אם כן זה המצב? למה מסכים הרוב החילוני לתת למיעוט האורתודוקסי את כל הכוח הזה? התשובה בגוף השאלה: לרבים מהחילונים המצב הזה נוח מאוד בדיוק בגלל שבכל אתר אחר של חייהם הם מנותקים מההלכה האורתודוקסית. שכן אם יהדותם מוגדרת על פי לידתם, יוצא שממנה והלאה הם פטורים מכל עניין בה, ודאי מכל מעשה. אין לטעות: חילונים רבים שמחים על כך מאוד, משום שכך הם נחשבים יהודים למרות שהם לא יודעים שום כלום על ההיסטוריה היהודית, על התרבות היהודית, ולא מטפחים אף מנהג או מצווה. והם רוצים מאוד להיחשב כיהודים. חשוב להם להיות חלק מהאתנוס היהודי, מ"עם ישראל", להתכרבל בחמימות שמספקת הלאומיות. הולכים בלי ומרגישים עם.

גם זה לא סוף העולם, אבל אם כך, למה להתעקש לא לאפשר לאחרים להתכרבל גם כן? שלא כמו שמיכת פיקה, הלאומיות רק גדלה ככל שיש יותר אנשים שמתכרבלים בה. מה ההגיון לא לאפשר לפרטים הרוצים להסתפח בנחלת ישראל לעשות כן רק מפני שהם יצאו מרחם לא יהודייה – לבד מהגיון גזעני, שמוצא טעם לחייו בתחושת עליונות על כל מי שלא שייך למועדון הסגור? וכמובן, כאן נכנס גם הסכסוך עם שכנינו ותורם את תרומתו למאבק הזהות הזה: אנחנו יהודים מול מישהו, ולכן מעוניינים מאוד להיות מלוכדים בקשר הדם שבינינו, ואכמ"ל.

הדבק שמעניק הסכסוך לזהות היהודית הוא רב, אבל נראה שהוא מתיישן ומתחיל להתפורר. הצעד של קניוק קובע שלב חדש בפולמוס על הזהות היהודית-ישראלית. לפחות דבר אחד מסתמן כבר עכשיו: הניסיון להגדיר מיהו יהודי על פי האורתודוקסיה, כמו גם הניסיון להכריח אנשים להתחתן או להקבר על פי ההלכה האורתודוקסית, לא רק שאינו דמוקרטי ומפר זכויות אזרח פשוטות, אלא מפורר את הזהות היהודית-ישראלית – אותה זהות שהוא מנסה להציל.

ההה                                                          

—

[ב-19 למאי יתקיים באונ' חיפה כנס תחת הכותרת ישראל בין אנטי-יהודיות, אנטי-שמיות ופרוגרסיביות חדשה. בין השאר ירצו שם נמרוד אלוני, עוז אלמוג, יצחק בנימיני, גדי טאוב, במבי שלג, אסף שגיב, אילן גור זאב, פיליפ וקסלר, בן דרור ימיני, אניטה שפירא וגם אני. פרטים כאן.]