יחס למין

מלחמות הדת בהומוסקסואליות

אולי זה טוב שאני כותב על עכשיו, כשלושה שבועות אחרי, וכמובן חשוב לציין שאנחנו לא יודעים מי עשה מה וכו', אבל הרשו לי להשתמש ברצח במועדון הקהילה כדי לתקוף את נושא מערכת היחסים הקלוקלת שבין הדת המסורתית למיניות ההומוסקסואלית. כידוע, זו הראשונה ממש לא מחבבת את זו האחרונה, ואם נדמה לנו שאין כמעט נושא שבו הדת מפגינה חוסר מגע יותר מובהק עם המציאות, הרי שזה לא במקרה, והייתי רוצה לנסות להתייחס לזה, כלומר לשאלה למה נדמה לנו שהמסורות הדתיות הותיקות פשוט לחלוטין out of touch בכל הנוגע לענייני זהות מינית.

בספר Sacred and Secular: Religion and Politics Worldwide שיצא ב-2004 מביאים Ronald Inglehart ו-Pippa Norris נתונים מעניינים מאוד על תהליכי ההקצנה הדתית, ומנגד החילון, שעוברים על אוכלוסיית העולם בזמננו (הם די מתעלמים ממגמות הניו-אייג'יזציה). תוך ניתוח מערך נרחב ביותר של סקרים ומחקרים, הם מציעים הסברים ותיאוריות למה שקורה בעולם, ויש להם כמה וכמה נקודות מעניינות. באשר לעניינינו קשורים ממצאים מעניינים שהם מביאים בנוגע לעולם המוסלמי, שאף סותרים במובן מסויים את התזה המפורסמת של סמואל הנטינגטון בדבר "התנגשות הציביליזציות".

כידוע הנטינגטון הציע שבמאה ה-21 המאבקים בעולמנו יערכו לא בין מעמדות חברתיים או מדינות לאום, אלא בין תרבויות המחזיקות בהשקפות עולם ושדות ערכיים שונים, כאשר הנטינגטון רואה בדת את אחד הגורמים המבדילים המרכזיים. בהמשך לכך טוען הנטינגטון שאחד מקווי השבר שבין הציביליזציה המערבית-נוצרית למוסלמית הוא השקפת העולם הדוגלת בדמוקרטיה, או שוללת אותה. אחרי 9/11 התזה שלו הפכה פופולרית מאוד, כאשר גם ממשל בוש האשים את הטרוריסטים האיסלאמים בכך שמה שמפריע להם בארה"ב הוא החופש שהיא מעניקה לאזרחיה, ומנסה להפיץ לעולם כולו. בן-לאדן וחבריו, לכאורה, נלחמים בדמוקרטיה ובשגריריה.

בספר הנ"ל מביאים המחברים ממצאים המאששים את התיאוריה הכללית של הנטינגטון – כלומר שתרבות וערכיה, הנגזרים במידה רבה מהדת, משמעותיים בחלוקת האוכלוסייה העולמית על פי השקפות עולם ערכיות – אבל ששוללים את הטענה שלו בדבר הבדלים בכל הקשור להתייחסות של הציביליזציות השונות לדמוקרטיה.

בגרף להלן (שנסרק מהספר, עמ' 146) תוכלו לראות את דעתם של אזרחי מדינות שונות לגבי תפקוד הדמוקרטיה, והדמוקרטיה כאידיאל. ניתן להבחין (למרות האיכות, אני מקווה) שמדינות מוסלמיות כמו איראן ומצריים נמצאות במעלה הגרף, ושאת תחתיתו חולקות דווקא מדינות נוצריות כרוסיה, פולין, ברזיל וטנזניה. כלומר למוסלמים אין בעיה מובנית לאהוב דמוקרטיה. שנאת דמוקרטיה איננה חלק מהמטען הדתי-תרבותי שלהם.

לא כן הומופוביה. אכן, על פי הממצאים שמוצגים בספר, קו השבר הערכי העיקרי בין המערב למדינות המוסלמיות (שכמובן שונות מאוד בינן לבין עצמן, אבל אם נכליל (אגב, גם המערב שונה בינו לבין עצמו, שמתם לב?)) הוא היחס לנשים ולהומואים. מחקרים מראים שדווקא בכל הנוגע לשיוויון בין המינים, למה שנקרא "מעמד האישה" ולסובלנות כלפי הומוסקסואליות הציביליזציות בהחלט חלוקות. בגרף להלן (עמ' 152) אפשר לראות את היחס לשוויון בין המינים ולחיוב הומוסקסואליות. קל לראות שבעוד מדינות סקנדינביה עולות לראש שמחתנו, המדינות המוסלמיות שהשתתפו במחקר סוגרות את הרשימה מלמטה.

למה ככה? לאינגלהרט יש תיאוריה בעניין. המודרניזציה על פיו משנה את מערכת הערכים של התרבות המתפתחת, וזאת בשני שלבים עיקריים (עמ' 137-138):
1) התיעוש מביא נשים לכוח העבודה השכיר ומצמצם את הילודה. נשים עוברות תהליכים של אוריינות והשכלה, ולבסוף גם מקבלות יצוג בממשל, אבל העוצמה שיש בידיהן עדיין פחותה מאוד מזו שבידי הגברים.
2) בשלב הפוסט-תעשייתי מתקדמים יותר לשוויון בין המינים, כאשר נשים עוברות לתפקידים ניהוליים, עוברות התמחות במקצועות שונים, וצוברות השפעה בגופים פוליטיים.

שני השלבים הללו מביאים איתם שני שלבים של שינויים ערכיים:
1) מעבר מערכים מסורתיים לערכים חילוניים(secular)-רציונליים;
2) מעבר מערכי-הישרדות לערכי ביטוי-עצמי.
על פי זה חברות שנמצאות בשלב 1 תהיינה מסוגלות לקבל ולהפנים (מבחינה ערכית) שיטת ממשל שבה העם קובע את מנהיגיו, אבל לא השקפת עולם שדוגלת בשיוויון מלא לנשים. או בסובלנות כלפי הומואים.

יכול להיות שזה נשמע קצת כמו הנחת המבוקש, אבל אני בטוח שהתיאוריה של אינגלהרט, שלא העמקתי בה, יותר רצינית מהסיכום המהיר הזה. מה שאני הייתי רוצה להוסיף זה את הסיבות הפסיכולוגיות, או המטא-פסיכולוגיות, לשינויים הערכיים הללו. העניין לדעתי הוא כזה: ככל שרמת החיים עולה, וככל שהפנאי והנוחות עולה, האוכלוסייה מגלה יותר ויותר את עולמה הפנימי. זוהי אותה "פנייה סובייקטיבית" שאני כל כך אוהב לדבר עליה (למשל כאן). אנשים מגלים שיש להם חלל פנימי, כלומר סובייקטיביות, והם מתחילים להחשיב את אותו חלל פנימי יותר מאשר את זה החיצוני, אותו החשיבו עד כה. הנה חלק ממה שכתבתי על כך בלינק שלעיל (ראו שם לעוד):

"הפנייה הסובייקטיבית" הזו מציינת למעשה את המעבר של רובנו לחוויה אחרת של החיים: מחיים שסובבים סביב מערכת היחסים שלנו עם העולם (התפקיד החברתי שלי, המגבלות שמוטלות עלי), לחיים שממוקדים בחוויה הפנימית שלי (טוב לי, רע לי, מתאים לי, מפריע לי). בתפיסת החיים הראשונה ניתן מקום מרכזי להתאמה שלי בסדר החברתי ולחובותיי כנתין של המערכת הדתית, החברתית או המשפטית. בתפיסת החיים השנייה ניתן מקום מרכזי למאוויי האישיים, לזכויותיי הנובעות מהיותי פרט ייחודי ולשאיפתי למימוש אישי.

כלומר במאות השנים האחרונות האוכלוסייה במערב עברה שינוי משמעותי בתפיסת החיים שלה, מהרמה החושית ועד לרמה המוסרית. (אגב, למה זה קורה? אולי פשוט כי זה יכול לקרות. החיים אוהבים להשתכלל ולהפוך יותר ויותר מורכבים ומתוחכמים, בתנאי וברגע שנותנים להם מקום. אבל האמת היא שזה נושא גדול, נושא ענק, מורכב ולדעתי מרתק. אני מתכוון להתחיל השנה לכתוב את הדוקטורט שלי על זה.)

לא כל הדתות כמובן. התיאוב העמוק כלפי יחסי מין הומוסקסואלים הוא נחלתן של הדתות האברהמיות. לא שחסרה הומופוביה במזרח, ולא שהיא לפעמים לא באה לידי ביטוי גם בחוקים דתיים, אבל אין מה להשוות בין זה לבין הנפח והחומרה שהאקט המיני ההומוסקסואלי מקבל בדתות המונותאיסטיות. בתמונה, על פי הכיתוב בויקיפדיה, נזיר מענג נסיך, באחד מגילופי האבן במקדש(!) קג'וראהו בצפון הודו

המעבר שמצביע עליו אינגלהרט מ"ערכי הישרדות" ל"ערכי ביטוי-עצמי" הוא המעבר להחשבת המימד הסובייקטיבי יותר מזה האובייקטיבי. ולמה זה קשור לשוויון בין המינים ולסובלנות כלפי הומוסקסואליות? זה קשור כי ברגע שמרכז הכובד של החיים עובר פנימה, החיצוני פחות נחשב, וברגע שהחיצוני פחות נחשב, פחות חשוב אם אתה גבר או אישה, ופחות חשוב אם אתה מקיים יחסי מין עם גברים או עם נשים. המבט המופנה פנימה גורם לנו להסיט את מרכז הכובד מהחוץ לפנים: פחות חשוב אם אתה זכר או נקבה ומה אתה עושה בתור כזה, ויותר חשוב שאתה טוב, הגון, אם טוב לך ונעים לך או רע לך ומכאיב לך.

(אגב, למי שמתעניין בלימודי מגדר, שימו לב שזה גם תואם יפה את המעבר מאקט יחסי המין ההומוסקסואלים של פעם, להומוסקסואליות כזהות של היום. מה שפעם היה רק מעשה, הוא היום הגדרה של אישיות, כלומר הוא עבר הפנמה ונצמד למהות הפנימית, לכאורה, של אותו אדם.)

מה שמשנה לנו, כבני חברה פוסט-תעשייתית, זה "מה שמרגיש בפנים", לא "מה שקורה בחוץ". אנחנו מחפשים את "המהות", ומתעלמים מ"הפרטים". תחשבו לשם דוגמא על כל תרבות הניו-אייג': בדיוק כמו שבניו-אייג' לא חשובה הדת הספציפית, חשובה רק "המהות הפנימית" שלה (שהיא, כמובן מאליו, אחידה ומשותפת לדתות כולן, עמוק מתחת וגבוה מעל כל הפרטים (הטקסים, התיאולוגיה, המסורות) הבלתי חשובים שעל פני השטח, נכון?); בדיוק כך בענייני מגדר חשוב לנו יותר מי הבנאדם "באמת", כלומר מהותו הפנימית (האם הוא טוב או רע, חכם או טיפש, מוכשר או הדיוט וכו'), ולא אם במקרה יש לו בולבול או טוטה.

כעת ניתן להבין למה כאשר רב, כומר או קאדי זועק שמשכב זכר הוא חטא העניין נתפס כפשוט מופרך בעינינו. מוקד הזהות עבר הפנמה: בעוד שבחברות מסורתיות מה שהיה חשוב הוא מה שאתה עושה, בחברות מודרניות הרבה יותר חשוב מה אתה מרגיש; פעם הפעולה היתה במרכז, היום הכוונה. לכן בעוד שבעבר פעולה כמשכב זכר היתה יכולה להיחשב חטא, לאנשים כיום עצם עשיית הפעולה היא עניין חסר משמעות מוסרית כשלעצמו. עשיית הפעולה כאשר אחד הצדדים לא מעוניין בה, או עם כוונה להזיק לו, או מתוך מניע אלים וכו' – זה כבר יכול לשמש כמטבע בר תוקף בשוק האתיקה של ימינו; זה יכול להיתפס כחטא בעינינו. החברות המסורתיות, והדתות (בהיותן עתיקות) פשוט נתקעו בעניין הזה עם מערכת מוסרית אנכרוניסטית.

במערב חלקים גדולים מהממסד הדתי כיום מבינים שהאיסור על יחסי מין הומוסקסואלים הוא אנכרוניסטי וחסר היגיון, ומשנים את הדוֹגמה, בעוד היותר פונדמנטליסטים דבקים באמונתם הבלתי-מובנת, ומנסים בשארית כוחותיהם להצדיקה על ידי פנייה לטיעונים בעלי ניחוח רציונלי או מדעי (דהיינו: זה "בניגוד לדרך הטבע", טיעון שהוא עובדתית שגוי). בחברות מסורתית או מתועשת, בניגוד לדעתו של הנטינגטון, שינוי שיטת ממשל לכזו שעושה רושם של בעלת יתרונות רבים יותר להמונים יכול להתקבל על דעתם (זו לדעתי הסיבה לחיבה לדמוקרטיה, ולא רעיון השוויון), אבל נשים עדיין תחשבנה נחותות מעצם היותן נשים, ומעשים כגון משכב זכר עדיין יחשבו לתועבה גם אם הם נעשים בהסכמה. זה המצב ברוב הארצות המוסלמיות, וכך מוצאים ההומואים את עצמם ניצבים בחזית "התנגשות הציביליזציות".

ועוד משהו קטן על דתות ותרבויות שסובלניות להומוסקסואליות, ממש עם סגירת הגיליון: אתמול במקרה הזדמנתי למוזיאון טיקוטין לאומנות יפנית (חיפה), והנה אחת התערוכות המוצגות שם עכשיו עוסקת באירוטיקה ביפן. במבוא הכתוב לתערוכה, שנכתב על ידי האוצרת הראשית אילנה זינגר, כתוב: "הומוסקסואליות (nanshoku) היתה מקובלת ביפן בקרב בני אצולה, נזירים במקדשים בודהיסטים וסמוראים. […] כמו בתרבויות אחרות בעולם העתיק, בדרך כלל מערכת היחסים היתה בין גבר מבוגר (חונך, אקטיבי), לנער צעיר יותר (חניך, פאסיבי), והיא היתה רגשית ומינית כאחד. בתקופת אדו פיתח המעמד הבורגני סוג חדש של יחסים הומוסקסואלים, שבאו לחקות את דרכי הסמוראים, אך קשרים אלו היו בעלי אופי מזדמן והתבססו בעיקר על זנות של שחקני קאבוקי ששיחקו בתפקידי נשים." התמונה, שצולמה על ידי הסלולרי, היא של הדפס עץ צבעוני מ- 1803 שנקרא "אהבת גברים".

פה ושם בהינדוסטאן

הדמות המקבלת את פני הבאים בשער המקדש הגדול בטירו'

1. 136 איש מתו בגוּגָ'רָט אחרי ששתו משקה אלוכוהולי תוצרת בית. אבל למה לשתות אלכוהות ביתי אם יש משקאות אלכוהוליים תוצרת הודו זולים מאוד ולא פחות גרועים? אה, האלכוהול הביתי, המכונה Hooch, נשפך כמים בגוג'רט מפני חוקי היובש שנאכפים שם. ולמה דווקא במדינה זו אסור למכור אלכוהול בעוד שבהודו כולה מותר? כי גוג'רט היא מדינת הולדתו של המהאטמה, וכסוג של הומאג' לערכיו של הנשמה הגדולה ההיא כופים על האזרחים לדבוק בהם כיום. רק שזה לא הולך כמובן.

המשקאת הביתיים גורמים תדיר לעיוורון או שיתוק חלקי, וזאת מפני שמוסיפים להם כל מני תוספים, מתנול למשל, שנותנים להם kick. הפעם הוסיפו יותר מדי, וקרה אותו אסון. העיתונות כמובן שואלת מתי כבר יבטלו את חוקי היובש הטפשיים, כשברור לכולם שהם גורמים רק צרות, אבל ברור לכולם גם שלא יבטלו אותם, מהסיבה הפשוטה שהם מאפשרים להמון אנשים להרוויח המון כסף (נקי ממס). כלומר השוק השחור (אם בכלל יש דבר כזה בהודו – כל השוק די אפרורי כאן) מפרנס יפה מאוד רבבות, כולל את הפוליטיקאים האחראיים על החקיקה. השחיתות בהודו, למי שלא ידע, היא עצומה (אם כי שוב, לכנות את זה שחיתות… ככה פשוט עושים כאון עסקים).

Sriram Karri, בעל טור בעיתון Indian Express, מראיין מפיונר פיקטיבי (19.6): "כשנשאל האם המאפיה תהיה מוכנה לקחת חסות על הצד הפרקטי של הדברים אם חרמות אחרים יאכפו בהודו בהתאם לערכיו של גנדהי, ובכלל זה חרם על אכילת בקר, נשק, רובים, טבק, אגוזי ביטל או קונדומים, הוא אמר: 'אנחנו מתפרנסים מחרמות. בכל פעם שהממשלה תחרים עסק לגיטימי שאינו עולה בקנה אחד עם תורתו של גנדהי, אנחנו נעשה הכל, ונוכל להיענות לאתגר. וכן, בהתאם להשקפת העולם של גנדהי מה שאמרתי עכשיו הוא האמת. האמת הפשוטה והמוחלטת."

סביטה בהאבהי. לתמונות קצת יותר נועזות לחצו כאן

2.  סביטה בהאבהי (Savita Bhabhi) התפרסמה מאוד בחודשים האחרונים. טוב, היא צעירה, יפה, ובעלת השקפת עולם ליברלית במיוחד בכל הנוגע למיניות. על מעלליה היה אפשר לקרוא ברצועת קומיקס באינטרנט. זאת מפני שהיא עצמה היתה דמות בקומיקס, שיצר Puneet Agarwal. האתר שלו הפך להיות פופולרי מאוד. מאוד. עד כדי כך שאתרי חדשות מחוץ להודו דיווחו עליו. לבושה שכזו ממשלת הודו לא היתה מוכנה.

אז משרד התקשורת הממשלתי חסם את האתר. נסו לגגל את שמה ותראו. הוקם קמפיין מיוחד שקרא Save Savita, אבל ללא הואיל. האתר נשאר חסום. בעלי טורים בעיתונות מבכים על הצביעות שפשטה בהודו, שמאז ימי המקדש בקהג'ורהו, בהשפעת כובשיה, ראשית המוסלמים ואחריהם הבריטים, עטתה על עצמה עקרונות מוסריים ויקטוריאנים לעילא. כפי שאתם רואים לעיל בכניסה למקדש הענק והעתיק כאן בטירוונאמאלאי עומדות גברות השומרות על השער, ובשיפולי גזרתן הן מאוד מאוד דומות לסביטה.

3. ה- Times of India מדווח ב- 19.6 על הלא יאומן: הודים מקאסטות נמוכות יהיו יכולים ללמוד במכון מיוחד להיות כהנים, כלומר ברהמינים! בחסות המדינה המעודדת שוויון הזדמנויות ומדכאת את שיטת הקאסטות, האפשרות להיות כהן דת כבר לא תעבור בתורשה אלא תהיה תלויה בדיפלומה.

האם מדובר במהפכה? לא בהכרח. על פי סוואמי Devananda Saraswati, סאניאסי מערבי שחי בטירו ושאני נוהג לשוחח איתו בכל פעם שאני כאן, הקאסטות היו בימי קדם דבר הרבה יותר גמיש ממה שהם היו לפני חמישים שנה. כלומר לפני הכיבוש המוסלמי, ואחריו הבריטי, כל המערך ההינדי היה נינוח הרבה יותר, והוא הצטפד בתגובה לאיום החיצוני עליו, קצת בדומה למה שקרה להלכה במפגש עם המודרנה. בימי קדם, אם כן, היה גם היה אפשר ללמוד להיות ברהמין.

אני לא בקיא מספיק בהיסטוריה ההודית כדי לדעת האם הוא צודק. בהחלט ייתכן שכך היה, אבל יש לדעת שהסוואמי, שאני מחבב מאוד (הוא אגב, כבר בן שישים בערך, בריטי במוצאו) הוא, כמו רבים שהמירו את דתם, מלא להט בכל הנוגע לדתו החדשה. הוא הינדי לאומני, שונא את הנצרות והאיסלאם שלדעתו קילקלו את הודו, ויש לו גם הרבה מה לומר נגד הממשלה החילונית שלא עושה מספיק כדי לשמור על המסורת (במו אוזני שמעתי אותו מתלונן על כך שהממשלה מאפשרת להודו "לאבד את הצביון ההינדי"). למעשה, את העניין עם לימודי הכהונה הוא רואה גם כמהלך של הממשלה החילונית נגד הברהמינים, כחלק ממלחמתה לשבור את האליטה הדתית במדינה. הוא עצמו עוד בחזית הקונטרה-רפורמציה, כפי שתראו להלן:

פה ושם באשרמנו הקטן

4. לאשרם של רמאנה מהארשי יש רבעון: Mountain Path. כתב עת זה עוסק בענייני רוח, ורובו מכיל מאמרים על תורתו של המהארשי כמובן. בגליון אפריל-יוני התפרסם מאמר של אחד, Swami Nirmalananda, העוסק בתרגול מדיטציה בעזרת הנשימה. עד כאן הכל לכאורה מלא אור ואהבה.

אלא שאותו סוואמי הוא בכלל לא סוואמי, אלא כומר יווני אורתודוקסי. שמו ג'ורג' בורק והוא עומד בראש "אשרם" בניו-מקסיקו. סוואמי דוואננדה רואה את מאמרו כחלק מהמזימה הנוצרית להמיר דתם של הינדים ולהחזיר מערביים שסרו מדרכה של הכנסייה לחיקה. הוא כתב מאמר על כל הנושא הזה (הלינק למאמר באתרו האישי, אבל המאמר פורסם באתרים רבים), בו בין השאר הוא מאשים את האשרם בהונאת קוראיו של כתב העת, זאת אחרי שפנה אל הנהלת האשרם וביקש שיציינו את שמו הנוצרי של הכותב. האשרם סירב.

דוואננדה מאשים את הנהלת האשרם בטיפשות או רשעות, ואילו הם לא מבינים למה להטריד את הקוראים בזוטות שכאלו, כאשר ברור שמדובר באדם טוב ורוחני שמכוון את הקוראים אל השחרור הרוחני המלא. ומה שיש לנו כאן אם כן זה מערבי שהוא הינדי אדוק שבוכה על מיסמוסה של המסורת בידי הנוצרים מחד וההינדים הניו-אייג'יסטים מאידך, והנהלת אשרם הינדית מלידה שממש לא איכפת לה מאיזו דת מי שבה בקרבה, ובלבד שיכוון אל הלב ואל האמת הרוחנית כפי שהם רואים אותה.

זה לא קשור לנושא, אלא סתם עץ רענן שהפך לאלה

5. נפגשתי כאן עם דיויד גוֹדמן. גודמן זה הוא אולי המומחה הגדול ביותר לכתבי רמאנה (וכמה מורים מוארים אחרים, כמו פאפאג'י או לקשמנה סוואמי), הוציא הרבה ספרים עליו (כולל את העיבוד הרשמי של תורתו, שיצא, אם אני לא טועה, במקור בהוצאת Routledge, כן כן). ביקשתי לדבר איתו והוא נאות לתת לי כמה דקות מזמנו. הוא אדם מאוד נחמד, וידען גדול כמובן.

אז דיברנו על מה עשה את רמאנה גורו כל כך מיוחד, והוא אמר שכנראה השילוב של זה שהוא אכן היה, מה שנקרא, מואר, אבל גם חכם מאוד, מלומד היטב, ואדם טוב והגון מאוד. כל אלא כמובן לא הולכים יחד בהכרח. אני הסכמתי נמרצות, ושאלתי אם הוא לא חושב שמה שעוד תרם לגדולתו היא ה"נוכחות" שהוא הפיץ, אותה הוויה מיוחדת שהיתה סביבו ושאנשים חשו בה כשקרבו אליו. גודמן הסכים. שאלתי אם הוא חושב שמקור הכוח הזה בשנים שרמאנה בילה בהתבוננות פנימית אחרי שהוא "גילה את העצמי", וגודמן אמר שזאת אפשרות, ושבכל מקרה כך חושב לקשמנה סוואמי, תלמיד של רמאנה ומואר בפני עצמו (אותו לקשמנה, אדם מבוגר מאוד היום, גר ממש כמה מאות מטרים מהמקום בו אני כותב כעת, אבל לא ממש מוכן לקבל מבקרים ואין לו ממש תלמידים).

שאלתי גם האם לדעתו הנוכחות של רמאנה, שעדיין מורגשת באשרם שלו, היא גם דבר מודע, כלומר האם רמאנה עדיין הווה כישות מודעת (אוי תסלחו לי על הסטייה מהשכל הישר… ראו פוסט קודם להסבר). גודמן אמר שגם בחייו רמאנה היה אומר שהוא לא מכוון דבר, ושכל הניסים שקורים סביבו מתרחשים על ידי כוח שהוא קרא לו סאנדי (אני מנחש: sanadhi), שקיים מפני שהוא שקוע "בעצמי", אבל שהוא לא מודע לפעולתו. וגודמן אמר שהכוח הזה עדיין קיים במידה מסויימת.

6. אתמול היה ליקוי חמה בהודו, מ- 5:30 עד 7:40 בבוקר. אצלנו בדרום לא היה ליקוי מלא, בורנאסי היה.  סביב המשמעות הרוחנית של הליקוי התגלעו בין ההינדים חילוקי דעות. על פי ידיעות שונות בעיתונים שונים חלקם, בורנאסי, נהרו לגנגס כדי לנקות את עצמם מהטומאה שהליקוי הדביק בהם, בעוד אחרים רצו אל הנהר הקדוש כדי להנות מאפקט מטהר-פלוס, בשל קרני שמש מיוחדות ששולח האירוע האסטרונומי הנדיר. התוצאה: שני בני אדם איבדו את חייהם כתוצאה מדריסה במרוצה אל המים. לא נמסר האם עוונותיהם הספיקו להתכפר. כאן אצלנו האשרם החליט לא לקחת צ'אנסים ודחה את כל הפעילויות – תפילות, טקסים וארוחת בוקר – לאחרי 7:40. אבל אני קמתי בארבע כדי לעלות להר ולצפות במחזה.

הגעתי ברבע לחמש למרגלות השביל העולה לנקודת התצפית (מעל סקאנדה-אשרם, למי שמכיר), והיה חושך מוחלט. לעלות להר בחושך מוחלט זה מפחיד (מקום זר, מרוחק מהעיירה, סיכוי לשוד וכו'). למזלי לחלק הראשון של המסע נתלווה אלי כלב שהרגיע במקצת את חששי. כאשר הכלב נעלם עמדתי באיזו צומת (ליד מערת וירופקשה, למי שמכיר), ולא ידעתי בחושך איך בדיוק להמשיך לעלות. בעוד אני מכוון את אלומת האור של הפנס לכאן ולשם, הופיע משום מקום הודי משופם.

"לאן?" הוא שאל, ואני אמרתי שאני רוצה להגיע לנקודת התצפית ההיא. "בוא אחרי" אמר, והתחיל ללכת. נתתי לו את הפנס והוא הלך כאשר הוא מאיר בו לאחור, כלומר על הדרך שלפני, לא לפניו. שאלתי אותו מי הוא והוא אמר שהוא שומר הלילה של ההר, אבל די ברור שהוא היה בעצם התגלמות של האל שיווה. הוא כמובן הוביל אותי בבטחה למקום, ואז עזב אותי (ברור שנתתי לו בקשיש ביד רחבה).

הליקוי היה חביב, אם כי השמיים המעוננים לא איפשרו לראות את כולו. היה רגע אחד שבו הוא נראה היטב – השמש היתה בצורה של חצי ירח מעל טירוונאמאלאי, אבל בסרטון שצילמתי לא ממש רואים את זה. אבל את העיירה, ובמרכזה המקדש הענק, רואים:

 

קרישנמורטי בנפתולי התשוקה

[חלק א: פורסם באתר מעריב ב- 6.11.05]

ק. הצעיר

לא רבים יחלקו על הקביעה כי קרישנמורטי הוא אחד המורים הרוחניים הגדולים בכל הזמנים. האדם שכילד נבחר על ידי האגודה התיאוסופית להיות ה- world teacher הבא, כלומר למלא את המשרה המבוקשת שפינו משה, הבודהה, ישו או מוחמד; האדם שב- 1929, בנאום מפורסם ומרשים זרק מעליו כל יומרה להיות מנהיג המונים או גורו נערץ; האדם שעד סוף חייו (1986) נדד ממדינה למדינה, מגנה את הלאומיות והאתנוצנטריות, מדבר על כך ש"אתה הוא העולם" ומבקש ממאזיניו לחפש לא פתרונות לשאלותיהם, אלא את מקור השאלות עצמן – האדם הזה משקף לרבים בדמותו את כל מה שטהור ואמיתי בחיפוש הרוחני.

לכשעצמי, נחשפתי לקרישנמורטי לראשונה בהודו, במדרס, במרכז העולמי של הארגון שמנציח אותו. התאהבתי מיד, אלא מה? לא רק שמדובר, כפי שאמר ג'ורג' ברנרד שואו, באדם היפה ביותר בעולם, אלא שגם תורתו, בפשטותה, בעומקה, בישירות הבודהיסטית שלה ובהמיה הכמעט רומנטית שלה שבתה אותי בקסמיה. מאז קראתי ספרים רבים של ק' ועליו, האזנתי וצפיתי בשיחותיו, הגיתי ברעיונותיו, ואני רואה את עצמי כאחד מתלמידיו. על כן לא קל לי לכתוב את דברים הבאים. יחד עם זאת אני חושב שאלו דברים שצריכים להיכתב, לא רק למען כל חסידיו, ולא רק למען הפתיחות והכנות – יקר הוא קרישנמורטי, אך יקרה יותר היא האמת – אלא גם למענו הוא. האדם שטען בלהט שהאמת היא ארץ ללא שבילים, ודאי היה רואה ערך רב בהתקרבות אליה, גם אם הסבך קוצני במיוחד.

כאשר מדובר באדם בשיעור קומתו של קרישנמורטי, הנטייה שלנו לעשות אידיאליזציה מדמותו, ואותו עצמו להפוך למנהיג שיחשוב במקומנו, היא חזקה. ק' כמובן היה מודע לכך יותר מכל, ועל כן הדגיש חזור והדגש שהוא אינו גורו, ולא מבקש הערצה וודאי לא ציות. הוא חזר ואמר שהוא עצמו לא חשוב, אלא תורתו, ושכל מה שמעניין אותו הוא להוציא את בני האדם לחופש מוחלט – מטרה שלמענה הקדיש את כל חייו. בכל זאת, רובנו, אני סבור, תופסים את ק' עצמו כאדם כמעט מושלם: עניו, נאמן לעקרונותיו, נקי ללא רבב. אך לא כך היו, כפי הנראה, פני הדברים.

רומן של רבע מאה

רוזלינד וויליאמס

קרישנמורטי גדל במרכז העולמי של החברה התיאוסופית, וידוע שבהיותו נער חולמני מצא אותו צ'ארלס לידביטר, ממנהיגי התיאסופים, על חוף הים, ובחר אותו כמועמד להיות ה"מורה" הבא של האנושות. ידוע פחות כי הוא לא היה שם לבד: יחד איתו, במרכז התיאוסופי, גדלו (בתחילת המאה העשרים) עוד כמה וכמה נערים ונערות, אשר כל אחד מהם היה גם כן מועמד לתפקיד. ביניהם היה גם דסיקצ'אריה ראג'גופל, נער הודי שהיה צעיר מק' בכמה שנים, שגם לו צפה לידביטר עתיד גדול. עוד היתה איתם נערה ושמה רוזלינד וויליאמס, אמריקאית חייכנית ובהירת שיער שק' ואחיו הקטן והחולני, ניטיה, פגשו כשהגיעו לאוהאי (קליפורניה) ב-1922 כדי לנוח. השניים אהבו אותה מאוד ואפילו השתעשעו ברעיון שהיא גלגול של אמם המנוחה. רוזלינד חזרה איתם להודו כמטפלת אישית, פגשה שם את ראג'גופל ונישאה לו ב-1927. כאשר בסופו של דבר נבחר ק' להיות ה"כלי" דרכו יתגלה "המורה" לעולם, נבחר ראג'גופל, תוך ויתור מצידו על קריירה אקדמאית, להיות מזכירו האישי של ק', ולמעשה מפיק האירועים שלו.

על פי בתם של רוזלינד וראג'גופל, ראדה, קרישנמורטי כנראה תמיד אהב את רוזלינד. בספר שהיא פרסמה ב- 1991 ("Lives in the Shadow") היא מגלה שאחרי שהיא עצמה נולדה, הודיע ראג'גופל לרוזלינד אשתו שמבחינתו מערכת היחסים המינית ביניהם הגיעה לסיומה. ראדה מוסיפה כי אמהּ גם הבינה ממנו שמצידו היא יכולה לנהל מערכות יחסים עם אחרים. אלא שספק אם ראג'גופל האמין שרוזלינד תקשור קשר רומנטי ומיני עם קרישנמורטי.

הרומן בין קרישנמורטי לרוזלינד התחיל ב- 1932 ונמשך יותר מעשרים וחמש שנים. עם תחילתו ביקשה רוזלינד מקרישנמורטי לדבר על כך עם ראג'גופל, וק' הבטיח לה שיכתוב מכתב על העניין וימסור אותו לחברו. המכתב הזה מעולם לא נמסר. במשך שנים, אם כן, ניהל ק' מערכת יחסים אינטימית עם אשתו של המזכיר האישי שלו, בלי שזה האחרון ידע על כך. כאשר גילה ראג'גופל, ב- 1950, מפי רוזלינד, את דבר הקשר בינה לבין ק' הוא היה המום. למרות זאת, הוא המשיך למלא את תפקיד המזכיר האישי בנאמנות. כל אותן שנים נשבע קרישנמורטי לרוזלינד, בעל פה ובמכתבים (ששמורים אצל ראדה) שהיא אהבת חייו ו"הדבר החשוב ביותר בשבילו". היה לו חשוב מאוד לשמור על אהבתה אליו, אבל גם חשוב שלא ישאר מאהבתם דבר: פעמיים ביצעה רוזלינד הפלה מלאכותית בעידודו של ק', אחרי שהתעברה בעקבות יחסי המין ביניהם.

לי אין אגו!!!

רוזלינד וראג'גופל

ראדה מספרת שקרישנמורטי היה אדם מקסים ואוהב, אבל שתמיד חשש מעימותים. הוא היה, פעמים רבות, משקר כדי להתחמק מהתמודדות עם מציאות לא נוחה. כאשר שאלה אותו פעם רוזלינד מדוע הוא משקר, הוא ענה (על פי עדותה): "בגלל פחד". מעניין לראות שהרבה משיחותיו של ק' עוסקות בסוגיות של פחד וחוסר-בטחון, וייתכן שזה משום שנושאים אלו העסיקו אותו אישית.

אבל ק' ידע גם להתעצבן: על פי ראדה ביותר מהזדמנות אחת הוא סטר לראג'גופל, בדרך כלל כתוצאה מכך שהאחרון העביר ביקורת על מעשה מסויים של ק' . ב- 1971, כאשר היה ברור לרוזלינד שבגלל שרבו על כספים וזכויות יוצרים, יביאו ק' וראג'גופל את שהתרחש ביניהם לפני בית דין ושם צפוי גם להיחשף הרומן של ק' עמה, היא גילתה הכל לראדה בתה. כאשר האחרונה התקשרה לק' כדי לברר איתו את העניין, ורמזה על כך שבין שני הגברים מתנהל בעיקר מאבק על אגו וכבוד, צרח עליה קרישנמורטי: "לי אין אגו! מי את חושבת שאת, שאת מדברת אלי כך?!"

הפגמים באישיותו של קרישנמורטי לא הפתיעו מעולם את רוזלינד עצמה – היא תמיד התייחסה אליו כאדם רגיל (ראדה כותבת בחכמה רבה, שבדיוק משום שראתה אותו כאדם, יכולה היתה רוזלינד לאהוב אותו כל כך) – ברור עם זאת, שהם בניגוד מוחלט לתדמיתו המצוחצחת כפי שהיא משתקפת בציבור. על שימורה של תדמית זו שקד ק' לא מעט. עם צאתו של ספרה של סלוס יצאה בעצם הביוגרפיה הראשונה של האיש המרתק הזה, להבדיל מהספרים של פופול ג'יאקר ומרי לוטינס, שהינם במקרה הטוב סיכומים מעניינים של תורתו, ובמקרה הרע הגיוגרפיות שטחיות. עלי עשה הספר של סלוס רושם של מחקר רציני ואמין: המחברת תומכת את דבריה במכתבים של כל הצדדים המעורבים, ומביאה עדויות גם של אנשים אחרים שהיו קרובים לקרישנמורטי ושנחשפו גם הם לזוויות הפחות מצודדות של האיש.

תדמית לחוד והתנהגות לחוד

קרישנמורטי, ראדהה הקטנה, וביטריס ווד

שיטת הדיון בפילוסופיה ההודית היא לקבל את הנחות היסוד של היריב, ולנסות להפריך את תורתו מתוך עצמה. כך אפשר לעשות גם כאן: ייתכן ויהיו אלו שיחשבו שניאוף ושקרים אינם בלתי מוסריים (אני איני נמנה עמם, אבל ניחא). השאלה היא האם קרישנמורטי עצמו חשב שהם בלתי מוסריים. קרישנמורטי ודאי לא כיבד במיוחד את מוסד הנישואין, בו הוא ראה רק דרך משפטית להבטיח את הבעלות של בני הזוג אחד על השני – כלומר ביטוי נוסף ליצר הרכושנות שמקורו באגו, ובכך ההפך הגמור מאהבה. אבל מה עם ערכים כחברות, פתיחות, כנות?

שאלה אחרת, מטרידה הרבה יותר, היא מדוע ביסס לעצמו קרישנמורטי תדמית של ישות כמעט א-מינית, מורמת מכל החומרי, כאשר בחדרי חדרים ניהל, למעשה, מערכת יחסים רומנטית? מי שחושב שקרישנמורטי לא ידע מה הוא "משדר", מזלזל בחוכמתו של האיש. בכל כתביו לא מצאתי ולו התייחסות חיובית אחת למין – להפך, על פי רוב מזלזל ק' ביחסים מיניים ורואה בהם הסחת דעת שמקסימה את האדם רק מפני שבה הוא מוצא מנוחה רגעית מהמחשבות. הוא ודאי היה נגד התנזרות (שכן לדידו גם זו צורה של ניסיון פתטי של המיינד לשליטה) וגם אמר זאת, אבל דווקא אם כך, מדוע הסתיר את הרומן שהיה לו? האם לא היה יותר פשוט להודות ביחסיו הזוגיים עם רוזלינד? האם ניהול חיים כפולים במשך 25 שנה נובע אך ורק מהפחד להתעמת עם בעלה של מאהבתו?
קשה להזדעזע מעדויות על כך שאושו שכב עם עשרות מתלמידותיו, מפני שלא היתה לו כל יומרה לעמוד בנורמות מיניות סטנדרטיות – בדיוק להפך, למעשה. הזיוף והצביעות אצל ק', הם אשר מטרידים, אולי, עוד יותר מהמעשים עצמם.

המורה כאדם

ק. לעת זקנה

האם עלינו לדרוש שהמורה הרוחני שלנו יהיה מושלם? ומהי בכלל שלמות? ואם מתברר כי אינו מושלם, האם פגמים בהתנהגותו האישית של מורה מכתימים גם את תורתו? שאלות אלו, אני מרגיש, הן קשות ובעיקר סבוכות מאוד, ונוגעות בהרבה מאוד רבדים וגוונים של הדרך הרוחנית. כל תשובה עליהן יכולה לנבוע ממניע מועיל, או מתשוקה שטחית: האם הרצון שלנו בשלמות אינו נובע מהרצון הילדותי שלנו בסדר אוטופי בעולם הזה? האם הויתור שלנו על שלמות אינו נובע מהרצון הילדותי לא פחות להתפרק מהעול שבנורמות מוסריות? מאידך, האם לא ראוי שנבקש הגינות ויושר ממי שמתיימר להדריך אותנו בדרך הרוחנית? ושוב מאידך, האם לא קטנוני להטפל לחייו האישיים של אדם שדרכו שופעת אלינו תורת חיים?
כל אחד מאיתנו, בסופו של דבר, מותח את הגבול ומכריע לגבי עצמו.

באשר לקרישנמורטי, אני חושב שהוא היה רוצה שדברים אלו יחשפו. אם אכן היה כנה בדאגתו להפריך כל קו של פולחן אישיות שנגע בו, הרי שהוא היה מברך על כך. לכשעצמי, כשקראתי את ספרה של סלוס, לפני כשנתיים, הרגשתי תחילה כעס, ואכזבה עמוקה. היה חבל לי על שאפילו אם נורא חשק ברוזלינד, לא חשב מה יעשה הדבר לתדמיתה של תורתו, שודאי היתה חשובה לו מאוד, ולדעתי – חשובה לעולם.

אבל גם הקלה הרגשתי. הקלה בכך שגם קרישנמורטי הוא אדם, שלא מדובר במלאך. שהוא לא היה מושלם. הרי גם ככה מספיק קשה לנו להיות קרישנמורטי – מי מאיתנו נבחר בילדותו להיות הבודהה הבא? כך, כאשר נסדק מעטה הזהב שמצפה אותו ונחשף עורו האנושי, הפגיע והפוגע, נדמה לי שדווקא קיים סיכוי טוב יותר להבין אותו, וחשוב מכך: להבין את תורתו. כך זו אינה עוד תורה שמיועדת רק לאנשים מיוחדים במינם ויחידים בדורם, לקדושים שנמצאו על גדות נהר בהודו וגודלו על דיאטה של ביצים ומדיטציה, אלא גם לאנשים שמועדים, שחוטאים, שמתאהבים ומתנהגים בטיפשות. כלומר: לנו.

ייתכן שהרפתקאותיו הרומנטיות מאפשרות איזון מסויים לחכמתו האדירה, גם אצלנו, תלמידיו, ואולי גם אצלו – המציאות אינה סובלת שלמות מוחלטת. טעויותיו בחייו האישיים יכולות לעשות את דבריו נגישים יותר, ואפילו מובנים יותר. הרקע הארצי לרעיונותיו, הקרקע הפוריה והרבגונית ממנה הם צמחו, נותנים לתורתו ממשות, אפילו גשמיות, שהיתה לטעמי חסרה בה מלפנים.

ואם נרצה לתת לו קרדיט באמת גדול, נוכל אולי לומר שהעניין כולו היה תרגיל מבריק בשברון אידיאליזציה: הוא עשה זאת דווקא כדי שיתגלה, כדי שלא נוכל להעריצו אישית אלא נקשיב רק לדבריו, כדי שלא נהיה חסידים שוטים. כמובן שבמקרה כזה נחזור להעריצו, ונחזור גם להיות מעריצים פותים…

 

חיפוש אחר האמת 
[חלק ב': פורסם באתר מעריב 8/12/2005, לאחר שנשלח מהודו]

ויכוח גדול מתקיים כבר שנים באשר לדמותו של מי שנחשב בעיני רבים לגדול המורים הרוחניים: ג'יידו קרישנמורטי. מאז שיצא לאור ספרה של ראדה רג'גופל סלוס ב-1991 נראה כי ההילה שאפפה את המורה-שהתעקש-שאינו-מורה דהתה מעט. במאמר שפורסם מעל במה זו סיכמתי את העובדות באשר לחייו הנסתרים של קרישנמורטי, כפי שמופיעים בספר של סלוס. סלוס, בתו של מזכירו האישי של קרישנמוטי, ראג'גופל, טענה בספרה כי המורה הדגול ניהל מערכת יחסים רומנטית במשך עשרים וחמש שנים עם אמהּ, רוזלינד סלוס, אשתו של ראג'גופל, כלומר שיקר למזכירו האישי במשך שנים רבות. לטענתה, למרות שקרישנמורטי הבטיח לרוזלינד לדבר על כך עם בעלה, הוא לא עשה זאת, וראג'גופל גילה את העניין רק אחרי רבע מאה. גם בהזדמנויות אחרות, טענה סלוס, היה קרישנמורטי משקר כדי להתחמק מעימותים. 

במאמר ניסיתי לטעון שלא רק המעשים עצמם הם שמטרידים, אלא הצביעות שמשתקפת מהם: קרישנמורטי, מי שחרט את האמת על דגלו, משקר לבת זוגו, למזכירו האישי ויד-ימינו, ומשקף למיליוני תלמידיו תדמית שאינה נתמכת בפועל על ידי חייו. גם היום חלוקים תלמידיו בדעתם האם בכלל היו דברים מעולם, ואם כן, מהי משמעותם.

העבר הוא תמיד ישות מתה

בהודו יצא השנה לאור כרך עבה הכולל את כל שלושת כרכי הביוגרפיה של קרישנמורטי שכתבה מרי לוטיינס. הספר, המחזיק מעל שבע מאות עמודים, נקרא "J. Krishnamurti: A Life". לוטיינס, שהלכה לעולמה ב- 1999 לא טרחה לעדכן את הביוגרפיה, והיא אינה כוללת אף מילה על מערכת היחסים הרומנטית בין ק' לרוזלינד ראג'גופל, אשתו של מזכירו האישי של ק', שכיום ידועה כבר לכל.

אך יש הבדל גדול, לימד אותנו קרישנמורטי, בין הידוע ובין האמת. מפגישה שקיימתי עם אחד המורים הבכירים לשעבר ברשת בתי הספר שיסד קרישנמורטי (וכיום מזכ"ל גרינפיס בהודו), מר גורוסוואמי אננתפדמנבהן, עלה כי בחלק מתיאוריה של סלוס על החיים בצילו של ק' נשזרו אי דיוקים, אם לא ממש שקרים. אננתפדמנבהן מספר כי נכח בכמה דיונים שהתקיימו בארגונו של קרישנמורטי, בהם השתתפו כמה מהאנשים שהיו חלק מהחבורה הקרובה ביותר לקרישנמורטי. על פי דבריו, כל מי שהיה קרוב לקרישנמורטי העיד כי יחסיו עם רוזלינד מעולם לא היו סודיים, וכי כל חבריו הטובים ידעו עליהם. היחסים אמנם לא פורסמו ברבים (וכפי שאנחנו רואים, מרי לוטיינס התעקשה עד הסוף לשמור אותם בחשכה), אבל בהחלט לא התקיימו בסתר.

לא רק זאת, על פי דברי אננתפדמנבהן האנשים באותם דיונים גם הביעו ספק רב כי ראג'גופל עצמו, בעלה של רוזלינד, לא ידע על יחסיו של אשתו ושל קרישנמוטי הרבה לפני שהעניין "נחשף לפניו" – על פי עדותה של סלוס – רק לאחר 25 שנה.

רצה הגורל ודווקא על טענות חסרות משקל אלה בניתי חלק לא מבוטל מהביקורת שלי על קרישנמורטי. אם הדברים ששמע אננתפדמנבהן הם אמת, הרי שזה שומט את הקרקע מתחת להאשמה של קרישנמורטי בצביעות ובבגידה במזכירו ויד ימינו ראג'גופל. העבר הוא תמיד ישות מתה, אמר קרישנמורטי, והנה כאן הוא גם מתחיל להסריח. אין לי אלא לקוות שעם הפרסום הנוכחי מה שקולקל יתוקן והעקוב ישוב להיות מישור.

על "צניעות", חשיפה, והפנמת איסורי החשק

     המיניות תופסת מקום מרכזי כל כך במיסטיקה היהודית, עד שויתור עליה יהיה משול לתלישת השלד מתוך הגוף. מתוך ההנחה שהאדם הוא "צלם אלוהים", התפתחה ועלתה ההכרה שהאל בנוי בצלמנו כדמותנו, ועל כן חייב גם להתגשם במבנה מטאפיזי המקביל לזה הפיזי, האנושי, ובכך להיות בעל איברי מין. ומכיוון שאלו הם החיבור, מהבחינה הפשוטה ביותר, בין זכר ונקבה, ומכיוון שעל החזרתו של היקום אל אחדותו הפרמורדיאלית מושתת רעיון התיקון, תופסים אותם אברי מין אלוהיים את מוקד ומרכז הבמה הקבלית, ואל הפעלתם וזיווגם השלם מכוונים המקובלים את מיטב מאמציהם.

     סימון וייל אמנם כתבה שלבקש ממיסטיקן שלא ידמה את יחסיו עם האל לאהבה אנושית כמוה כבקשה מאמן לצייר – רק ללא צבעים, אולם נראה שהעיסוק הקבלי ביחסיו המיניים של האל עם העולם חורג מכדי שימוש מטאפורי הכרחי: המבנה התיאוסופי בנוי כולו על ההבנה שהאל משפיע את שפעו אל העולם הנקבי דרך איבר מין זכרי (ספירת יסוד), ובצורה של זיווג מקודש. כשאנחנו ממלמלים, לפני תפילה או מצווה, "לשם יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה", אנחנו "מכוונים" את עצמנו לסייע באחדות מערך הספירות: תשע העליונות עם זו התחתונה, השכינה. אך מתוך כך אנחנו יכולים להבין לא רק את התפיסה הקבלית של יחסי המין המקודשים, אלא גם את תפיסת היחסים בין המינים עבור המקובלים.

     כפי שהדגיש במחקריו אליוט וולפסון, אין זה מקרה שמתוך עץ הספירות תופס המימד הנקבי (באופן מובהק) רק ספירה אחת, וגם זו אינה אלא התחתונה ביותר. השכינה, היא ספירת מלכות, היא הארץ, ממתינה פאסיבית לשפע הזכרי שיעניק לה חיות, וזה מגיע מלמעלה, מהשמיים, במורד שאר הספירות, מהאל. הנקבה, שאין כל ספק בנחיצותה לאיחוד השלם של העולם האלוהי (שהרי צלם אלוהים המקורי, האדם הראשון, הוא אנדרוגיני), מקבילה עם זאת לעטרה שעל האיבר הזכרי: היא שלו, ואין הוא שלה. הוא חייה, והיא לו עיטור והשלמה. היא כנועה לו, והוא ימשול בה.

 

     אין זה בלתי צפוי, אפוא, שכאשר השפה הקבלית תחדור ותשתלט על השיח ההלכתי, נהיה עדים להתייחסות לגליסטית גוברת והולכת אל שדה המיניות אצל האישה. בעוד שבאופן תיאורטי היתה האורתודוקסיה יכולה להציע מגוון "פתרונות" לבעייתיות הבין-מינית שהיא רקחה לעצמה, בפועל נראה שכיום מתגלם העניין בראש ובראשונה בהדגשה גוברת והולכת של אותה סגולה טובה שהפכה לאיום: "צניעות".

     כידוע, נדרשת האישה שומרת המצוות להפנות את כל כבודה פנימה, הווה כמובן אומר לכסות את גופה, ואם בחברה החרדית נקשר הדבר בעיקר להגנת הגבר מפני פיתויי יצרו הרע (שיגרום להשחתת זרעו הטוב), הרי שאצל התינוקות דבֵּי הרב קוק מתווסף לאיסור (כפי שהראה יוסף אחיטוב) מימד לאומי הנותן תוקף מועצם בהרבה לצוויי לכיסוי. שכן, כפי שכותב הרב שלמה אבינר, "מידת הצניעות […] שייכת לאופי הישראלי המיוחד", ועבירה על הלכותיה מובילה ל"פגיעה באורגניזם הכלל-ישראלי".

     לא רק מיסטיפיקציה של האתנוס והפיכתו לעצם מטאפיזי יש כאן, אלא גם ראייתו כישות נקבית הזקוקה להגנה מפני פריצות וטומאה. מהלך זה, בו הלאום נתפס כרעייה, נראה מובן מאליו אם נזכור שעוד הרבה לפני התפתחות הקבלה נתפסו יחסי העם ואלוהיו כיחסי אישות. מאידך גיסא, ניתן להניח שהאקסטרפולציה של תפיסה זו לכדי מטאפיזיקה קבלית, וראיית "כנסת ישראל" כשכינה, כלומר כצד הנקבי, המצומצם, של האלוהות, הטו את הדגש ההלכתי, בכל הנוגע לצניעות, כלפי האיסורים החלים על האשה. מפני שאם הגבר הוא מיקרוקוסמוס איזומורפי של האלוהות, ואם כל קיום מצווה שלו "למטה", מחולל תנועות אלוהיות ומתקן "למעלה", הרי שלאישה נותר להיות בת דמותה הזעירה של השכינה, כלומר של כנסת ישראל, ומכאן שכל פגיעה בתומתה או בטהרתה מהווה התקפה ישירה על האומה כולה.

 

     ודאי: דקדוקי ה"צניעות" אינם רק קבליזציה של ההלכה, אלא גם תגובה למתירנות המודרנית והפוסטמודרנית, תגובה שהחלה עוד באירופה של המאה התשע-עשרה, נמשכה במשנה תוקף מאז ועד ימינו, וצפויה עוד להוסיף ולהימשך. אין ספק בכך, אך אין מדובר גם בשתי תנועות נפרדות: חדירת השיח הקבלי אל בין דפי ההלכה גם היא חלק מהתגובה האורתודוקסית למודרנה: הא בהא תליא, והקבלה, שהתחילה במאה השלוש-עשרה כמענה למבוכת היהודים אל מול גילויה המחודש של הפילוסופיה היוונית והצורך בסיבה טובה להמשיך ולקיים מצוות, משמשת כעת כשיח ראקציונרי מנחם עליו מתרפקים גם ובעיקר כאשר הנראטיבים האוניברסליסטים מתפרקים והולכים.

     בין אותם הנראטיבים נמצא גם זה הפמיניסטי, שמצוי כיום במשבר קשה, כשלא ברור אם כאשר בריטני ספירס חושפת את ערוותה לפפראצי מדובר באשה ש"עושה מה שהיא רוצה עם גופה", או בקרבן מעורר רחמים של תרבות הצריכה הקפיטליסטית-שובניסטית (ואולי בכלל מדובר באקט סתמי של אדם על סף משבר נוירוטי). מה שברור הוא שכשבריטני מתפשטת, הקהל הוא שנדרש לכסות את בושתה, כלומר לשקול כיצד, אם בכלל, להציג את האירוע. במילים אחרות, נראה שהגוף הנשי, שבמערב נחשף יותר ויותר כעניין יומיומי, מציב מצידו קודקס הלכתי חדש ומפורט החל דווקא על זה הגברי.

     לא קשה להבחין בכך: עם כל גילוי נוסף של מתירנות נשית, מתגלה לנו גם טפח נוסף בחלקת האיסורים התקפים לגבי הגבר. בעוד שבעבר תפיחה על השכם, אחיזת המרפק או התחככות מקרית תוך כדי מעבר במסדרון לא נשאו כל מטען מיני (אכן, נחשבו פשוט לחסרי משמעות), הרי שהיום אפילו מבט יכול להיות הטרדה, וכל מילה לא נכונה היא הצעה מגונה. שוב, הא בהא תליא: ככל שהמיניות מוחצנת יותר, כך נידרש יותר לאיפוק ושליטה. כאשר המין הוא פוטנציאל תמידי וריאלי, יש לשמור פי כמה לא להפוך אותו לאקטואלי. בסופו של דבר נדרש הגבר לקבל על עצמו עול מצוות: לשמור על ידיו, על פיו, על עיניו. ואף סייגים שונים נדרשים ומאומצים: ישיבה משותפת במשרד רק עם דלת פתוחה, עבודה לילית משותפת רק בשלושה. ממש כללי יחוד על פי ההלכה.

     אך בשונה מההלכה, הרי שכאן מדובר בהיפוך והפנמה של האיסורים השונים: במקום שיחולו על חוץ האישה (מה מותר לה ללבוש, לאן מותר לה ללכת) הם חלים על פנים הגבר (מה מותר לו לחשוק, איך עליו להתנהג). במקום שייכפו מבחוץ ומלמעלה עליה, הם נובעים מבפנים ומלמטה אצלו. המערך "ההלכתי" הזה נובע באופן ספונטאני מתוך הנחות המוצא הליברליות, והגבר נדרש לממן לאשה את החופש לעשות כרצונה על ידי תשלום מכיסו במטבע של איפוק ושל כוונה נכונה.

 

     הפנמת כללי ההתנהגות כאן היא דבר חיובי כמובן, משום שהיא מעבירה, כראוי, את האחריות להתנהגותו של הגבר אליו ולא תולה אותה במידת נראותו של גוף האישה (ובעצם במידה בה היא מאפשרת לו להיראות). אך יותר מכך: מדובר בנדבך נוסף מתוך מגמה כלל-אנושית, המופיעה בתחומים רבים, של הפנמה ושל פסיכולוגיזציה. לא עוד נסביר את התנהגותנו על פי מערך תיאולוגי-שמימי: במקום לראות בכל דבר ועבר ביטויים ארציים למבנים מטאפיזיים, נסביר את עצמנו, ואת התנהגותנו, על ידי פניה אל כוחות פסיכולוגיים ונפשיים. דוגמא נאה לכך היא דווקא מפעל הפסיכולוגיזציה שערכה תנועת החסידות לקבלה: את הערגה התנאית-עד-שבתאית למשיח כמלך החליפה השאיפה לגאולה פנימית; תחת ספקולציות על מלאכים ושדים נוצרה הכוונה לתמימות ותיקונים; במקום מיתוסים לוריאנים של צמצום ושבירה למדו טיפוח דבקות וכוונה; האבות חזרו להיות דמויות מופת ולא עוד גילמו רק כוחות שמימיים, ובמקום שהיה בו מערך של ספירות ראו כעת רגשות ויצרים.

     אלא שהחסידות, כפי שהיה יכול להיות צפוי, הצטפדה, ורוחה מתה. ההלכה, כמו גם הקבלה, חזרה כבתנועת מטוטלת להיות קודקס של חוקים (שמימיים או ארציים), ולא צוהר דרכו אפשר להבין ולשנות את לבנו. כך, בד בבד עם תנועות הנאורות וההשכלה, וכתגובה מפוחדת לאלו, שבה ושבתה הקבלה את העולם היהודי-אורתודוקסי. שתי עדשות דרכן נתפסים יחסי המינים לוטשו בידי היהודים, אך אין בכוחן ליצור משקפיים, שכן כל אחת מכוונת למקום אחר לחלוטין: אם אצל המקובלים האשה היא התגלמות השכינה, ועל כן עליה לצמצם עצמה ולהתכסות, הרי שאצל ההומניסטים האשה היא התגלמות (נוספת) של האידאל האנושי, וככזה באפשרותה להכריע בכל הנוגע לחייה מתוך בחינתם הרציונלית: ברצותה להתכסות תתכסה, וברצותה להתגלות תתגלה. על הגבר, כאמור, מוטלת ראשית החובה לאפשר לה כל זאת, ושנית להתאים את עצמו אל המצב החדש, אל כל מצב חדש שיווצר. אצל היונקים מהקבלה האשה היא מרכיב (הכרחי אבל מצומצם) של האדם. אצל הליברלים היא אדם.

     אך אותה מטוטלת ממשיכה ונעה, ומול הדחף להחצין, לחלום, לברוא עולמות, ניצבת ההשקפה המכנה את תוצרי הדמיון בשמם, כלומר מבינה אותם כמרמזים על נטיות נפשיות יותר מאשר על תנועות קוסמיות. כי בסופו של דבר (או כך לפחות נראה בנקודת הזמן הזאת), ככל שהיא מתקדמת בכיבוש העולם מהבחינה המעשית, הלא מבחינה רעיונית מוותרת האנושות על מרחבי היקום ומספרת לעצמה את סיפורה על ידי פניה פנימה, אל תוככיה. כך מפלצות-יער הופכות לחרדות, שאיפה לחיי-נצח לתאוות-פרסום, ואהבת-אמת להפרשת הורמונים. מדע הפסיכולוגיה, ופרויד כנביאו, הינו רק ביטוי אחד, מודע, לאותו מהלך כלל-אנושי שבו כוחות מטאפיזיים כגון "החוק", "הטבע", "הרוע", "האהבה" הופכים להיפעלויות ותנועות נפשיות.

 

     קיפולו של המגדל המטאפיזי אל תוך המבנה הנפשי הוא מחויב המציאות בעידן רציונלי, שבו היחידים המעזים לתלות את יהבם על ישויות מיתולוגיות חייבים לתפוס את עצמם כאמיצים, שכן הם הצליחו "להתעלות מעל לשכל" ולבצע "קפיצת אמונה". אך לא קפיצה יש כאן אלא רגרסיה, חזרה נפחדת אל חמימות החיק המגונן של המיתוס הפרימיטיבי, ריאקציה פגאנית אל מול שכלול הבריאה המונותאיסטי, שדאג תמיד, ושוב ושוב, לנפץ את אליליו ולהימנע מלהשתחוות להבל ולריק. אכן, אותו תירוץ על "אומץ" בעצמו חושף בפנינו את חולשת המיתוס בימינו: הכריעה בצלו היא תמיד מודעת.

     כי בשונה מאוד מבעבר, המיתולוגיה בימינו איננה עוד שקופה. סיפוריה אינם מהלכים עלינו קסם אמיתי: כבר אי אפשר להתבונן דרכה אל העולם – אנחנו לא יכולים להימנע מלראות את הלכלוכים על המסך – אלא אם כן הישרנו מבט ולפנים התבוננו בה. היא איבדה את כוחה ללכוד אותנו מבלי משים, לפרש את חיינו בשבילנו מבלי שכלל נבין שכך היא אכן עושה. כיום הכל ידוע, הכל על השולחן: מי שבוחר במיתוס מודע לכך, וזקוק לתרץ זאת באמצעות ההיגיון. כך שגם אצל שוחרי הדרמה המיתולוגית, אהבתם אליה חייבת להיות מוסברת לעצמם בעזרת הרציונליות. אם לא המיתוס עצמו הוא שעבר רציונליזציה, אז לפחות הסיבה לדבקותנו בו. יזעק ככל אשר יוכל ואף יתקע בשופרות – המיתוס בעצמו עבר הפנמה.

     הבנה מיתולוגית של המציאות, אם כן, היא בימינו בברור בחירה, וכאשר בחירה זו שוללת את יכולתו של הזולת לבחור, היא חותרת תחת יסודותיה שלה. הבחירה במיתוס של "צניעות", מעין וריאציה פרוטסטנטית-פוריטנית על הנושא היהודי, מגוחכת פי כמה בדת שבשדות רבים משורשת עמוק כל כך במסורות שהן בלשון תכלית המעטה קדם-ויקטוריאניות: איך מתיישבת הדאגה לצניעותה של האשה עם המצווה לקיים בחתונה "חדר יחוד"? האם צנוע הדבר לשלוח את החתן והכלה שזה עתה נישאו לתת תוקף לבריתם באמצעות ביאה, וזאת אל מול אורחי החתונה כולם? ומה צנוע בחיובה של אותה אישה להגיש לרב את תחתוניה כדי שיכריע האם הפרשותיה נחשבות נידה? לו אכן השמירה על צניעותה היתה עיקר, כי אז מצוות אלה היו מפורשות מחדש, מופשטות מצורתן הנוכחית.

     ההלכה מתפתחת. היא מתפתחת בכך שציווייה עוברים הפנמה, וזאת בחסות המרחב הליברלי. היא מתפתחת בכך שעל כל אדם בוגר לשלוט בעצמו, תוך נתינת מרחב מקסימלי לזולתו. היא מתפתחת בכך שאנו נדרשים כיום ליתר מודעות, ליתר תשומת לב, ליתר בחירה והכרעה. יהיו שיאמרו שזו היתה כוונתן המקורית של המצוות: לפתח בנו מודעות עצמית, ולהביא אותנו להתנהגות מוסרית, לחזק את הקשר שלנו עם עצמנו – לא על ידי כפייה, אלא מתוך נטיעת ההכרה שזו הדרך היחידה לדעת את החיים, להיות אדם.

החטא הגדול ביותר בתורה – דת ורוחניות, מין ואוננות

כמו התגלמות בשרית, ואבטיפוס מוצק, למאבק הערטילאי והישן-נושן בין החוק לאהבה, המין ניצב בצומת שבין העונג לשליטה: אנחנו מאוד רוצים להתענג, אבל, כמובן וכתמיד, חשוב לנו מאוד שהכל יהיה תחת שליטה. וזה לא הולך, וכל מי שניסה לשלוט באורגזמה שלו (או של מישהו אחר) יודע את זה. כי בכל הקשור במין קשה לנו במיוחד לשלוט על עצמנו: כשרוצים לא עומד, כשלא רוצים – עומד (אצל נשים, כידוע, נסובים הדברים סביב המצאותם, או לא, של נוזלי הסיכה), כשרוצים שימשך לנצח זה נמשך פחות מדי, כשמאוד רוצים לגמור זה לפעמים בלתי נגמר. אני מנחש שמשום כך, משום ההפגנה הברוטלית של עצמאות הגוף בכל הקונטקסט המיני, משום כך נידון המין להיות נושא כל כך טעון בכל תרבות. שכן כיצורים בעלי אגו חשוב לנו מאוד לשלוט על עצמנו – זה הרי מה שאגו אמור לעשות.

תראו איך אותה הנגדה בין השליטה למין נכנסת לתרבות הפופולרית. ואם כבר פופ, אז הכי פופ: שנות השמונים. הנה שני שירים שעולים לי בראש עכשיו: הראשון, בקצב הדיסקו האלוהי, הוא I'm So Excited של ה- Pointer Sisters משנת 1982 (ראו הוזהרתם: האופנה בקליפ היא בהתאם לתקופה). השורה הראשונה (והכמעט יחידה) של הפזמון הולכת:

"I'm so excited I just can't hide it; I'm about to lose control and I think I like it!" יש? היא כל כך נלהבת, שהיא חושבת, שהיא עומדת לאבד שליטה, אבל זה דווקא מוצא חן בעיניה!

השיר השני הוא מה שהיה ידוע כ"סלואו", כלומר אותם שירים איטיים יותר שהיו ההזדמנויות היחידות שלנו, בני 14, להיות צמודים לבנות הכיתה. כלומר, אלו שהבנות היו מסכימות לרקוד איתם. כלומר, בד"כ לא אני. השיר הוא I've Had the Time of My Life מתוך הסרט בן-האלמוות Dirty Dancing (מעמודי התווך של נעורי) מ- 1987, שיר שאף זכה בגרמי ובאוסקר! בבית השני הזוג שר כך:

היא (ג'ניפר וורנס): With my body and soul I want you more than you'll ever know
הוא (ביל מדלי): So we'll just let it go, don't be afraid to lose control

וגו'. היינו: בואי בובה, אל תפחדי לאבד שליטה, נזרום ונראה לאן זה יקח אותנו.

ומה אנו למדים מכך? שגם בתרבות פופולרית באה לידי ביטוי התפיסה ש: א) מין ואהבה הם חוסר שליטה; ב) שחוסר שליטה הוא לא דבר חיובי; אבל ג) שלמרות זאת אנחנו בקטע ויהיה מגניב.

והעניין הוא באמת כלל עולמי: כל הנתלים בקאמה-סוטרה כאיזו דוגמא מזרחית לשחרור מיני אינם מבינים שמדובר בהפך בדיוק: אותו טקסט מלא בהסברים – ואיסורים – על מה יש לעשות ואיך. זה לא רק ספר המעודד הנאה ממין (אם כי גם זה – העונג המיני אינו נחשב בעיני ההודים הקדומים כרע, וזה כבר שיפור לעומת כל מני בני-מערב, מאוגוסטינוס דרך הרמב"ם ועד ממשיכיהם בימינו), אלא בראש ובראשונה מדריך המנסה להכניס חוק וסדר אל תוך התחום החמקמק והחלקלק של המיניות. למעשה, שני הקצוות של הטיפול החברתי במין, היינו הסגפנות וההמנעות ממין של הנזירים מצד אחד, והקטלוג והמשטור של המין על ידי הקאמה סוטרה (או בהלכות הטהרה והנידה ביהדות) מצד שני, הם שני צדדים של אותו יצר קפוץ להשגת שליטה עצמית: בשניהם בסופו של דבר מדובר בניסיון להתמודד עם המין בצורה רציונלית, ולשלוט בו. האופצייה הראשונה נואשת מראש ומוותרת על הכל, השנייה חושבת שלמאבק יש סיכוי ולצורך כך מנחיתה חוקים והלכות.

ומה בנוגע לאוננות? לכאורה, בעינוג העצמי בעיית השליטה נפתרה: כאן זה רק אנחנו עם עצמנו. מדוע, אם כן, ההתעסקות האובססיבית עם המעשה הזה? ברור לכל המעלעל בספרי הלכה שלא מדובר כאן בעוד עבירה מן המניין, בחטא נוסף שעל אף שיש כמובן להימנע ממנו, זה לא סוף העולם אם נופלים וחוטאים בו. הרי אפילו האיסור על גנבה למשל, שהוא כמובן אחד מעשרת הדיברות, זכה לפחות התייחסות, וודאי שעורר פחות אימה. כי כשהדברים מגיעים לאוננות ברור שמדובר בלא פחות מפשע חמור כנגד השמיים, בקטסטרופה בעלת מימדים קוסמיים, במגה-פיגוע בלבו של האל עצמו.

אז איך קורה שדורות של רבנים, כמרים וסמכויות דתיות אחרות מקדישים כל כך הרבה זמן למלחמה (האבודה מראש כמובן) להדביר את המנהג הבסך הכל די מינורי הזה? מישהו מסוגל להעלות על דעתו את הסיבה שבעטיה ספר הזוהר כותב שעל החטא הזה לא תיתכן תשובה, שבגללה ה"שולחן ערוך" מגדיר אותו כעבירה החמורה ביותר בתורה? ולמה כותב הרב אבינר שבמלחמה נגד האוננות "מתקדש שמו [של הקב"ה] בעולם"?!? ואיך יכול להיות שבכתבים נוצריים רבים האוננות מוגדרת כחטא עצום שהוא "בניגוד לדרך הטבע" (שטות מוחלטת, כידוע לכל בעל כלב)? מה יכולה להיות הסיבה לטירוף הזה?

השאלה היא בעצם זו: מדוע במקום להיות סעיף קטן וצדדי במערך הכללי של ההתייחסות הדתית למין, האוננות מודגשת כאיזה שיא של תועבה ורשע? לדעתי העניין שוב קשור לשליטה, אבל בוורייציה מעניינת, ומתוך התגלגלות האיסור הזה ניתן אולי ללמוד על כך.

דרישה לשליטה אבסולוטית

זנות היא אולי המקצוע העתיק בעולם, אבל אוננות קדמה לה כתחביב הקדום ביותר. בתרבות היוונית והרומית אוננות לא נחשבה לחטא, אלא להיפטרות טבעית מעודף (של זרע). כדרכם, הדגישו היוונים את הצורך במתינות ובשליטה עצמית, אבל בזמן ובמקום המתאימים ודאי שניתן, ואף רצוי, לאונן. גלנוס למשל, הרופא היווני המפורסם שכתביו השפיעו לאורך כל ימי הביניים, ראה את הזרע כ"ליחה", כלומר כאחד מהנוזלים עליהם מושתתים החיים. מכיוון שאיזון בין הליחות היה המתכון לבריאות, ברור שאם מצטבר עודף זרע יש לפלוט אותו במהרה.

התפיסה של המעשה כדבר שלילי מבחינה מהותית צמחה במערב יחד עם הדתות המונותאיסטיות: פתאום לאונן היה פשוט אסור. בדתות אלו התחדדה סוגיית השליטה העצמית, ועברה מלהיות המלצה שמבוססת על הגיון של מתינות ואיזון לציווי מוחלט המושטת על בינאריות של חטא מול קודש, טומאה מול טהרה. לדעתי הסיבה לכך היא פשוטה: היהדות והנצרות, שראו את העולם כולו כנתון לשליטתו המוחלטת של האל, ביקשו ממאמיניהם שישלטו באופן מוחלט בעולמם הפרטי, כלומר בגופם. האבסולוטיות של שלטון האל המונותאיסטי דורשת, בתחום זה כמו באחרים, אבסולוטיות גם מצד מאמיניו.

האבר הקדוש ההוא

פריאפוס (Priapus) היה אל הפריון (והשמירה) אצל היוונים והרומאים. סימן ההיכר שלו היה פאלוס אדיר שפרץ זקור תמידית מתוך חלציו.

כך אנחנו מוצאים אמרות חריפות מאוד על אוננות כבר בתלמוד (נידה, י"ג), והמוציא זרע לבטלה (בכוונה) נחשב לרוצח ולעובד עבודה זרה. יש מבין חז"ל הגורסים שעליו להיות מנודה וחכם אחד אף קובע כי הוא חייב מיתה! יחד עם זאת, למימדים הגדולים (והמופרכים) ביותר הגיע העניין בקבלה (כלומר החל מהמאה ה- 13), בעיקר בספר הזוהר ובקבלת האר"י.

כידוע, הקבלה רואה את האדם כמיקרוקוסמוס המשקף בזעיר אנפין את עולם האלוהות. פירושו של דבר הוא שהיהודי על פני האדמה דומה בנפשו וגופו למבנה האלוהי השמימי, כאשר גופו של האל הוא מערך של ספירות, שבהן יורד השפע האלוהי מתוך האחדות אל הריבוי. הקשר ההדוק בין היהודי לאל בא לידי ביטוי בכך שכל מצווה שהוא מקיים על פני הארץ משפיעה על ההיכלות השמימיים, ומניעה תהליכים אלוהיים חובקי-עולמות – זו הסיבה, למשל, שתפילות משפיעות על האל, וכך ניתן גם להביא לתיקון עולם על ידי קיום מצוות. אך כמובן, אם אפשר לתקן הרי שאפשר גם לקלקל, וברור מכך שכל חטא שהוא עושה מתגלגל לכדי קטסטרופה כלל-קוסמית.

ר' משה די ליאון למשל, מקובל גדול שחי במאה ה- 13 ומהבכירים שבמחברי ספר הזוהר, קובע ב"ספר הרימון" כי יש לשמור היטב על "האבר הקדוש ההוא" שכן "האדם הוא דוגמת האלוהי[ם]", ועל כן ברור ששימוש לא טהור באיבר הזכרי משפיע על האיבר האלוהי (שהוא, אגב, ספירת יסוד). בספר "משכן העדות" הוא כותב על כך ש"המוציא זרע לבטלה הוא נותן כח ועזר לצד אל אחר […] ובסיבה זאת מתפשטת הטומאה ומתארכת לעולם."

המאונן, אם כן, נותן כוח ל"צד אל אחר", שהוא כמובן ה"סטרא אחרא", כלומר הצד השני, הטמא, של המערכת הקוסמית. מפני ההקבלה בין האדם (הזכר) לאל, קיימת גם הקבלה בין מעשי היצירה של האל לאלו של האדם: כפי שהשפע האלוהי יורד דרך הספירות אל כנסת ישראל (הנקבית), כך השפע האנושי הוא הזרע שמפרה את הנקבה. הבעיה באוננות היא שנקבה אַיִן. יחד עם זאת אותו שפע אינו יוצא לריק, אלא מתחבר לכוחות טומאה, כלומר לשדים ורוחות של הסטרא אחרא. ר' יוסף הבא משושן, אחד מחבורת מחברי ספר הזוהר, כותב למשל (ספר טעמי מצוות, מצווה מ'):

סביב עטרה של ברית י' [כלומר סביב איבר המין הזכרי – ת.פ.] כיתות של מלאכי חבלה שהולכים לקטרג ולהוציא ש"ז [שכבת זרע] לבטלה, וכשיוצא אותו ש"ז באים ומתעטפים בו ונברא בו שד אחד

כלומר הזרע היוצא באוננות מביא ליצירת שדים (אמונה, אגב, שהיתה מקובלת גם בהודו עוד לפני הספירה).

הבריאה כהוצאת זרע אלוהית

אבל השיא מגיע ללא ספק עם קבלת האר"י. האר"י, שפיתח את תורתו בצפת במאה השש-עשרה, הרחיב את אותה הקבלה בין האל לאדם. למעשה יש יסוד סביר להניח שכל הבריאה כולה נתפסה אצלו כהוצאת זרע אלוהית. על פי המערך המיתולוגי שיצר האר"י, האל שלח זרם של אור אל תוך חלל שהוא פינה מעצמו (על ידי "צמצום"). זהו תהליך ההאצלה הידוע, שקרס אחרי השליש הראשון. אותה קריסה ("השבירה") היא שפיזרה את ניצוצות האור (החיובי) אל בין הקליפות של הדין (השלילי), ועלינו, בני האדם, להעלות את אותם ניצוצות חזרה אל האלוהות (לפירוט מהלך הבריאה על פי הקבלה הלוריאנית).

בספר "עץ החיים" הידוע, כותב תלמידו הבכיר של האר"י, ר' חיים ויטאל על בריאת העולם, בה האל היה לבדו ולכן לא יכול היה להזדווג:

והנה הזווג הראשון שהיה בעת בריאת העולם היה ע"י נס בבחירתו יתברך וברצונו הפשוט […] ואמנם בפעם א' [=הראשונה] ובזווג א' נתעורר הזכר [כלומר אלוהים] מעצמו בלתי התעוררות הנקבה ועלה בו רצון ותאוה להזדווג אפילו שלא היה עדיין בחי[נת] מ"נ [=מיין נוקבין, שהם הנוזלים הנקביים המאפשרים את המשגל] וע"כ [=על כן] הזווג הזה הוא נעלם מאד […] כי לא היה עדיין אז נקבה נבראת בעולם וא"כ עם מי יהיה הזווג בעת שנברא העולם? לכן הזווג ראשון ההוא היה ברצון העליון מחשבה מוחא עלאה [=מוח עליון] בסוד הרצון העליון שכולא דכורא [=שכולו זכר] ואין שם היכר נקבה והבן זה." (שער ל"ט, דרוש ב')

כלומר הבריאה היתה נס, מפני שההפרייה היתה שם ללא נקבה כלל. אלא שמכאן יוצא שהבריאה היתה גם סוג של אוננות. ויטאל, בצטטו את האר"י, משווה את אסון שבירת הכלים, אותה תקלה מטאפיזית שהביאה למפלה היצירתית שבגללה העולם שלנו לא מושלם, לזרע שיצא מבין אצבעותיו של יוסף הצדיק (על פי המדרש, כאשר התאפק לא לשכב עם אשת פוטיפר – למי שרוצה, הנה הדברים. לא הבאתי אותם כי הם עמוסים בלשון קבלית מסובכת).

לא קשה להבין מכאן שהשבירה המטאפיזית היא תוצאה של הניסיון להפרות ללא נקבה, כלומר של המצוקה האלוהית בכך שהוא רצה להשפיע שפע, אבל לא היה לו על מי ולמי. במילים אחרות, הקטסטרופה הקוסמית שעומדת בבסיס חוסר השלמות של העולם היא תוצאה של ההוצאה לריק של הזרע האלוהי, שהיתה בעצם צורה של אוננות. מסתבר שכל הצרות של העולם הזה הם מפני שלאלוהים לא היתה בת זוג כאשר הוא יצר אותו – הכל בגלל האוננות!

אם מטרת כל המצוות כולן היא תיקון העולם, כעת ברור לנו מהי הבעיה: אנחנו למעשה נקראים לתקן את התוצאות הנוראיות של החטא האלוהי הקדמון. בתחום המיני התיקון הוא כמובן זיווג עם נשותינו הכשרות, שהרי בכך אנחנו מסובבים לאחור את זרם הזרע המושחת, ומשתמשים בו כדי לפרות ולרבות, כלומר להמשיך את תהליך הבריאה בצורה טובה, מאוזנת. מצד שני, אם נאונן הרי שרק שנוסיף חטא אנושי על הפקשוש האלוהי!

אוננות כבריאה עצמית

הפסלון הרומי הזה מציג את פרריאפוס מוזג שמן זית על איבר מינו. כעת ילדים, האם תוכלו לנחש לשם מה משמן פריאפוס את פינו?

מה ניתן ללמוד מההתייחסות חסרת הפרופורציות הזאת לאוננות? איך יכול להיות שאותו מעשה אינטימי מתגדל ומתעלה למימדים מטאפיזיים חובקי-עולם? לי אין ספק שמדובר כאן באותו צורך אנושי לריבונות עצמית. באוננות המתח בו טעון המעשה המיני, בו אנחנו נאבקים עם גופנו על הריבונות, מקבל מימד מודגש, שכן כאן זה רק אנחנו (האגו) מולו (הגוף). כאן יש יותר שליטה מצדנו. דווקא משום כך האוננות נחשבת לחטא בדתות המונותאיסטיות: ראשית, משום שאנחנו יכולים (תיאורטית) להימנע ממנה; אבל שנית, וחשוב יותר: מפני שבמין אוטואירוטי אין לנו הזדמנות ממשית ללמוד עד כמה אנחנו למעשה, לעומק, לא עצמאיים. עד כמה אנחנו נמצאים תמיד בתלות הדדית עם העולם כולו, ועם בני האדם כולם. עד כמה אנחנו לעולם לא יחידים אוטונומיים הסגורים לעצמם עם עצמם. שלא כמו במשגל, באוננות אנחנו מחזקים את האשלייה שלנו בדבר עצמאותינו. האוננות היא בריאה מתוך עצמנו, של עצמנו. ובריאה כזו, גם כאשר היא נעשית על ידי אלוהים עצמו, היא בריאה בלתי מושלמת.

אותו שפע אלוהי שבורא את העולם הוא מטאפורה מיתית לתהליך בו אנחנו יוצרים את עצמנו, מתוך עצמנו. כפי שכתבתי בעבר, האוננות היא תפיסה עצמית, במלוא מובן המילה: אנחנו מדגישים ואף מכוננים את קיומנו העצמאי. במילים פשוטות: האוננות יכולה לחזק אצלנו את האשלייה של האגו (אם כי, היא גם יכולה לגלות לנו שמדובר, אחרי הכל, רק באשלייה).

כל זה לא מצדיק לדעתי את הנפח המגוחך שתופס האיסור הזה בדת, וודאי שלא מדובר ברצח. אישית אני גם לא חושב שמשום כך אסור לאונן – אני לפחות מוצא את המעשה מרגיע ומרענן. אבל כן כדאי לעשותו במודעות, ולנסות להבחין במשחקי השליטה הקטנים ששזורים בו, ב"בעלות העצמית" שאנחנו מרגישים תוך כדי, ובמשחקי המחשבות של לפני ואחרי ("כדאי?"; "לא כדאי?"; "היה כדאי?"). אחרי הכל, כפי שבריאת העולם היתה מעשה חיובי, כך גם בריאת עצמנו. עלינו רק לשים לב שהבריאה, בנו כמו בעולם, היא לא הסוף, אלא רק ההתחלה: אחריה יש לעמול ולתקן, יש להיות מודע ויש להשתלם.

[עלה בגרסה מקוצרת באנרג'י. ישנם קטעים קצרים שאולי כבר קראתם ברשימה שהקדשתי לאוננות בקבלה – עם הקוראים הקבועים של הבלוג הסליחה. לצורך הכתיבה נעזרתי במחקר חדש מאת שילה פכטר: "שמירת הברית: לתולדותיו של איסור הוצאת זרע לבטלה". דבר אחר: למי שיש כוח וסיבולת, טום קרוז מדבר בשבחי הסיינטולוגיה בוידאו חדש שהכת מנסה להעלים, והוא חלק ממסע קידום לאיזה סרט פנימי. קרוז מתגלה כפנאט דלוק עיניים, מברבר הבלים כאילו הוא נביא, לא ממש שונה ממשחקו בסרטיו. ביותר מדרך אחת, מסתבר, הוא חי בסרט. אם כבר מגה-סלב פסיכי, אני מעדיף אלפי מונים את בריטני.]