יצחק מרדכי

למה כוכי כן וגילה לא

כשהוגש נגד השר לשעבר והאלוף במיל. איציק מרדכי כתב אישום בחשד למעשים מגונים, מיהרה אשתו דאז, כוכי, להגיש לו גט. גילה קצב, כך שמעתי בחדשות, לא תעזוב את בעלה משה, אף שהעברות המיוחסות לו חמורות עוד יותר. והשאלה הנשאלת (על ידי חטטנים פתטיים עם יותר מדי זמן פנוי) היא למה. למה היא כן והיא לא. ומה ההבדל ביניהן.

ברור שיש הבדלים רבים בין שתי הגברות הללו, אבל הייתי רוצה לעמוד על עניין מסוים שיכול להסביר את התגובה השונה במקרה זה. זהו ההבדל ביכולת ההתמודדות של אנשים שונים עם משברים אמוניים שמתרסקים על פרצופם (ואני מבקש סליחה מהגברות הללו על השימוש שלי בחייהן האישיים למטרות הגותיות).

לאון והדיסוננס

מכת המדינה, זאת יודעים כולם, הן סטודנטיות לפסיכולוגיה. משום מה לימודי הפסיכולוגיה נראים מתוקים מדבש לבנות המין היפה, והן תמיד מנסות "להתקבל" לכאן או לשם בכדי ללמדם. אבל אין לזה קשר ממשי לנושא שלנו, לבד מהעובדה שאחת התיאוריות המעניינות בפסיכולוגיה היא תיאורית "הדיסוננס הקוגניטיבי" של לאון פסטינגר. פסטינגר היה הראשון שחקר לעומק את אותו דפוס מוזר, בו המחזיקים באמונה מסויימת, אשר מבחינה עובדתית ברור שהתבדתה, אינם מרפים ממנה. הדבר נפוץ בעיקר בדתות וכתות אסכטולוגיות, אשר כוהניהן או נביאיהן חוזים התרחשות מסויימת (סוף העולם, ביאת המשיח וכיוצא באלו) וזו מבוששת לבוא (אף אם נקבע לה תאריך מדוייק). מה יעשה המאמין האדוק, אשר היה בטוח בכל לבו כי ממש עוד רגע ההיסטוריה תשתנה וסופו של העולם כפי שאנו מכירים אותו יבוא, והנה העובדות היבשות להחריד תופחות על פניו. האם "יתפקח" מתוך "עולם האשליות" ששקע לתוכו? האם "יתעורר" מן "הסרט הרע" שנתפס לו? האם אמונתו תגווע והוא יחזור לחיות חיים "נורמליים"? התשובה, גברותי ורבותי, היא לא.

לאון פסטינגר

כלומר למרות מה שיצפה האדם מן השורה, הרי שחסידיו של אותו נביא שכשל אינם זונחים אותו. אדרבא, פעמים רבות פירותיו הבאושים של הכישלון דווקא מנפיקים זרעים של להט כפול ומכופל ומחויבות למטרה שכמוה טרם נראתה (מישהו אמר מתנחלים?). נשאלת השאלה: מדוע זה קורה? משיב פסטינגר: "או! זה משום המנגנון של הדיסוננס הקוגניטיבי. אבל זאת המצאה שלי ואני לא אגלה לכם מה זה אומר."

אבל אני כן: דיסוננס קוגניטיבי, בקצרה, מתרחש בכל פעם שידיעה או אמונה או פעולה שלנו סותרת ידיעה או אמונה או פעולה אחרת. למשל, אם אנחנו יודעים שדיבור בטלפון סלולרי צולה לנו את המוח בקרינה, ויש לנו אמונה שאנחנו לא אמורים לצלות לעצמנו את המוח, ואנחנו בכל זאת מדברים, הרי שאנחנו במצב של דיסוננס קוגניטיבי. עכשיו, יותר מאשר לא נעימה לנו הקרינה, לא נעים לנו הדיסוננס (כנראה שיש לנו איזשהו רצון כמוס להיות שלמים), ולכן, אומר פסטינגר, נחתור להתגבר עליו כמה שיותר מהר, בדרך כלל על ידי המצאת תירוצים שונים, מדוע בכל זאת "זה בסדר". כמובן, במקרה של הדיבור בסלולרי, זה לא ממש קשה (הרי "אני בכלל לא מדבר/ת הרבה!!!") , ומאידך אפשר גם להפסיק לדבר (תיאורטית כמובן. סוף העולם יבוא לפני שזה יקרה).

אבל מה אם האדם משוכנע ובטוח כל כולו באמונה שלו או במעשיו, מה אם כל חייו סובבים סביב חזון מסויים, והנה מתחוור לו מעל לכל ספק כי חזון זה לא יקום ולא יהיה? דבר כזה, אומר פסטינגר, למעשה כמעט אף פעם לא יקרה, שכן אותו אדם, אף אם כל העובדות מצביעות על כך, לעולם לא יכיר בכך שהחזון על פיו הוא חי אינו אמת. כל תירוץ ורציונליזציה בעולם ישלפו, ואף המציאות עצמה תוכחש, ובלבד שלא יפול עמוד התווך האמוני שמחזיק את רצפת הפלקל האידיאולוגית של אותו אדם.

שני התנאים להכחשת מציאות מוצלחת

הצלחת תהליך הכחשת המציאות תלויה, מוסיף פסטינגר, בעיקר בשני דברים: המידה בה האדם "מושקע" באמונתו או פועלו, והתמיכה שהמאמין מקבל מאחרים. ההשקעה באמונה המסויימת יכולה להתבטא בזמן, כסף או בפעולה (בניגוד למה שניתן לצפות, הידיעה כי הגאולה או הקץ יגיעו במהרה אינה חייבת להתפרש על ידי המחזיקים בה כהזמנה להמתנה פאסיבית, אלא פעמים רבות בדיוק להיפך: כקריאה לפעילות נמרצת ואף כרישיון לפריצת מסגרות והתרת רסן). ככל שהמאמין מחוייב יותר לעניין, כך עולה הסיכוי שהוא לעולם לא ישוכנע שטעה.

התמיכה שאותו אדם מקבל מאחרים, כלומר מחברים-מאמינים היכולים לעודד ולהרגיע את המאמין במצוקה, היא הציר השני העוזר לשמור על האמונה למרות התבדותה. מעניין מאוד עד כמה תפיסת המציאות שלנו תלויה במה שאחרים אומרים, כאילו כדי להיות בטוחים במה שאנחנו מאמינים, או אף רואים, אנחנו צריכים עדות נוספת. על כן, למשל, כל כך חשוב המעגל החברתי הסגור של הכת, בו כל המאמינים שותפים למבוכה האמונית, ודואגים לחזק זה את ידיו של זה. ובשביל זה כמובן יש חברים.

חברים

על פי פסטינגר, קבוצות חברתיות המחזיקות באמונה הנמצאת בסכנה, יוצאות על פי רוב מהמשבר האמוני לא רק מחוזקות מאוד באמונתן, אלא פעמים רבות פותחות דווקא אז במסעות מיסיונריים כדי לשכנע אחרים בצדקת דרכן. הדוגמא הקלאסית לכך היא כמובן הנצרות, שככת בוסרית ספגה מפלה אחרי מפלה, הן כאשר משיחה הכריזמטי הומת, והן כאשר לא התמלאה הבטחתו המפורשת להביא את "מלכות האלוהים" עוד לפני מותם של שליחיו (לוקס 9:27). האם התגברו הנוצרים הראשונים על המבוכה? האם הם גם התחילו בפעילות מיסיונרית נמרצת? האם האפיפיור קתולי?

פסטינגר עצמו (בספרו "When Prophecies Fail") עקב אחרי כת קטנה שניבאה בסוף שנות החמישים את חורבן העולם על ידי שיטפון, בגלל חטאיו. חברי הכת עצמם היו כמובן אמורים להינצל ברגע האחרון בעזרת ידידיהם החייזרים (אלא מה?) שיבואו לאסוף אותם בצלחות מעופפות. הם קבעו תאריך מדויק למאורעות, שכמובן לא התרחשו. אלא שבמקום לעמוד על טעותם, כאשר תחזיותיהם לא התגשמו נעשו חברי הכת אקטיבים עוד הרבה יותר מאשר לפנים וביקשו לצרף עוד ועוד אנשים לשורותיהם. את עובדת הישרדותו הפלאית של העולם הם הסבירו בכך שתפילותיהם המאומצות ריככו את לבו של האל. הכישלון, אם כן, לא רק שלא שבר את רוחם, אלא נתן להם משנה מרץ.

אז מה ההבדל בין כוכי לגילה?

חזרה אל מציאות חיינו הבנאלית הרבה יותר: כוכי היא אשה צעירה, אמביציוזית ולדעת רבים יפה. עתידה עוד לפניה. היא אמנם התחתנה עם מרדכי, אבל גירושין היום הם לא עניין שעושים ממנו עניין. במילים אחרות, ההשקעה (החומרית והפסיכולוגית) שלה בזוגיות עם מרדכי לא היתה יותר מדי גדולה, ובעיקר: לא היתה בלתי הפיכה.
גילה לעומתה, מושקעת כבד. היא כבר לא צעירה, כל חייה היא היתה עם משה (עברה איתו לקריית מלאכי וכו') ואם תתגרש ממנו עכשיו, לא תוכל להחזיר לעצמה אף מיעוט מההשקעה העצומה ששמה על הכף. אין לה למעשה עתיד בלעדיו.

לכן היא גם לא מאמינה, באמת ובתמים לדעתי, שבעלה עשה לכאורה את מה שעשה לכאורה. זה פשוט לא נתפס בשבילה. כי אילו זה היה אפשרי, אילו דבר מטורף כזה אכן התרחש, כל עולמה יקרוס עליה. אם משה שלה, אהוב נעוריה, בעלה ונשיאה, הוא אנס, אז תמונת המציאות שלה סופגת מכה שמרסקת אותה לחלוטין, שלא משאירה אבן על אבן, סינפסה על סינפסה. והמנגנון הפסיכולוגי שלה (ושלנו כמובן, בכל הנוגע לאמונותינו העמוקות ביותר – אל תחשבו שאנחנו שונים ממנה) פשוט לא ייתן לדבר כזה לקרות.
המציאות (לכאורה), אם כן, מוכחשת. האמונה רק מתחזקת. וגילה עם משה נשארת.