יקיר אנגלנדר

גוף ומיניות בשיח הציוני-דתי החדש – על ספרם של אנגלנדר ושגיא

גוף ומיניות בשיח הציוני-דתי החדש, יקיר אנגלנדר ואבי שגיא, מכון הרטמן וכתר, ירושלים, 2013, 267 עמ'

ספרו של קראפט-אבינג, 'פסיכופתיה סקסואליס', 1886בשנותיה האחרונות של המאה התשע-עשרה כבר ידע הפסיכיאטר האוסטרי ריכרד פון קראפט-אבינג לומר, כי בכל הנוגע לאנומליות מיניות, הרי שהן "הפרעות יסוד חשובות מאוד, שכן על גבי הרגישות המינית האינדיבידואליות המנטלית תלויה בחלקה הגדול. זו משפיעה בעיקר על האתיקה, האסתטיקה, הרגש החברתי והפעולה." בכך הוא סיכם מהלך רחב יריעה, אשר במסגרתו התשוקות המיניות שלנו חדלו להיות אך ורק ביטויים טבעיים של הגוף, ובוודאי שכבר לא היו שליחיו הנבזיים של השטן או היצר הרע. תחת זאת הן הפכו לעמודי יסוד של אישיותנו, כלומר של האינדיבידואליות האנושית המודרנית.

כשמדברים על "גוף ומיניות בשיח הציוני-דתי החדש" יש לזכור אפוא ש"מיניות" עצמה היא קטגוריה מודרנית, שהפכה פופולרית באירופה של המאה התשע-עשרה, כאשר עברה להגדיר לא רק פעילות אלא אופי. בהתאם לכך גם ניתנו לה, כלומר לתבנית sexuality, גם תחיליות שונות כ"הטרו-", "הומו-", "אוטו-" ועוד כהנה וכהנה. קרוב יותר לזמננו חשוב לעמוד על תפוצתה הרחבה של הספרות המבקשת לסייע ולהביא לשיפור המיניות שלנו, ספרות אשר זוכה לתפוצה אדירה החל משנות השישים של המאה העשרים. אם הנאותינו המיניות הן חלק כל כך מרכזי מאיתנו, שיפורן, כחלק מרכזי מפרוייקט שיפור העצמי, מתבקש.

ספרם החדש של פרופ' אבי שגיא וד"ר יקיר אנגלנדר מודע מאוד לרקע ההיסטורי שמתוכו הוא מופיע, והוא מנסה למשוך ממנו, למקד ולאפיין את הרגע ההיסטורי הנוכחי, וזאת בקרב הציבור הציוני הדתי. הוא מצליח בכך בכמה מישורים, ומספק נקודות ייחוס חשובות לכל דיון עתידי.

כשדה המחקר לקחו שגיא ואנגלנדר את השיח ההלכתי, ובעיקר את זה המופיע ברשת המקוונת, באתרי השו"ת (שאלות ותשובות). מדובר בשיח פומבי מעצם טבעו ובכוונת מכוון, שכן הפסיקות ההלכתיות אמורות להגיע לכל שומר הלכה, אמורות לעצב את התנהגותו, ובכך גם אמורות לכונן "ציבור" הומוגני של קהילה יראת שמיים. המחברים בחרו להתבונן במודלים שונים בהם ניתן למצוא עימות ישיר בין תפיסת המיניות המודרניות לאלו ההלכתיות: הם בחנו את סוגיית האוננות הגברית, האוננות הנשית ההומוסקסואליוּת והלסביוּת.

הניתוח שהם מציעים לשיח ההלכתי סביב איסור האוננות הגברית מרתק ומאיר עיניים. המחברים מביאים ראיות לכך ששיח השאלות והתשובות סביב הנושא חדל למעשה להיות הלכתי, והפך למה שהם מכנים "שיח פאסטורי", כלומר שיח של רועה רוחני המכוון פרטים מתוך צאן הקדושים שלפניו אל עבר תיקון פנימי ושלמות רוחנית. מדובר בסוגה שונה לחלוטין של דיאלוג, שכן הרב מצטייר כאן לא כפוסק הלכה הנשען על תקדימים, אלא כמדריך לפנימיות הנפש המציע אתיקה שתכליתה גאולת הנשמה.

בעוד שבתקופות פרה-מודרניות ניתן היה למצוא שיח הלכתי פורמלי הפוסק בהתאם לפרשנות המסורת ההלכתית, מוצאים המחברים כיום שהפנייה להלכה היא שולית, ואילו רוב הדיון סביב האוננות הגברית הוא בשדה הערכי-אתי. כך, למשל, מבקשים רבנים לנחם את השואל הנכשל בחטא, לחזק את רוחו, להחדיר בו מוטיבציה להתגבר על יצרו, ולהעמיד בפניו את הברירה בין התנגדות אמיצה לרוחות המערב ששוטפות אותו, ובין נאמנות למה שהם תופסים כמסורת ישראל סבא, המצווה על פרישות מעינוג עצמי.

גוף ומיניות בשיח של הרב שלמה אבינרלמעשה הרב מציג עצמו כסמכות מטא-הלכתית, המדברת בשם מטאפיזיקה יהודית שאינה מנוסחת בכלים מסורתיים, אלא משוערת כ"רוח ההלכה". הרב עצמו הופך מבר-אוריין הלכתי למדריך רוחני היודע את הדרך האמיתית לגאולת הנפש. הוידויי של החוטא, המרכזי לשיח זה, נענה על ידי עצותיו של הרב, ונקודת הייחוס של הדיון עוברת העתקה מהמעשה האסור (אוננות) לתשוקה האסורה ולרגש האסור (תאווה, יאוש).

שגיא ואנגלנדר מדגישים שבכך מקבלים על עצמם רבני הציונות הדתית את ההנחות העומדות בבסיס האינדיבידואליות המודרנית, ומציגים הדרכה רוחנית שמיועדת בראש ובראשונה לא לשמור על החוק האלוהי, אלא לגאול את העצמי, לתקן ולהביא שלמות ונחת לאני. בהתאם לכך גם שיח ה"מיניות" המודרני הפך לעמדת מוצא עבורם, והמיניות מובנת כיסוד מכונן בזהות האישית. בכך חורגים האיסורים המעוגנים במסורת ההלכה מעבר למעמדם הפורמלי והופכים למכשולים עצומים בדרכו של הפרט לכינון זהות אישית אידיאלית ("תורנית" או "אמונית").

תפיסת המיניות המודרנית מודגשת מאוד גם ביחס ההלכה להומוסקסואליות גברית ונשית. כאן, משום שהמעשה המיני הפך לזהות מינית, עומדים פוסקי ההלכה בפני שלוש אפשרויות: הם יכולים א) לנסות להתמודד עם מסורת ההלכה, ולהתיר את מה שניתן (במקרה של לסביות הדבר קל הרבה יותר); ב) לשנות את יחס היהדות לנזירות המינית, ולהורות לבעלי הנטיות הללו להתנזר מינית כל חייהם; ג) לטעון כי התשוקה ההומו-לסבית אינה טבעית וניתן לתקנה ולשנותה. בהתאם לשיח הפאסטורי שהחליף את השיח ההלכתי, המחברים מביאים שלל פסיקות המורות לשואלים ולשואלות המתמודדים עם נטיות חד-מיניות להתנזר או להשתנות. גם כאן הדיון עובר מההלכה אל המטא-הלכה, אל עבר שיח אתי המעצב יהודי חדש, טהור.

תפיסת המיניות כחומר גלם ליצירת העצמי הדתי ממשיכה באופן מעניין גם כאשר רבנים דנים במיניות הנשית. כך, למרות שבניגוד לאוננות גברית אין כלל איסור הלכתי על אוננות נשית, מוצאים שגיא ואנגלנדר שיח פאסטורי גם כאן, אשר מכוון את הנשים לעבר מיניות שמבחינת הרבנים – גם אם לא מבחינת ההלכה! – היא כשרה וחיובית. מתוך תובנותיהם בחלק זה של הספר עוברים המחברים ובוחנים את כלל תפיסת המיניות הנשית בשיח הציוני דתי החדש.

תובנתם העיקרית של המחברים היא שאין קשר ממשי בין דמות האישה עליה מדברים הפוסקים לבין האישה כיצור חי שמהלך על פני האדמה. בספר מובאות פסיקות שונות המלמדות שעבור הפוסקים לאישה מהות קבועה ופשוטה למדי: מדובר ביצור מופנם, פאסיבי, עדין ורגיש, שתשוקתו המינית תלויה ברגש ובאהבה. משום כך, למשל, נשים אינן מתגרות מינית בראותן גוף גברי חשוף, ועל כן גברים אינם נדרשים להתכסות משום "צניעות". אף כשהשואלות באתרי השו"ת מודיעות לרבנים כי יש גם יש להן יצרים ותשוקות, האחרונים מהסים אותם ומתעקשים שלא, בעצם אין. כפי שכותבים שגיא ואנגלנדר, הפוסקים מדברים על האישה, ולא איתה.

סוגיה זו מביאה את המחברים להדגיש את ההגמוניה הגברית שבפסיקת ההלכה. לכאורה העניין מובן מאליו, אולם בספר מודגש הניתוק המתאפשר כאשר בהלכה דנים גברים בלבד. מצב זה מעודד יצירת ניגוד בין האישה הריאלית לזו האידיאלית, כאשר הראשונה מוכחשת או לחילופין נדרשת לערוך מסע טרנספורמטיבי אל עבר אותו אידיאל דמיוני. ושוב, השיח הפאסטורי הוא הזירה שבתוכה נדרשת שומרת ההלכה להתמודד עם דמותה ועם שאיפותיה. (ובנקודה זו יש לציין את הארגון הציוני-דתי 'בית הלל', המשלב – אמנם באופן ראשוני ומינורי לעת עתה – נשים כפסקות הלכה. קריאה בספרם של שגיא ואנגלנדר יכולה לתרום להבנת האתגרים עומדים מול הניסיון הזה, וכן ההבטחות הגדולות שהוא טומן בחובו.)

ספרם של אנגלנדר ושגיא, 'גוף ומיניות בשיח הציוני דתי החדש', 2013שיח המיניות החדש הנפרש לפני הקורא מגלה את אופן ההתמודדות של הציונות הדתית בעת הזו עם המודרנה. המחברים דואגים להדגיש ולהדגים כי אין שום דבר דטרמיניסטי בצורה שבה הוא התגבש – בקלות היה יכול להתפתח שיח אחר, המשתמש דווקא בהלכה הפורמלית בכדי להקל על שומרי המצוות בהתמודדות ובהפנמה של המיניות המודרנית. הספר עשיר בתובנות, אולם אינו ערוך כראוי, ויש סכנה שהקורא הבלתי מנוסה יאבד בתזזיתיות של שטף הציטוטים ומראי המקום. ניכר כי החיבור נשכר מאוד מקולו של אבי שגיא, מההוגים החריפים והמעמיקים ביהדות זמננו, אשר נשמע לאורך כל הספר. הקורא ימצא בספר אבחנות רבות שפיתוחן השלם מצוי בספריו האחרים של שגיא, ואילו כאן הן מאירות את פרטי המחקר ומבארות את חשיבתם.

המחברים מסכמים בדאגה לעתיד. הציונות הדתית, לדידם, למרות שהתחילה את דרכה בפנייה לקראת המודרנה, לא השכילה לפתח שיח הלכתי שייענה לאתגריה. במקום זאת חלקים ממנה נסוגים ומסתגרים בשיח רסטורטיבי של אידיאלים המנותקים מהמציאות. "כך מייצרת תנועה היסטורית, שעיצבה לעצמה תודעה של גורם מתווך בתוך החברה הישראלית […] נוגדנים לתיווך זה. עוקצו של התהליך מתבטא בתסמונת העקרב בפוגע בעצמו: היא מפנה נוגדנים אלה בראש ובראשונה נגד עצמה; נגד הגוף והמיניות הריאליים ונגד נשים וגברים ריאליים." יש לקוות שחלקיה האחרים של הציונות הדתית ישכילו לאמץ את עולם המציאות אל לבם, ולא להרפות.

:

פורסם אתמול במוסף 'ספרים' של 'הארץ'