ירושלים

טראמפ וירושלים: מנהיגים אוונגליסטים מחכים לקץ

אין שמחה כהתרת ספקות, ועבור המנהיג האוונגליסטי החשוב ג'ון הייגי השבועיים האחרונים היו שמחים מאוד. לא שהיו לו יותר מדי ספקות גם לפניהם. הוא ידע שרוסיה ומדינות ערב יפלשו לישראל באחרית הימים, כלומר ממש עוד מעט, והוא ידע שהם ייעצרו על ידי ה' צבאות. הוא ידע שאז ימלוך בעולם משיח-השקר (האנטיכריסט), שיהיה ראש האיחוד האירופי. הוא ידע שכוחותיה של אירופה יתעמתו עם חיילי סין בהר מגידו (הוא ארמגדון), והוא ידע שברגע האחרון יגיעו צבאות השמיים בהנהגת ישוע המשיח, יחסלו את הזדים ויפתחו במלכות אלף השנה (המילניום) תחת שלטון ישוע מהר הבית. הוא ידע את כל זה כי הכל כתוב בספר יחזקאל, דניאל ובחזון יוחנן. הדבר היחיד שהוא לא הבין הוא למה נשיאי ארצות הברית האחרונים לא מפנימים ומשתפים פעולה.

הייגי היה מתוסכל עוד מימי ג'ורג' בוש, ההוא עם 'מפת הדרכים'. נסיגות ישראליות משטחי הארץ המובטחת רק עיכבו, להערכתו, את מלחמת גוג ומגוג, ועל כן את הגאולה. מאובמה הוא כמובן ציפה רק לרע. קול דודו דפק סוף סוף לפני שנה כאשר העניק לו הקב"ה את בכירו-אהובו, דונלד ג'. טראמפ. בראיון לרשת הנוצרית CBNN אמר השבוע הייגי כי טראמפ הבטיח לו אישית שלא יאכזב אותו ואת "הקהילה הנוצרית". הייגי הוסיף שבארוחת ערב משותפת הפציר בנשיא להעביר את שגרירות ארה"ב לירושלים עוד השנה, שנת היובל למלחמת ששת הימים ושנת המאה להצהרת בלפור. "אלוהים מודד כל דבר בפעימות של חמישים שנה", קבע הייגי, והפנה את המראיינים לויקרא כ"ה. הכרזתו של טראמפ כי ארצות הברית מכירה בירושלים כבירת ישראל היתה אפוא עבור הייגי אות משמעותי שאפוקליפסה עכשיו.

הייגי הוא מהמנהיגים הבכירים של הנוצרים האוונגליסטים בארה"ב. האוונגליסטים מהווים כרבע מאוכלוסיית ארה"ב, אם כי מובן שיש כנסיות אוונגליסטיות רבות ושונות. רבים מהם לא מקדישים דאגה מיוחדת לישראל, וגם מבין האוונגליסטים שתומכים במדיניות ממשלת ישראל הנוכחית יש רבים שלא מחזיקים בכל נבואה אסכטולוגית באשר לעתיד האזור. אחרים סבורים, כמו המטיף האוונגליסטי הידוע ג'רי פלוול, כי הקמתה של מדינת ישראל היא "הסימן המובהק ביותר לחזרתו המתקרבת של ישוע המשיח."

עבור טראמפ היוו האוונגליסטים בסיס מצביעים חשוב ביותר, שכן למרות שחלק ממנהיגיהם הסתייגו מהשקרן והנואף הסדרתי, רובם נהרו להמליך אותו עליהם בזכות הבטחותיו להיאבק ברוחות הפרוגרסיביות שהפכו בעשורים האחרונים להגמוניה המוסרית. חובבי ציון שביניהם שמחו לשמוע שהוא התחייב להעביר את שגרירות ארה"ב לירושלים. כעת הם דורשים ממנו לקיים את הבטחותיו.

חוזה קזנובה, מבחירי הסוציולוגים של הדת בעולם, קנה את שמו כשפרסם ב-1994 ספר על כניסתן של הדתות למרחב הפוליטי. קזנובה טען שבניגוד למה שהוחזק כמובן מאליו, הדת בעידן המודרני אינה מגבילה עצמה לחייו הפנימיים של הפרט, אלא ממשיכה לנסות (ולהצליח) להשפיע על המרחב הציבורי. ייתכן שעבורנו בישראל לא מדובר בחדשות גדולות, שהרי הן במערכת הפוליטית שלנו והן בזו של המדינות סביבנו יש לדת השפעה רבה. אלא שהעולם הנוצרי התרגל במאות השנים האחרונות להפרדה הולכת וגוברת, לפחות מבחינה עקרונית, בין הדתי לפוליטי. ארצות הברית, אחרי הכל, קמה בין השאר מתוך חזון בו הממשלה לא נוגעת בדת והדת לא נוגעת בממשלה.

קזנובה הצביע על כך שבמחצית השנייה של המאה העשרים הדברים החלו להשתנות. בארצות הברית, למשל, החל משנות השמונים הפכה השמרנות הנוצרית לכוח פוליטי עם הקמתה של ה-Moral Majority, קואליציה של ארגונים וכנסיות. זו שקעה בשנות התשעים, על אף תנופה מהנשיא בוש, אוונגליסט בעצמו. מאז תש כוחה והיא ספגה כמה וכמה תבוסות במרחב הציבורי (למשל, לאחרונה, באישור נישואים חד-מיניים). נראה שהתחייה שלה כעת מצליחה להפתיע אף את חבריה.

אולם יש הבדל. הדת שמשפיעה כעת על מדיניות החוץ של ארצות הברית אינה נצרות שמרנית קלאסית שמתמקדת ב"ערכי משפחה", איסור הפלות והגנה על הזכות לרכוש נשק. כעת מדובר בנצרות משיחית, המתמחה בתיאולוגיה אפוקליפטית ובחישובי קיצין. מייק אוונס, מנהיג אוונגליסטי חשוב נוסף, אמר השבוע כי אחרי הכרזת טראמפ אנחנו כבר "באמצע הנבואה" של אחרית הימים, וכי הוא מתכוון לומר לנשיא, אותו יפגוש בקרוב, כי טראמפ "עשה משהו נבואי" והוא "המלך כורש". נראה ששרת המשפטים איילת שקד כיוונה לדעת גדולים כאשר היא צייצה "טראמפ בדורו ככורש בדורו". אחוות משיחיים.

אין דבר מוכר יותר למדינת ישראל מאשר השפעתה של דתיות משיחית על מהלכיה המדיניים. אם התנועה הציונית ניסתה לחלן את הארוס היהודי המשיחי ולהכפיפו לריאל פוליטיק של בניין מדינה מודרנית, הציונות הדתית, לפחות במידה שהשפיעה הגותם של הרבנים קוק, כבר פעלה מתוך מניע משיחי מובהק. גוש אמונים התנחל כחלק מתוכנית הגאולה, והיה זה הרצי"ה קוק שהכריז כבר בשנות השבעים ש"הקיץ הקץ".

על רקע דברים אלה קל מדי להתפתות לחלוקה הגסה בין "פוליטיקה" ולבין "דת", ולהאשים את כל מה שמגיע ממניע אמוני בחורבן העולם. לא זו כוונתי ואני חושב שטעות להניח כך. לדת, ככל כוח אידיאולוגי, זכות קיום במרחב הציבורי וזכות השפעה על המערכת הפוליטית. ממילא, כאמור, החלוקה החדה בין דת לפוליטיקה נולדה בעולם הנוצרי, ולאו דווקא מתאימה לתרבויות אחרות. ראינו גם מספיק אידיאולוגיות חילוניות הרסניות כדי לדעת שלא אלוהים הוא הבעיה, אלא דוגמטיות, הבטחות נלהבות לאוטופיה ואנטי-הומניזם.

דווקא משום כך חשוב לשים לב אילו כוחות מניעים כרגע את המערכת הפוליטית. לפחות בנוגע למדיניות החוץ של ארצות הברית, נראה שטראמפ מושפע מאוד ממניעים אוונגליסטים משיחיים. מייק אוונס הדגיש כי טראמפ אמר לו כמה פעמים שהוא חייב לאוונגליסטים את הנשיאות ושהוא לא ישכח זאת, וסביר שמחמאות על תפקידו הנבואי-היסטורי מתקבלות אצל הנשיא באהדה ובסיפוק. מה שצריך להדאיג אותנו הוא לא עצם היותה של הדת קשורה לפוליטיקה, אלא הקשר האישי הישיר והמשפיע בין האוונגליסטים חובבי ציון לנשיא האמריקאי, ואופיו הדוגמטי והבלתי-מתפשר של החזון המשיחי שמוביל אותם. החזון הזה כולל, בגרסאות שונות, מלחמה גדולה בארץ ישראל. צריך להיות ברור שאם הייגי או אוונס ילמדו שמהלך של נשיא ארצות הברית יקרב מלחמה כזאת הם ישמחו בהחלט לעודד אותו.

Capture

פורסם בהארץ

"קומי, הו ירושלים!" – על נוצרים ציונים ונביא מהמאה ה-19

שו"ת סמס שפורסם ביום שישי האחרון בבטאון 'עולם קטן'לפני כשבועיים פנה אלי רב ציוני-דתי בשאלה לגבי פולמוס שמעסיק את סביבתו בזמן הזה. המדובר בשאלת כשרות התמיכה שמוכנה לתת ה'קרן לידידות' לקייטנות הקיץ של ילדי ישראל. הקרן ממומנת מתרומות של נוצרים אוונגליסטים אוהבי ציון, והשאלה המרכזית היא האם יש בכוונתם של נוצרים נחמדים אלה לנסות לגרום ליהודים טובים להבין שישו הוא מושיעם הפרטי ואין בלתו. אחרי ההסתייגויות המתבקשות (אני בכל זאת לא מכיר את האנשים הספציפים האלה) עניתי שבאופן כללי אין לחשוד באוונגליסטים ציונים בכוונות מיסיון אקטיביות. מובן שכל נוצרי מאמין שמח כשזולתו הלא-נוצרי "מגלה את ישו", אבל אוונגליסטים ציונים שייכים לזרם תיאולוגי שסבור שיש ליהודים כיהודים תפקיד היסטורי הכרחי בביאתו השנייה של ישו, ולכן אין בעצם הגיון בהפיכתם כולם לנוצרים, לפחות לפני שימלאו את אותו התפקיד.

ומה התפקיד הזה? כאן יש כמה וכמה גרסאות, אבל בגדול מדובר בהגשמת הנבואות על חזרתם של היהודים לארץ ישראל והקמתה מחדש של ממלכתם. תהליך כזה אמור להביא לפריצתה של מלחמת גוג ומגוג, בה אמנם ימותו רוב היהודים, אבל הגאולה השלמה סוף סוף תגיע. בניגוד לתיאולוגיה הקתולית הקלאסית, בתסריט הזה נשמר לעם היהודי מעמדו מקודש כעמו הנבחר של האל, והנוצרים לא נחשבים כמי שהחליפו אותם לחלוטין במשבצת הזאת. שורשי הרעיון הזה נעוצים בהוגה מעניין מהמאה ה-12 בשם יואכים מפיורה (כתבתי עליו לפני עשור במוסף 'תרבות וספרות'), ומאז הוא התפתח לכל מני כיוונים, כולל לזה האוונגליסטי דנן.

כפי שמראה פרופ' יעקב אריאל בספר העוסק ביחסי אוונגליסטים-יהודים שיצא בשנה שעברה, An Unusual Relationship: Evangelical Christians and Jews, בעוד שבמאה ה-19 עסקו זרמים אוונגליסטים במיסיונריות כלפי היהודים (בעיקר בכך שהסבירו להם מה תפקידם בגאולה הקרבה ובאה), במחצית השנייה של המאה העשרים הלכה מגמה זו והדלדלה, עד שנעלמה למעשה מסדר היום של הכנסיות האוונגליסטיות המרכזיות. החליפה אותה שאיפה לדיאלוג, ובקרב דוחקי הקץ רצון לעזור למדינת ישראל לשמור על גבולות רחבים ככל האפשר, ולעיתים גם לעודדה לבנות את בית המקדש, על מנת שמנהיגם של היהודים, האנטי-כריסט, יוכל לטמא אותו, ובכך להזניק את מלחמת גוג ומגוג (ועל כך במאמר אחר שלי שפורסם ב'תרבות וספרות', כאן בגרסת הבלוג).

כל הסיפור הזה, יחד עם בואו של האפיפיור מחד ויום ירושלים מאידך גיסא, הזכיר לי דמות מעניינת ונשכחת שניסתה בכוחותיה הדלים להביא להקמתה של מדינה יהודית בארץ ישראל עוד במאה ה-19. המדובר בנוצרי קנדי בשם הנרי וונטוורת' מונק, ולהלן סיפורו בקצרה.

הנרי וונטוורת' מונק, דיוקן שצייר חברו, וויליאם הולמן האנ6. מונק מחזיק ביד אחת את ספר חזון יוחנן, וביד שנייה גיליון של ה'טיימס' הלונדוני, כדי להדגיש שהנבואות שלו מתגשמות בימים אלה.

הנרי וונטוורת' מונק (1827-1896) נולד על גדות נהר אוטווה כבנם החמישי של מהגרים נוצרים שהגיעו לקנדה. ילדותו עברה עליו בעבודה חקלאית, ואחרי שאביו גילה שיש לו כישרון לקריאה וכתיבה, גם בלימודים. בגיל 25 הוא הבין את יעודו: הוא האיש אשר ההשגחה האלוהית הטילה עליו את משימת איסופם של היהודים והחזרתם לציון מכורתם. לבד מקבלת מסר אישי מהאל אין ספק שמונק שאב את תפיסת ייעודו מרוח הזמן דאז, שהיתה מלאה בתחושות פרוטו-ציוניות בקרב נוצרים פרוטסטנטים בבריטניה וצפון-אמריקה. הרוזן משפטסבורי היה אחד המפורסמים שבהם, והטיף כבר ב- 1839 לחזרתם של היהודים "לחסדו של האל ולארצם", ובהשפעתו פתחה בריטניה קונסוליה בירושלים במטרה לעזור לאינטרסים היהודיים (על קולות נוצרים-בריטים אחרים מאותה תקופה, שללא ספק היוו תרומה משמעותית למאמץ הציוני, ניתן לקרוא כאן).

מונק הושפע ישירות משפטסבורי, אולם רק עשור אחרי שקרא את דבריו של הרוזן גילה את המפתח להבאת הגאולה: הפרשנות הנכונה לספר חזון יוחנן, אותו טקסט אפוקליפטי-פסיכודלי הסוגר את הברית החדשה. על פי מונק משמעות הנבואות הסתומות שם היא חזרתם של היהודים לארץ ממנה גלו, שם תוקם מדינה שתהיה בד בבד מקלט עבורם ומשכנו של פרלמנט גלובלי עבור שאר האנושות. יעודה של המדינה שתקום בארץ ישראל הוא לשמש השראה לכל באי עולם, ובירושלים באופן ספציפי יוקם מוסד שבו יישבו נציגים מכל המדינות וינהלו מנגנון מדיני-משפטי לפתרון סכסכים ולהשכנת שלום. מי שרוצה להיות נדיב יכול לומר שמונק חזה את הקמתו של האו"ם.

על פי מונק כל זה יקרה בתוך שבעים וחמש שנים מזמן כתיבת ספרו, אם כי ייתכן שלא לפני תלאות ואסונות רבים. הספר, A Simple Interpretation of the Revelation (כאן ב-pdf), ראה אור ב-1857. נסו לחשב ותראו מה יוצא. הנה ציטוט בעניין המסכם את חזונו, מתוך הקונטרס Stand up O Jerusalem, שהוציא מונק לאור בשנת מותו (1896, כאן ב-pdf):

ברגע שהעם היהודי, באופן כללי, והעם הבריטי, באופן כללי, יתעניינו באמת בהקמתה של סמכות עליונה לעולם כולו, כי אז יהיה זה מן העניין לפנות לכל האומות הנוצריות כדי שישתתפו במאמץ ההומניטארי הגדול הזה, כדי שהממשלה הכללית תהפוך לחזקה מספיק על מנת שתהיה אחראית לאכיפתו המתמשכת של החוק והסדר הבינלאומי על כל העולם כולו – כאשר כל אומה מיוצגת באופן הוגן בממשלה הכללית. התוצאה תהיה ממשלה אוניברסלית המושלת בצדק, שהיא אך שם נוסף לחזון הקדום בדבר מלכות האלוהים על פני האדמה.

שער הקונטרס "קומי ירושלים", מאת הנרי וונטוורת' מונק

מונק שהה פעמיים בחייו בירושלים, ולא לתקופות ארוכות. לא היה לו כסף והוא היה תלוי בחסדיהם של אחרים. אלא שהמוסלמים והיהודים לא ממש ידעו מה לעשות איתו, והנוצרים בעיר לא ממש אהבו אותו – ראשית, הוא כמובן היה תמהוני ולא היה מוכן לקבל סמכות דתית מאחרים. שנית, בניגוד אליהם הוא לא חשב שצריך לנצר את היהודים – עבורו היהודים היו אחים למסע אל הגאולה, ולא מועמדים להמרה. בביקורו הראשון בירושלים, ב-1854 (מיד אחרי שגילה את ייעודו), הוא תואר כך על ידי מי שהיה לימים חברו, הצייר וויליאם הולמן האנט:

בין התושבים היה אדם אחד בשם הנרי וונטוורת' מונק, שאנשי הכנסייה בירושלים ראו בו פטפטן חסר יראה דתית. מטרותיו היו לא פחות ולא יותר מאשר הגשמתן של נבואות הנביאים העברים בשאיפתם לכינונה של מלכות השלום עלי אדמות. הוא הגיע מקנדה כדי להכיר מקרוב את אופיה של הארץ המובטחת. בקיאותו ולהיטותו אחר ההיסטוריה וים המחשבה המתקדמת האצורים בתנ"ך הפכוהו בעיני למרתק ביותר. על-סמך לימוד העבר בנה תכניתו לימים יבואו להפסקת המלחמה בין עמי-העולם – אלה הסוגדים לאלוהי אברהם […] מונק נקט בכל האמצעים כדי לפרסם את רעיונותיו ולהפיצם בין אפיפיורים, צארים, קיסרים, מלכים, נשיאי- רפובליקות, שרים, ראשי-כנסייה, סופרים – מקומיים וזרים, ועורכי עיתונים. טבעי הדבר שנחשב למשוגע, אך דבר זה היה לשביעות רצונו המלאה, משום שכך זכתה הבעיה עליה התריע לפרסום רב. (הציטוט מתוך מאמרו של אלכסנדר מישורי על האנט – כאן ב-pdf)

לאחרונה יצא לאור ספר בשם 'ירושלים של קדושה ושיגעון' מאת אליעזר ויצטום ומשה קליאן, העוסק במני משיחים ונביאים בעיני עצמם הקשורים לירושלים, ומכיל פרק על מונק. נעזרתי גם בו לצורך כתיבת רשימה זו.מונק כאמור לא נשאר בעיר הקודש יותר מדי זמן. הוא בילה הרבה בלונדון, שם מצא נוצרים שאהדו את רעיונותיו. כששמע על פרוץ מלחמת האזרחים באמריקה עלה על ספינה לשם כדי לנסות להשכין שלום. הוא נפגש עם לינקולן ואפילו נתן לו עותק מספרו, אם כי לינקולן לא הסכים איתו שעדיף פילוג האיחוד מאשר מלחמה. כשרצה להתחיל במסע דרומה ולהיפגש עם מנהיג הקונפדרציה, ג'פרסון דייוויס, איימו עליו בוושינגטון שישפטו אותו כמרגל.

הוא שב ללונדון, ומשם שוב לירושלים ב-1863, בפעם השניה בחייו. כשלא מצא מקום לנוח בו עלה על ספינה שהסכימה להוציא אותו מישראל תמורת עבודתו על הסיפון, הפעם לבוסטון. הספינה התרסקה על חופי אמריקה, ומונק היה הניצול היחיד. הוא שחה לחוף, אבל קרוב אליו ראשו הוטח בסלע. בשארית כוחותיו גרר עצמו מהמים אל החוף המסולע והמיוער. כאן התקיפה אותו להקת כלבי בר. הוא ברח מהם ועלה על עץ, ועליו נורה בידי חוואי מקומי שחשב שהוא דב. החוואי, יש לציין, טיפל בו במסירות ברגע שהתגלתה הטעות, עד שהחלים.

בזאת נסתיימו מסעותיו מעבר לאוקיינוס, אולם עד סוף חייו המשיך מונק לעשות נפשות לרעיון שלו, ופעל על מנת להביא את כל היהודים לארץ ישראל ולהקים בירושלים פרלמנט בינלאומי. הוא נפגש עם חברי פרלמנט, כתב לעיתונים, גייס כספים והעלה רעיונות שונים ומקוריים. מונע מתחושת דחיפות ומתוך שכנוע פנימי חסר-מעצורים מונק לא נח לרגע, וניסה בכל מאודו לשכנע את כל מי שפגש. לרוב הוא לא ממש הצליח. סמוך למותו הוציא כאמור לעיל קונטרס שמבטא את תחושותיו בשם Stand up O Jerusalem. הכותרת המלאה שלו היא:

Stand up O Jerusalem that the Land of Israel may soon become like the garden of Eden and the joy of the whole earth (as predicted) now that the federation of the world and parliament of man has at last become an imperative necessity.

הקורא בקונטרס זה לא יכול שלא לשמוע את קול ייאושו העמוק של מונק. מונק מתחנן בפני היהודים שיקימו נציגות נבחרת שתבחר בעצמה מנהיג שינהיג אותם, שכן ברור לו שהם זקוקים למישהו שיוציא אותם מהגלות ויביא אותם לציון:

מילות הנבואות מבהירות בצורה מספקת כי נחזה מראש בברור שכאשר העם היהודי ייקרא להתעורר ולקום, להציל את עצמם, ואת כל העמים כולם, כאשר יגיע המשבר המתקרב ובא בהיסטוריה העולמית, שלא יימצא אף אחד מביניהם בשום מקום בעולם שיוכל להיות מנהיג עבורם […] אחד כזה (כפי שנחזה בברור) עכשיו קורא לעם היהודי להתעורר ולקום, מפני שעזרתם הכרחית על מנת שהאומות הנוצריות יזהו את אותו אדם נבחר, אשר מזה ארבעים שנה כבר מפציר בהם לעשות כן, ללא היענותם (כפי שנחזה). לכן על בכירי היהודים כעת להתכנס ולמנות ועדה שתבדוק את הצהרותיו של אותו אדם, כפי שאפשר לקרוא אותם בכתבים הרבים שהוציא לאור, ואם יימצא שכתבים אלה נכונים ואמיתיים, או לכל הפחות אם אין איש יכול להוכיח שלא כך, אפשרו לאדם זה להיות מוכר כמנהיג העם היהודי.

מונק קובע שהיהודים לא יצליחו ליילד מנהיג מתוכם, והוא קורא להם לבחור במי שראוי לכך מבין הנוצרים, ש"מזה ארבעים שנה" קורא לעם היהודי "להתעורר ולקום". מן הסתם מתכוון כאן מונק לעצמו. הוא מעוניין שהיהודים יכירו בו כמנהיגם כדי שהנוצרים גם הם יכירו בו, ולבסוף יאפשרו לו להביא את בני ישראל אל ארצם ולכונן את מלכות האלוהים על פני האדמה. הקונטרס יצא לאור במאי 1896. באוגוסט 1896 נפטר מונק. באוגוסט 1897 התכנס הקונגרס הציוני הראשון.

"השעיר לעזאזל", ציורו של האנט, על פי נבואותיו של מונק. על פי מונק השעיר לעזאזל בזמנו הם היהודים, שסובלים מרדיפות. מונק והאנט קיוו שפרסום הציור יביא להתעוררות נוצרית ולהכרה בסבלם של היהודים, ומשם לעזרה בהבאתם לארץ ישראל. השעיר לעזאזל היהודי הוא בן דמותו של המשיח הסובל הנוצרי, ולכן ייתכן חיבור נוצרי-יהודי. גם את שורשיו של רעיון זה ניתן למצוא אצל יואכים מפיורה.

הרשו לי לנצל את ההזדמנות ולפרסם לקראת שנת הלימודים הבאה את התוכנית בה אני מלמד באוניברסיטת תל אביב, המאוד מומלצת לדעתי. סטודנטים לתואר שני – ראו הוזמנתם:

החוג למדעי הדתות, אוניברסיטת תל אביב, פותח שעריו בפני הדור הבא של חוקרי הדתות

החוג מציע תואר מוסמך במדעי הדתות, בשני מסלולי לימוד: עיוני (ללא כתיבת עבודת מוסמך) ומחקרי (הכולל כתיבת עבודת מוסמך). החוג מחולק לשני מדורי לימוד או תוכניות: 1) המדור האינטרדיסיפלינרי המסורתי, העוסק בחקר השוואתי של הדת, הדתיות, הפולחן והמחשבה הדתית (Comparative Religion) ו- 2) המדור לחקר הדתות בזמננו, המתמקד בתופעות דתיות עכשיוויות, בניו אייג ורוחניות עכשווית, דת ומגדר וקנאות דתית.

תכנית הלימודים הבין תחומית לתואר שני במדעי הדתות של הפקולטה למדעי הרוח באוניברסיטת תל-אביב, היא מסגרת לימודים ייחודית שמשלבת לימודים ברמה מחקרית גבוהה על דתות העולם, מתוך נקודות מבט מגוונות של דיסציפלינות אקדמיות שונות. בוגרי התכנית יקבלו את התשתית האקדמית הנחוצה, הכוללת כלים ביקורתיים מושחזים, כדי להמשיך ולחקור תופעות דתיות רבות ומגוונות הן בתוך האוניברסיטה, כדוקטורנטים, והן מחוצה לה, בשלל אורחות החיים.

ייעוץ אקדמי: ד"ר נחמה ורבין
nverbin@post.tau.ac.il
גב' רותם קהלני-ברגמן
rotem12@tauex.tau.ac.il
03-6405627

אב אבר אברה אברהם יצחק בהר הזיתים

המודעה, השנה

ב-12 בצהריים עמדו ליד קבר הרב קוק כעשרים איש, וקראו מתוך דפים שחולקו במקום. הסככה הקטנה שהקימו היתה גדולה מספיק עבור הקהל, והקהל עצמו שקט ומתחשב, עומד איש איש (וכמה נשים) מכונס בעצמו, ממלמל. עמדתי גם אני ונשאתי תפילה, הודאתי לרב על תורתו וגם ביקשתי ברכה. החלפתי מבט עם אשתי לראות האם מיצינו, וזהו, הלכנו לנו הביתה.

זה היה ביום שישי האחרון, ג' אלול כמובן, הר הזיתים. היארצייט של הרב. אולי בבוקר היו ההמונים, אמרתי לעצמי. אולי. אולי זה פשוט לא מעניין אף אחד, למרות המודעות הצבעוניות שקראו מעל דפי עלוני בית הכנסת ועיתוני המגזר הסרוג לעלות "בהמונינו" אל "הציון הקדוש" של הרב. ערוץ 7 דיווח שהיו אלפים, אבל על פי הוידאו שהוא עצמו מביא זה לא נראה ככה.

ואולי על פי המבוכה שניתן היה להרגיש שעולה מהמודעות אפשר היה לנחש את המבוכה סביב הקבר עצמו. וכי מה למייסד ישיבת מרכז הרב ולהילולות צדיקים – אפילו יהיה הוא עצמו הצדיק? ממתי "מרכז" הפכו למשתטחי קברים? והרי רק לפני שנה, לקראת ראש השנה ופסטיבל אומן השנתי, הזכיר הרב אבינר ש"בתורה ובתרי"ג המצוות בהן מחויב כל יהודי, לא מוזכרת מצוות תפילה על קברי צדיקים", הרב שרלו קבע כי "הפיכת קבר של צדיק למוקד עליה לרגל – היא משובשת", ואילו הרב אמנון בזק הסביר שתופעת אומן "שמה דגש קיצוני על דמות אחת ביהדות, וגם כאן מדובר בסטייה מדרכה של היהדות לאורך כל הדורות" – ונדמה שאי אפשר לשמוע דברים ברורים יותר מאלו.

מה אם כן השתנה? מה שהשתנה הוא ההכרה שהחלה לפלס את דרכה הסבוכה אל תוך תודעותיהם של רבני המגזר כבר לפני כמה שנים, ההכרה שאומן בפרט ותורת ברסלב בכלל שובה הרבה יותר את לבותיהם של צעירי המגזר מאשר תורת הרב קוק. ההכרה הזאת סוף סוף הצליחה לחדור אל הקודש פנימה, וכאסימון זה שנופל ומשמיע קול 'פינג', לא רק שהיא חדרה, אלא הביאה איתה את ההבנה הפשוטה שבכלי הנשק של פעם (לאומנות, התנחלות, בני עקיבא) אי אפשר לנצח את המלחמות של היום.

אורות החיקוי

כידוע, חכמה בגויים – תאמין, ולכן אימצו רבני המגזר את הכלל הנוכרי הידוע if you can't beat them, join them, והחליטו על ייסוד פסטיבל קברי צדיקים משל עצמם. והמחיר גם הרבה יותר זול: לא לאומן צריך לעלות, כי אם רק להר הזיתים!

ואכן, הקורא הזהיר* יכול היה להבחין בהתגבשותה של ההילולה המודרנית הזו מול עינינו: בעוד שלפני שנה (75 שנה למותו של הרב!) קראו המודעות להתאסף

בחלקת הנביאים בהר הזיתים בבית החיים בו נטמן ומול הר הבית. נשמע דברי תורה מפי חכמי דורנו כדי לינוק מאורו (ישע שלנו, גליון 208, כאן ב-pdf)

השנה כבר קראו המודעות

נעלה בהמונינו, תלמידיו וההולכים לאורו, לשאת תפילה למען עם ישראל, ארצו ותורתו על יד ציונו הקדוש בהר הזיתים מול הר הבית (ישע שלנו, גליון 258, כאן ב-pdf).

ההבדלים ברורים: לא נשמע דברי תורה, אלא נתפלל. לא "בבית החיים", אלא "על יד ציונו הקדוש". אמנם נתפלל על עם ישראל, אבל מכאן ועד תפילה לזיווג הגון בשביל אחותנו הדרך כבר לא כל כך ארוכה. ועם הנצח לא מפחד מדרך לא ארוכה.

לא צריך גם לחפש רחוק כדי למצוא את האקדח המעשן. חברי הכנסת שארגנו את העלייה לציון הקדוש מסבירים בצורה מפורשת:

האבסורד הוא שעשרות אלפים מבני הציונות הדתית נוסעים לאוקראינה להשתטח על קברי צדיקים, אך את קברי צדיקנו בהר הזיתים, הם כמעט ולא פוקדים.

אולי הם לא פוקדים אותם פשוט כי חינכו אותם שעלייה לקברים לא שייכת למרכזניק שמכבד את עצמו? אולי, אבל כל זה היה ואיננו עוד. הצעירים רוצים קברים? ניתן להם קברים.

מעשה מקבצן ומלך

הבעיה היא שהצעירים רוצים יותר מקברים, הם רוצים רוחניות. את זה הם שואבים מתורתו של ר' נחמן, ואת זה הם מוצאים באומן. לא שאין רוחניות חלילה בכתבי הרב – יש ויש, ושפע ממנה מואר ומוזהב (ואישית אני הרבה יותר מזדהה עם המיסטיקה של הרב מאשר עם זו של ר' נחמן) – אלא שכפי שאמר פעם הרב שג"ר, ישיבת מרכז ובנותיה לקחו את תורתו המיסטית "אך איבנו אותן לכדי דוגמות קשוחות".** לר' נחמן תורה שבורה, שלא ניתנת בקלות ליציקה לתוך תבנית, ויש לו גם את ה'התבודדות' החיה, ויש לו עוד כמה דברים שמשמרים לו את הלחלוחית.

על המתח בין "מרכז" לאומן כבר כתבתי, והבאתי שם ציטוטים ממאמרו המעניין של משה ויינשטוק בעניין. ווינשטוק, שבימים אלה יוצא לאור ספר שהוא כתב על תופעת אומן, חקר את התייחסותם של בני הציונות הדתית לציון של ר' נחמן ומביא ציטוטים (ראו שם) שממחישים את הכמיהה לדתיות חיה, כמיהה שעבור רבים מבניה של הציונות הדתית ניתן לה מענה רק שם.

ההילולה בציון הרב קוק אורגנה על ידי ח"כ אורי אריאל, האיחוד הלאומי, הבית היהודי, מועצת יש"ע, "עם כלביא", "משקפת", "אור האורות", "קוממיות". ניכר, אם כן, שיש כאן גיוס כללי ומאמץ אמיתי להציע לבני המגזר אלטרנטיבה תוצרת בית לאקסטאזה של אומן. ואם לשם כך צריך לשנות חלק מהשקפת העולם, אז משנים. כך קורה שבשקט ולכאורה מבלי משים עוברת הציונות הדתית מהפך מחשבתי.

ורק עוד עניין פעוט: ביציאה מ"בית החיים" (שם אידיוטי) עמד דוכן ספרים, ועליו ספר חדש, "שיצא ממש עכשיו", כדברי המוכר: שני המאורות: הרבי נחמן מברסלב זצ"ל והרב אברהם יצחק הכהן קוק זצ"ל. הספר מקבץ בתוכו עדויות שונות לקשר שהיה בין הרב קוק לתורת וחסידי ברסלב.

כך למשל, נכתב על "זיקתו של הראי"ה לתורת ברסלב", מובאות "הקבלות בין תורת הראי"ה לתורת ברסלב", ואף מאירים את עינינו על כך ש

מסופר כי הראי"ה התבטא פעם כך: "חסידות ברסלב היא ה'שפיץ' של החסידות".

הנה כי כן, עוד לא שבענו מהניסיון מעורר הרחמים להציע תחליף אומן על הר הזיתים, והנה ממשיכים אנו גם בין דפי ספר את ריקוד "מה יפית" מול אהלי ברסלב.

* ותודה לקורא הזהיר – שביקש להישאר עלום שם – שהסב את תשומת לבי לעניין.
** הציטוט מתוך הרצאה של ד"ר סמדר שרלו על הנטישה של תורת הרב לטובת תורת הצדיק.

תלמידי הרב וחסיד ברסלב אחד מתפללים על הציון הקדוש של הראי"ה, ג' אלול תשע"א, צהריים

שחרור ירושלים ושני גלים של פונדמנטליזם יהודי

מסה קצרה ליום ירושלים

    

במאות הראשונות לספירה התרחש תהליך מוזר, אשר במסגרתו הפסיקו בני המערב להתעניין בהקרבת קרבנות. חורבן המקדש היהודי מחד, ועליית הנצרות מאידך, הביאו לכך שפולחן על ידי הקרבת בעלי חיים הפך פתאום ללא רלוונטי, ומאוסף של דתות וכתות ששחיטת בעלי חיים, שריפתם ואכילתם עמדו במרכז הוויתם, עבר העולם המערבי לצורה אחרת של עבודת אלוהים.

הסיבה לכך היא מיסתורין אמיתי, שהרי היו יכולים הנוצרים להעמיד קורבן של שור (למשל) במרכז דתם, והיו היהודים יכולים להנהיג הקרבת יונים (למשל) בבתי הכנסת שנפוצו לאחר חורבן הבית. אולם זה לא קרה. כאילו מתוך תיאום הדדי דחה המערב את צורת הפולחן הישנה, והנהיג טקסים אלטרנטיבים לצורך סיפוק אלוהיו. כנראה שחיטה של חיות כבר לא עשתה את הרושם הרצוי על התודעה האנושית בשלב הזה, ודרכים אחרות נולדו שבכושרן ליצר במפעיליהן רושם של עבודת אלוהים אמיתית. אכן, כבר הרמב"ם הסביר (מו"נ, ג, לב) שהאל ציווה על הקורבנות רק מפני שבזמני עבר העבריים לא היו מסוגלים עדיין לעבוד אותו בצורה עליונה, רוחנית יותר.

השינוי שהביאה זניחת הקורבנות בדת היהודית הוא עצום, והוא מצטרף לשינויים אחרים שהתרחשו אחרי חורבן הבית השני. למעשה אפשר לומר שהיהדות שאחרי המאה הראשונה לספירה היא דת שונה מזו שלפניה: מדת שבמרכזה מקדש, בו הפולחן הוא כלל-ישראלי, מנוהל על ידי כוהנים וקשוב לעונות השנה היא הפכה לדת שבמרכזה בית הכנסת ובית המדרש, בהם הפולחן הוא קהילתי, מנוהל על ידי רבנים ומנותק ממחזור הטבע.

היהדות החדשה, הרבנית, גיבשה עבור עצמה אוסף של חוקים מחייבים, הלכות, שיתרונן על פני המקדש היה אי תלותן בזמן ובמקום – בדיוק מה שהיהודים, שהתפזרו עכשיו לגלויות שונות, היו צריכים כדי להישאר בקשר. ודאי שהיו חוקים רבים שבני ישראל היו כפופים להם גם קודם, אבל המשנה והתלמוד הביאו פירוט, שכלול והעצמה חסרי תקדים לחוק היהודי.

וזה היה רק תחילתו של התהליך: עם הזמן הלכה ההלכה והשתכללה – חוקים חדשים נולדו מתוך הישנים וחוקים ישנים גוועו ומתו, כפי שניתן לצפות מכל מערכת תרבותית חיה. השינוי הרדיקלי הבא באופי היהדות הגיע במאה ה-19, עם התפשטותם של ההשכלה והחילון. אז התחיל השלב המודרני שלה, יציאתה (המאוחרת יחסית) מימי הביניים.

פונדמנטליזם יהודי, הגל הראשון

האמנסיפציה מצד אחד, וההשכלה מצד שני, נתנו ליהודים הזדמנויות חיות ומרחבים רעיוניים ששימשו אותם לעזיבת הדת. לפתע היה אפשר פשוט לעזוב את השטעטל, ולפתע היתה גם סיבה טובה: לא כדי להתנצר, וכך בעצם רק להחליף מבנה דתי אוטוריטטיבי אחד במשנהו, אלא כדי להפוך ל"חושב חופשי", אולי אפילו לפילוסוף, שבהתאם לערכי הנאורות אחראי להשכלתו, למעשיו ולבחירותיו וכפוף רק למרות ההגיון הצרוף ולחוקי המוסר האוניברסלי. יהודים רבים ניצלו את ההזדמנות להיפרד משררתו של הרב הקהילתי ולפתוח בחיים חדשים, "חופשיים". והחופש קרא להם.

בתחילת המאה ה-19, כאשר קהילות שלמות התפרקו בגלל התחלנותם המואצת של חבריהן, היה ברור לרבנים שהנשק הישן כנגד "אפיקורסים" – החרם – לא יכול כבר לעבוד. מה שהפחיד בודדים בזמנו של שפינוזה ולפניו כבר לא יכול להרתיע את מי שממילא פועל במסגרתו של זרם אדיר, של תנועה חברתית עצומה, זו שתשנה, למעשה, את פני המערב. התגובה היתה התנתקות והתכנסות. הרבנים החליטו להגביה את החומות ולהגן על צאן מרעיתם על ידי יצירתו של מרחב סטרילי, נקי מהשפעות המאתגרות את השקפת עולמם. כך נולדו הקהילות החרדיות הראשונות. כך התחיל גל הפונדמנטליזם היהודי הראשון.

פונדמנטליזם, בפשטות, הוא ניסיון לחזרה למה ש"פונדמנטלי", כלומר ליסודות. מקור המילה בחוברות שהדפיסה חבורה מודאגת של נוצרים פרוטסטנטים בארה"ב בתחילת המאה העשרים, חוברות שנקראו The Fundamentals ושבהן פורטו יסודות הנצרות לדעת אותה קבוצה (כמו האמת שבכל מילה שבתנ"ך, לידת הבתולין, והצפייה לביאה השניה של ישו), יסודות שהם חששו מאוד שהנוצרים סביבם שכחו. המילה כיום משמשת לתיאור תגובתם של זרמים דתיים מסויימים למודרנה, אותה ריאקציה שמרנית וקנאית שקל מאוד לראות סביבנו, מטהרן, דרך בת-עין ועד חגורת-התנ"ך בארה"ב.

הפונדמנטליזם החרדי מתאפיין לא רק בסגירות כלפי חוץ, אלא גם בהעצמת מעמד הרב כפוסק בלעדי בכל רבדי החיים, ובעיקר בהענקת משקל הולך וגדל לאות החוק הכתובה על פני מסורת המנהגים החיה. הדקדקנות שבה שומרים על המצוות התגברה במאתיים השנים האחרונות בצורה חסרת תקדים, עד כדי כך שפעמים רבות מה שהיה כשר והלכתי מבחינתם של אבותינו עד לפני מאתיים, מאה או עשר שנים נחשב כ"חפיפניקי" או אף פסול לחלוטין עבורנו. באופן אירוני, כך דווקא הפונדמנטליסטים הם אלה שאינם שבים ומבצרים את המסורת, אלא סוללים לעצמם דרך חדשה.

הקרבת קורבנות בבית המקדש

פונדמנטליזם יהודי, הגל השני

דבר זה ניכר מאוד בגל הפונדמנטליזם השני של היהדות, זה המורכב מיהודים השואפים ופועלים למען הקמתו המחודשת של בית המקדש בירושלים. כיום פועלות קבוצות שונות, בעלות רקע מגוון, שעבורן קימום בית המקדש אינו רק מושא לתפילות, אלא תוכנית אופרטיבית למימוש מיידי. מכון המקדש, נאמני הר הבית, התנועה לכינון המקדש ועוד כהנה וכהנה יוזמים ופעלתנים המעוניינים לראות את עבודת הכהנים שבה ושוחטת כבשנים קדמוניות.

אני מכנה את הכמהים למקדש פונדמנטליסטים 'מגל שני' לא רק מבחינה כרונולוגית. הצעד של העורגים למזבחות הוא "שני" מפני שהוא לוקח את הפונדמנטליזם למקום רחוק יותר, לעבר קדום יותר, לסדר שני של "יסודות". שהרי אם החרדים מנסים לחזור, או לפחות לשמור, על נאמנות מוחלטת למערך הלכתי 'מקורי' ו'אמיתי' לכאורה, שוחרי בית הבחירה מנסים לחזור עוד יותר אחורה, לתקופה קדם-הלכתית, תקופה בה חוקי המשנה עדין לא היו קיימים, תקופה בה היו כוהנים, ורגלים, ודם הוזלף על קרנות המזבח. משום כך מקימי המקדש מציגים בעצם פונדמנטליזם של דת אחרת: בתוך היהדות הרבנית הם מקדמים פונדמנטליזם כוהני.

הפונדמנטליזם המקדשי קשור בצורה עמוקה ללאומיות הישראלית. ראשית, מפני שהוא תוצר של האפשרות הממשית לבנות את בית המקדש, כלומר קשור להקמת מדינת ישראל בארץ ישראל, קשור לכיבוש ירושלים, וקשור לאפשרות הריאלית לשנות את המציאות הפיזית כך שהמקדש אכן יוקם. ברור מכאן שכל התנועות הללו הן צעירות יחסית, ונולדו רק אחרי קום המדינה.

שנית, וחשוב יותר, הפונדמנטליזם המקדשי קשור לכמיהה, שגם היא הפכה ריאלית רק עם הקמת מדינת ישראל, לאיחוד כל העם היהודי תחת מנהיגות דתית אחד. אם נתבונן לאחור נראה שמאפיין אחד של היהדות שאחרי חורבן הבית השני היה חלוקתה לא רק לפלגים וזרמים, אלא גם בתוך כל זרם לקהילות שונות, שבראשן עומד מנהיג דתי, רב, שונה. לא רק בבל מול ארץ ישראל, אלא קהילות שונות בכל הגלויות, ובתוך כל גלות וגלות. מנגד, בעת שהמקדש עמד על תילו היה (רשמית, מיתית) רק מרכז דתי אחד לכלל ישראל. הפונדמנטליזם המקדשי רוצה לאחד שוב את עם ישראל, להחיות שוב את הלב שלכאורה פעם פעם במרכז גופו המשותף.

דה-אינדבידואליזציה, דה-דה-מיתולוגיזציה

העורגים למקדש, אם כן, כמהים לעם, לאומה, לאחדות לאומית. בניגוד לחרדים, הם פחות חוששים מהמודרנה, ואין להם בעיה לבוא במגע עם העולם המתועש והמתוקשר. אולם הם דוחים את ערכיו משתי בחינות חשובות: הם קמים כנגד האינדבידואליזם, וכנגד הדה-מיתולוגיזציה שמאפיינים אותו.

לגבי הראשון, הרי זה ברור: אם מאז עידן הנאורות עיקרון הפרדת הדת והמדינה היווה מדד מרכזי לבחינת קריטריונים כדמוקרטיזציה וחירות הפרט, ואם תוצאותיה של השקפה זו הן ראייתה של הדת כעניין אישי ואינדבידואלי, הרי הפונדמנטליסטים רוצים להחזיר את הדת למלכותה הימי-ביניימית (ולפני כן), אז היא חלשה או השפיעה כמעט על כל מימד ציבורי – כלומר, הם רוצים לכונן מחדש דת-מדינה המשותפת לכלל העם. בדת כזו ידע כל פרט את מקומו, לא רק מבחינת אמונותיו, אלא גם מבחינת מעמדו החברתי, שהרי הדת הכוהנית מחולקת לקאסטות – כוהנים, לויים וישראל.

לגבי השני, גם די ברור: המקדש מציג חזרה לתפיסת עולם בה האל שוכן במציאות, בה הוא זקוק לבית גשמי. מדובר כאן באל שלא רק שאינו טרנסצנדנטי, אלא שאף אינו אימננטי, אינו קיים בכל דבר, אלא במקום מסויים מאוד. וכמובן, מדובר בפולחן קולקטיבי, בו כלל העם עובד יחד את אלוהיו. מדובר, אם כן, בתפיסה בה עם מסויים עובד יחד אל מסויים, ואותו אל פורש את כנפיו על כלל בניו, בני אותו העם.

משתי בחינות אלה מדובר במהלך שמנוגד לכיוון מרכזי שאליו נעה הדתיות המערבית, והוא כיוון של הפנמה, אינדבידואליזציה ודה-מיתולוגיזציה חריפה. כמעט בכל אתר במערב ניתן לשמוע על השאיפה לדתיות "רוחנית" יותר, ופירושו של דבר פולחן המתבצע רובו ככולו בתוככי נפשו של האינדבידואל, המתבסס על חוויותיו הסובייקטיביות והשואף לטרנספורמציה פרטית שלו.

הפונדמנטליזם המקדשי שואף לדת לאומית וללאום דתי, למצב בו כלל הפרטים פונים לעבר מרכז משותף וממנו מקבלים משמעות וזהות. שחרור ירושלים מבחינתו הוא שיבוצה כיהלום בכתר כלל ארצי ובינלאומי שמכונן ממסגרת דתית היררכית וכוללת-כל. בניגוד לגלובליזציה הקפיטליסטית, האינדבידואליסטית מאוד, הוא מציג גלובליזציה של מקשה אחת, של עם אחד, בראשות דת אחת, תחת אל אחד.

המשכן במדבר, ומעליו כבוד ה'

שחרור מהרצון להשתחרר מהשחרור האחר

הניחוחות שעולים באפינו הם, אם כן, של שני סוגים שונים של שחרור: מחד, הכיוון התרבותי המערבי הכללי מושך לשחרור פרטי ותודעתי, שבו האינדיבידואל עובר תהליך נפשי שבסופו הוא מגיע לחירות אישית. מאידך, שוחרי המקדש מציגים אידיאל של שחרור לאומי וגשמי, שבו העם והעולם משתחררים אל עידן גאול על ידי הגשמה פיזית של זיכרון היסטורי שהפך לתקווה דתית.

שני הצדדים הללו, השואפים שניהם לשחרור, הולכים ומתרחקים זה מזה. בפינה אחת מתקבצים אלה שעבורם הדת מאכלסת לא יותר מאשר את הלב והראש של הפרט. בפינה שניה אלה שבשבילם הדת חולשת על ארץ, עם ועולם. בפינה אחת מדגישים את החוויה, בשניה את המעשה. בפינה אחת המסע הוא פנימי, בשניה מדובר במפעל חיצוני.

על פי החלוקה הזו נראה שכדי לפתור את שאלת שחרור ירושלים צריך תחילה להחליט ולבחור באיזה מישור נשחרר אותה, אם תודעתית או גיאוגרפית, אם באמצעות טרנספורמציה פנימית או בעזרת חברת בנייה.

אולם זו היא ברירת שווא. אין צד אחד שלם ללא הצד השני, בדיוק כפי שקצהו האחד של מקל אינו מתקיים ללא הקצה השני. חירות אמיתית היא הכלה, ולא דחייה. ואכן, יש לשים לב היטב למניעים הנסתרים שעומדים בבסיס רעיונות החופש שלנו: ממה אנחנו מבקשים להשתחרר באמת? אם נדמה לנו שנשיג חירות על ידי דחיית החומר וחוק, או לחילופין על ידי מחיקת הרצון האינדיבידואלי, הרי שיש לחשוד בכך שהשחרור שאנחנו מבקשים נועד בעצם להקל עלינו, ולא לפתח אותנו.

כוונתי היא שהשאיפה לשחרור עצמה משמשת כמניע עיקרי בהתרחקותן של העמדות הללו האחת מהשנייה: השחרור הרוחני הוא פעמים רבות גם שחרור מהצורך לתת דין וחשבון מעשי, להתמודד במישור הפיזי עם העולם. כך הנטייה להרחנת האידיאלים הדתיים שלנו היא בקשה של חופש מהתנאים החומריים שלכאורה כובלים אותנו. באופן דומה, השחרור הפונדמנטליסטי הוא תגובה לשחרור הרוחני, ולמעשה שחרור מההנחה שחירות אמיתית היא פנימית. קיים מימד מודגש של ריאקציונריות בגישה הפונדמנטליסטית, דהיינו מדובר בתגובה קשה להלך הרוח שמבקש רק רוח. התגובה כאן מנסה לחזור לעידן שבו (לגבי עם ישראל) חירות נמדדה בעיקר בכלים לאומיים ופוליטיים.

שלא יהיה ספק: כמו הרמב"ם המוזכר לעיל, המישור התודעתי חשוב בעיני יותר מזה המעשי. וכמו הרמב"ם, גם אני לא נלהב ממיתוסים המבשרים על גאולה ניסית. כך שהשפעתם של נזירים שמודטים במערות, אם ניקח את המקרה הקיצון, טובה לדעתי לאין ערוך מזו של המקדישים חייהם לתקוות או יוזמות של גאולה הנדסית-קבלנית בהר הבית. אלא שניתן להבחין בתוככי כל קבוצה בשאיפה לגאולה שבאה על חשבון ובמנותק מהצד השני, ותקווה כזו עתידה תמיד לאכזב.

אמור להיות מובן לכל בר דעת ששחרור אמיתי לא ייתכן ללא שיתוף של שני מישורי הקיום הללו. רוצה לומר, למען שחרור אמיתי על כל צד לוותר על שאיפות השחרור שלו מהצד השני. כוונתי היא שלא רק שאין שחרור אותנטי ללא התייחסות לכל היבט של המציאות, אלא לכך שרעיונות השחרור של הצדדים השונים הופכים גרוטסקים בדיוק מפני שכל צד מבקש לבטל את אחיו, מפני שהשאיפה לרוחניות מבקשת להתנתק מהחומר, ומפני שהשאיפה לדת פונדמנטליסטית מבקשת לבטל את התודעה. השחרור שעלינו לשאוף אליו מתחיל בשחרור מבקשת השחרור מהצד המקביל וההופכי מאיתנו, על עקרונותיו כמו גם על אנשיו.

המאמר פורסם במסגרת "שישה ימים ביוני – מסע לשחרור ירושלים" – שיתוף פעולה בין "הרשות העצמית" והאמן גיא ברילר לעורכי "ערב רב" רונן אידלמן ויונתן אמיר, המשלב מסע ומגזין מודפס הכולל עבודות אמנות ומאמרים בעברית וערבית. בשידורים, תצלומים ועבודות וידאו מהמסע ניתן לצפות כאן. מאמרים נוספים ניתן לקרוא גם כאן.

סיור בעיר הקודש

במרכז העולם ישראל, ובמרכז ישראל ירושלים, ובמרכז ירושלים מתחם ממילא, ובמרכז מתחם ממילא GAP. העליה לרגל מתחילה במה שבעבר כינו "האגן הקדוש", וליתר דיוק בהר הבית. לעלות להר אי אפשר (מהומות, כרגיל), אבל למרגלותיו כידוע "כותל הדמעות", הוא אותו שריד-חומה שהקיפה מקדש שהיה במקום בימי קדם. המקומיים נוהגים לתחוב פתקים ובהם משאלות לחריצי אבני החומה מתוך האמונה כי אלו תתמלאנה. תחבתי. אטרקציה נוספת בעונה זו של השנה היא יהודים מהקהילה האולטרה-אורתודוקסית המציעים לעוברים ושבים לברך – בחינם – על מקבץ דקורטיבי של צמחים, פעולה הנקראת "נטילת לולב". נטלתי.

אבנים עם לב אדם. שימו לב לשלט הכניסה לכותל, בו כתב רב הכותל ש"הנכם מתקרבים למקום הקדוש הכותל המערבי ממנו לא זזה שכינה מעולם" (התחביר והיומרה במקור)

מהכותל אנחנו עולים ועוברים דרך שער מאובטח בכבדות, נעים דרך כמה סיבובי סמטאות והנה אנחנו כבר בדרך העולה אל "שער יפו". הדרך צפופה-צפופה בתיירים מכל העולם הנדחקים כולם בין שתי שורות בלתי-נגמרות של דוכני "מזכרות". כאן נוכל למצוא הכל, החל מתבלינים, דרך סנדלי עור, עתיקות גנובות, חרבות סמוראים, ועד חולצות טי עם סמל צה"ל. קניתי שעון CASIO מהדגם הקלאסי (60 ש"ח).

כאשר אנחנו מפלסים דרכינו בהמון (זהירות מכייסים!) מצפה לנו עוד תחנה אחת בדרך, לשם התקדשות, לפני מחוז חפצנו. בסמטה הראשונה אחרי שוק הקצבים המקומי (למעוניינים: טלפיים, לשונות, שוקיים, קרביים) ניכנס ימינה ונלך עד כנסיית הקבר. כאן נוכל להשתטח על האבן עליה רחצו את גופתו של ישו, לגעת באבן עליה הניחו את גופתו לקבורה, וכמובן – לעמוד דומיה במקום בו הוא ממש נצלב (כן, הכל במתחם אחד!). שימו לב שקברו של ישו בעצם שימש אותו בקושי שלושה ימים, שכן הלז מיהר לקום ממנו לתחייה ולנסוק למרומים.

האבן עליה נרחצה גופתו של ישו

 

המקום בו ישו נצלב. נכנסים מתחת לשולחן ונוגעים באבן שבתוכה ננעץ הצלב

אחרי, אם כן, שמילאנו את מצברינו בכותל (וביקשנו משאלה, ונטלנו לולב), ואחרי שעברנו במהירות של מזללת מזון-מהיר על הצליבה, הקבורה והתחיה, אנחנו מוכנים, סוף כל סוף, בחיל ורעדה, להעפיל אל עבר שער יפו. היציאה מהסמטה הצפופה, החשוכה, אל אור השמש והאויר הפתוח מרגשת – קחו אויר כי מיד צוללים שוב.

בינתיים אפשר להצטרף לקהל שנמצא ברחבה מעבר לשער יפו (השער עצמו נעול, עוברים מהצד), שמקובץ וצופה בלהקת ילדים חובשי כיפות שרה מכל הלב והריאות. שיריהם מסוללים במחרוזות, וניתן לשמוע אותם צועקים את "ספידי גונזלס", "ברוך הגבר אשר יבטח בה' והיה ה' מבטחו", ו-"She Loves You" כולם בתוך הזמן הקצר שלוקח ללכת לאט מהשער ועד למדרגות היורדות אל המתחם.

המתחם החדש נבנה ממש כהמשך ישיר לעיר העתיקה, כנראה מתוך כוונת מכוון לשלב ולחבר בין חדש וישן, מסורת ואופנה, ירושלים וכסף. אנו יורדים אם כן במעלות המובילות אל ההיכל, וכאן כבר אפשר לנשום לרווחה. לא שלא צפוף, לא שלא דחוק, לא שניתן להימנע מלהתחכך בכרסיהם של גברים ענקיים לבושי טי-שירטס או ביירכיהן של נשים עצומות בטייטס – אבל החנויות. החנויות. חסל סדר מזכרות חסרות-טעם, ברוכים הבאים לשפע בלתי-מושג.

זה השער ל-GAP

תכשיטים, בגדים, נעליים, שעונים: הכל נוצץ וקורץ, מפרכס מאלגנטיות, לוחש: "אני אעשה אותך מאושר!". עיני שלי יצאה לשעון Constantin Vacheron ב-3125 ש"ח. יום אחד, אמרתי לעצמי, יום אחד, ולו רק המשאלה שלי מהכותל תתמלא.

יש גם בתי קפה בשדרת החנויות המהודרת וניתן לשם לב שהם נבדלים ברמת כשרותם (מדד מקומי לאדיקות דתית של אוכל). אבל אין טעם לעצור: בתי הקפה מלאים, תמיד, עד אפס מקום, והמלצרים מלאים בעצמם. יש להמשיך ולנוע לאורך השדרה עד שמצד ימין נראה את האותיות הזהובות על הרקע השחור. GAP.

והנה הוא לפנינו: הבית שהגיע מחו"ל וירד מהשמיים. ההיכל בלב העיר, המקדש במרכז הבירה המאוחדת לנצח נצחי נצחים. אצ"ג בכה על ירושלים שראשה הותז, אך הוא כמובן לא זכה לראות את קודקוד הפלדה והפלסטיק שהעיר בורכה בו כתחליף. נשלמה פרים בגדינו. ברוך שהגיענו לזמן הזה.

כראוי לקודש הקודשים, הגאפ הוא קניון בתוך קניון. מבנה ענק, עגול, רב-קומתי, המחולק לחנויות גאפיות שונות (ילדים, נשים, גברים, נעליים, מעילים, ועוד ועוד). שלא כמו "האגן הקדוש" המיושן כאן הכל חדש, מבריק, נקי. ברית חדשה או לא ברית חדשה?

וההמונים צובאים על הקופות, בהן הפולחן כולל העברה של כרטיסי פלסטיק דקים דרך מסילות מיוחדות וקשקוש חופשי על פיסות נייר. את הפתקים הקטנים נותנים לאחד מהמשמשים בקודש, ואילו הוא או היא מעניקים לעולה הרגל את מבוקשו. בניגוד לכותל כאן המשאלה מתמלאת באופן מיידי, וכנראה זו הסיבה לקדושה המיוחדת של המקום.

מהגאפ יוצאים אל צומת דוד-המלך – אגרון – שלומציון-המלכה – שלמה-המלך. הרחובות הרוסים בגלל המלחמה ברכבת הקלה, אבל פה ושם עדיין ניתן למצוא פיסת מדרכה. הכבישים עצמם פקוקים (רכבת קלה) והנהגים עצבניים (רכבת קלה), על כן יש לתפוס מונית במהירות האפשרית שתיקח אותנו לתחנת האוטובוסים המרכזית במהירות האפשרית. ברוכים השבים למזרח התיכון.