אלוף (במיל') גרשון הכהן היה מאוד רוצה לקשר את הר הבית לראשית הציונות, אבל כשהוא קובע בנחרצות באולפן חדשות 13 שההר שימש "מקור כל ההשראה למפעל הציוני", או מטיף ב"הארץ" לשני ליטמן שכמיהתו ופעולתו למען הר הבית "מתבססת על הדיאלקטיקה של מנהיגי תנועות הפועלים החלוציות ובמיוחד מורשת בן גוריון" ("הארץ", 31.5), הוא משתתף בעוד אחד מן העיוותים הדמגוגיים שמורעפים עלינו מצד ימין בזמן האחרון.

האמת היא הפוכה בדיוק: דוד בן גוריון לא רצה את הר הבית, וכמוהו גם שאר מנהיגי הציונות. הללו חשבו שהעיר העתיקה כולה אינה יותר מחורבה המחזיקה מאגר רדיואקטיבי של קרינה דתית. בן גוריון רצה להיפטר ממנה על ידי חלוקת העיר למזרח ומערב, ואחרי שראשי היישוב התנגדו לתוכנית החלוקה שהציגה ועדת פיל (1937) הוא כתב שמדובר ב"אסון גדול", שייתכן ויגזור את עתיד ההתיישבות היהודית לשבט.

"לאסוננו", המשיך בן גוריון במכתב למרכז מפא"י מיולי 1937,

גברה בירושלים המליצה הפטריוטית, המליצה העקרה, הנבובה, המטומטמת על היצירה הממלכתית המפרה, וירושלים היא היום 'מאוחדת' תחת שלטונם של הנאשאשיבים והחאלדים, מפני שלאיזה מוז'יק ירושלמי דרוש היה השלטון על 'הר הבית', על מסגד עומר.

בן גוריון מלגלג במפורש על הרצון הבריוני לשלוט על הר הבית, ורואה באִי־חלוקת העיר, הנשענת על מליצות נבובות, בכייה לדורות. ונימוקיו עמו:

ירושלים יהודית, משוחררת מהשותפות החומסת והסריסית של האפנדי הערבי והפקיד האנגלי, מנותקת מהעיר העתיקה שאין לה תקנה אלא בהיהפכה למוזיאון תרבותי רוחני דתי של כל הדתות, ופטורה מהשכונות הערביות הבולעות את חילנו — היתה מדרבנת את כישרון היצירה האורבני שלנו, מרכזת הוננו ואוננו.

בחזונו ראה בן גוריון יישוב יהודי מודרני ומתפתח, המכונן חברה דינמית, מתקדמת, דמוקרטית וסוציאליסטית. הוא הבין כי בליעת אוכלוסייה ערבית גדולה תחתור תחת הריבונות היהודית, וחיבור לעיר העתיקה על המטען הדתי שלה ישאב מהפרויקט הציוני־חילוני את חילו ועוזו. שליטה על הר הבית תעורר מתהומות ערגות קדמוניות למקדש, כוהנים וקורבנות, שעבורו הן האנטיתזה המוחלטת ליהדות החילונית, ה"עברית" שאיפיינה את היישוב העברי החלוצי. דין העיר העתיקה, לדידו, להפוך למוזיאון.

בן גוריון תמך בהשארת ירושלים העתיקה "תחת משטר בינלאומי עד עת קץ", כפי שאמר אז. תפישה זו היתה משותפת גם לחיים ויצמן, הנשיא הראשון, שאמר ב–1937: "לא הייתי מקבל את העיר העתיקה גם אם היו נותנים לי אותה במתנה". ומוכרת גם התמיהה שהשמיע משה דיין, כשהשקיף על העיר העתיקה בתחילת מלחמת ששת הימים: "מה אנחנו צריכים את כל הוותיקאן הזה?". למעשה, כבר הרצל מתאר ב"מדינת היהודים" את העיר העתיקה כמרכז קונגרסים בינלאומי.

לא מדובר כאן ברגש אנטי-דתי שטחי, אלא בהבנה שהעיר העתיקה, כמרכז דתי, טומנת בחובה את ביטול הציונות כפי שאישים אלה תפשו אותה. התנועה הציונית ביקשה ליצור יהודי חדש, יהודי לאומי וחילוני שהחיבור שלו לעבר נמתח אל גיבורי החיל של העם מחד גיסא (דוד המלך, החשמונאים, בר כוכבא), ומאידך גיסא אל הנביאים, שחזונם על חברת צדק, שבה יסופקו צרכי הדל והדך, יוגשם על ידי כינון חברת מופת במדינת הרווחה הסוציאליסטית.

הם הבינו היטב שהר הבית באופן מיוחד הוא נקודת הקצה של הציונות, המקום המדויק שבו הציונות מתהפכת על בניה ומומרת מתנועה חילונית ולאומית לתנועה דתית ומשיחית. בית מקדש, יש לזכור, אינו רק גברים בחלוקים לבנים השוחטים ושורפים בקר, אלא גם סנהדרין ומלך. ועוד לא התחלנו לדבר על מסגד אל אקצא.

את כל זה ידעו גם תנועת המזרחי וגם המפד"ל. עד לראשית המאה הנוכחית היה קונסנזוס כמעט מוחלט בקרב הרבנים הציונים־דתיים כי העלייה להר הבית אסורה, ומספר העולים שומרי המצוות היה מזערי. בשנים האחרונות אנו חוזים בשינוי מהפכני בתפישה ההלכתית והתיאולוגית של הר הבית: במקום הקפדה על איסור העלייה, היתרים מידי רבנים מרכזיים, ובמקום השארת המקדש לימות המשיח, דיבורים מפורשים על בנייתו הקרובה בידי מדינת ישראל.

כפי שמפעל ההתנחלויות לא היה מעולם שלב ב' של הציונות, אלא חתירה תחת הפרגמטיות הזהירה והנכונות לפשרה של מנהיגי התנועה בעבר, וצמצום סיכויי קיומה של מדינה יהודית ודמוקרטית עם כל יום שעובר וכל מתנחל נוסף, כך "הפגנות הריבונות" הנוכחיות בהר הבית אינן חלק מ"גישה אסטרטגית לסנכרון במערכות המתחים", כלשונו הערמומית של גרשון הכהן, אלא שחץ לאומני חסר אחריות שמערער את יסודות המדינה.

יש לומר: האגן הקדוש נמצא בידי מדינת ישראל, והתעוררות של ערגות להר הבית היא כמעט בלתי נמנעת. בן גוריון הרי ידע שכך יהיה. מעבר לכך, אי אפשר וגם לא ראוי להתכחש לקשר ההיסטורי והרגשי של עם ישראל להר. השאלה המונחת לפנינו כיום היא כיצד לאזן בין רצונם האותנטי של יהודים לעלות ולהתפלל בהר לבין צרכיה הגיאופוליטיים הריאליים והקיומיים של ישראל. אך הדרך לאיזון כזה אינה עוברת בשכתוב ההיסטוריה הציונית.

אנחנו בתקופה חדשה, והיא דורשת הכרעות קשות. כדי שהשליטה בהר הבית לא תגזור על הציונות כליה, כפי שחשש בן גוריון, על הממשלה לעמוד מול פעילים מצועפי עיניים וחלקי לשון כמו הכהן וחבריו, לעמוד על החוק, ולשרטט אסטרטגיה ברורה.

[פורסם במדור הדעות של הארץ]

לפני בחירות 2018 לראשות העיר ירושלים דרש סגן השר יעקב ליצמן מהמתמודדים לתפקיד שיתחייבו לסגור את מתחם שוק מחנה יהודה, המציע בשבת שלל מסעדות וברים לתושבי העיר. לא היה מועמד אחד שהסכים לכך. לא רק עופר ברקוביץ', מועמד הציבור החילוני בעיר, אלא גם זאב אלקין ומשה ליאון, שנתמכו על ידי קבוצות חרדיות, כולם הודיעו באופן מפורש שלא יסגרו את המתחם.

יותר משהיתה בכך מחויבות עקרונית לשוק חופשי או לחופש דת ומצפון, סביר שאלקין וליאון הבינו היטב שסגירת מתחם השוק תסמן לתושבים החילונים של העיר שהגיע הזמן לעזוב. ועזיבתם של החילונים היא הדבר האחרון שראש העיר ירושלים מעוניין בו, בהיותם התושבים האמידים יותר, הפוריים מבחינה כלכלית, ולא פחות חשוב, משלמי הארנונה הנאמנים ביותר.

אלקין וליאון לא גילו משהו חדש. ברור לכל כי הציבור החילוני בישראל נושא על כתפיו את המדינה מבחינה כלכלית, ואף מבחינת היזמות והפיתוח. גם הציונות הדתית תורמת לכלכלה, אולם בהיותה ציבור קטן יחסית (כ–10% מהאוכלוסייה) תרומתה הכללית מצומצמת. מנגד האוכלוסיות החרדיות והערביות בישראל טרם השתלבו באופן מלא בכלכלה הישראלית. אחד היעדים האסטרטגיים המרכזיים של מדינת ישראל הוא לשלב את שתי האחרונות.

אולם מה יקרה אם הפער בין חלקי הציבור הישראלי לא יצומצם, אלא רק יעמיק? מה יקרה אם פערי ההכנסה, ההשכלה והניידות יגדלו בהשפעת הבדלים מהותיים בשירותים שרשויות מוניציפליות שונות מציעות, וזאת על בסיס תלות במידת החילוניות או המסורתיות של תושביהן?

לכך התייחסתי במאמרי "חלוקת ישראל לערי מדינה" (9.12). כתבתי שההפרטה הלוקלית של מאבקי דת ומדינה, שבאה לידי ביטוי בהפעלת תחבורה ציבורית בשבת, בפתיחת מרוכלים בשבת ובהגבלה על כניסת עמותות ציוניות דתיות לבתי ספר חילוניים, תיצור "מירוץ חילון" בו ערים אחדות יציעו מרחב ציבורי חילוני במופגן על מנת למשוך חילונים אליהם (ואף, חלילה, להרחיק חרדים), ומנגד ערים המאכלסות ציבור מסורתי יותר ינועו בכיוון ההפוך, ובכך ירחיקו חילונים. התוצאה תהיה הגדלת הפיצול הפנימי בישראל, הרחבת הפערים הכלכליים, מניעת שירותים בסיסיים (כמו תחב"צ בשבת) ממעוטי יכולת, והקטנת האפשרות של אלה לניידות כלכלית.

רם רפומן, יו"ר הפורום החילוני, טוען כנגדי ("החילונים מתפכחים מפנטזיית הממלכתיות" – 12.12) ש"החילונים הם מיעוט בישראל", ושמכיוון שאין להם יכולת להשפיע על חייהם מתוך הכנסת, אין להם ברירה אלא להתכנס בגטאותיהם, על מרכוליהם וקניוניהם השוקקים בשבת. איש לאוהליו ישראל, וחסל סדר הממלכתיות. ממילא, טוען פרומן, לתושבי הפריפריה יש סדר יום אחר, והם לא מעוניינים בחילוניות.

נועה אסטרייכר ("סולידריות? איזו סולידריות?" – 18.12) מחרה-מחזיקה אחריו וקובעת ש"ישראל כבר מפוצלת לשבטים שמתעבים זה את זה", כך שאין מה להזהיר שזה יקרה – העתיד כבר כאן. על פי אסטרייכר "לרובנו לא אכפת מה קורה מחוץ לחלון שלנו", וצריך קודם כל להבין שזה המצב.

התגובות הללו הן סימפטומטיות לתקופה הנוכחית. אנחנו בעידן של הדגשת זהויות פרטיקולריות. הלאומיות שבה לקדמת הבמה, ומצטרפת לרגישויות רב־תרבותיות ולדגשים משתנים של פוליטיקת זהויות, כמו אתניות, נטייה מינית, גוון עור ומגדר. בעולם כולו ניכרת נסיגה מהמחויבות לחזון משותף ולאמות מידה אוניברסליות, ונראה שכל קבוצה מתחפרת בד' אמותיה, יהיו אלה ד' אמות של הלכה, של לאומיות, של קפיטליזם או של חילוניות מיליטנטית.

גם העיר — כקהילה וכתת־תרבות — הופכת למוקד של בדלנות. רק לפני שבוע הכריזו ראשי הערים של פראג, בודפשט, ורשה וברטיסלבה על אמנת "ערים חופשיות" שתעמוד מול המשטרים האנטי־ליברליים שעלו במדינותיהם. ידוע כי גם ראש העיר לונדון מבקש כבר זמן רב מעמד מיוחד לתושבי העיר מול אירופה, אחרי שבריטניה תיפרד ממנה בברקזיט. התנועה היא לכיוון של ערי־מדינה גדולות ההולכות ומתנתקות, אידיאולוגית וכלכלית, מהארץ שסביבם.

אין זה מקרה. תושבי ערים גדולות הם בדרך כלל מגוונים, חילונים ופרוגרסיביים יותר מתושבי הספר, וההבדל בתפישת העולם מתורגמים גם להבדלים במעמד הכלכלי. ערים מגוונות ודינמיות מושכות צעירים יצירתיים, וצעירים יצירתיים מניעים פיתוח כלכלי. אפשר לראות את זה החל מבודפשט, דרך לונדון, ועד סן פרנסיסקו.

בישראל ההבדלים בין הקהילות השונות חדים יותר מאשר ברוב העולם המערבי, כתוצאה מההבדלים האתניים וההבדלים במידת הדתיות. הבדלים אלה יועצמו באופן חריף על ידי הגירה פנימית של חילונים המחפשים שירותים הולמים. כששר הפנים אלי ישי התנגד ב–2012 לפיצול בית שמש לעיר חילונית בלבד וחרדית בלבד הוא קבע ש"ללא חילונים אין הכנסות, אין מסים, אין תעשייה". לא מסובך. ומי שחושב שמדינת ישראל יכולה להתקיים תוך כדי פיצול ארצי בין רפובליקה חילונית, מפותחת ומבוססת לבין שטעטל מסורתי־חרדי, כושל ומובטל, משלה את עצמו.

לכן הפעלת תחבורה ציבורית בשבת על ידי עיריות היא מהפכה אמיתית. היא תזניק מרוץ חילון שעלול לזעזע את יסודות החברה הישראלית. הזעם של פרומן, אסטרייכר ואזרחים אחרים מובן ואף מוצדק — המפלגות הדתיות, בהרשאת הליכוד, צימצמו את המרחב הציבורי, הנהיגו כפייה דתית והגנו על ה"סטטוס קוו", שכבר שנים אינו מאפשר לאזרחי ישראל חופש בחירה בנישואים, בכשרות, בקבורה ועוד.

אולם הפתרון אינו בדלנות, אלא הנהגת מתווה ממלכתי שיספק לכולם תחבורה ציבורית בשבת, יגן על חירויות הפרט, ומנגד יכוון לעיצוב המרחב הציבורי באופן שלא ישאיר אותו לחלוטין לחסדי השוק החופשי. הוויתור החילוני על הממלכתיות הולך יד ביד עם פוליטיקת הזהויות, מתאים מצוין להתעצמות של רגשות לאומניים ופרטיקולריים, ובדיוק כמותם הוא חותר תחת ההומניזם הליברלי שהחילונים היו אמורים להיות אלופיו ונאמניו המושבעים.

כי בסופו של דבר הסוגיה היא לא החירות של החילונים, אלא המרחב האזרחי במדינה. כליברלים והומניסטים אין לנו רשות לוותר על יצירת מרחב ציבורי השומר על שוויון זכויות חברתי גמור בלי הבדל דת, גזע ומין. המאבק הוא על המדינה, לא על חלקת האין־אלוהים הקטנה שלנו.

:

—

פורסם במדור הדעות של הארץ

"אם ראית מלכויות מתגרות אלו באלו", קובעים חז"ל, "צפה לרגליו של משיח". מכיוון שטבען של מלכויות להתגרות זו בזו, נמצא שרגליו של משיח, לשמחתם של המשיחיים, מהלכות בינינו כמעט תמיד. ממילא מובן שכאשר נשיא ארצות הברית מתגרה באיראן ומעביר שגרירותו לירושלים המשיח בדרך. זה מובן לחה"כ סמוטריץ' שסבור ש"טראמפ הוא חלק מתהליך החזרת השכינה לציון", וזה ברור לסגן שר הביטחון אלי בן דהן שקבע שמדובר ב"פעמי משיח".

אם כי אולי יש לשאול – איזה משיח? עבור אנשי הדת שהבית הלבן שלח אל הטקס די ברור שמדובר בג'יזס. בשביל מי שאינו אדם מאמין זה כנראה פרט שולי – מה נפקא מינה לו אם לא יבוא זה או לא יבוא ההוא. אולם מה שמפתיע הוא שנראה שגם למאמינים זה הפעם לא משנה.

מרתק היה לעבור על עיתוני סוף השבוע של הציונות הדתית ולחזות בכך. ב'בשבע' החרד"לי, לבד מהערה אחת קטנה, פשוט התעלמו מכל הזווית הנוצרית-האוונגליסטית. ב'מקור ראשון' הגדילו לעשות: בעוד העורך חגי סגל כותב כי מדובר "בהתגשמות בהירה של חזון הנביאים", סגניתו אורלי גולדקלנג הקדישה את טורה לשינוי הכולל שעבר על "הנצרות", שפעם רדפה וכעת מהללת אותנו, ואילו הטור של הכתב אריאל שנבל היה כולו כתב הגנה לאוונגליסטים, שעל פיו אך ורק אוהבים אותנו אהבה ללא תנאי.

יש לומר, האוונגליסטים באמת אוהבים אותנו, אם כי לא תמיד זו אהבה שאינה תלויה בדבר. על פי סקר שנערך בדצמבר האחרון 52% מהאוונגליסטים מציינים שאחת הסיבות לתמיכה בישראל היא משום ש"ישראל חשובה למימוש הנבואות של כתבי הקודש" – נבואות קץ הימים. 12% מהאוונגליסטים ציינו סיבה זו כסיבה החשובה ביותר לתמיכתם.

האוונגליסטים, המהווים כ-25% מאוכלוסיית ארה"ב, הם פלח אוכלוסייה מגוון מאוד, ורבים ביניהם חיים את חייהם בלי מחשבה שניה על מדינת ישראל. אולם חלק גדול מהם הם "נוצרים ציונים", ובין אלה נמצאים אותם אוונגליסטים העוקבים בדריכות אחר כל התפתחות מדינית בישראל. עבורם כל תנועה פוליטית כאן מתורגמת לתזוזה שמימית בהיכלות הנצח. התנועות הנכונות, הם בטוחים, יביאו את הגאולה, לא לפני שנאלץ להתייסר בפורענויות מלחמת גוג ומגוג.

רצה הגורל – או ידה של ההשגחה האלוהית – ודווקא את הקיצונים ביותר מבין האוונגליסטים המשיחיים הזמין טראמפ לפתיחת השגרירות בירושלים. רוברט ג'פרס, שפתח את הטקס, הכריז בספרו 'הספירה לאחור לאפוקליפסה' מ-2015 כי ישו בדרכו לשבת על כס מלכותו של דוד, וכי "יחזקאל ל"ח מתאר את פלישת האומות מצפון ומזרח לישראל לתוכה". ג'ון הייגי, שחתם את הטקס, כתב כבר ב-2006 כי "הדו-קרב הגרעיני עם איראן הוא ודאי. המלחמה העצומה במזרח התיכון תאסוף את העולם אל ארמגדון."

העובדה שדווקא מנהיגים דתיים שמאחלים לנו מלחמה קרובה נבחרו כאורחי הכבוד בטקס בירושלים היא אילוסטרציה פורה לשני תמורות משמעותיות העוברות עלינו בזמן הזה. ראשית, השפעתה הגוברת של פוליטיקה משיחית לא רק על ישראל, אלא גם על ארצות הברית. המטיפים הלוחשים באוזני טראמפ אינם אותם שמרנים מוכרים שמבקשים "ערכי משפחה", אלא מחשבי קיצים המשוכנעים שטראמפ הוא כורש, ראש האיחוד האירופי יהיה האנטיכריסט ושאחרי מלחמת גוג ומגוג ישו ימלוך מהר הבית. הם קונים את לבו של הנשיא במחמאותיהם (הייגי אמר לפני שבוע שטראמפ "ייזכר גם בעוד אלף שנים") ומכוונים אותו למימוש חזונותיהם.

ודוק: אותה דתיות משיחית לא זכתה למידת השפעתה משום שנציג מתוכה נבחר להנהיג. ישראל וארצות הברית מונהגות על ידי אתאיסטים ידועים שעברו כל אחד, אם להתנסח במתינות, על אי אילו דיברות. ניתן גם לומר בביטחון כי לנציגי המשיחיים לא היה מעולם סיכוי לזכות ברוב הקולות במדינותיהם. השפעתם נגזרת מתוך המוטיבציה העצומה שמתוכה הם פועלים ומקרבתם למנהיגים הנבחרים. זה כמובן לגיטימי לחלוטין. זה גם מראה על נחישותה של הדת לא רק שלא להיעלם במאה ה-21, אלא גם להשפיע באופן מכריע על המרחב הציבורי.

תהליך משמעותי שני הוא הברית החדשה בין הציונות הדתית לנצרות, כמוה לא היתה בהיסטוריה היהודית. העובדה שמנהיגי ועיתוני המגזר מתעלמים במודע הן מהנבואות האפוקליפטיות של הנ"ל, הן מתחזיותיהם על התנצרות היהודים והן מההיסטוריה הבעייתית, בלשון המעטה, בין הנצרות ליהדות אינה רק עניין של אופרטוניזם ציני. מכיוון שאותם סרוגי-כיפה פוסלים, מחרימים ומבזים מיליוני יהודים רפורמים וקונסרבטיבים מתברר שהמישור המדיני-פוליטי הפך עבורם לעקרוני ומשמעותי הרבה יותר מזה המסורתי-דתי, אף מזה המשפחתי-אתני.

לעומת האוונגליסטים, יהודים רפורמים חולקים עמם שיעור גדול הרבה יותר של מסורת, תיאולוגיה והיסטוריה, אולם הם מעדיפים את הראשונים מפני שכמוהם גם הם ניצבים כנגד תפיסות חברתיות פרוגרסיביות ומחזיקים בעמדות פוליטיות ניציות. שמרנות ומשיחיות הופכות למסגרת תיאולוגית חדשה, המאחדת בין לאומנים ומשיחיים, יהודים ונוצרים. הבדלים אמוניים ופולחניים נשכחים ופוליטיקה מחליפה מסורת כיסוד העיקרי של הזדהות.

שני תהליכים אלה קשורים זה לזה, ומביאים לידי ביטוי לא רק את ההדתה של הפוליטיקה אלא את הפוליטיזציה של הדת. ככל שהמסורות הדתיות מנסות להשפיע על הפוליטיקה המודרנית, כך הן מושפעות ממנה. ככל שהן משקיעות יותר במהלכים מדיניים, כך הן שוקעות בתוכם. התוצאה היא שהדת הופכת לעמדה פוליטית. לא עוד דרך חיים אלא אידיאולוגיה מחנאית שבה עקרונות אמוניים נשכחים והמסורת מיותרת. המאמינים, מצידם, הופכים לשמרנים גנריים, החושבים ופועלים בצורה זהה (בזמננו: רפובליקאית). אם לא ניכחד במהרה בימינו בארמגדון, נוכל אולי לחזות במיזוג המלא בין ציונות דתית לנצרות אוונגליסטית.

:

—

פורסם היום במדור הדעות של ’הארץ’

אין שמחה כהתרת ספקות, ועבור המנהיג האוונגליסטי החשוב ג'ון הייגי השבועיים האחרונים היו שמחים מאוד. לא שהיו לו יותר מדי ספקות גם לפניהם. הוא ידע שרוסיה ומדינות ערב יפלשו לישראל באחרית הימים, כלומר ממש עוד מעט, והוא ידע שהם ייעצרו על ידי ה' צבאות. הוא ידע שאז ימלוך בעולם משיח-השקר (האנטיכריסט), שיהיה ראש האיחוד האירופי. הוא ידע שכוחותיה של אירופה יתעמתו עם חיילי סין בהר מגידו (הוא ארמגדון), והוא ידע שברגע האחרון יגיעו צבאות השמיים בהנהגת ישוע המשיח, יחסלו את הזדים ויפתחו במלכות אלף השנה (המילניום) תחת שלטון ישוע מהר הבית. הוא ידע את כל זה כי הכל כתוב בספר יחזקאל, דניאל ובחזון יוחנן. הדבר היחיד שהוא לא הבין הוא למה נשיאי ארצות הברית האחרונים לא מפנימים ומשתפים פעולה.

הייגי היה מתוסכל עוד מימי ג'ורג' בוש, ההוא עם 'מפת הדרכים'. נסיגות ישראליות משטחי הארץ המובטחת רק עיכבו, להערכתו, את מלחמת גוג ומגוג, ועל כן את הגאולה. מאובמה הוא כמובן ציפה רק לרע. קול דודו דפק סוף סוף לפני שנה כאשר העניק לו הקב"ה את בכירו-אהובו, דונלד ג'. טראמפ. בראיון לרשת הנוצרית CBNN אמר השבוע הייגי כי טראמפ הבטיח לו אישית שלא יאכזב אותו ואת "הקהילה הנוצרית". הייגי הוסיף שבארוחת ערב משותפת הפציר בנשיא להעביר את שגרירות ארה"ב לירושלים עוד השנה, שנת היובל למלחמת ששת הימים ושנת המאה להצהרת בלפור. "אלוהים מודד כל דבר בפעימות של חמישים שנה", קבע הייגי, והפנה את המראיינים לויקרא כ"ה. הכרזתו של טראמפ כי ארצות הברית מכירה בירושלים כבירת ישראל היתה אפוא עבור הייגי אות משמעותי שאפוקליפסה עכשיו.

הייגי הוא מהמנהיגים הבכירים של הנוצרים האוונגליסטים בארה"ב. האוונגליסטים מהווים כרבע מאוכלוסיית ארה"ב, אם כי מובן שיש כנסיות אוונגליסטיות רבות ושונות. רבים מהם לא מקדישים דאגה מיוחדת לישראל, וגם מבין האוונגליסטים שתומכים במדיניות ממשלת ישראל הנוכחית יש רבים שלא מחזיקים בכל נבואה אסכטולוגית באשר לעתיד האזור. אחרים סבורים, כמו המטיף האוונגליסטי הידוע ג'רי פלוול, כי הקמתה של מדינת ישראל היא "הסימן המובהק ביותר לחזרתו המתקרבת של ישוע המשיח."

עבור טראמפ היוו האוונגליסטים בסיס מצביעים חשוב ביותר, שכן למרות שחלק ממנהיגיהם הסתייגו מהשקרן והנואף הסדרתי, רובם נהרו להמליך אותו עליהם בזכות הבטחותיו להיאבק ברוחות הפרוגרסיביות שהפכו בעשורים האחרונים להגמוניה המוסרית. חובבי ציון שביניהם שמחו לשמוע שהוא התחייב להעביר את שגרירות ארה"ב לירושלים. כעת הם דורשים ממנו לקיים את הבטחותיו.

חוזה קזנובה, מבחירי הסוציולוגים של הדת בעולם, קנה את שמו כשפרסם ב-1994 ספר על כניסתן של הדתות למרחב הפוליטי. קזנובה טען שבניגוד למה שהוחזק כמובן מאליו, הדת בעידן המודרני אינה מגבילה עצמה לחייו הפנימיים של הפרט, אלא ממשיכה לנסות (ולהצליח) להשפיע על המרחב הציבורי. ייתכן שעבורנו בישראל לא מדובר בחדשות גדולות, שהרי הן במערכת הפוליטית שלנו והן בזו של המדינות סביבנו יש לדת השפעה רבה. אלא שהעולם הנוצרי התרגל במאות השנים האחרונות להפרדה הולכת וגוברת, לפחות מבחינה עקרונית, בין הדתי לפוליטי. ארצות הברית, אחרי הכל, קמה בין השאר מתוך חזון בו הממשלה לא נוגעת בדת והדת לא נוגעת בממשלה.

קזנובה הצביע על כך שבמחצית השנייה של המאה העשרים הדברים החלו להשתנות. בארצות הברית, למשל, החל משנות השמונים הפכה השמרנות הנוצרית לכוח פוליטי עם הקמתה של ה-Moral Majority, קואליציה של ארגונים וכנסיות. זו שקעה בשנות התשעים, על אף תנופה מהנשיא בוש, אוונגליסט בעצמו. מאז תש כוחה והיא ספגה כמה וכמה תבוסות במרחב הציבורי (למשל, לאחרונה, באישור נישואים חד-מיניים). נראה שהתחייה שלה כעת מצליחה להפתיע אף את חבריה.

אולם יש הבדל. הדת שמשפיעה כעת על מדיניות החוץ של ארצות הברית אינה נצרות שמרנית קלאסית שמתמקדת ב"ערכי משפחה", איסור הפלות והגנה על הזכות לרכוש נשק. כעת מדובר בנצרות משיחית, המתמחה בתיאולוגיה אפוקליפטית ובחישובי קיצין. מייק אוונס, מנהיג אוונגליסטי חשוב נוסף, אמר השבוע כי אחרי הכרזת טראמפ אנחנו כבר "באמצע הנבואה" של אחרית הימים, וכי הוא מתכוון לומר לנשיא, אותו יפגוש בקרוב, כי טראמפ "עשה משהו נבואי" והוא "המלך כורש". נראה ששרת המשפטים איילת שקד כיוונה לדעת גדולים כאשר היא צייצה "טראמפ בדורו ככורש בדורו". אחוות משיחיים.

אין דבר מוכר יותר למדינת ישראל מאשר השפעתה של דתיות משיחית על מהלכיה המדיניים. אם התנועה הציונית ניסתה לחלן את הארוס היהודי המשיחי ולהכפיפו לריאל פוליטיק של בניין מדינה מודרנית, הציונות הדתית, לפחות במידה שהשפיעה הגותם של הרבנים קוק, כבר פעלה מתוך מניע משיחי מובהק. גוש אמונים התנחל כחלק מתוכנית הגאולה, והיה זה הרצי"ה קוק שהכריז כבר בשנות השבעים ש"הקיץ הקץ".

על רקע דברים אלה קל מדי להתפתות לחלוקה הגסה בין "פוליטיקה" ולבין "דת", ולהאשים את כל מה שמגיע ממניע אמוני בחורבן העולם. לא זו כוונתי ואני חושב שטעות להניח כך. לדת, ככל כוח אידיאולוגי, זכות קיום במרחב הציבורי וזכות השפעה על המערכת הפוליטית. ממילא, כאמור, החלוקה החדה בין דת לפוליטיקה נולדה בעולם הנוצרי, ולאו דווקא מתאימה לתרבויות אחרות. ראינו גם מספיק אידיאולוגיות חילוניות הרסניות כדי לדעת שלא אלוהים הוא הבעיה, אלא דוגמטיות, הבטחות נלהבות לאוטופיה ואנטי-הומניזם.

דווקא משום כך חשוב לשים לב אילו כוחות מניעים כרגע את המערכת הפוליטית. לפחות בנוגע למדיניות החוץ של ארצות הברית, נראה שטראמפ מושפע מאוד ממניעים אוונגליסטים משיחיים. מייק אוונס הדגיש כי טראמפ אמר לו כמה פעמים שהוא חייב לאוונגליסטים את הנשיאות ושהוא לא ישכח זאת, וסביר שמחמאות על תפקידו הנבואי-היסטורי מתקבלות אצל הנשיא באהדה ובסיפוק. מה שצריך להדאיג אותנו הוא לא עצם היותה של הדת קשורה לפוליטיקה, אלא הקשר האישי הישיר והמשפיע בין האוונגליסטים חובבי ציון לנשיא האמריקאי, ואופיו הדוגמטי והבלתי-מתפשר של החזון המשיחי שמוביל אותם. החזון הזה כולל, בגרסאות שונות, מלחמה גדולה בארץ ישראל. צריך להיות ברור שאם הייגי או אוונס ילמדו שמהלך של נשיא ארצות הברית יקרב מלחמה כזאת הם ישמחו בהחלט לעודד אותו.

—

פורסם בהארץ

לפני כשבועיים פנה אלי רב ציוני-דתי בשאלה לגבי פולמוס שמעסיק את סביבתו בזמן הזה. המדובר בשאלת כשרות התמיכה שמוכנה לתת ה'קרן לידידות' לקייטנות הקיץ של ילדי ישראל. הקרן ממומנת מתרומות של נוצרים אוונגליסטים אוהבי ציון, והשאלה המרכזית היא האם יש בכוונתם של נוצרים נחמדים אלה לנסות לגרום ליהודים טובים להבין שישו הוא מושיעם הפרטי ואין בלתו. אחרי ההסתייגויות המתבקשות (אני בכל זאת לא מכיר את האנשים הספציפים האלה) עניתי שבאופן כללי אין לחשוד באוונגליסטים ציונים בכוונות מיסיון אקטיביות. מובן שכל נוצרי מאמין שמח כשזולתו הלא-נוצרי "מגלה את ישו", אבל אוונגליסטים ציונים שייכים לזרם תיאולוגי שסבור שיש ליהודים כיהודים תפקיד היסטורי הכרחי בביאתו השנייה של ישו, ולכן אין בעצם הגיון בהפיכתם כולם לנוצרים, לפחות לפני שימלאו את אותו התפקיד.

ומה התפקיד הזה? כאן יש כמה וכמה גרסאות, אבל בגדול מדובר בהגשמת הנבואות על חזרתם של היהודים לארץ ישראל והקמתה מחדש של ממלכתם. תהליך כזה אמור להביא לפריצתה של מלחמת גוג ומגוג, בה אמנם ימותו רוב היהודים, אבל הגאולה השלמה סוף סוף תגיע. בניגוד לתיאולוגיה הקתולית הקלאסית, בתסריט הזה נשמר לעם היהודי מעמדו מקודש כעמו הנבחר של האל, והנוצרים לא נחשבים כמי שהחליפו אותם לחלוטין במשבצת הזאת. שורשי הרעיון הזה נעוצים בהוגה מעניין מהמאה ה-12 בשם יואכים מפיורה (כתבתי עליו לפני עשור במוסף 'תרבות וספרות'), ומאז הוא התפתח לכל מני כיוונים, כולל לזה האוונגליסטי דנן.

כפי שמראה פרופ' יעקב אריאל בספר העוסק ביחסי אוונגליסטים-יהודים שיצא בשנה שעברה, An Unusual Relationship: Evangelical Christians and Jews, בעוד שבמאה ה-19 עסקו זרמים אוונגליסטים במיסיונריות כלפי היהודים (בעיקר בכך שהסבירו להם מה תפקידם בגאולה הקרבה ובאה), במחצית השנייה של המאה העשרים הלכה מגמה זו והדלדלה, עד שנעלמה למעשה מסדר היום של הכנסיות האוונגליסטיות המרכזיות. החליפה אותה שאיפה לדיאלוג, ובקרב דוחקי הקץ רצון לעזור למדינת ישראל לשמור על גבולות רחבים ככל האפשר, ולעיתים גם לעודדה לבנות את בית המקדש, על מנת שמנהיגם של היהודים, האנטי-כריסט, יוכל לטמא אותו, ובכך להזניק את מלחמת גוג ומגוג (ועל כך במאמר אחר שלי שפורסם ב'תרבות וספרות', כאן בגרסת הבלוג).

כל הסיפור הזה, יחד עם בואו של האפיפיור מחד ויום ירושלים מאידך גיסא, הזכיר לי דמות מעניינת ונשכחת שניסתה בכוחותיה הדלים להביא להקמתה של מדינה יהודית בארץ ישראל עוד במאה ה-19. המדובר בנוצרי קנדי בשם הנרי וונטוורת' מונק, ולהלן סיפורו בקצרה.

הנרי וונטוורת' מונק (1827-1896) נולד על גדות נהר אוטווה כבנם החמישי של מהגרים נוצרים שהגיעו לקנדה. ילדותו עברה עליו בעבודה חקלאית, ואחרי שאביו גילה שיש לו כישרון לקריאה וכתיבה, גם בלימודים. בגיל 25 הוא הבין את יעודו: הוא האיש אשר ההשגחה האלוהית הטילה עליו את משימת איסופם של היהודים והחזרתם לציון מכורתם. לבד מקבלת מסר אישי מהאל אין ספק שמונק שאב את תפיסת ייעודו מרוח הזמן דאז, שהיתה מלאה בתחושות פרוטו-ציוניות בקרב נוצרים פרוטסטנטים בבריטניה וצפון-אמריקה. הרוזן משפטסבורי היה אחד המפורסמים שבהם, והטיף כבר ב- 1839 לחזרתם של היהודים "לחסדו של האל ולארצם", ובהשפעתו פתחה בריטניה קונסוליה בירושלים במטרה לעזור לאינטרסים היהודיים (על קולות נוצרים-בריטים אחרים מאותה תקופה, שללא ספק היוו תרומה משמעותית למאמץ הציוני, ניתן לקרוא כאן).

מונק הושפע ישירות משפטסבורי, אולם רק עשור אחרי שקרא את דבריו של הרוזן גילה את המפתח להבאת הגאולה: הפרשנות הנכונה לספר חזון יוחנן, אותו טקסט אפוקליפטי-פסיכודלי הסוגר את הברית החדשה. על פי מונק משמעות הנבואות הסתומות שם היא חזרתם של היהודים לארץ ממנה גלו, שם תוקם מדינה שתהיה בד בבד מקלט עבורם ומשכנו של פרלמנט גלובלי עבור שאר האנושות. יעודה של המדינה שתקום בארץ ישראל הוא לשמש השראה לכל באי עולם, ובירושלים באופן ספציפי יוקם מוסד שבו יישבו נציגים מכל המדינות וינהלו מנגנון מדיני-משפטי לפתרון סכסכים ולהשכנת שלום. מי שרוצה להיות נדיב יכול לומר שמונק חזה את הקמתו של האו"ם.

על פי מונק כל זה יקרה בתוך שבעים וחמש שנים מזמן כתיבת ספרו, אם כי ייתכן שלא לפני תלאות ואסונות רבים. הספר, A Simple Interpretation of the Revelation (כאן ב-pdf), ראה אור ב-1857. נסו לחשב ותראו מה יוצא. הנה ציטוט בעניין המסכם את חזונו, מתוך הקונטרס Stand up O Jerusalem, שהוציא מונק לאור בשנת מותו (1896, כאן ב-pdf):

ברגע שהעם היהודי, באופן כללי, והעם הבריטי, באופן כללי, יתעניינו באמת בהקמתה של סמכות עליונה לעולם כולו, כי אז יהיה זה מן העניין לפנות לכל האומות הנוצריות כדי שישתתפו במאמץ ההומניטארי הגדול הזה, כדי שהממשלה הכללית תהפוך לחזקה מספיק על מנת שתהיה אחראית לאכיפתו המתמשכת של החוק והסדר הבינלאומי על כל העולם כולו – כאשר כל אומה מיוצגת באופן הוגן בממשלה הכללית. התוצאה תהיה ממשלה אוניברסלית המושלת בצדק, שהיא אך שם נוסף לחזון הקדום בדבר מלכות האלוהים על פני האדמה.

מונק שהה פעמיים בחייו בירושלים, ולא לתקופות ארוכות. לא היה לו כסף והוא היה תלוי בחסדיהם של אחרים. אלא שהמוסלמים והיהודים לא ממש ידעו מה לעשות איתו, והנוצרים בעיר לא ממש אהבו אותו – ראשית, הוא כמובן היה תמהוני ולא היה מוכן לקבל סמכות דתית מאחרים. שנית, בניגוד אליהם הוא לא חשב שצריך לנצר את היהודים – עבורו היהודים היו אחים למסע אל הגאולה, ולא מועמדים להמרה. בביקורו הראשון בירושלים, ב-1854 (מיד אחרי שגילה את ייעודו), הוא תואר כך על ידי מי שהיה לימים חברו, הצייר וויליאם הולמן האנט:

בין התושבים היה אדם אחד בשם הנרי וונטוורת' מונק, שאנשי הכנסייה בירושלים ראו בו פטפטן חסר יראה דתית. מטרותיו היו לא פחות ולא יותר מאשר הגשמתן של נבואות הנביאים העברים בשאיפתם לכינונה של מלכות השלום עלי אדמות. הוא הגיע מקנדה כדי להכיר מקרוב את אופיה של הארץ המובטחת. בקיאותו ולהיטותו אחר ההיסטוריה וים המחשבה המתקדמת האצורים בתנ"ך הפכוהו בעיני למרתק ביותר. על-סמך לימוד העבר בנה תכניתו לימים יבואו להפסקת המלחמה בין עמי-העולם – אלה הסוגדים לאלוהי אברהם […] מונק נקט בכל האמצעים כדי לפרסם את רעיונותיו ולהפיצם בין אפיפיורים, צארים, קיסרים, מלכים, נשיאי- רפובליקות, שרים, ראשי-כנסייה, סופרים – מקומיים וזרים, ועורכי עיתונים. טבעי הדבר שנחשב למשוגע, אך דבר זה היה לשביעות רצונו המלאה, משום שכך זכתה הבעיה עליה התריע לפרסום רב. (הציטוט מתוך מאמרו של אלכסנדר מישורי על האנט – כאן ב-pdf)

מונק כאמור לא נשאר בעיר הקודש יותר מדי זמן. הוא בילה הרבה בלונדון, שם מצא נוצרים שאהדו את רעיונותיו. כששמע על פרוץ מלחמת האזרחים באמריקה עלה על ספינה לשם כדי לנסות להשכין שלום. הוא נפגש עם לינקולן ואפילו נתן לו עותק מספרו, אם כי לינקולן לא הסכים איתו שעדיף פילוג האיחוד מאשר מלחמה. כשרצה להתחיל במסע דרומה ולהיפגש עם מנהיג הקונפדרציה, ג'פרסון דייוויס, איימו עליו בוושינגטון שישפטו אותו כמרגל.

הוא שב ללונדון, ומשם שוב לירושלים ב-1863, בפעם השניה בחייו. כשלא מצא מקום לנוח בו עלה על ספינה שהסכימה להוציא אותו מישראל תמורת עבודתו על הסיפון, הפעם לבוסטון. הספינה התרסקה על חופי אמריקה, ומונק היה הניצול היחיד. הוא שחה לחוף, אבל קרוב אליו ראשו הוטח בסלע. בשארית כוחותיו גרר עצמו מהמים אל החוף המסולע והמיוער. כאן התקיפה אותו להקת כלבי בר. הוא ברח מהם ועלה על עץ, ועליו נורה בידי חוואי מקומי שחשב שהוא דב. החוואי, יש לציין, טיפל בו במסירות ברגע שהתגלתה הטעות, עד שהחלים.

בזאת נסתיימו מסעותיו מעבר לאוקיינוס, אולם עד סוף חייו המשיך מונק לעשות נפשות לרעיון שלו, ופעל על מנת להביא את כל היהודים לארץ ישראל ולהקים בירושלים פרלמנט בינלאומי. הוא נפגש עם חברי פרלמנט, כתב לעיתונים, גייס כספים והעלה רעיונות שונים ומקוריים. מונע מתחושת דחיפות ומתוך שכנוע פנימי חסר-מעצורים מונק לא נח לרגע, וניסה בכל מאודו לשכנע את כל מי שפגש. לרוב הוא לא ממש הצליח. סמוך למותו הוציא כאמור לעיל קונטרס שמבטא את תחושותיו בשם Stand up O Jerusalem. הכותרת המלאה שלו היא:

Stand up O Jerusalem that the Land of Israel may soon become like the garden of Eden and the joy of the whole earth (as predicted) now that the federation of the world and parliament of man has at last become an imperative necessity.

הקורא בקונטרס זה לא יכול שלא לשמוע את קול ייאושו העמוק של מונק. מונק מתחנן בפני היהודים שיקימו נציגות נבחרת שתבחר בעצמה מנהיג שינהיג אותם, שכן ברור לו שהם זקוקים למישהו שיוציא אותם מהגלות ויביא אותם לציון:

מילות הנבואות מבהירות בצורה מספקת כי נחזה מראש בברור שכאשר העם היהודי ייקרא להתעורר ולקום, להציל את עצמם, ואת כל העמים כולם, כאשר יגיע המשבר המתקרב ובא בהיסטוריה העולמית, שלא יימצא אף אחד מביניהם בשום מקום בעולם שיוכל להיות מנהיג עבורם […] אחד כזה (כפי שנחזה בברור) עכשיו קורא לעם היהודי להתעורר ולקום, מפני שעזרתם הכרחית על מנת שהאומות הנוצריות יזהו את אותו אדם נבחר, אשר מזה ארבעים שנה כבר מפציר בהם לעשות כן, ללא היענותם (כפי שנחזה). לכן על בכירי היהודים כעת להתכנס ולמנות ועדה שתבדוק את הצהרותיו של אותו אדם, כפי שאפשר לקרוא אותם בכתבים הרבים שהוציא לאור, ואם יימצא שכתבים אלה נכונים ואמיתיים, או לכל הפחות אם אין איש יכול להוכיח שלא כך, אפשרו לאדם זה להיות מוכר כמנהיג העם היהודי.

מונק קובע שהיהודים לא יצליחו ליילד מנהיג מתוכם, והוא קורא להם לבחור במי שראוי לכך מבין הנוצרים, ש"מזה ארבעים שנה" קורא לעם היהודי "להתעורר ולקום". מן הסתם מתכוון כאן מונק לעצמו. הוא מעוניין שהיהודים יכירו בו כמנהיגם כדי שהנוצרים גם הם יכירו בו, ולבסוף יאפשרו לו להביא את בני ישראל אל ארצם ולכונן את מלכות האלוהים על פני האדמה. הקונטרס יצא לאור במאי 1896. באוגוסט 1896 נפטר מונק. באוגוסט 1897 התכנס הקונגרס הציוני הראשון.

—

הרשו לי לנצל את ההזדמנות ולפרסם לקראת שנת הלימודים הבאה את התוכנית בה אני מלמד באוניברסיטת תל אביב, המאוד מומלצת לדעתי. סטודנטים לתואר שני – ראו הוזמנתם:

החוג למדעי הדתות, אוניברסיטת תל אביב, פותח שעריו בפני הדור הבא של חוקרי הדתות

החוג מציע תואר מוסמך במדעי הדתות, בשני מסלולי לימוד: עיוני (ללא כתיבת עבודת מוסמך) ומחקרי (הכולל כתיבת עבודת מוסמך). החוג מחולק לשני מדורי לימוד או תוכניות: 1) המדור האינטרדיסיפלינרי המסורתי, העוסק בחקר השוואתי של הדת, הדתיות, הפולחן והמחשבה הדתית (Comparative Religion) ו- 2) המדור לחקר הדתות בזמננו, המתמקד בתופעות דתיות עכשיוויות, בניו אייג ורוחניות עכשווית, דת ומגדר וקנאות דתית.

תכנית הלימודים הבין תחומית לתואר שני במדעי הדתות של הפקולטה למדעי הרוח באוניברסיטת תל-אביב, היא מסגרת לימודים ייחודית שמשלבת לימודים ברמה מחקרית גבוהה על דתות העולם, מתוך נקודות מבט מגוונות של דיסציפלינות אקדמיות שונות. בוגרי התכנית יקבלו את התשתית האקדמית הנחוצה, הכוללת כלים ביקורתיים מושחזים, כדי להמשיך ולחקור תופעות דתיות רבות ומגוונות הן בתוך האוניברסיטה, כדוקטורנטים, והן מחוצה לה, בשלל אורחות החיים.

ייעוץ אקדמי: ד"ר נחמה ורבין
nverbin@post.tau.ac.il
גב' רותם קהלני-ברגמן
rotem12@tauex.tau.ac.il
03-6405627