ירושלים

סיור בעיר הקודש

במרכז העולם ישראל, ובמרכז ישראל ירושלים, ובמרכז ירושלים מתחם ממילא, ובמרכז מתחם ממילא GAP. העליה לרגל מתחילה במה שבעבר כינו "האגן הקדוש", וליתר דיוק בהר הבית. לעלות להר אי אפשר (מהומות, כרגיל), אבל למרגלותיו כידוע "כותל הדמעות", הוא אותו שריד-חומה שהקיפה מקדש שהיה במקום בימי קדם. המקומיים נוהגים לתחוב פתקים ובהם משאלות לחריצי אבני החומה מתוך האמונה כי אלו תתמלאנה. תחבתי. אטרקציה נוספת בעונה זו של השנה היא יהודים מהקהילה האולטרה-אורתודוקסית המציעים לעוברים ושבים לברך – בחינם – על מקבץ דקורטיבי של צמחים, פעולה הנקראת "נטילת לולב". נטלתי.

אבנים עם לב אדם. שימו לב לשלט הכניסה לכותל, בו כתב רב הכותל ש"הנכם מתקרבים למקום הקדוש הכותל המערבי ממנו לא זזה שכינה מעולם" (התחביר והיומרה במקור)

מהכותל אנחנו עולים ועוברים דרך שער מאובטח בכבדות, נעים דרך כמה סיבובי סמטאות והנה אנחנו כבר בדרך העולה אל "שער יפו". הדרך צפופה-צפופה בתיירים מכל העולם הנדחקים כולם בין שתי שורות בלתי-נגמרות של דוכני "מזכרות". כאן נוכל למצוא הכל, החל מתבלינים, דרך סנדלי עור, עתיקות גנובות, חרבות סמוראים, ועד חולצות טי עם סמל צה"ל. קניתי שעון CASIO מהדגם הקלאסי (60 ש"ח).

כאשר אנחנו מפלסים דרכינו בהמון (זהירות מכייסים!) מצפה לנו עוד תחנה אחת בדרך, לשם התקדשות, לפני מחוז חפצנו. בסמטה הראשונה אחרי שוק הקצבים המקומי (למעוניינים: טלפיים, לשונות, שוקיים, קרביים) ניכנס ימינה ונלך עד כנסיית הקבר. כאן נוכל להשתטח על האבן עליה רחצו את גופתו של ישו, לגעת באבן עליה הניחו את גופתו לקבורה, וכמובן – לעמוד דומיה במקום בו הוא ממש נצלב (כן, הכל במתחם אחד!). שימו לב שקברו של ישו בעצם שימש אותו בקושי שלושה ימים, שכן הלז מיהר לקום ממנו לתחייה ולנסוק למרומים.

האבן עליה נרחצה גופתו של ישו

 

המקום בו ישו נצלב. נכנסים מתחת לשולחן ונוגעים באבן שבתוכה ננעץ הצלב

אחרי, אם כן, שמילאנו את מצברינו בכותל (וביקשנו משאלה, ונטלנו לולב), ואחרי שעברנו במהירות של מזללת מזון-מהיר על הצליבה, הקבורה והתחיה, אנחנו מוכנים, סוף כל סוף, בחיל ורעדה, להעפיל אל עבר שער יפו. היציאה מהסמטה הצפופה, החשוכה, אל אור השמש והאויר הפתוח מרגשת – קחו אויר כי מיד צוללים שוב.

בינתיים אפשר להצטרף לקהל שנמצא ברחבה מעבר לשער יפו (השער עצמו נעול, עוברים מהצד), שמקובץ וצופה בלהקת ילדים חובשי כיפות שרה מכל הלב והריאות. שיריהם מסוללים במחרוזות, וניתן לשמוע אותם צועקים את "ספידי גונזלס", "ברוך הגבר אשר יבטח בה' והיה ה' מבטחו", ו-"She Loves You" כולם בתוך הזמן הקצר שלוקח ללכת לאט מהשער ועד למדרגות היורדות אל המתחם.

המתחם החדש נבנה ממש כהמשך ישיר לעיר העתיקה, כנראה מתוך כוונת מכוון לשלב ולחבר בין חדש וישן, מסורת ואופנה, ירושלים וכסף. אנו יורדים אם כן במעלות המובילות אל ההיכל, וכאן כבר אפשר לנשום לרווחה. לא שלא צפוף, לא שלא דחוק, לא שניתן להימנע מלהתחכך בכרסיהם של גברים ענקיים לבושי טי-שירטס או ביירכיהן של נשים עצומות בטייטס – אבל החנויות. החנויות. חסל סדר מזכרות חסרות-טעם, ברוכים הבאים לשפע בלתי-מושג.

זה השער ל-GAP

תכשיטים, בגדים, נעליים, שעונים: הכל נוצץ וקורץ, מפרכס מאלגנטיות, לוחש: "אני אעשה אותך מאושר!". עיני שלי יצאה לשעון Constantin Vacheron ב-3125 ש"ח. יום אחד, אמרתי לעצמי, יום אחד, ולו רק המשאלה שלי מהכותל תתמלא.

יש גם בתי קפה בשדרת החנויות המהודרת וניתן לשם לב שהם נבדלים ברמת כשרותם (מדד מקומי לאדיקות דתית של אוכל). אבל אין טעם לעצור: בתי הקפה מלאים, תמיד, עד אפס מקום, והמלצרים מלאים בעצמם. יש להמשיך ולנוע לאורך השדרה עד שמצד ימין נראה את האותיות הזהובות על הרקע השחור. GAP.

והנה הוא לפנינו: הבית שהגיע מחו"ל וירד מהשמיים. ההיכל בלב העיר, המקדש במרכז הבירה המאוחדת לנצח נצחי נצחים. אצ"ג בכה על ירושלים שראשה הותז, אך הוא כמובן לא זכה לראות את קודקוד הפלדה והפלסטיק שהעיר בורכה בו כתחליף. נשלמה פרים בגדינו. ברוך שהגיענו לזמן הזה.

כראוי לקודש הקודשים, הגאפ הוא קניון בתוך קניון. מבנה ענק, עגול, רב-קומתי, המחולק לחנויות גאפיות שונות (ילדים, נשים, גברים, נעליים, מעילים, ועוד ועוד). שלא כמו "האגן הקדוש" המיושן כאן הכל חדש, מבריק, נקי. ברית חדשה או לא ברית חדשה?

וההמונים צובאים על הקופות, בהן הפולחן כולל העברה של כרטיסי פלסטיק דקים דרך מסילות מיוחדות וקשקוש חופשי על פיסות נייר. את הפתקים הקטנים נותנים לאחד מהמשמשים בקודש, ואילו הוא או היא מעניקים לעולה הרגל את מבוקשו. בניגוד לכותל כאן המשאלה מתמלאת באופן מיידי, וכנראה זו הסיבה לקדושה המיוחדת של המקום.

מהגאפ יוצאים אל צומת דוד-המלך – אגרון – שלומציון-המלכה – שלמה-המלך. הרחובות הרוסים בגלל המלחמה ברכבת הקלה, אבל פה ושם עדיין ניתן למצוא פיסת מדרכה. הכבישים עצמם פקוקים (רכבת קלה) והנהגים עצבניים (רכבת קלה), על כן יש לתפוס מונית במהירות האפשרית שתיקח אותנו לתחנת האוטובוסים המרכזית במהירות האפשרית. ברוכים השבים למזרח התיכון.

הר הבית – שבתאות

באמת שרציתי לכתוב משהו על מושג "הקדושה" היום, אבל אירועי השעה לא מאפשרים: רבני הציונות הדתית, עליהם כתבתי רק לפני כמה ימים, מיהרו לממש בעצמם את קריאתם לעלות להר הבית, ועלו. בעקבות זאת מאמר המערכת של "הארץ" היום מכנה את פועלם "פרובוקציה באיצטלה דתית", ואילו העיתונות החרדית קוראת לזה בפשטות: עבודת אלילים.

אלה אלוהיך ישראל

במאמר של יאיר אטינגר היום ב"הארץ" נכתב ש"בביטאון החרדי-ליטאי 'יתד נאמן' מגנים את הרבנים הבכירים כ'עובדי אלילים', 'רפורמים', 'סוחרים במצוות התורה' וכמובן כ'ד"לים', התואר המלגלג השמור לדתיים לאומיים." במאמר נוסף ב"יתד נאמן" נכתב (שוב, על פי "הארץ") ש"הסוגדים לעגל הציוני מוכנים לכופף הכל למען עגל זה גם אם הם נותרו אחרונים שעוד סוגדים לו"; "את הר הבית, מקום בית מקדשנו, הם מבקשים לחלל ולטמא מתוך אותה אמונה של סגידת ההבל של הגאולה הציונית כאילו בעליית יהודים למקום המקדש תתקרב הגאולה"

כפי שכתבתי, קיים איסור הלכתי ליהודים לעלות על הר הבית שכן מקומו המדוייק של קודש הקודשים אינו ברור ויש חשש שהעולים יגיעו אליו ויטמאו אותו. האיסור הזה נשמר בקפידה על ידי החרדים ועד לא מזמן גם על ידי הרוב המכריע של רבני הציונות הדתית. לא עוד: הלהט הלאומי-משיחי גבר על הציווי ההלכתי והעלייה הותרה.

מה שקורא כאן ברור: מאז הפינוי של חבל עזה, שבשביל הימנים המשיחיים היתה בראש ובראשונה אירוע תיאולוגי בעל משמעויות מרחיקות לכת, הציונות הדתית כולה עוברת זעזועים, נשברת לכתות ופלגים קטנים יותר ויותר, ומתוך התוהו ובוהו עולה ומתממש דווקא החשש הגדול שליווה את התנועה הזאת מראשיתה: שהמשיחיות שלה תקח אותה באותו נטיב הרה אסון אליו נעה לפנים השבתאות, כלומר העדפת המבנה התיאולוגי-מיסטי על הציווי ההלכתי.

כידוע, בימי משיח השקר שבתאי צבי נטען שאין יותר איסורים הלכתיים ושמכיוון שימות המשיח הגיעו יש לחגוג ולהתהולל. והם אכן חגגו: ש"צ היה אומר בחדווה את שם השם בקול רם, מאמיניו שמחו בתשעה באב וכולם ביחד התבסמו באורגיות רבות משתתפים.

כפי שכתבתי כאן, התיאולוגיה בה מחזיקים כמעט כל תלמידי הרבנים קוק היא כזו שרואה בשליטה על ארץ ישראל הפיזית את קירוב הגאולה. עוד ועוד שטחים פירושו של דבר שהווה נצבע יותר ויותר בגוון המוזהב של ימות המשיח. ומכיוון שאנחנו כל כך רוצים שהפעם אכן יתגשם החלום כולו במהרה בימינו, הכנסנו (כלומר, הרב קוק הכניס) אל תוך המיתוס היפה הזה גם איסור חמור על הקדוש ברוך הוא לחזור בו: הגאולה הזאת, כך הם בטוחים, נעה במסלול חד סטרי ואין ממנה נסיגה.

אבל מה לעשות שבעינינו אנחנו רואים שדווקא יש ויש נסיגה? קודם מסיני, אח"כ מלבנון ולאחרונה מחבל עזה? מה לעשות שהעובדות תופחות על פנינו, כמו על פני כל תיאולוגיה משיחית (עד כה), בפעימות קצובות וחסרות רחמים של פטיש על ראשו הנכנע של מסמר? מה לעשות שהתיאולוגיה שלנו הולכת והופכת למחוררת יותר מרובע דחייה בבירות אחרי הפצצת שטיח של חיל האוויר?

החלום ושברו, הדיסוננס ואיחויו

מה לעשות? לעשות. לאון פסטינגר, הפסיכולוג שהגה את תיאוריית "הדיסוננס הקוגניטיבי" הבחין בדיוק בכך: כאשר העובדות בשטח אין עולות בקנה אחד עם האמונות שבלב, מתבצע על פי רוב שיכתוב מהיר של המציאות – כלומר אנחנו לא מוותרים על האמונות היקרות שלנו, אלא מסבירים איך המציאות בכל זאת מתאימה להן. דוגמא לכך נתתי במאמר על ההבדל הטרגי בין הרב קוק האב לבנו, בו סיפרתי איך אחרי כיבוש העיר קוניטרה בגולן במלחמת יום כיפור שמח ועלץ הרצי"ה קוק וראה בכך צעד נוסף לקראת הגאולה. אחרי כמה חודשים, כאשר הגבול הושב לקודמו (כלומר לזה של מלחמת ששת הימים) וקוניטרה נמסרה חזרה לסורים, קבע הרצי"ה באוזני חסידיו כי "למרות הכל אין נסיגה", ש"קוניטרה היתה ותהיה בידינו לעולם", ואין עיניים אנושיות מבחינות בכך משום ש"האידיאה שתכיר בה בגלוי ותציגה בפומבי עוד צריכה להתברר". בקיצור: הכחשת המציאות באופן ברור ומביך.

אבל זה לא מספיק. פסטינגר הבחין שהשקר הקטן ששיקרנו לעצמנו כאשר עיוותנו את תפיסת המציאות שלנו כדי לשמור על האמונות היקרות לנו עדיין מציק לנו מאוד, והוא הראה שקבוצות שעוברות משבר אמוני שכזה לא מסתפקות בכיזוב פשוט של המציאות והמשך החיים בסרט, אלא מתעקשות גם לצאת ולעשות: קבוצות כאלה על פי רוב תתחלנה בפעילות מיסיונרית הולכת וגוברת.

דבר כזה אפשר לראות גם אצל הדתיים לאומיים היום, אבל בקטן: יש אכן פעילות מיסיונרית דמויית דוכני הנחת התפילין של חב"ד. אבל רוב הפעילות לובשת צורות אחרות: דיונים תיאולוגיים על השבר ופשרו, ניסיונות רה-אירגון של הממסד, ומהלכים שונים המכוונים לערער על המצב החדש בשטח ("העלייה לחומש", בית המריבה בחברון), וגם הרבה פעילות שלובשת אופי סוציאלי של עזרה לזולת (העני, החלש), שהיא כמובן מבורכת מאוד.

צריך להבין שלכל פעילות כזאת יש גם משמעות תיאולוגית, ואין זה פשוט כלל לבצע מעבר מהשקפת עולם ממוקדת כיבוש והתיישבות, לכזו המבקשת לצאת מתוך החממה התוך-משיחית אל עבר החברה הכללית, אם בניסיון להחזירה בתשובה ואם בניסיון לעזור לנחשלים בתוכה.

אבל כמובן שיש כאלה, ורבים, שהמשבר האמוני רק תורם להקצנת המומנט המשיחי שבעולמם. לצערי הרב, רבים מהחשובים והמרכזיים שברבני הציונות הדתית בחרו במהלך הזה, וכופפו, בקריאה לעלות להר הבית, את ההלכה בפני האידיולוגיה המשיחית שלהם. מסתבר אם כן שהפינוי מעזה הוביל את ציונות הדתית המשיחית לתהליך מהיר של טירלול סיבובי, שבו עם תנופת שופרו של משיח עפים לכל עבר רסיסי הלכה. וכן: בדיוק לזה קוראים שבתאות.

ודבר מעצבן אחרון: אני דווקא כן חושב שהר הבית קדוש. אבל אני לא תופס קדושה באותה צורה שתופסים אותה חבורת הרבנים שעלו לשם. אכתוב על כך כשיהיה קצת זמן, ב"ה.

נספח:

והנה, הפלא ופלא, מן הצד השני מואשם הרב טל, שישיבתו פונתה מגוש קטיף, על ידי מזכ"ל בני עקיבא לשעבר ד"ר אמנון שפירא, בשבתאות, לא פחות. זאת לאחר שביום העצמאות הורה האחרון לתלמידיו לא לחגוג ולא להניף את דגל ישראל – כלומר הוא דווקא נסוג מזיהוי המדינה כקדושה וכאתחלתא דגאולה, זאת בעקבות פינויו מביתו בחבל עזה. ירעם נתניהו באנרג'י מדווח ששפירא טען ש""תלמידי הרב טל חובשים בכוונה כיפות סרוגות, כדי להתחפש וללכוד ברשת את הנוער הציוני-דתי", ולכן מדובר ב"שקר וחטא נגד התורה, שציוותה: 'מדבר שקר תרחק'. כך נהגו גם שבתי צבי וחסידיו, שעברו בזדון על מצוות התורה בכדי לשומרה, כביכול. מכאן, שהרב טל הוא שבתי צבי מודרני, רחמנא לצלן, והלוואי שיחזור בתשובה שלימה בהקדם." – עכשיו רק חסר שטל יאשים את החרדים בשבתאות ונשלים סיבוב שלם של כפירה בעיקר ועבודה זרה.

[גם העולם לא חדל מלהשתגע: אתמול שודרה ב- BBC כתבת תחקיר על הסיינטולוגיה – אפשר לצפות בה כאן; אם אתם רואים את הרשימה הזאת לא כהלכה זה בגלל שאתם משתמשים בפיירפוקס. משום מה תיבות פנימיות לא עוברות אליו טוב. לבד מזה אני סבור שיש לעצור את רצח העם בדרפור]