אין שמחה כהתרת ספקות, ועבור המנהיג האוונגליסטי החשוב ג'ון הייגי השבועיים האחרונים היו שמחים מאוד. לא שהיו לו יותר מדי ספקות גם לפניהם. הוא ידע שרוסיה ומדינות ערב יפלשו לישראל באחרית הימים, כלומר ממש עוד מעט, והוא ידע שהם ייעצרו על ידי ה' צבאות. הוא ידע שאז ימלוך בעולם משיח-השקר (האנטיכריסט), שיהיה ראש האיחוד האירופי. הוא ידע שכוחותיה של אירופה יתעמתו עם חיילי סין בהר מגידו (הוא ארמגדון), והוא ידע שברגע האחרון יגיעו צבאות השמיים בהנהגת ישוע המשיח, יחסלו את הזדים ויפתחו במלכות אלף השנה (המילניום) תחת שלטון ישוע מהר הבית. הוא ידע את כל זה כי הכל כתוב בספר יחזקאל, דניאל ובחזון יוחנן. הדבר היחיד שהוא לא הבין הוא למה נשיאי ארצות הברית האחרונים לא מפנימים ומשתפים פעולה.

הייגי היה מתוסכל עוד מימי ג'ורג' בוש, ההוא עם 'מפת הדרכים'. נסיגות ישראליות משטחי הארץ המובטחת רק עיכבו, להערכתו, את מלחמת גוג ומגוג, ועל כן את הגאולה. מאובמה הוא כמובן ציפה רק לרע. קול דודו דפק סוף סוף לפני שנה כאשר העניק לו הקב"ה את בכירו-אהובו, דונלד ג'. טראמפ. בראיון לרשת הנוצרית CBNN אמר השבוע הייגי כי טראמפ הבטיח לו אישית שלא יאכזב אותו ואת "הקהילה הנוצרית". הייגי הוסיף שבארוחת ערב משותפת הפציר בנשיא להעביר את שגרירות ארה"ב לירושלים עוד השנה, שנת היובל למלחמת ששת הימים ושנת המאה להצהרת בלפור. "אלוהים מודד כל דבר בפעימות של חמישים שנה", קבע הייגי, והפנה את המראיינים לויקרא כ"ה. הכרזתו של טראמפ כי ארצות הברית מכירה בירושלים כבירת ישראל היתה אפוא עבור הייגי אות משמעותי שאפוקליפסה עכשיו.

הייגי הוא מהמנהיגים הבכירים של הנוצרים האוונגליסטים בארה"ב. האוונגליסטים מהווים כרבע מאוכלוסיית ארה"ב, אם כי מובן שיש כנסיות אוונגליסטיות רבות ושונות. רבים מהם לא מקדישים דאגה מיוחדת לישראל, וגם מבין האוונגליסטים שתומכים במדיניות ממשלת ישראל הנוכחית יש רבים שלא מחזיקים בכל נבואה אסכטולוגית באשר לעתיד האזור. אחרים סבורים, כמו המטיף האוונגליסטי הידוע ג'רי פלוול, כי הקמתה של מדינת ישראל היא "הסימן המובהק ביותר לחזרתו המתקרבת של ישוע המשיח."

עבור טראמפ היוו האוונגליסטים בסיס מצביעים חשוב ביותר, שכן למרות שחלק ממנהיגיהם הסתייגו מהשקרן והנואף הסדרתי, רובם נהרו להמליך אותו עליהם בזכות הבטחותיו להיאבק ברוחות הפרוגרסיביות שהפכו בעשורים האחרונים להגמוניה המוסרית. חובבי ציון שביניהם שמחו לשמוע שהוא התחייב להעביר את שגרירות ארה"ב לירושלים. כעת הם דורשים ממנו לקיים את הבטחותיו.

חוזה קזנובה, מבחירי הסוציולוגים של הדת בעולם, קנה את שמו כשפרסם ב-1994 ספר על כניסתן של הדתות למרחב הפוליטי. קזנובה טען שבניגוד למה שהוחזק כמובן מאליו, הדת בעידן המודרני אינה מגבילה עצמה לחייו הפנימיים של הפרט, אלא ממשיכה לנסות (ולהצליח) להשפיע על המרחב הציבורי. ייתכן שעבורנו בישראל לא מדובר בחדשות גדולות, שהרי הן במערכת הפוליטית שלנו והן בזו של המדינות סביבנו יש לדת השפעה רבה. אלא שהעולם הנוצרי התרגל במאות השנים האחרונות להפרדה הולכת וגוברת, לפחות מבחינה עקרונית, בין הדתי לפוליטי. ארצות הברית, אחרי הכל, קמה בין השאר מתוך חזון בו הממשלה לא נוגעת בדת והדת לא נוגעת בממשלה.

קזנובה הצביע על כך שבמחצית השנייה של המאה העשרים הדברים החלו להשתנות. בארצות הברית, למשל, החל משנות השמונים הפכה השמרנות הנוצרית לכוח פוליטי עם הקמתה של ה-Moral Majority, קואליציה של ארגונים וכנסיות. זו שקעה בשנות התשעים, על אף תנופה מהנשיא בוש, אוונגליסט בעצמו. מאז תש כוחה והיא ספגה כמה וכמה תבוסות במרחב הציבורי (למשל, לאחרונה, באישור נישואים חד-מיניים). נראה שהתחייה שלה כעת מצליחה להפתיע אף את חבריה.

אולם יש הבדל. הדת שמשפיעה כעת על מדיניות החוץ של ארצות הברית אינה נצרות שמרנית קלאסית שמתמקדת ב"ערכי משפחה", איסור הפלות והגנה על הזכות לרכוש נשק. כעת מדובר בנצרות משיחית, המתמחה בתיאולוגיה אפוקליפטית ובחישובי קיצין. מייק אוונס, מנהיג אוונגליסטי חשוב נוסף, אמר השבוע כי אחרי הכרזת טראמפ אנחנו כבר "באמצע הנבואה" של אחרית הימים, וכי הוא מתכוון לומר לנשיא, אותו יפגוש בקרוב, כי טראמפ "עשה משהו נבואי" והוא "המלך כורש". נראה ששרת המשפטים איילת שקד כיוונה לדעת גדולים כאשר היא צייצה "טראמפ בדורו ככורש בדורו". אחוות משיחיים.

אין דבר מוכר יותר למדינת ישראל מאשר השפעתה של דתיות משיחית על מהלכיה המדיניים. אם התנועה הציונית ניסתה לחלן את הארוס היהודי המשיחי ולהכפיפו לריאל פוליטיק של בניין מדינה מודרנית, הציונות הדתית, לפחות במידה שהשפיעה הגותם של הרבנים קוק, כבר פעלה מתוך מניע משיחי מובהק. גוש אמונים התנחל כחלק מתוכנית הגאולה, והיה זה הרצי"ה קוק שהכריז כבר בשנות השבעים ש"הקיץ הקץ".

על רקע דברים אלה קל מדי להתפתות לחלוקה הגסה בין "פוליטיקה" ולבין "דת", ולהאשים את כל מה שמגיע ממניע אמוני בחורבן העולם. לא זו כוונתי ואני חושב שטעות להניח כך. לדת, ככל כוח אידיאולוגי, זכות קיום במרחב הציבורי וזכות השפעה על המערכת הפוליטית. ממילא, כאמור, החלוקה החדה בין דת לפוליטיקה נולדה בעולם הנוצרי, ולאו דווקא מתאימה לתרבויות אחרות. ראינו גם מספיק אידיאולוגיות חילוניות הרסניות כדי לדעת שלא אלוהים הוא הבעיה, אלא דוגמטיות, הבטחות נלהבות לאוטופיה ואנטי-הומניזם.

דווקא משום כך חשוב לשים לב אילו כוחות מניעים כרגע את המערכת הפוליטית. לפחות בנוגע למדיניות החוץ של ארצות הברית, נראה שטראמפ מושפע מאוד ממניעים אוונגליסטים משיחיים. מייק אוונס הדגיש כי טראמפ אמר לו כמה פעמים שהוא חייב לאוונגליסטים את הנשיאות ושהוא לא ישכח זאת, וסביר שמחמאות על תפקידו הנבואי-היסטורי מתקבלות אצל הנשיא באהדה ובסיפוק. מה שצריך להדאיג אותנו הוא לא עצם היותה של הדת קשורה לפוליטיקה, אלא הקשר האישי הישיר והמשפיע בין האוונגליסטים חובבי ציון לנשיא האמריקאי, ואופיו הדוגמטי והבלתי-מתפשר של החזון המשיחי שמוביל אותם. החזון הזה כולל, בגרסאות שונות, מלחמה גדולה בארץ ישראל. צריך להיות ברור שאם הייגי או אוונס ילמדו שמהלך של נשיא ארצות הברית יקרב מלחמה כזאת הם ישמחו בהחלט לעודד אותו.

—

פורסם בהארץ

נאציזם ואוקולטיזם – הילכו שניים יחדיו רק מפני שלכאורה נועדו?

מאז שנות השישים התפרסם מספר לא קטן של ספרים המתיימרים להתחקות אחר הכוחות האזוטריים והשטניים שעמדו מאחורי עלייתו של היטלר לשלטון בגרמניה וניצחונותיו הראשוניים ביחסים הבינלאומיים ובמלחמת העולם השנייה. נדמה שתופעת הנאציזם נראית כל כך פלאית ומוזרה, עד שבאופן טבעי מבקשים לה הסבר על-טבעי. אלא שרוב הספרים הללו מלאים בבדיות. למעשה, יותר מאשר חשיפת הכוחות האזוטריים שמאחורי הנאציזם, ספרים אלה בעצמם הם אזוטריקה, כלומר הם עצמם מתפקדים כתורת סוד המזכה את המיעוט הנכנס בשעריה בראייה פנימית ובתיאוריה סודית המסבירה תהליכים שעל פני השטח נראים חסרי פשר. אפתח אפוא ואומר שרשימה זו אינה עוסקת כלל בניסיון להסביר את התופעה הנאצית על ידי פנייה לכוחות קסם.

כוונתי להלן היא לתאר מקצת ממקורותיה הפגאניים-אזוטריים של התפיסה הנאצית, ואת השפעתה של התפיסה הזאת על העמדה של הנאצים כלפי הדת הרווחת בגרמניה, הנצרות. אוסיף פרק קצר על תגובת חלק מהנוצרים בגרמניה הנאצית לדבר. כל זאת אעשה על ידי התבוננות בכמה הוגים גרמנים, ומעקב בדילוגים אחרי התייחסויותיהם לנושאים הנ"ל. עלי לומר שיחסית לחומר הטעון ולהיסטוריה העשירה התיאורים האלה קצרים מאוד מאוד, ורחוקים מלמצות את מורכבות הנושא. המעוניינים להרחיב יפנו לביבליוגרפיה הראשונית שבתחתית הרשימה.

לפני שאתחיל חשוב לי לציין שאינני מומחה לתחום, וזאת בלשון המעטה. האידיאולוגיה הנאצית נחקרה בצורה מקיפה ומעמיקה ביותר החל משנות השלושים של המאה העשרים ועד ימינו, ומאז גם נכתבו ונכתבים ספרים רבים וארוכים על ההיסטוריה הגרמנית בכלל וההיסטוריה הנאצית בפרט. בדברים להלן, לבד מספרו של אלפרד רוזנברג (שהיה לי בו איזה עניין מיוחד), אסתמך אך ורק על מקורות משניים, ועל כן אני מתנצל מראש על כל חוסר דיוק, בין בעובדות ובין בהקשר שאינו מלא, ומודה מראש לכל תיקון שידענים גדולים ממני בנושא יוכלו לתקן.

ההשראות האזוטריות של הנאציזם

גידו פון ליסט

כבר בסוף המאה ה-19 החלו גרמנים שונים להרגיש שהאימפריה האוסטרו-הונגרית אינה מספקת את שאיפותיהם הלאומיות. כמובן, זה היה מפני שהיא היתה מורכבת מלאומים שונים, וגרמנים אלה, בעיקר חברי מה שנקרא "התנועה הפאן-גרמנית", ביקשו לייסד אימפריה על טהרת ה-Volk. רבים מהם ראו בכנסייה הקתולית את הסיבה העיקרית למפלתם, משום שתמכה באצולת האימפריה האוסטרו-הונגרית, והן משום שהקתוליות היתה הדבק שהדביק את בני האימפריה. וזאת לבד מהחשבון ההיסטורי של ניצור השבטים הגרמאנים על ידי מיסיונרי הכנסייה.

ב-1901 תורגם The Secret Doctrine, ספרה של הלנה פטרובנה בלבצקי, מייסדת האגודה התיאוסופית, לגרמנית, ומיד הוליד גל של כתיבה תיאוסופית גרמנית. העניין הרב של חסידי תורות הנסתר הגרמנים בסיפורי נפלאות על גזעים עליונים ויבשות אבודות חב לא מעט לבלבצקי וכתביה. על פי בלבצקי האנושות בעת הזו מהווה את גזע-השורש (root race) החמישי, שחי על גבי כדור הארץ בעידן הקוסמי הרביעי. גזע-השורש החמישי הוא הגזע הארי, שממשיך היכן שגזע השורש הרביעי, האטלנטי, הפסיק, כאשר יבשת אטלנטיס טבעה במצולות הים. הארים הקדמוניים הזדווגו עם אחרוני האטלנטיים, וכך הורישו לצאצאיהם את יכולותיהם המאגיות של גזע-השורש הרביעי, גם אם אותם הצאצאים, דהיינו הארים כיום, עדיין לא גילו אותן.

בפרק מתוך ספר שיצא לאחרונה* מצביע עמיתי מאוניברסיטת תל-אביב אייזיק לובלסקי על כך שבלבצקי לא היתה אנטישמית יותר מאשר המקובל בתקופתה, ותקפה את היהודים בעיקר כדי להשחיר את הנצרות, אותה היא תיעבה. האזוטריקנים שבין הפאן-גרמנים, שכמו אחיהם ראו כאמור בכנסייה הקתולית את שורש מצוקתם הלאומית, מצאו בבלבצקי אחות לנשק.

על פי ניקולס גודריק-קלרק** גידו פון ליסט (Guido von List, 1848-1919) היה הראשון שחיבר אידיאולוגיה פולקית ואזוטריקה. הוא ביקש לחזור לדת הגרמאנית המקורית, חלם על פגאניזם, ומצא רמזים אוקולטים ברונות (runes), האותיות הסקנדינביות העתיקות. מהתיאוסופיה הוא לקח את הצפייה לעידן חדש שבו הגזע הארי ישוב למקומו העליון תוך שילמד את סודות הבריאה.

פון ליסט טען שדתם של הגרמאנים הקדמונים, השבטים הארים המקוריים, היתה סודית, וכללה טקסי חניכה עבור בניה. האל ווטן (Wotan, המקביל לאודין הנורדי) היה אלוהיהם, ומצוותו העיקרית היתה גבורה בקרב. יחד עם זאת, כל הטבע רווי באלוהות ובאנרגיה אלוהית, ועל האדם לחיות בהתאם לטבע כדי להיות מתואם עם האלוהות ועם אותה אנרגיה. הטבע גם מחייב שרק הפרטים המוצלחים ביותר יזדווגו ויולידו צאצאים, ולכן יש לדאוג לטהרת הגזע הארי (וכאן יש לשים לב להשפעת הדרוויניזם על חשיבתו, כאשר את הסיסמה הפשטנית של "שרידות המתאים ביותר" הופכים לדרישה נורמטיבית). ככל שהארי טהור יותר, קרבתו לאנרגיה האלוהית-טבעית גדולה יותר, והוא יכול להשתמש בה טוב יותר. צלב הקרס, טען פון ליסט, הוא סמל ארי עתיק.

על פי פון ליסט הארים הפגאנים חיו בשלום ובסימביוזה עם הטבע. הצרות התחילו כשהגיעו הנוצרים. בכוח הזרוע נרדפה וכמעט הוכחדה הדת הארית המקורית, והארים הפכו ל"ברברים" – דהיינו נוצרים. הכנסייה הקתולית, על כידוני הלגיונרים של האימפריה הרומית, נלחמה מלחמת חורמה בעובדי ווטן, והם היו חייבים להפוך את תורתם לאזוטרית. הדת הארית החלה, אם כן, להלמד כתורת סתרים. כהני הדת הארים העבירו את תורתם דרך שורה של אישים מוכשרים, ביניהם רבני קלן (Cologne), שכמובן לא ידעו מה הם משמרים. על פי פון ליסט אותם רבנים העבירו את התורה הלאה כחלק מהקבלה היהודית, והמשיכו אותם אישים שונים כפיקו דלה מירנדולה, גיאורדנו ברונו, יוהן רוייכלין, ועוד.

אולם כעת התורה סוף סוף מתגלה, ועל הגזע הארי לתפוס מנהיגות, לנער מעצמו את הנצרות הבזויה, לשעבד תחתיו את כל הגזעים האחרים, הנחותים ממנו, להזדווג רק בינו לבין עצמו, לבטל את הדמוקרטיה, להכחיד את הפמיניזם, לתקן את עולם האומנות המעוות, ולשלוט בעולם כפי שמגיע לו מימים ימימה.

יורג לנץ פון ליבנפלס

בניגוד לדרכו של פון ליסט, יורג לנץ פון ליבנפלס (Jörg Lanz von Liebenfels, 1874-1954) לא חשב שעל הארים לחזור אל דתם הפגאנית, אלא לגרסה פגאנית וגזעית (לא cool אלא racial. אם כי אולי היא גם יותר cool) של נצרות. על פי פון ליבנפלס הארים הקדמונים שלטו שלטון מוחלט בעולם, אלא שאז הם התפתו וחטאו בזיווגים עם קופי-אדם. התוצאה היתה יצירתם של כמה וכמה גזעי אדם נחותים, שסיכנו את שלטונם של הארים בעולם. ב-1905 הוא פרסם ספר שייתכן וזכה לכותרת המטורפת ביותר אי פעם: Theozoologie oder die Kunde von den Sodoms-Äfflingen und dem Götter-Elektron ("תאו-זואולוגיה או אוצר-הידע של קופיפי-סדום והאלקטרון של האלים").

מדובר בשילוב של (1) מדרש על התנ"ך, (2) מדעי החיים המעודכנים של תחילת המאה העשרים (שוב, שימו לב להשפעת הדרוויניזם) ו(3)גילוי קרינת הרנטגן בסוף המאה ה-19 וגלי הרדיו בתחילת המאה העשרים. על פי פון ליבנפלס האלים מסוגלים להשתמש בקרינה אלקטרו-מגנטית כדי לתקשר בטלפתיה ולראות למרחוק. הארים הם צאצאי האלים, ולכן גם להם כוחות אלה, אילו רק ידעו להשתמש בהם. הבעיה היא כאמור שהעולם מלא בגזעים נחותים שמקלקלים הכל. ישו הגיע כדי ללמד מחדש את העם הנבחר, כלומר הארים, לשלוט בכוחותיהם ובעולם כולו, וצליבתו אינה אלא ניסיון האונס שלו (ממש, מינית) על ידי אותם גזעים נחותים.

הנצרות אם כן מחזיקה את גרעין האמת (וגם לפון ליבנפלס יש שרשרת חכמים שהעבירו את הידע הסודי מדור לדור), אולם ההיא הושחתה על ידי הגזעים הנחותים, והפכה לדוקטרינה אלטרואיסטית ורגשנית שמלמדת שכל בני האדם נולדו שווים, ושמצווה על מאמיניה לאהוב את שכיניהם ולהושיט את הלחי השניה. בימי הביניים איכשהו הצליחו כוחות האור לבסס שלטון דתי אמיתי:

לא דת אנושית תפלה, אלא כת דתית אריסטוקרטית ואריוקרטית ביותר, ואיתה ארגון מדעי, פוליטי וכלכלי נוקשה שהקיף את כל העמים הארים-גיבוריים. הדת הזאת השמידה בנחישות את תת-האנושות, או לחילופין סגרה אותה בגבולות העבדות, הצמיתות או בגטאות יהודיים.

אבל גם זה נגמר. כיום היהודים והמוסלמים עומדים בחזית המאבק בגזע העליון, והם גם משתמשים בדמוקרטיה, סוציאליזם, פמיניזם וקפיטליזם כדי להילחם בארים. אולם יש תקווה: פלישה מונגולית חדשה לאירופה, שתתחיל ב-1960, תבשר את מלחמת יום הדין, אשר בסופה, בתוך כעשרים שנה, הארים יחזרו למקומם הטבעי, כלומר העליון, וישלטו על העולם כולו מבירתם, וינה.

פון ליבנפלס כנראה השפיע ישירות על היטלר: ב-1932 כתב פון ליבנפלס כי "היטלר הוא מתלמידינו", וב-1951 העיד כי היטלר ביקר אותו בוינה בסביבות 1909. על פי פון ליבנפלס הוא התעניין בתיאוריות הגזעניות שלו וביקש לקנות כמה מכתביו, למרות שהיה עני מרוד. מחקר מאוחר גילה כי היטלר אכן התגורר באותו אזור באותה תקופה, וקשה להניח שפון ליבנפלס היה יכול לדעת זאת לולא פגש בו אז. יש גם לזכור שבאוסטריה הכבושה ב-1952 הכרות אישית עם היטלר לא היתה דבר שמתגאים בו. מנגד, גם אם התקיימה פגישה בין שני הארים, די ברור שהיטלר לא התרשם יותר מדי מההיסטוריה הפנטסטית שהמציא פון ליבנפלס, ואם הוא לקח משהו מהמפגש ומהכתבים איתו, היה זה אולי חיזוק מסויים לגזענותו, ולא יותר. למעשה בספרו 'מיין קאמפ' היטלר מוצא לנכון ללעוג ל"משכילים נודדים שמוכרים פולקלור גרמאני ושלא הצליחו לעשות שום דבר חיובי או פרגמטי מימיהם" (עמ' 299 בתרגום לאנגלית שכאן ב-pdf.), ונראה שכוונתו לאותם מפריחי תיאוריות אזוטריות שמתגלים כאימפוטנטים לחלוטין בשדה הפרגמטי.

נצרות ואנטי-נצרות ברייך השלישי

אלפרד רוזנברג

אלפרד רוזנברג היה מהחברים הותיקים של המפלגה הנאצית, ובמשך הקריירה הפוליטית שלו הפך למה שניתן לכנות "פילוסוף המפלגה" ואחד האידיאולוגים המרכזיים שלה. את ספרו Der Mythus des 20. Jahrhunderts ("המיתוס של המאה העשרים") הוא פרסם לראשונה ב-1930, אחרי קבלת רשות מהיטלר. רוזנברג חשש שמא היטלר לא יסכים שיפרסם את הספר משום ההתקפות הקשות שבו על הנצרות, ומכיוון שהמפלגה, עוד כשתפיסת השלטון היתה לפניה, לא תרצה להעליב את רגשותיהם הדתיים של הגרמנים. כאמור, היטלר אישר את הפרסום, והספר (שתרגומו לאנגלית כאן או כאן ב-pdf) הפך לאחד מרבי המכר של הרייך, ונמכר עד 1945 ביותר ממיליון עותקים (וזאת למרות שב-1934 הכניס אותו הותיקן לרשימת הספרים האסורים שלו).

אז מה היה המיתוס של המאה העשרים? המיתוס שמדבר עליו הספר הוא

מיתוס הדם: האמונה שלהגן על הדם פירושו להגן על הטבע האלוהי של האדם באופן כללי. זוהי אמונה, הזוהרת בידע המבריק ביותר, שהדם הנורדי מייצג את ה-mysterium שהתעלה מעל והחליף את כתבי הקודש הישנים. (עמ' 113 בתרגום לעיל)

רוזנברג מבשר על החלפת כתבי הקודש הישנים. במה? בתורת הגזע. על כל אומה להבין ולהחצין את הגזע המרכיב אותה. אם מרקס ביקש מאיתנו לפתח תודעה מעמדית, רוזנברג מבקש שנפתח תודעה גזעית. חשוב מאוד להבין שעבור רבים במאה ה-19 והעשרים גזע נתפס ככלי מרכזי להבנת החברה, קצת בדומה לדת כיום במזרח התיכון. רוזנברג עצמו כתב כי "הנשמה מסמנת את הגזע מבפנים. הגזע הוא צורת הנשמה מבחוץ."

חלוקת האנושות לגזעים היא עמוד השדרה של חשיבתו של רוזנברג. בדומה להוגים שונים שלפניו (בעיקר ה.ס. צ'מברלין, אבל גם אלה שמנינו לעיל) גם הוא סימן את הגזע הנורדי (שעבור רוזנברג היה זהה פחות או יותר לגזע הארי) כגזע העליון, אשר השלטון העולמי נשלל ממנו שלא בדין, ואשר חייב לחזור ולתפוס אותו על ידי שמירה על טוהר הגזע, כיבוש העולם ושיעבודם של הגזעים האחרים תחתיו. בציטוט האחרון רוזנברג מסביר שהגזע הנורדי נושא את "הטבע האלוהי", ומייצג את ה-mysterium – כלומר המסתורין, אותה מילה שמתארת במסורת המיסטית המערבית את הסודי והקדוש ביותר שבדת.

יש לציין שרוזנברג היה האחראי העליון לרצח-העם שבוצע בצוענים בזמן מלחמת העולם השניה. הוא האמין שמדובר בתת-גזע של בני-תערובת, וזאת בניגוד לדעתו של הימלר, שראה בצוענים עם ארי, בהסתמך על מקורם ההודי. (אני מודה לאייזיק לובלסקי על שהפנה את תשומת לבי לכך. ולא נוכל להרחיב על עיסוקיו האזוטריים של הימלר, שהיו רבים ומשונים.)

עם רוזנברג אנחנו עולים מצלילה עמוקה בתיאוריות אזוטריות לאידיאולוגיה גזענית רציונלית פחות או יותר, אם כי גם אצלו ניתן למצוא שרידים של מה שראינו לעיל. כך למשל, באשר למקורו של הגזע הנורדי, רוזנברג כותב כי

בסך הכל, האגדות הישנות על אטלנטיס נראות באור חדש. נדמה שאי אפשר לשלול שבאזורים שמעליהם גועשים גלי [האוקיאנוס] האטלנטי וקרחונים ענקיים צפים נחה פעם יבשת פוריה ועליה גזע יצירתי שהפיק תרבות שהגיעה רחוק, וששלח את ילדיו אל העולם כיורדי ים ולוחמים. אבל אפילו אם ההיפותזה האטלנטית הזאת תוכח כבלתי מציאותית, חייבים להניח [קיומה של] תרבות נורדית פרה-היסטורית. (57)

יצאו להם הנורדים טהורי הגזע מאטלנטיס (או, אם לא משם, ממקום מושבם הפרה-היסטורי), והפליגו לכבוש את העולם. מה אם כן הפריע להם, עליונים שכמותם? מה שהפריע היה שילוב של אמונות תפלות, תשוקה מינית וכסף – את כל אלה הציעו להם הגזעים הנחותים שהנורדים האטלנטים פגשו בכיבושיהם. עייפים מכיבוש העולם (ועל פי רוזנברג הם אכן כבשו את רוב העולם העתיק) חושיהם של הנורדים קהו. הגברים התפתו למאגיה ולאמונות בניסים. הנשים התפתו לכהי העור שסביבן. "הכסף, ואיתו תתי-האדם, ניצחו את [טוהר] הדם" (74). תקופה של דגנרציה תרבותית החלה.

תקופה זו הופרעה קלות על ידי בואו של ישו. ישו בה מהגליל, והגליל, כך טוען רוזנברג, היה אז מושבה אמורית. האמורים על פי רוזנברג היו סוג של נורדים. ישו אם כן היה נורדי, וממש לא יהודי. למעשה, הוא היה פגאני גאה (58). ישו ניסה לבשר לנורדים שסביבו את הבשורה הטובה, כלומר את בשורת טוהר הגזע, ועל כך נצלב מיד על ידי היהודים. אבל אז "האישיות הגדולה של ישו, מה שלא היתה צורתה המקורית, התעוותה והתערבבה מיד אחרי מותו עם כל הזבל של החיים היהודיים והאפריקאיים." (87).

מי שעיוות אותה במיוחד היה פאולוס, אותו יהודי ערמומי, שהבין שבשורה של משיח אוניברסאלי היא דרך מצויינת להשתלט על העולם. (למעשה, היטלר עצמו קבע שישו אינו יהודי, וש"פאולוס הפך תנועה מקומית של התנגדות ארית ליהדות לדת על-זמנית שמקדמת שוויון בין כל בני האדם […] וכך גרם למות האימפריה הרומית.") כשהשתלטה "הנצרות השלילית" של פאולוס על האימפריה הרומית העולם העתיק הוכרע, ועידן של חושך התחיל בעולם.

כיום אנחנו מבינים שהערכים המרכזיים והגבוהים של הכנסיות הקתוליות והפרוטסטנטיות, כצורה שלילית של נצרות, אינם מתאימים לנשמותינו. שהם עומדים בדרכם של הכוחות האורגניים של העמים השייכים לגזע הנורדי (176)

הבעיה עם הנצרות כמכשיר שליטה עולמי היא כמובן תהליך החילון, שרוזנברג שם לב אליו. מי שעוד שמו לב אליו, על פי רוזנברג, הם היהודים, שפיתחו שיטות חדשות לשליטה בהמונים: קפיטליזם ומרקסיזם. על פי רוזנברג הכלכלה כולה נשלטת על ידי היהודים, בין אם היא קפיטליסטית או קומוניסטית. במקום אחד הוא מכריז ש"המדע הכלכלי [של שוק המניות] אינו אפילו בינלאומי. הוא פשוט יהודי" (118); מיד אחר כך הוא קובע ש"התלמוד וקארל מרקס מייצגים חזונות דומים למדי" (120). רוזנברג, על כן, מבקש מהגרמנים לדחות את הנצרות, וגם עוד כמה השקפות עולם:

[על] הפועלים האמיתיים של העם הגרמני ליצור חזית כנגד כל אלה שמכרו עצמם למסחר, לרווחים ולמניות, בלי קשר לצורת ההסוואה של עובדה זו, אם היא מכוסה בדמוקרטיה, בנצרות, באינטרנציונליזם או בהומניטיאניזם.

רוזנברג אם כן דוחק בנו (כלומר לא בנו. בהם) להחלץ מהנצרות ומשאר השקרים של היהודים, ששקרים שמטשטשים את התודעה הגזעית של הנורדים. על פני אלה יש לפתח "רעיון של כבוד – כבוד לאומי – לא אהבה נוצרית, לא הומניטריאניזם מסוני, לא פילוסופיה רומאית." (354) הכבוד הלאומי קשור גם לפאגניזם הגרמאני העתיק:

אודין [או ווטן] כדמות הראי הנצחית של הכוחות הרוחניים הראשוניים של האדם הנורדי חי היום בדיוק כפי שהוא חי לפני 5,000 שנה. (456)

ואולי בזה הוא דווקא צדק.

ולטר גרונדמן

ב-1936 שלחה מועצת הכנסיות הפרוטסטנטיות, ובין חבריה מרטין נימלר ("תחילה הם לקחו את…") מחאה רשמית לפיהרר, בה הם הביעו זעם על התבטאויותיו של רוזנברג נגד הנצרות (הם גם הביעו דאגה לנוכח הפניות ההולכות ונשנות להיטלר בתארים שאמורים להיות שמורים, לדעתם, לאל, וגם התנגדות נחרצת לנסיון של המפלגה הנאצית לצמצם את הנוכחות בכנסיות). המשטר הנאצי לא אהב את הכנסייה כפי שכל משטר טוטליטרי לא יאהב מקורות סמכות מתחרים (באותה שנה יצאה הוראה מצד המשטר שיש להסיר את כל דגלי צלב-הקרס מהכנסיות), אולם רוזנברג נתפס כמי שניסח בצורה הברורה ביותר את התיאולוגיה האנטי-נוצרית של הנאצים. הכנסייה בגרמניה היתה במצוקה. חלק מחבריה, כנימלר הנ"ל, מחו, מחו עוד קצת, וכשנמאס לשלטון נשלחו למחנות ריכוז. חלק אחר לקח על עצמו להוכיח את הפטריוטיות של הכנסייה לאדמה ולגזע.

שני מכשולים עיקריים עמדו בדרכם של המאמינים הנוצרים להוכחת נאמנותם. ראשית, הנצרות היא דת אוניברסלית, ובה בשורת גאולה לכל בני האדם. פאולוס מתעקש ש"אֵין עוֹד יְהוּדִי וְלא יְוָנִי אֵין עֶבֶד וְלא בֶן־חוֹרִין אֵין זָכָר וְלא נְקֵבָה כִּי כֻלְּכֶם אֶחָד אַתֶּם בַּמָּשִׁיחַ יֵשׁוּעַ". איך משלבים בשורה הרואה בכל בני האדם שווים עם אידיאולוגיה הרואה ברובם נחותים ובמיעוטם עליונים? בנוסף, אמונה נוצרית גם לא תלויה בגזע – כל אחד יכול להיטבל, ואילו עבור הנאצים יהודים שנטבלו לנצרות הם עדיין יהודים, צוענים עדיין צוענים, ואפריקאים עדיין אפריקאים. אכן, ב-1933 הוציאה המפלגה הוראה להפטר מתפקידו בכנסייה כל נוצרי שאינו מהגזע הארי. שנית, וזה באמת בעייתי, ישו היה יהודי. כמו גם פאולוס. כמו גם פטרוס. וגם שאר השליחים. בכלל, אפילו בדיקה שטחית מגלה שכל הנוצרים הראשונים היו תתי-אדם. איך זה משתלב עם אמונה בהם כקדושים?

לצורך פתרון בעיות קשות אלה קם ה-Institute zur Erforschung und Beseitigung des Jüdischen Einflusses auf das deutche kirchliche Leben, כלומר 'המוסד לחקר והכחדת ההשפעה היהודית על חיי הכנסייה הגרמנית'. בראש המוסד הזה (שהיה שייך לכנסייה הלותרנית בגרמניה – הקתולים היו בכלל מחוץ לסיפור, דחויים לחלוטין מבחינת המפלגה הנאצית, ללא שום סיכוי לשיקום) עמד ולטר גרונדמן (1906-1976), והוא ריכז את המאמצים להוכיח שלא רק שישו לא היה יהודי, אלא שהוא למעשה נלחם ביהודים ובתפיסת הדת הנפסדת שלהם.

הרעיון לא היה מקורי. כבר במאה ה-19 הכריע הפילולוג פול דה לגרדה שישו לא היה יכול להיות יהודי, ורק פאולוס הוא ש"ייהד" את הנצרות. באותה עת גם צ'מברלין המוזכר לעיל קבע כי לא ייתכן שישו היה יהודי. בשנות השבעים של המאה ה-19 הסיק אמיל שורר שבהיותו גלילי ישו ודאי לא היה יהודי, שהרי כתוב בישעיהו ח, כג שמדובר ב"גליל הגויים" (ויפה שישעיהו הנביא מקובל כמקור מוסמך). אבל המכון קיבץ ואסף את הנתונים, הדגיש את הזוית הגזעית ופרסם את הדברים בצורה מסודרת.

בספר מרתק*** שיצא לפני כמה שנים מסבירה שושנה השל כי המכון ראה עצמו כמגלה את ההיסטוריה הנוצרית האמיתית, שהוסתרה על ידי כל מני תרגילים קונספירטיבים במהלך הדורות. כאמור לעיל, הגזע נחשב ככלי להבנת החברה, וכבסיס לכך להבנת טבע האדם. אנשי המכון יצאו מנקודת הנחה שבשורתו המהפכנית של ישו לא היתה יכולה לצאת מפיו של יהודי, מכיוון שיהודי, מעצם טבעו, אינו מסוגל לנסח בשורה שכזו.

יותר מכך. כפי שמסביר גרונדמן, "תורה שלא יוצאת מתוך דם נורדי ושלא נושאת רוח נורדית אינה יכולה להתקבל על ידי נורדים." ומכיוון שהנצרות הצליחה בגרמניה בצורה נאה ביותר, ממילא ברור שהיא תורה נורדית, שהגיעה מדם נורדי. ואם כל ההגיון המעגלי הזה עדיין לא שכנע אתכם, כנראה זה רק בגלל שאתם יהודים: גרונדמן גם טען שכל התנגדות למפלגה הנאצית מבתוך הכנסייה (כמו של נימלר הנ"ל) מקורה בהשפעה יהודית נבזית שחדרה לנצרות – שהרי איך אחרת אפשר להסביר שארים טובים לא יאמצו בחום בשורה ארית טהורה שכזו?

נחזור לישו: גרונדמן מסביר שהגליל אכן היה מלא בלא-יהודים, ויותר מכך: ידוע שאביו של ישו כלל לא היה יהודי, אלא החייל הרומי פנתירא – קביעה שכבר חז"ל החזיקו בה כידוע (סנהדרין ס"ז.). נמצא שגרונדמן מסתמך על מקורות יהודיים כדי להוכיח שישו אינו יהודי. המחקר של המכון היה דקדקני, וישו הפך בעזרתו לא רק ללא-יהודי ולארי, אלא, וזה לא פחות חשוב, לדמות שסביבה אפשר לברר, לתפארת הרייך והגזע, את ההבדל בין ארי ליהודי.

המהלך כלל אפוא את טיהורו של ישו מיהדות, הצבתו למעשה כניגודה המוחלט, והכרזת בשורתו כנצרות האותנטית, הארית. נשארה בעיה: פאולוס. שלא כמו פילוסופים כרוזנברג, כהני דת נוצרים לא היו יכולים פשוט לוותר עליו, עוד פחות להאשים אותו ב"יהוד" הנצרות. בכל זאת, הוא שני לישו בחשיבותו מבחינת התיאולוגיה הנוצרית, לא כל שכן ללותרנים שכמוהם. השל מוסרת שאת הבעיה הזאת המכון, על כל כשרונותיו, לא הצליח לפתור.

והיו עוד בעיות. היה אפשר בקלות לחתוך את הברית הישנה, כלומר את התנ"ך, מחוץ לביבליה, אבל מה לעשות עם פסוקים מעצבנים מהברית החדשה כמו "כִּי הַיְשׁוּעָה מִן־הַיְּהוּדִים הִיא" (יוחנן 4, 22)? לא אלמן הגזע הארי: גרונדמן חקר את הנושא ומצא שהפסוק הוא תוספת מאוחרת, ושאפשר לוותר עליו. מאוחר יותר פשוט הוציאו לאור גרסה ערוכה ומעובדת של האוונגליונים שכוללת רק את המסרים הנכונים. שם בכל מקום שקוראים לישו "מלך היהודים" המילה השניה נמחקה, מילים עבריות כמו "הושענה", "אמן", "משיח", "שבת" ו"פסח" מוחלפות במילים גרמניות בעלות משמעות דומה יותר או פחות, וגם מילים בעיתיות מבחינה מוסרית כמו "רחום וחנון" נמחקות, כי ישו הארי הוא גיבור ולוחם, ולא קורבן רכרוכי.

בסופו של דבר המכון, שקיבל באופן סדיר כתף קרה מהמשטר הנאצי, העביר את המלחמה (לפני הגיוסים הכלליים בסופה) בארגון כנסים והוצאת פרסומים. אחרי המלחמה אנשי המכון טענו שפעולתם היתה אקדמית ותיאולוגית גרידא, ואם לפעמים עיוותו קצת את הכתובים, הרי זה מפני שנרדפו על ידי הנאצים, בעוד שהם עצמם אף פעם לא היו באמת אנטישמים. רובם המשיכו בחייהם כרגיל, והשתלבו בכנסייה או באקדמיה הגרמנית.

סיכום אישי

תיאוריות קונספירציה, אמר פעם מישהו, הן ההיסטוריה של הלוזרים. תיאוריות הקונספירציה המוזכרות לעיל בהחלט הגיעו מתוך מצוקה, זו של הגרמנים הלאומנים בתחילת המאה העשרים. אותם "פאן-גרמנים" גזענים רקחו עבר מפואר וציפו לעתיד מזהיר כאשר הגזע הארי ישתלט שוב על העולם. מאוחר יותר הן, או שרידיהן הרעיוניים, שימוש להצדקת חלק מהזוועות הגדולות ביותר של בהיסטוריה האנושית.

אני רוצה לסיום לשתף אתכם בשלושה דברים שעליהם חשבתי תוך כדי הכתיבה של הרשימה הזאת. חשבתי על הצורך העמוק שלנו בעבר, על הכוח של האידיאולוגיה לשעבד תחתיה את האקדמיה ואת הדת, ועל שנאת הנצרות שמופגנת כאן מכיוונם של גרמנים כה רבים.

על הצורך העמוק שלנו בעבר נאמר כבר רבות. זה קשור לזהות וקשור לקהילה. זה קשור לנחמה וליציבות שבמסורת, וזה כנראה תכונה אנושית שקשה מאוד להתחמק ממנה (אלא אם כן אתה סוג של בודהה כמובן). אנחנו חיים את חיינו כנראטיב, וממילא כך רואים גם את חיי העם שלנו, אף את חיי האנושות. כמה מאמץ ודמיון הושקעו באותו עבר בדוי שההוגים האלה יצרו לעצמם. אולי מקור נוסף לכעס שלהם כלפי היהודים היה שלאלה יש עבר שאין צורך להמציאו. ואולי אף יותר מזה: כדי לברוא עולם חדש יש צורך להתחיל מהתחלה; השמדת היהודים, אם כן, שימשה כהשמדת העבר. מזה זמן ברור לי שיש באנטישמיות גם מימד של ניסיון להתכחשות לעבר, למחיקת העבר.

את הכוח של האידיאולוגיה לשעבד את האקדמיה ואת הדת הכירו גם בברה"מ, אם כי באופן קצת שונה. בעצם, כמובן, מכירים אותו בכל מקום, במידות שונות של עוצמה ועומק. אם כי חשוב לציין שגם בברה"מ וגם בגרמניה הנאצית הכוח הזה נבע מתוך התיאוריות הקונספירטיביות שהיו חלק בלתי נפרד מהאידיאולוגיה (כלומר, לא רק מתוך הסובייקטיביות הפשוטה של כל נקודת מוצא). כוחות השחור, בין אם אלה הקפיטליסטים והאימפריאליסטים ובין אם אלה היהודים והנוצרים, הם שחיבלו לא רק בהיסטוריה כמאורעות אלא גם בהיסטוריה כטקסטים. הם שהמציאו סיפורים שנחשבים היסטוריה, הם שהחדירו פסוקים חתרניים לכתבי הקודש – ומכאן גם הלגיטימציה להתעלם מכל אלה, למחוק אותם, לשנות על פי הצורך. ההתבוננות במציאות מתוך הרמנויטיקה של חשד אבסולוטי מביאה להתעלמות ממנה.

וכמה שפשוט לא אהבו שם את הנצרות. את הכנסייה הקתולית כמובן, אבל גם את הלותרנית (ולותר בכל זאת גיבור גרמני). היטלר וכל שסביבו ראו במוסר הנוצרי פגע רע, תרבות חולה שמרעילה את הפולק ומחלישה את המדינה. אבל זה עמוק יותר מזה. יש כאן משהו שקשור לדעתי בפריקת עולו של החטא הקדמון, בהתנערות מהציווי לכניעה בפני האל ולצפייה לישועה מתוך תחושה שאנחנו חלשים וטמאים. יש כאן מוטציה חולנית של הומניזם. אכן, uber-הומניזם. ובאופן אירוני אבל הגיוני לגמרי מכאן גם נובע הכיוון הנגדי: החזרה לטבע, לפגאניות, ל"גבורה". ועד כמה זה דומה לזרמים שונים ברוחניות העכשווית כיום (האמינו לי, עוד יותר ממה שנדמה מהקריאה המצומצמת כאן). היום כמובן ההקשר הוא שונה לחלוטין (דמוקרטי, הומניסטי (ואף תת-הומניסטי), פוסטמודרני), ואף אחד לא חולם על גזע עליון, אבל הדמיון מעניין. ועוד לא דיברנו על הדמיון לזרמים שונים ביהדות הפונדמנטליסטית בזמננו. בני אדם הם בני אדם, לטוב ולרע.

סתם

—

* Lubelsky, Isaac, “Mythological and Real Race Issues in Theosophy”, Handbook of the Theosophical Current, ed. Olav Hammer & Mikael Rothstein, Brill, 2013

**Nicholas Goodrick-Clarke, The Occult Roots Of Nazism: Secret Aryan Cults and their Influence on Nazi Ideology, TPP, 2005

*** Susannah Heschel, The Aryan Jesus: Christian Theologians and the Bible in Nazi Germany, Princeton University Press, 2008

חיפוש טלפתי של אוצרות, איזוטריקה הרמטית, קבלה נוצרית, בונים חופשיים, פוליגמיה מקודשת, תיאוקרטיה אמריקאית, קמעות אסטרולוגים, טקסים סודיים, התגלויות אלוהיות, שבטים עבריים קדומים, לוחות זהב, חידוש הנבואה, טראנס ומסמריזם, סמיכת הכהונה, אלוהים בשר ודם. חשבתם שהמורמונים הם מוזרים? יו איינט סין נתינג יט.

מזה זמן אני מתכנן לכתוב איזה מגה-פוסט על המקורות האיזוטרים של הדת המורמונית, ואיכשהו לא מגיע לזה כי הסיפור פשוט יותר מדי גדול. אבל מיט רומני הולך להגיע לארץ והנושא חם כמעט כמו האויר בדירה שלי, אז פשוט אתחיל לכתוב, ואחלק את העבודה לכמה רשימות קטנות. אם כן הנה: ג'וזף סמית, נביא ואזוטריקן, חלק א'.

הדת המורמונית, כפי שכבר כתבתי כאן, מציגה לפנינו דת מודרנית ואמריקאית מאוד מחד, ומאידך, ובצורה הרבה פחות ידועה, משלבת בקרבה זרמים אוקולטים ומאגיים שונים. נביאה ומייסדה, ג'וזף סמית, היה אדם שהמילה מרתק עושה לו עוול. סמית היה כפי הנראה מיחידי הסגולה שמרגישים בביטחון מוחלט (בטחון שעבורי הוא מסתורין עצום) שהעולם הוא מגרש המשחקים הפרטי שלהם, ומסוגלים גם לשחק את המשחק היטב. בשלושים ושמונה שנות חייו (מה יש בגיל הזה שקטלני עבור גאוני דת?) הצליח סמית לכונן כנסייה, לתפור לה תיאולוגיה מטורללת, להיות ראש עיר גדולה, להתמנות לגנרל של מיליציה פרטית בת אלפי חיילים, להתחתן עם כארבעים נשים, לרוץ לנשיאות ארה"ב ולהירצח בלינץ' אכזרי. תודו שזה מרשים.

נדבר אם כן בשבחיו ובמוזרויותיו של סמית, אבל נתחיל בהתחלה. וההתחלה נמצאת במדינת ורמונט של ראשית המאה ה-19. שם נולד סמית, ב-1805 כבן החמישי מתוך אחד-עשר לזוג הורים עניים. הסמיתס נדדו לא מעט בחיפוש אחר פרנסה, אולם ללא הועיל. כשהיה מבוגר מספיק (כלומר בגילאי העשרה המוקדמים) החל ג'ו הצעיר (כך קראו לו החברים) לעבוד למחייתו. למזלו חיש מהר התגלה שהוא מוכשר ביותר בעניין ספציפי שהיה מאוד מבוקש אז בחוף המזרחי.

כשרונו של סמית היה פשוט: הוא היה מסוגל (או כך לפחות האמינה סביבתו) למצוא באופן טלפתי אוצרות הקבורים באדמה. כי זאת יש לדעת: במאה ה-18 ובראשית המאה ה-19 חיפוש אוצרות קבורים, בין אם של שבטים אינדיאנים אבודים ובין אם של ספנים ופירטים ספרדים, היה מקובל ונפוץ מאוד באמריקה. רבים האמינו אז שבאדמות מדינות החוף המזרחי קבורים אוצרות שכאלה. מצד שני, אלא אם היתה בידך מפה סודית שמגלה היכן הם, קשה היה למצוא אותם, שהרי, כאמור, הם קבורים באדמה.

וכאן אנחנו נכנסים לעולמה הקסום של האזוטריקה האמריקאית שלפני מאתיים שנה. שכן כדי למצוא את האוצרות המופלאים האלה נעזרו האמריקאים בחוזים למיניהם, מעין מתקשרים שהיו "רואים" היכן האוצרות קבורים בעזרת החוש השישי שהם פיתחו. האמונה ביכולת של בני אדם לראות לתוך האדמה היתה נפוצה למדי בארה"ב של תחילת המאה ה-19. חשוב להדגיש שעבור רובם של האמריקאים דאז, כולל אלו המשכילים, העולם האזוטרי והמאגי היה חלק אינטגרלי ומובן מאליו של החיים, וכלל רפואות אליל, אסטרולוגיה, מאגיה, אגודות סתרים (הבונים החופשיים היו אז להיט) ואמונות עממיות בשדים, רוחות מכשפות, ומלאכים.

אולי נפריע עוד רגע לרצף הסיפורי כדי לציין גם שלא רק אזוטריקה מתפרצת אלא תנועות דתיות חדשות גם הן מילאו אז את אדמת ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות. הימים היו ימי ההתעוררות הגדולה השניה, כלומר גל ההתעוררות הדתית הגדול השני בהיסטוריה של העולם החדש, וברדיוס של מאות קילומטרים סביב סמית התנבאו להם כעשרה נביאים מצליחים עם קהילות משלהם (אולי הפיקנטי שבהם היה ג'ון המפרי נויס, שהקים את קהילת Oneida הסוציאליסטית, בה הטיף למין ללא שפיכה כאמצעי להתעלות רוחנית. חשוב לציין גם את ראלף וולדו אמרסון, שאחרי שפרש בגועל ממשרתו ככהן דת בכנסייה היוניטרית, ציווה "השלך מאחוריך כל צורה של קונפורמיזם והכר מיד ראשונה את האלוהות!", והיה, לעניות דעתי, מבשרה המובהק של רוחניות הניו-אייג'). חדשנות דתית ואף התגלויות נבואיות כשלעצמן, על כן, לא היו דבר נדיר או בלתי סביר בעולמו של סמית. מה שחידש סמית היה הבאתו של ספר קודש חדש והיסטוריה כריסטוצנטרית חדשה. אבל בל נקדים את המאוחר.

סמית הצעיר, אם כן, היה ידוע בכישרונו החזיוני ("קוסם הכפר" קורא לו היסטוריון אחד), ומשלחות של חופרי-אוצרות היו שוכרות את שירותיו כדי שיחזה עבורם היכן נמצא הזהב. הוא היה עושה זאת על ידי כך שהיה מניח אבן מיוחדת, "אבן חזיון" (seer stone) בתוך כובע, מכסה את פתח הכובע בפניו כך שהוא היה מביט אל האבן בחשכה גמורה, ואז חוזה, מתוך אור קסום שהיתה מפיצה לכאורה האבן, את מקומו של האוצר. אני מניח שסמית היה נכנס למצב של טראנס, ובמצב תודעתי זה היה נחשף לרבדים תת-הכרתיים (או על-הכרתיים, למי שמאמין) וחוזה את אשר חזה.

העיתון The Reflector, שיצא בפלמירה, ניו-יורק באותה תקופה, דיווח על התופעה:

גברים ונשים ללא הבדל גיל או מין הפכו לחכמים אדירים במדעים האוקולטים [occult sciences], רבים חלמו, ואחרים זכו לחזיונות, עמוק בבטן האדמה, אוצרות עשירים ונוצצים, וכדי לסייע למפעלי הכרייה העצומים האלה (כסף בדרך כלל, אם לא תמיד, מחפשים בלילה), ציוד צלילה ומכשור שונה הומצא […] מטות מינרליים [mineral rods] וכדורים (כפי שנקראו על ידי המתחזים שהשתמשו בהם) היו אמורים להיות מדריכים שאינם יכולים לטעות למקורות העושר. אבני הצצה [peep stones] או חלוקי נחל, שנאספו באופן נמהר מערוץ או שדה, ניתנו בתוך כובע או מצב אחד ללא אור, כאשר מכשף או מכשפה (שכן פעולות אלה לא הוגבלו למין אחד) שמו את עיניהם, וכמעט הוציאו אותן מחוריהם, הכריזו שהם ראו את כל הפלאות של הטבע, ובעיקר כמובן אוצרות אדירים של כסף וזהב.*

הדיווח כאן נכתב כמובן בטון סרקסטי (ההערות בסוגריים המרובעות שלי, ברגילות במקור, ההגדשה והעילגות גם במקור), אולם הוא מציג תופעה שהיתה נרחבת ביותר בארצות הברית הצעירות, ובין השותפים בה היו לא רק בני המעמדות הנמוכים. אותן "מטות מינרלים" הם מטות מזלגיים (ראו תמונה להלן) שנקראו גם divining rods, האמורים לגלות מינרלים באדמה, בראש ובראשונה זהב ואבני חן כמובן, על ידי משיכת המחזיק בהם לכיוון האוצר. סמית השתמש במקל שכזה מדי פעם. peep stones הוא כינוי אחר ל-seer stones, אותן האבנים עצמן שסמית השתמש בהן (התמונות הן של האבנים של סמית). למרות שכל הסיפור נשמע שטותי למדי, אני חושב שיש מקום להניח שלפחות לפעמים היו המחפשים מוצאים איזה משהו, שכן אחרת קשה להסביר את האפשרות של סמית ודומיו להתפרנס על ידי הצעת שרותיהם למסעות חיפוש שכאלה. מצד שני, בני אדם כבר העסיקו עצמם בהבלים גדולים מאלה.

מה שבטוח הוא שסמית הצעיר זכה לאימון וחידוד של חושיו האיזוטריים, וניסיונו בכניסה לטראנסים יעזור מאוד בקריירה הנבואית שלו, שתתחיל כעבור שנים מעטות. אבל לא רק ניסיון צבר סמית. האמונה היתה שכדי להיות treasure scryer (זה שם המקצוע) היה עליו להישאר נקי מכל עיסוק, עם אחרים או לבדו, במין. כדי לחזות אוצרות תת-קרקעיים יש להיות טהור ממין – ואשאיר לפסיכואנליטיקאים שבינינו את הפרשנות המתבקשת. אלא שאתגר זה היה כנראה גדול מדי עבור סמית, שבגיל 14 חווה משבר דתי ראשון. בהיותו בשדה בר (מאוחר יותר הוא יאמר שלא היה יכול ללכת לכנסייה, משום שהיה בטוח שכולן לא משקפות את דבר ה' לאשורו) הוא ירד על ברכיו והתפלל למחילה על חטאיו.

תפילתו נענתה, והוא ראה, כפי שכתב ביומנו,

עמוד של אור אש בהיר יותר מהשמש בצהריים יורד מלמעלה ונח עלי. התמלאתי ברוח ה' והאלוהים פתח לפני את השמיים וראיתי את האלוהים. הוא דיבר אלי ואמר לי: "ג'וזף בני, חטאיך נמחלו לך."

תיאור יפיפה, רק שלא ברור אם הוא מדוייק (המחיקה, אגב, במקור). סמית תיאר את החיזיון הראשון שלו כמה פעמים, כולן שנים אחרי שהתרחש, והציג לו גרסאות שונות. לפעמים הוא סיפר שראה קבוצת מלאכים, לפעמים את אלוהים, לפעמים שתי דמויות בלתי מזוהות, לפעמים את אלוהים האב והבן יחדיו. גרסה אחרונה זו היא הרשמית היום, כלומר המורמונים מאמינים שסמית זכה בהתגלות של האל ובנו ישו. על פי הגרסה הרשמית לבד ממחילה על חטאיו הבהירו לו השניים שכל הכנסיות של ימיו שרויות בחטא וניזונות מדוקטרינות לא נכונות. הם גם הבטיחו לו שהאמונה הנכונה תתגלו לו במועד מאוחר יותר.

עד אז המשיך סמית להתפרנס מחשיפת אוצרות, אולם בינתיים הוא פיתח עניין בריא באזוטריקה, והיה קורא לא מעט ספרים על הנושא, שאנחנו יודעים שנמצאו בספריות ציבוריות בקרבת מגוריו. סמית צלל לעולם האסטרולוגיה, הקבלה, ההרמטיציזם, ההיסטוריה האלטרנטיבית-קונספירטיבית והבונים החופשיים. אולם לא עתיד של רופא אליל או מתקשר זוטר היה צפוי לג'וזף סמית. לא ולא. ג'ו שלנו היה עתיד לגדול ולהיות נביא, מבשרה של הבשורה החדשה של ישו, ומייסדה של הנצרות האמיתית. על כך, קוראים יקרים, בחלק הבא של הסדרה.

—

למאמרים הבאים: חלקים 2, 3, 4, 5. בנוסף, כאן על הרקע הקבלי של סמית.

* בכתיבתי אני מסתמך באופן נרחב על הספר Early Mormonism and the Magic World Viewשל D. Michael Quinn. כמו כן, אציין לטובה את הספר Joseph Smith Jr. – Reappraisals after Two Centuries, Ried L. Neilson & Terry L. Givens, eds.. הציטוט מהעיתון, והציטוט מיומנו של סמית, הם מהספר הראשון.

כאן תמצאו אתר מעניין על העולם האיזוטרי של סמית וסביבו., ומתוכו כאן (גללו למטה) מאמר על העיסוק במציאת אוצרות קבורים בארה"ב של לפני מאתיים שנה.

1. לפני חודש פרסם מכון PEW סקר נוסף על מצב הדתיות בארה"ב (שנערך בקרב מעל 4000 אמריקאים), והממצאים מעניינים, גם חלקם אם צפויים במקצת. ניחשתם נכון: הניו-אייג' בעלייה. שימו לב למשל לעיגולי הפסטל משמאל: נתחים נאים מהנוצרים מאמינים באסטרולוגיה. טוב, תאמרו, זה כסף קטן, מי לא מאמין באסטרולוגיה? אבל לבד מזה על פי הסקר 22% מהנוצרים מאמינים בגלגול נשמות. זה כבר ממש מנוגד לציור היפה שבו אנחנו עולים לגן-עדן פוגשים את ישו, לא? 23% מהאוכלוסיה הכללית חושבים שיוגה היא תרגול טוב לנשמה, לא רק לגוף, ו- 26% מאמינים שיש אנרגיה רוחנית בעצמים חומריים. אגב, בקרב הפרוטסטנטים השחורים, ההיספנים, הצעירים, הדמוקרטים והליברלים האחוזים הם הגבוהים ביותר לאמונות הללו.

בעוד הדוגמה הנוצרית מתרופפת, המגע הישיר עם האלוהות דווקא בעליה: 49% מעידים כי חוו חוויה מיסטית! (שהוגדרה, אגב, כ"רגע של תובנה דתית או התעוררות".) וזה הרבה יותר גבוה מאשר אי פעם בעבר, שימו לב לגרף הבא:
 

וזה כבר באמת מעניין. כי אפשר להסביר את הנתונים הללו בשתי דרכים: או שהירח בבית השביעי ויופיטר מיושר עם מאדים, כלומר פשוט נכנסנו אל עידן הדלי, 2012 בפתח והרוחניקים במתח, "העידן החדש" מפסיק להיות שם מותג ובאמת מגיע וכו' וכו' וכו', או שננסה למצוא הסבר נטורליסטי יותר לענין.

הנה ההסבר שאני מציע. זה שהמערב עובר מפנה סובייקטיבי, זה כבר הסכמנו, נכון? אז במסגרת המפנה הזה אנשים מתחילים כידוע להתעניין יותר בפנימיות שלהם, ב"חלל הפנימי" שלהם, ב"עומקים" שהם מגלים בחוויתם הסובייקטיבית. המימד הסובייקטיבי גם הולך והופך חשוב יותר ויותר עבור כולנו. הוא מה שנחשב עבורנו הכי, יותר מהמעמד שלנו או התפקידים הושנים שלנו. עכשיו, מה קורה כשאנחנו מחשיבים יותר את המימד הפנימי? הרבה דברים, אבל גם דבר פשוט מאוד: אנחנו מודעים יותר לעצמנו. פשוט איכפת לנו, אז אנחנו מתבוננים. ומה קורה כשאנחנו מתבוננים בעצמנו? לא יודעים?

נסו את זה עכשיו: היו מודעים לכך שאתם מתבוננים במסך המחשב שמולכם. יפה לא? פתאום הפכתם מודעים לעצמכם, להווה, לקיום עצמו. התעוררתם. ומה היה קודם? לא הייתם מודעים לעצמכם. לא אכנס כאן לעניין בהרחבה, אבל הנקודה היא שהמודעות שלנו עובדת בצורה רפלקטיבית, ועבודתה גם מתעצמת ככל שהיא יותר רפלקטיבית. כאשר אנחנו מודעים לעצמנו אנחנו יותר מודעים. לעצמנו. ובכלל. כלומר עצם ההתבוננות שלנו, כאן, עכשיו, במה שקורה, מעוררת אותנו למה שקורה. וזה העניין: התעצמות החשיבות שאנחנו מקנים לעולמנו הפנימי מגדילה את המודעות שלנו לעולמנו הפנימי, והגדלת המודעות שלנו לעולמנו הפנימי מעצימה את החוויה שלנו של עולמנו הפנימי. וזה מה שמביא אותנו לרגשות ותובנות דתיות יותר גדולות ורבות. כן: עצם המודעות מאפשרת ומזמנת חוויה. ככה פועלת התודעה שלנו. זה לפחות ההסבר שלי.

אגב, בקרב האוונגליסטים הלבנים והפרוטסטנטים השחורים 70% חוו חוויה מיסטית. למה? ברור: האוונגליסטים שמים במרכז דתיותם את החוויה הישירה של רוח הקודש. זה חשוב להם ולעיתים הכרחי מבחינתם כדי להיות נוצרי טוב. וגם אם הם לא חוו, הם יאמרו שחוו. והשחורים? נו, הגוספל וכל הג'אז הזה. יודעים ליצור התלהבות דתית.

ועוד פרט מעניין: בקרב שמרנים חוויות מיסטיות נפוצות יותר (55%) מאשר בקרב ליברלים (50%), ושני אלה משאירים הרחק מאחור את האוכלוסייה הממוצעת (moderates – 43%). למה? לדעתי השמרנים פשוט לוקחים את דתם ברצינות, ורצינות היא מרכיב חשוב בהתעוררות חוויה דתית אינטנסיבית. והליברלים? טוב, הרפייה היא גם מרכיב חשוב, ונראה לי שליברלים גם מרשים לעצמם גיוון גדול יותר בפרקטיקות הדתיות שלהם, וזה גם עוזר.

2. מתחילתה אהבה הנצרות לאסוף מזכרות מקדושיה. עצמות, חלקי לבוש, כל דבר קטן שהיה אי פעם במגע עם מישהו שהיה אי פעם במגע עם אלוהים יכול היה לזכות למעמד של "Relic" ולהפוך מוקד משיכה לעולי רגל. אכן, את המרצ'נדייזינג המציאו מזמן. במאמר המשעשע הבא מונה המחבר, David Farley (שחיבר גם ספר בעניין) את עשרת העצמים הקדושים ביותר בהיסטוריה הנוצרית: החל מהשמיכי בה ישו התכרבל כתינוק (מקום 10); דרך דמעותיו של ישו (דמעות שונות שנשמרו במקומות שונים. על פי הכותב היו כל כך הרבה דמעות-ישו בכנסיות באירופה בימי הביניים שבימיו הפחות טובים של ישו בטח היתה התרוצצות לא קטנה בקרב השליחים בנסיון לתפוס אותן בנוטפן – מקום 3); דרך חלב האם של מריה (שגם נשפך בכנסייות אירופה בכמויות שלא היו מביישות שום מחלבה. ז'אן קלווין כתב במאה ה-16 ש"לא הגיוני שהיא הפיקה כמות כזאת" וש"אני לא מעז לחשוב איך בכלל השיגו את החלב" – מקום 2); ועד עורלתו של בייבי-ג'יזס (שמתם לב ודאי שאם ישו נולד ב-24 לדצמבר, השנה החדשה בעצם מתחילה לא ביום לידתו, אלא ביום מילתו. קלווין: "הם לא היו יכולים לתת לישו ללכת בלי לקחת חתיכה קטנה ממנו". – מקום 1).

3. ג'יי מיכאלסון, שעל ספרו כתבתי כאן, כותב יפה ב"הארץ" באנגלית על הרגשת היותנו "יהודים אמיתיים" – או לא. אחרי שהוא מונה את הבעיות שיש עם כל ניסיון להגדיר על פי קריטריונים חיצוניים מיהו יהודי אמיתי ומי לא, ואת הנזק שהעיסוק בזה מסב לקהילות יהודיות בארה"ב, קובע מיכאלסון כי

כדי שיהדות פרוגרסיבית תוכל להצליח היא חייבת להשליך ממנה את מיתוס האותנטיות שמבוסס על צורות "אמיתיות" שיהודים "אמיתיים" מאמינים בהן, ולהחליפה בהשקפה של אותנטיות הנמדדת על פי יושרה והתמדה אישית.

על פי מיכאלסון, אם כן, החוויה והכוונה הפנימית של היהודי היא שהופכת אותו ל"אמיתי" או לא. לכן יכול מיכאלסון לומר על יבוא פרקטיקות רוחניות זרות אל תוך היהדות ש"יהודים פרוגרסיבים לא עושים את מה שהם עושים כדי לסכן את האותנטיות של היהדות, אלא כדי לשמור עליה", שכן "יהודים אמתיים הם יהודים שעושים את יהדותם אמיתית עבורם."

4. ברברה ארנרייך, עיתונאית רצינית מארה"ב, כתבה ספר שיוצא נגד אובססית החשיבה החיובית, זאת אחרי שחלתה בסרטן השד ונמאס לה שמטיפים לה שהיא צריכה לחבק את הגידול. הנה ראיון שלה אצל ג'ון סטיוארט, וראיון שלה בכלכליסט.

5. על פי מחקר חדש ארצות המערב בהן האמונה הדתית גדולה ביותר הן גם אלו בהן המרקם החברתי הוא המעורער ביותר. כלומר ארה"ב. לכן הדת, על פי החוקר, גרגורי פול, איננה נטייה טבעית לאדם, אלא תגובה של האדם למצוקה. על פי פול "זה כנראה בלתי אפשרי לחברה בריאה מבחינה חברתית להיות דתית". טוב, אלו כמובן שטויות. בכ"א, סוזן בלקמור מדווחת.

6. השלט משמאל נתלה בניו-זינלנד לפני חג המולד. על ידי כנסייה. כן, הדתיים שם די נינוחים בקשר לדת שלהם. בהתחלה חשבתי שזה סר טעם ודי אדיוטי, אבל כאן טוען הארכידיאקון [תוקן] של הכנסייה (כנסייה אנגליקנית ששמה "כנסיית מתי-הקדוש-בעיר"!) שכל העניין הוא לצחוק על המחשבה שאלוהים הוא זכר שלכאורה עיבר את מריה על ידי יחסי מין. וואללה.

7. ראיון טוב של נעמי אלון עם יוסקה אחיטוב, על הטירוף המשיחי שאוחז בציונות הדתית בימינו. הראיון לא ערוך, אבל מציג תמונה חשובה מאוד על ההקצנה של התודעה המשיחית בקרב הסרוגים החל מאחרי מלחמת ששת הימים, כלומר: זה לא תמיד היה ככה וזה ודאי לא נגזר מההלכה. זאת פרשנות של תורתו של הראי"ה קוק ושל בנו הרצי"ה, שתודלקה על ידי המאורעות ההיסטורים של אז, ושמתרסקת על ידי המאורעות ההיסטוריים של ימינו. אחיטוב ממיין את הימין האורתודוקסי לסוגיו וזניו, ומבדיל בין ממלכתים לשאינם, משיחיים יותר ופחות וכו'. עקרון אחד שהוא מבהיר הוא ש

ההלכה היא לא שיש מושג של הלכה אובייקטיבית שהיא מנוטרלת מאידיאולוגיה. אין דבר כזה, עובדה שההלכה שמדברים עליה בחוגים החרדיים בחלק מהדברים שונה מההלכה שמדברים עליה בציונות הדתית, ושונה מזו של האורתודוקסיה המודרנית, וכולם מדברים בשם ההלכה.

8. הרצאה מתומצתת, של חמש דקות, של פרופ משה אידל על המקובל האקסטטי בן המאה ה-13, אברהם אבולעפיה:

9. צפו בזה:

ואחר כך נסו לומר שלוש פעמים בלי לצחוק: "ירושלים בירתנו המאוחדת לנצח נצחים".

10. הרב עובדיה בוכה בפני הרב שיינברג על כאבי הגב שלו, וזוקף אותן לגנות עוונותיו.

מה שמדהים לדעתי בקטע הזה הוא ששני הרבנים הגדולים האלה לא יכולים לתקשר ללא מתורגמנים.

11. זה לא קשור ישירות לרוחניות: פניה בעברית ובאנגלית של אמנסטי ישראל נגד החוק שאמור למנוע מפליטים להיכנס לישראל. באתר תוכלו לשלוח מכתב לשר הביטחון ושר הפנים. 

הצעת החוק כוללת הוראות שאינן עולות בקנה אחד עם המחויבויות הבינלאומיות של ישראל בעניין זכויות אדם, ובפרט זכויות פליטים ומבקשי מקלט. ההצעה מעלה שני קשיים מרכזיים: (1) הצעת החוק מפלילה באופן אוטומאטי כל כניסה בלתי מוסדרת לשטחה של מדינת ישראל מבלי להתחשב בנסיבות הכניסה; (2) הצעת החוק מקשה על אלו המופללים לפעול למען הסדרת מעמדם כפליטים.

היכולת שלנו לשכוח כי גרים היינו בארץ מצריים, כי פליטים היינו באירופה, ולהפנות עורף לאלו שהיום מצבם כמו שהיה שלנו אז, היא מדהימה. צריך למנוע את החוק הזה.

12. גם לא קשור ישירות: ירדן לוינסקי הוא פסיכיאטר.

13. ולסיום, ג'ון סטיוארט וחבר שדרניו מייעצים לטייגר וודס איזו דת תמחל הכי מהר על חטאיו הרבים:

The Daily Show With Jon Stewart	Mon – Thurs 11p / 10c
The Best F**king News Team Ever – Tiger Woods' Faith
www.thedailyshow.com
Daily Show Full Episodes Political Humor Health Care Crisis

 

[הבלוג חצה את קו חצי מיליון הצפיות. שיהיה עשור מגניב לכולנו]

במרכז העולם ישראל, ובמרכז ישראל ירושלים, ובמרכז ירושלים מתחם ממילא, ובמרכז מתחם ממילא GAP. העליה לרגל מתחילה במה שבעבר כינו "האגן הקדוש", וליתר דיוק בהר הבית. לעלות להר אי אפשר (מהומות, כרגיל), אבל למרגלותיו כידוע "כותל הדמעות", הוא אותו שריד-חומה שהקיפה מקדש שהיה במקום בימי קדם. המקומיים נוהגים לתחוב פתקים ובהם משאלות לחריצי אבני החומה מתוך האמונה כי אלו תתמלאנה. תחבתי. אטרקציה נוספת בעונה זו של השנה היא יהודים מהקהילה האולטרה-אורתודוקסית המציעים לעוברים ושבים לברך – בחינם – על מקבץ דקורטיבי של צמחים, פעולה הנקראת "נטילת לולב". נטלתי.

מהכותל אנחנו עולים ועוברים דרך שער מאובטח בכבדות, נעים דרך כמה סיבובי סמטאות והנה אנחנו כבר בדרך העולה אל "שער יפו". הדרך צפופה-צפופה בתיירים מכל העולם הנדחקים כולם בין שתי שורות בלתי-נגמרות של דוכני "מזכרות". כאן נוכל למצוא הכל, החל מתבלינים, דרך סנדלי עור, עתיקות גנובות, חרבות סמוראים, ועד חולצות טי עם סמל צה"ל. קניתי שעון CASIO מהדגם הקלאסי (60 ש"ח).

כאשר אנחנו מפלסים דרכינו בהמון (זהירות מכייסים!) מצפה לנו עוד תחנה אחת בדרך, לשם התקדשות, לפני מחוז חפצנו. בסמטה הראשונה אחרי שוק הקצבים המקומי (למעוניינים: טלפיים, לשונות, שוקיים, קרביים) ניכנס ימינה ונלך עד כנסיית הקבר. כאן נוכל להשתטח על האבן עליה רחצו את גופתו של ישו, לגעת באבן עליה הניחו את גופתו לקבורה, וכמובן – לעמוד דומיה במקום בו הוא ממש נצלב (כן, הכל במתחם אחד!). שימו לב שקברו של ישו בעצם שימש אותו בקושי שלושה ימים, שכן הלז מיהר לקום ממנו לתחייה ולנסוק למרומים.

 

אחרי, אם כן, שמילאנו את מצברינו בכותל (וביקשנו משאלה, ונטלנו לולב), ואחרי שעברנו במהירות של מזללת מזון-מהיר על הצליבה, הקבורה והתחיה, אנחנו מוכנים, סוף כל סוף, בחיל ורעדה, להעפיל אל עבר שער יפו. היציאה מהסמטה הצפופה, החשוכה, אל אור השמש והאויר הפתוח מרגשת – קחו אויר כי מיד צוללים שוב.

בינתיים אפשר להצטרף לקהל שנמצא ברחבה מעבר לשער יפו (השער עצמו נעול, עוברים מהצד), שמקובץ וצופה בלהקת ילדים חובשי כיפות שרה מכל הלב והריאות. שיריהם מסוללים במחרוזות, וניתן לשמוע אותם צועקים את "ספידי גונזלס", "ברוך הגבר אשר יבטח בה' והיה ה' מבטחו", ו-"She Loves You" כולם בתוך הזמן הקצר שלוקח ללכת לאט מהשער ועד למדרגות היורדות אל המתחם.

המתחם החדש נבנה ממש כהמשך ישיר לעיר העתיקה, כנראה מתוך כוונת מכוון לשלב ולחבר בין חדש וישן, מסורת ואופנה, ירושלים וכסף. אנו יורדים אם כן במעלות המובילות אל ההיכל, וכאן כבר אפשר לנשום לרווחה. לא שלא צפוף, לא שלא דחוק, לא שניתן להימנע מלהתחכך בכרסיהם של גברים ענקיים לבושי טי-שירטס או ביירכיהן של נשים עצומות בטייטס – אבל החנויות. החנויות. חסל סדר מזכרות חסרות-טעם, ברוכים הבאים לשפע בלתי-מושג.

תכשיטים, בגדים, נעליים, שעונים: הכל נוצץ וקורץ, מפרכס מאלגנטיות, לוחש: "אני אעשה אותך מאושר!". עיני שלי יצאה לשעון Constantin Vacheron ב-3125 ש"ח. יום אחד, אמרתי לעצמי, יום אחד, ולו רק המשאלה שלי מהכותל תתמלא.

יש גם בתי קפה בשדרת החנויות המהודרת וניתן לשם לב שהם נבדלים ברמת כשרותם (מדד מקומי לאדיקות דתית של אוכל). אבל אין טעם לעצור: בתי הקפה מלאים, תמיד, עד אפס מקום, והמלצרים מלאים בעצמם. יש להמשיך ולנוע לאורך השדרה עד שמצד ימין נראה את האותיות הזהובות על הרקע השחור. GAP.

והנה הוא לפנינו: הבית שהגיע מחו"ל וירד מהשמיים. ההיכל בלב העיר, המקדש במרכז הבירה המאוחדת לנצח נצחי נצחים. אצ"ג בכה על ירושלים שראשה הותז, אך הוא כמובן לא זכה לראות את קודקוד הפלדה והפלסטיק שהעיר בורכה בו כתחליף. נשלמה פרים בגדינו. ברוך שהגיענו לזמן הזה.

כראוי לקודש הקודשים, הגאפ הוא קניון בתוך קניון. מבנה ענק, עגול, רב-קומתי, המחולק לחנויות גאפיות שונות (ילדים, נשים, גברים, נעליים, מעילים, ועוד ועוד). שלא כמו "האגן הקדוש" המיושן כאן הכל חדש, מבריק, נקי. ברית חדשה או לא ברית חדשה?

וההמונים צובאים על הקופות, בהן הפולחן כולל העברה של כרטיסי פלסטיק דקים דרך מסילות מיוחדות וקשקוש חופשי על פיסות נייר. את הפתקים הקטנים נותנים לאחד מהמשמשים בקודש, ואילו הוא או היא מעניקים לעולה הרגל את מבוקשו. בניגוד לכותל כאן המשאלה מתמלאת באופן מיידי, וכנראה זו הסיבה לקדושה המיוחדת של המקום.

מהגאפ יוצאים אל צומת דוד-המלך – אגרון – שלומציון-המלכה – שלמה-המלך. הרחובות הרוסים בגלל המלחמה ברכבת הקלה, אבל פה ושם עדיין ניתן למצוא פיסת מדרכה. הכבישים עצמם פקוקים (רכבת קלה) והנהגים עצבניים (רכבת קלה), על כן יש לתפוס מונית במהירות האפשרית שתיקח אותנו לתחנת האוטובוסים המרכזית במהירות האפשרית. ברוכים השבים למזרח התיכון.