ישו

ג'וליאן מנורוויץ'

שלא כמו ביהדות ובאיסלאם, בנצרות לא חסרו אף פעם נשים שזכו להתגלויות אלוהיות. בתוך הכנסייה הקתולית ניתן לנשים רישיון לעסוק ברוחניות, ואף לפרסם עיסוקן זה. אך לא לכל אישה זה ניתן – ההיתר לנשים להעפיל לגבהים מיסטיים נולד בנצרות ולא בשתי אחיותיה המונותאיסטיות משום מוסד הנזירוּת המיוחד רק לה. על פי רוב רק נזירוֹת, שנמצאות מחוץ למשחקי הכוח הבין-מיניים, קיבלו רשות מהממסד להיכנס למסתורין השמימיים. יש להניח שזה, בין השאר, מה שדחף את ג'וליאן מנורוויץ' (Julian of Norwich), אחת המיסטיקניות הנוצריות הגדולות בכל הזמנים, להיכנס לבידוד אחרי שחוותה התגלות אלוהית; בידוד שהגן לא רק עליה, אלא גם על הספר שכתבה.

ג'וליאן מנורוויץ'. ציור של Rogier van der Weyden, המאה ה-13

ג'וליאן מנורוויץ' היתה האשה הראשונה שכתבה ספר בשפה האנגלית, ופלא הוא שספרה, שהתבשל בתוכה כמעט עשרים שנה, לא נשרף מיד על ידי מוסדות הכנסייה, שכן ג'וליאן לא פוחדת לומר בו דברים שעומדים בניגוד גמור לדוגמה הקתולית. היא מדברת על האל כאמא ועל כך שאין גיהנום לבד מהחטא עצמו; היא שואפת לאיחוד גמור עם האל, ומתעקשת שהאדם יכול להגיע אליו ללא מתווכים (וזאת לפני המהפכה הפרוטסטנטית); היא כותבת ספר של הדרכה רוחנית אף על פי שעד היום הכנסייה הקתולית אינה מאפשרת לנשים לתפקד ככמרים (כלומר, בעצם, כמורים רוחניים), ובעיקר: האופטימיזם הבלתי נלאה שלה עומד בניגוד גמור הן לביוגרפיה שלה, הן למאורעות התקופה בה היא חיה, והן לתמונת העולם חמורת הסבר של הכנסייה הקתולית.

היא נולדה ב- 1342, בנורוויץ' שבאנגליה. בגיל שלושים החלה להעמיק אמונתה הדתית, והיא שאפה בכל ליבה להיות טהורה ונטולת חטאים. היא ביקשה בתפילותיה מן האל, כך היא מספרת, ש"יפצע אותה בשלושה פצעים: חרטה אמיתית, חמלה טבעית וכמיהה בלתי מתפשרת אליו". זמן קצר אחר כך חלתה ג'וליאן במחלה קשה, והיתה על סף מוות. אחרי ארבעה ימים כבר נקרא אליה הכומר כדי לגבות ממנה וידוי אחרון, כנהוג בכנסייה הקתולית, וידוי שאחריו האדם הגוסס נחשב נקי מחטאים. נראה שג'וליאן הרגישה כי היא אכן הטהרה, והיא התכוננה למוות.

שלושה ימים לאחר מכן, אמהּ ראתה שעיני בתה פעורות לרווחה. ג'וליאן אמרה אחר כך שבהאמינה שהמוות ודאי וקרוב היא לפתע הרגישה טוב, פרץ של מרץ שטף אותה ושש-עשרה התגלויות שמימיות התגלו לה: "ראיתי בדמיוני את גן-עדן, ואת אדוננו כראש וראשון בביתו. הוא הזמין את כל משרתיו וחבריו למשתה גדול, וראיתי שהוא עצמו לא נמצא בשום מקום מסויים, אלא מולך מעל הכל, משרה על הכל אושר ושמחה". היא הבריאה מיד ורשמה בקיצור את שהתגלה לה. מיד גם הביעה את רצונה לפרוש להתבודדות כדי לעכל את המסרים האלוהיים שזכתה בהם.

בתקופתה השתוללה "המגפה השחורה" באירופה, שהמיתה שליש מתושבי היבשת. גם לנורוויץ' הגיעה המגפה וגבתה בה קרבנות רבים, ונראה שגם אם היתה ג'וליאן נשואה (כפי שסביר להניח), הרי שאחרי המגפה לא נותר ממשפחתה דבר. מצב זה איפשר לה להקדיש את חייה לעבודת האלוהים, ואחת הצורות המקובלות לעבודה רוחנית בתקופה היה התבודדות בחדרון קטן (Anchorage) שהיה צמוד לכנסייה. כמעט לכל עיירה היה "מתבודד" אחד, ועל פי הכללים הנכנס לחדר כזה לצורך התבודדות לא היה עוזבו לעולם. למתבודדים היה משרת שהיה קונה ומביא להם מצרכים (מכספם או מתרומות), והיה מותר להם לקבל אורחים – למעשה, אנשים רבים היו באים לבקש עצות מהמתבודדים, שבהיותם מנותקים מהעולם, נחשבו מחוברים לאלוהים.

לאחר עשרים שנות התבודדות הרגישה ג'וליאן בשלה מספיק כדי לכתוב תיאור מלא של ההתגלויות שראתה, כולל הפרשנות שלה עליהן. זהו ספרה "התגלויות של אהבה אלוהית" (Revelations of Divine Loveהטקסט המלא), אחד היומנים המיסטיים האהובים עלי ביותר.

בתקופתנו אנו נוטים לעיתים לזלזל בחוויות רוחניות שמגיעות בצורה של חזיונות, ולא מתוארות במילים כגון "ריקות" ו"אינסוף". במילים אחרות, אדם שמדווח כי הוא ראה משהו, דמות או סמל, יקוטלג לרוב לא כמיסטיקן, אלא כמשוגע. למרות שיש בה לדעתי מן ההגיון, עמדה זו עלולה להחמיץ עושר רעיוני וחכמה רבה הנמצאים בהתגלויות גשמיות – האין הריקות מתגלמת בעולמנו דווקא כצורה? ומאידך, האם מישהו אי פעם אכן ראה את "המוחלט כשלעצמו"? ובכל מקרה, כמו בנוגע למיתוסים, אם לא נצמדים לפּני הדמויות ניתן לגלות את עומקיהן. במקרה שלפנינו אין ספק שהתגלויותיה של ג'וליאן מאפשרות לה לנסח בשפתה תורה רוחנית מורכבת ועמוקה. בספרה היא מפתחת את תורתה, שמשמעותה, תכליתה, ומהותה היא אחת: אהבה. "ראיתי כי כל החיים כולם נטועים באהבה, וללא אהבה איננו יכולים לחיות".

תורתה הרוחנית של ג'וליאן מנורוויץ'

ג'וליאן היא אופטימיסטית מושבעת. בשבילה, מפני שהבריאה כולה היא מלאכת האל, הרי חייב להיות שהיא מושלמת, וחייב להיות שהאל אוהב אותה ללא סייג: "כל דבר שנעשה נעשה היטב, שכן כל דבר שנעשה נעשה על ידי האל … האל הוא העושה (doer) היחידי". אהבת האל היא המקיימת את הבריאה, והיא הבריאה עצמה. הטעות שלנו, בני האדם, היא שאנחנו מאמינים שאנחנו בלבד אחראיים למעשינו.

בכך ג'וליאן מזכירה מאוד קוים של פילוסופיה הינדית נון-דואלית, הגורסים גם כן כי זהו האל הפועל את פעולותיו דרכנו, וטעות היא לראות בעצמנו מבצעים אוטונומיים של מעשינו. ג'וליאן גם מקרבת את תפיסת השילוש הקדוש של הנצרות אל התפיסה ההינדית של האלוהות המשולשת (ברהמה הבורא, וישנו המקיים ושיווה המחריב): אחד החזיונות שראתה ג'וליאן הוא של שקד, המונח בכף ידה. בחזיונה שואלת ג'וליאן אז את אלוהים מה הוא הדבר הקטן שבידה, והוא עונה כי זה כל מה שקיים. אז ג'וליאן שואלת את עצמה איך ייתכן שדבר כל כך קטן מחזיק מעמד ולא נמוג, והיא מבינה שכל מה שקיים מוחזק על ידי האל:

לדבר הקטן שראיתי יש שלוש תכונות: ראשית, שהאל יצר אותו; שנית, שהאל אוהב אותו; שלישית, שהאל שומר אותו. אז מה ראיתי שם? אכן, את הבורא, את השומר, את האוהב. ועד שלא אהיה מאוחדת עמו במהותי לא תהיה לי לעולם מנוחה שלמה ולא אושר. אני אומרת שאני צריכה לדבוק בו כך שלא תהיה ביננו אף חציצה.

הבורא והמקיים, אם כן, נחזים גם על ידי המיסטיקנית הנוצרייה, ואילו במקום שיווה המחריב ישנה האהבה האלוהית החודרת-כל.

בניגוד לתדמית היודו-נוצרית שתופסת את האל פעמים רבות כאב קשוח המעניש את העוברים על מצוותיו, הרי שאצל ג'וליאן אלוהים הוא כולו אהבה. לא ייתכן שהוא יעניש אף אחד, כי הוא אף פעם לא כועס: "אם אלוהים היה כועס אפילו לרגע אחד, לא היינו יכולים לחיות, להתקיים או להיות".

ג'וליאן מתעקשת שאין לאהוב שום דבר "עשוי", אלא רק את "הבלתי-עשוי", שהוא אלוהים. אהבת הדברים העשויים היא שמרחיקה אותנו מהאושר שהוא מנת חלקנו הטבעית. האושר ואהבת האל קשורים לראיית האל, שכן הסיבה שהאדם נמצא בצער היא ש"הוא עיוור. הוא אינו רואה את אלוהים. אם הוא היה רואה את אלוהים תמיד לא היו לו כל רגשות פרועים, או כל דחף או תשוקה שמובילים לחטא".

בעשותנו את הטוב ובעשותנו את הרע, אנחנו תמיד מקוימים על ידי אותה אהבה, על כן אין לצפות לגמול על התנהגות טובה, ולא לחשוש מעונש על חטאינו. החטא עצמו הוא העונש, שכן הוא ביטוי לחוסר האמונה שלנו באל: על אף שהוא "יותר קרוב אלינו מנשמתנו אנו", כדבריה, אנחנו מפנים לו עורף וסרים ממרותו.

אך בסופו של דבר חטאים נראו לג'וליאן חסרי משמעות:

הן כאשר אנו נופלים והן כאשר אנו שבים וקמים אנחנו נשמרים באותה אהבה [אלוהית] יקרה. בעיני האל אנחנו לא נופלים; בעיני עצמנו אנחנו לא עומדים. אני רואה שתי ראיות אלו כאמיתיות. אבל ראיית האל היא האמת הגבוהה יותר.

האדם לא יכול ממש לעשות רע, שכן בכל אדם נקודה פנימית של "רצון אלוהי" שלעולם לא חטא ולא יכול לחטוא. נקודה זו נשארת טהורה תמיד, ותמיד שואפת למה שטוב: "זה דבר אדיר לדעת בלבנו כי האל, בוראנו, קיים בנשמתנו. אדירה אף יותר היא הידיעה כי נשמתנו, נשמתנו הנבראת, שרויה במהות של האל. במהות הזו, אלוהים, אנחנו מה שאנחנו". בהמשך להבנה זו טוענת ג'וליאן שלא ייתכן שהיהודים הרגו את ישו.

מכיוון שבמהותנו אנחנו אלוהיים, הרי שבסופו של דבר מקומם של כל האנשים בגן עדן מובטח, והכל יהיה טוב. כאשר היא מתייחסת לחטא ולתוצאותיו בעתיד היא כותבת את המשפט המפורסם ביותר שלה: "החטא הוא נחוץ, אך הכל יהיה טוב, והכל יהיה טוב, וכל עניין של דבר יהיה טוב" ("Sin is behovable, but all shall be well, and all shall be well, and all manner of thing shall be well").

עוד טוענת ג'וליאן:

חלקנו מאמינים שהאל הוא כל-יכול, ויכול לעשות הכל; ומאמינים שהוא יודע-כל, וייתכן ויעשה הכל; אך שהוא אוהב-כל ואכן יעשה הכל – כאן אנחנו נסוגים. וכפי שאני רואה זאת, חוסר ההבנה הזה הוא הגדול שבמכשולים לאוהבים את אלוהים.

החכמה האלוהית, היודעת כל, היא הצד הנקבי והאימהי באלוהות, על פי ג'וליאן. לעיתים היא מפרידה בין החכמה האלוהית, האמהית, לישו, ולעיתים היא טוענת שישו עצמו הוא אם המאמינים כולם. בתפקידו כאמא, נותן ישו את עצמו למאמינים כפי שאם נותנת את שדה ליניקה: גם הוא מעניק חיים על ידי נתינת גופו למאכל במיסה.

רשת של מיסטיקנים

עד סוף חייה חיה ג'וליאן בחדרה הקטן, הצמוד לכנסייה בנורוויץ', אך ספרה עבר מהר מאוד את גבולות העיירה וזכה לתפוצה רחבה. באותם ימים קשים החזונות האופטימיים של ג'וליאן כנראה היו דרושים מאוד. אך לא רק ההדיוטות אהבו את ספרה: נראה שבזמנה של ג'וליאן התפתחה רשת רוחנית של "שיתוף קבצים", אשר השתרעה מאנגליה, דרך סקנדינביה, גרמניה, איטליה ועד ירושלים, ואשר אנשיה היו שולחים האחד לשני כתבי יד ובהם תובנות רוחניות ותאורי חזיונות. בין חבריה של הרשת הזו, שנקראה "חברי האלוהים", היו מיסטיקנים אדירים כמייסטר אקהרט, הנרי סוסו, ג'אן רויסברואק והילדגרד מבינגן. ידוע כי רבים מהמיסטיקנים בזמנה ואחרי זמנה של ג'וליאן החזיקו כתב-יד של "התגלויות של אהבה אלוהית".

כאמור, ספרה של ג'וליאן הוא אחד הכתבים המיסטיים הנוצריים הפופולריים ביותר. כיום אף קיים מסדר קונטמפלטיבי של נזירים בכנסייה האפיסקופלית אשר שם לעצמו מטרה ללכת בדרכה של ג'וליאן. אבל באמת שאין צורך להשתייך למסדר כדי ללכת בדרכה, ועל אף העומק התיאולוגי שלהן, מילותיה הן פשוטות מאוד:

לא תהיה גאולה מאושרת או שמחה נצחית עד שלא נהיה לחלוטין בשלום ובאהבה. במילים אחרות, עד שאנחנו לגמרי שלמים עם אלוהים, מעשיו והחלטותיו; עד שאנחנו באהבה ובשלום עם עצמנו, עם אחינו הנוצרים, ועם כל מה שהאל אוהב. כזו היא האהבה.

 

[המאמר הזה התפרסם לפני כארבע שנים באתר מעריב, אבל בטעות שלחתי אז למערכת גרסה מוקדמת ולא מלאה שלו. זו הגרסה שהיתה צריכה להתפרסם.

ואפרופו תפיסת ישו כנקבה, בטור שלי שפורסם באתר מעריב ביום שני כתבתי על הרוזן זינזנדורף מדרזדן שפיתח טנטרה נוצרית במאה ה-18, וראה את פצעיו של ישו כאבי מין נקביים אליהם יש לחדור תודעתית כדי להתאחד עם האל. ולבד מזה כתבתי גם התגברות רוחניות הניו-אייג' בארה"ב על חשבון הנצרות,  על כך שזו תוצאה מתבקשת של ההיגיון הפנימי הנוצרי מקדמת דנא, ושהיא הפוכה להגיון היהודי בשורשו, ולכן ניו-אייג' שרוצה להישאר איכשהו יהודי יהיה חייב להתעצב בצורה שונה.]

הבשורה על פי מריה מגדלנה

איקונה יוונית-אורתודוקסית של מריה מגדלנה

המהומה שעורר לא מזמן הספר "צופן דה-וינצ'י", בו קבע דן בראון שהכנסייה מסתירה את דבר היותה של מריה מגדלנה אהובתו של ישו, היא ביטוי נאה ליחס המאוד אמביוולנטי שזוכות לו דתות הגנוזיס בימינו. הכנסייה התפלצה למשמע דברי הכפירה, החוקרים מחו על חוסר הדיוק ההיסטורי, אבל ההמונים בלעו בשקיקה את הסיפור על הסוד הגדול שהנצרות מנסה כבר אלפיים שנה לדכא: הסוד שיש דרך אחרת לגמרי לפרש את חייו ותורתו של ישו, ושהיו לא מעטים שאכן עשו כן. כי הנה, למרות שבמשך אלפיים שנה נרדפו ונטבחו, הושתקו והושכחו, שוב עולה מעל פני השטח המפלצת הגנוסטית מרובת-הראשים.

הגנוזיס היא אחת התופעות המעניינות ביותר בשדה מחקר הדתות. מדובר בערב-רב של קבוצות וכתות דתיות-רוחניות-מיסטיות, שפרחו ושגשגו במאות הראשונות לספירה סביב אזור ארץ ישראל. אחרי שהאימפריה הרומית התנצרה, במאה הרביעית, דאגו הנוצרים להכחיד את הגנוסטים, למרות ששרידים של הז'אנר המיוחד הזה של דתיוּת הגיעו אפילו עד ימי הביניים ככתות חיות.

כיום, כאמור, שוב יש להם תומכים ומליצי-יושר, והכתרים שקושרים לראשם הם רבים: יש הרואים בגנוסטים את הנצרות אמיתית, ה"רוחנית", לפני שהכנסייה השתלטה על הכל ועיוותה את המסר האותנטי של ישו; יש הרואים בהם גרסה ליברלית, דמוקרטית ואפילו פמיניסטית של הנצרות; ויש המוצאים בהם את רוח המרד והמהפכנות שאחרי מות הקומוניזם נראה שנעלמה מעולמנו.

כרגיל בדברים האלה, האמת נמצאת במרחק לא קטן מהאמונה העממית. שכן אמנם אמת שהגנוסטים היו ברובם אנשים מאוד מקוריים, אליטיסטים ויצירתיים, שביניהם ניתן גם למצוא עמדות של פלורליזם ופרוטו-פמיניזם, כמו גם הדוניזם וליברטניות. אבל אין להתעלם מזה שהדגש הכללי בטקסטים הגנוסטים הוא פסימיסטי מאוד: רובם ככולם רואים בעולם מקום רע, בחיים האלה קללה, ובישו הם מוצאים בעיקר את כרטיס הטיסה החוצה מכאן.

כי למרות שקבוצות גנוסטיות היו רבות ושונות, ניתן לאפיין את אמונותיהן בכמה קוים כללים: ראשית, דואליזם חריף, כאשר בצד אחד (אלוהים, הרוח, בני האור) נמצא כל הטוב, ובצד השני (העולם, הגוף, בני החושך) נמצא כל הרע; שנית, כדי להגיע אל הטוב ולזנוח את הרע יש צורך בידע סודי (והוא ה"גנוזיס" – ידע ביוונית – שנתן להם את שמם); שלישית, לא כולם מסוגלים להפנים ידע זה, אלא רק עלית מצומצמת של נבחרים, ועל כן אין לגלותו ברבים; ורביעית, על אותם נבחרים, על כן, אותם "בני אור", לפרוש מהעולם ולהתבודד, אם לא ממש להתנזר מהכל.

קל לראות איך פשוט בלתי אפשרי לבנות מהעקרונות הללו דת עולמית. אלה עקרונות של כת, ולא של ארגון חברתי כללי בעל מחויבות לעולם ולכל מה (ומי) שבו. לגנוסטיקה, על כן, גם ללא הדיכוי הכנסייתי, לא היה מעולם סיכוי להפוך לנחלת הכלל – טוב, הרי היא ממילא בפירוש לא רצתה בכך. אבל אין זה אומר שמדי פעם הם לא עלו על משהו חיובי, הגנוסטים האלה, ובין רעיונותיהם החביבים יותר ניתן למצוא את אותו יחס מועדף שניתן למריה מגדלנה, הלא היא מרים הזונה מהעיירה מגדל שבגליל, שישו אסף אליו וטיפח.

"האם הוא אכן דיבר עם אישה ללא ידיעתנו?"

מריה מגדלנה, ציור של Carlo Crivelli מ- 1487. בידה היא אוחזת בפח שמן, שבו סכה את רגליו של ישו. עוד פרטים על הציור ראו בלינק מהתמונה

כאשר כתב דן בראון על מערכת היחסים המיוחדת בין ישו למריה מגדלנה הוא אכן הסתמך על מקורות קדומים. ב- 1945, בין המסמכים הנדירים שנמצאו בספרייה הגנוסטית בנאג' חמאדי, התגלה גם טקסט, כנראה מהמאה השנייה לספירה, העונה לשם "הבשורה על פי מריה", ובו מובאים לפני הקורא יחסיהם המיוחדים של הגואל ושל תלמידתו-חביבתו. אמנם לא מדובר כאן על זיווג בין השניים, אבל מריה היא בהחלט יקירתו של ישו, ולה, ורק לה, הוא מגלה את סודו, את הידע הגואל שדרוש על מנת לאפשר לנשמה להיחלץ מהעולם ולחזור לאלוהים. מריה מגדלנה, אם כן, מוצגת בטקסט כבכירת השליחים של ישו, והיא אשר מלמדת אותם את תורתו האמיתית.

הטקסט מחולק לשניים: בחלקו הראשון ישו מדבר עם השליחים, ומסביר להם שהחטא אינו עניין אתי או מוסרי בעיקרו, אלא קוסמולוגי: הוא נובע מהעירוב של הרוח בחומר. בסוף, הוא מרגיע, כל דבר יחזור למקורו. אבל איך? הוא לא מגלה, עוזב, ומשאיר את השליחים נבוכים ועצובים. הם פונים למריה, ומבקשים ממנה לספר להם את תורתו הסודית של ישו – את הדרך לגאול את הנשמה מהגוף.

מריה מסבירה שעל הנשמה לעבור דרך ארבע כוחות, שכנראה מקבילים לארבע היסודות של החומר. הנשמה העליונה מצליחה לעבור אותם בעזרת הידע הסודי שיש לה, ומגיעה למנוחה נצחית. היא ממשיכה וחושפת את הסוד, שייחשף מיד גם לעיניכם, אבל אחרי שהיא מלמדת אותם את תורתו "האמיתית" של ישו, עולות בהם שאלות ומחלוקות, כפי שתראו (תרגמתי מתוך התרגום לאנגלית של G. MacRae & R. M. Wilson):

פטרוס אמר למריה: "אחות, אנחנו יודעים שהגואל אהב אותך יותר מכל הנשים. אמרי לנו את מילותיו של הגואל כפי שאת זוכרת אותן – שאת יודעת אותן, אבל אנחנו לא, שכן לא שמענו אותן." מריה ענתה ואמרה: "מה שנסתר מכם אגלה לכם", והיא החלה לומר להם מילים אלה: "אני", היא אמרה, "אני ראיתי את האדון בהתגלות ואמרתי לו: 'אדון, ראיתי אותך היום בהתגלות.' הוא ענה ואמר לי: 'ברוכה תהיי, שלא נפחדת מהמראה שלי. שכן היכן שהנפש נמצאת, שם האוצר.'

[… מריה מסבירה שבמעבר דרך ארבע הכוחות מצפים לנשמה שבעה נסיונות או "צורות"] "הצורה הראשונה היא חשכה, השנייה היא תשוקה, השלישית היא בורות, הרביעית היא ההתרגשות מהמוות, החמישית היא ממלכת הבשר, השישית היא החוכמה הטיפשית של הבשר, השביעית היא החוכמה הזועמת. אלה שבעת כוחות הזעם. הם שואלים את הנשמה: 'מאיפה הגעת, משמידת האדם, או להיכן את הולכת, כובשת החלל?' הנשמה ענתה ואמרה: 'מה שכבל אותי הושמד, ועל מה שמקיף אותי התגברתי, והתשוקה שלי הגיע לקיצה, והבורות מתה. בעולם השתחררתי מהעולם, ובסוג השתחררתי מסוג שמימי, ומהפגם של האבדון שהוא זמני. מכאן ואילך אני אשהה בשארית הזמן, העונה, העידן, בשתיקה'"

כשמריה אמרה זאת, היא השתתקה, שכן עד לנקודה זאת דיבר איתה הגואל. אבל אנדריאס ענה ואמר לאחים: "אמרו מה שתאמרו על מה שהיא אמרה. אני לפחות לא מאמין שהגואל אמר דברים אלה. שכן לבטח תורה זו מכילה רעיונות משונים ביותר." פטרוס ענה ודיבר דברים דומים לאלה. הוא שאל אותם על הגואל: "האם הוא אכן דיבר עם אישה ללא ידיעתנו ובסודיות? האם עלינו כולנו כעת להקשיב לה? האם הוא העדיף אותה על פנינו?"

אז מריה פרצה בבכי ואמרה לפטרוס: "אחי פטרוס, מה אתה חושב? האם אתה חושב שחשבתי על כך בעצמי, בלבי, או שאני משקרת אודות הגואל?" לוי ענה ואמר לפטרוס: "פטרוס, תמיד היית חמום-מוח. כעת אני רואה שאתה מתנגד לאישה כמו היריבים. אבל אם הגואל בחר בה, מי אתה שתדחה אותה? הגואל מכיר אותה טוב מאוד. לכן הוא אהב אותה יותר מאשר אותנו. אכן, נתבייש לנו ונלבש את האדם המושלם ונזכה בו בשבילנו כפי שהוא ציווה עלינו, ונבשר את הבשורה, בלי שנטיל כל כלל או חוק מעבר למה שהגואל ציווה. […] הם החלו ללכת ולבשר ולהטיף.

המעבר ממיתוס למיסטיקה

גם בברית החדשה מריה מגדלנה זוכה לכבוד ייחודי: היא הראשונה שרואה את ישו אחרי תחייתו. הנה תמונה של Titian (המאה ה- 16) בו מצויירת הסצנה המפורסמת: מריה מתרגשת ומנסה לגעת בישו המוּחייה, אבל הוא חומק ממנה ומצווה עליה לא לגעת בו: "NOLI ME TANGERE".

מריה מציגה כאן תיאולוגיה מיסטית בה על הנשמה להתגבר על מני פחדים ותשוקות בדרך אל הגאולה. על הנשמה להיפטר מהאחיזה של הבשר (או האחיזה בבשר), מבורות, מכעס, ומיחס רגשני למוות. אבל כל זה אינו מוצג כתהליך פסיכולוגי שהיא אמורה לעבור (כפי שאנחנו יכולים למצוא למשל בבודהיזם), אלא כהתעלות מטאפיזית של הנשמה דרך עולמות עליונים. מדובר כאן, אם כן, בשילוב של ראייה מיתולוגית עם תפיסה פסיכולוגית של התעלות רוחנית. אכן, האנס יונס, מראשוני וגדולי חוקרי הגנוזיס, תיאר את הגנוזיס כמעבר מהמיתוס למיסטיקה.

וכפי שאנחנו רואים בסוף הטקסט, פטרוס לא מקבל את דברי מריה, ובאופן כללי קשה לו עם כך שאשה היא זו שמלמדת את סודות הבריאה. פטרוס (בעקבות אנדריאס) אינו מוכן לקבל "רעיונות משונים" כאלה, ואולי גם האופי המיסטי מאוד של הדברים מפריע לו. לא בכדי נבחר דווקא פטרוס על ידי הכותבים הגנוסטיקאים של הטקסט לתפקיד התלמיד הסורר: הוא מסמל בטקסט את הכנסייה הנוצרית הסטנדרטית, הממסדית – כפי שהוא אכן מסמל אותה גם עבור הנוצרים: פטרוס היה, ניתן לומר, האפיפיור הראשון.

למרות שבנצרות המוקדמת נשים זכו לא פעם לתפקידים חשובים, עם המיסוד של הדת רגליהן הודרו מכל מוקדי הכוח. מדברי לוי (בטקסט) ניתן ללמוד ש"היריבים", שניתן להניח שהיו כמה מהזרמים הנוצריים האחרים (וגם, למרבה הצער, היהודים שבסביבה), אכן לא חשבו שניתן ללמוד חוכמה מפי נשים, ואילו חברי הקבוצה הגנוסטית הזאת מציגים גישה הפוכה לחלוטין: לא רק שאשה יכולה ללמד את הגנוזיס, אלא שמסתבר שישו בחר דווקא בה כדי ללמד את תורתו העמוקה ביותר.

נספחים: חלק מ"הבשורה על פי מריה" באנגלית; מאמר של קרן קינג, חוקרת חשובה בתחום (אם כי אולי קצת מוטה מבחינה פמיניסטית), על נשים בנצרות הצעירה.

[עלה באנרגי']

אז גמרנו עם הלימבו

1. מסתבר שהכנסייה מסוגלת להשתנות: אחרי יותר מ- 1500 שנה של אמונה בלימבו, הכנסייה הקתולית עושה קולות של סתאאאאאם: במסמך שציפו לו זמן רב מודיעה "הועדה הבינלאומית לתיאולוגיה" שלכנסייה בעצם אין דוגמה פורמלית בנושא הלימבו, ולכן אפשר לוותר על האינסטאנציה המטאפיזית הזו.

ישו מבקר בלימבו. תמונה של Friedrich Pacher, סביב 1460.

הלימבו נועד מראשיתו לענות על צורך שהתעורר עם קבלת הדוגמה בדבר החטא הקדמון: כידוע, על פי הכנסייה הקתולית כולנו נולדים בחטא משום שאדם וחווה לא צייתו לצוויו של אלוהים ואכלו מעץ הדעת (כן, עונש קולקטיבי. לא פייר? איפה הייתם כשנברא היקום?). עד הופעתו של ישו בעולם לא היתה בעצם אפשרות לגאול את עצמנו מהחטא הזה, ורק עם צליבתו של בן האלוהים, קימתו לתחייה וקבלתנו אנו את האמונה בכל זה אנחנו נחלצים מהברוך. בראשיתן היו הכתות הנוצריות מטבילות כל מצטרף חדש לשורותיהן וכך מכניסות אותו אל תוך קהילת הנגאלים, וכשהדת התמסדה הורידו יותר ויותר את גיל ההטבלה (נדמה לי שתחילה זה היה בבר מצווה) כי פחדו שצעירים ימותו ללא כניסה תחת כנפי הכנסייה וכך לא יהנו מהמחילה מהחטא. לכן כיום מטבילה הכנסייה תינוקות בני יומם.

שתי בעיות התעוררו כתוצאה מהאמונה הזאת: ראשית, מה עם כל האנשים הצדיקים שחיו לפני שישו הגיע? מה עם אברהם אבינו, משה רבנו, ואריסטו (הפילוסוף החביב על הכנסייה)? האם הולכים לגיהנום רק כי הם חיו לפני שישו מצא לנכון להתגשם בגוף על פני האדמה, להיצלב ולקום לתחייה? שנית, מה עם תינוקות שמתים ללא הטבלה (למשל, תינוקות של יהודים)? הרי הם רק תינוקות! האם מגיע להם גיהנום רק על סמך החטא הקדמון, אפילו אם לא הספיקו עוד לחטוא חטא כלשהו משל עצמם (זיכרו שאין גלגול נשמות בנצרות)?

כדי לפתור את שתי הבעיות האלו המציאו אבות הכנסייה, בראשם אוגוסטינוס, את הלימבו. הלימבו הוא מקום ניטרלי כזה, לא גן עדן ולא גיהנום, אליו הולכים נשמות מי שחי חיים למופת או שלא הספיק לחיות כמעט כלל, ומאידך לא הפך לחבר רשמי בכנסייה. ולשם הלכו הנשמות האלו ב- 1500 שנה האחרונות.

כנראה שהבעיה שהתעוררה עם כל העניין (חוץ מזה שבעיניים מודרניות זה נראה קצת מופרך) היא שבמקומות רבים בהם הכנסייה עדיין מנסה לעשות נפשות (בעיקר אפריקה), קשה לומר למשפחות שמצטרפות שהתינוקות שהם לא הספיקו להטביל ומתו, לא זכו להגיע לגן עדן. מזל שיש עכשיו אפיפיור שהוא בעצמו מומחה לתיאולוגיה, והחליט להזיז עניינים.

עם זאת, הכנסייה מדגישה שזה שאין לימבו לא אומר בהכרח שהתינוקות (או משה רבנו וכו') נמצאים בגן עדן, רק ש"ישנם יסודות תיאולוגיים וליטורגיים רציניים לתקווה שתינוקות שלא עברו הטבלה ומתו, ינצלו ויהנו מזיו השכינה."

מה שבעצם מדהים בכל הסיפור הזה הוא המשמעות התיאולוגית שלו, כי זה בעצם מטיל איזשהו צל של ספק על כל הטענה הנוצרית שמי שלא בכנסייה נידון לגיהנום – נוצר כאן סדק ראשון באופי האבסולוטיסטי, הדרקוני, השובניסטי שקיים בנצרות משום הטענה שרק דרך ישו אפשר להגאל. וזה לא רע.

התפתחות (חלק מ)הרעיון המשיחי

2. ואפרופו ישו, מאמר מעניין מאוד של פרופ' ישראל קנוהל (שיש לי את העונג הרב ללמוד מפיו בימים אלו) התפרסם אתמול ב"תרבות וספרות" ושופך אור על האמונה הנוצרית בדבר מותו וקימתו לתחייה של המשיח. מסתבר שעל פי טקסט שנמצא האמונה במשיח שמת וקם לתחייה היתה קיימת ביהדות בשלהי המאה הראשונה לפנה"ס, עוד לפני הדוגמא החיה שנתן ישו. אותו רעיון הוא גם הבסיס לאמונה היהודית במשיח בן יוסף.

בקצרה, האמונה במשיח בן יוסף אומרת שלפני שיבוא משיח בן דוד ויגמור עניין, תהיה מלחמה ענקית ("גוג ומגוג") שבה ימות משיח אחר, בן יוסף. הוא ינהיג את כוחות האור (זה אנחנו, כן?) ועל סף הניצחון יהרג. אחריו יבוא בן דוד וימלוך על ממלכת ישראל הגדולה לנצח נצחי נצחים. הרעיון הזה נזכר לראשונה בתלמוד (ראו לינק למאמר, שם קנוהל מדבר על זה), ואחרי זה זכה לפיתוחים נרחבים בקבלה לזרמיה.

אם זה נכון, הרי שהכת הנוצרית הקטנה אימצה את הרעיון הזה כדי להתמודד עם המשבר שפקד אותה במות עליה נביאה, ואולי – אם נעז להעלות על דעתנו (נעז, נעז!) – ישו תיכנן את מותו מראש, כדי שיהיה תואם לאותו רעיון של משיח הרוג (הוא אהב לעשות דברים שתאמו לנבואות קדומות).

אם כך, מסתבר שמאותו עץ גינאולוגי צמחו (באופן אבולוציוני-מימטי – ראו תרשים מפואר שהכנתי בעצמי) שני רעיונות על תפקידו ותפקודו של המשיח: הראשון, הנוצרי, על מותו ותחייתו, והשני, התלמודי-תָנָאי (שאולי כבר הכיר את זה הנוצרי) על משיח מוקדם, משיח פג, שמת בקרב ומוחלף על ידי המשיח האולטימטיבי.

3. ואפרופו אבולוציה ומימטיקה, הרי הרצאה של ריצ'רד דוקינס, אולי האנטיתאיסט הכי פנאט, אבל אולי גם הכי חכם, בעולם. כאן הוא מדבר על ספרו האחרון The God Delusion, שכבר חודשים בראש טבלת רבי המכר בארה"ב. עד שראיתי את הסרט הזה (האמת, רק את עשר הדקות הראשונות בינתיים) לא ממש חיבבתי את האיש. אבל שורו הביטו וראו: מדובר בגבר מרשים. ולא פחות חשוב: הוא יודע לכתוב, לעזאזל. אני ממליץ לשמוע אותו קורא מספרו את השורות הבאות (לכו לסביבות 8:30 דקות – אם הטלוויזיה לא עובדת הנה הלינק):

The God of the Old Testament is arguably the most unpleasant character in all fiction: jealous and proud of it; a petty, unjust, unforgiving control freak; a vindictive, bloodthirsty ethnic cleanser; a misogynistic, homophobic, racist, infanticidal, genocidal, filicidal, pestilential, megalomaniacal, sadomasochistic, capriciously malevolent bully.

אוי, יש משהו בדבריו, לא? הוא באמת לא הכי נחמד בעולם, ה' צבאות…

אבל חשוב לי להבהיר משהו: ייתכן שנוצר איזה רושם שאני בז לדת האורתודוקסית או המסורתית. זה לא המצב. יש לי הרבה כבוד והערכה לדת הממוסדת, וביתר תוקף ליהדות. לכונן מערכת דתית-חברתית זה לא עניין פשוט (בלשון המעטה), והוא מלווה תמיד בהרבה שגיאות ובעיקר בהרבה פשרות. יחד עם זאת אני חושב שיש ביהדות מוסדות ורעיונות מאוד מאוד עמוקים וחכמים. כמובן, יש גם הרבה מאוד מאוד מה לשפר ולשנות, ויש הרבה מקום לביקורת, וכמובן גם לצחוק.

הטאו של הכסף

קל יותר לגמל לעבור בנקב המחט מאשר לעשיר לבוא אל מלכות האלוהים – ישו
העניים מבחינה חומרית לעולם לא יוכלו להיות רוחניים – אושו

בין ישו לאושו עברו להן אלפים שנה וקשה שלא להתפעם מהחגיגיות שמלווה את הרוחניות הכלכלית (או שמא כלכלת הרוח) בימינו. מכל כיוון ועבר אנחנו מוזמנים לסדנאות שילמדו אותנו איך "לינוק שפע" מהיקום, איך "להיפתח לאינסוף אפשרויות", איך לעזור למחשבותינו "להתגשם בחומר", איך להפוך את המימד האסטראלי לכלי לשירותו של זה הפיננסי. הטאו של הכסף.

הקשר ההדוק בין הדת והכלכלה לא התחיל בתקופתנו, פשוט מפני שהדת והכלכלה לא היו מעולם בלתי קשורות. ולא יעזור גם אם נוותר על הדת הממוסדת ונקרא לזה רוחניות: המימד הכספי קיים תמיד ברקע, כפי שתמיד קיים המימד המיני או האסתטי – רוח הקודש קשורה לחיים בכל חדריהם, ואין תחום שנסתר ממנה. השאלה אם כך היא לא אם קיים או לא קיים קשר, אלא מהו אופיו של הקשר שקיים ואיך מסודרים יחסי הגומלין בין התחומים.

אושו, מהמורים הרוחניים המפורסמים ביותר במאה העשרים, לא הסתיר את חיבתו לקפיטליזם. הוא החזיק ב- 93 מכוניות רולס-רויס ובספר שנקרא "היזהרו מהסוציליזם!" טען בלהט ש"אנשים אינם שווים ובעולם הוגן צריך לתת להם הזדמנות להיות לא-שווים. הקפיטליזם צמח מתוך החופש. הוא תופעה טבעית". אבל הוא לפחות גם לימד תורה רוחנית. ממשיכיו עוסקים בביזנס נטו: למשל דיפאק צ'ופרה, מחבר רבי מכר כדוגמת "שבעת החוקים הרוחניים להצלחה", ו"יצירת שפע: תודעת עושר בשדה כל האפשרויות", או רובין שארמה, מחבר "הנזיר שמכר את הפרארי שלו" (ודוק: מכר, לא נתן או תרם!) המעביר קורסי ניהול והתייעלות כלכלית, מנקודת מבט רוחנית כמובן, ברחבי העולם.

מדריכי רוחניות=עושר כאלו צצים כפטריות על כף רגל מזוהמת, ונמכרים בצורה היסטרית. מכשפות נותנות לנו עצות עסקיות (ופוליטיות), עסקים ממנים סדנאות רוחניות לעובדיהם ומועדוני יוגה אקסקלוסיבים נפתחים לעשירון העליון. וכמובן, הניו אייג' לא רק עוזר לנו להתעשר, אלא גם לכוהניו: אנחנו קונים תכשיטים אנרגטיים, קמעות, תמונות קדושים, יעוץ פנג-שואי, תקשור עם העולמות העליונים – אין ברירה: משיח לא בא, וכדי להביאו הרוחניק הקטן נאלץ לשלם בגדול. הכל בתקווה שהעלייה בדרגת הרוחניות תביא בתורה עוד ברכה כלכלית.

אושו ואחד הרולסים - חמורו של משיח מעולם לא נראה טוב יותר

המשותף לכמעט כל האמצעים הללו הוא שכדי להתעשר הם אינם קוראים לאדם ממש לצאת ולעבוד. דווקא הפניה פנימה, אל תוך תוכנו, תממש את עצמה בשורה התחתונה של חשבון הבנק שלנו. תתחבר לאלוהים והכסף בדרך. האל ככספומט, הדרך הרוחנית ככרטיס אשראי והקורס שבדרך כקוד הסודי שיפתח לנו את קרן השפע. פעם היו אומרים שדבר שכזה משמעותו לעשות את התורה קרדום לחפור בו, אבל היום לא רק שהגישה הזו לגיטימית, אלא פשוט מובנת מאליה – מה, ברור שאם אני קרוב לאלוהים זה אמור לעזור לי מבחינה כלכלית, לא?

אשרי הענווים, עאלק

אז זהו, שזה ממש לא ברור. פעם זה היה אפילו לגמרי הפוך. דרך ארוכה עשה המחפש הרוחני מאז שהנביאים זעמו על שחיתות העשירים, מאז שישו הכריז "אשרי הענווים כי המה יירשו ארץ" ומאז שבמזרח היו השואפים אל האמת מוותרים על כל רכוש לבד מקערת נדבות. במאמר אחר ("הדת החדשה") ניסיתי להראות שהקשר הרוחני אל הכסף עבר טרנספורמציה משמעותית עם המהפכה הפרוטסטנטית במאה השש-עשרה. אז, באירופה, נולדה "רוח הקפיטליזם" ואיתה הרעיון על פיו קירבתו של אדם אל האל קשורה קשר הדוק לכמות המזומנים שבכיסו, ואילו מי שעני משמע שפשוט קולל על ידי האלוהים.

וכדאי לנו להבין את הגורמים של המנטאליות המאוד מיוחדת הזו, שכן בסופו של דבר היא הגורמת לנו, גם כיום, להרגיש חוסר נוחות מצפוני כאשר אנו מובטלים. עמוקה וראשונית יותר מכל מצוקה כלכלית שמביאה איתה אבטלה היא המצוקה המצפונית, ההרגשה שאיננו "ממלאים את חובותינו" או ש"קשה לנו לכבד את עצמנו" באין לנו יכולת לכלכל את עצמנו. צידו השני של המטבע, כמובן, נמצא בהרגשת הביטחון והגאווה שבפרנסת הבית. במידה זו כולנו שקועים בתרבות בה האתוס הפרוטסטנטי זכה לניצחון מזהיר.

אז יופי לקלווין, אבל מה איתי?

במאה השש-עשרה, בעוד מרטין לותר חוגג את ניצחון הרפורמציה הפרוטסטנטית שלו בגרמניה, ז'אן קלווין, תלמידו הצרפתי שהשתלט על ז'נבה, גיבש גירסה קצת שונה של נצרות: פרוטסטנטיות דור ב', קשוחה וקרה הרבה יותר. קלווין חזר והדגיש את חוסר האפשרות של רצון חופשי אמיתי אחרי החטא הקדמון והנפילה מגן עדן, ופיתח את הדוֹגמה בדבר "הפרדיסטינציה הכפולה", כלומר הכורח הבלתי ניתן לשינוי שבו כל אדם נידון, מראש ולתמיד, או לגן עדן או לגיהנום. משום שהכל צפוי, הרשות בשום פנים אינה נתונה, ואין כל דרך להשפיע על גזר הדין. כלומר יכול אדם להיות נוצרי מאמין, אף להשתייך לכנסייה האמיתית (כלומר לזו של קלווין כמובן) ואפילו להיות אדם טוב וישר, אך כל אלו, לא רק שאינם מבטיחים את גאולתו, הם אפילו לא משפיעים כהוא זה על קביעתו של האל באשר לגורלו האישי. גורל זה נקבע מראש והוא אינו ידוע.

ברור שהמצב הזה הוא בלתי נסבל. קלווין עצמו ודאי הרגיש שמקומו בעדן מובטח, אך מה עם כל האחרים? היתכן שאנשים יחיו חיים שלמים, קשים, מבלי לזכות אף ברווחה המינימלית שמציעה כל דת ראויה לשמה, הידיעה כי "בסוף יהיה טוב"? תיאולוגיה מחניקה כזו יכולה היתה להביא לכך שעל הציבור הקלוויניסטי הנאמן היה נופל הלך-רוח פטליסטי, בו כל רעיון לפעולה נזנח מראש לטובת רביצה משותפת בסחי – אבל דבר כזה לא התרחש. במקומו נולדה בקרבו של ציבור זה רוח הקפיטליזם.

כאמור, הקלוויניסט שרצה להיות בטוח בגאולתו לא יכול היה להסתמך על שיוכו הדתי, לא על אדיקותו ובוודאי לא על הרגשתו (קלווין התייחס בחשדנות לרגש, וראה ברגשות ישויות מיותרות, אם לא מזיקות ממש – משהו מזה כנראה נשאר בשוויץ עד היום). הוא היה צריך הוכחות אובייקטיביות שהוא צועד בכיוון הנכון. במחקרו המפורסם "האתוס הפרוטסטנטי ורוח הקפיטליזם" מסביר הסוציולוג והכלכלן מקס ובר שהוכחות כאלה קיבל הקלוויניסט מעצם ההצלחה של הפעילות בה עסק, שכן היא לדעתו הצביעה על שביעות רצונו של האל ממעשיו. כלומר בעוד שדבר לא יכול להוות סיבה לגאולתך, או לגרום לאל לבחור בך, הרי שהתקדמות ושגשוג בעיסוקך ובחייך יכולה להוות ראייה לכך, בדיעבד, שהאל אכן בחר בך. ההצלחה אם כן היא אמצעי לא לזכייה בגאולה, אלא להסרת הפחד מאבדון.

חובה להיות עשירים

בפועל, טוען ובר, משמעות הדבר היא שאלוהים עוזר למי שעוזר לעצמו, והקלוויניסט נקרא ליצור בעצמו את ההכרה כי הוא נגאל, זאת על ידי פעלתנות נמרצת בעולם, ובראש ובראשונה – בעסקים. אלא שבעוד הקתולי, או היהודי, יכול לחטוא ולשוב, כלומר לבקש סליחה ולכפר על מעלליו, נדרש הקלוויניסט לחיים שלמים של מודעות ושליטה, חיים של משטור-עצמי ופיקוח בלתי פוסק על כל פעולה ופעולה, שכן כל כישלון ישליך רטרואקטיבית על כל חייו ומשמעותו תהיה שהאל מלכתחילה מעולם לא בחר בו!

התוצאה היתה חיים שהוקדשו, מתוך תכנון מוקדם, לצבירה של כסף ורכוש, בשילוב עם הימנעות חמורה מכל התרת רסן, הנאה ספונטנית או בזבוז. אבל חשוב מזה, כאן למעשה נולד הזיהוי המושלם בין עושר לאושר, בין כלכלה לגאולה: אני עשיר, משמע אלוהים אוהב אותי. אחרי אלף חמש מאות שנה של ביסוס האתוס הנוצרי של עוני וענווה (גם אם לא בפועל, כאידיאל הוא היה קיים), לפתע להיות עשיר הפך לא רק ללגיטימי, אלא לתו-התקן האלוהי לאיכותה של נשמתך. עשירי שוויץ ואחריהם שועי אירופה כולה נשמו לרווחה: לא רק מותר, חובה להיות עשירים.

יש לך מצפון שקט למכירה?

איך קרה שהרעיון הזה זכה לפופולריות כל כך גדולה? בספרו "הסוציולוגיה של הדת" מסביר ובר דבר חשוב ביותר: כאשר אדם מאושר משווה עצמו לאדם שאינו מאושר, הוא אינו מסתפק בעובדת היותו מאושר יותר. הוא זקוק למשהו נוסף: הוא כמהה לזכות להיות מאושר, כלומר להכרה שהוא זכה בגורלו הטוב בדין, שמותר לו להיות עשיר בעוד שחברו מלוכלך ורעב. כסף יכול לקנות הרבה דברים, אבל מצפון שקט הוא לא אחד מהם. בדיוק בגלל זה "מה שהמעמדות העליונים דורשים מדת", טוען ובר, "אם בכלל, הוא האישור הפסיכולוגי של הלגיטימציה".

הקלוויניזם נתן להם בדיוק את זה: את הלגיטימציה להיות עשירים בטירוף, את האישור לצבור יותר כסף משהם אי פעם יוכלו לבזבז. מיותר לציין שתורות ניו-אייג'יות כקארמה וגלגול נשמות מספקות בדיוק את אותה לגיטימציה נדרשת לעושר: זה בסדר גמור שיש לי כל כך הרבה כסף, וזה בסדר גמור שמאות אלפים חיים מתחת לקו העוני – זה הרי הקארמה שלנו. אין מה לעשות, הכל מכּתובּ. אום שאנטי-באנטי.

שאני אשפשף?

וכך הגענו עד הלום. בשני שינויים קטנים: כיום מובן לנו מאליו שעושר הוא סימן להצלחה, גם רוחנית, אבל אנחנו דואגים גם לרתום את הסוס הרוחני למחרשת הכסף כדי שגם הוא יעזור בפרנסה. התחומים כבר מעורבבים לחלוטין: בעוד לקלוויניסטים בכל זאת היתה הקרבה אל האלוהים הדבר החשוב ביותר והעושר רק אמצעי, אצלנו לפעמים האל הוא רק אמצעי למטרה העליונה באמת: כסף.
ועוד הבדל: כיום כאמור, אנחנו אפילו לא ממש רוצים לצאת ולעבוד. כיום אנחנו רוצים לפנות פנימה, לנבור בתוכ-תוכנו, ולהפיק ממכרות הרוח שבמעמקי לבנו את העושר הנכסף. כיום אנחנו מבקשים מישויות רוחניות שיסדרו את העולם בשביל עושרנו הפרטי, מבקשים, על ידי התחברות לנשמתנו, מאלוהים לזרוק עלינו מזומנים.

המערב הצליח, אם כן, להיחלץ מהאתוס הפרוטסטנטי, בו אדם בכל זאת עובד בפרך כדי לאסוף עושר וזאת כדי לדעת לבטח שהוא בין הנגאלים, ולזכות לעידן בו הוא קודם כל גואל את עצמו ואז, אחרי שהצליח, כל שנותר לו לעשות בעצם הוא לגרום לאלוהים לעבוד למענו.

המאמר באנרג'י

נספח:
בשנות השמונים הפכה הרוחניות למותג, והדת למוצר צריכה. "כמה קארמה לארוז לך" – מאמר בו כתבתי על התהליך בו הפכה הרוח למשרתת הכנועה של כוחות השוק.