ישעיהו בן אהרון מצטרף למועדון המאוד לא אקסקלוסיבי של מורים רוחניים סורחים. פרשת מעידותיו מעידה על חשיבותה של מסורת רוחנית

טור שהתפרסם בגליון אדם עולם שיצא זה עתה (11, מאי-יוני 2010), ואחריו דברי הסבר

לפעמים שר ההיסטוריה מתזמן היטב את צעדיו. לאחרונה נודע כי שלוש דמויות בולטות בציבוריות הישראלית השתמשו בכוחן או במעמדן כדי לנצל, איש איש בתחומו ובמעגלו החברתי, את צאן מרעיתם / תלמידיהם / מעריציהם. שלושה אלה – יצחק לאור, מוטי אלון וישעיהו בן-אהרון – שנגדם הוגשו באחרונה תלונות על ניצול מיני, מצטרפים (אם אכן עשו את המיוחס להם) לרשימה ארוכה מאוד של אישים מוכשרים ונערצים שלכאורה ניצלו את מעמדם כדי לבגוד בעקרונותיהם. למעשה, העת האחרונה הייתה פורייה אף עוד יותר בתחום נעיצת הסיכה בבלונים רוחניים: מעבר לימים התגלה שסוואמי ניטיאננדה, אחד הכוכבים הצעירים בסצנה הרוחנית שבהודו, לא ממש שומר על נדר הסאניאס (לחיי פרישות – הוא צולם במיטה עם כוכבת בוליוודית). ומנגד, בארצות-הברית יצא ספר ובו אסופה של מאמרים לא סימפטיים על אנדרו כהן, אחד המורים הרוחניים הידועים בעולם כיום.

ארחיב מעט על סיפורו של כהן, כי הוא שופך אור דווקא על המקרים הקרובים אלינו, ולכן רלוונטי לנו יותר. דיווחים על רודנותו של כהן אינם חדשים, ולמעשה אף אמו, שהייתה תלמידתו תקופה מסוימת, כתבה ספר ובו גינתה את הנהגתו. ואולם הספר החדש, "American Guru" שמו, מקבץ עדויות שונות מגוף ראשון על מסכת השפלות והתעללויות שמעביר כהן את חסידיו, ומצייר את הגורו המשופם כאגומניאק תאב כוח ומתנות יקרות. כהן היה סוחט תרומות עתק מתלמידיו, שולח אותם למשימות סתמיות כדי "לשבור להם את האגו", מעניש אותם על כל חריגה מכלליו, מורה להם לסטור זה לזה וממציא עוד כהנה וכהנה תכסיסים כדי לקדמם בדרך הרוחנית. מעולם לא היה מודה בטעות, ומצד שני תמיד היה לוקח קרדיט על כל התפתחות חיובית בקהילתו. בכל מצב היה דואג בעיקר לשמו הטוב. אף על פי שחסידיו של כהן רבים, הם גם מתחלפים בקצב מהיר, ו-123 מבין 130 תלמידיו המקוריים עזבו אותו במהלך השנים.

מה שאמור לעניין אותנו בסיפור הזה הוא תגובתו של כהן לגילויים הללו, והיא נעה בין הכחשה גורפת (שמריבוי העדויות ופירוטן די ברור שהיא שקרית) לטענה שאת כל התנהגותו ניתן לתרץ על ידי המושג המופלא "crazy wisdom". למי שלא בקיא ברזי התרצנות הרוחנית דהעידנא נאמר, שהמונח מגיע מהבודהיזם הטיבטי, שבו הוא משמש לתיאור חוכמתם פורצת הגבולות, החוקים והנימוסים של אלה שרוקנו עצמם לגמרי מכל אגו או אשליה. חכמים אלה אינם יכולים לכאורה לטעות בפועלם, משום שהם ברסוננס מלא עם פעולתו של היקום.

בהקשר של רוחניות הניו-אייג' הפורחת במערב עבר המונח הזה טרנספורמציה, וכיום הוא בעצם מתפרש כרישיון של המורה לגרום לתלמיד כאב על מנת לעורר אותו מעיוורונו. הבעייתיות כאן ברורה מיד: מכיוון שהמורה "מואר" וחכם בצורה משוגעת, הרי עד כמה שמעשיו נראים לעיניים אנושיות מופרכים או נבזיים, עקרונית לא ייתכן שהוא טועה. על כן, כל התעללות שלו בתלמיד מוכשרת מיד, ואף מהוללת כניסיון רדיקלי להביא אותו אל מעבר לכל צרותיו.

השימוש בתירוץ הזה, שנשלף מהקשרו המקורי, הוא רק סימפטום לבעיה. הבעיה עצמה היא מוסד הגורו במערב. מורים רוחניים היו תמיד כמובן, אבל כמעט בכל תקופה ומקום הם פעלו בתוך קונטקסט קבוע וידוע – כלומר בתוך מסורת מסוימת. המיוחד ברוחניות הניו-אייג' הוא שאין למעשה כל מסגרת נורמטיבית שבתוכה פועלים, או אמורים לפעול, המחפשים הרוחניים ומוריהם. עולה שמוסד הגורו מוצא מתוך הקשרו המסורתי (תרתי משמע), ונשתל אל תוך תנאים הזרים להווייתו בפירוש. במערב כיום המורה הרוחני על-פי רוב אינו מוקף במסורת הכרוכה במסגרת של איזונים ובלמים, שיכולה להגביל ולייצב אותו, ונותר לו רק להמציא את עצמו, פשוטו כמשמעו, ולהמציא תוך כדי גם את דרכו הרוחנית.

מכאן, בַּמקום שבו הגורו המסורתי היה מבקש מהתלמיד להיכנע לרצונו בסמכותה של המסורת שהוא אחד מחוליותיה, הגורו של ימינו מבקש מחסידיו להיכנע רק לו, ורק לסמכותו. במקום להצטרף למערך רוחני ותיק ומסועף שעמד במבחן הזמן, התלמיד מקשר עצמו לאדם אחד, יחיד ואולי גם מיוחד, אבל לאו דווקא חכם במיוחד, ובמקרים אחרים סתם שרלטן. בִּמקום שתהיה סביב פעולתו של הגורו מסגרת שלמה שלא תאפשר חריגות מסוכנות ופגיעות, ישנו רק רצונו האוטונומי של הגורו היחיד, ומי יאמר לו לא, כאשר הוא מוקף בעדת חסידים מלחכי פנכה ואומרי הן? מצפונו, יש לקוות. אך לפעמים הוא חסר מצפון, או חסר עמוד שדרה להישמע לו, או חסר כל אחריות, והתוצאות קשות.

אנדרו כהן הוא דוגמא למורה רוחני שלא כפוף לדבר, ושמכפיף את חסידיו אך ורק לרצונו. אם כך, גם כאשר מתגלה שרצונו לוקה, אין הרבה מה לעשות בעניין: הוא פשוט מודיע שלדעתו מה שהוא עשה זה בדיוק מה שצריך לעשות כדי לעורר את חסידיו. שוב: מי יגיד לו לא?

כאן נחשפת אם כן החשיבות הגדולה שבמסורת רוחנית: הן הרב אלון והן בן-אהרון, בהיותם חברים בדרך רוחנית (ולא נביאיה המייסדים), לא היו יכולים להכשיר את מעשיהם לכאורה, וממילא האנשים הקשורים לאותה מסגרת למעשה גזרו עליהם את סיום תפקידם כמורים. המרחב בתוך המסורת יכול להיות רחב למדי, אבל כל עוד המורה פועל כנציג של תנועה מסוימת, ברור שיש דברים שאסור לו לעשות. מכיוון שכל מסורת שעמדה במבחן הזמן הייתה חייבת להתחשב בחברה שסביבה, אף ברור שאותם דברים שאסור לעשות יחפפו פחות או יותר את כללי האתיקה הבסיסיים שעליהם מושתתת כל חברה חפצת חיים.

אם נדייק יותר, נמצא שהאנתרופוסופיה כתנועה רוחנית נמצאת בתווך בין הדתות הממוסדות הוותיקות לבין זרמי הניו-אייג' השונים. אמנם באנתרופוסופיה אין "ציווים" ברורים שניתן לחרוג מהם, אבל בהחלט קיימת תפיסת עולם מוסרית שמתוכה אמורים חבריה לגבש את דרכם. בן אהרון פעל לכאורה בניגוד לערכים שעליהם הרצה ולדרך שאותה התווה לתלמידיו, ולכן, מעשיו הביאו להוקעתו בסביבתו, שכן כמו הרב אלון הוא היה שייך לקהילה בעלת כיוון מוסרי ברור ופעל במסגרתה – קהילה שחבריה היו נכונים להתעורר, לנער חוצנם ממנו ולהביא לסגירת הקורסים שלו.

התגובה של מנהיגי ציבור הכיפות הסרוגות, כמו גם התגובה של חברי הרדוף – הקיבוץ שבו חי ופועל ישעיהו בן אהרון – מוכיחות שכאשר מורה רוחני פועל בתוך מסגרת הגדולה ממנו, הוא אינו יכול לעשות ככל העולה על רוחו, ויהיה גדול ואהוב ככל שיהיה. וכן, גם סוואמי ניטיאננדה החליט לפרוש מכל הוראה רוחנית, ולאחרונה הוא אף נעצר.

הסבר קצר:

על ניתיאננדה כתבתי רק עכשיו, והנה הלינק.

על אנדרו כהן, הפרק הקודם, כתבתי כאן, ובסיום הלינק על ניתיאננדה יש גם כמה מילים עדכניות עליו ועל חבריו. אגב, חשוב לציין שכהן לא הואשם מעולם בניצול מיני של תלמידותיו. למעשה אני יודע שכהן אמר פעם בשיחה פרטית שמין מעולם לא עניין אותו, והוא כמובן זוקף זאת לזכות רמתו הרוחנית הגבוהה. אני חושב שהוא סתם בוק.

הרב אלון השיק אתר אינטרנט ולכאורה "חוזר", אבל ברור שבפעולותיו הוא בעיקר מבזה את עצמו ואת הציבור ממנו הוא בא.

השערוריה שמרתיחה את עולם האנתרופוסופיה בארץ (ובמידה מסוימת אף בעולם) ולא שמעתם עליה קשורה באחת הדמויות המרכזיות בתנועה זו כאן, ישעיהו בן אהרון כאמור (כן, בנו של יצחק בן אהרון). בן אהרון הוא ממקימי ומנהיגי קיבוץ הרדוף האנתרופוסופי, הוא כתב מספר ספרים בעברית על התורה ופיתוחיה מכיוונים יהודיים-ישראליים, העמיד תלמידים רבים בתחום ובאופן כללי ניצב כאחד מעמודי התווך של התנועה בארץ.

לאחרונה נחשף שכפי הנראה ניצל מינית במשך שנים את חסידותיו ותלמידותיו, וכמה מהן הגישו נגדו תלונה במשטרה. הנ"ל מכחיש ו/או אומר שהכל היה בהסכמה ו/או אומר שלא עשה שום דבר רע, והעניין כרגע בדיון משפטי שנוגע אף בשאלות פנים-אנתרופוסופיות, שכן בן אהרון טוען שאי אפשר לומר שעשה משהו "בניגוד לאנתרופוסופיה" ולכן אין מה להתלונן כלפיו, ומתנגדיו כמובן טוענים אחרת.

הבעיה היא גם משפטית, שכן בחוק המגן על קרבנות ניצול מיני אין קטגוריה של "מורה רוחני". רוצה לומר, אם מעסיק, מורה, מרצה או מטפל כלשהו ניצלו את מערכת היחסים המיוחדת ביניכם כדי לשדלכם ליחסי מין, ניתן להגיש נגדו תלונה ומשפט יפתח, שכן מה שהוא עשה הוא פלילי על פי חוק. אבל אם מורה רוחני עושה אותו דבר החוק לא מכיר בפליליות של מעשיו. לכן יש סיכוי טוב שהתיק כנגד בן אהרון יסגר.

אני עצמי נפגשתי עם בן אהרון לפני כמה שנים, לשיחה נעימה של החלפת רעיונות, וכמובן לא עלה על דעתי וכו'. מאז לא דיברתי איתו. כפי שכתבתי ברשימה לעיל, הקהילה בהרדוף הקיאה אותו מתוכה, וכשמדובר באדם עם כל כך הרבה זכויות (וכריזמה), זה דבר שראוי להערכה. במאמר המערכת בגליון האחרון כותב העורך, נועם שרון, "שמירת סוד, בשם 'ההגנה על שמה הטוב של האנתרופוסופיה', היא מעשה מעוות מוסרית, שעתיד לפגוע בכולנו ולגרום לנזקים כבדים, כפרטים וכקהילה".

—

כאמור, הרשימה הזו התפרסמה בגליון החדש של אדם עולם, שיוצא במתכונת חדשה (ובעיצוב חדש) מתוך ניסיון ליצור מגזין שיספק ויעניין הרבה צדדים: "הורים שהקשר שלהם לאנתרופוסופיה מסתכם בזה שילדיהם בחינוך ולדורף מחד, ואנתרופוסופים כבדים מאידך; שוחרי אנתרופוסופיה מחד, ומתעניינים ברוח מאידך".

נועם שרון, העורך, ממשיך ואומר כי

המגזין אדם עולם נולד בתוך הקהילה האנתרופוסופית ויש לו תפקיד בתוכה. את התפקיד הכי גדול אני רואה בתור כלי שמעודד תהליכים של פתיחות, הידברות בינינו לביו עצמנו ובינינו לעולם. יחד עם זאת אני מאמין שלאנתרופוסופיה בישראל היום יש מספיק זהות עצמית כדי לצאת החוצה ולפגוש את העולם מבלי ללכת לאיבוד. המפגש הזה עם העולם חשוב קודם כל לנו, כדי שנקבל מראה. גם העיתון שואף לצאת החוצה ולהיות מגזין משפיע בישראל. השאיפה להתרחב היא כורך המציאות, גם מבחינה כלכלית ויותר מזה מבחינה רוחנית. רוחנית זוהי טעות לעשות מגזין לקהילה של יודעי חן. מסר רוחני היום הוא מעצם טבעו אוניברסאלי, פונה לכל אדם. אם הדברים שאתה כותב אינם נהירים לקורא בר-דעת, זה אומר שמשהו לא בסדר בקוהרנטיות שלך. באדם עולם אנחנו מאוד מתאמצים לבטא את הרעיונות האנתרופוסופיים, שגם פיתחו לעצמם שפה משלהם, בעברית פשוטה וצחה. אני מקווה שגם מצליחים.

הנה כתבה אחת מתוך הגליון החדש שפורסמה באינטרנט, על גן חובה ממלכתי-אנתרופוסופי ראשון.

עדכון 6.5.10: התיק נגד בן-אהרון נסגר.

[עוד דבר קטן: תמה סדנת השיפוצים שנערכה לפוסטים ישנים בבלוג, שעברו בצורה מעוותת מהבלוג הקודם. אני מתנצל בפני קוראי גוגל-רידר, שמשום מה קורא פוסטים מעודכנים כחדשים. אז זה נגמר לעת עתה (אם כי אולי מדי פעם אעדכן איזה פוסט פה פוסט שם). מה הרווחנו? פוסטים משופצים, וענן תגיות כאן משמאל. תודה למי שעזרו, גלעד ס. ואבי לבקוביץ (לאחרון יש לו בלוג מעניין כאן ואתר מבדר כאן)]