כיפה סרוגה

על כתות קטנות וכיתתיות גדולה

במוסף '7 ימים' של ידיעות אחרונות פורסמה ביום שישי כתבה מעניינת של שוש מולא ("החרדים לכתות", 4.3.11). על פי תחקיר של מולא המרכז הישראלי לנפגעי כתות ממומן ברובו מכספי איש העסקים החרדי רמי פלר. על פי הכתבה הארגון לא מזהה עצמו כקשור לפלר מפני שתדמית חרדית תעורר ספק טבעי בדבר טוהר כוונותיו, כאשר הוא יוצא כנגד גופים בעלי יומרות רוחניות לא-יהודיות.

אני לא יודע עד כמה המרכז עצמו מושפע אידיאולוגית מפלר, ואני מכיר אישית אדם משם שאני יודע שהשפעה כזאת מאוד לא מקובלת עליו, ואם כך יכול להיות שכל הסיפור הוא סערה בכוס מים. אבל נכון שאתר המרכז אכן מציג בין רשימת ה"קבוצות בעלות מאפיינים כיתתיים חריגים" כל מני קבוצות שלא נראות קשורות, כמו היהודית המשיחיים, המדיטציה הטרנסצנדנטלית, ולנדמרק. לא שאין לקבוצות הללו מאפיינים כיתתיים בכלל, אבל אם מכניסים אותן לרשימה צריך גם להכניס, והרבה לפניהן, אחוזים ניכרים מהעולם החרדי.

בכ"א, לכתבה רואיינו מומחים שניסו להסביר מהי בכלל כת, ואחריהם גם נתנו לי לומר מילה. פרופ' בנימין בית הלחמי סירב להגדיר את המונח ודיבר על הניצול הכספי של רוב ההתארגנויות האלו. פרופ' עפרה מייזלס אמרה יפה ש"מה שנראה בעיניי מאוד בעייתי הוא הניסיון לעשות דה-לגיטימציה והפחדה מפני התהליך, הטבעי בעיניי, של חיפוש רוחני." – כלומר המילה "כת" משמשת בעיקר להפחדה, לא לטובת הבנת הנושא.

אני מצוטט (בצורה מדוייקת, ותודה רבה לכתבת!) כאומר ש

ברור שלא כל הקבוצות שמוזכרות שם הן כתות. ביהדות יש הרבה סוגי מאמינים: מקפידים, מסורתיים וכו'. בכת אין גוונים של מאמינים, אלא רק סוג אחד של אמונה. כל החברים נדרשים לאותן חובות וזכויות וברגע שהם עוברים על החוקים, הם מועפים משם ומנתקים איתם את הקשר.

הכוונה שלי היתה לנסות לתת קריטריון מסויים שאהוד עלי (ושאותו ניסח ראשונה הסוציולוג Ernst Troeltsch כבר בתחילת המאה העשרים) להבחנה בין דת ("church" בשפתו של טרולטש) לכת ("sect"): הדת היא ארגון יותר ותיק ואורגני, וכמו כן היא מנסה להכניס תחת כנפיה כמה שיותר מאמינים – מסיבות אלה דת מאפשרת מנעד מגוון מאוד של רמות אמונה ונאמנות לפרקסיס הפולחני. כת, לעומת זאת, מתאפיינת ברמה זהה וקפדנית מאוד של "אמונה": מי שלא מאמין בכל מה שנקבע ועושה את כל מה שנקבע – עף. צאו וחישבו מהי דת ומה סביבנו הן כתות על פי ההגדרה הזו. בכל מקרה אמור להיות ברור לכל שלא כל התארגנות רוחנית אלטרנטיבית היא כת, ולא כל ביטוי של דתיות ממוסדת חף מדיכוי מחשבתי.

ויש לציין שקריטריון שהבאתי היא רק אחד מני רבים ושונים. בספרו The Emerging Network פורש חוקר הניו-אייג' מייקל יורק מגוון עצום של הגדרות וקריטריונים, על פני כמעט מאה עמודים. בקיצור, כל אחד יכול לבחור איך להגדיר כת. מה שמוביל אותנו לכיתתיות העולה מצד החלקים הקיצוניים יותר ביהדות האורתודוקסית בארץ.

על כתות גדולות יותר, ומסוכנות יותר

במבט לאחור, אני לא מרוצה מהרשימה שכתבתי לפני שבוע וחצי, יממה אחרי פרסום מכתב הרבנים לקצב. היא יצאה צעקנית מדי ולא מספיק עמוקה. הייתי צריך להדגיש בה דבר מה שכתבתי שם בשורה, ושאני רוצה לחזור אליו כעת: מדובר בחלוקה המתהווה והולכת בציבור האורתודוקסי בארץ. ומדובר בכך שהחלוקה הזאת, מבחינה מהותית, אינה עוד בין החרדים לסרוגים; אינה בין ספרדים לאשכנזים; אינה בין אנטי-ציונים, פוסט-ציונים, ממלכתיים, והיפר-ממלכתיים – למרות שגם לחלוקות הללו יש חשיבות כמובן. החלוקה שמתהווה והולכת היא החלוקה בין אלה שנותנים להגיון הבריא מקום, לבין אלה שרואים בהתגברות על ההגיון ביטוי שיא של אמונה וקדושה.

אפשר לראות את קוי ההתפלגות האלה בכל ה"שערוריות" האחרונות שהגיעו מהכיוון האורתודוקסי בארץ. 'תורת המלך' מגיעה להלכות המזוויעות שהיא מגיעה אליהן פחות מפני שמחבריה מזדהים איתן, אלא מפני שהם תפוסים במיתוס קבלי על פיו היהודי נעלה מהותית מהגוי ובטוחים שעל ההלכה לשקף את זה (כתבתי על כך שהספר הוא יותר פרוייקט הבניה של זהות והיררכיה מאשר ספר הלכה). בעוד חבורתו של הרב גינזבורג אינה 'ממלכתית', הרי שהרבנים טאו ואבינר הם סמלי ה'ממלכתיות' הסרוגה. אבל גם הם תפוסים יותר בסמל מאשר במציאות, ו"נשיא ישראל" הוא עבורם מלאך, גם אם בפועל הוא אנס. המישור הסמלי הופך למציאות "האמיתית", והמיתוס מכופף את העובדות. חוסר ההסכמה של הרב ליאור להגיע לחקירת משטרה והתמיכה בו גם הן נעות על אותו ציר של הכפפת ההגיון ל"תורה", ואותה דינמיקה היא שעומדת בבסיסן של הפגנות החרדים חסרות ההגיון, למשל על עניין האפלייה בעמנואל (כתבתי על זה כאן), או בלבה של פרשת סליפקין.

החלוקה כאן, אם כן, היא בין הנותנים למציאות מקום, לבין אלה שהמיתוס עבורם הוא האמת, והמציאות היא מסך אשלייתי שמסתיר אותו. על פי הבחנה שהציע מזמן הרב דוד הרטמן, אפשר לנסח את השאלה בעזרת שני אבות-טיפוס יהודיים של מערכות יחסים עם האל: האם אנחנו בונים את יהדותנו על העקדה, בה רגשות המוסר הטבעי של אברהם הוכנעו בשם צו האל המפלצתי, או על הדיאלוג בין אברהם לאל בדבר גורלה של סדום, בה הוא מעז לתקוף, על בסיס ההגיון והבנתו הטבעית, את ההחלטה האלוהית להרוג צדיק עם רשע, ולשנות את הפסק האלוהי.

בימים האחרונים יצאו רבים וטובים בתקיפות כנגד מכתב הרבנים האחרון (למשל במבי שלג, דב הלברטל, יואל בן-נון, שי פירון). הרב בני לאו כתב מאמר חריף בוואי-נט, ועוד אחד במקור ראשון ("שבת", 4.3.11), שממנו אני רוצה לצטט את הפסקאות האחרונות:

במחנה הרב טאו זיהו את האויב שמעכיר את הרוח הישראלית באותן מגמות ליברליות, היונקות את רוחן מתרבות המערב ומזהמות את "כרם ישראל". מערכת המשפט שמעצימה את חופש הפרט, זכויות האזרח וכל שאר המגמות הליברליות, הפכה להיות ל"אויב הממלכה". התקשורת הפכה לנלעגת או מסוכנת, הפמיניזם מעכיר את דמותה הטהורה של בת ישראל, הספרות והמדע הפכו לסכנת זיהום רוחני.
[…]
זה הרגע שבו קבוצת איכות הופכת להיות כת. זה הרגע שבו פורצת מלחמת "בני אור בבני חושך". ככל שמתחדד הקו כך הופכת הסכנה שבחוץ לגדולה יותר. החזון הגדול של גאולת ישראל מאוים מארס המציאות הנשלטת על ידי גמדים טרוטי עיניים. המלחמה מתחוללת נגד התקשורת הרעה ונגד מערכת המשפט הנשלטת על ידי כוחות הרס של האומה. הממלכה עצמה מיוצגת על ידי סמלי השלטון ובראשם בית הנשיא.

המכתב (הפרטי) שכתב הרב טאו לנשיא לשעבר הוא כבר תוצאה של המהלך הזה. שילוב של ניכור ממערכת המשפט, שנאת התקשורת והאדרת סמלי המדינה הולידו אותו. חותמיו, כולם רבנים וראשי ישיבות, תלמידי הרב טאו, מחנכים מאות תלמידים לרעיונות של אהבת ישראל, למסירות נפש ולהגשמה של חיי שליחות. בו זמנית הם מנכרים את עצמם מדופק החיים הישראלי, ערלים לכאבן של הנשים המותקפות על ידי האיש הרע הזה, עיוורים למשמעות ההרסנית של חתימתם ושקועים בשיח פנימי של תורה נבדלת ומבדלת שיצרו בבית מדרשם.

וזה הרגע שבו ההנהגה הדתית, המבקשת לחבר את הציונות אל שורשיה היהודיים, צריכה להתנער מהכת הזו ולהוביל את חזון הגאולה אל מחוזות ארציים, שבהם ייפגש החזון עם המציאות הישראלית בגובהה האמיתי. אם לא עכשיו – אימתי?

בין שורותיו של לאו אפשר לראות את החלוקה בין המתמודדים עם המציאות, לבין אלה שבורחים ממנה אל מיתוס אידיאלי. מסתמן אם כן הקו המבדיל בין האולטרה-אורתודוקסיה למודרן-אורתודוקסיה בישראל. מעניין יהיה לעקוב אחרי התרחבותו של קו השבר הזה. מעניין גם איזו השפעה תהיה להתמודדות בשבועות ובחודשים הקרובים, משני צידיו של הפער התיאולוגי הזה, עם התעצמות הניסיון לכפות תוכנית נסיגה משטחי יהודה ושומרון על ישראל.

גליון "דעות" האחרון ופרימת הכיפה הסרוגה

1. הגיליון האחרון, המצויין, של "דעות", כתב העת של תנועת "נאמני תורה ועבודה", עוסק באחד הנושאים המשמעותיים ביותר ביהדות בארץ ישראל בשנים האחרונות, והוא הפיצול ההולך וגובר בתוככי מחנה הכיפות הסרוגות. ניתן למצוא את תוכן העניינים ברשת וכמו כן שני מאמרים מתוך הגליון, של יאיר שלג ושל אבי שגיא. אביא כמה ציטוטים מעניינים מדבריהם.

אתחיל בכמה דברים משל פרופ' שגיא, שהמאמר שלו בגליון עוסק בשינויים שעברו על תנועת בני עקיבא, והוא מרתק וכתוב לתלפיות. אני מאוד ממליץ לקרוא את המאמר כולו. שגיא, כחניך, בן-גרעין וקומונר לשעבר בתנועה, מסרטט את התמורה החריפה שעברה עליה, וכנקודת המפנה הוא מצביע על יסוד גוש-אמונים, וההשתלטות על גוש אמונים על ידי גרעין אלון מורה:

כידוע, על גוש אמונים השתלט גרעין אלון מורה. עד השתלטות זו דיברה תנועת גוש אמונים בשפה החלוצית המוכרת למן ראשית הציונית. מייסדי הגוש היו חלוצים בעצמם, או נושאי הכמיהה החלוצית. גרעין אלון מורה, שייסדו בוגרי ישיבת מרכז הרב, שינה את השפה: משפה חלוצית לשפה משיחית-מיסטית. ראוי לציין כי חלק ממייסדי גוש אמונים המקורי חשו שחלומם נגנב מהם. […] ברם, באמצעות הכריזמה של הרב צבי יהודה קוק ז"ל ותלמידיו הצליח גרעין זה לכבוש את לבבות הנוער, שחש כי הוא שותף להתממשותו של חזון משיחי, ולא רק לפרויקט ציוני של דונם פה ודונם שם.

גרעין זה השגיר שפה וערכים חדשים; שיח חדש התפתח בתנועת בני-עקיבא, ובמרכזו העצמת הסמכות הרבנית, שביססה את בלעדיותו של ערך ההתנחלות בשטחים. כיבושה של בני-עקיבא על ידי סמכויות רבניות יוצאי מרכז הרב הלך והתעצם. רבנים החליפו את אנשי הקיבוץ הדתי בהנהלה הארצית. בסמינריוני ההדרכה הוחלפו המדריכים הבוגרים והקומונרים לשעבר בחניכי ישיבת מרכז הרב ושלוחותיה. חלקם לא גדלו בבני-עקיבא ולא ספגו את האווירה השוררת בה. בעבודה אטית ומחושבת הם השתלטו על רוב עמדות ההנהגה, ובהדרגה עיצבו אתוס אחר שדבר אין לו עם מורשתן של תנועת "תורה ועבודה" ושל בני-עקיבא.

אופי התנועה המשיך והקצין על פי שגיא אחרי הפינוי מסיני:

פינוי זה אמור היה לחולל שבר תיאולוגי-דתי, שהרי ההיסטוריה פעלה בניגוד לתפיסה התיאולוגית המשיחית שכוננה את ההתנחלות בסיני. ואולם מעקב אחר השיח שהתקיים בעקבות הפינוי מלמד כי התגובה הייתה שונה לגמרי: לדעתם של המתנחלים וחוגי מרכז הרב, המטפיזיקה והתיאולוגיה אינן שגויות. העיכוב בגאולה נגרם עקב התנהגותם של המתנחלים עצמם, והם ידעו להצביע על הפגם: אורחות חייהם האישיים אינם על פי תורת ישראל.

הם איתרו את הבעיה בפרקטיקה ובשיח המגדרי השוויוני והמעורב. אכן, בעקבות הפינוי החל תהליך מהיר של התחרדות: קמה תנועת הנוער "אריאל", שנוסדה על בסיס ההפרדה בין בנים לבנות; סגנון הלבוש נעשה דומה יותר ויותר לסגנון החרדי, בתי הספר הופרדו – בנים מהעבר האחד ובנות מהעבר האחר. יתר על כן, תהליך ההסתגרות ב"גטו" הפנימי הלך והתגבר. במקום לחיות בלב ההוויה הישראלית סיפקה ההתנחלות בשטחים בסיס לתהליך גובר והולך של בידול. רוח חדשה זו חדרה יותר ויותר לבני-עקיבא, שרחקה מהוויה הישראלית.

כלומר (אם מה שקובע שגיא הוא נכון) דווקא כשלון החזון המשיחי הוא שהוביל להקצנה, תוך הפניית האשמה של אנשי הגוש אל עצמם, במהלך שמפגין יותר מכל את התודעה העצמית המגלומאנית בעליל שהם אחזו בה (שהרי לא יתכן שבגין פשוט הגיע למסקנה ששלום חשוב יותר משארם א-שייח', אלא שההיסטוריה כולה היא נגזרת של ההתנהלות המינית של אנ"ש). 

כאמור, המאמר מרתק, וכדאי לקרוא את כולו. במאמרים אחרים יובל זיסקינד מדבר על ההשתקה שמתקיימת במגזר הסרוג של דעות שאינן חרד"ליות ("נדמה כי תמונת האמונות והדעות של הציבור הציוני דתי בדורנו היא בגדר נעלם לא ידוע, שכן רבים אינם מוכנים להביע את דעתם ולהיחשף בתוך מסגרות הכוח והפוליטיקה הפנימית הקיימות בציבור זה כיום"), ומשה מאיר מפרט את המנגנונים הרטוריים של ההשתקה (מ"ניאו-רפורמים" ועד "מדרון חלקלק"); לאה שקדיאל וצור ארליך כותבים יפה על נקודות המחלוקת העיקריות בתוככי המגזר (הנה מאמרו של ארליך); אשרת שהם ויאיר פורסטנברג מספרים על ההחלטה שלהם להקים את "הקהל – מניין שוויוני בבקעה" ועוד. 

ולמאמר הפותח את הגליון, זה של יאיר שלג. שלג מנסה לסכם את הפיצול בכללותו ממעוף הציפור. אחרי שהוא סוקר את העבר וההווה, הוא אומר כמה דברים מעניינים על העתיד.ראשית, אומר שלג, 

אחד הדברים שמושכים את הרוב הדומם הזה [המיינסטרים הסרוג הבורגני שלמרות שלא נוהג כמוהם מרגיש בפנים שהחרד"לים צודקים – ת.פ.] לצד החרד"לי הוא העובדה שעד היום הזרם הליברלי כמעט לא העז להציב חלופה אידאולוגית פורמלית לדרך החרד"לית ולאמירה החרד"לית שתפיסת ההלכה הציונית-דתית זהה לזו של החרדים (מה שכמובן אינו נכון). משום כך יכלו החרד"לים לטעון שמי שרוצה להיות נאמן לדרך הציונית-דתית חייב להתאים את התנהגותו בפועל לדגל האידאולוגי. לכן חשוב מאוד להציב חלופה כזו, ולדרוש במפורש את התאמת הדגל האידאולוגי להתנהגות בפועל.

הנקודה הזאת חשובה מאוד. כדי שהרוב הדומם יפסיק להיות דומם, ובכלל כדי שהסרוגים לא ירגישו נחיתות מתמדת מול החרדים, חייבת איכשהו לקום חלופה אידיאולוגית מוצקה להשקפה שהקפדה הלכתית היא העיקר. או לחילופין, חייבת לקום חלופה שכוללת ב"הלכה" יותר ממצוות, כלומר, למשל, שגם דרך ארץ תיחשב לתורה. נחלום ונאמר: גם רוחניות. חלופה כזו כבר היתה: הקוקיזם המשיחי שדגל בלאומיות וישוב הארץ היה בדיוק זה. אבל הקוקיזם מת, ובמותו קבע לנו את החרד"ליות. כעת יש צורך בעמוד תווך תיאולוגי חדש. עוד אומר שלג:

[עוד] נתון […] שיש להביא בחשבון הוא […] התהליך שבו חילונים רבים, דווקא מהאליטה החילונית היותר משכילה, מחפשים התקרבות ליהדות – אם בלימוד, אם בתחום היצירה האמנותית (בעיקר במוזיקה הפופולרית), ואפילו בשדה התפילה (ראו למשל את הקמתן של עשרות "קהילות תפילה חילוניות" בשנים האחרונות). במילים אחרות: יצירת יהדות ישראלית. 

בעידן האינדיבידואלי, הפוסט-אידאולוגי, שבו ממילא הזהות המחנאית הפורמלית נשברת, סביר שגם רבים מהאגף הליברלי (קל וחומר מהאגף הדתל"שי) של הציונות הדתית יחברו לחיל"שים (חילונים לשעבר) כדי לעצב יחד נורמות משותפות של יהדות ישראלית. למעשה, התהליך הזה כבר התחיל עם יצירתם של בתי ספר משותפים לדתיים וחילונים.

ייתכן אפוא שהמשכו של התהליך יבוא גם ביצירת קהילות תפילה משותפות (התחליף החדש לבתי כנסת, המזוהים עם העולם הדתי הממוסד), ובעתיד, מי יודע, אולי גם תנועת נוער משותפת חדשה, כתחליף לבני עקיבא, ואפילו מפלגה פוליטית, שתציב על דגלה לא את המגזר הדתי-לאומי, אלא את הרעיון של שילוב יהדות ומודרנה, כרעיון משותף לדתיים וחילונים.

עוד חזון למועד כמובן, אבל התהליך הזה שבו חילונים מתקרבים למסורת אבותיהם אכן כבר בעיצומו, וקשור לדעתי בלבו לעצם הפיצול באורתודוקסיה. הא בהא תליא. איך?

נתחיל בכך שהפיצול הזה הוא חדשות טובות מאוד. היהדות תמיד היתה רבת פנים וכתביה תמיד מרובי קולות. זו לא טעות או בעיה – ככה זה אמור להיות. יהודים תמיד התווכחו, תמיד התפלגו, תמיד עבדו אלילים, תמיד התנבאו בסגנונות שונים. אלו ואלו דברי אלוהים חיים. יותר מאשר "יהדות" תמיד היו לנו ורייציות על הנושא היהודי, שבטים שונים בעלי נטיות שונות. היהדות בכללה רק הרוויחה מזה והתפתחה לכדי תרבות חיה, ססגונית ורבת רבדים. חשבו: האם מישהו היה מתעניין בתנ"ך (או בתלמוד) אחרי אלפי שנים אם הטקסט לא היה רווי רבדים, קולות, סוגות וסתירות? האם היהדות עצמה היתה שורדת זמן רב כל כך אם היא לא היתה נותנת קול לטיפוסים שונים של חיים, של דתיות?

וברמה היותר פרגמטית והעדכנית, פיצול בתוככי האורתודוקסיה מסמן את סופה של האורתודוקסיה, לפחות כתנועה הנאמנה לשמה, דהיינו כנושאת "הדעה הנכונה". ממילא בתנאים של מרחב ציבורי ליברלי החזקת מצג של דת אחת בעלת היררכיה ברורה היא משימה כמעט בלתי-אפשרית (בטח ללא אפיפיור). כבר היום הפילוגים הפנימיים מקשים יותר ויותר על העמדת הפנים שיש יהדות אחת שהיא "היהדות האמיתית", פשוט מפני שהטוענים לכתר האותנטיות שונים אחד מהשני. איך אפשר לטעון (בלי לחייך) שההשקפה "שלנו" היא הנכונה כאשר השלנו הזה מונה מקסימום ישיבה אחת? אלה מלמדים שסירוב פקודה הוא חובה הלכתית ואלה נחרצות נגד; אלה מקיימים מניין שוויוני ואלה מחרימים טקס חילוני בו שרות נשים; אלה מלמדים מחקר המקרא ואלה שרשב"י כתב את הזוהר. כשכל אלה מגובים ב"דעת תורה", המתבונן מהצד מבין שאין דבר כזה "ההלכה".

התוצאות כבר נראות בשטח. לדעתי כאמור יש קשר הדוק בין התקרבותם של חילונים למסורתם הנשכחת (שבאה לידי ביטוי בבתי מדרש פלורליסטים, בגל "המוזיקה היהודית" ועוד – מאמר שלי על כך אמור להתפרסם בגליון "ספרים" של "הארץ" בפסח) לבין ההתפרקות המתקדמת של האורתודוקסיה: מה שפעם נתפס כגוש מאיים של "דתיים" שאם רק תינתן לו ההזדמנות יחזיר בתשובה את הילד, היום נתפס כשלל קבוצות וקהילות שמזרמים שונים בתוכן ניתן ללמוד דברים שונים (פרשת השבוע, תלמוד, קבלה, פיוטים ועוד). אז קודם כל זה פשוט כבר לא מפחיד להתקרב ליהדות, ושנית, ולא פחות חשוב, זה לא מאיים על הזהות שלי, כי הזהות שלי, כמו של האחרים, ממילא כבר לא מוגדרת בקווים חדים.

לכן, במקום חלוקה חדה (ומלאכותית) ל"חילונים", "חרדים" ו"דתיים לאומיים", הסכרים נשברים, ודעת ה' כמים לים מכסים. נכון, בהתחלה זה מפחיד, אבל רק בגלל שהגבולות הברורים מטשטשים, והאשלייה כאילו אמורה להיות יהדות אחת מתפוגגת. נכון, המצב החדש אמנם לא יאפשר התנשאות של קבוצה אחת על כל השאר (אם כי ב"ה תמיד יהיו אלה שיתנשאו – זה בסדר, נקבל אותם בחיוך סלחני; זה גם חלק מהגיוון), אבל הוא בסופו של דבר יקרב אנשים אל תרבותם ומורשתם. מי יודע, אולי במקרה אפילו אל אלוהיהם.

הרב וייס והמהרת הורוביץ

2. גם אורתודוקסי ארה"ב תורמים את שלהם לגיוון: הרב אבי וייס מנהל מאז 1999 את "ישיבת חובבי תורה" במנהטן. לפני שנה, אחרי חמש שנות לימודים הוא זיכה את שרה הורוביץ בתואר "מהרת", תואר שהוא המציא, ושראשי-תבותיו "מנהיגה הלכתית רוחנית תורנית". בינואר שינה וייס את התואר ל"רבה" וצירף אותה לצוות בית הכנסת שלו. זה כבר לא עבר בשקט, ומועצת חכמי התורה של "אגודת ישראל של ארה"ב", שעל פי הידיעה כאן היא הגוף הסמכותי ביותר של האולטרה-אורתודוקסיה בארה"ב, קבעה ב-25 לפברואר ש"כל קהילה עם אשה בעמדה רבנית מכל סוג שהוא לא יכולה להיחשב אורתודוקסית". וייס נסוג והוריד את הורוביץ חזרה לדרגת מהרת. הפמיניסטים מתנחמים בכך שה- Rabbinical Council of America, מוסד אורתודוקסיה-מודרנית, קבע על רקע כל זה שהוא מחוייב ל"מילוי תפקידי מנהיגות נאותים בקהילה היהודית על ידי נשים". לי זה נשמע כמו ה"ידינו תמיד מושטת לשלום" של ממשלות ישראל לדורותיהן, אבל בלו גרינברג, המייסדת והנשיאה של ה- Jewish Orthodox Feminist Alliance, חושבת שזו "פריצת דרך".

3. השערוריה הפדופילית התורנית בוותיקן, והפעם הדג מסריח מהראש: בנדיקטוס ה-16 מואשם בכך שבהיותו עדיין יוזף רצינגר, ארכיבישוף של מינכן, הוא קיבל לתחום אחריותו כומר שאילץ ילד בן 11 לבצע בו מין אורלי. הכומר לכאורה עבר לקבלת טיפול פסיכולוגי במקום לטיפולה של המשטרה, ולמעשה המשיך לתפקד ככומר, בעל גישה לילדים. הותיקן מכחיש, אולם גם אם המקרה הזה לא קרה, ידוע שהכנסייה היתה מעבירה את כמריה הפדופילים ממחוז למחוז ומחפה עליהם. ככה זה כשאין פורם תקנה.