אחרי סקירה רחבה (אבל שטחית) של מקורות הקודש באזור, אני יכול לקבוע שבאשרם של רמאנה, בסמאדהי, יש יופי יופי של אנרגיות. צלולות, נעימות, נקיות, מגביהות-הכרה ומעוררות השראה. במקדש דקשינמורטי הקטן והעתיק שליד האשרם (בכביש שמאלה, אחרי 20 מטר) – בום לראש. ממש כאפות. כמו לעשן חומר שממסטל אותך לגמרי. לפעמים אני יוצא משם מתנדנד. במקדש המרכזי, הענק, של טירו' לא רע בכלל, אני מעדיף את ההיכל של האלה ודווקא פחות את של האל, אם כי נתנו לי לשבת שם רק איזה חמש דקות, אז אין לדעת לבטח. יש בעיר קבר של קדוש מוסלמי, הָאג'י: לא רע בכלל. הוא גם ממלא משאלות. הרבה מתלהבים משיוושקטי אמה, הודית קטנה ומתוקה שיושבת מול הקהל המודט ו"משדרת", אבל אני לא ממש מתחבר. וכמובן ההר הקדוש, ארונצ'לה, כל הזמן מקרין קודש רב.

טוב. כמובן שהפסקה שלעיל מעט מגוכחת. אבל מעבר לכך שעובדתית, לגבי, היא נכונה, היא באה להדגיש את מה שהרבה מחפשים רוחניים עושים כאן: צדים שאקטי. כלומר מתחברים למקורות אנרגיה ויונקים. ויונקים. אני מבין שלעיניים שיושבות מול המחשב במשרד בתל-אביב זה נראה מופרך, אם לא פשוט טיפשי. כאמור, לדעתי זה קיים, אבל גם אם לא, הבינו שזאת האווירה כאן בטירו': הכוח הזה, גם אם הוא כולו דמיון ואוטו-סוגסטיה, הוא אחד המטבעות העיקריים שבאמצעותם נערך המסחר של התרבות הרוחנית בהודו. כבר אלפי שנים.

קחו למשל את טוּלי באבא. יש לו אשרם משלו רחוק מכאן, אבל הוא היה בעיר איזה שבוע, ורבים, מקומיים וזרים, נהרו לקבל "דארשן", כלומר הזדמנות-ראייה שלו. אף אני הצטרפתי ביום מן הימים אל העולים לרגל. אי אפשר היה לצלם אז נסו לדמיין: יושב הודי מזוקן על כס מלכות אדיר. אדם מרשים, מטופח, חום-כהה, שיערו משוח לאחור, כרס אדירה משתפלת מלפנים, לבוש אזור-חלציים בלבד – לבן כשלג. צצה ממאחורי ראשו ראסטה אחת, ענקית, כעשרה סנטימטר רוחבה וכשמונים אורכה. הוא אוסף אותה ומניח אותה אחר כבוד בחיקו. פניו פני רב: זקן לבן עבות ומטופח, אף נשרי, מצח גבוה וגבות עצומות שמזנקות קדימה מעל עיניו השקטות והחמות. יושב ומריץ קטעים בטמילית עם הקהל.

אז כן, אם אתם שואלים אותי, יש לו 'אנרגיות'. יש לו נוכחות. הוא עושה לך משהו בראש כשאתה יושב ובוהה בו. אבל לי הספיקה פגישה אחת. אחרי זה נזכרתי שבכלל ראיתי אותו לפני כעשר שנים, כשעוד היו לו רק שלושה חסידים מערביים ועוד היה מותר לצלם. היום יש לו אשרם והמוני מעריצים. עשר שנים, ותראו לאן הוא הגיע ולאן אני.

אם כן יש לומר בגלוי ובברור: הרבה מהסצנה הרוחנית, דווקא היותר רצינית, עוסקת ברדיפה אובססיבית אחרי חוויות. חוויות רוחניות, דתיות, מיסטיות, מגניבות. והרבה מורים רוחניים הם לא יותר מאשר מקורות אנרגיה זמינים. אדי דא למשל, הגם שהוא אדם מבריק ועמוק מבחינה רוחנית, חייב את מרבית מעריציו, בעיקר אחרי כל השטויות שהוא אמר והעוולות שהוא עשה, לשאקטי הבלתי תאומן שהוא מקרין. לדעתי, להבדיל כמה הבדלות, גם לשי טובלי יש נוכחות אנרגטית נאה, והיא מטעה רבים וטובים לחשוב שהוא גם יודע משהו עמוק. אבל כפי שאמור להיות כבר מובן, אין כל קורלציה הכרחית בין כוח שכזה לבין חוכמה, ידע רוחני או מוסריות.

כריזמה של פעם

אז מה "זה" בכלל? אני קראתי לזה קדושה, ולדעתי צריך להכיר בזה שיש אנשים, או מקומות (או זמנים או מעשים) שיש להם יכולת לעורר אצלנו רגישות מסויימת לעצמנו, להווה. לתחושת החיים עצמם, או הקיום עצמו. זה יכול להתבטא בכל מני אופנים של הרגשות גופניות או הכרתיות. אני, כאמור, קראתי לזה קדושה. אבל כשמדובר באדם שניחן בכוח הזה זו בעצם משמעות המילה "כריזמה" כפי שמקס ובר הגדיר אותה במקור, כלומר לא יכולת רטורית אלא תכונה שמקנה לאדם בידול וייחוד על סמך תפיסה שהוא בעל כוחות על-טבעיים או אלוהיים. זהו, על פי ובר, מקור הסמכות השלישי, לבד מכזו הבאה ממסורת, וכזו שהיא תולדה של החלטה רציונלית (ואולי זה סמלי שבחברה המודרנית היכולת לחבר מילים מהר החליפה כמקור סמכות, כ"כריזמה", את הנוכחות הזאת, את העוצמה, את הכוח הפנימי).

בכל אופן העניין קיים (לפחות לתפיסתי) ויוצא שמחפשים רוחניים רבים מכלים את כל זמנם בקיפוץ ממקור קדושה שכזה למשנהו, או אם הם מוצאים כזה רציני הם דבקים בו, לעיתים תוך תשלום מחיר כבד (אם מקור הכוח הזה הוא אדם בעל תכונות שליליות, למשל). אכן, כפי שובר טען, גם ללא מסורת וודאי בלי טיפה של רציונליות, אנשים נוטים להתמסר באופן מוחלט לאותם מורים רוחניים שמסוגלים לשחק להם בצ'אקרות.

רוחניות כמקצוע, וכבטלנות סמוייה

כאן בטירו' כמובן, השאקטי זורמת כמים, ואחריה אצים רצים מחפשים רוחניים רבים. גם אני. אבל מיותר לציין שאותה תחושה, איך שלא תופיע אצלנו (היא לרוב טובה ונעימה, אבל לא תמיד: לעיתים אנחנו נהיים חולים מזה), אסור בשום פנים שתהפוך למטרה של החיים הרוחניים. כי אם המסע הרוחני שלך נועד רק כדי שתרגיש נעים, אז לבד מזה שמסע רוחני זה לא, אלא הדוניזם רגיל בכסות יומרנית, גם הנעימות שתמצא, מכיוון שתאחז באגרסיביות, תצטפד ותתקשה תוך זמן מועט, וכמו בכל שיכרון ההאנג-אובר יגיע אם לא תמשיך ותשתה, אם לא תהרוס את עצמך בשבילו.

הרבה מערביים שאני רואה כאן הם כאלה: הם בעצם שודדי שאקטי, גנבי קדושה. זה למעשה המקצוע שלהם, והם מקדישים לו את כל חייהם: הם משכירים את דירתם בברלין או בשיקגו ומהכסף חיים כאן כמו מהארג'ה, דוהרים על האופנוע הענק שקנו מעיר לעיר, מאשרם לאשרם, ממורה למורה, יושבים מול זו או זה ומחממים את עצמות נשמותיהן היבשות. ואז אתה יכול לשמוע שיחות כמו ששמעתי לפני כמה ימים: "פפג'י? כן, הייתי אצלו לפני שהוא מת. וואו איזה אנרגיה היתה לו." "ואושו? אוהו!!!" "אוי, פעם אחת הייתי אצל ניסרגדטה…." וכו' וכו'.

כאמור, גם אני כאן גם בשביל זה, ולדעתי אותה נוכחות של מורה או מקום קדוש יכולה בהחלט לעזור במסע הרוחני. שהייה במקום קדוש, או אפילו יותר טוב, בחברת אדם שיודע להשתמש בכושר שלו "להתקדש" כדי לעורר אחרים יכולה לפעמים להיות מכריעה מבחינת החיפוש הרוחני של רבים. הבעיה מתחילה כשכל אלו הופכים למטרה שלו. כי אותה תחושה של אהבה, או מודעות-מוגברת (Heightened Awareness), או כל חוויה מגניבה אחרת הן לא ההבנה שאנחנו מחפשים. הם אולי רומזים עליה, או אולי מהווים הצצה אליה – וגם זה במקרה הטוב – אבל הם בטוח לא היא עצמה. צריך לחזור ולהדגיש: לחוויות מיסטיות אין שום חשיבות בפני עצמן, אלא רק אם אנחנו מצליחים ללמוד דרכן משהו. החוויה עצמה היא כמו כל חוויה אחרת: עוד דבר שקורה. והיא מסוכנת יותר מכיוון שהיא יכולה לפתח בנו גאווה.

ולא רק גאווה: לרוב ההתענגות על החוויות האלו הופכת למנהג מתמשך שלמעשה אין הבדל בינו לבין כל סוג אחר של התמכרות. או אולי הסוג הזה אפילו גרוע יותר, מפני שלהתמכרות הזאת נלווית תחושה של יוקרה, של יוהרה, של "אני רוחני ואני עושה את הדבר הכי חשוב בעולם" ושל זלזול בכל מי ש"לא מבין". אז המחפש הרוחני הופך לנרקומן של חוויות מיסטיות, והחיפוש שלו מתדרדר למעין דקדנס רוחני וולגרי.

[את הביטוי "נרקומנים של חוויות" טבע המגיב "זיבאב" (נדמה לי) באנרג'י בהתייחסו לתלמידים של שי טובלי]