לפני שבועיים פירסם הוול-סטריט ג'ורנל מאמר על אוצר גנוז של מיקרופילמים שנחשבו אבודים, שמנציחים כתבי יד עתיקים של הקוראן. שנים חשבו שחבילת המקורות הללו נשרפה בהפצצה בריטית על מינכן ב- 1944, אבל למעשה הם הוחבאו על ידי חוקר קוראן גרמני שאחרי המלחמה משום מה בחר שלא להמשיך את מחקרו. כעת, כשהוא מת, נחשף המטמון (שכנראה באמת מכיל מקורות חשובים ביותר) והמחקר יכול להתחדש.

זה לא יהיה פשוט. מחקר מדעי של ספרי קודש הוא עניין נפיץ, ומעמד הקוראן באיסלאם הוא הרבה יותר מ"ספר קודש". כאן, באותו נושא, מצטטים את האינצקלופדיה של האיסלאם כאומרת ש"האנלוגיה הקרובה ביותר בנצרות לתפקידו של הקוראן באיסלאם אינו התנ"ך [כולל הברית החדשה], אלא ישו", כלומר הקוראן למעשה נתפס על ידי מוסלמים כנוכחות אלוהית בעולם, כהתגלמות פיזית של האלוהות. הוא לכאורה יצא מפי הנביא מוחמד בשלמותו כהתגלות אלוהית, ומהווה את הסמל והמוקד של האמונה המוסלמית מאז.

ומה אם יגלו עדויות לגרסאות שונות של אותה סורה? ומה אם יגלו שקטעים מסויימים מהקוראן קדומים יותר ממוחמד? ומה אם יגלו שורות שמבוססות בכלל על מזמורים פגאניים (או גרוע יותר: מועתקים מנוצריים או יהודיים) מקומיים? חוץ מהמהומות האפשריות, והרציחות, והפיגועים, וסוף העולם, יכול להיות לזה כמובן גם צד מאוד חיובי: אין כמו ספק במעמד האבסולוטי של האמונה שלך כדי להחדיר בך מעט צניעות ופתיחות לדתו של הזולת. אבל האם זה יקרה? האם אכן יעזו ללכת אל תוך שדה המוקשים האפוקליפטי הזה?

—

המקרא כבר מזמן עבר תהליך של דמיתולוגיזציה. מאז המאה התשע עשרה, ובעקבות עבודתו פורצת הדרך של ברוך שפינוזה, קם ענף שלם באקדמיה שמנתח את הטקסט המקראי וממיין אותו על פי מחבריו השונים. הסתירות הרבות והבדלי הסגנון בין חלקיו השונים של אותו ספר (ולפעמים אותו פרק) בתנ"ך הביאו חוקרים שונים לראות בטקסט מלאכת אריגה של מקורות שונים, "תעודות", שנשזרו יחדיו לכי טקסט אחיד על ידי עורך מאוחר. דוגמא פשוטה היא שני הפרקים הראשונים של בראשית, שמהווים שתי מסורות שונות של סיפור בריאת העולם והאדם.

מובן מאליו שראייה כזאת של התורה מטרידה מאוד כל מי שמאמין שמשה הוריד את כל החומש קומפלט מהר סיני, אבל זה מעולם לא הפריע לחוקרי המקרא, רובם גרמנים פרוטסטנטים, מלהמשיך ולפרק את הטקסט למרכיביו, וכך יש לנו היום כל מני מקורות של מקורות: J ו-E, P ו-D ועוד, ועוד היד נטויה. כך גם בברית החדשה, החוקרים יודעים לספר שישו ויוחנן המטביל לא היו ממש חברים אלא מתחרים, שיוחנן האוונגליסט הוא לא זה שכתב את "חזון יוחנן", למרות שהכנסייה חושבת כך, ושגם  כמה מאיגרות פאולוס לא נכתבו על ידיו, וכיוצא באלו דברי כפירה. 

—

אז מה בנוגע לחילול קודשי האיסלאם? כאמור, את הקוראן אף אחד עדיין לא ניתח, הוא נשאר שלם ותם, עומד נינוח בבתולי קדושתו שעדיין לא בותקו. גם מחקר האיסלאם באופן כללי נמצא בפיגור של שנים, אם לא דורות, מאחורי מחקר היהדות והנצרות, ונשאלת השאלה הפשוטה: למה? בשנותי באקדמיה הוסבר לי פעם מה העניין (הוסבר על ידי פרופ' מהתחום, ומשום שצוין במפורש שהדברים אינם לציטוט, נכנה את הדמות "מקור אקדמי בכיר"). לבד מהסיבה הברורה, והיא האיחור הרב במחקר שנבע פשוט משום שהאירופאים התעניינו קודם כל בחקירת (וגם בהריסת) המורשת הדתית שלהם, יש לכך שתי סיבות:

הראשונה היא אוריינטליזם, הספר והשיח שבא בעקבותיו. כידוע, ב- 1978 כתב אדוארד סעיד ספר על מחקר המזרח על ידי המערב, שעורר הדים רבים ולמעשה ביסס את הרושם שכל שדה חקר המזרח (תרבותו, עברו, דתותיו, כתביו) נגוע בגזענות, אדנות, קולוניאליזם ואימפריאליזם (פשפשתי בנבכי ההארד-דיסק ודליתי סקירה שכתבתי על הספר למקומון "כלבו" כשיצא תירגומו העברי של הספר בשנת אלפיים). סעיד השתמש במתודת ביקורת הספרות הפוסטמודרניסטית כדי לנתח ולפרק טקסטים מחקריים שבחר, החל מימי מסעות נפוליאון למצריים ועד לכיבוש הראשון של עירק על ידי ארה"ב, ועל ידי זה להראות שהשיח המדעי על האוריינט הוא בסך הכל "שיח" "מדעי" "על" "האוריינט".

תוך מספר מועט של שנים הספר תורגם למספר רב של שפות, הכה גלים וגרם כמעט לכולם להתרחק ממחקר המזרח כמו מאש. גם מי שהתקרב היה צריך להקפיד ללכת על קצות האצבעות ולא לפרסם שום דבר שעלול היה להכתים אותו ב"אוריינטליזם", מילה שכבר הפכה לגנאי ומשמעותה שובניזם מערבי תרבותי וראיית המזרח כפרימיטיבי. ברור שבתנאים כאלה קשה לערוך מחקר רציני.

הסיבה השנייה היא מוסלמים פנאטיים. שהם פשוט מפחידים. ואף אחד לא רוצה להסתבך איתם. ואם בגלל איזו קריקטורה סקנדינבית הם מתחרפנים אז מה יעשו לחוקר שאומר, ומבסס מחקרית, משהו לא מחמיא על מוחמד (ברכת אללה עליו ושלומו). יש סיכוי שהפעם זה יקרה, אבל המכשולים רבים, והדרך ארוכה. עד שתצא מהדורה מדעית של הקוראן כבר בטח יהיה שלום כולל במזרח התיכון. לא, אני לא רציני.

עותק עתיק של הקוראן

אגב, לבושתי אני חייב להודות שבעצמי קראתי את הקוראן רק עד החצי. זה היה אמנם לפני כמה שנים, ואולי התרגום לא היה טוב (שמעתי שזה שיצא לא מזמן טוב מאוד), אבל יש כמות מסויימת של פעמים שאני יכול לקרוא שמאיימים עלי באש וגופרית לפני שאאבד עניין. והקוראן מלא בזה (טוב, לפחות החצי הראשון). אבל משיחות עם אנשים שקוראים את הקוראן בשפת המקור, וכאלה שחפים (נראה לי) מהצורך האפולוגטי של רוב המאמינים להוציא את דתם ככליל השלמות, הבנתי שכפי הנראה מדובר באמת בטקסט מיוחד מאוד. יש לו ניגון משלו, כך אמרו לי, והוא עושה משהו לנפש. לא נותר לי אלא לקוות שזה נכון. זה בהחלט אפשרי, שכן הערבית הספרותית היא שפה עתיקה ועשירה מאוד, יותר עתיקה והרבה יותר עשירה מהעברית, ואם עם העברית אפשר לכתוב יצירת מופת כמו התנ"ך, ודאי שעם הערבית אפשר.

 

[יש עוד כמה מקומות פנויים בערב המיוחד עם ג'ק קורנפילד, שמסתבר שאני גם אנחה אותו. כאן אפשר לקרוא מעט מההקדמה לספרו "אחרי האקסטזה"]