לאו שטראוס

אז למה בעצם אנחנו מתעקשים על הפרדת דת ממדינה?

מדי פעם, בעת פולמוס על ענייני דת ומדינה, ניתן להיות עדים למחזה מוזר: כאשר מובעת על ידי צד א' התנגדות למימון ממלכתי של שירותי דת או להכנסת שיעורי דת לבתי הספר, צד ב' בויכוח טוען כנגדו ש"מממנים גם תיאטרון" או ש"מלמדים גם אזרחות". המחזה הוא מוזר, כיוון שמתגלה כאן חוסר הבנה בסיסי באופיה של הדת כמוסד חברתי וכחלק מהזהות הפרטית שלנו. שהרי התחום הדתי, דווקא משום שהוא כל כך משמעותי ומרכזי בחיי רבים כל כך, אינו יכול להיות מנוכס על ידי המדינה ונכפה על אזרחיה – לפחות לא בדמוקרטיה ליברלית. ברשימה הזאת אני מעוניין לנסות להבהיר עניין זה, ואולי כך גם לתרום מעט לשיח בנושא. אני רוצה להסביר בפשטות, ועד כמה שידיעותיי המוגבלות במדע המדינה תאפשרנה, מדוע ולמה הדמוקרטיה הליברלית אכן מפרידה את הדת מרשויות המדינה.

ונתחיל בסיפור שאביא מפי שר החינוך שי פירון, שבעצמו הביא אותו (בישיבת ההכרזה על הקמת האגף ליהדות פלורליסטית במשרדו) מפי השר לשעבר יאיר צבן, שבעצמו הביא אותו מפי ר' יעקב יוסף מפולנאה, שבעצמו הביא אותו מפי מורו ורבו, הבעל שם טוב זי"ע (סתם, שני האחרונים לא באמת הכירו את הסיפור). יאיר צבן אמר פעם לשי פירון, שכאשר מלמדים מורשת ודת בבתי הספר יש שלוש שאלות שמותר לשאול, ושאלה אחת שאסור. פירון נתן דוגמא הקשורה ללימוד על מזוזה. בדוגמא הזאת מותר (ואף רצוי) ללמד את תלמידי בתי הספר הממלכתיים בישראל מהי מזוזה (שאלת "מה זה? איך זה קשור לתרבות שלנו?"), מותר ללמד אותם אילו פרשות תמונות בחובה (שאלת "מה יש בזה? ממה זה מורכב?"), ומותר גם ללמד אותם איך מכינים אותה (להביא סופר סת"ם לכיתה וכו'). מה שאסור הוא להמשיך הלאה ולשאול את השאלה "למי יש בבית מזוזה?".

את השאלה האחרונה אסור לשאול, מפני שהיא חורגת מתחום הלימוד התיאורטי ופולשת את חייו הפרטיים של התלמיד. המדינה הדמוקרטית לא מעוניינת להכתיב לאזרחיה כל דבר שנוגע למצפונם ולדתם, ולכן לא ראוי להעמיד תלמידי בית ספר במקום שהם יאלצו להרגיש לא בנוח אם יש או אין להם מזוזה (יש או אין – תלוי באיזה בית ספר מדובר כמובן).

הדוגמא הזאת מועילה כדי להבין ממנה את קו הגבול שבין הפומבי לפרטי, בין המרחב הציבורי שאמור להיות חופשי מדת, לבין המרחב הפרטי שבו אמור האינדיבידואל להחליט על אמונתו ודתו. זאת גם דוגמא טובה מפני שהיא מדגימה עד כמה העניין אינו חד וחלק, עד כמה הוא מורכב, שהרי ברור לנו שבכל בית ספר ישראלי חוגגים את חגי היהדות מתוך הנחה שכולם בעניין. ההנחה הזאת היא לא משהו שחקוק בסלע, ויכולה להשתנות עם התמורות התרבותיות שעוברות עלינו. אבל בכל רגע נתון יש איזה קונצנזוס אמורפי לגבי מידת הקרבה לדת/תרבות היהודית של רוב הציבור ולגבי מידת הקרבה שאנחנו גם רוצים לשמר הלאה. כשהוא ישתנה, תשתנה גם המידה בה ניתן יהיה לדבר על חגי ישראל ולחגוג אותם בבתי ספר.

למאפייני הדמוקרטיה הליברלית

לאו שטראוס"הליברליזם", היה אוהב לומר לאו שטראוס, "עומד ונופל על ההבחנה בין מדינה לחברה, כלומר על ההכרה בתחום הפרטי". כוונתו היתה שבדמוקרטיה ליברלית אין למדינה רשות לעצב את החברה במובן החמור של המילה, כלומר לכוון את בניה אל עבר "ערכים גבוהים", כלומר אל "תכליות" של החיים (כגון דעת ה', הארה רוחנית, בריאת "אדם חדש", קבלת ישו כמושיע וכיוצא באלו). התחום הפרטי, דהיינו זה הכולל אמונות ואתיקה, דהיינו זה הקרוב ביותר ללבנו והמעצב ומכונן את זהותנו, נשאר פרטי. לכן אנחנו חופשיים לחנך את ילדינו כראות עינינו, לכן כפייה דתית היא אסורה. כפי שקבע שטראוס, אל למדינה לגעת לנו בנשמה.

רונלד דוורקין העמיק בעניין הזה במאמרו "ליברליזם". על פי דוורקין עלינו להבחין בין שני סוגים של מחויבויות מוסריות: פרוצדורליות ומהותיות. המחויבויות הפרוצדוראליות הן אלה שמורות לנו לנהוג בהגינות עם הזולת, לכבד את רגשותיו, את רכושו, את זכותו לחיים, לבריאות, לשלווה. מחויבויות מהותיות הן מה שקראתי לו קודם "ערכים גבוהים". אלו המחויבויות שלנו למה שאנחנו רואים כמטרות החיים (עבודת ה', התפתחות אינטלקטואלית, נירוונה).

דוורקין מסכים עם שטראוס שהחברה הליברלית היא חברה שלא מאמצת שום עמדה לגבי המחויבויות המהותיות. מצד שני, היא שומרת ואוכפת את המחויבויות הפרוצדורליות, ומדינה ליברלית גם לוקחת על עצמה, כמדינה, מחויבויות פרוצדוראליות (המדינה מקימה מערכות חינוך, בריאות וכו'). במילים אחרות, בדמוקרטיה ליברלית מתעקשים, מצד אחד, לנהוג בשוויון, בהוגנות, באי-אלימות, כלפי כל האזרחים, ומצד שני לא מוצבת בפני האזרחים, מטעם המדינה, שום מחוייבות מהותית, והמדינה לא מעדיפה מחוייבות מהותית אחת על השניה.

רונלד דוורקיןלמה? ראשית, מפני שברור שבחברה המודרנית יש מגוון רחב של מחויבויות מהותיות, ואין שום סיכוי שעל אותו פיסת אדמה יהיה קונצנזוס מוחלט לגבי מה אמורה להיות שאיפתו העליונה של האדם. ייתכן מאוד שרוב האנשים במקום מסויים יתמכו במחוייבות מהותית מסוג ספציפי (נאמר, איסלם שיעי תריסרי), אבל הניסיון לכפות את דעתם על המיעוט שאינו מחזיק באותה מחוייבות מהותית תביא למתח תמידי, וכנראה לאלימות (כלפי המיעוט, בראש ובראשונה). זו סיבה פרגמטית ומוסרית לחופש דת.

למה בכלל לתת לאדם לבחור?

מבחינה עוד יותר מהותית, הדמוקרטיה הליברלית, כפי שמנסח זאת יעקב טלמון,

רואה היא במשטרים המדיניים סידורים פרגמטיים לצרכי השעה. […] כמו כן היא מודה בקיום תחומים שונים ונבדלים, שבהם מוצא האדם את התגשמותו והקיבוץ את תיקונו, תחומים שהם לגמרי מחוץ לתחומו של הארגון המדיני והפוליטיקה.

לעומתה המשטר הפשיסטי או הדמוקרטיה העממית

מכירה רק תחום קיום אחד ויחיד – התחום הפוליטי. אסכולה זו מרחיבה את הפוליטיקה, עד שהיא מקיפה את כלל הקיום האנושי. מתייחסת היא לכל מחשבה או פעולה אנושית משמעות חברתית ועושה אותה עניין לפוליטיקה."*

הפאשיזם ודומיו גורסים שהגשמתו והשתלמותו המלאה של האדם תיתכן רק על ידי הפיכתו לחלק מקולקטיב בעל מבנה ותוכן מסויימים (גזע האדונים הכפוף לפיהרר, רפובליקה של הפרולטריון, ממלכת כהנים וגוי קדוש). ברור שבמקרה זה המדינה תתערב במישור הערכי הגבוה של הפרט, ו"תכוון" אותו – מנקודת מבטה, לטובתו כמובן! – אל עבר מימוש הפוטנציאל שלו. (כתבתי כאן בהרחבה מסויימת על הנושא, בהקשר לחשיבתו של משה פייגלין.) מי שחושב שהאדם יכול או צריך למצוא את תכליתו בעצמו, ושתכלית זו יכולה לא להיות קשורה להטמעתו בחברה סביבו, יתמוך בדמוקרטיה ליברלית. זהו ויכוח אידיאולוגי (ותיאולוגי) הנוגע לטבע האדם והחברה בין המצדדים בפאשיזם או בדמוקרטיה ליברלית.

אבל למה בכלל לתת לאדם לבחור? כפי שמסביר צ'רלס טיילור במאמרו "הפוליטיקה של ההכרה" (כולו כאן באנגלית ב-pdf),

הנחות פילוסופיות מעמיקות ביותר מונחות ביסודה של השקפה זו על ליברליזם, ששורשיה נעוצים בתורתו של קאנט. אחד המאפיינים הוא התובנה שכבודו הסגולי של האדם (human dignity) מתבסס ברובו על אוטונומיה, היינו על יכולתו של כל פרט לגבש לעצמו השקפה בשאלה מהם החיים הטובים בעיניו. כבוד האדם אינו מתקשר עם ראיית עולם מסויימת לגבי החיים הטובים, שחריגה ממנה תפחית מכבודו של האדם. כבוד האדם מתקשר דווקא עם הכוח לשקול ולאמץ השקפה זו או אחרת. **

מדובר בתפיסה מסויימת של כבוד האדם. זו סיבה פילוסופית ועקרונית לתמיכה בדמוקרטיה ליברלית. כלומר, על פי עמדה זו אישה שבוחרת להיות זונה שומרת על כבודה הסגולי בכך שבחרה בזה בצורה אוטונומית, ואילו הניסיון של המדינה לאסור עליה זאת הוא הוא פגיעה בכבודה הסגולי כאדם אוטונומי. מכיוון שהליברליזם מאמין שרצונו של אדם כבודו, ושחופש הבחירה הוא מינימום הכרחי לחיי אדם במלוא מובן המילה, החברה הליברלית עוצרת את עצמה ולא כופה על אזרחיה כיוון אתי מסויים. כך, בעוד שהיא בהחלט תכפה על האזרחים לעצור ברמזור אדום, להתגייס לצבא, לשלם מיסים, וכמובן לא לרצוח אחד את השני, היא לעולם לא תכפה עליהם להתאסלם, להפוך לאתאיסטים או לכונן חברת מופת סוציאליסטית.

הדמוקרטיה הליברלית אינה יכולה להרשות לעצמה לחוקק חוקים שמטרתם לקרב אנשים לאלוהים, או להפוך אנשים לטובים יותר (יש חוק נגד גנבה, אבל אין חוק נגד ניאוף). זאת מפני שהדרך להגיע למטרות נשגבות אלה הוא בדיוק מה שמבדיל בין בני אדם, ועל המדינה לכבד בדיוק את ההבדלים האלה. על פי עמדה זו ההבדלים האלה הם חלק חשוב מהיותנו אנושיים, ולא לכלוכים שיש לנקות כדי לחשוף, מתחתם לכאורה, את אנושיותנו הטהורה. כל שהדקמורטיה הליברלית יכולה לעשות, וזה גם מה שהיא מנסה לעשות, הוא ליצור את התנאים בהם האזרחים יהיו יכולים לפתח דרכים אלה בעצמם.

ליברליזם ללא נחת, א

הדוגמא על האישה שבוחרת להשכיר את גופה תמורת כסף מדגימה, נדמה לי, חלק מהבעייתיות שבליברליזם. נכון שאין חוק נגד ניאוף, אבל יש חוק נגד זנות. כלומר, המדינה במקרה זה כן מנסה לכפות כיוון מוסרי מסויים על הציבור. במקרה זה יהיו שיאמרו שמדובר בכשל מקומי של הדמוקרטיה הליברלית, שעתיד להיות מתוקן כאשר הזנות תהפוך חוקית (בעיקר אם הזנות היא מרכיב חשוב במסע האתי-רוחני של אותה אישה).

מצד שני, ייתכן שהאינטואיציה המוסרית שלנו מרגישה שמיסוד הזנות אינו רעיון טוב. אנחנו מרגישים שהעניין דווקא פוגע במשהו מהותי ממש שאנחנו תופסים ככבוד האדם. מצד שלישי, כשאנחנו חושבים על זה אנחנו גם זוכרים שהאינטואיציה המוסרית של רבים במערב היתה עד לפני כמה עשרות שנים מתקוממת כנגד הומוסקסואליות, או הפלות יזומות, ולפני זה כנגד שתיית אלכוהול (בארה"ב) ואף נגד ריקוד (בארה"ב ובישראל). כל אלה נחשבו "לא מוסריים", ואף חוקקו כנגדם חוקים (טוב, חוץ מעניין הריקוד). האם זה רק עניין של זמן עד שהזנות תוכשר? ואולי במערך הכוחות הפטריארכלי הנוכחי בחברה שלנו הפגיעה בנשים תהיה קשה מדי? (אני לא רוצה להיכנס לדיון הזה כרגע – ראו רק מהזמן האחרון כאן זונות שבעד, כאן אני מעלה הסתייגויות, כאן ורד לי כותבת נגד מכיוון אחר.)

ליברליזם ללא נחת, ב

צ'רלס טיילורלליברליזם בגרסתו הזו יש עוד בעיה, והיא (כפי שמציין טיילור שם) שהוא מפלה לרעה חברות בעלות מטרות קולקטיביות. הדמוקרטיה הליברלית הרי נמנעת מלתת "כיוון" ספציפי לחברה, אבל כך ייתכן שהיא תאפשר לתרבות המסויימת באותה חברה להישחק. טיילור מביא את הדוגמא של קוויבק, שמעוניינת שהתרבות הצרפתית תשתמר ותפרח בתחומה. אם משטר מסויים מעוניין שתרבות מסויימת תפרח בו, הרי שאז

החברה הפוליטית איננה ניטרלית ביחסה אל מי שנותרו נאמנים לתרבות אבותינו, לעומת מי שמעדיפים להתנתק ממנה בשמה של מטרה אישית כלשהי הקשורה בהתפתחות עצמית. […] פוליטיקה ששמה לה למטרה את נושא ההישרדות [התרבותית] פועלת בצורה אקטיבית ליצור חברים בקהילה, למשל בכך שהיא מבטיחה שהדורות הבאים ימשיכו להזדהות כדוברי צרפתית. […]

משום כך תושבי קוויבק, ואלה המייחסים חשיבות דומה לסוג זה של מטרות קולקטיביות, נוטים להעדיף מודל שונה למדי של חברה ליברלית. על פי השקפתם, ניתן לארגן חברה סביב ההגדרה של החיים הטובים בלי שהגדרה זו תיתפס כמביעה זלזול באלה שאינם שותפים לה. במקרים שבהם טבעו של הטוב מחייב שיבקשוהו במשותף, הוא הופך לעניינה של הפוליטיקה הציבורית. על פי השקפה זו, חברה ליברלית מייחדת את עצמה ככזו באופן שבו היא מתייחסת אל מיעוטים, לרבות אלה שאינם מסכימים להגדרה הציבורית של הטוב, ומעל לכל, בזכויות שהיא מעניקה לכלל החברים בה. הכוונה לזכויות הנחשבות לזכויות הבסיסיות והמשמעותיות ביותר מאז ימיו הראשונים של הליברליזם: הזכות לחיים, לחירות, ליחס משפטי צודק, לחופש דיבור, לחופש פולחן דתי וכיוצא באלה.

במודל זה קיימת סכנה של התעלמות אפשרית מגבול מהותי בדיבור על זכויות יסוד כאשר מתכוונים למשל לסימון מסחרי בשפה שבחר בה הפרט. יש להבחין בין חירויות יסוד, כלומר חירויות שלעולם אין להפר אותן ולכן הן חייבות להיות מקובעות עד תום, מצד אחד, לבין זכויות יתר וחסינויות, שהן חשובות כשלעצמן אך בכל זאת מותר לבטל או לצמצם אותן מסיבות של מדיניות ציבורית – גם אם הדבר מחייב סיבות טובות מאוד – מצד אחר. **

ההקבלה לחברה היהודית בישראל ברורה: מדובר בחברה בעלת מטרות קולקטיביות מובהקות (שמירה על התרבות והדת היהודית), ומצד שני זו חברה שמנסה (נכון, במידות שונות של נחישות) לקיים דמוקרטיה ליברלית. על פי טיילור יש אפשרות לכלול מטרות קולקטיביות ועדיין לשמור על ליברליות, אבל הליברליות של החברה תימדד על פי היחס אל המיעוטים שבה. בעיקר תהיה חייבת אותה דמוקרטיה ליברלית לדאוג היטב ששום "חירויות יסוד" של המיעוטים לא יפגעו. זכויות יתר, כמו לקרוא את המחיר של המוצר בשפה שלך, יכולות להיפגע, אבל רק במקרה שיש לכך סיבה טובה מאוד.

המקרה המוזר של היהדות

אבל העניין מסתבך: אפשר אולי לקיים חברה ליברלית ששואפת לשמר תרבות יהודית. אבל מה בנוגע לדת יהודית? האם הניסיון לשמר דת יהודית לא יפגע בחופש הדת של פרטים שונים בחברה, בין אם כאינדיבידואלים (יהודים חילונים) ובין אם כקהילות מיעוטים (קראים, נוצרים, מוסלמים)? אם הרצון הקולקטיבי לשימור הדת היהודית יבוא לידי ביטוי בכך שבבתי הספר ישאלו למי יש מזוזה בבית (מתוך כוונה לעודד התקנת מזוזות), הרי שהדבר יפגע בחופש הדת של היהודים שאינם מעוניינים בצורה זו של פולחן דתי. האם זו פגיעה מידתית, או חריגה אל תוך תחום חירויות היסוד שלנו? על פניו, ענייני דת הם תמיד חריגה אל תחום חירויות היסוד שלנו.

מיילא שאלות על מזוזה – מה עם הרבנות הראשית שכופה על כולנו להתחתן אך ורק דרך אנשיה? האין היא פוגעת פגיעה קשה בחופש הדת שלנו, ובכך בחירויות היסוד שלנו? מצדדיה יאמרו שרק כך אפשר לפעול למען המטרה הקולקטיבית של שימור העם היהודי. אלה יתמכו בהמשך הכפייה הדתית הזו, ויאמרו בפה מלא ש"מניעת התבוללות מצדיקה רמיסת זכויות אזרח מסויימות". האם מדובר בסיבה מספיק טובה שמצדיקה שלילת חירויות יסוד? נדמה לי שלא, שכן החירות להתחתן כרצוננו היא זכות יסודית ראשונה במעלה. אבל ברור שיש כאן הכרעה קשה.

שימו לב שיש כאן כאמור בעיה מיוחדת, מפני שבניגוד לקוויבק, בישראל רבות מהמטרות הקולקטיביות הן דתיות, ולכן ההתנגשות עם הדמוקרטיה הליברלית היא עמוקה ועקרונית. מצד אחד, אסור לכפות על אזרח פרטי את תפיסותיה הדתיות של המדינה, גם אם רוב מוחלט תומך בהן (טיילור קובע שהליברליזם "חייב להציב את הגבול"). מצד שני, אנחנו עומדים כאן שוב מול המצב הייחודי של היהדות, שהיא גם לאום וגם תרבות וגם דת. האפשרות לוותר על המרכיב הדתי של היהדות מבחינת המדינה קיים כמובן, אבל האם הוא לא יעשה לתופעה האנושית העתיקה הזאת עוול? האם הדת היהודית (וצריך כמובן גם להגדיר לעצמנו מהי "הדת היהודית") נידונה לעבור תהליך של פרוטסטנטיזציה שבמסגרתו היא תהפוך לעניינו של הפרט? ואם לא, אם היא תכפה עלינו כעניין ציבורי, האם לא ייעשה אז עוול לאזרחים הפרטיים, כלומר ליהודים החיים היום? איזה עוול גדול יותר? איזה עוול אנחנו מוכנים לסבול?

אלה שאלות קשות. צריך לזכור שיש כל מני מודלים של הפרדת דת מהמדינה. בבריטניה, למשל, יש דת רשמית – הכנסייה האנגליקנית – ובמידה הזאת הדתות האחרות מופלות לרעה. מצד שני, הרי לא נטען שאין שם חופש דת. מאידך, כדאי גם לציין את הלקח ההיסטורי (גם הוא מסורת שכדאי לשמר את זכרונה): לפחות עד כה, כל קיבוץ קולקטיבי שניסה לממש בכפייה "ערכים גבוהים" בקנה מידה רחב סיפק לנו תצוגה מדכאת של עריצות שפלה ורצח המוני.

:

* יעקב טלמון, ראשיתה של הדמוקרטיה הטוטליטרית, דביר, תל אביב, תשכ"ה, עמ' 1-2

** צ'רלס טיילור, ”הפוליטיקה של ההכרה“, תר. חניתה רוזנבלט ואוהד נחתומי, בתוך רב־תרבותיות במבחן הישראליות, ע. אוהד נחתומי, מאגנס, ירושלים, 2003, עמ' 21-42. שיניתי מעט את התרגום במקומות שחשבתי שכך מדוייק יותר.

  • אני שמח לומר שלפני כמה ימים הדוקטורט שלי אושר.
  • לאחרונה התקבלה תרומה דרך הבלוג – תודה רבה לתורם.